נכנסו לשוק! סיפורי הצלחה של נשים ישראליות שהשתלבו בשוק העבודה האמריקאי

נכנסו לשוק! סיפורי הצלחה של נשים ישראליות שהשתלבו בשוק העבודה האמריקאי

מאת: דנה שר

אחרי קריירה מצליחה בישראל, הן עברו לארה"ב וגילו שכל הידע והנסיון שצברו בארץ כבר לא תופס כאן. במקום להתפשר על תפקיד או להמשיך לשבת בבית, הן עשו מעשה ובנו את עצמן מחדש. כיום, עינת שרייבר יעקובוביץ', שירי שנהב, אלינור שולזינגר אורן והילה וייסלר מסתכלות אחורה בסיפוק ומברכות על כל קושי ואתגר שהיה להן בדרך למשרת החלומות. בכתבה הבאה הן מספרות על השוק שחטפו בהתחלה, על הקשיים, על תוכנית הפעולה ונותנות את הטיפים שלהן למחפשת העבודה המתחילה.

עינת שרייבר-יעקובוביץ'

Director of Customer Success ב-Payoneer

עינת הגיעה לוואלי ב-2011 אחרי שלוש שנים באטלנטה ושנה בסן פרנסיסקו. החבר שלה, ולימים בעלה, התקבל ללימודי MBA באמורי באטלנטה ובצעד אמיץ עינת הצטרפה אליו עם ויזת תייר ואחרי שיצאו רק כמה חודשים בארץ. כל הקלפים הסתדרו, השניים התחתנו שם ועינת מצאה עבודה במשרד התיירות הישראלי באטלנטה. "בארץ עבדתי 5 שנים במייקרוסופט, הייתי מנהלת לקוחות עסקיים, התחלתי ישר אחרי הצבא בשירות לקוחות ומשם התגלגלתי והתקדמתי במגוון תפקידים. באטלנטה התחלתי כאקזקיוטיב אסיסטנט שזה משהו שלא בהכרח הייתי עושה בישראל, אבל אמרתי לעצמי אני פה, זו ההזדמנות שקיבלתי ואעשה אותה הכי טוב שאפשר, אח"כ התקדמתי שם למשרת דיירקטור מרקטינג. במקביל גם סיימתי תואר ראשון בניהול עסקים ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה.

ב-2008 כל הכלכלה קרסה, ובן זוגי מצא עבודה כאן בוואלי והחלטנו לעבור. למעשה במעבר איבדתי את הויזה הדיפלומטית שהיתה לי ועברתי להיות דיפנדנט שלו. לא הייתה לי ויזת עבודה במשך שלוש שנים אז אמרתי בוא נהיה יצירתיים, נמלא איכשהו את הזמן, וכך נולד הבן הראשון שלנו 🙂

איך זה מרגיש להיות ללא ויזת עבודה?

כל חיי עבדתי ולא הייתי רגילה למצב הזה. זו היתה אחת התקופות הקשות בחיי. אמא לראשונה, בלי משפחה שעוטפת אותי, רק בעלי, הילד ואני. העבודה תמיד הייתה חלק גדול מהזהות שלי בתור בן-אדם ופתאום לא היה לי את החלק הזה. זו היתה תקופה לא פשוטה. כמה חודשים אחרי שהבן שלי נולד הרגשתי שאני צריכה לבנות את העולם שלי ומהר מאוד הבנתי שאני רוצה לחזור לעבוד. לא יכולתי מאחר שלא הייתה לי ויזה ולכן החלטתי שהעיקר בענין זה לייצר ערך, גם אם זה בלי משכורת.

אז איך יצאת מהמצב הזה?

התשוקה לעבוד גברה על כל פחד. התחלתי להתנדב עם סטארטאפים כי לא יכולתי לעבוד. כמו בסיפור סינדרלה, אחד המשקיעים פנה לפאונדר של הסטארטאפ וחיפש מישהו שיעזור לו להקים את הסטארטאפ בכל מה שקשור לביזנס, כי כבר היה לו צוות של מתכנתים, והפאונדר המליץ עליי. במקרה היזם הזה (שהוא גם איינג׳ל) התקשר אליי שלושה ימים אחרי שקבלתי את אישור העבודה. משמיים. אחד המשקיעים המוכרים בוואלי, אז לא חשבתי פעמיים והלכתי על זה. הייתי בחברה הזו, וונדרמול, ארבע שנים, דיירקטור אוף ביזנס דיוולופמנט.

אחרי ארבע שנים החברה נרכשה ולקחתי לי כמה חודשים חופש וחזרתי לחיפוש העבודה.

בעלי הזכיר את החברה Payoneer והתחלתי לקרוא עליהם. התראיינתי בכמה מקומות וגם אצלם ומאוד אהבתי את הוייב של החברה והתרבות של חברה אמריקאית-ישראלית, ואת זה שהם עוזרים לחברות קטנות. זה היה נשמע לי מאוד מתאים לאופי ולניסיון שלי וככה התחלתי לעבוד אצלם.

מה את ממליצה לנשים שמחפשות כאן עבודה?

בערך שנה לפני שהתחלתי את המשרה הנוכחית עשיתי קורס ואחת המטלות היתה לכתוב איפה היית רוצה לראות את עצמך, מה הוויז׳ן והמטרות שלך, ובמקרה נתקלתי במה שרשמתי כמה חודשים אחרי שהתחלתי וזה פשוט היה אחד לאחד מה שרשמתי שם: חברה בינונית גדולה, לא סטארטאפ ולא מייקרוסופט, תרבות אמריקאית ישראלית, שבתפקיד שלי יהיה לי אימפקט וויזיביליטי להנהלה. אני מנהלת לקוחות אסטרטגיים בחברה כמו פייסבוק ואובר. זה היה מדהים לראות איך הכל התגשם בסוף, וזה לא בגלל שאני כזאת מיוחדת- וזה למעשה השלב הראשון: אני באמת מאמינה שלפני שאת יוצאת לדרך, את צריכה לדייק לעצמך את המטרה. זה לא חייב להיות שם של החברה, אבל לדמיין את עצמך יושבת בחברה, אופי החברה, עם איזה אנשים את עובדת, מה התפקיד שלך, השכר שלך. לא סתם לחשוב את זה, אלא לקחת נייר ולרשום. כמה שיותר פרטים על איך תיראה המשרה שלך. זה כמו שאת נכנסת לאוטו, אם את לא שמה GPS את מוצאת את עצמך מסתובבת במעגלים, וזה אותו הדבר כאן. שימי ב-GPS  את המטרה שלך כדי שתדעי לאן להגיע.

מאוד קשה לנו לנקות את הרעשים של הסביבה, של בני הזוג שלנו, אפילו של עצמנו כשאנחנו חושבים איך זה נראה ואיך זה יתקבל ומאוד קשה להקשיב למה אנחנו באמת רוצות, לקול הפנימי שלנו, וזה נורא חשוב לנקות את הרעשים להבין לאן אנחנו באמת רוצות להגיע. בעולם אופטימלי שלא היו לי שום בעיות- מה הייתי רוצה לעשות. להתחיל משם.

בשלב השני, כמו במקרה שלי שלא היתה לי ברירה כי לא יכולתי לעבוד, והתנדבתי, אני מאוד ממליצה לחשוב איך אני יכולה לייצר ערך ולהתחיל לגלגל איזשהו כדור. תתחילי, תתייעצי, תדברי. להתנדב כאן זה לא כמו בארץ זה בהחלט נהוג, גם לעשות התמחויות, גם להתחיל ב-Entry Level כדי להכיר תחום שמעניין אותך. עדיף לזוז ולעשות משהו מאשר להיות פאסיבית, כי זה לא יוביל אותך לשומקום. צריך כמה שיותר לתקשר, יש לנו כזו קהילה פורה ופעילה שמחברת ומקשרת שזה המשאב הכי יקר, זה זהב שיש כאן שאפשר להשתמש בו.

יש לי הרבה חברות שאחרי הפסקה חזרו לעבוד הרבה בזכות העובדה שיש כאן הרבה הזדמנויות דרך קשרים. יש כאן הרבה סטארטאפים שלא יכולים להתחרות במשאבים של החברות הגדולות למשוך טאלנטים, ובסופו של דבר זה ההזדמנות פוגשת את הרצון.

שירי שנהב

עו"ד בתחום המיזוגים ורכישות בהייטק בפירמת Morrison & Foerster

שירי מתגוררת בסאניוויל כ-4 וחצי שנים. היא התחילה את הקריירה המקצועית שלה בישראל במשרד נשיץ, ברנדס אמיר כעו"ד בתחום הליטיגציה המסחרית אך מהר מאוד הבינה שזה לא בשבילה ועברה לתחום ההייטק, הון סיכון, מיזוגים ורכישות. "כשנכנסתי לתחום ההייטק התחיל לדגדג לי הרעיון של לעבור לארה״ב ולהתפתח בעולם הזה", היא מספרת, "עמק הסיליקון משך אותי במיוחד כי בעבודתי עם סטארט אפים הבנתי שהכל קורה כאן. באחת מנסיעות העבודה של בעלי, אסף, לסיליקון וואלי החלטתי להצטרף אליו, ובארוחת ערב עם המנהלים שלו העלינו את הרעיון שיעבירו אותנו לכאן. כעבור מספר חודשים מאותה ארוחת ערב כבר נחתנו בארה"ב עם ילד בן שנתיים והריון של חודש שביעי. כשהגעתי לכאן התחלתי לדבר עם עורכי דין מקומיים שהסבירו כמה קשה להיכנס לשוק העבודה, אבל בגלל שכבר הייתי פה וזה היה מצב נתון החלטתי לעשות הכל כדי שזה יצליח. הלך הרוח היה של להיות או לחדול. מעבר לרצון להתחיל לעבוד ולממש את עצמי, יוקר המחייה כל הזמן ריחף מעל, כל חודש היינו במינוס וזה היה מצב מלחיץ מאוד".

אז איך התחיל תהליך חיפוש העבודה?

"דבר ראשון, דיברתי עם כמעט כל עו"ד ישראלי שעובד כאן. מכל אחד ואחת למדתי משהו ודרך החוויה והטיפים שלהם פיתחתי תכנית פעולה וטיים ליין ועבדתי על פיהם. אחרי שילדתי לקחתי חופשת לידה של חודשיים ואז התחלתי ללמוד למבחני ה-Bar. לקחתי מטפלת שתהיה איתי בבית ובמשך חמישה חודשים למדתי בלי סוף. אחרי שעשיתי את המבחנים, ועוד לפני שקיבלתי תשובה אם עברתי או לא, כבר החלתי לחפש עבודה. מקובל לכתוב בקורות חיים שתוצאות המבחן הן Pending והמשרדים מתנים את הקבלה לעבודה בקבלת ההסמכה. במקביל, עבדתי כבר מראש על Plan B והגשתי מועמדות לתואר שני בסטנפורד מתוך מטרה להתחיל את התואר אם לא אצליח למצוא עבודה.

החלק הקשה במציאת עבודה היה בעיקר ביצירת קשרים עם אנשים שיפתחו את הדלת לראיון. בגדול, כל השיטה של ריפרל והעברת קורות חיים, כמו שנהוג בהיי טק, פחות עובדת בתחום עריכת הדין. כדי להגיע לראיון המשרד כדאי שמישהו יארגן לך אינטרו עם שותף בתחום רלוונטי. אם הצלחת להגיע לזה, כבר עברת 70% מהדרך. דרך השותפים במשרד שלי מהארץ ודרך עורכי דין מכאן הצלחתי להשיג שיחות עם שלושה שותפים ממשרדים שונים כאן. לפני כל שיחה כזו עבדתי מאוד קשה – למדתי הכל על מי שעומד לראיין אותי, כדי שאוכל להשתמש במושגים שמדברים אליו. בסוף אחת מהשיחות, השותף הציע להכניס אותי לתהליך ראיונות פורמלי. הייתי בעננים".

איך עברו הראיונות?

תהליך הראיונות כאן הוא מאוד שונה מהארץ. לפני כל ראיון אומרים לך עם מי בדיוק את הולכת להתראיין וזה עוזר להכנה. התכוננתי המון לכל ראיון – שוב, למדתי הכל על המראיינים, הכנתי תשובות לכל שאלה אפשרית ודיברתי לעצמי בלי סוף. ישבתי עם חבר עו"ד שהכרתי כאן והוא עשה לי סימולציות לראיונות שעזרו לי מאוד. היו לי בסך הכל כעשרה ראיונות שבסופם הודיעו לי שהתקבלתי, אך הקבלה תלויה בתוצאות של מבחני הבר. כשהגיעו התוצאות התחלתי מיד לעבוד. מאז, כבר שלוש וחצי שנים אני עובדת בתחום ההיי טק / מיזוגים ורכישות ב- Morrison & Foerster, פירמה בינלאומית המעסיקה כ-1000 עובדים, ומאוד מרוצה. במקרה יצא שהפירמה הזו גם מעורבת בהמון עסקאות בישראל, אז אפילו יוצא לי להמשיך לעבוד עם ישראלים – אם זה סטארטאפים שמגיעים לפה או מתרחבים למקומות אחרים בארה״ב ואם זה על עסקאות שמערבות רכישה או השקעה בחברות ישראליות.

במה שונה העבודה כאן לעומת הארץ?

"בארה"ב עריכת דין זה מקצוע עם הרבה פרסטיז'. עורכי דין מאוד מוערכים ויש כבוד לזמן שלהם.  במשרד שלי למשל יש צוות תמיכה מדהים לעורכי דין – אדמיניסטרציה, שיווק, צוותים שלמים שכל העבודה שלהם זה להקל ולייעל את העבודה של עורכי דין. יש קבוצה שאחראית על הפיתוח המקצועי של עורכי הדין בפירמה, אינסוף קורסי אונליין, מנטורינג, יש ישיבות מחלקה קבועות בלו״ז שבהם עורכי דין משתפים במסקנות שלמדו מעסקאות אחרונות או מציגים עדכוני פסיקה, חקיקה או על נושאים עסקיים ומשפטיים רלוונטיים לתחום המחלקתי. יש המון משאבים לפיתוח וקידום מקצועי. בארץ אין את זה".

מה הטיפ שלך לעורכת הדין שהגיעה מהארץ ומחפשת כאן עבודה?

רוב התחומים בעריכת דין בישראל אינם רלוונטים לכאן, אבל מה שאפשר לעשות זה תואר שני בתחום שעסקת בו או תחום אחר ו/או לעשות את מבחני ה-BAR. אני מכירה עורכת דין שעבדה בתחום של דיני עבודה בישראל שעשתה פה את מבחני הבר והיא כיום עובדת בתחום ההגירה. עוד חברה עבדה בארץ ב"אדם טבע ודין", הגיעה לכאן, עשתה את מבחני הבר ועכשיו היא עובדת בתחום של איכות סביבה. בסופו של דבר, מי שרוצה לעבוד תמצא את הדרך, השאלה היא כמה היא מוכנה להקריב ולהשקיע בזה. הטיפ שלי הוא לדבר עם כמה שיותר אנשים שיכולים לעזור לך. יש כאן עורכי דין מדהימים ומלאי נכונות לעזור ועד עכשיו אני נפעמת מכמות התמיכה שקיבלתי מאנשים שלא הכרתי בכלל. ובהזדמנות זאת אני אומר שאשמח לעזור לכל מי שצריכה עצה או הכוונה".

אלינור שולזינגר אורן

Senior Product Designer ב-JLL Technologies 

אחרי שסיימה את התואר הראשון בתקשורת בבינתחומי עבדה אלינור בישראל כתקציבאית במשרד פרסום. היא קישרה בין לקוחות ומעצבים, עבדה שעות על גבי שעות בשכר לא מתגמל והרגישה תקועה. החלום לרילוקיישן תמיד היה שם וכשהרגישה שהיא לא מסופקת מהעבודה, היא החלה לפעול כדי לקדם את זה. היא ובעלה בנו תוכנית לעבור וכשהוא קיבל הצעה לפלואושיפ, ישר הם נענו בחיוב. כמה חודשים לאחר מכן הם מצאו את עצמם בפנסילבניה המושלגת.

"זו היתה תקופה מאוד כיפית, חופש מוחלט", היא נזכרת, "לא עשיתי כלום במשך חצי שנה אבל אז היה עליי לחץ לעשות תואר שני במנהל עסקים אז התחלתי ללמוד ל-GMAT. בשלב מסויים הפסקתי כי הרגשתי שזה לא משהו שאני באמת רוצה לעשות ולא ניגשתי למבחן.

איך הגעתם לקליפורניה?

נוצרה לנו הזדמנות מהעבודה שלו לרילוקיישן ועברנו. גרנו בסן פרנסיסקו והיה לי כיף באותה תקופה לפני הילדים, הכרנו מלא אנשים ולא רציתי עדיין לחזור לעבוד.

סה"כ לא עבדתי שלוש שנים כמעט. בזמן הזה נכנסתי להריון וילדתי את הבן הבכור שלי ואז התחילה התעוררות כזו של- מה אני עושה? אני לא רוצה לחזור לעשות מה שעשיתי בארץ, אני לא רוצה להיות Stay at home mom, וזה היה רגע נורא מפחיד, כי לא ידעתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי.

איך יצאת מזה?

אחד הדברים שהכי עודדו אותי זה שאני בוואלי והרגשתי שזה ה-מקום להיכנס לחברה טכנולוגית ולעשות את זה. התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות. כשעבדתי במשרד מיתוג נורא אהבתי את העבודה של המעצבים אז סתם בשביל הניסוי הורדתי אילוסטרייטור ופוטושופ והתחלתי ללמד את עצמי, לקחתי ספר ילדים של חיות ופתאום ראיתי שאני ממש מצליחה לצייר את החיות האלה בדיוק כמו בספר. אמרתי לעצמי שאם הצלחתי ללמוד את זה בשבוע כנראה שעקומת הלמידה שלי לא תהיה גבוהה.

החלטתי שאני מכוונת ל-UI design, התחלתי לחפש קורסים ומצאתי קורס אונליין של Career Foundary. במהלך הקורס בניתי תיק עבודות והתחלתי להראות לאנשים ולקבל פידבק.

עוד לפני הקורס, כשהתייעצתי עם אנשים אמרו לי לרדת מזה, שיש אנשים עם תואר בשנקר ועבר עשיר בעיצוב, ושאני מעולם לא הייתי מעצבת,  אז כדאי לחשוב על זה פעמיים וללכת על דברים אחרים שאני יותר חזקה בהם. אני זוכרת שהיה מישהו שכבר הראתי לו את התיק עבודות והוא אמר לי: 'את לא תמצאי עבודה. לא יקחו אותך'. ואני זוכרת שחזרתי לאוטו והתחלתי לבכות. מצד שני היו אנשים שהראתי להם וממש התלהבו, מישהו שאמר: ״אני לא מאמין שלא עסקת בעיצוב לפני, ואיזו חשיבה מעולה יש לך״. זה היה נורא מפחיד פתאום בגיל 32 להמציא את עצמך מחדש בתחום שהוא נורא חושפני שלכל אחד יש דעה. היתה לי המון תמיכה מבעלי, ובשורה התחתונה, בפנים, תמיד האמנתי בעצמי. מעבר לעיצוב עצמו, כדי להיות מעצבת טובה צריכות להיות לך יכולות תקשורת עם הצוות ולהניע דברים קדימה. להבין את ההחלטות העסקיות מאחורי הדברים ולנסות לתמוך בהן ולעבוד לטובת המשתמש. האמנתי שהניסיון שיש לי בהבנת הצרכים של הלקוחות הוא החוזקה שלי.

איך התחלת לחפש עבודה?

חיפשתי את ההזדמנות הבאה בעיקר דרך הקהילה. יש קהילת מעצבים ישראלים בוואלי וכתבתי שם שאני מחפשת עבודה. מישהו הפנה אליי ויצאו לי מזה שני פרויקטים הראשונים שעשיתי. משם חיפשתי משהו רציני יותר, ואז במקרה בפליידייט שהייתי, דיברתי עם חברה שאמרה לי שיש לה חברה שמחפשת מעצבת והיא קישרה בינינו. עברתי ראיונות ועשיתי תרגיל, וגם התהליך הזה לקח זמן, אבל בסוף זה קרה. התחלתי לעבוד כמעצבת מוצר בחברה שנקראת SpaceIQ במשכורת נמוכה ורק חצי משרה כקונטרקטורית ונתתי את כל כולי. צריך לדעת שזה בסדר להתחיל מלמטה. לבוא בידיעה שעם כל הניסיון שיש לך מהעבר, זה תקף קצת, אבל בסופו של דבר זה להיות מתחיל. אח"כ עם הזמן קיבלתי העלאת שכר וגייסו אותי להיות עובדת חברה במשרה מלאה וזו הייתה תחושה של הישג אדיר.

 איך היה לך לעבוד שם בחברה טכנולוגית ראשונה ועוד בארה"ב?

אני זוכרת שהגעתי ישר לישיבה ודיברו שם על ספרינט ולא הבנתי על מה הם מדברים. סקראם, ווטרפול- סינית. ישבתי וכתבתי לי בצד, מנסה לקלוט. היתה לי עקומת למידה גדולה, הייתי צריכה להבין מהו המבנה של החברה, מה זה בכלל סביבות פיתוח שונות, מה זה QA מה זה Back end היו כמה רמות למידה במקביל- טכנולוגית, עסקית ועיצובית.

גם העובדה שעבדתי בחברה שחרטה על דגלה חדשנות בעיקר דרך העיצוב שיהיה שמיש קל ונוח, ויראה טוב זה היה מאוד כיף ומלחיץ ביחד. הצוות היה מאוד תומך ונתן לי המון. למדתי מכולם ומכל אינטראקציה, גם הטובות וגם הפחות טובות. זו היתה צמיחה אישית מטורפת.

כעבור כשנה וחצי חברת We Work רכשה אותנו, מה שהוביל לקיצוצים של חצי מהחברה, כך ששוב הייתי צריכה לחפש עבודה.

אז איך נראה החיפוש הפעם?

המשרה הזו מיצבה אותי בתעשיה המסוימת הזו של נדל"ן וניהול ספייס, וזה מאוד עזר. ה-Co founder האמין בי והעביר את קורות החיים שלי הלאה למנהל הנוכחי שלי והתברגתי בחברת JLL Technologies בה אני עובדת עד היום כמעצבת מוצר בכירה ואני אחראית על מוצר ענק ומאוד משמעותי לבד. מעריכים מאוד את הניסיון שבאתי איתו מהחברה הקודמת. אני מרגישה ניצחון, תחושת סיפוק. את יוצרת, חושבת, ואני מתה על זה שאני בבריינסטורמינג, שיש איזה פיצוח ביחד. החברה היא גדולה, אני משתתפת בפגישות עם דיזיינרים אחרים וכל אחד משתף- ואני מוצאת את עצמי עוזרת לאנשים וזו תחושה מדהימה.

מהי העצה שלך לנשים שמחפשות עבודה?

להיעזר בכל מי שמציע. לעשות מלא נטוורקינג. לא להתבייש בזה, לא להרגיש לא נעים, להגיד לכל בנאדם שאת פוגשת שאת מחפשת עבודה. לחפש דרך חברים של חברים, לחפש בלינקדאין דרך אנשים שאת מכירה, לנסות להתברג. להתחיל בתור קונטרקטור זה גם הולך. להיות סלחנית עם עצמך כשלא מצליח כי זה קשה ושובר. לשמוע 'לא' זה מרסק ושובר, אבל תמיד תזכרי שבסופו של דבר זה יצליח.

הילה וייסלר

Business Analyst ב-Pierry

ב-2008 עברה הילה יחד עם בעלה עופר לארה"ב בעקבות לימודי התואר השני שלו בפילדלפיה. הילה, מהנדסת תעשיה וניהול במקצועה, ניסתה לחפש עבודה בתחום מערכות מידע, אך מהר מאוד הבינה שזו לא משימה פשוטה כל כך. זו היתה תקופת המשבר הכלכלי הגדול ולאחר חיפוש עבודה שנמשך שבעה חודשים החלה לעבוד בבנק בתור ביזנס אנאליסט. לאחר ארבע שנות עבודה נולדה בתה הבכורה והשניים החליטו לעבור לגור בקליפורניה. "חיפשנו מקום עם מזג אוויר יותר חם מפילדלפיה, עם קהילה ישראלית יותר גדולה ויותר אפשרויות תעסוקה, גם אחותי גרה כאן אז זה גם עזר בהחלטה.

בשנה הראשונה כאן היה לי נוח לא לעבוד. נהניתי להיות עם התינוקת בבית, להסתגל לחיים כאן ולהכיר אנשים חדשים. חיפשתי עבודה כמה חודשים, לא באופן אינטנסיבי במיוחד, אבל כשבתי הייתה בת שנה נכנסתי להריון עם השניה. נכנסתי למיינדסט של עוד שניה יש לך תינוק אז בשביל מה לחפש עבודה, אך למרות זאת המשכתי לחפש. בגלל בעיות בויזה, הייתי צריכה לחפש חברה שתעשה לי ספונסרשיפ לויזה, אז זה גם לא הקל על העניין. אחרי הפסקה של כמה חודשים טובים הרגשתי שמה שעשיתי בארץ ובפילדלפיה לא תופס בראיונות כאן. ככל שעבר הזמן ולא עבדתי, הביטחון העצמי שלי ירד, לא קיבלתי פידבק מעבודה שאני עושה או מאנשים שאני עובדת איתם וזה הוריד לי יותר את הביטחון שאני טובה. הראיונות בהתחלה גם הורידו לי את הביטחון – חשבתי שאולי התחום לא מתאים לי, אולי אני צריכה עוד כלים, לא מצאתי את עצמי. הרגשתי שבגלל שאני כבר הרבה זמן לא עובדת, אני לא יכולה למכור את עצמי ואין לי מה להציע.

ומה גרם לשינוי?

כשעניין הויזה הסתדר וקיבלנו גרין קארד זה נתן לי זריקת עידוד להיכנס חזק לחיפוש העבודה. בעלי דחף אותי, עודד ועזר לי להבין באיזה תחום אני טובה ועל מה כדאי להתפקס, הוא הציע לי ללכת ללמוד פיתוח כי אני מאוד אוהבת עבודה טכנית אז החלטתי לתת לזה צ'אנס. נרשמתי לקורס אונליין של Mobile Development במסגרתו בניתי אפליקציה וחשבתי לעצמי שעכשיו יהיה לי קל למצוא עבודה, אולם, מהר מאוד המציאות התנפצה לי בפנים. הלכתי לראיונות ולא הבנתי שראיונות של פיתוח לא קשורים לעבודה עצמה. חשבתי שישאלו אותי דברים שקשורים בפיתוח לאנדרואיד, אבל לא, שאלו אותי על מבני נתונים ואלגוריתמים, ולמדתי את זה בדרך הקשה. מה שכן, המראיין אמר לי- את צריכה ללכת לעשות קורס הכולל גם את הנושאים האלה, והוא זה שבעצם זרק את הרעיון של ללכת ללמוד ב- General Assembly וזה מה שעשיתי, כך שיצא טוב מהניסיון הזה.

 נרשמתי לקורס Web Development שלהם שנמצא בסן פרנסיסקו ואמרתי שהפעם אני הולכת על זה עד הסוף. במשך שלושה חודשים למדתי באינטנסיביות, כל יום נסעתי לעיר, קיבלתי הרבה משימות ושיעורי בית שאת חלקן אפילו עשיתי ברכבת.

עשיתי את הקורס הזה כנגד כל הסיכויים עם שתי ילדות קטנות והיה טירוף. כל הזמן הזכרתי לעצמי שזה זמני ותחום לשלושה חודשים. עופר לקח הרבה על עצמו והאמהות שלנו באו לעזור לנו, כולם התגייסו למטרה. זה היה לא פשוט לצאת ב-6:30 בבוקר, לחזור לארוחת ערב, מקלחות, להשכיב את הבנות לישון ואח"כ להמשיך עם המטלות לקורס, כולל בסופי שבוע.

זה היה קשה מאד, אבל זו הייתה חוויה מדהימה והייתי מאוד גאה בעצמי שסיימתי. כולם שם היו בשוק שיש לי שתי ילדות קטנות. הם בקושי שרדו עם הכלב שלהם. היו גם כאלה שפרשו באמצע.

אגב, לפני שהתחלתי כשביררתי על המסגרת, דיברתי עם ישראלי אחד שאמר לי 'אה, יש לך ילדים? תשכחי מזה. את לא תצליחי'. אז אם אתה קורא את זה עכשיו, תדע לך שהצלחתי ובגדול. הייתי נחושה להראות שאני כן יכולה. זה לא הצליח להוריד אותי.

מאיפה היה לך את הדרייב?

כשזה היה משהו פתוח- תחפשי עבודה- הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. כשיש מטרה והדרך להגיע אליה היא ברורה עם משימות מוגדרות שאני יכולה לעשות עליהן צ׳ק אז היה לי קל ללכת על זה בכל הכוח. היו הרבה רגעי שבירה, אבל בשום נקודה לא חשבתי לוותר, רק פרקתי והוצאתי את הקושי. היה לי קשה עם הבנות, הרגשתי שאני לא רואה אותן מספיק, אבל עדיין המשכתי.

מה קרה הפעם כשסיימת את הקורס?

בית הספר מכין אותך לראיונות ולשאלות ומביא לביקור חברות מגייסות. יש דגש על ההכנה לשוק העבודה ואכן  בין 90% ל-95% מוצאים דרכם עבודה בתחום תוך חצי שנה.

החברה שלי הגיעה לשם לראיין, ואח"כ היו גם שני ראיונות בחברה עצמה ולשמחתי התקבלתי. זה היה לפני 4.5 שנים ועד היום אני שם. התחלתי בצוות הפיתוח והתחילו איתי עוד אנשים מהקורס. אחרי תקופה מסוימת נולדה בתי השלישית וכשחזרתי מחופשת הלידה נוצרה עבורי ההזדמנות לעבוד עם לקוחות בצוות של האימפלמנטציה והיום אני משלבת אימפלמנטציה ותפקיד של ביזנס אנאליסט, שיחד עם החלק הטכני זה יצר שילוב שממש תפור עליי מבחינת העניין.

מה ההמלצה שלך למישהי שעכשיו מחפשת עבודה אחרי הפסקה של כמה שנים?

יש תוכניות בחברות שמחפשות להחזיר נשים לעבודה אחרי חופשה ארוכה, כמו בפייסבוק למשל. אם אתן לא מרגישות שאתן מצליחות לבד, חפשו את המסגרת הנכונה לכן. במקצועות טכניים זה יותר לקחת קורסים שאתן יודעות שהם טובים ומומלצים, אם זה פחות טכני אז סדנאות של ה-ICC  של עזרה בחיפוש עבודה נותנות מסגרת מובנית עם צעדים ברורים כיצד להתראיין, כיצד לכתוב קורות חיים, פרופיל לינקדאין וכדומה. תמיד לזכור שהצעד הראשון הוא הכי קשה אבל עם נחישות והתמדה כל אחת תוכל למצוא את עצמה.

כיצד תהפכו לדוברים טובים? כל העצות ממאמנת המבטא ודיבור בפני קהל, ליסה וונץ

כיצד תהפכו לדוברים טובים? כל העצות ממאמנת המבטא ודיבור בפני קהל, ליסה וונץ

מאת: אביב פרץ

אני פוסע פנימה למשרדה של ליסה וֶונץ כמעט שלוש שנים אחרי שיצאתי ממנו בפעם האחרונה. אי אז הייתי עלם במצוקה, ישראלי שזה מקרוב עבר לסן פרנסיסקו, ומבועת מכך שהמבטא שלו אינו מראה סימני שיפור. באותה תקופה כתבתי מדור במגזין ״אלכסון״ על חוויות ההגירה שלי, אבל את תיעוד רשמיי משיעורי הפחתת המבטא אצל וונץ דחיתי פעם אחר פעם. רק כשהגעתי לטור האחרון עלה בידי לכתוב על הנושא בלי להיות מובך עד כדי שיתוק.

מלבד היותה מאמנת דיאלקט, וונץ היא בראש ובראשונה מאמנת לדיבור בפני קהל. את העשור האחרון של חייה הקדישה לעבודה עם נואמים – מקצוענים וחובבנים, לא מעט מהם מנכ״לי חברות בעמק הסיליקון. את הניסיון הרב והידע המקיף שלה ארזה וונץ לספר שרואה אור בימים אלה, Grace Under Pressure שמו. הספר הוא מעין כיתת אמן בדיבור בפני קהל. הוא חושף את הכלים שבהם משתמשים נואמים גדולים כדי להשחיז את מיומנויותיהם, ומציע תרגולים רבים על מנת לתרגם את ההלכה למעשה. 

הכותר של הספר מצא חן בעיניי, משום שהוא מזקק לשלוש מילים את הדבר שאנחנו שואפים אליו יותר מכול – כך אני סבור – בעמידה מול קהל. אלמנט הלחץ הוא בלתי נמנע (״האנשים היחידים שלא נלחצים אף פעם על במה הם סוציופתים, ואתה יכול לצטט אותי״, מוסרת וונץ), כך שמה שנותר לנו לייחל לו, הוא להיות רבי-חן ומצודדי לב בלי לאפשר ללחץ להשתלט עלינו. 

לפני כמה חודשים הייתי אמור להעביר מצגת קצרה במהלך ישיבת החברה שבה אני עובד, יותר ממאה איש בקהל. הייתי מוכן לגמרי – עשיתי חזרות לפני אנשים מהצוות שלי, וידעתי בעל פה את הטקסט – ואז, איך שקראו לי, קצב פעימות הלב שלי התחיל להסתחרר. התחלתי לדבר, לא כל כך נשמתי, כך ששתי דקות לתוך המצגת כבר הייתי חסר נשימה, פשוט לא היה לי מספיק אוויר בשביל להגות את המשפט הבא. נאלצתי לעצור לכמה שניות, וברקע הייתה דממה מביכה. בסופו של דבר הצלחתי לסיים את המצגת, אבל הרגשתי מושפל עד עפר. איזה ״עזרה ראשונה״ היית מגישה בזמן אמת בסיטואציה כמו זו? 

״הדבר הראשון לעשות הוא להתחיל לנשום. כשאתה בפאניקה, אתה חייב לשים על עצמך את מסכת החמצן, קודם כל לדאוג לעצמך. במקביל, כדי להפחית את הפאניקה, אתה צריך לפנות ללוגיקה; הפאניקה באה מהמחשבות שלך, אז אתה צריך לשנות אותן מיד. מה שקרה כאן, הוא שפתאום מצאת את עצמך לפני קבוצה של אנשים שצופה בך, ונכנסת לפאניקה. ראשית, תזכיר לעצמך שהם כנראה לא יודעים שאתה בפאניקה, אין להם מושג. שנית, כשאתה אומר ׳דממה מביכה׳, אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אני מאמינה שככה הרגשת, אבל אתה לגמרי יכול לעשות פאוזה על במה – די ארוכה אפילו – מבלי שזה יהיה מביך. שלישית, היות שהסביבה כאן הייתה החברה שבה אתה עובד, אתה יכול לעשות שימוש בהומור ולומר על זה משהו – רק תוודא שתוך כדי אתה עובד על המחשבה שלך, מרגיע את עצמך, ונושם״. 

כלומר, אני קודם כל צריך להכיר בפני עצמי במצב הקיים.

״כן. בכל פעם שאתה מנסה להתכחש למה שקורה לך, הפאניקה רק מחמירה״. 

ספרה של וונץ מחולק לשלושה שערים, שלוש נקודות מבט על דיבור בפני קהל. החלק הראשון מתעמק במכשולים המנטליים העומדים לנו לרועץ; השני סוקר את שיטות האימון הפיזי לשיפור היציבה, הנשימה, התהודה וההגייה; ואילו השלישי עוסק בטכניקות הגשה, מה שנקרא ״דליברי״. ״החלק הראשון של הספר הוא ה-סיבה שכתבתי אותו״, מדגישה וונץ, ״הרי יש בשוק הרבה ספרים שעוסקים בדיבור בפני קהל, אבל אף אחד לא עוסק בעניין הזה, לפחות לא בצורה מעמיקה. יש כל מיני ספרים על איך להתגבר על פחד קהל, אבל אין ספר שמדבר מספיק על ביקורת עצמית. הייתה לי קליינטית, שהייתה לה אמא מתעללת, וכשהיא עזבה את המשרד שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי צורך לכתוב על הנושא. יותר מדי אנשים מתהלכים בינינו עם סיפורים דומים, והם מרגישים מאוד מבודדים, אבל הם לא! שיפוטיות עצמית, סינדרום המתחזה, ההשוואה של עצמך לאחרים – כל אלה מאוד נפוצים, אבל רוב הזמן אנחנו חושבים שאנחנו לבד. אז התקווה שלי הייתה שאנשים יקראו את הספר, ויבינו שזה בעצם די נפוץ, ושיש דרך לשנות את ההתנהגויות הללו״.

אחד המשפטים שתפס אותי בספר הוא ״אם אתה רוצה להיות נואם גדול, אתה צריך לנשום כמו נואם גדול״. תוכלי להסביר את הקשר הישיר בין טכניקת הנשימה של נואם לבין יכולות הדיבור שלו בפני קהל?

״קודם כל, אתה חייב להיות במצב שהנשימה שלך מונגשת ולא מופרעת. זה לא כל כך ללמוד איך לנשום, כמו שזה ללמוד איך לא להפריע למשהו שגם ככה עובד בעצמו: לא לתת לשטף אדרנלין או לחץ להפריע לנשימה הבסיסית, הרגילה שלך. אז אתה צריך שיהיה לך קודם כל הבסיס הזה. כדי להמשיך משם, אתה צריך להגדיל את קיבולת הנשימה שלך, כפי שמוסבר בספר, כך שהיא תתדלק את הקול שלך, והוא יישמע עשיר יותר ועם תהודה גדולה יותר. ואז, השלב הבא הוא לאפשר לקהל שלך לנשום איתך. אתה צריך להזכיר לעצמך לפני שאתה עולה לבמה, שזה לא רק אתה שנושם: היות שהקהל צופה בך, תהיה לו תחושת בטן של מה שקורה איתך. זה לא עומד בסתירה למה שאמרתי קודם, על כך שכנראה לא ירגישו שאתה בפאניקה – זה עדיין נכון, אף אחד לא יחווה אותה בעוצמות שאתה חווה אותה באותו רגע״.

רכיב נוסף שאת מתמקדת בו בספר הוא התהודה של הקול. אבל כשאני צופה, למשל, בנאום של אופרה ווינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב, שבו היא מרעימה A new day is on the horizon, אני אומר לעצמי: אין לי האינסטלציה כדי להפיק קול בעוצמה כזו! עבור מישהו כמוני, שמדבר חלש יחסית, האם אפשר בכלל לשפר את התהודה?

״כן. אתה יודע מהי דוגמה טובה לכך? תקשיב לשיר Under Pressure בביצוע של פרדי מרקורי ודיוויד בואי. האם דיוויד בואי זמר מפורסם? כן. האם הוא מכר מיליוני עותקים מהאלבומים שלו? כן. האם היה לו קול יפהפה? כן. אבל האם היה לקול שלו המנעד של פרדי פרקורי? לא! האם הוא יכול היה לעשות עם הקול שלו מה שפרדי מרקורי עשה? בשום אופן לא! בהשוואה לפרדי מרקורי, גם לדיוויד בואי לא הייתה עוצמת קול שתמלא את החדר, אבל זה לא אומר שהוא לא היה טוב במה שהיה לו. אז זה לא אומר שאין לך קול עם תהודה, או שהקול שלך לא יכול להיות יפהפה ועשיר ונוכח; זה רק אומר שאם אתה ואופרה ווינפרי הייתם מתחרים בתחרות ספציפית שבה צריך להגיע עם הקול למרחק הכי גדול, היא כנראה הייתה מנצחת״. 

וונץ נולדה וגדלה בעיירה קטנה בצפון קליפורניה, כאחות הצעירה במשפחה בת עשרה ילדים. אמה סבלה מהפרעת אישיות, ואביה היה אלכוהוליסט שסבל מפוסט טראומה בעקבות שירותו במלחמת קוריאה. היא מתארת את בית ילדותה כמקום שבו התפלשו זה לצד זה כאוס, טראומה, הזנחה ובלבול. 

בספר את סוקרת בקצרה את הילדות שלך, וכותבת ״הפכתי מילדה מופנמת וביישנית לילדה שמדברת עם אנשים באופן שגורם להם להקשיב״. אני סקרן לדעת עד כמה התהליך הזה היה מודע, ואילו תובנות היו לך כבר אז. 

״זה היה תהליך אוטומטי, כשאתה גדל ואין לך מישהו שמטפל בך, אתה די מהר לומד מיומנויות הישרדות. כבר בגיל 13, כשעזבתי את הבית, ידעתי מתי אני צריכה לפעול: להתאים את עצמי לסיטואציה כדי להשיג את מה שאני זקוקה לו. זה קרה, למשל, במעבר לבית ספר תיכון. בדיוק עברתי מצפון קליפורניה לדרומה, הייתי צריכה להתקבל לתיכון, ולא היה מי שיעזור לי עם ההרשמה. אז הלכתי לאיזה אירוע של בית הספר, ואני זוכרת איך סרקתי את החדר כדי לאתר את המנהל. ברגע שהייתה הפסקה, עשיתי את דרכי ישירות אליו. עצרתי, יצרתי איתו קשר עין והחזקתי את המבט. הצגתי את עצמי, ואמרתי: ׳האם אוכל לדבר איתך לדקה?׳ כלומר, שידרתי ביטחון עצמי והפגנתי נימוס. קבעתי איתו פגישה אישית כדי להסדיר את ההרשמה ולמלא את הניירת, הוא היה חייכן ואדיב, ובסוף הפגישה הודיתי לו בצורה מאוד כנה. אז בהקשר של דיבור בפני קהל הייתי אומרת: להכיר מיד בקיומו של הקהל כדי לבנות איתו יחסי קרבה, ובסוף – להודות לו במלוא הכנות״. 

הרקע של וונץ מגוון למדיי, וכולל לימודי פסיכולוגיה, לימודי משחק, תואר שני בלימודי קול ודיבור, ולבסוף הסמכה כמורה לשיטת אלכסנדר – אימון פיזי ורגשי לשיפור היציבה והתנועה. במרוצת השנים עבדה עם קליינטים מ-37 מדינות, בין היתר מישראל. 

פחד הבמה שלי מתעצם כשאני צריך לדבר באנגלית, ולא בשפת האם שלי, עברית. אני מרגיש פחות בטוח, כי יותר קשה לי לחלץ את עצמי ממצבים מביכים, לדוגמה, אם אני נתקע ומנסה להיזכר במילה מסוימת, או אם מישהו שואל אותי שאלה שלא צפיתי, ואני צריך לבנות במקום משפט רהוט ולבטא אותו בצורה מושלמת. 

״בערך 70 אחוז מהקליינטים שלי, שאנגלית אינה שפת האם שלהם, אומרים שהם מרגישים יותר בלחץ כשהם מדברים באנגלית. האם זה משהו שאפשר להיפטר ממנו מהר? כן! אתה הוא זה שמלחיץ את עצמך, הקהל לא מפעיל עליך שום לחץ. אתה צריך לשנות את החשיבה שלך, זה הצעד הראשון, לקחת אותה למקום יותר לוגי. אתה הרי לא הולך לשפר, לא את המבטא ולא את השטף, אם אתה מכניס את עצמך ללחץ. אני רוצה לומר משהו נוסף לגבי מבטאים זרים. אם אתה מסיר את כל המבטאים הזרים מארה״ב, עדיין יישארו לך כמה עשרות מבטאים מקומיים, בלואיזיאנה יש עשרה מבטאים שונים, וזו רק מדינה אחת! אז יש מבטאים לאורכה ולרוחבה של ארה״ב, המבטא כשלעצמו איננו בעיה, אלא אם מישהו לא יכול להבין אותך״.

מה היו ההבדלים התרבותיים שהבחנת בהם, כשאימנת מנכ״לים ישראליים בדיבור בפני קהל ביחס למנכ״לים אמריקאיים?

״אתה יודע מה, זה מעניין, אני לא מרגישה שהיו יותר מדי הבדלים תרבותיים, לא כאלה שבאו לידי ביטוי באימון״.

ציפיתי שתגידי לי שהישראלים היו עם ביטחון עצמי מופרז.

״תשמע, מנכ״לים הם באופן טיפוסי אנשים עם ביטחון עצמי מופרז… לא שאני חושבת שיש בזה משהו רע! ליזם ישראלי וליזם אמריקאי שמגיעים למשרד שלי יש תכונות משותפות, כי הם נמשכים לאותו סגנון חיים, לאותו מוסר עבודה ולאותה סוג עבודה; יש סיבה לכך שהם בתפקיד הזה. אז למעשה יש הרבה קווי דמיון ביניהם. אני אמנם יכולה רק להעיד על סמך הניסיון שלי, אבל האמריקאים שמגיעים אליי נוטים להיות יותר נוירוטיים. זה לא אומר שאין ישראלים נוירוטיים, כן? יצאתי פעם עם ישראלי שהיה די נוירוטי…״ 

החלק הראשון של הספר נקרא ״כשאתה בולם את עצמך״, וזה הזכיר לי ריאיון שלך ביו-טיוב מלפני כמה שנים. המראיין שאל אותך ״מה מכל הגורמים הוא הגורם שמקשה ביותר על תהליך הפחתת המבטא״, ואת ענית: ״אני חושבת שזה כשאנשים בולמים את עצמם״. לאור בחירת המילים הזהה, תהיתי אם את רואה חוט מקשר בין דיבור בפני קהל ובין הפחתת מבטא.

״ודאי. אנשים אכן בולמים את עצמם, כי הם חוששים שהם ייראו מטופשים. בהקשר של המבטא זה מגיע ממה שבשיטת אלכסנדר מכנים ׳מודעות מולטי-סנסורית׳: נניח שיש לך מבטא ישראלי, ואז אתה מתחיל לשנות אותו. נגיד ששינית את ה-R, אז אתה עלול לחשוב ׳לא, זה לא נשמע טוב׳ בגלל שתי סיבות. אחת, כי זה לא נשמע כל כך כמוך, והסיבה האחרת היא שאתה דמיינת שזה יישמע אחרת. אז אני חושבת שזה הדבר, אתה בולם את עצמך כי אתה מתחיל לשאול את עצמך: איך אני נשמע? איך אני נראה? האם אני עושה את זה נכון? חלק מזה מבוסס על רעיונות שזרעת בראש שלך לגבי איך אתה אמור להישמע, גם אם אין להם שום אחיזה במציאות. אני לא מתכוונת להישמע שיפוטית, זה נורמלי לגמרי. במהלך התואר השני שלי הייתי צריכה לדבר אנגלית בריטית, וכשכבר התחלתי לקלוט את זה, זה לא נשמע כמוני מאה אחוז והרגשתי מבוכה – וכשמשהו מביך אותנו, אנחנו מתחילים לשפוט אותו״. 

בספר מופיע סיפור משעשע על איך נכשלת בשיעור הראשון של הקורס בהגייה במהלך לימודייך באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון. תוכלי לספר את הסיפור, ואז להסביר איך החוויה הזו עיצבה את הגישה שלך כמורה?

״המורה להגייה נכנסה לכיתה, והתחלנו לעבוד על אותיות ניקוד. היא רצתה שנהגה את הצליל aaww, וזה צליל בריטי שלא קיים בארה״ב. הכי קרוב לצליל הזה – גרסה מקוצרת שלו – זה הצליל aw שאתה שומע במילה or. זו הייתה הפעם הראשונה שניסינו להגות את הצליל הזה, ופשוט לא הצלחנו להפיק אותו כמו שצריך. המורה הביטה עלינו במבט מתוסכל ואמרה, No, not like that! והתחילה להצביע על הדלת ולהגיד: Like daaww, daaww! המשכנו לנסות ולנסות ללא הצלחה, עד שחברה שלי מטֶנֶסִי, אמרה לה: Look lady, we don't even have that sound in our country, okay? So we're not ever gonna use it. התחלתי להתגלגל מצחוק – כי זה היה נכון והיא העזה לומר את זה – והמורה הפסיקה ונתנה לה מבט. אז איך זה השפיע על הפדגוגיה שלי? קודם כל, אם אתה מתוסכל בגלל תלמיד, אתה צריך לשאול את עצמך: ׳זה אני או הוא?׳ מורה טוב יבדוק את עצמו קודם, אולי סתם עובר עליו יום רע? בנוסף, להאמין שפשוט להגות משהו נכון יגרום לתלמיד לחקות אותך כמו שצריך, זו תפיסה מאוד מוגבלת. לא לכל אחד יש שמיעה חדה. אז אם דבר אחד לא עובד, אתה חייב לעבור לדבר אחר. כשאני מלמדת מבטא והוגה צליל, והתלמיד לא קולט אותו, אני עוברת לצד הפיזי, התנועתי: איך התלמיד מזיז את הלסת, או איזה צורה הוא יוצר עם השפתיים; אני גם עובדת בצורה ויזואלית, עם מראה. לא להיתקע ב׳זה צריך לקרות בדרך שלי׳, אלא להתאים את עצמך לאופן שבו התלמיד לומד״.

מה את עושה אם מיצית את כל הטכניקות שלך?

״אם מישהו לא קולט שום דבר? זה קרה לי פעם, כשאימנתי שחקן. זה היה קאסט ענק, וכולם קלטו את המבטא הבריטי הסטנדרטי חוץ ממנו. הבעיה הייתה, שהוא חשב שהוא קולט אותו… וככל שניסיתי ללמד אותו, כך הוא נהיה יותר גרוע. באיזשהו שלב הוא התחיל להישמע כמו איזה כומר או מטיף דת בדרום ארה״ב – ובמקור בכלל היה לו מבטא אמריקאי גנרי! ואני כזה, איך זה קורה?! זה היה פשוט ביזארי. אני זוכרת שבמהלך החזרות הבמאי שאל אותי מה קורה איתו, ועניתי: ׳אני לא יודעת!׳ בסוף החלטתי לקחת צעד אחורה, ולנסות לבנות את הביטחון העצמי שלו. בנוסף, אמרתי לו להקשיב לנואמים בריטים – נתתי לו כמה רעיונות – ולספוג מהם את ההגייה. התקווה שלי הייתה שהוא גם יספוג, אבל גם יפחית קצת את המאמץ שלו; שאם הוא לא יתאמץ כל כך, אז הוא ישתלב״. 

וזה עבד?

״אני לא יודעת, הייתי-כל-כך-מתוסכלת-שלא-הלכתי-לראות-את-המחזה!״

 

משפחה ברילוקיישן: לגדל ילדים דו לשוניים

מאת: אלינור ורמן

מעבר למדינה חדשה מעלה לא מעט חששות ותהיות בנושא חשיפת הילדים לשפה נוספת ובהשפעות העשויות להתעורר עקב כך.

Little boy learning to write alphabet on white board

לרגל תחילת שנת הלימודים, נבחן את היתרונות בהקניית שתי שפות לילדכם, נציע שיטות ורעיונות לעידוד הקניית שפה חדשה ונסקור את כל המיתוסים בנושא דו הלשוניות.

מהי דו לשוניות?

נהוג להבחין בין שתי דרכים נפרדות לרכישת שפה שניה:

  • דו לשוניות בו-זמנית- הילד רוכש את שתי השפות באותו הזמן. תהליך זה עשוי להתרחש כשהילד גדל בבית דו לשוני (כל הורה מדבר בשפה אחרת עם הילד) או כשהילד משתלב מגיל ינקות בסביבה בה השפה המדוברת שונה משפת ההורים (לדוגמא-הילד משתלב בגן מגיל 3 חודשים).
  • דו לשוניות עוקבת- מאפיינת בעיקר ילדי מהגרים או שליחים, הרוכשים את השפה השניה בשלב מאוחר יותר, לאחר רכישת שפת האם.

על מיתוסים ומחקר

רוב המיתוסים בתחום מתייחסים לדו לשוניות בו-זמנית, כשהטענה העיקרית היא שילדים הרוכשים שתי שפות במקביל נוטים ללמוד לדבר לאט יותר. טענה נוספת בנושא גורסת שהילד נוטה לבלבל בין שתי השפות ולשלב מילים מכל שפה בעת הדיבור, דבר העשוי לגרום קשיים ברכישת כל אחת מהשפות.

כיום אנו יודעים שאין בסיס אמפירי לסברות הללו. אחת הסיבות להופעת המיתוסים הללו נעוצה בעובדה שעיכוב שפתי חל על כ-20% מהילדים, בין אם הם חד או דו-שפתיים. כאשר ילד דו-לשוני מתחיל לדבר מאוחר יחסית, לעיתים יש נטיה לקשר זאת לדו-לשוניות.

הסבר נוסף לתפיסה המוטעה בנוגע לדו-לשוניות נעוץ בכך שאוצר המילים של ילדים דו-לשוניים מכיל ייצוגים משתי השפות, ולעיתים מתבצעת הערכה שאינה כוללת את אוצר המילים בשפה השניה. הערכה זו עשויה להוביל למסקנה המוטעית שלילד אוצר מילים מוגבל ביחס לשלב ההתפתחותי בו נמצא.

כיום מחקרים מוכיחים כי החשיפה לשתי שפות בגיל צעיר אינה מובילה לעיכוב בשפה אלא להיפך- היא בעלת יתרונות הן בהתפתחות הלשונית, והן בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד.

בנוסף נמצא כי ילדים זקוקים למשך חשיפה קצר יותר לשפה בהשוואה למבוגרים, על מנת להגיע לתפקוד לשוני המאפשר השתלבות חברתית.

מכאן שעל אף החששות הרבים המלווים הורים בעת המעבר, במרבית המקרים ילדים ילמדו את שפת המקום וישתלבו מהר יחסית במסגרות החדשות.

שפה וזהות

Pupil reading a school book at the elementary school

המעבר למדינה חדשה מעורר גם שאלות בנושא זהות יהודית וישראלית. הורים רבים מבקשים לשמר את השפה העברית בביתם כחלק משימור הזהות היהודית והישראלית, וחוששים מהפערים התרבותיים והשפתיים העשויים להתפתח בינם לבין ילדיהם ככל שאלו יתבגרו.

שאלת השפה והזהות עשויה לעלות שוב ושוב לאורך השנים, ועשויה לדרוש הערכות והתאמה על פי הצרכים המשתנים של המשפחה; הורים לילדים צעירים יכולים לבחור לשלב את ילדיהם במסגרות חינוך דוברות עברית באיזור, על מנת להשריש ולבסס את השפה מגיל צעיר. יחד עם זאת, בגילאי בית הספר הורים לרוב ידרשו להשקיע משאבים רבים יותר על מנת לשמר את השפה, הן בדמות שילוב הילד בבתי ספר יהודיים פרטיים המציעים לימודי שפה עברית כחלק מתכנית הלימודים, והן בדמות חוגים ושיעורי העשרה ללימוד השפה העברית מחוץ למסגרת הבית ספרית.

אז מה עושים?

  • הגדירו מטרות וצרו תכנית- פנו זמן ל"ישיבת צוות משפחתית" בה תוכלו להעלות חששות, התלבטויות ושאלות בנושא שימור ו/או הנחלת השפה לילדים בעת השהות בחו"ל. קבלו החלטה משותפת בנוגע למה שחשוב לכם עבור ילדיכם וסדרי העדיפויות שלכם בנושא. התייעצו עם מכרים, חברים ומדיה חברתית לגבי המשאבים העומדים לרשותכם בעמק, ולמדו מהן האפשרויות שהאיזור מציע, על מנת שתוכלו לממש את מטרותכם בנושא.
  • תקשורת פנים אל פנים- הדרך הטובה והיעילה ביותר להנחיל ולשמר את השפה העברית היא לדבר בה. ככל שתקפידו לדבר עם ילדיכם בשפה העברית, כך תיטיבו לשמר את יכולות התקשורת שלהם בה. הדבר נעשה קשה יותר ככל שהילדים גדלים; פעולות כגון עזרה בשעורי בית, או שיחות עומק על נושאים רגישים עשויים להעמיד אתכם בפני דילמות חדשות בנוגע להקפדה על השפה. נקודות אלו יהוו הזדמנות לזמן "ישיבות צוות משפחתיות" נוספות על מנת להעריך מחדש את המצב ולהערך בהתאם.
  • מסגרות חינוכיות- נושא הזהות והשפה עשויים להוות קריטריון חשוב בבחירת מסגרת חינוכית עבור הילדים. גנים המתנהלים בשפה העברית עשויים להוות פיתרון מתאים למשפחות המגיעות לתקופה קצרה, או אלו המעוניינים להשריש את השפה העברית לילדיהם מגיל צעיר. מסגרות אלו עשויות גם לתת מענה לצרכים קהילתיים וחברתיים נוספים של הילד והמשפחה.
  • מסגרות חברתיות- בנוסף למסגרות הפורמליות, האיזור משופע בחוגים ופעילויות העשרה בשפה העברית, בהן ניתן להשתלב ולשמר את השפה. בעמק תוכלו למצוא חוגים המתנהלים בעברית, שיעורי העשרה ללימוד השפה ואף שבט צופים, הפותחים צוהר לקהילה ישראלית ענפה ותוססת. השתתפות בפעילויות אלו עשויה לזמן הכרות עם ישראלים ויצירת קשרים משמעותיים הן בין ההורים והן בין הילדים.
  • עזרים- נצלו את הביקורים בארץ לרכישת ספרים, תקליטורים ומשחקים בעברית, המותאמים לשלב ההתפתחותי של ילדיכם. השתמשו במוסיקה וריקוד על מנת להפוך את חווית הלימוד למהנה וקלילה. שלבו תכנים מעולם התוכן שאתם גדלתם עליו על מנת להפוך את החוויה למשמעותית גם עבורכם, ועודדו את ילדכם לשמור על קשר עם קרובים בארץ, באמצעות סקייפ, מכתבים וביקורים.

 

בהצלחה!

אלינור ורמן, MA, MFTI

מטפלת זוגית ומשפחתית בהתמחות

מטפלת במשפחות, זוגות ויחידים.

www.elinorwahrmann.com

יש מתנדבים בקהל? מקומות בהם תוכלו להתנדב ולעזור לקהילה

מאת: סיגל קלטר

יום המצוה שעורכת הפדרציה היהודית בכל שנה אמנם עבר, אך הרעיון של משיכת צבור רחב  לעשות מעשים שהם עזרה ותמיכה, תקף לכל שאר 364 ימי השנה.

איסוף תרומות, נתינת נדבה וכמובן צדקה, הם מהערכים המרכזיים של היהדות ואינם מוגבלים ליהודים בלבד. “יהיו אביוני עירך קרובים לליבך”, נאמר.

היושבים בקליפורניה, כאן באיזור העמק המפורסם, נמצאים בבועה שאין כדוגמתה באף מקום אחר. שפע מדהים של ידע ויצירתיות, השכלה, פיתוח וקידום אפשרויות והכל, באיזור יחסית קטן. כולם במירוץ מטורף ותחת לחץ מתמיד של סגירת קצוות, גם בעבודה וגם במשפחה, צריך להספיק לראות וללמוד ולעשות ולידע ולקדם ולהתקדם, מעל ומעבר למה שהזמן מקציב, וזה מעייף!Volunteers Collecting Food Donations In Warehouse

וכאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית: למי יש כוח או זמן מיותר להתנדב?!?

ערכים מוסריים וחברתיים לרוב אינם מועברים על ידי למידה או על ידי נושאי הכלים כמו הגננות, המורות, המטפלות או הספרים, אלו הם דברים שנרכשים, נלמדים ומתקבעים בנפשות הרכות של ילדינו על ידי חיקוי כשהמבוגרים הקרובים להם ביותר הם המודל לכך! ילדים מחקים את הוריהם וכך לומדים ערכים, הרגלים ושאר ריטואלים.

גם להורים שנותנים מזמנם בהתנדבות נפקחות העיניים ומעבר לתחושת הסיפוק, גם הם רואים משהו אחר, ופרספקטיבות, תובנות והבנות משתנות.

 קהילה אינה מתקיימת לאורך זמן אם חברי הקהילה אינם תורמים לה מעבר לחלק הכספי. בשנים כשהתנדבתי פה ושם, התבררו לי כמה אמיתות, כמו למשל שיש משפחות ויחידים הגרים ממש מעבר לגדר-הגינה הפרטית שלי, ילדים שהלכו עם ילדי לבית הספר- ואלה, שלא שמתי לב אליהם, אינם יכולים להזין את ילדיהם או לשלם את שכר הדירה הגבוה ונזרקים לרחוב (המקלטים היום דחוסים ומלאים עד אפס מקום).

בשנה האחרונה התחיל מפעל התנדבותי מדהים בפנינסולה. הארגון הוא העתק של ארגון זהה המתרחש בסן פרנסיסקו: מכיוון וחברות רבות ומשרדים מזמינים ארוחות צהריים ואינם יוצאים לאכול בחוץ, נשארים מגשי אוכל שנזרקים לפח בסוף היום. מתנדבים של הארגון באים לאסוף את שיירי הארוחות (אין זריקת אוכל מיותר ובזבוז) ומביאים את האוכל למקומות נזקקים כמו מקלטי יום לנשים מוכות, מקלטים לחסרי בית, לבתי אבות, לבתי מגורים הנתמכים על ידי הממשלה וכו׳.(www.foodrunners.org)

אין ספק שהחיבור בין שני הקצוות הוא מדהים. רוב רובם של הנותנים הם רחבי -יד ונדיבים. ומהעבר השני, המקבלים, אסירי תודה עד לדמעות. לראות קשישים בבית אבות מצפים למגשי האוכל, זהו מראה קשה! לראות אמהות מחכות למתנדב המביא כיכרות לחם ואולי עוגיות כדי להאכיל את הילדים, זה מראה קשה מעין כמוהו.

מעשים קטנים של יום יום בין אנשים, יוסיף לכם סיפוק ע נ ק, יוסיף המון לילדיכם ויעזור בצורה מדהימה לחברה הקרובה, המיידית, בה כולנו חיים. למשל: החזיקו מספר קופסאות שימורים שקל לפתוח אותן, אפונים או שעועית, ארוחות פסטה ברוטב בקופסא ומזלג או כפית פלסטיק במכונית. כשאתם נוסעים ובדרך רואים אדם עם שלט שהוא רעב- הנה המצוה התייצבה לפניכם.

אם כשנכנסתם לעשות קניות ראיתם אדם יושב בפתח החנות ומבקש עזרה- קנו כריך וביציאה הגישו לו אותו. ערכתם חגיגה או מסיבה והמון אוכל נשאר? במקלטים (shelters) בערים השונות יברכו ויודו לכם על טוב לבכם.

אם תעלו על גוגל ותחפשו לפי ערים היכן להתנדב, תמצאו שהאפשרויות הן אינסופיות. תמצאו שמחפשים מתנדבים לשעתיים לפעם אחת, או מתנדבים קבועים. יש שעוזרים למבוגרים וקשישים עם הסעות או הקראת העיתון. יש מתנדבים שעוזרים לבעלי נכויות וקשישים עם תיקונים קלים בבית. יש שעוזרים למשפחות שנמצאות כאן לטיפולים רפואיים ויש שעוזרים במטבחי תמחוי. תמיד אפשר למצוא שעתיים בחודש או חודשיים לעזור לזולת!

אז כאן מגיעה ההטפה שלי לסיומה ואם לסכם בכמה מילים: התנדבות היא לא מילת גנאי ולא מצב של פראייריות. זו פקיחת עיניים ולב לראות את האחר, את הזולת ולעזור כפי שניתן.

 מקומות מומלצים בהם ניתן להתנדב:

www.handsonbayarea.org

 פעילויות התנדבות של משפחות על פי לוח חודשי ללא התחייבות למספר הפעמים

 www.foodrunners.org

 ארגון מדהים של העברת מזון. נרשמים באתר

 www.redcross.org

 youth opportunities and services

 http://www.ronaldhouse.net/howyoucanhelp.php

עזרה למשפחות שנמצאות כאן זמן מוגבל בזמן טיפול רפואי לילדיהם קצת פינוק ותשומת לב שהורים זקוקים לו בתקופה מלחיצה

 www.shfb.org

אריזת קופסאות שימורים ואוכל מוקפא לפיזור למשפחות נזקקות. ניתן להרשם כקבוצה לערב אחד.

 www.bayareavolunteer.com/southbayvolunteer.html

ריכוז של פעילויות למבוגרים ומשפחות

 www.peninsulavolunteers.org

אתר הכולל הצעות התנדבות רבות הפונות לקשישים

  http://www.cityofsanmateo.org/index.aspx?nid=2309

באתר של כל עיר תוכלו למצוא רשימה של ארגונים המחפשים מתנדבים. הציצו באתר של סן מתאו

מעוניינים להיות שותפים בעשייה החברתית של הקהילה הישראלית? ה-Icc מחפש אתכם! פרטים לחצו כאן

 נשמח לשמוע מהן פעילויות התנדבות שעשיתם בעבר או שאתם עושים לאחרונה. שתפו אותנו בתגובות ואולי יוזמת התארגנות בקבוצות קטנות תחל כאן!

מאחורי הקלעים של האתר הקינקי בעולם

מאת: עומר שוברט

הסיורים המודרכים באולפנים של kink.com נהפכו בשנים האחרונות לאטרקציה תיירותית די פופולרית בסן פרנסיסקו. בשבוע שעבר ראיינתי שם את פיטר אקוורט, מייסד ענקית הפורנו הלא שגרתית הזאת, לא לפני שהוא הפציר בי להצטרף

סיור כדי להבין על מה מדובר. דן, צעיר בלונדיני עם חוש הומור משובח, הציג עצמו כמדריך הסיור. בהמשך התברר שמדובר בשחקן פורנו במשרה מלאה. ״מישהו פה בדייט ראשון?״, בדק לפני שיצאנו לדרך. ״בזמן האחרון אנשים מביאים לכאן את הדייט שלהם כדי לשבור את הקרח ולא תמיד מספרים להם במה מדובר״.

לא היו אנשים בדייט ראשון. היתה קבוצה בלתי הומוגנית לחלוטין: תיירים ומקומיים, מבוגרים וצעירים, סטרייטים וגייז. כולם שילמו 25 דולר (יש להזמין מקום מראש, הכרטיסים אוזלים במהירות) כדי לקבל הצצה למתרחש בבניין ה-Armory האייקוני שבשכונת המישן. המבנה ההיסטורי, ששימש עד שנות ה-70 את המשמר הלאומי וחוקי השימור לא מאפשרים לבצע בו שינויים, נרכש ב-2007 על ידי אקוורט תמורת 14.5 מיליון דולר והוסב לאולפני פורנו ענקיים.

היום מצלמים שם מדי יום סרטי פורנו עבור 29 האתרים השונים שמפעילה החברה, כל אחד מהם מתמחה בקטגוריה בלתי שגרתית אחרת. הקהל הרחב מוזמן להצטרף לסיור ולבקר על הסט בזמן אמת (ההגבלה היחידה: אסור לצלם את השחקנים).

הסיור לא לגמרי פשוט לעיכול. מה שמתחיל בזירת איגרוף המיועדת לקרבות נשים בעירום (קטגוריה פופולרית, כך מתברר), ממשיך בתצוגה של אמצעים שונים לקשירות והצלפות ומסתיים במרתף עינויים ובהצצה על מכונות לא לגמרי הגיוניות בהן נעשה שימוש בקטגוריות היותר מופרעות.

הקומה האחרונה של המבנה, שם נערכות מסיבות המין הפרועות של Kink (המועברות בשידור חי באחד האתרים), היא המרשימה ביותר. בין יצירות אמנות מרשימות וריהוט תקופתי, מסתתרים להם לא מעט אמצעי BDSM מאיימים, כאשר גם שולחנות האוכל מאפשרים לכלוא תחתיהם מישהו ולבצע בו אקטים סאדיסטיים בזמן האחרוחה (כשראשו מציץ מתוך השולחן).

גם אם אתם לא בקטע של פורנו או BDSM, שווה להגיע לסיור רק כדי לבקר במבנה ה-Armory המרהיב (שמשמש גם לצילומים של לא מעט סרטים מז׳אנרים אחרים) ואולי גם לנסות להבין את הסיפוק שמקורו בכאב. ״זה כמו שיש הרבה אנשים אוהבים לאכול אוכל חריף, זה גם סוג של כאב״,  אומר דן ומצביע על שולחן עמוס סרירצ׳ה. אני אסתפק ברוטב.

 עומר שוברטמתוך הבלוג של עומר שוברט באתר "הארץ": http://blogs.haaretz.co.il/omershubert/

עומר שוברט, פעם עורך עכבר העיר וכל מיני עיתונים ואתרי אינטרנט אחרים, היום מתגורר בסיליקון ואלי שבקליפורניה ומתקשה לכתוב על עצמו בגוף שלישי. הבלוג הזה יהיה מקום להשליך בו את כל החוויות.

 כתובת אימייל: omers@haaretz.co.il