פרשת חוקת: מהפרה האדומה למחאה השחורה

פרשת חוקת: מהפרה האדומה למחאה השחורה

מאת: נרי לייף-חומה

זו הפעם השניה שאני ניגשת לכתיבת פרשנות עכשווית ואישית לפרשת השבוע. כמו בפעם הראשונה, גם הפעם אני צריכה להתאמץ כדי להמשיך בקריאה כשהבטן שלי מתהפכת ואני רוצה לסגור ולעזוב.
בפרשת חוקת, כבר בפסוק השלישי מישהי מתה. לא מתה – נשחטה. לא מישהי – פרה, ולא סתם פרה – אדומה.

Photo by iStock/bluejayphoto

ואני, להזכירכם, קוראת את הפרשה בעיצומה של מחאה שקשורה בצבע העור, בעיצומה של מגיפה והתמודדות   עם מאות אלפי מתים. המחאה של ובעבור השחורים היא על עוול שנעשה לאחר רק בשל צבע עורו. עוול שמתאפשר בחסות האמונה שיש שווים יותר ושווים פחות. ואני תוהה אם זה התחיל בפרה אדומה והתגלגל הלאה? 

הפרה האדומה מוצאת אל מחוץ למחנה, נשחטת, ולאחר השחיטה נשרפת עד היותה אפר. ועל מה ולמה נשחטה הפרה? כדי ללמדנו מנהגי היטהרות לאחר מגע עם המת. בעולם עם קוד תרבותי פגאני, דם של מת או דם של יולדת לאחר לידה הוא דם מטמא, ודם של פרה הוא דם מטהר. אתם מוצאים פה הגיון? כי אני לא. 

הסופר המקראי ציוונו במצוות "לא תרצח", אבל בהקשר אחר הוא מלמדנו דיני טוהרה בעזרת שחיטה של פרה תמימה. זה מסתדר לו לגמרי. שינוי במונח המילולי מאפשר לו את המוסר הכפול ומרגיע את מנוחת הקורא -'רצח'  לעומת 'שחיטה'. ואנחנו הקוראים סופגים בהיסח הדעת את תחושת העליונות של בני האדם על פני כל צורות החיים האחרות. אנחנו, שנוצרנו ביום האחרון לבריאת העולם, חיים כאן בתחושת זכאות (Entitlement). כאילו כל צורות החיים שהיו פה לפנינו נוצרו עבורינו ועבור מאוויינו. אין זאת אלא כי קיים אצל רובנו עיוורון מוחלט לעובדה שכל צורות החיים מחוברות לריקמה נושמת אחת. עיוורון שמסביר את השואה האקולוגית שאנחנו מביאים על עצמנו. 

מבלי להיסחף לצדקנות או לקיצוניות, פרשת חוקת באמת מציגה דילמה: על מה נשענת תחושת העליונות של אדם על חיה או אדם אחר, או עליונות של קהילה אחת על שכנתה, או של בני מקום אחד על בני מקום אחר? יתרה מזו, האם תחושת עליונות מתירה פגיעה בזה שנתפס כפחות שווה? אני מרגישה כאילו קיים סולם ערכים שאינו אחיד. כל אחד.ת מאיתנו ,או בני תרבויות שונות ועמים שונים, מחליטים כלפי מי הם חשים עליונות וריחוק שמאפשרים אטימות רגשית ומי השווים להם שזכאים לחמלה שלנו, לקרבה ולאחריות הדדית.   

בפסוק עשרים נראה כאילו מסתיימת בלי שום פואנטה פרשת הפרה האדומה ומתחילה ללא קשר אליה שורה של מיתות ופרידות: ראשונה מתה מרים, ובמותה היא לוקחת עמה את באר המים שהחייתה את בני ישראל במדבר. לאחריה נאספים גם משה ואהרון, שלא זכו להוביל את העם אל הארץ המובטחת כי נענשו על שכשלו באמונתם  בפרשת מי המריבה. לאחר מכן אנחנו נפרדים גם מחלק גדול מהעם שגם הוא מומת כעונש על אובדן האמונה באלוהים: "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל". 

ומה עלה בגורלם של אלה שנישארו? 

אלו נידונים להמשיך ולעבור מתחנה לתחנה ולהילחם את ספר מלחמות אדוניי "עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן". בקיצור, הם מכים ויורשים את כל העמים שבדרכם אל הארץ המובטחת. תוסיפו מילה חדשה ללקסיקון: להכות. " וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ".

מכאן אני מבינה שפרשת פרה אדומה לא באמת הסתיימה והיא מתחברת להנחות שאנחנו עושים לעצמנו כשאנחנו מצדיקים פגיעה באחר לפי סולם ערכים כלשהו – צבע, אמונה, גזע או העדפה מינית. הסופר המקראי עצמו לוקה בחוסר מודעות לפערים הערכיים שהטקסט מציג – היתרי שחיטה מול איסורי רצח, והיתרי הריגה ללא  השארת שריד לצורך מטרות 'צודקות' כמו כיבוש הארץ המובטחת. ואנחנו נוהגים לחשוב על הטקסט המקראי כמקור היסטורי ראשוני להסדרת מערכות יחסים בין אדם לאדם, אדם למזונו ובין קהילות ועמים. אז כדאי לזכור שכמו כל טקסט אחר, אפילו מדעי, הסופר והחוקר יהיו מוטים הטייה ערכית, מוסרית או תרבותית אם אינם מודעים לקודים בני זמנם שמשתתפים בערבוביה במסקנותיהם.  

בפרשת חוקת אנחנו נפרדים מדור של עבדים שגם מנהיגיו היו עבדים. מי שממשיך הלאה, גם הם היו עבדים.  אולי זה יכול להסביר את הכהות הריגשית שלהם כלפי העוול שהם גורמים לעמים האחרים ולסבלם. מי שחי על פונקציית ההישרדות וסבל סבל רב מעליונות של עם אחר, אם לא החלים וריפא את הטראומה יש סיכוי שינהג בדיוק כך באחרים. 

אני חושבת על ימי הקורונה ותוהה על טבעו של הדור שאנחנו נפרדים ממנו עכשיו. רוב המתים הם בני שמונים ומעלה. בארץ, הרבה מהם ניצולי שואה אחרונים ודור שני לשואה. אלה אנשים שסבלו מעליונות של אחרים. אולי זה מסביר את הכהות הריגשית שלהם לסבל שהכיבוש גורם? בארה"ב זה הדור של ילדי הפרחים. דור של היפים שבשנות העשרים שלו הקים קומונות כדי להשתחרר מקודים חברתיים כובלים ולקבל חופש מוחלט, ובאותה העת פירק את הערבות ההדדית, את מוסד הנישואים ואת התאגידים.

לאיזה 'ארץ', או עולם, המתים עכשיו לא זוכים להיכנס? ואלו שכן ייכנסו – לאילו כישורים יידרשו ומה הסדר שיכוננו? 

שבת שלום

פרשת קֹרַח: פופוליסט או פורץ דרך?

פרשת קֹרַח: פופוליסט או פורץ דרך?

מאת: ענבל קולר

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.(קהלת א ט). הסיפור המתואר בפרשת השבוע, פרשת קרח, כאילו נלקח מהפוליטיקה של שנת 2020. קרח נמנה על אחד מהפוליטיקאים הפופוליסטים הראשונים בהיסטוריה, כנראה שהוא הפופוליסט הנודע ביותר בתרבות היהודית. כל מחלוקת שאינה ראויה מיד מתויגת על שמו, אבל האם אנחנו עושים עימו צדק? האם המחלוקת והעמדה שמציג אינן ראויות? אולי קרח הקדים את זמנו והוא בעצם פוליטיקאי פורץ דרך בדעותיו, שקרא תיגר על שיטת השלטון הקיימת והאמין בשיטת שלטון שונה (דמוקרטיה?) וקרא לערך השוויון בין כל בני האדם? 

Photo by iStock/Halfpoint

פרשת קרח מתארת את קורות עם ישראל במהלך 38 השנים האמצעיות שהיו במדבר. משה ואהרון מנהיגים את העם זמן רב. על פי סיפורי המקרא הם נבחרו להנהיג את העם על ידי אלוהים, וככל שחולף הזמן הם ממנים את מקורביהם ובני משפחותיהם לתפקידים בכירים (כהנים), לוקחים סמכויות מנציגי השבטים האחרים ומעבירים אותם לבני שבט לוי (לאחר מקרה עגל הזהב). קרח מסתכל על צורת השלטון והתנהגות המנהיגים ומתמרמר על משה. הוא כועס על שנתן את הכהונה לאחיו, אהרון, ולא שיתף אותו – בהיותו בן-דוד בכור במשפחה – במעמד מורם, אלא "דילג עליו" ונתן תפקיד בכיר לקרוב משפחה אחר. במקביל, בני ישראל ממורמרים מהמצב והעונשים שקיבלו בעקבות פרשת המרגלים, הם אינם רואים את הסוף של הנדידה במדבר, העם יודע שהוא אינו עתיד להיכנס לארץ ישראל. נראה שזוהי תקופה שאין בה הרבה תקווה ואין מה להפסיד. 

הפרשה מתחילה במילים וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה. קרח מבין שלבד הוא לא יצליח לשנות על ההחלטות שמשה מקבל ומקדם ומצליח לעורר ולהעצים מחלוקת על המנהיגות של משה ואהרן. קרח מאחד תחתיו 250 נשיאי העדה מבני ישראל, הבכורים מכל משפחה, את הלויים, ואת דתן ואבירם – ממנהיגי שבט ראובן (הבכור מבני יעקב) ויוצר קואליציה חזקה המתנגדת להחלטות ההנהגה החזקה והותיקה. הקבוצות בקואליציה בעלות אינטרסים ומניעים שונים, אך כולן חוברות יחד, תחת הנהגתו של קרח, בקריאה להחליף את משה ואהרון. יש כאן מרד אזרחי, אולי הראשון המתועד בהיסטוריה. וכמו הרבה מרידות כאלו – המרד מדוכא בכוח והמורדים מומתים בדרכים שונות – חלקם נבלעים באדמה, חלקם נשרפים וחלקם מתים במגפה. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת. (במדבר טז לב-לה).  יש לציין שהמהלך הכוחני של משה נכשל, ולמחרת העם חוזר ומתלונן ובא בטענות קשות עוד יותר.. וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, לֵאמֹר  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה. (במדבר יז ו) העם מתלונן כי העונש היה כבד וכי משה ואהרון הורגים את המתנגדים להם, אנשים טובים שעבדו את אלוהים. אלוהים מתרגז ורוצה להשמיד את כל עם ישראל כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה הֵחֵל הַנָּגֶף (במדבר יז יא) במגפה מתו כמעט 15 אלף איש…  העם נענש באופן סופי בהחלטה שרק לכהנים מותר להתקרב לאוהל מועד ולעסוק בפעולות הקדושות, הלוויום ישרתו את הכהנים ושאר ישראל יתמכו בהם בתרומות, ביכורים ומתנות. 

אני קוראת את הפרשה על קרח ועדתו ומוצאת הקבלות בין המתרחש בפרשה לעולמנו כיום. ניתן לראות כי בתקופה שבה יש לציבור חוסר אמון רחב במנהיגות ישנה קרקע פוריה לפופוליזם ולנסיון הפיכות שלטוניות. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה (במדבר טז ג).  קרח בא להנהגה וטוען מדוע תתנשאו על קהל ה'? הוא טוען שהמנהיגים הגזימו, לקחו לידיהם כוח רב מדי, ומתנהגים כאילו הם מעל העם בעוד שה' נמצא עם כולם והתורה ניתנה לכולם במעמד אחד. קורח ממריד את העם וחוזר על כך שההנהגה כוחנית, שיש אחרים בעם שיכולים להנהיג בצורה טובה יותר, שמשה ואהרון לא נבחרו על ידי העם ויש מקום לשינוי בהנהגה. טענות פופוליסטיות שמטרתן לבצע הפיכה ולקחת את ההנהגה מידי האליטות ולהעבירה לעם (לעצמו). אולם, האמת היא שקרח מבקש ביזור סמכויות וחלוקת תפקידים לשותפים קואליציוניים. הוא טוען שמשה ואהרון נמצאים בשלטון זמן רב מדי והם יותר מדי ריכוזיים, שהכוח עולה להם לראש.

דתן ואבירם, נציגי שבט ראובן, הבכור מבני יעקב, כועסים על כך שמעמדם מורע ככל שחולף הזמן ומסרבים להגיע למשה לשיח משא ומתן. הם טוענים כלפי משה הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.(במדבר טז יג-יד) כלומר, לא מספיק שהוצאת אותנו ממצרים שם הכל היה חלב ודבש, עכשיו אתה גם רוצה להשליט עלינו שררה?! זהו פייק ניוז מהטובים, המשווה את תקופת העבדות במצריים לארץ ישראל המובטחת. משה מתעצבן וסופם של השניים ובני משפחותיהם הוא מוות.

מפרשת קרח אפשר לראות שמפלגות ובריתות הנוצרות מתוך תרעומת קולקטיבית כלפי המנהיגות הקיימת ולמען מאבק ביריב משותף בלבד אינן עמידות כמו אלו המתגבשות מתוך אידיאולוגיה משותפת, והן עלולות לקרוס ולהיעלם ללא תשתית-רעיונית משותפת. 

על פי הפסוקים קרח נענש משום שלא פעל לטובת הכלל ולמען החתירה לאמת, אלא ממניעים אישיים של עוינות וקנאה, מתוך מחלוקת שאינה לשם שמיים. אבל, מהתובנות שלי היום, בשנת 2020,  אני רואה בעמדתו של קרח אמירה כי האופוזיציה חשובה לדמוקרטיה, שמנהיגות אינה מקנה זכויות יתר ושמנהיג שנמצא זמן רב מדי בשלטון וזה שאינו נבחר על ידי העם, מסתנוור מכוחו, ומתחיל לנהוג מתוך תועלת אישית. אני רואה קריאה לשוויון בין כל האזרחים. קרח קורא לשוויון בין הכהנים, הלווים וישראל. אפשר להרחיב את הקריאה שלו לשוויון בין כל בני האדם, ללא הבדל בין דת, גזע, ומין. לאמירה ששוויון הוא ערך נעלה. קרח קרא כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה ובעצם מזדהה עם הקראה העכשיות של Black Life Matter, עם הקריאה של יוצאי אתיופיה לשוויון בישראל, לדיכוי גזענות באשר היא. 

ההיסטוריה היהודית עושה לקרח עוול כאשר היא מזכירה את שמו רק בהקשר של שם-נרדף למחלוקת לא ראוייה. כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז). יש לנו הזדמנות לעשות תיקון ולהזכיר את שמו של קרח כפורץ דרך השואף לשוויון זכויות אדם באשר הם, למנהיג הקורא לשינוי מבנה השלטון (מדיקטטורה לדמוקרטיה?). נלסון מנדלה משלנו?

גם כיום, כמו בתקופת המקרא ההנהגה צריכה לזכור כי השימוש בכוח הוא לא פתרון מספק – נדרשת דיפלומטיה, שיח, דיאלוג ושותפויות. מי יתן ויהיו לנו מנהיגים למנהיגות הרואים את עצמם.ן כמשרתי ציבור ולא מבקשי שררה וכוח. כי אם לא נזהר, אנחנו עלולים להיבלע בתוך עצמנו, ממש כמו קרח ועדתו.

במקום הכי קרוב לתל אביב: המחוות הישראליות לקיץ

במקום הכי קרוב לתל אביב: המחוות הישראליות לקיץ

מאת: דלית גבירצמן

אני מביטה ביומן הדיגיטלי על העולם הוירטואלי שהיה אמור להיות הקיץ שלי. בכל יום עולות וצצות בו התוכניות שהיו לי בעולם המקביל הזה, עולם נטול קורונה, עולם פשוט… רגיל. שם, בעולם המקביל-רגיל שלי, עליתי על הטיסה לתל אביב, נדחקתי כרגיל עם חצי מתושבי העמק במטוס צפוף ועמוס, כיביתי את המוח לחמש עשרה שעות והופ, נחתתי בשדה התעופה ההומה מאדם. ושם, כרגיל, חיכו לי הורי באולם מקבלי הפנים, עם שקית הפלסטיק המרשרשת ובתוכה בורקס ורוגלך טריים מרולדין וגם שוקו בשקית.

Photo by Amir Menachem

משדה התעופה נפלטתי אל האור הבוהק והמיוזע של ארץ אהבתי, שם מחכים לי כמו תמיד, כל הסרטים, המופעים, המפגשים המרגשים עם החברים.ות ובני המשפחה האהובים, וכל בתי הקפה החדשים והמסעדות הכי שוות שנפתחו מאז הפעם האחרונה שהגעתי לביקור. אבל זהו, העניין הוא, שהשבוע השלמתי עם העובדה שהשנה, לראשונה מזה עשרים שנה, כל זה לא יקרה. כל בוקר התעוררתי עם טעם מר בפה ועם תחושת החמצה-חמצמצה מההכרה בכך, שכל מה שתכננתי וחלמתי לעשות בקיץ הזה – לא יקרה. כל בוקר היכתה בי מחדש ההשלמה עם הידיעה שהכי קרוב שאצליח להגיע הקיץ לתל אביב, זה המקום שבו אתחיל לתכנן תוכניות ולרקום חלומות לקיץ הבא. ובכדי שלא לשקוע לגמרי בדכדכת, החלטתי להפוך את החוויות הישראליות של הקיץ ההוא למחוות הישראליות של הקיץ הזה, שהרי שנו חכמותינו ואמרו שהכול מתחיל ונגמר בדפוס המחשבה, או כפי שאמר פעם אהוד בנאי ״כשאין מרחבים גאוגרפיים לנסוע בהם כדי לקבל השראה, המרחב היחיד שבו אתה יכול לפעול זה המרחב הטקסטואלי״. אז השבוע, אתם מוזמנים לצאת איתי למסע אישי ובו אשתף אתכם במחוות הישראליות שלי לקיץ הזה.

סדרה ישראלית חדשה – טהרן

ונתחיל בסדרה הכי מדוברת ברשת, התוכנית שכולם ציפו לה בקוצר רוח (ותכל׳ס, בינינו, שמתי את תאריך ההשקה הרשמי שלה על לוח השנה, כן! עד כדי כך…), זאת שבאה והשאירה אבק ל״פאודה״ – הלא היא הסדרה ״טהרן״. וואלה, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי ככה מסדרה ישראלית חדשה. ולא רק בגלל שמשה זונדר, התסריטאי הראשי, המוכשר להפליא של פאודה וטהרן (כן!) ואני, היינו פעם מיודדים בתיכון. זה פשוט משום שגלאי האיכות שלי לרוב לא מאכזב, ומהסצינה הראשונה של ״טהרן״ ידעתי שהיה שווה לחכות. המתח מתחיל ונבנה כבר מהסצינה הראשונה, והוא רק הולך ומתהדק סביבך. הצילומים המרהיבים של העיר טהרן (שצולמו למעשה באתונה), נותנים לנו הצצה נדירה לחיים של הדמויות שהולכות ונרקמות בכישרון רב מפרק לפרק. השמחה והגאווה הממש גדולה היא שהסדרה המשודרת כרגע בכאן 11 נמכרה לאפל טי.וי. כך שמי שיתאפק (נראה לכם?!) יוכל לצפות בה אפילו מכאן. מדובר במותחן ריגול שסוחף מהרגע הראשון, העוקב אחר תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית שעובדת בשירות המוסד הנשלחת לטהרן למשימה חשאית ומסוכנת. כמובן, שהדברים לא מסתדרים כמתוכנן, והיא נאלצת לאלתר בכוחות עצמה, עם קצת עזרה מחברים. לצידה מופיעים לירז צ׳רכי, מנשה נוי, שון טאוב (רודף העפיפונים) ונאביד נגהאבן (הומלנד). הליהוק מבריק, התסריט אינטליגנטי (משה זונדר, כבר אמרתי?), הבימוי והמשחק איכותיים, וכי מה עוד צריך לבקש בערב קיץ ישראלי-לכאורה שכזה?

בצק עלים כמו בישראל: Downtown Bakery & Creamery

אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי ישראל זה תמיד המאפים. אני עפה על המאפים שם. הורס אותי שבכל בית קפה הכי קטן ופינתי ובכל מאפיה שכונתית אפשר למצוא מאפים, שפשוט אין  דברים כאלה. חלק מהריטואל הקבוע שלי בארץ הוא לרדת מוקדם בבוקר (ורק בישראל אני קמה מוקדם בבוקר!) ולהזמין לי קפה הפוך חזק ומשובח עם צלוחית ובה כמה מאפים קטנים מלוחים וכמה מתוקים, ואין מאושרת ממני! אגב, אין לי שום בעיה לחזור על הריטואל הזה גם בצהריים, אחרי הצהריים ואפילו בערב. אז מה עושים עכשיו, אתם שואלים? אז אם אתם משוגעים לדבר כמוני, הרי שתמצאו את המאפייה שמכינה בצק עלים מעולה, העשוי מחמאה אמיתית, תיקנו חמש או שש חבילות ותכינו מהם בבית כמה בורקסים ומאפים קטנים וטריים שתרצו, ותראו כי טוב. מדובר במאפייה קטנה ומטריפה בעיירה הקסומה Healdsburg שבסונומה, ושם במקררים של Downtown Bakery & Creamery תמצאו את הזהב האמיתי של קליפורניה. ואם אתם כבר בסביבה, תיכנסו להגיד שלום לעודד שקד ביקב הנפלא שלו Longboard שפתוח כבר לטעימת יינות, שבו בחוץ על כוס סוביניון בלאנק או רוזה, ותרגישו חוצלארץ.

Downtown Bakery & Creamery
308 A Center Street
Healdsburg CA, 95448

תעשה לי סביח

ואם אתם כבר במטבח, ואם אתם כבר בגעגוע, אז למה שלא תכינו איזה סביח? הכי פשוט, הכי טעים והכי ישראלי. כל מה שצריך זה את הטחינה הכי שווה של הר ברכה שניתן להשיג אפילו כאן, חצילים מבריקים וקלים (אלו של יוסף הסוחר לא מאכזבים, על פי רוב), פיתות נהדרות של Frena, ויאללה, בלאגן!

מה צריכים?
1-2 חצילים
שמן
מלח
עגבנייה
מלפפון
פטרוזיליה
3/4 כוס טחינה גולמית משובחת
2 לימונים
שן שום
1/4 כפית מלח
1/2 כוס מים קרים
ביצה קשה לכל סועד.ת
פיתה לכל סועד.ת
עמבה (אופציונאלי)
מה עושים?

פורסים את החצילים לרוחב לפרוסות דקות, מפזרים מלח ונותנים להם לנוח ולהפריש נוזלים, רצוי על אדן החלון, לפחות במשך חצי שעה. בינתיים מבשלים את הביצים הקשות וקוצצים את המלפפון, העגבנייה והפטרוזיליה לסלט ישראלי, קצוץ קטן קטן. אחרי שהחצילים נפשו והזיעו כמו בחום יולי-אוגוסט בארץ, מנגבים אותם בנייר סופג ומטגנים בשמן עד שיזהיבו. מניחים על נייר סופג. מערבבים את הטחינה עם שן השום, מיץ משני לימונים, המים הקרים והמלח עד לקבלת תערובת חלקה. ממלאים את הפיתה עם הסלט, החציל, ביצה קשה פרוסה, ומי שרוצה גם עמבה. לוקחים ביס גדול ונאנחים מרוב הנאה.

טלוויזיה ישראלית

גם למי שאין את הערוץ הישראלי, אין שום בעיה לצפות בסדרות הכי ישראליות שיש. בין זהו זה! המחודשת ששוברת שיאים בשנינות שלה ובקאברים המבריקים של השירים הכי יפים, לעונה החדשה של תאג״ד (איך, איך נטשת, תומר קאפון?!), להופעות של שלומי שבן המארח אמנים.יות בהיכל התרבות, ועד לתוכניות דוקו מעניינות ואקטואליות כמו עוד ניפגש והעונה הרביעית של הטרמפיסטים. שפע של תכנים מעולים וזמינים והעיקר – הכי ישראליים שיש!

קפיצה קטנה לחו״ל: The Charter Oak

ואם מיציתם קצת תרבות ואוכל ישראלי ובא לכם לתת קפיצה קטנה לחו״ל, מצאתי בשבילכם את ה-מקום! במרחק של שעה וחצי-שעתיים נסיעה רגועה בנופים הציוריים של נאפה, מחכה לכם מסעדה מופתית, שמתהדרת בחצר קסומה שבה ניתן לסעוד בביטחה, אפילו בימים טרופים אלו. וואו, כמה שהתגעגעתי לשבת במסעדה שווה שכזאת!! מסעדה שבה כל מנה, החל מלחם השאור הטרי, החם והמעולה המוגש לשולחן עטוף במפית בד, היא חגיגה לעין ולחך. מנות המשדרות הקפדה ופשטות לצד איכות שממוטטת לך את החושים וממיסה את הלב. המסעדה נקראית The Charter Oak והיא בבעלות השף Christopher Kostow, השף של המסעדה עדויית שלושת כוכבי המישלן של Meadwood. כאמור, פצחנו עם לחם הבית, שכבר בפני עצמו, הפיל אותנו מהכיסא. אחריו הגיעו לשולחן ירקות קטנטנים שגדלו בחווה של המסעדה שהוגשו עם מיטבל סויה משובח, אבוקדו על הגריל וסלט סלקים שהעלו דמעות של אושר בעיני. פתאום נזכרתי, כמה פשטות, איכות ודיוק יכולים לענג. המשכנו עם סלט ירוק שהיה יפיפיה כמו זר רענן של פרחים, דג סלמון מעולה ומנה של חציל קלוי שהשאיר אותי מאוהבת.

The Charter Oak Restaurant, 1050 Charter Oak Av. St. Helena, CA 94574

מי אמרה קיץ, ולא קיבלה? אז נכון, שסגרו לנו את ההפקה ושינו את הלוקיישן, אבל החיים, חברים וחברות, הם כאן ועכשיו, ולא אחרי שהקורונה תעבור. אז בואו נעשה לנו חג, אמנם לא כמו לפני שנה, אבל הכי טוב שרק אפשר. ולכל אהובי, שם מעבר לאוקיינוס, שולחת חיבוקים ו…אולי עוד קיץ ניפגש.

שלכם באהבה,
דלית גבירצמן

פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

מאת: דיוויד מאיירס

מאד משמעותי עבורי לדון בפרשת שלח לך, גם בגלל הנושא הקרוב לליבי וגם כי זו הייתה פרשת בר המצווה של בני זאב. את בר המצווה, כמו משפחות רבות חגגנו בארץ, הזמנו 40 בני משפחה מארה"ב להצטרף אלינו לטקס ולטיול שקראנו לו "LaTour" השם משקף את אהבתינו לשתי השפות ולמשחקי מילים בתוכן וביניהן. בפרשת שלח לך משה שולח נציגים מכל שבט לסייר בארץ ישראל ולדווח חזרה לעם שנמצא במדבר. המשימה מחולקת לשתי מטרות – הראשונה מטרת מל"ם (מודיעין למבצע) כדי לעמוד על קושי הכיבוש והמטרה השנייה היא להעריך את שווי הירושה.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

כאשר הם חוזרים מהמשימה יש מחלוקת מהותית בקרב המסיירים לגבי טיב הארץ והאם רצוי לעלות אליה או לחזור למצרים.

וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃  וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃  אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃  עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃  וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃

ְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃  וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃

אני קורא את הסיפור ומרגיש שזה הסיפור של משפחתי והרבה משפחות ביחס שלהן לישראל. לחיות בארץ לא מובן מאליו עבורנו וכרוך בהרבה לבטים.  כמו האנשים שמשה שלח לתור את הארץ שעומדים לרשת, הרבה עולים מגיעים לתקופות של כ-40 ימים בהן מסיירים ורואים מה יש בארץ, איך האנשים, וכו'.  וכמו בני ישראל, יש הרבה לבטים ורשמים שמשתמעים לשתי פנים. על ישראל אין דעות שהן "פרווה" – זה לא מקום כמו מילווקי שזה 'מקום נחמד לגור'. ארץ ישראל – או שהיא ארץ זבת חלב ודבש או שהיא ארץ אוכלת את יושביה. וכמו לקבוצה הזאת, המרגלים, לעוליםֵ ולאלה שנודדים בין שם לכאן, שני הקולות הקיצוניים האלו קיימים בו זמנית. ישראל היא גם מדהימה עם הכי הכי – חום לב, חיים תוססים, צפיפות של היסטוריה ונופים ובילוי ותרבות שאין כמוהו….וגם לא….ההתמודדות הראשונה עם ה"ענקים" במשרד הפנים גם יכול להאיץ את חזרה לעבדות במצרים, או 'ענקים' אחרים הבאים לידי ביטוי בבעיות קשות ונוקשות בחברה ובפוליטיקה הישראלית שמרתיעות חלק ניכר מהעולים וגם מהאזרחים הוותיקים.

בדרך כלל כשיורשים משהו, מקבלים אותו וזהו.  אבל את הארץ, בני ישראל לא בטוחים שרוצים ויש דיונים וניסיונות חוזרים ונשנים לעלות אליה. אחרי שחוזרים מתור הארץ, דנים ומתווכחים ואז יש עוד שנים של נדידה ורוב הדור הראשון לא יזכה לשוב לארץ. זה מזכיר גם את הסיפור שמתפרס על פני דורות דורות של משפחתי.  שני אחים עלו בשנות הארבעים – אחד נשאר ועוד שלושה דורות נולדו לו בארץ אבל השני ירד אחרי 12 שנים.  בניו כולם חזרו לתקופות שונות של לימודים, שירות צבאי, ועבודה. בסוף, בת אחת מהשישה בנתה את ביתה בארץ והקימה שם את משפחתה.

 

על פי הפסוקים מי שדוחה את הירושה, זה לא רק שלא בוחר בה אלא נואץ באלוהים ולפעמים אני מרגיש שזו ההרגשה של מי שדוחה את הארץ עד היום. היא נשבעה לאבותינו ואנחנו נואצים. ועל זה גם נענשים. הפסוקים מתארים שלדור הבא – הטף, יש עוד סיכוי:

ְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ (גרעין צבר?!) אבל פוּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה.

מעניין שהזעם בפסוקים מכוון לאו דווקא למי שלא מקיים מצוות אלא למי שדוחה את הירושה. גם לא ברור מה הצורך לבחון כמה טובה הארץ אם מובן מאליו שהולכים לרשת אותה.  למה עשו כזה מהלך אם ברור שחייבים לרשת אותה?

אני קורא את הפרשה וחושב שהירושה הזאת גם מרכזית לנו ולסיפור שלנו כעם, מעולם לא היה מובן מאליו שניקח אותה. כנראה שהיחס אליה נידון להיות תמיד שנוי במחלוקת, גם בקרב העם וגם בתוך עצמנו. לא מסתדר לי הרעיון שהירושה היא בינרי – או שמקבלים או שנואצים – וזה נכון גם לארץ וגם לתורה. אפשר לרשת את ולתרום לעם היהודי ולארץ בדרכים שונות, במועדים שונים, כל אחד לפי הבנתו ונסיבותיו. אין ספק שלהחלטות יש משמעויות ושיש זכויות ששמורות לאלה שבתוך העשייה, אבל דחייה של חלק מהעם שלא עומד בדרישות של מי שמתיימר לפרש עבורנו איך להיות יהודי או ישראלי כשלו בעבר, נכשלים בהווה ורק ימשיכו לשסע את העם בעתיד.

על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

מאת: דלית גבירצמן

איך זה שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון, מדינה ימנית, מסורתית, דתית, שוביניסטית, חשדנית כלפי האחר, איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת, המהפכה הגאה כל כך הצליחה? בשאלה המעניינת הזאת נפתחת הסדרה ״המהפכה הגאה״ בכאן 11, עליה שמעתי השבוע בשיחה מרתקת עם ידיד ותיק שלי, אילן ויטמברג. אילן ואני מכירים כבר למעלה מעשור, ודרכנו הצטלבו לא פעם בעבודתנו במסגרות חינוכיות שונות. על אף ההיכרות רבת השנים שלנו, מעולם לא ישבתי לשוחח איתו שיחה אינטימית כזאת, מלב אל לב.

השנה בעקבות הקורונה, ולראשונה מאז שנת 1970, לא יתקיימו מצעדי גאווה במהלך חודש יוני. כתוצאה מכך, הרגשתי צורך לשוחח עם אילן, ללמוד, להקשיב, לעודד שיח ולהעלות את המודעות לחודש הגאווה. כאמור, מצעד הגאווה הראשון בעולם התקיים בניו יורק ביוני 1970, יום השנה הראשון ל״מהומות סטונוול״, שבהן התעמתו חברי הקהילה עם משטרת ניו יורק, והוא סימל את תחילת המאבק של הקהילה הגאה להכרה ולשיוויון זכויות. מאז נערכים מידי שנה ברחבי העולם מצעדי גאווה במהלך חודש יוני, והשנה במסגרת הטרפת הכללית של הקורונה, נסתם הגולל גם על העניין הזה. מזה ארבע שנים שאני חיה בעיר שחרטה על דיגלה את שלל צבעי הקשת של האחווה, הגאווה, השוויון, והחופש לבחור מי להיות ואת מי לאהוב. במהלך עשרים השנים שאני חיה במדינה הזאת, ובכל שנותי כאדם בוגר, היתה לי הזכות והעונג לפגוש ולהכיר, ללמוד וללמד, לרקוד ולבלות, להעריץ, להעריך ולשוחח עם עשרות חברי וחברות הקהילה הגאה. יחד עם זאת, בכל שנותי הרבות כבעלת טור שבועי ב״בעניינים״, מעולם לא יצא לי לכתוב על הנושא עצמו. תמיד חשבתי שהעובדה שהם.ן חלק כה משמעותי מחיי מדברת בעד עצמה, אך דווקא החודש, בשל כל מה שקורה ולא קורה כרגע בעולם, חשתי צורך לנהל שיחה כנה, פתוחה ואמיתית בנושא, ולשמחתי הרבה, אילן נעתר לבקשתי.

אילן ויטמברג, האיש והאגדה, הוא אושיה חינוכית כאן אצלנו, בעמק הסיליקון. הוא נולד וגדל בקיבוץ מגידו, בעל תואר ראשון בתאטרון מאוניברסיטת קולומביה דיסטריקט עם התמקדות בשימוש בתאטרון בחינוך בלתי פורמלי. אילן הגיע לכאן בשנת 1999, ומאז ועד היום, הוא מעורב בעשייה ובחינוך יהודי לבני נוער ומבוגרים במסגרות פורמליות ולא פורמליות. אילן משמש כדירקטור ללימודי ישראל וכיועץ לפיתוח מקצועי למורים במרכז לחינוך יהודי בסן פרנסיסקו, וגם מנחה ב-ICC תוכניות רבות כגון Israel for Reel ו- Raise the Bar. הוא חי באוקלנד עם בן זוגו פיטר אולסון, מטפל שיקומי, שאיתו הוא גם מופיע כצמד תיאטרון הבובות Up a Tree Puppetry.

יש לי כל כך הרבה שאלות ודברים שהייתי רוצה לשוחח עליהם איתך, אבל בוא נתחיל מההתחלה. ספר לי מהו הזיכרון הראשון שלך?

״הזיכרון הראשון שלי הוא אוסף של רגשות, כי בתור ילדים, אין לנו את השפה שמגדירה דברים. הזיכרון שלי הוא של שוני, של משהו שהוא אחר. זה משהו שהיה ברור לי ולכל הסובבים אותי. כילד שגדל בקיבוץ, הייתי יותר רגיש. בקיבוץ יש קטע של אחדות ושל להיות ביחד, של מאצ׳ואיזם ושל להיות בסיירת מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אצלי זה היה הפוך; היה לי אוסף של בובות כילד, אהבתי מאוד לקרוא, וכל הבנות בלינה המשותפת נהגו תמיד לפנות אלי בלילה, במקום לקרוא לשומרת. הן ידעו שאני יותר עדין ושאני אקשיב להן. לא הייתי בן-בן כמו כולם, ובגיל חמש ההורים שלי לקחו אותי לרופאה שתבדוק אם אני נורמלי. היא הורידה לי את התחתונים והסתכלה, ואמרה להורי שאני ״נורמלי״. מדובר בשנים שלא היתה טלוויזיה בקיבוץ ולא היה קשר לעולם החיצון. בשעתו, כל המחקרים גם הראו ש״בקיבוץ אין הומואים״, וההנחה היתה שזה בגלל שאנחנו מתרחצים במקלחות משותפות.״

אז מתי לראשונה הבנת שהנטייה המינית שלך שונה מזו של חבריך?

״הקטע של זהות מינית הוא מטעה, ובעיני המילה Queer מגדירה בצורה יותר עדינה ומתחשבת את הקטע של השונות. יש קושי בנסיון להגדיר את התחושות במילים. השפה יוצרת דימויים, והקושי הוא להסביר רגשות ותחושות בשפה שיוצרת דימויים. השוני והנבדלות לא קשורים בכלל למין או לנטייה מינית, ורק בגיל ההתבגרות מתעוררות התחושות המיניות. מבחינתי, זה היה מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד הייתי מחוץ למעגל הנורמטיבי וניסיתי למצוא מקום שבו אני כן שייך. השונות שלנו היא השייכות.

בגיל מסוים התחלתי ללכת לפסיכולוגית שאמרה לי ״תראה, זה תהליך שמפתחים פחד מהמין הנשי, ואם תהיה לך חברה ותקיים איתה יחסי מין, אז הכול יהיה בסדר״. אז היתה לי חברה ארבע שנים, אבל ידעתי שאני שונה, וידעתי גם שהשונות הזאת היא ״לא בסדר״. אצלנו זה גם היה קיבוץ של ניצולי שואה, אז שואה וגבורה תמיד היו סמל. גדלנו על מרד גטו ורשה ועל זה שצריך להיות חזקים וגיבורים, ושזופים בסיירת מטכ״ל, וכל זה לא מתחיל בגיל 17 לפני הצבא, אלא ברגע שאתה נולד. כך שעבורי, כל הדברים הללו התאספו לתחושה של שונות ושאני יחיד בעולם.״

מה עזר לך לצלוח את התקופה הזאת?

״אני חושב שלאנשים שגדלו בתקופה שלנו, בייחוד באזור כפרי או מבודד, צריך היה להיות הרבה אומץ ויושרה כדי להודות בשונות שלהם. הכי קל היה להתחתן, ללדת ילדים ולחיות חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים. אני ניסיתי את זה מכיתה ט׳ ועד י״ב וזה היה מאבק תמידי לנסות ולהשתנות. רק בתקופת הצבא, יצא לי במקרה להיות שותף בחדר עם חייל בודד שהגיע מארה״ב, והתברר לי שהוא היה הומו. הוא היה יותר מבוגר ממני, ופתאום נפתח בפני עולם של ספרות ואמנות, של וולט וויטמן ואלן גינסברג. זה היה בשנות השמונים המוקדמות, כשפתאום גיליתי את הקהילה, את המועדונים והפוליטיזציה של התנועה הקווירית בתל אביב. התחלתי להיות מעורה בהיסטוריה ובספרות של התנועה ואני זוכר את מצעד הגאווה בגינת שינקין בתל אביב, שהיו בה רק כשבעים אנשים. אלו היו דברים שלא שמעתי עליהם בקיבוץ, כי עם מי בכלל יכולתי לדבר על דברים כאלו? כל מה שעניין אותם היה האם נהגת על טרקטור”.

מתי השונות הזאת שאתה מתאר היתה לך הכי קשה?

״תראי, להתאהב בגיל העשרה זה תמיד קשה, ואת לא יודעת האם ועם מי, אבל תמיד ישנה עבורך האופציה שזה יקרה. עבורי, ועבור נערים רבים כמוני, האפשרות של התאהבות לא היתה קיימת, וזה נורא עצוב. בשלב מסוים, הפכתי להיות הדובר מטעם האגודה לשמירת זכויות הפרט, שזאת התנועה ההומו-לסבית בישראל, והלכתי לבקר בבתי ספר (כולל בית הספר שלי) כדי לדבר על זה. חזרתי כדי להגיד להם שעבורנו לא היתה בזמנו אופציה להתאהבות, והיום היא כן קיימת. אז התקופה הזאת של החיים במוסד בקיבוץ היתה תקופה קשה של לנסות לשנות את עצמי. באותה תקופה, נתתי גם סידרה של הרצאות במשטרה, והדברים ששמעתי שם היו איומים ונוראים, ועוד מאנשים שאמורים לשמור עלינו. קראו לי שם בשמות כמו ״סוטה״ ו״כלב״ וזה היה מאוד עצוב.״

מה היה החלק הכי מרגש עבורך ביציאה מהארון?

״היציאה מהארון היא תהליך, בעיקר לאנשים מהדור שלנו. לארון יש כמה מדורים ויש יותר מדלת אחת. יש את הסיפור שלך עם עצמך ויש את הסיפור שלך עם הסביבה. ברגע שהיה לי חבר ראשון, כתבתי מכתב לאחותי שהיתה ביפן וסיפרתי לה על כך. הייתי אז בצבא וביקשתי מהורי שישלחו את המכתב עבורי. ואז, ראיתי שמשהו איום ונורא קרה. הורי נראו כאילו מישהו עומד למות. שאלתי את אבא שלי מה קורה איתם והוא סיפר לי שהם קראו את המכתב. כך הם למדו על זה. אחד הדברים הכי נוראים ביציאה מהארון זו הידיעה שאתה עומד להכאיב להורים שלך. ההורים שלי בכו וכאבו מאוד את הידיעה. היום, הם אוהבים את פיטר יותר מאשר אותי, אבל אז הגיעה תקופת האיידס, והם דאגו שאמות והיו משאירים לי כתבות בנושא על הספה. הם כל כך דאגו, שזה קצת שלח אותי בחזרה לארון. כשהייתי עם פיטר, סיפרתי על כך לחברי הקבוצה שלי, וכמובן שאז מיד גם כל הקיבוץ ידע. אני חושב שהבן אדם שהיה לי הכי קשה לצאת בפניו מהארון, זה הייתי אני, ועד היום זה תהליך, כי קשה להשתחרר מהדפוסים שגדלת עליהם.״

אילן הוא איש שיחה מלבב ומספר סיפורים מופלא. הוא המשיך וסיפר לי על הטיול שעשה לדרום אמריקה אחרי הצבא. במהלכו הוא פגש בגואטמלה את פיטר, שהפך להיות בן זוגו עד היום. פיטר היה פעיל פוליטי לזכויות אדם במרכז אמריקה, והוא גר בשעתו בקומונה בוושינגטון די. סי. זה היה בתקופת האינתיפדה הראשונה, ואילן החליט להגר לארצות הברית ולהצטרף לקומונה. החברות האמיצה בינו לבין פיטר הפכה לרומן ובשנת 1996 הם נישאו. אבל זאת, חברים וחברות, היתה רק החתונה הראשונה.

תסביר לי, מה זאת אומרת החתונה הראשונה?

״אם תשאלי כל זוג הומואים, הם יספרו לך על שלוש או על ארבע חתונות. בזמנו, כשהומואים החליטו להתחתן, זאת היתה החלטה אישית ו/או פוליטית, אבל לא היה לזה שום מעמד חוקי. מבחינת מיסים, ירושה או זכויות כמו הזכות לבקר את הבעל שלך בבית חולים, אין לחתונה שום תוקף חוקי ואין להם הכרה בתור זוג נשוי. במקרה שלי, למרות שהתחתנו בשנת 1996 בחתונה גדולה עם מעל למאה מוזמנים, וההורים שלי הגיעו מהקיבוץ, עדיין לא היו לי שום זכויות על אף שנישאתי לאזרח אמריקאי. בשדה התעופה, הייתי מוריד את הטבעת ומשפשף את האצבע כדי שלא יראו את הסימן. הסטטוס שלי מבחינה חוקית היה של עובד דת, והייתי חייב לעבוד בארגון יהודי ספציפי ואסור היה שידעו שלפיטר ולי יש איזשהו קשר. במשך כמעט עשר שנים אסור היה שידעו שאנחנו יחד, למרות שהיה לנו כאן בית, משפחה וחברים. מבחינה חוקית, היו יכולים לגרש אותי מכאן בכל רגע נתון.

בשנת 2004 גווין ניוסם שהיה ראש העיר בשעתו, אישר לזוגות חד מיניים להינשא בסן פרנסיסקו. הרבה זוגות הלכו אז והתחתנו, אבל רק בשנת 2008 בית המשפט העליון של קליפורניה אישר את ההחלטה באופן חוקי. זה יצר מצב שבו היו כ-18,000 זוגות שהיו נשואים חוקית בקליפורניה, אך לא היו מוכרים חוקית פדרלית. בבחירות של 2008, שונתה ההחלטה במה שנקרא prop 8, ושוב זוגות חד מיניים לא יכלו להינשא באופן חוקי. רק בשנת 2013 החליט בית המשפט העליון שהאפליה מנוגדת לחוקה, וכך קרה שזוגות הומוסקסואליים נאלצו להתחתן בין 2-4 חתונות; פעם כזוג, פעם בסן פרנסיסקו, בקליפורניה ובארה״ב. וכך יצא שפיטר ואני התחתנו פעמיים״.

אני נתקלת לא פעם, גם מאנשים שמקבלים בהבנה את הקהילה הגאה, בשאלה הבאה: על מה בעצם כל הגאווה?

״קודם כל, ברגע שמישהו אומר לך שאתה לא, ואתה אומר ״אני כן״, אז זאת גאווה. בעיני, הסמל של השיוויון הוא לא נכון. אני לא רוצה להיות שווה לאף אחד. אני לא רוצה להיות יותר או פחות מאף אחד. אני רוצה לחגוג שונות. הגאווה היא גאווה בשונות. אחדות זה משהו יפה, אבל אחידות היא לא. מי רוצה להיות אותו הדבר כמו כולם? תראי את הפרחים האלו (והוא מראה לי אגרטל עם פרחי בר, שהיה מונח על השולחן), מי היה רוצה שהם יהיו אותו הדבר? וכשזה מגיע לאנשים, אנחנו מרביצים והורגים בגלל זה. הגאווה היא בשונות ובצבעוניות שלנו, ועל זה שיש מגוון ושאתה יכול להרגיש טוב עם מי שאתה״.

מהי הטעות הכי רווחת בתפיסה של החברה ההטרו-נורמטיבית את הקהילה הגאה?

״אני אגיד לך מה הכי מעצבן אותי. כשאני עושה סיורים לקבוצות בשכונת הקסטרו, השאלה הכי רווחת  היא ״למה אתם רק מתעסקים במין?״ וזה מעצבן אותי מכל מיני סיבות. קודם כל, למה אני צריך להסביר לך או להצדיק? מין ומיניות באים ממקום כל כך שמרני ושיפוטי. יש מקום לשיפוטיות אם זה פוגע באחרים. לפגוע בילדים זה לא בסדר. לדרוך למישהו תשע דקות על הצוואר זה לא בסדר. לבוא לבקר בקסטרו ולהיות שיפוטי, זה מעצבן. עוד טעות רווחת היא השאלה מי הגבר ומי האישה. מה זה אומר? חשבתי שיצאנו כבר מהתפיסה הזאת. במערכות יחסים בין גברים, יש שני גברים שחיים ביחד. אצלנו, זה מאוד ברור. פיטר מנקה את המכונית, הוא עושה את כל העבודות בבית, הוא מבשל, מנקה ותופר. אני רק שובר דברים בבית. גם זה שמצמצמים את הגייז רק למסיבות ומין זאת טעות. זה כן, אבל זה לא רק. וזה לא שמסיבות זה רע, פשוט זה לא מסכם את הזהות שלנו״.

בתור איש חינוך, מה היית בוחר להכניס לסילבוס שלך כדי להעלות את המודעות לחודש הגאווה ולנושאים הקשורים לקהילה הגאה? באילו סדרות טלוויזיה כדאי לנו לצפות ואילו ספרים כולנו חייבים לקרוא?

"אני חושב שהאינטרנט שינה את החיים שלנו כבני אדם בצורות שאנחנו רק עכשיו מתחילים להבין. אני לא חושב שהמאבק BLM היה תופס תאוצה ללא סרטוני הוידאו הויראליים שרצו ברשת. פעם הייתי מתרגש מכל סרט או ספר שעסק בהומואים, רק בשביל הנראוּת. סרטים נפלאים כמו: מכבסה יפיפיה שלי, Morris, A room with a view, God’s Own Country, Moonlight, Brokeback Mountain. והיו גם הסרטים של עמוס גוטמן למשל, ״נגוע״ או ״בר 51״ אבל בהם ההומו היה תמיד דמות אומללה. היום הייתי ממליץ לאנשים לראות את הסרטים ולקרוא את הספרים הבאים:

The Times of Harvey Milk- סרט דוקומנטרי העוקב אחר סיפור חייו והקריירה הפוליטית של הארוי מילק, שזכה בפרס האקדמיה על סרט הדוקו הטוב ביותר בשנת 1985.

Tales of the City- סדרת טלוויזיה המבוססת על תשעה ספרים מאת הסופר ארמיסטד מופין, העוקבת אחרי קורותיהם של דיירי בניין מגורים ברחוב סמטת ברברי מספר 28 שבסן פרנסיסקו. הסדרה הופקה לראשונה בשנות התשעים בכיכובן של לורה לייני ואולימפיה, והופקה בשנית בשנת 2019 לסדרת המשך בנטפליקס. המכתב שבו גיבור הסדרה, מייקל, יוצא מהארון הפך לקלסיקה והוא ידוע בשם Letter to Mama.

When We Rise- ספרו של Cleve Jones שהפך למיני סדרת דוקו-דרמה, העוקבת אחר ההיסטוריה של המאבק לשוויון זכויות לקהילה הלהט״בית בארצות הברית משנת 1970 ועד 2010.

Leaves of Grass – Walt Whitman- עלי עשב – אסופת שירים מאת המשורר המופתי וולט ויטמן, שהוא אולי הטקסט המכונן של השירה האמריקאית.

Before Night Falls- סרט בכיכובם של שון פן, ג׳וני דפ וחוויאר בארדם, המספר את סיפור חייו של הסופר הקובני ההומו רינאלדו ארנאס.

אפטר – סרטו הקצר של איתן פוקס משנת 1990 בכיכובם של גיל פרנק וחנוך רעים.

הזמן הוורוד – סרט דוקומנטרי בבימויו של יאיר קידר על המהפכה הגאה בישראל בשנות השמונים והתשעים.

המהפכה הגאה – הסדרה הדוקומנטרית החדשה בכאן 11, היא סדרה בת 3 פרקים, על השינוי שחל ביחס של החברה הישראלית כלפי הקהילה ב-30 השנים האחרונות. יוצרי הסדרה הם גל אוחובסקי, לירן עצמור ואלון ימין.

בשיחה שלנו עלו עוד נושאים רבים שקצרה היריעה מלכתוב עליהם. הרגשתי שיכולתי להמשיך ולשוחח עם אילן עוד שעות ארוכות, ומן הסתם, נעשה זאת בהזדמנות אחרי שאצפה בכל הסרטים שהוא המליץ. רגע לפני ששחררתי את אילן לארוחת הערב, הייתי חייבת לשאול אותו רק עוד שאלה אחת.

לסיום, אילן, מה החלום שלך?

״החלום שלי זה שבני האדם יבינו שצנצנת עם פרחים היא הרבה יותר יפה כשהפרחים לא נראים אותו הדבר. החלום האישי שלי זה שהנער שגדל היום ידע שהוא יכול להתאהב, שאנשים יתאהבו בו ושהוא יכול לחיות עם מי שהוא רוצה ושיהיו לו גם ילדים, אם רק ירצה.״

וכל מה שנותר לי לומר, זה ״אמן״, וכל מילה נוספת – מיותרת.

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsmam.com