הופעות 2018-2019: הלהקות והאמנים שמגיעים אלינו בקרוב

הופעות 2018-2019: הלהקות והאמנים שמגיעים אלינו בקרוב

מאת: איתי שמי

כבר די מאוחר ומתחיל לטפטף. אני מנסה להזכר איפה חניתי. רק שלא אמצא דו"ח על השמשה, או גרוע מכך שגררו לי את האוטו. קצת חסמתי את דרך הכניסה לאחד הבתים. הטפטוף הופך למבול, ואני עושה קיצור בסמטה צרה. לפתע יד חזקה לופתת אותי מאחור ומצמידה אותי לקיר. איש אימתני מקרב את פניו לפני. אני יכול להריח את צחנת השום הנודפת מפיו. "אפשר לדעת איפה היית?" הוא שואג עליי. ואני כבר לא בטוח אם זה הגשם או הרוק שניתז עליי. "יצאתי מהפילמור" אני עונה בקול חלושות. "נו, וסיפרת על זה? אתה יודע שזה היה סולד אאוט???". "ללללא לא לא יייידעתי שאאאתה בעניין" אני מגמגם. "פעם הבאה, דיר באלאק". אני מוצא את עצמי מושלך על האספלט מתבוסס בשלולית בשולי הסמטה.

טוב, קצת הגזמתי, אבל לא אחת באים אלי בטענות שאני מספר על כל מיני הופעות רק אחרי שכבר הלכתי. צודקים. זאת באמת חכמה קטנה. אז הנה אני מנסה לעשות תיקון. אי לכך אדווח מדי פעם על קונצרטים המגיעים לאזורנו, אבל הפעם מבעוד מועד ולא בדיעבד… ברשימה הבאה השתדלתי ללכת על מנעד רחב של סגנונות כך שכל אחד ואחת מכם, אני מקווה, יוכל למצוא בה משהו לטעמו. מה יש כאן? אמריקנה, פולק, רוק'נרול, פופ, גראנז', פסיכדליה ובהמשך אפילו טרופיקליה מברזיל. יש כאן כאלו שכוווווווולם מכירים (אלטון ג'ון, בהמשך גם הרולינג סטונס) וגם כאלו שנמצאים יותר בשוליים אבל בהחלט ראויים להאזנה. ההופעות מסודרות כרונולוגית ומי שחי כאן כבר כמה שנים יודע שכמעט תמיד כדאי להזמין כרטיסים הרבה זמן מראש. במידה והכרטיסים לקונצרט נעלמו בשניות הראשונות לפתיחת המכירה (ארוע שקורה לצערי יותר ויותר בעיקר עקב כניסתם של הבוטים בשרות הספסרים לחיינו) ואתם ממש לא רוצים לפספס, אפשר תמיד לנסות להשיג כרטיסים ברגע האחרון באתרים\אפליקציות דוגמת Stubhub ,VividSeats SeatGeek ודומיהם.

אז בואו נתחיל…

George Clinton & Parliament Funkadelic 

ה-16/17 בדצמבר 2018 (ראשון, שני) – (האינדיפנדנט)

אנחנו מתחילים עם האיש הכי גרובי, פאנקי (פ' רפוייה) ופסיכדלי בעיר, אגדה חיה שאפילו נכנס לרוקנ'רול הול אוף פיים, ג'ורג' קלינטון. הברנש כבר בן 77, יושב רוב ההופעה, אבל זה לא מונע מהמופע הזה להיות המסיבה הכי טובה בעיר. ראיתי אותו לפני כשנה באותו מועדון עצמו. מה לא קורה שם? הוא העלה את הנכדים על הבמה (מוזיקאים בעצמם, יותר בכיוון של היפ-הופ מאשר פאנק), כל מיני מוסיקאים עלו וירדו במין כאוס מתוכנן שכזה, והכל באיזו אוירה משוחררת וכיפית של מסיבה יותר מאשר קונצרט. קלינטון יצר עם מס' הרכבים כשפנקדליק ופרלמנט הם הבולטים שבהם, והוא אחד הדמויות הבולטות בהכנסת הפאנק (שוב, פ' רפוייה…) כזרם מוזיקלי. אי אפשר לזלזל גם בתרומה שלו למוסיקה הפסיכדלית. אבל מה אני חופר, את פנקדליק באים לרקוד יותר מאשר לשמוע. לפרטים

ערב מחווה לג'ין קלארק (The Chapel)

ה 22 בדצמבר 2018 (שבת)

ג'ין קלארק היה זמר פולק-רוק מוערך, מעמודי התווך של אחת מהלהקות המשמעותיות ביותר בשנות השישים. להקה אשר מזוהה מאוד עם הצליל של החוף המערבי, The Byrds. בערב המחווה ישתתפו כמה להקות נהדרות דוגמת Gospelbeach או מג ביירד, יוצרת מוכשרת בעלת קול מלאכי שעשתה עליה מבוסטון לסן פרנסיסקו. גברת ביירד, כשעדיין חיה בחוף המזרחי, היוותה חלק מהרכב בשם Espers (כששמעתי אותם בפעם הראשונה, התאהבתי במג על המקום) וכאן, אצלינו במערב, היא עזבה את הגיטרה, התיישבה מאחורי מערכת התופים והקימה את ההרכב Heron Oblivion. לאחרונה אפילו הוציאה אלבום יחד עם נגנית נבל בשם מרי לטימור. על התאורה בערב מופקד Mad Alchemy שעושה מופע פסיכדלי מדליק בעזרת צלחות מסתובבות, צבעים ומקרן. לפרטים

Thievery Corporation (מאסוניק)

ה 30/31 בדצמבר 2018 (ראשון,שני) 

הרכב ותיק ומדליק מוושינגטון די.סי.  שממש קשה להגדיר את הסגנון שלהם. מישמש ססגוני המשלב דאב, רגאיי והשפעות קאריביות, מוזיקה אלקטרונית, בוסה נובה, היפ-הופ ומה לא. הם עושים הרבה שמח על הבמה והמוזיקה קצבית ורקידה. אפשרות מצויינת למי שמחפש מקום להיפרד מ 2018 ולקבל בנשיקה את השנה החדשה. לפרטים

The Claypool Lennon Delirium (פילמור)

ה 31 בדצמבר 2018 (שני)

שון לנון, כן, הבן של, יחד עם הבסיסט לס קלייפול מגיעים לחגוג איתנו את סוף השנה האזרחית בפילמור. קלייפול הוא הבסיסט של אחת הלהקות המטורפות, מחורפנות ויצירתיות בסביבה – Primus ויש לא מעט שיטענו שמדובר בבסיסט הטוב בעולם. זאת כבר מסורת של כמה שנים שפרימוס מקבלים את השנה החדשה באזורנו, רק שהפעם לס מגיע מלווה בלנון, חברו להרכב חדש יחסית חדש בשם The Claypool Lennon Delirium. שון לנון, שגדל בעיקר עם אמו יוקו ואף שיתף איתה פעולה בפרוייקטים אמנותיים, לא מנסה לרצות את הקהל ולא מפחד לעשות דברים קצת נסיוניים. הצמד הוציא אלבום בכורה ב 2016 פלוס מיני אלבום עם קאברים נהדרים של קינג קרימזון, פינק פלויד, המי ואפילו הרכב יפני נהדר בשם Flower travelin' band. בתחילת 2019 הם אמורים להוציא אלבום חדש. אחלה מסיבת סילבסטר פסיכדלית. לפרטים

The Seeds להקת חימום: Love (צ'אפל)

ה-3 בינואר 2019 (חמישי) 

מופע שהוא כולו לוס אנג'לס של שנות השישים עם להקת גארז' אדירה. אמנם הסולן מהימים ההם סקאיי סאקסון מביט עלינו מלמעלה אבל ראיתי אותם לא כל כך מזמן והאנרגיות על הבמה מדהימות. מחממת אותם עוד להקה מאותה תקופה מעיר המלאכים בשם Love. לאב היא להקה שהוציאה כמה אלבומי מופת והיה לה פוטנציאל להצליח בענק (לא פחות מהדלתות למשל, להן היא פתחה את הדלת להצלחה) אבל התנהלותו הבעייתית של סולנה ארתור לי (בחור מוכשר כשד, אבל עם נטיה להרס עצמי שאפילו ישב כמה שנים טובות בכלא) בצירוף עם קצת חוסר מזל השאירו אותה מאחור. ארתור לי כבר לא איתנו אבל אני סקרן לשמוע איך נשמעים כיום שארית הפליטה. לפרטים

Magpie Salute (תיאטרון UC Berkeley)

ה-11 בינואר 2019 (שישי) 

הסיפור מתחיל ככה: היה היתה להקה בשם The Black Crowes שקמה אי שם בסוף שנות השמונים ועשתה רוק דרומי אנרגטי ובלוז-רוק משובח. בלהקה היו שני אחים כריס וריץ' רובינסון. בשנות התשעים היתה להם פופולריות אדירה (בעיקר בארה"ב, בארץ פחות שמעו עליהם). עובד איתי מעריץ פנאט שהיה מוכר כלייה בכדי לראות הופעת איחוד של ההרכב ההוא. אחרי הפסקות ואיחודים התגלע קרע בין האחים והלהקה התפרקה. לאחר הפיצוץ יצאו מבין החורבות שני הרכבים: כריס הקים את ה Chris Robinson Brotherhood (אשר גם הוא מגיע לאזורנו לשלוש הופעות ממש בסוף השבוע הקרוב בפילמור ). אחיו ריץ' ביחד עם חברים נוספים מהלהקה הקימו את Magpie Salute. מסתבר שהפיצול גם יצר קרע בקרב האוהדים השרופים. אותו בחור מהעבודה נסע עד קולורדו לצפות בהופעה של מגפאיי אבל כף רגלו לא תדרוך באולם בו מופיע כריס רובינסון… לא משנה אם אתם בצד של עפרה חזה או של ירדנה ארזי, שני ההרכבים מוצלחים ומי שאוהב רוק דרומי קשוח עם השפעות בלוזיות לא יתאכזב. לפרטים

Patti Smith (פילמור)

ה-11/12 בינואר 2019 (שישי-שבת)

נסיכת האופל שפרצה לתודעה באמצע שנות השבעים עם האלבום האייקוני Horses (אלבום שאפילו קיבל את הכבוד לשכון בספריית הקונגרס בשל היותו סמן תרבותי). היא תרמה לא מעט למהפכת הפאנק (יותר נכון סוג של פרוטו פאנק) ובעצם הכניסה עומק ויצרה מעין art-punk (שזה קצת אוקסימורון…) ע"י שילוב של הקראת שירה עם גיטרות בועטות וקול שהוא קר וחם בו זמנית .סמית' היא לא רק מוזיקאית, מדובר באמנית רב תחומית מרתקת (ועטורת פרסים). עדיין לא יצא לי לראות אותה בהופעה חיה, אולי הפעם זה יקרה. לפרטים

Elton John (סאפ סן חוזה)

ה-19 בינואר 2019 (שבת) 

את Reginald Kenneth Dwight או בשבילכם Sir Elton Hercules John אני לא חושב שצריך להציג. זה אמור להיות מופע הפרידה שלו לפני פרישה לגמלאות. אז לפני שהוא הולך לשחק ברידג' במועדון לקשיש הוא בא להגיד שלום אחרון ושם המופע: Farewell yellow brick road מרמז שהוא הולך להיות קראוד פליזר ולבצע להיטים מכל התקופות. אני מניח שהכרטיסים אזלו מזמן אבל מי שמוכן להוציא לא מעט זוזים ודאי יצליח למצוא כרטיס מאתרים המתמחים במכירה מאוחרת אותם ציינתי למעלה. לפרטים

Howlin Rain  מחממים Garcia Peoples ( בסנטה קרוז במועדון ה Catalyst ובסן פרנסיסקו באינדיפנדנט)

ה-18/19 בינואר 2019 (שישי, שבת)

להקת Howlin Rain היא חבורה מקומית (אוקלנד) שמתרפקת על הצליל של החוף המערבי משנות השבעים. הלהקה הוקמה ב 2006 ועושה רוק בסיסי עם השפעות בלוז ופסיכדליה.

יחממו אותם Garcia Peoples. ג'רי גארסייה כבר מזמן לא איתנו, אבל רוחו עדיין מרחפת בחלל העולם. יש לא מעט להקות "ג'אם" (Jam bands) שאוהבות ליצור באיזה סטייט אוף מיינד גרייטפול דדי. הגרסייה פיפילז היא להקה טרייה מניו ג'רזי שהוציאה את אלבומה הראשון והמצויין Cosmic Cash רק השנה. הם לא להקת טריביוט חלילה וחס, אלא להקה העושה חומר מקורי וכמו כל להקת ג'אם, עיקר כוחה אמור להיות בהופעות החיות. לפרטים

Mudhoney (אינדיפנדנט)

ה-8 בפברואר 2019 (שישי)

אתם זוכרים את בשורת הגראנז' שהגיע אלינו מסיאטל אי שם בתחילת שנות התשעים? נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן.  באותו אקלים תרבותי ופיזי פעלה להקה מעט ותיקה יותר (הוקמה עשור קודם לכן) ותרמה רבות להתהוות אותו צליל קשוח שהיווה קונטרה לפופ של שנות השמונים. עצם הגעתם למועדון קטן כמו האינדיפנדנט היא הזדמנות מצוינת לאוורר את חולצת הפלנל, לוותר על הגילוח מספר ימים לפני ההופעה ולקחת אטמים לאוזניים ליתר ביטחון…  לפרטים

Sharon Van Etten (פילמור)

ה-26 בפברואר 2019 (שלישי)

אסיים את הרשימה הנוכחית עם סינגר-סונגרייטר שפרצה אל תודעת הציבור הרחב לפני קצת פחות מעשר שנים. קצת קשה לי להגדיר את המוזיקה של שרון, אולי פולק-רוק, אולי "אינדי", אבל עזבו תוויות, יש לה הגשה אישית מיוחדת והיא פשוט היא. ואן איטן הוציאה השנה אלבום חדש והיא חוזרת להופיע אחרי הפסקה של מס' שנים בהם הקימה משפחה והפכה לאמא. היא אפילו חזרה לאחרונה לספסל הלימודים ומשלימה תואר בפסיכולוגיה. כשנשאלה לגבי השפעות מוזיקליות היא ציינה את ניק קייב, פורטיסהד ואפילו  להקת Suicide… (ואני חשבתי שהיא תלך על ג'וני מיטשל, קרן דאלטון או פתי סמית'). יהיה מעניין. לפרטים

 

זהו כמובן רק קצה הקרחון, יש עוד רבים וטובים. החלטתי לעצור בחודש פברואר, אבל אם מסתכלים מעט הלאה אפשר לראות באופק עוד הרבה דברים מעניינים. למשל:

The Rolling Stones, Chemical Brothers, Kevin Morby, Spiritualized, Real Estate ואפילו ניק מייסון בערב שכולו פינק פלויד של הימים הראשונים והיוצר הברזילאי הותיק Caetano Veloso כך שיש למה לחכות…

שבת שלום

הינשופים: אנסמבל הפלייבק של עמק הסיליקון

הינשופים: אנסמבל הפלייבק של עמק הסיליקון

מאת: דלית גבירצמן

אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה נכנסתם לחדר סתמי למדי, שעל אף שלא הכרתם את כולם, היתה בו אנרגיה מחשמלת, פתיחות והכלה, הומור, רגישות, הקשבה ודיוק שגרמו לכם להתרגש ולגמרי לרצות לצאת מאזור הנוחות שלכם. כך הרגשתי כשהוזמנתי להצטרף לחזרה של ״הינשופים״. ״הינשופים״ הם קבוצת ישראלים בעלי רקע תיאטראלי החיים בעמק הסיליקון. הם מעורים בחיי הקהילה המקומית האמריקאית והישראלית ומשולבים בתעשייה ובאקדמיה. הם מופיעים בשיטת הפלייבק באירועים קהילתיים, אירועי גיבוש ופיתוח צוותים בחברות, אירועים פרטיים ועוד, ופעם בשבוע, הם נפגשים לחזרות.

ישבתי מחוץ לדלת והמתנתי עד שיסיימו את ״החימום״. מן החדר עלו קולות רמים של צחוק ושירה, ובחשש מה, נכנסתי אל החדר. נטע לכיש, מנחת ״הינשופים״, סימנה בעדינות את גבולות השיח ו… יצאנו לדרך. מתנדבת ראשונה סיפרה סיפור על הביקור האחרון שלה בארץ ועל חגיגת בת מצווה מאוחרת שערכו לאחותה בגיל ארבעים. תוך דקות ספורות, החלו שחקנים שונים לגלם את התפקידים השונים, והסיפור הפך לפתע להצגה. רגעי חיים מרגשים הפכו לנגד עיני המשתאות לרגעי קסם תיאטרליים. לא חלף זמן רב, ומצאתי את עצמי יושבת מול נטע ומספרת לה את הסיפור המפורסם על ״היום בו הכרתי את האיש היקר״ – מה שכבר הפך בקרב חוגים מקורבים ל״סיפור הפוף״. ארבעה שחקנים העלו את סיפור ההיכרות המיתולוגי שלנו דרך ארבעה מונולוגים שונים, והפכו אותו למערכת מראות שמחד, שיקפו לי את סיפור חיי באופן אישי ומשמעותי, ומאידך, הפכו אותו לחוויה אמנותית, אסתטית ואוניברסלית.

מיותר לציין, שיצאתי נפעמת.

בעקבות המפגש, הסתקרנתי, התחלתי לחקור ולמדתי שהז׳אנר צמח בניו יורק בשנות ה-70, בתקופה שבה התעורר הצורך לחפש משמעויות מחוץ לתאטרון המסורתי ולשבור את הגבולות בין הקהל לבמה. מייסד הפלייבק, ג׳ונתן פוקס ורעייתו ג׳ו סאלס, הושפעו ממסורות קדומות של מספרי סיפורים, מהתאטרון הניסויי-אלתורי והפסיכודרמה. הם תהו מדוע סיפורי החיים של הקהל לא יוכלו בעצם לשמש בסיס למופע תיאטרלי. הם שאפו להסיר את המחיצות בין הקהל לשחקנים והעדיפו ששחקני הפלייבק לא יהיו שחקנים במישרה מלאה, אלא שיגיעו מכל תחומי החיים. וכך נוצר ז׳אנר מקורי של תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה, ששם במרכז את הסיפור האישי והיצירה הספונטנית, הנקרא פלייבק.

מאחר ועוד היו לי שאלות נוספות בנושא, פניתי אל נטע לכיש המהממת.

מה מייחד את תיאטרון הפלייבק מז׳אנר אימפרוב אחר?

״הפלייבק הוא תיאטרון שמטרתו להגיע אל הקהל מתוך התכנים האמיתיים של הקהל הספציפי בכל רגע נתון. האימפרוביזציה נוצרת מתוך קשב עמוק למְסָפֶּר ולסיפור. השחקנים זוכים באמון הקהל בכך שכל שיקוף תיאטרלי שומר על כבוד המְסָפֶּר, אף פעם לא צוחקים עליו או על הסיפור שלו. אין גיחוך או ״ירידה״ על הקהל, אין עיוות הסיפור למטרת צחוקים של הקהל על חשבון האדם ששיתף. גם על דמויות אחרות בסיפור שאינן המְסָפֶּר עצמו אין הגחכה או פרודיה, אפילו של דמויות ״רשעות״. החיפוש של השחקנים הוא להגיע ל״לב הסיפור״ – אותו רגש מוביל, רגע משמעותי בסיפור, הסיבה שבגללה המספר מספר את סיפורו והביא אותו לבמה, כאן ועכשיו. כאשר השחקנים נוגעים בלב הסיפור, מתרחש הקסם של הפלייבק: נוצרת יצירה בימתית מלאה, עצמאית, שנוגעת באמת אוניברסאלית ובליבו של כל צופה וצופה, ומאידך – נובעת מתוך רגע אישי קונקרטי ביותר.

אז זה שונה מסטנד אפ – כי יש כבוד לקהל. ושונה מאימפרוב – כי לא לוקחים מהקהל רק מילה או כותרת של סיטואציה, ועפים ממנה רק על כנפי הדימיון והכישרון של השחקנים שדוחקים לכיוון קומי בלבד, אלא מבקשים מהקהל רגעים אמיתיים מהחיים, ומתייחסים אליהם כמתנות יקרות ערך עבור היצירה הבימתית המשותפת, שחותרת לגעת בכל רגש רלוונטי – בין אם הקהל יצחק או ידמע, או כמו שקורה לרוב – שניהם גם יחד״.

אז איך זה בכל זאת כל כך קליל ומענג?

״אנחנו מתאמנים להקשיב לתבלינים השונים של כל סיפור – לדימויים, רגשות, מקומות בהם מתרחש הסיפור, הדמויות השונות ותכונות מאפיינות, הקצב של הסיפור, הסאונד של הסיפור, התנועה שיש לסיפור. אנחנו מביעים את התבלינים הללו בעבודת האימפרוביזציה שלנו. העבודה יכולה להיות בכל ז׳אנר בימתי: ריאליסטי (דיאלוג, מונולוג, וכו), מופשט (תנועתי, דמויות לא ריאליסטיות), בשירה, ריקוד, טקסט, באמת – ככל העולה על הדימיון – כל עוד נשמר כבוד הסיפור והמספר. הגמישות של השחקנים היא גבוהה ביותר, כל שחקן יכול לגלם כל דמות, בין אם זכר או נקבה, זקן או צעיר, אנושי או שלא אנושי וכו׳. כך נוצרות סצינות מגוונות, זורמות, מצחיקות, מרגשות, מפתיעות, והכל בהתאם לחיבור החד פעמי בין סיפור שסופר והשחקנים המקשיבים והמאלתרים״.

אחד הדברים היפים בפלייבק זה תיזמור הקולות השונים בסיפור, אפשר לראות את הסיפור מנקודות מבט שונות ומקבילות (מה שלגיה חושבת, מה האמא החורגת חושבת, ומה בעצם העמדה האמיתית של המראה…), ולקבל הבנה עמוקה יותר של הסיפור אחרי הצפייה בפלייבק שלו״.

איך מכשירים את השחקנים לפלייבק?

״שחקני פלייבק – וכך גם שחקני ״אנסמבל הינשופים״ – נפגשים אחת לשבוע, ומתאמנים בשני ערוצים. ערוץ אחד הוא אימון יכולת האילתור ושיתוף הפעולה, לכן עושים המון תרגילים שונים מעולם האימפרוביזציה, שמטרתם לעודד ולהגביר את היצירתיות של כל שחקן בקבוצה בכל תחומי הבמה, וגם לעודד עבודה בצוות על ידי אמירת ״כן״ לרעיון, עבודה בקורוס, לומדים איך יוצרים יחד עם פרטנר באימפרוביזציה. ערוץ שני הוא אימון בפלייבק. בכל מפגש, שחקני הקבוצה יוצרים מעגל פלייבק, בו מישהו מספר, מישהו מנחה, וארבעה שחקנים ממחיזים את הסיפור בו ברגע. ישנם פורמטים שונים לביצוע הסיפור, שהם מין צורות מאד כלליות, שאליהן יוצקים תוכן, דמויות, טקסט, תקשורת, דימויים ועוד. אצלינו אף פעם לא מחליטים מי מתחיל, מי מגלם איזו דמות, מי עושה מה, הכל נובע מתוך האימפרוביזציה, ובזכות שיתוף הפעולה בין השחקנים הסצינה נראית זורמת ומתפתחת בטבעיות״.

הנה כמה דברים שאומרים ל״ינשופים״ אחרי מופע פלייבק:

זה נראה כאילו עשיתם חזרות! (עשינו, אבל מעולם לא על הסיפור הזה, כל פלייבק הוא יצירה ייחודית וחד פעמית)

איך ידעתם מי מתחיל? איך קובעים? יש לכם איזה סימנים? (לא יודעים, לא קובעים, ואין שום סימנים)

איך ידעתם ועשיתם בדיוק גם את מה שלא סיפרתי? (הקשבנו לך)

מהו לדעתך ההבדל בין פלייבק בישראל לזה שבאמריקה?

ישראלים אוהבים לדבר, לשתף, להשתתף, לשמוח ולבכות ביחד, אז אין פלא שהפלייבק צמח בישראל בשנים האחרונות כמו פטריות אחרי הגשם. בארה״ב – מקום הולדת הפלייבק, יש גם קבוצות רבות, באזורינו יש קבוצה בסן פרנסיסקו וקבוצה באיסט ביי, רק של דוברי אנגלית.

יש שני סגנונות של פלייבק, אמריקאי ואוסטרלי, אבל לא ניכנס לזה… בגדול – הסגנון האמריקאי (המקורי) הוא מובנה יותר, מעט נוקשה יותר, פורמטים קצרים יותר, פחות חופש לשחקנים. הינשופים עובדים בשיטת הפלייבק האוסטרלי – יותר חופש בימתי לשחקנים, ובעיניי, היצירות מעניינות יותר, נוגעות יותר ללב, ומשרתות טוב יותר את הסיפור והקהל״.

נטע לכיש הגיעה לעמק לפני שלוש שנים, ובישראל היתה ממקימי ״אנסמבל קרטושקס – תיאטרון המדורה המודרנית״ – קבוצת תיאטרון פלייבק מקצועית, איכותית, שפיתחה ומובילה טרנדים ופורמאטים של פלייבק בישראל. במסגרת אנסמבל קרטושקס, עסקה נטע בחקירה של תיאטרון הפלייבק במטרה להביאו למלוא הפוטנציאל שלו ולהשתמש בו כמעבדה בה ניתן לחקור עקרונות בסיסיים בהתנהגות האנושית.

כשהגיעה לעמק, הופיעה נטע בפלייבק לבד, דבר שנוגד את אחד מעקרונות הבסיס של הפלייבק, שהוא העבודה והיצירה הקבוצתית (השלם גדול יותר מסך כל חלקיו, וכו…). ההופעות והסדנאות היו מוצלחות, כיון שכבר צברה הרבה ניסיון בפלייבק שהפך לחלק ממנה, ומהאופן שבו היא רואה וחווה את העולם, אבל זה לא היה אותו הדבר, או לא היה מספיק עבורה.

״אני בטבע שלי אדם שפורח בקבוצה, לא לבד", היא מספרת, "אני לא עצמאית קלאסית, והיצירתיות האישית שלי נובעת כמעט רק כשאני עובדת עם פרטנר, ולא בחלל ריק. לכן לא נבניתי כיוצרת עצמאית, אלא כיוצרת בתוך קבוצה. גם ההפקות מחוץ ל״קרטושקס״ שהשתתפתי בהן בארץ, ובהן הרגשתי הכי ייחודית ויצירתית, היו בטבען עבודות אנסמבל. אחרי שנתיים שבהן קצת שמתי את הפלייבק בצד ופצחתי בקריירה חדשה ומפתיעה של הוראת עברית, פנו אליי שתי בחורות נפלאות (רויטל גנון ברוך וויקי פלקס) ובקשו שאפתח קבוצת פלייבק לישראלים בעמק. התאהבנו כבר במפגש הקפה הראשון, ומשם הדברים זרמו והתגלגלו די מהר. ה״ינשופים״ החלו לעסוק בפלייבק בינואר 2018, אחת לשבוע, ואנחנו כבר מופיעים בפני קהל פתוח בהופעות מגוונות, באירועים שונים, בכל איזור העמק״.

למה החלטתם לקרוא לעצמכם ״הינשופים״?

״חיפשנו שם….עלו כ-100 אופציות…. לא רציתי להחליט עבור הקבוצה, שם צריך להיבנות מבפנים ולא להיות מונחת. היו שמות מתחומי האוכל, ישראל, עמק הסיליקון, חיות ועוד ועוד. ואז בהצעות של שמות על חיות ועל מספרי סיפורים עלתה ההצעה לינשופים, על בסיס הינשוף שסיפר סיפורים בתוכנית הילדים העתיקה (״סיפורים פה״ ). אני התחברתי מיד, גם כי ההפקה הראשונה שהשתתפתי בה אחרי בית הספר למשחק היתה ״ינשופות״ (תיאטרון שירה תנועתי על בסיס שיריה של אגי משעול), ומאז תמיד נשארתי ינשופה… וגם כי הינשופים נחשבים אוהבי סיפורים, תמיד נראים קשובים ומתבוננים, חכמים ומשונים, מעופפים וקצת כבדים, מגושמים אך גמישי צוואר, הם רואים גם בחושך, והם חלק טבעי מהנוף. וככה החלטנו -אנחנו הינשופים״. והנה הם:

נטע לכיש- אוהבת פלייבק, כי לכל רגע בחיים יש משהו לספר לנו.

רויטל גנון-ברוך- אוהבת פלייבק בגלל הקשר הישיר והחיבור עם הקהל.

 רחל פרידמן, המבוגר האחראי- אוהבת פלייבק כי זה מרחיב אופקים רגשיים לקהל ולשחקנים.

 דותן כנען- אוהב פלייבק כי אפילו בסיליקון וואלי נחמד מידי פעם להפעיל את האונה הימנית.

עדי רום – אוהבת פלייבק שנותן נגיעה בחיים של אחרים. 

עומר ריינגולד- בזכות הרגעים המזוככים בפלייבק של הקשבה והזדהות בין השחקנים והמספרים

כרמל בר- אוהבת פלייבק כי זה כלי מדהים ליצירת קהילה.

 ויקי פלקס playback junky- מכורה לסיפורים, למספרים, ולפלייבקיסטים.

 טוביה בר לב- אוהב את החופש שבאילתור.

 שלומית ועדי נתן- כי התיאטרון בדם.

מישל וידאל-נקה- אוהב פלייבק בזכות גילויים חדשים שנולדים בשיתוף בין עבודת השחקנים והמספר

נועה כנען און- כי הפלייבק היא אמנות שאוהבת, מתחברת ורלוונטית לחיים של אנשים.

  שביט קנר לוינסון- אני רואה בפלייבק מעין מדורת השבט, ואני אוהבת מדורות.

 

אני מאמינה שדברים טובים קורים לאנשים טובים. אני מאמינה שכשאנשים עושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות, קורים דברים נפלאים. אני מאמינה שיש קסם בהקשבה וכוח בנרטיב. אני מאמינה שכולנו שחקנים בסיפור של חיינו. אני מאמינה ש״הינשופים״ הם קבוצה נפלאה של אנשים טובים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות – וזה כל הקסם.

ההופעה הקרובה של ״הינשופים״ תתקיים ב-OFJCC ביום ראשון, ה-16 בדצמבר בשעה 8:00, הנאה מובטחת. לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.

להזמנת מופעים וסדנאות בעברית ובאנגלית של "הינשופים״ התקשרו לנטע לכיש 650-9315034 או פנו אליה בכתובת האימייל: netta.lachish@gmail.com

שבת שלום,

דלית

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/JoinICC

שישי אישי: 6 המלצות לבילוי חורפי

שישי אישי: 6 המלצות לבילוי חורפי

מאת: דלית גבירצמן

אצל מי כבר התחילה הספירה לאחור עד לחופשת החורף? מי כבר לא יכולה לנשום מרוב סופגניות ולביבות? מי כבר חולם על כל הספרים שיקרא, הסרטים שיראה וההסכּתים (פודקאסטים) שיאזין להם? מי מפנטזת על חופשת סקי חלומית וגלישה במדרונות תלולים או על חופשה חמימה באיזה אי טרופי או אתר נופש אקזוטי אוֹל-אינקלודד? מי חייבת לתת גיחה קצרה להסניף קצת מולדת ולחזור? אני! אני! אני!

אחת ההנאות הגדולות עוד לפני שמגיעה החופשה עצמה, היא לפנטז על כל הדברים שנעשה במהלכה. אני כבר מעכשיו מצטיידת לי בספרים מומלצים, מורידה לי כמה ספרים חדשים באפלקציה של ״עברית״, מכינה רשימת סרטי קולנוע איכותיים, מסמנת בתי קפה ומאפיות חדשות שזה עתה נפתחו ומכניסה ליומן כמה שיותר פגישות עם חברות, שיעורי יוגה ואולי איזה מסאג׳ נחמד. סורה דדליין, הלאה מייל! סורה מפני הדרור.

בפולס הטבעי של חיינו, בקצב הקבוע של מעגל השנה, אחרי תקופה עמוסה ולחוצה נחוצה לנו חופשה. זהו זמן שבו אנו חופשיים לבחור כיצד, היכן ועם מי נבלה את עיתותנו, ובעיקר, מאפשר לנו יקיצה טבעית. הנפש זקוקה לנופש, לזמן קצוב של מנוחה ממרוץ החיים ולבילוי עם בני משפחה וחברים. לפיכך, קבלו השבוע כמה הצעות מחממות במיוחד ליוצאים לחופשה, בין אם אתם טסים, נוסעים או נשארים בבית.

1) סרט חדש – On the Basis of Sex

אחרי שצפינו בסרט התיעודי המצוין על חייה של רות ביידר גינסבורג, האישה והאגדה, יוצא בכריסמס סרט קולנוע חדש בכיכובם של פליסיטי ג׳ונס וארמי האמר בתפקיד מרטי, בעלה. שופטת בית המשפט העליון הפכה כבר מזמן לאייקון תרבותי-פמיניסטי, לגיבורת-על ולמודל להערצה וחיקוי. האישה שהובילה כעורכת דין צעירה לשורה של פסיקות מהפכניות ביחס לנשים, מהווה מקור השראה בלתי נדלה. התסריט לסרט החדש נכתב על ידי דניאל סטייפלמן, האחיין של גינסבורג, שבחר להתמקד במערכת היחסים מלאת הכבוד והאהבה שבין דודתו ובעלה, ובמיוחד במשפט ספציפי אחד העוסק באפליה על רקע מיני. גינסבורג החליטה בחוכמה רבה להגן על צ׳ארלס מוריץ, שבחר לטפל באימו החולה, ובשל כך נפגע מחוק מס המפלה בעיקר בנשים. בהקרנת טרום בכורה בנוכחות ג׳ונס, האמר (ההורס!) והתסריטאי שהתגלה כאיש משעשע ושנון להפליא, סופרו שלל אנקדוטות משלבי התחקיר וההפקה של הסרט. סטייפלמן סיפר על כך שבהקרנה פרטית, חיכו כולם ביראה ופחד לשמוע את חוות דעתה של גינסבורג על הסרט. מתח גדול הסתרר באולם כאשר כבוד השופטת יצאה ממנו בסערה מיד עם תום ההקרנה. בדחילו ורחימו ניגש האחיין לברר מה הפריע לדודתו הנכבדה, ושמח לגלות שהיא פשוט היתה צריכה ללכת לשירותים… מיותר לציין, שהיא אהבה מאוד מהסרט, והיא אפילו מככבת בו לכמה שניות. מומלץ!

2) מיני-סדרת טלוויזיה חדשה – החברה הגאונה (My Brilliant Friend)

לא שחסרות לי סיבות לחכות לחופשת החורף, אבל אני בהחלט מצפה לרגע שבו אוכל להתכרבל תחת השמיכה ולהמשיך לצפות בסדרת הטלוויזיה החדשה ״החברה הגאונה״. הסדרה מבוססת על הספר הראשון בסדרת הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה שהפכו לרבי מכר וסחפו את העולם כולו. HBO הפיקה את הסדרה העוקבת אחר חייהן של שתי חברות, לילה ואלנה, שגדלו, התרוצצו ושיחקו ברחובותיה המוזנחים של נאפולי.שתי השחקניות הצעירות המגלמות את הדמויות הראשיות כובשות את המסך והסדרה עושה כבוד גדול לספרים. הנאמנות לפרטים וההקפדה על אותנטיות מעניקות לסיפור החברות-יריבות בין שתי הילדות עומק והופכות את הסדרה לחוויה מהנה ולרצון בלתי נשלט לצפיית בינג׳. ולמי שלא קרא את הספרים, זאת הזדמנות פז לעשות קיץ׳-אפ עם שאר העולם. תענוג!

3) סדרת הסכתים מותחת – Dirty John

למי שמתכנן טיול הכרוך בנסיעה ארוכה, אני ממליצה על סדרת פודקאסטים (או בעברית: הסכּתים) המספרת את סיפורה האמיתי והלא יאמן של דבורה ניוואל, מעצבת פנים מצליחה מאורנג׳ קאונטי שבדרום קליפורניה, שנכבשה בקסמיו ונפלה ברשתו של נוכל שרמנטי בשם ג׳ון מייהאן. הסדרה מבוססת על תחקירים שערך העיתונאי כריסטופר גופארד עבור הלוס אנג׳לס טיימס, והפרקים הראשונים הורדו למעלה מ-10 מליון פעמים בששת השבועות הראשונים. חרף כל סימני האזהרה ואותות המצוקה שניסו לשדר לה בנותיה, המשיכה דבורה במערכת היחסים עם מייהאן עד לסופו המותח והדרמטי של הסיפור. כעת, הפיקה רשת הטלוויזיה Bravo סדרת טלוויזיה המבוססת על ההסכתים בכיכובו של אריק באנה הזכור לנו מהופעתו הכובשת בסרט ״מינכן״. שוב אנו נוכחים לדעת שהמציאות עולה על כל דמיון!

4) סדרת טלוויזיה ישראלית חדשה – המנצח

עוד סדרת טלוויזיה ישראלית מנצחת בכיכובם של ליאור אשכנזי, דוב׳לה גליקמן, שי אביבי, אפרת בן צור ולאורה ריבלין זוכה לשבחים. ראיתי את הפרק הראשון, וכבר אני יודעת שהיא תמשיך להסב לי עונג רב בשבועות הקרובים. אשכנזי משחק פסנתרן בינלאומי מצליח הזונח לפתע את חייו, זוגתו והקריירה שלו וחוזר אל בית הוריו. הוא מוצא את עצמו נשאב לתפקיד המנצח של חבורת זמר מקומית במתנ״ס השכונתי. את הסדרה כתב אורי אלון, שביחד עם יהונתן אינדורסקי יצר את הסדרה המצוינת ״שטיסל״. ליהוק פנטסטי, סיפור מקורי ומשחק מצוין יצרו פנינה נוספת במחרוזת הסדרות הישראליות המצליחות.

5) מסעדה – Ramen Nagi

את חייבת, אבל חייבת, לנסות את הראמן הצמחוני של נאג׳י. כך אומרת לי ג׳ חברתי, ואני מיד רושמת. אין יותר כיף מצלחת ראמן חמה ומהבילה בליל חורף קר, ואפילו התור הארוך המשתרך מידי ערב בפתח המסעדה לא מרפה את ידי. התמורה כל כך שווה, שברגע שכף רגלכם דורכת כבר במבואה הצרה שבכניסה למסעדה, אתם כבר מיד שוכחים שעמדתם כל כך הרבה זמן בתור. ואם כבר הגעתם פנימה, אל תשכחו להזמין את מנת הGyoza- המעולה, שאינה מופיעה בתפריט וידועה רק ליודעי דבר. זוהי אולי אחת הטובות שטעמתי, אם לא הטובה ביותר. מנת הראמן הצמחוני אף היא היתה מצוינת. מומלץ בחום!

Ramen Nagi, 541 Bryant Street, Palo Alto

6) סדרת טלוויזיה בינג׳ית – Outlander

חופשת החורף, או כל חופשה באשר היא, מהווה הזדמנות נהדרת לשקוע בסדרות חדשות וישנות  ולצפות בהן עמוק אל תוך הלילה. צפיית בינג׳ היא אחת ההנאות הגדולות שלי, והסדרה Outlander (או ״זרה״ בעברית) תחמם לכם בוודאות את לילות החורף הקרים. נופים מרהיבים, גברים חסונים בחצאיות משובצות ותו לא, רומנטיקה ומסע בנבכי הזמן, הם המרכיבים העיקריים של הנזיד המפנק והחורפי הזה. הסדרה מבוססת על סדרת הספרים ״נוכרייה״ מאת דיאנה גבלדון והיא מספרת את סיפורה של קלייר רנדל, המגיעה לסקוטלנד עם בעלה פרנק, ובעודה משוטטת לבדה בסמוך למעגל אבנים עתיקות, היא היוצאת למסע בזמן לסקוטלנד של 1743. שם היא פוגשת את ג׳יימי פרייזר, לוחם סקוטי אמיץ וחתיך. והשאר, מה שנקרא, היסטוריה.

ספרים, סרטים וראמן יחממו לי את חופשת החורף. ואתם, היכן שתהיו, ומה שתעשו, העיקר שתהנו!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/JoinICC

בגוב האריות: שיחה צפופה עם פרופ' אריה אלדד

בגוב האריות: שיחה צפופה עם פרופ' אריה אלדד

מאת: אביב פרץ

״שלום, אני אריה אלדד ואני היום השוטר הטוב/הרע״, כך – לסירוגין – נפתחים הפוסטים שמפרסם אריה אלדד בפייסבוק כמעט מדי יום. כמי שמאז ומעולם הסתופף באזורי הסְפר של השיח הפוליטי בישראל, וכמי שמתבטא בכנות נעדרת פילטרים, אין לו שום בעיה להכריז על עצמו כשוטר הרע אפילו בסוגיות הכי קונצנזואליות. רק השבוע יצא נגד שביתת הנשים, וכתב שבעוד שתכלית המחאה ראויה, תביעת ארגוני הנשים ליום חופשה בתשלום לשובתות במגזר הציבורי היא מופרכת. ״אם קיבלת יום חופש – את לא שובתת. אין שום מחאה בלא ללכת לעבודה ביום חופש״, הצליף, ״מי שרוצה למחות – זה נפלא, אבל אתן רוצות להיות מפגינות בשכר, לעלות על הבריקדות במימון ממשלתי. זו לא מחאה, זו מהפכה של מפונקות״.

פרופ׳ אריה אלדד, רופא כירורג פלסטי, כיהן במשך עשור כחבר כנסת מטעם סיעת ״האיחוד הלאומי״. לקראת בחירות 2013 הקים את סיעת ״עוצמה לישראל״, אך זו ניגפה בפני אחוז החסימה. מאז הוא אמנם חדל להיות פוליטיקאי פעיל, אבל ממשיך להשמיע את קולו מעל הבמה הציבורית. הוא כותב מאמרי דעה ב״מעריב״, מגיש תוכנית רדיו יומית ב-103FM יחד עם העיתונאי בן כספית, ומבליח כפאנליסט בתוכנית הסאטירה ״גב האומה״. בזמנו החופשי מתחזק אלדד צמד תחביבים, נגרות וארכיאולוגיה, ואם לא די בכך, הוא כותב במרץ, בקצב מעורר השתאות, בעיקר אל תוך הלילה. לאחרונה ראה אור ספרו ״נוהל ויזתא״, רומן ריגול ציני, שהנו הספר השלישי שכתב תוך שלוש שנים(!) רק רגע, אני בדיוק מקבל עדכון: ״כתבתי עוד אחד, אני עכשיו מחפש לו מו״ל, ספר על השנה האחרונה של מחתרת לח״י״.

פרופ אריה אלדד עם בנו אוריאל

בשבוע הבא יפציע אלדד בעמק הסיליקון להרצאה ב-OFJCC שכותרתה ״יש רופא באולם!״ ובה יציע את האבחון שלו ל״מצב״ בישראל: הסכסוך, הכיבוש ושאר תופינים. אלדד מגיע לביקור כמלווה של בנו, אוריאל אלדד, המייסד והעומד בראש ״שחר״, רשת מכינות קדם צבאיות שמטרתה לחבר את הדור הצעיר למדינה ולעודד אותו לשירות משמעותי בצה״ל. ״זה מפעל שאוריאל התחיל לפני כמה שנים במו ידיו, ומתחיל לחולל שינוי בחברה הישראלית״, מספר אלדד בגאווה הורית, ״זה מדהים לראות אנשים שבאים משכבות סוציו-אקונומיות לא הכי גבוהות, חלקם עם תיק פלילי לפני הגיוס, וחלקם כאלה שהסביבה החברתית אומרת להם: ׳מה אתם פראיירים, מה פתאום שתשרתו? תדאגו לעצמכם׳ – הם לוקחים את החבר׳ה האלה והופכים אותם למה שנקרא ׳מורעלים׳, נותנים להם ציונות ומוטיבציה, מה שמערכת החינוך הממוסדת בישראל לא יודעת להעניק באופן מספק״.

כשאני קורא אותך או מאזין לך, הלהט שלך כה רב כשאתה מציג את הדעות שלך, שאני שואל את עצמי: מה לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות את המעבר לפוליטיקה?

״כן, אבל היה לי לפני כן תירוץ מצוין למה לא לעשות את זה. הייתי 25 שנים בצבא, ושם ידעתי בדיוק בשביל מה אני משרת. הייתי קצין רפואה ראשי, והיום אני יכול לראות חלק מהשינויים שחוללתי מתבטאים בשטח. כשהשתחררתי מהצבא, הלכתי לעשות את הדבר האחר שידעתי לעשות, לטפל בכוויות. מצאתי את עצמי מנהל את מחלקת פלסטיקה בהדסה עין כרם בדיוק כשפרצה האינתיפאדה השנייה. תוך שנתיים הגיעו אלינו 3,000 נפגעים, והבנתי שגם אם אשים עוד שתל עור מאוד מוצלח על נפגע הכוויות הבא שלי, אולי אצליח לרפא אותו – אך לא למנוע את גל הנפגעים הבא. ידעתי איך עושים ׳רפואה מונעת׳, והבנתי שבמקרה הזה הדרך למניעה לא עוברת בחדר הניתוח, ולפיכך הלכתי לכנסת״.

אתה טוען כבר שנים בעקביות רבה, שהתסכול סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא תוצאה של אבחנה שגויה: אנחנו חושבים שזהו סכסוך טריטוריאלי בשעה שמדובר בסכסוך אידיאולוגי, ומכאן שהוא איננו בר פתרון. כלומר, מובלעת בטיעון שלך ההנחה שלא תיתכן מידה של פרגמטיות בסכסוך אידיאולוגי. לצורך העניין, האם הסכסוך עם מצרים או ירדן, שעימן יש לישראל הסכמי שלום, לא היה סכסוך אידיאולוגי?

״כשהמצרים והירדנים פלשו ארצה ב-48׳ זה היה כדי לכבוש שטח. כמובן, יש בבסיס גם שנאה דתית בין העמים, ולכן גם אם הגענו להסכם שלום עם מצרים המצב הזה אינו בהכרח קבוע. אם שוב ישתלטו על מצרים, כמו שעשו ׳האחים המוסלמים׳ ב-2011, זה יהיה רק עניין של זמן עד שהסכסוך המדיני, שלכאורה נפתר, יתגלה כמלחמת דת ויהפוך לסכסוך אידיאולוגי. אם ׳האחים המוסלמים׳ ישלטו בירדן, יקרה אותו דבר. אז אתה שואל, האם לא יכול לקום מנהיג פלסטיני ׳פרגמטי׳, שיסכים לחתום איתנו על יישוב הסכסוך במתווה של פשרה טריטוריאלית? יכול, זו אחת הסכנות הגדולות האורבות לנו״.

למה?

״כי נניח שאבו-מאזן יחליט שהוא מנהל מו״מ פרגמטי. כל מנהיג פלסטיני שמנהל מו״מ ומכיר בישראל, או שהוא חלש מכדי להכריח את הפלסטינים לוותר על עילת הסכסוך האמיתית, או שהוא רמאי ומבטיח ליהודים דבר אחד ולערבים דבר הפוך. לכן, אם אבו-מאזן באמת ינסה להתעלם מהרובד הדתי של הסכסוך, יסיטו נגדו שהוא בוגד, משרתם של האימפריאליסטיים והציונים, ואז או שהוא יצטרך לפרוש או שיהרגו אותו – ויקום החמאס תחתיו. ואם החמאס יתפשר איתנו, יקום תחתיו הג'יהאד האיסלמי. כך שאם יקום שוב מנהיג פלסטיני ׳פרגמטי׳ כמו ערפאת, הסכנה היא ששוב יהיו אצלנו מי שילכו שולל אחריו, והתהליך עלול לא להיעצר לפני שתהיה לפלסטינים מדינה ריבונית. אם זה יקרה, יהיה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, להחזיר את הגלגל אחורנית ולטעון כי הסכמנו להקמתה של המדינה הפלסטינית רק בתנאי שהיא חיה איתנו בשלום ומכירה בסוף הסכסוך. קשה מאד, אולי בלתי קביל, בעיני העולם לבטל קיומה של מדינה ריבונית שזכתה להכרה בינלאומית, אפילו רוסיה ראתה עם גיאורגיה שזה לא דבר פשוט. חוץ מזה, צריך לזכור שלפני מאה שנה אף אחד לא התייחס לפלסטינים כעם – לא בגיאוגרפיה ולא בהיסטוריה – אלא כחלק מאוכלוסייה בטריטוריה מסוימת. אבל בכל זאת אנחנו רואים שלנגד עינינו נוצר ציבור אנושי שמגדיר את עצמו כעם, על אף שאינו שונה מהערבים בדת, בהיסטוריה, בתרבות ובשפה, ומה שמייחד אותו הוא המלחמה בנו. ההגדרה הלאומית שלו היא ׳אנחנו נלחמים ביהודים מלחמת דת על אדמת פלסטין שהיא ווקף לעולמי עולמים׳״.

אבל אפילו אתה אמרת כבר שאתה לא מתווכח יותר על ההגדרה של ״עם פלסטיני״, כי היא כבר מוטמעת בתודעה של כולם.

״נכון, אני רק אומר שהם לעולם לא ירשו לעצמם לוותר על הסכסוך, כי הסכסוך מגדיר אותם כעם״.

לא מדויק, אבו-מאזן למשל אמר פעם בריאיון, שהוא כבר מבין שלצפת הוא לא יחזור.

״הוא אמר את זה בייאוש, הוא הבין שהם לא יקבלו מה שהם רוצים״.

ייאוש שמבטא פרגמטיות.

״מה שהוא לא אמר מעולם זה שהפלסטינים ויתרו על תביעת הזכות; הוא אישית מאמין שלא יחזור, אבל לא היה מוכן לחתום על סיום הסכסוך והכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. צריך לזכור שפורמלית לאבו מאזן אין בכלל סמכות שלטון חוקית, כי זה כמעט עשור שהוא מכהן בלי בחירות. מפעם לפעם הוא דוחה את הבחירות, כי הוא יודע שהוא יפסיד וחמאס ינצח. מאותה סיבה גם ארה״ב וישראל לא רוצות שיהיו בחירות. אם יתקיימו בחירות דמוקרטיות אמיתיות ברשות הפלסטינית, מי שיזכה בהן הוא מי שיבטיח לפלסטינים – כמו החמאס – שהם יחזרו לכל הערים והכפרים שהם עזבו בנכבה״.

אוקי, אבל לא יכול להיות שיקום יו״ר יותר כריזמטי מאבו-מאזן, שכן יצליח לחלחל את התפיסה הפרגמטית לציבור?

״מלחמות דת לא מסתיימות באיזו הכרזה של מנהיג ׳פרגמטי׳. הערבים בעיראק לא משתכנעים להפסיק את המלחמה בין הסונים והשיעים כבר 1,300 שנה ואחרי מיליוני הרוגים, איך זה לא קם המנהיג ה׳פרגמטי׳? איך כל כך הרבה אנשים רציונליים לא הצליחו ליישב את הסכסוך הזה? ואיך כל האנשים הרציונליים במרכז אירופה לא מצליחים כבר אלף שנה לפתור את מלחמת הדת בין המוסלמים והנוצרים בבלקנים? רק אצלנו מחכים לאיזה משיח ערבי ׳פרגמטי׳, שיסכים לחתום על איזה סמרטוט נייר והנה, נפתר הסכסוך בין היהודים והערבים! ההיסטוריה מלמדת שמלחמות דת נמשכות ונמשכות, וגם אם הן נרגעות למאה שנים הן עלולות להתלקח מחדש מאותן סיבות שהניעו אותן. לפני עשרים שנה פרסם סמואל הנטינגטון את ספרו ׳התנגשות הציוויליזציות׳ והצביע שם על תופעה מדהימה: המוסלמים מהווים רק כ-17% מאוכלוסיית העולם, אך שני שלישים מהמלחמות והסכסוכים המזוינים בעולם הם בין מוסלמים לשכניהם. יש משהו באסלאם שגורם לחיכוך קבוע, ועל כן כתב הנטינגטון: ׳גבולות האסלאם מדממים׳. אבל אצלנו יש הרבה כסילים, או כאלו שמעדיפים להשלות את עצמם, שחושבים שדווקא המקרה שלנו הוא לא חלק מהתופעה הגלובלית של מוסלמים נגד כל השאר, אצלנו זו בעיה ׳טריטוריאלית׳ ואם רק נתפשר, נתגמש, נהיה יצירתיים – היא תיפתר. גם אם יקום אותו מנהיג ערבי ׳פרגמטי׳, הוא לא יהיה רלוונטי בהיסטוריה״.

בסרט ״ישעיהו ליבוביץ׳ במעלות״ ישנה סצנה שבה ליבוביץ׳ מתווכח עם אביך, ישראל אלדד – פובליציסט, איש רוח וממנהיגי הלח״י – במהלך נסיעה בוואן. ליבוביץ׳ אומר לו: ״בתודעתי הארץ הזו היא ארצו של עמי, והצרה היא שבתודעתו של ערפאת היא ארצו של עמו. זה קובע שאין אלא אחת משתי אפשרויות, ואין שלישית: מלחמה עד חורמה בין מדינת ישראל לכל העולם הערבי או חלוקת הארץ בין שני העמים – אף על פי שאתה לא מסכים, וערפאת לא מסכים״. אז מה שאתה אומר לי, הוא שמבין שתי האפשרויות האלה בעצם רק אפשרות אחת קיימת: מלחמת חורמה.

״לא, יש אפשרות שלישית והיא שתימשך מלחמה. כמו אצל הסונים והשיעים, אין מלחמת חורמה, יש מלחמה מתמשכת; וכמו בבלקנים, שם לא גירשו את הנוצרים או המוסלמים, כולם שם. כיוון שאנחנו מספיק חזקים והם לא יוכלו להשמיד אותנו, ואנחנו ודאי איננו מתכוונים להשמיד אותם, לא תהיה מלחמת חורמה. האפשרות השלישית הזו אינה ניסיון נואָל לפתור את הסכסוך, אלא ניסיון למצוא נוסחה לנהל אותו, כזו שתבטיח את קיומו של עם ישראל במולדתו ותקטין ככל האפשר את החיכוך ואת שפיכות הדמים״.

אז אם אפשר לנהל את הסכסוך בלי שהוא יוביל למלחמת חורמה, למה בכלל אתה חותר לפתרון בדמות התוכנית שלך, ״ירדן היא פלסטין״?

״כי זה כמו ברפואה, אני לא יודע לרפא סוכרת, אבל אני יודע לטפל בה: להביא את ערכי הסוכר בדם לרמה נורמלית ולהקטין את תופעות הלוואי הקטלניות של המחלה. אינני יודע להביא שלום בין יהודים וערבים ולרפא את שורשי הסכסוך, אבל אני יודע לשרטט מצב שמצמצם את שפיכות הדמים ומונע ממני סכנה קיומית. הפתרונות של חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית בלב המולדת שלי הם מאוד יעילים בעיני הערבים, אבל התרופה הזאת היא תרופה שהורגת באותו זמן את החולה – אותנו – ולכן, פתרון כזה לא מעניין אותי״.

התוכנית שלך, ״ירדן היא פלסטין״, מבוססת על העיקרון שגל ההפיכות בעולם הערבי יתרחב לירדן, ואז הקהילה הבינלאומית תבין שבכל מקרה יש כבר מדינה פלסטינית ותקבל את הרעיון של הענקת אזרחות לפלסטינים בשטחים. אלא שנראה שהגל הזה נעצר או לכל הפחות דעך. תיאורטית, יכול לקחת שנים רבות עד שהתרחיש שלך יתממש, ומשהוא לא מתממש ברור שירדן תתנגד לרעיון הזה בחריפות, לא?

״הגל דעך, והוא מקבל צורות אחרות. מה שקורה בסוריה זו צורה אחת שלו, ומה שקורה בתימן זו צורה אחרת שלו. אבל אין לי ספק שהמצב הקיים בירדן הוא מצב בלתי יציב, זהו יצור קולוניאלי משלהי מלחמת העולם הראשונה, שממש פלא ששרד עד היום. בירדן שולט מיעוט בדואי, אך 70 אחוז מאזרחי הממלכה הם פלסטינים – על פי הגדרתם – ששואפים להגדרה עצמית. המצב הזה עתיד להתפוצץ. המלך חוסיין אמר, ׳ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן, וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד׳, ואני חושב שזה יהיה המצב שנגיע אליו כאשר בית המלוכה ההאשמי יופל, או יקבל על עצמו מעמד סמלי במדינה פלסטינית, כמו של בית המלוכה הבריטי. אז נגיע למצב שמבחינה בינלאומית תהיה לפלסטינים מדינה, הם יאבדו את המצב היקר כל כך בעיניהם של עם שאין לו מדינה, והתמיכה הבינלאומית בתביעות שלהם תיחלש במידה״.

תגיד, אתה מודע לתדמית שלך בקרב השמאל כסוג של ימני מחמד: ציני, רהוט ומשכיל?

״אני מאוד משועשע מזה. קראתי לפני כמה ימים ביקורת על הספר שלי במוסף ׳ספרים׳ של ׳הארץ׳, וזה היה מפתיע מאוד. אתה גם רואה את תמונת הראי של זה, כל מיני אנשים שלא מעניין אותם למה אני מתקיף את נתניהו, כל עוד אני מתקיף את נתניהו״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

משתבחים כמו יין טוב: הכירו את חיים ואלישבע גור-אריה

משתבחים כמו יין טוב: הכירו את חיים ואלישבע גור-אריה

מאת: אביב פרץ

על גבעה ירוקה בצפון קליפורניה, מוקפת בכרמים וחורשות, שוכנת לה הנחלה של חיים ואלישבע גור-אריה. כמעט חודשיים חלפו מאז נסעתי לבקר אותם במחוז אמדור, המשתרע למרגלות רכס הרי הסיירה נבאדה, והחוויה עדיין מתנועעת בתודעתי.

צילום: אלישבע גור-אריה

היה זה יום ראשון של תחילת אוקטובר, פסטיבל ה-Big Crush לציון חגיגות הבציר היה בעיצומו, ועשרות יקבי המחוז פתחו את שעריהם בפני שוחרי היין. היקב של חיים ואלישבע – C.G. Di Arie שמו – אף הוא לקח חלק בהילולה. איך שהגעתי, עוד לא הספקתי לחצות את מפתן חדר הטעימות, וכבר נענד על ידי צמיד נייר והושט לי גביע יין. ואז, לאחר שבועות על גבי שבועות של תיאומים מקדימים, פגשתי את חיים ואלישבע בשר ודם.

במכנסי ג׳ינס וכובע קאובוי חיים נראה כמו גבר שמור בשנות השישים שלו, אלא שזה מכבר הוא הגיע לגבורות ומתנשא לגיל 84. הוא מתגלה כטיפוס לבבי ורגוע, ולעומתו – בהשלמה סימביוטית – אלישבע היא כריזמטית ובעלת מזג גועש, ובמראהּ מזכירה לי יותר מהכול את השחקנית האמריקאית, רובין רייט. כשאני מתבאס מכך שהחמצתי את סמינר היין שהעביר חיים, היא מקוששת למעני, במהירות שיא ובקלילות אגבית, קהל לסמינר נוסף.

הם הכירו בתחילת שנות ה-70. חיים היה בן 36, מדען מזון, ואלישבע הייתה בת 23, רקדנית בבלט של אוקלנד אבל כבר אז חזק בעניין של יין. ״פגשתי אותו במסיבה״, היא מספרת בכמה דקות של סטנד-אפ מאולתר בפני הקהל של סמינר היין, ״לכ-ל הבחורים במסיבה היה שיער ארוך וגיטרה. פתאום נכנס לשם הבחור הזה: קרח, עם אקורדיון ובנג׳ו. אמרתי לעצמי: ׳עד כאן!׳ ולא רק זה, הוא היה איש של בירה בכלל! אז הוא ניגש אליי ומתחיל לחזר אחריי, ואני אומרת לו: ׳אמממ אתה מחזיק בקבוק בגודל הלא נכון!׳״

את פרויקט היין השיקו לפני כמעט שני עשורים, כשחיים היה בן 65 ואלישבע בת 52, "פרויקט מאוד נועז להתחיל בכזה גיל, ועוד משום דבר, מפיסת אדמה", מוסיפה אלישבע. חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: חיים הוא היינן והמדען, ואלישבע אחראית לכל היתר: ניהול, מיתוג, עיצוב, שיווק ומכירות.

יותר מחצי שנה של חיפושים קדחתניים חלפה עד שהזוג מצא את פיסת האדמה המיוחלת, ולמעשה אז רק התחילה העבודה המפרכת. היה צריך לחשף את השטח, לנטוע כרמים, לסלול כבישים, לחפור תעלות מים, ולבסוף, לבנות יקב ובית מגורים לזוג ובתם. ״כל זה, בעלי אמר לי, צריך להיעשות תוך שנה וחצי״, משחזרת אלישבע. יום אחד, בעודה ניצבת על אדמת הבּוּר, הגיח לפתע טריילר גדול וארוך, ״אני חושבת לעצמי, ׳מי זה שבא לכאן?׳ ומתוך הטריילר קופץ החוצה בעלי, ומכריז: ׳זהו זה, אנחנו הולכים לגור בטריילר הזה, להיות כאן שישה ימים בשבוע ולסיים לעשות הכול, כי אין לי זמן!׳ וזה בדיוק מה שקרה. גרנו בטריילר הזה במשך שמונה חודשים, ויום בשבוע חזרנו הביתה, היינו עכבר הכפר ועכבר העיר״.

התוכנית המקורית שלי הייתה לראיין את אלישבע. מכרה משותפת סיפרה לי על אישיותה הכובשת ועל סיפור חייה המעניין: גדלה בעמק יזרעאל, ובגיל 13 היגרה בנסיבות משפחתיות ובניגוד לרצונה לסן פרנסיסקו, באחת משתי האוניות האחרונות שהגיעו לאליס איילנד (״אבא שלי לא הסכים להתגרש מאמא שלי, אז סבא שלי פרש את חסותו עליה והיא באה לכאן לבד, ואז פיתתה את אבא שלי לבוא לפה איתנו. לא רציתי לבוא לפה. כשהגענו לנמל, היה לי התקף זעם וארבעה אנשים סחבו אותי לאונייה, ולא התאקלמתי במשך זמן רב, כי לא יכולתי להשלים עם זה״). אלא שאחרי ששיגרתי מייל מנומס, שבו ניסיתי לרחרח אם תיאות להתראיין, כתבה חזרה: ״מי שאתה באמת צריך לראיין הוא חיים בעלי, הוא אִיקוֹנוֹקְלַסְט! הוא יחיד במינו!״, ואז הפליגה בשלל תיאורים. לא נדרש יותר מזה כדי לשכנע אותי.

זוהי כבר שעת אחר הצהריים מאוחרת, והמולת פסטיבל היין של תחילת היום הולכת ושוככת. חיים ואלישבע מתארגנים לתזוזה, נפרדים בחום מצוות העובדים שלהם, ויחדיו אנחנו שמים פעמינו אל ביתם הנאה שבנחלה. בדרך אנחנו עוצרים ביקב, ואלישבע מתעקשת לערוך לי בו סיור מקיף. כשאנחנו מסיימים, בעודי חושב לעצמי, ״או, סוף כל סוף נתחיל את הריאיון״, היא פתאום מכריזה: ״אה! הכנתי ארוחת ערב, משהו קטן״.

אנחנו מסיבים אל שולחן האוכל, ותוך כדי הארוחה (הלא קטנה) אני מראיין את חיים. הוא נולד בתורכיה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, ובגיל 14 עלה לישראל – בגפו.

מה גרם לך לעלות לארץ לבד?

״מאז שהייתי ילד קטן אמרתי שאני לא רוצה להישאר שם, יפה מאוד הבנתי שהייתי יהודי ושונה מהאחרים. הייתי ילד יהודי במדינה מוסלמית, ולא אהבתי שהתנהגו אליי כמו אל יהודי מלוכלך. זה לקח כמה שנים, אבל הייתה הזדמנות בהקמת המדינה, הייתי בן 13 וגיליתי שיש לי דוד שגר בארץ״.

אז זה היה רעיון שלך?

״כן. אבל לקח לי יותר משנה לשכנע את ההורים שלי, עד שהם יצרו קשר עם הדוד, ושכנעו אותו שאני צריך לעבור לשם״.

לישראל עלה חיים באונייה, ״היו עליה מאתיים איש, ואני ציפיתי שאהיה מיוחד במינו… ירדנו מהאונייה, וציפיתי שהדוד יבוא לקחת אותי, אבל אף אחד לא בא״. הוא נשלח עם יתר הנוסעים למחנה קליטה בחיפה, עברית לא ידע. אחרי כמה ימים ברח מהמחנה כדי לחפש את משפחת דודו, שידע שהתגוררה ברחוב עבאס בחיפה, ״ראיתי את כולם לוקחים טרמפ, אז עצרתי מכונית ונכנסתי אליה״. הוא הצליח לאתר את משפחת דודו, ״הם גרו בבית שהם פלשו אליו, לדוד שלי היו שתי בנות, וגם הסבתא שלי גרה איתם. אשתו בלה הייתה אישה רגשנית עם לב טוב, היא אמרה לי: ׳תישאר איתנו׳. הם היו עניים, וזה היה מאוד קשה״. חיים חי איתם שנתיים, עד שהוריו באו לבקר אותו בישראל, ״אבא שלי היה אז סוחר מצליח, אז הם קנו דירה במקום יפה מאוד בחיפה, ועברתי לגור בה לבד כשהייתי בן 17. הלכתי מקצה אחד לאחר״.

בתוך כך התקבל חיים לתיכון היוקרתי ״הריאלי״. ״הייתי טוב במתמטיקה, פיזיקה וכימיה, אז הלכתי בכיוון הזה. היינו שני תלמידים עולים חדשים וכל השאר היו ילידי הארץ, זה היה מאוד קשה, אבל היה לי מורה פרטי לעברית, ועד שגמרתי את השישית כבר ידעתי לדבר את השפה״. אלא שבסופו של דבר חיים נשר מהתיכון, והתגייס לצבא. הוא הלך לקורס קצינים וחתם שנה קבע, אבל אז החליט שמספיק לו, ״הצבא לא עניין אותי יותר. חשבתי: אשתחרר ואעשה תעודת בגרות. כימיה לא אהבתי בתיכון, כי חשבתי שזה פשוט עניין של זיכרון. רק כשלמדתי לבגרות, התחלתי להתעניין בכימיה. היה לי מורה פרטי, והוא הראה לי שיש היגיון בכימיה. ניגשתי לבחינות הבגרות, והתקבלתי לטכניון להנדסה כימית. עבדתי ביום ולמדתי בערב, ואחרי זה הלכתי לטכניון יום״.

לאחר שסיים את התואר הראשון, רצה חיים לעשות תואר שני במדעי מזון בארה״ב.

איך בכלל, בישראל של סוף שנות ה-50, חשבת על הרעיון ללמוד בחו״ל?

״פגשתי מישהו שלמד בארה״ב, הוא עשה שם דוקטורט במדעי המזון, חזר ונהיה מרצה בטכניון. הוא התחיל לספר לי על הנדסת מזון, וזה עניין אותי. בחיים קורים דברים שאין לוגיקה מאחוריהם, לפעמים אתה פוגש אנשים באקראי, ופתאום נקרית בפניך הזדמנות, ואתה או לוקח אותה או ממשיך ללכת. רוב הדברים שקרו לי בחיים, קרו כשזיהיתי הזדמנות ולקחתי אותה, ואילולא לקחתי אותה החיים שלי היו יכולים להיות מאוד שונים״.

בטכניון לא הייתה מחלקה של מדעי המזון, ועל כן הגיש חיים מועמדות לשלוש אוניברסיטאות בארה״ב – והתקבל לשלושתן. אחת מהן הייתה MIT, אך הוא העדיף על פניה את אוניברסיטת אלינוי, משום שבה הוצעה לו מלגת קיום חודשית של מאתיים דולר נוסף על פטור משכר לימוד. וכך, ב-1960 הוא עזב את ישראל.

פערי התרבות לא פסחו עליו. כשנחת בשיקגו, עלה על רכבת כדי להגיע לקמפוס השוכן בעיר אורבנה. ״כשקיבלו אותי לאוניברסיטה קיבלתי מכתב מהדיקן, והיה כתוב בו: ׳כשאתה מגיע, אל תהסס להתקשר׳״, הוא פוצח באנקדוטה ואלישבע מזדרזת להבהיר, ״אתה יודע, מהמכתבים הכלליים האלה ששולחים לגזיליון סטודנטים?״ חיים ממשיך, ״הגעתי ביום ראשון, ירדתי מהרכבת, וחיפשתי את השם של הדיקן בספר הטלפונים שבתא הטלפון. התקשרתי לבית שלו, ואמרתי לו: ׳אני כאן!׳״ למרבה ההפתעה, הדיקן לא רק שלא טרק לחיים את הטלפון בפרצוף, אלא אף בא לאסוף אותו מתחנת הרכבת והוציא אותו לארוחת ערב. ״אחרי האירוע הזה הבנתי שאנשים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים״, מסכם חיים.

אלא שהשהות של חיים בארה״ב התארכה מעבר למצופה. ״חשבתי שאעשה רק תואר שני ואחזור, אבל באמצע התואר הפרופסור שלי אמר לי: ׳אתה כבר פה, תסיים את התואר השני, ומה תעשה? תמשיך כבר לדוקטורט׳. השתכנעתי. גמרתי את התואר השני ואת הדוקטורט – ואלה היו שני פרויקטים שונים לגמרי – ועשיתי את זה מהר מאוד, בשלוש שנים. כשסיימתי, אמרו לי: ׳מה, תגמור את הדוקטורט ותיסע לארץ? תישאר פה, תצבור קצת ניסיון׳. אז התחלתי לחפש עבודה. את הדוקטורט שלי עשיתי על תכונות מסוימות של הקמח, וזה עניין הרבה חברות במערב התיכון של ארה״ב״.

אחת מהחברות הללו הייתה Quaker Oats, הידועה במותג דגני הבוקר המצליח שלה, ״קפטן קרנץ׳״. ומה הזיקה של חיים לאותו מוצר? חכו לזה. ״בשנות ה-50 אחד מהמתחרים של Quaker Oats יצא עם מוצר בשם Chex, ורשם עליו פטנט. Quaker Oats ייצרו מוצר של דגנים בשם Life עם אותו תהליך של Chex, אבל הייתה להם בעיה: החברה עם הפטנט דרשה מהם שיפסיקו לייצר את Life. רק שזה היה מוצר מאוד מצליח, אז במקום להפסיק לייצר, הם רצו למצוא לו תהליך ייצור אחר, והטילו עליי את המשימה. כשהייתי בארץ, עבדתי בחברה לחוטי חשמל, הם היו לוקחים חוטי חשמל ומכסים אותם בפלסטיק בתהליך שנקרא extrusion, השחלה. extruder זה כמו מכונה לטחינת בשר, דיסקיות עם חורים. אז חשבתי לעצמי, בעצם אפשר ליישם את זה גם על דגני בוקר… בינתיים Quaker Oats כנראה הגיעו לפשרה עם המתחרים ושילמו להם תמלוגים, אז פתאום באו ואמרו לי: לפרויקט הזה אנחנו לא רוצים את Life, אלא אנחנו רוצים לייצר דגני בוקר לילדים – דגני הבוקר של Life הם יותר של מבוגרים, לא כל כך מתוקים – וככה השתמשו בטכנולוגיה של ההשחלה בשביל קפטן קרנץ׳״.

מה היה שונה במרקם?

״הכול. הטעם היה שונה, תחושת הפה הייתה שונה. ב-Life לא מייצרים את החתיכות הקטנות, אלא מייצרים ׳דף׳ שלם, מכניסים אותו לאפייה בתנור, ורק אחרי זה חותכים אותו״.

חיים עבד ב-Quaker Oats במשך שבע שנים, עד שמאס במזג האוויר הקשה של שיקגו. הוא התחיל לחפש עבודה, ומצא את דרכו לקליפורניה, כשהצטרף לחברה בסאניווייל, שהייתה חלק מ-United Aircraft. ״זו הייתה קבוצה קטנה של מדעני חיים שהתמחו בפיתוח מזון לאסטרונאוטים. כולם שם היו יהודים. את המימון הם קיבלו מהממשלה, ולחברה עצמה היה עניין להשתתף בזה, כי הם ייצרו את החלליות״.

מתי בעצם הבנת שאתה לא חוזר לישראל, שאתה נשאר בארה״ב לכל החיים?

אלישבע: ״אף אחד אף פעם לא שאל אותנו את השאלה הזו! בכל השנים שחיינו כאן!״.

חיים: ״למעשה, חייתי כל הזמן על המזוודות שלי. עמדנו לחזור לישראל בסוף 1973. קיבלתי שם עבודה טובה מאוד, חשבתי שזו הזדמנות נהדרת, הלכתי על זה, ואז הכול התחרב… זה היה עיכוב כלכלי שלא היה במשוואה״.

אלישבע: ״הוא היה אמור להיות דירקטור של חברה – נתנו לו בית, רכב, וחיכו לו בקוצר רוח. כבר היינו ארוזים לגמרי: הרהיטים, מוצרי החשמל… עד לרמת הסכו״ם. הכול הגיע לנמל חיפה, ואז מלחמת יום כיפור פרצה. בחברה אמרו: תשכחו מזה, אנחנו לא מקבלים את המימון שבנינו עליו. לנו לא היה שום דבר חוץ מהמזוודות״.

אבל קיבלתם אחר כך את הכול בחזרה, לא?

אלישבע: ״לא! לא קיבלנו שום דבר בחזרה, שום דבר! זה היה כאילו עכשיו היגרנו לארה״ב! לי היה משבר רציני מאוד, התמוטטות עצבים. אני חושבת, שמאותה נקודה ידענו שאנחנו לא חוזרים יותר. זה מעניין, כי אף פעם לא דיברנו על לא לחזור יותר, אף אחד מאיתנו לא הושיב אף פעם את האחר לשיחה ושאל אותו ׳אתה חושב שאי פעם נחזור?׳ ואז ענינו יחד ׳לא, לא נחזור׳ – אבל ידענו. כל אחד מאיתנו ידע לעצמו״.

בעקבות החוויה הטראומתית החליט חיים בו במקום שהוא לא מתכוון יותר לעבוד בשביל מישהו אחר, ויצא לדרך עצמאית. הוא הקים חברה לפיתוח מזון וטעמים, ובמסגרתה פיתח מצרים רבים, כמו הרוטב לסלט Hidden Valley Ranch, עד שב-1998 מכר את החברה כדי להתפנות לחלום הגדול שלו ושל אלישבע: ייננות.

חיים מעיד על עצמו שהוא אוהב יינות אלגנטיים ומאוזנים, ״אני לא אוהב להכין יינות אגרסיביים מדיי או אלכוהוליים מדיי, ולכן למדתי שאני חייב לחכות לפרי שיבשיל״. במיוחד הוא אוהב להכין יין בְּלֵנְד, יין שיוצרים ממספר זני ענבים בניגוד ליין זני, שרובו המכריע מזן אחד. ״אם אני מכין זני, יש לי מחויבות לשמר את הזהות שלו״, הוא מסביר, ״אבל אם אני מכין בלנד, אין לי שום מחויבות, אני יוצר לו זהות, וזה נותן לי הזדמנות לבטא את עצמי ולהיות יצירתי יותר״.

מתי בעצם הפכת למומחה יין?

״אלישבע הפכה אותי לכזה, התשוקה שלי ליין התחילה כמה שנים אחרי שהכרתי אותה. ראיתי כמה מאמץ אנשים משקיעים בזה, התחלתי ללמוד את התרבות של היין וזה משך אותי לתחום״.

זה נראה כאילו חוץ מידע צריך גם חך מאוד רגיש. אני תוהה אם מדובר במקרה הביצה והתרנגולת, או שמספיק שיהיה לך הידע ואז אתה מפתח את החך?

״אתה יכול ללמוד, לאמן את עצמך לזהות דברים שאתה חושב שאתה לא מסוגל לזהות, אבל זה גם עניין של גנטיקה, עד כמה רגישות בלוטות הטעם שלך. לי אולי יש חך יותר רגיש, אבל בנוסף אני לא פוחד לנסות דברים, בכל פעם שאני יוצר משהו אני אוהב לטעום אותו, גם אם זה רע, וזה נותן לי הזדמנות ללמוד״.

אז אף אחד לא אימן אותך?

חיים: ״זה פשוט בא אליי. פגשתי אנשים שלימדו אותי דברים, וניסיתי להשתמש בהם במה שעשיתי, אבל לא היה לי מנטור באף שלב בחיים״.

אלישבע: ״בתעשיית הטעמים ישנה שפה של Descriptors, מְתארים. נניח שאתה טועם סוביניון בלאנק ואתה באותו זמן גם מריח אותו – כי הרי חוש הריח קשור לחוש הטעם – ומישהו אומר לך: ׳נכון שיש לזה ריח כמו של סמרטוט רטוב?׳ המתאר הזה לא היה בתודעה שלך, אבל עכשיו אם מישהו יאמר את זה שוב, אתה תגיד: ׳כן!׳ אף אחד הרי לא טעם סמרטוט רטוב, אבל יש משהו בריח שגורם לך לומר את זה. ואז זה נכנס לך לזיכרון, וטעם הוא זיכרון: אתה תמיד זוכר את מה שאמא שלך בישלה, אם היא הכינה שקשוקה, היה לה טעם ספציפי, ואפילו אם מישהו אחר יכין לך, אתה תגיד: ׳זה לא אותו דבר׳. אז בשלושים ומשהו שנה אתה מפתח מילון ענקי של מתארים״.

חיים: ״אתה משתמש בהרבה מטאפורות כשאתה מתאר טעמים ויוצר שפה, ואתה חייב לדעת את השפה כדי לקחת חלק בשיח, זו ההכשרה״.

אלישבע: ״חיים הוא מה שנקרא Supertaster. אנחנו יכולים ללכת למסעדה, הוא יטעם משהו ויגיד: ׳יש בזה חרוב!׳ ואני כזה: ׳על מה אתה מדבר?׳ הוא יבקש מהמלצר לברר, המלצר ייגש לשאול את השף, ואז השף ייצא ויאמר: ׳כן, יש בזה 1 מיקרוגרם של חרוב׳, וחיים עלה על זה! אני לא יכולה לעשות את זה. אבל הבת שלנו יכולה, אז אני חושבת שישנו גם עניין תורשתי, כי מי אימן אותה? אף אחד״.

חיים: ״אבל אומרים שאתה מאבד את זה כשאתה מזדקן״.

אלישבע: ״אבל אתה לא איבדת את זה, לא איבדת את זה בכלל… (פאוזה) אני מניחה שזה אומר שאתה לא זקן!״

הדקות נוקפות והשיחה נעימה לי עד מאוד, אבל מבעד לחלון המטבח רואים כבר את החשיכה יורדת. אין כוונתי לחשיכה עירונית, זו שמנצנצים בה מכל עבר אורות זעירים, כי אם לאפילה גמורה, עלטה. מכיוון שהדרך חזרה לסן פרנסיסקו ארוכה היא, אני נאלץ לחתור לסיום.

אתה בן 84. יש לך עוד חלומות שלא הגשמת או מטרות שלא השגת?

חיים: ״אני רוצה לסיים את הפרויקט הזה, להביא אותו לסיום מוצלח. הצלחה תהיה אם אוכל להפוך אותו לרווחי, וכדי להפוך אותו לרווחי, אני צריך להפוך את היקב למותג טוב יותר ומוכר יותר, זה האתגר. אני לא רוצה לעשות עוד שום דבר אחר, אבל זה לא דבר קל להשגה״.

אלישבע: ״זו משימה מְזרת אימה, כי יש כ-5,000 יקבים רק בקליפורניה וכ-8,800 יקבים באמריקה. וכדי להפוך למותג קליפורני או אמריקאי מצליח, כך שנוכל למכור אותו ולסיים, צריך טוטליות״.

והמטרה הזו היא שגורמת לכם להמשיך לנוע?

אלישבע: ״אני חושבת שכן. אבל, גם הזמן הוא גורם מכריע, אם כי חיים עדיין מלא אנרגיה – רץ, מתעמל, אוכל כמו שצריך, ויש לו גוף נהדר. הוא הישגי מאוד, והוא רוצה לסיים את זה באופן כזה שירגיש שהוא הותיר חותם, והחותם איננו רק חותם אישי, אלא כזה שהוא יכול למדוד מחוץ לעצמו, שהוא ירגיש יותר… יותר… מה זה הדבר הזה שדוחף אותך?״

חיים: ״כי אחרת, כשאתה הולך מכאן לא נשאר ממך שום דבר״.

אלישבע: ״אתה רוצה להשאיר משהו אחריך, לדורות הבאים. אני חושבת, חיים, שאמרת את זה פעם בצורה שמאוד התחברתי אליה, אמרת: ׳אני רוצה לסיים את זה עם כבוד׳. אנחנו מודעים לעניין הזמן האוזל, אבל זה לא מרפה את ידינו, להפך – זה מטעין אותנו באנרגיה. יש מין תחושת דחיפות, אבל לא של פאניקה אלא של להיטות, של this is it, אנחנו חייבים לסיים את הפרויקט הזה״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו