פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?

פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?

מאת: נירית חזן

פרשת ויקרא היא הראשונה בספר ויקרא, ללא ספק פרשה קשוחה ומאתגרת. אחרי שבני ישראל עברו הרבה ארועים במדבר: התגלויות, מחאות, תחושת איבוד דרך ורגעי השראה ואיחוד קהילתי לצד בית תפילה, באה פרשת ויקרא ופורשת רשימה לא מתפשרת של חוקים הנוגעים להלכות הקרבת קורבנות, ולנושא הקורבנות בכלל. בקושי צלחתי את קריאת הפרשה, זה היה לי קשה פיזית ורגשית.

הקושי הפיזי קשור לתאורים רווי דם של חיות שחוטות. אלה, כמו גם סרטי אימה, אף פעם לא עשו לי את זה, להפך, זה מעורר אצלי ריחוק וכעס. במשך שנים ארוכות הייתי צמחונית והזמן שעבר רק עשה אותי רכרוכית יותר למול התאכזרות לחיות, וגם אנשים.
הנה דוגמה קטנה: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

התגובה המיידית שלי היתה שכל ענין הקרבת הקורבנות לאלוהים כלשהם, הריטואל הדתי הספציפי הזה ממש לא רלוונטי לחיינו אנו. נדמה היה לי שהפרשה הזו מייצגת את הפער בן אלפי השנים בין מה שכביכול היה "אז" ומה שקורה בימינו, וכמה קשה להכיל את התפיסה והחוקים המקראיים עלינו, עם כל התפתחות האנושית, המוסרית, והחברתית שחלו מאז. הקרבת קורבנות הרי לא אפשרית בימינו. אבל אז נזכרתי במפגש של רוני קובן עם נאמני הר הבית על נסיונותיהם לחדש את העלאת הקורבנות, והבנתי שלצערי הרב יש אנשים שהריטואל האכזרי הזה עדיין מדבר אליהם.

החלק הרגשי קשור לענין הקורבן, כמושג, כרעיון. ראשית, בעברי כעובדת סוציאלית כשעבדתי עם נערות בסיכון, נערות שחיו על הקצה, היה לי דיאלוג ארוך וסבוך עם נושא הקורבן והקורבנות. ראיתי ילדות שהיו קורבנות למעשי עוולה וניצול (פיזי ורגשי) נוראיים, עבדתי עם נערות שהפנימו דינמיקה של פגיעות והחלשה שחצו דורות של נשים, ופגשתי גם נערות שבעטו ומרדו בכל דרך אפשרית במיתוג שלהן כקורבן. כל אלה עוררו בי חמלה ואמפטיה מחד, וכעס, אכזבה (מפטריארכליות נוקשה) ועצב רב מאידך, אבל זו שיחה עמוקה וכואבת ששווה לנהל סביב פרשות אחרות. מה שכן, ברור לי שהקול והטון הגברי, של המספר, של האלוהים שלכבודו כל זה זה נעשה, ושל המאזין, מוסיפים לריחוק ולהסתייגות שלי כאשה. הגבריות ההומיה כאן גם תורמת להרגשה הזו- האם זה בכלל קשור אלי?

שנית, זה נוגע ליחס האמביוולנטי שלי לביטוי השגור 'קורבן של הנסיבות', ולימינו אנו. מאז הדבר במצרים, האבעבועות השחורות במאה ה-14 והשפעת הספרדית לפני מאה שנים, לא היה כמו האתגר הענק שכולנו עומדים מולו בימים הזויים ושונים אלה. אתגר ודרמה שהם הפקה בפני עצמם, בקני מידה שלא ידענו שיכולים להיות. הסטוריה בהתהוותה. ובתוך ההמולה הזו קראתי ושמעתי כמה התיחסויות לכך שאנחנו קורבנות של הוירוס מהשוק בסין, קורבנות של מדיניות ומנהיגות כזו או אחרת.

עבור רבים זה בוודאי נכון, במסגרת עבודת ההתנדבות שלי אני נחשפת למציאות חייהם של א.נשים מקבוצות סיכון כמו בריאות נפשית מעורערת, מערכות יחסים משפחתיות לא מתפקדות, חוסר משווע באמצעים וכדומה. המצב הזה, של הסגר ואיום הוירוס שקשה לכל אחת ואחד מאיתנו, קשה שבעתיים לא.נשים שבאים מפחות פריבילגיה. המצוקה שלהם מועצמת ומוכפלת בימים אלה. תחשבו על ילדים להורים אלימים, תחשבו על אנשים שתלויים בהוריהם וכעת מצווים לשמור מהם מרחק, על מי שמקור הכנסתם היחיד יחתך, או כאלה- חלקם מעל גיל 65- שזקוקים לתמיכה יומיומית של נותני שירותי שכעת סגורים ומבודדים מהם. המצוקה שלהם היא קשה לתפיסה והכלה, ואני מניחה שהם קורבנות של המצב.

Photo by iStock

אבל המילה קורבן מתייחסת גם לויתור, לפגיעה ולהקרבה ובכך לוקחת את כל הכוח מהיחיד. כאילו המילה קורבן מרוקנת אותנו מחופש הבחירה, מהאפשרות לגבש דפוסי חשיבה –מיינדסט- של יכולות וחיוביות. וברור לי מעל לכל ספק שלרובנו כאן בעמק הסיליקון ובמקומות דומים, יש לנו כוח ומשאבים פנימיים. יותר מכך, על מנת לעבור את המשבר האימתני הזה בשלום אנחנו צריכות, אנחנו מחויבים, לגייס את כוחותינו. אין לנו את הפריבילגיה לא לגייס את כל שבכוחנו. כדי לפתח חוסן עלינו –כל אחת ואחד מאיתנו- לזכור ולזהות כמה בחירה ואפשרויות יש לנו.

חברים טובים הזכירו לי השבוע שני הוגים חשובים, הראשון הוא דרווין שהציע שמי שישרדו הם לא החזקים או החכמים ביותר, כי אם אלה שיסתגלו הכי טוב לשינויים. והשני- וויקטור פרנקל, שחי בתקופה מאתגרת אף יותר, ודיבר על הכוח שיש לנו מעצם היכולת האנושית למצוא משמעות ולשנות את התיחסותינו לארועים. בהשראתם אני חושבת שבזמן כזה, של שינויים כל כך גורפים, עלינו להתבונן פנימה ולחשוב איזה התנהגות או תפיסה שלנו משרתת אותנו נכון בתנאים ההזויים האלה שנוצרו, על מה לוותר, ומה עלינו לעשות כדי להשתנות ולהסתגל. לשנות קדימויות, להתעקש על דברים שפעם נראו זניחים, להתאים או לאתחל את סדר היום והלך הרוח. למצוא את המשמעות הייחודית הרלוונטית לנו. לכולנו יש את אפשרות הבחירה ואת הכוח לשנות, גם אם שינויים קטנים ומקומיים. וכן, יש מצב שנצטרך לוותר על הרגלים כיפיים שלא מתאפשרים כרגע, אבל יש לנו את היכולת, הכוח והחובה לעשות זאת, ואני מקווה שנדרש לכך באופן זמני בלבד.

אנחנו לא קורבנות, יש לנו, לך, לי את יכולת הבחירה והכוח לחצות גם את החלק המאתגר הזה של המסע בשלום. כולנו ביחד, בערבות הדדית יוצאת דופן. רק בריאות

מנצלים את הסגר לסֵדֶר: טיפים לארגון וסידור הבית

מנצלים את הסגר לסֵדֶר: טיפים לארגון וסידור הבית

מאת: דרינה צ'רנין-לוי

האביב כבר ממש מעבר לפינה ותקופה של פסח היא תמיד תקופה נהדרת לעשות סדר, לארגן ולרענן את הבית שלנו.

Photo by iStock

במיוחד בימים אלה, כשכולנו נמצאים כל הזמן בבית- השאיפה היא למקום אהוב, בטוח, מאורגן ונעים עבור כולם. זו תקופה נהדרת לעשות בדק בית ולבחון מה כדאי להשאיר ומה אפשר לשחרר וכיצד ניתן לארגן את החפצים בבית באופן יעיל, נגיש ונוח עבור כולם.

ישנו קשר ישיר בין הבית שלנו ובינינו. האוירה והנראות של הסביבה הביתית שלנו משפיעה עלינו באופן ישיר מבחינת מצב הרוח, התפקוד הפיזי וההרגשה הכללית.

ריכזתי עבורכם כמה טיפים שיעשו לכם קצת סדר ויקלו על תהליך ארגון הבית.

איפה מתחילים?

  1. בוחרים מה לארגן. כל אחד יכול לבחור איזור או מקום בבית, שיתאים לצרכיו ויכולותיו לפי הקריטריונים הבאים:
  • התוצאה הכי מהירה- כל איזור שתוכלו לארגן בקלות ובמהירות יחסית ויתן לכם תחושת הישג ומוטיבציה להמשיך הלאה. למשל מגירה כלשהי בבית.
  • המקום הכי מעצבן- האיזור בבית שמעיק עליכם ונותן תחושה מציקה בכל פעם כשעוברים לידו או משתמשים בו.
  • המקום הכי לא שימושי- למשל חדר שיכול לשמש כחדר עבודה או חדר אורחים, אבל כרגע מלא בחפצים ולא שימושי. או פינה שיכולה לשמש כפינת יצירה לילדים, אבל לא בשימוש כרגע בגלל חוסר אירגון.
  • המקום הכי מבולגן- זה יכול להיות הגראג' או ארון כלשהו או המקום הכי פחות מאורגן לדעתכם בבית.

צילום באדיבות דרינה צ'רנין-לוי

  1. מה עושים?

ממיינים את כל החפצים לקטגוריות– מרכזים יחד פריטים דומים.

כך נוצרות קבוצות קטנות יותר של פריטים, מה שמקל על העומס ומקל על ההתמודדות ועל קבלת ההחלטה לגבי מה נשאר ומה לא.

  1. איך מחליטים?

עונים על 3 שאלות לגבי כל חפץ:

  • האם אני משתמש/ת בזה? – דברים שנמצאים בשימוש ודאי.
  • האם אני צריך/ה את זה? – לדוגמא ערכות חירום, מסמכים לתיוק וכו'
  • האם אני אוהב/ת את זה? – ספרים, תמונות וכו'

אם עניתם כן- החפץ נשאר. אם עניתם לא / לא יודע/ת – החפץ הולך.

צילום באדיבות דרינה צ'רנין-לוי

  1. מה עושים עם מה שנשאר?

מארגנים!

  • חפצים דומים יחד– כך כשתצטרכו משהו- יהיה מקום אחד עבור כל קטגוריה.
  • מידת ותדירות השימוש– ככל שהפריט יותר שימושי, כך הוא צריך להיות נגיש יותר.
  • "כלל המזלג"– תתייחסו לכל חפץ כאל מזלג. ברור לכל בני הבית איפה מקומו של המזלג (במטבח, במגירת הסכו"ם, בתא המזלגות). כך צריך להיות דינו של כל חפץ בבית.
  • מקומות אחסון בבית– ב-95% מהמקרים יש בבית מספיק מקום איחסון. אם יש תחושה שמקום האיחסון לא מתאים- יכול להיות שיש יותר מדי חפצים או שמקום האיחסון לא מנוצל באופן מקסימלי ויעיל.
  • אביזרי ארגון ופתרונות איחסון– קופסאות, מחלקי מגירות, פתרונות איחסון רוכשים לפי מידת הצורך רק אחרי תהליך המיון.
  1. מה עושים עם מה שהולך?

מסירה, תרומה, מכירה, מיחזור, זבל.

אתם לא רוצים ששקיות וארגזים של חפצים שצריכים לצאת מהבית יתחילו להצטבר בתוכו. תקבעו לוחות זמנים ברורים לפינוי. אם החלטתם למסור- קבעו דד ליין לאיסוף, אם החלטתם לתרום- מצאו מקום מתאים וקחו את הכל לשם או שתקבעו איסוף.

  1. איך משמרים?
  • שתפו את כל בני הבית– כשכולם לוקחים חלק בשינוי החיובי בבית, זה מעודד לשמר את התחושה הנעימה ויכול להוות פעילות משפחתית נחמדה, במיוחד במצב הנוכחי.
  • ייצרו כללים לסדר וארגון בבית– בכל בית יעבוד משהו אחר, אבל אם הכללים יהיו ברורים, הגיוניים וישימים ותשמשו דוגמא אישית, זה יעבוד.
  • פנו משטחים– משטחים פנויים מחפצים יוצרים מראה יותר מאוורר, מרווח ומאורגן. פחות אבק מצטבר על חפצים ויהיה קל יותר לנקות. וככל שיהיו פחות חפצים על המשטחים, פחות חפצים נוספים יצטברו עליהם.
  • צרכו בצורה נבונה– הכניסו כלל של משהו נכנס – משהו יוצא, על כל חפץ חדש שנכנס לבית, חפץ אחר צריך לצאת. וזכרו שככל שיש פחות חפצים בבית- יש פחות בלאגן 🙂

צילום באדיבות דרינה צ'רנין-לוי

בית מסודר לא רק משפר את הנראות שלו והיעילות שלו, אלא משפיע לטובה על ההרגשה הכללית של כל שוהיו.

בחרו את הדרך הכי טובה עבורכם וצרו את הסדר שעובד הכי טוב למשפחה שלכם והפכו את הבית שלכם למקום עם אוירה נעימה, אנרגיה טובה ורעננות!

עקבו אחרי הפרסומים בעמוד שלי, בו אתן טיפים על ארגון ממוקד של איזורים שונים בבית כתגובה לשאלות שלכם. שאלות אפשר להפנות דרך העמוד.

חנויות המציעות פתרונות אחסון

באיזורינו קיימות לא מעט חנויות שמציעות פתרונות אחסון וכמובן שהרשת מלאה בחנויות כאלה. בימים אלו אפשר למצוא גם מבצעים שווים, אז נצלו את ההזדמנות.

  1. containerstore.com – פתרונות איחסון ותכנון ארונות. חנות מעולה שמתמחה בכל מה שקשור לארגון הבית מ-א' ועד ת'. כרגע במבצע אביבי של עד 30% הנחה על מוצרים שונים.
  2. waifair.com – חנות לאביזרי בית מפתרונות ארגון עד פריטי נוי וריהוט. כרגע בסייל של עד 70% הנחה על פריטים שונים.
  3. livingspaces.com – חנות של ריהוט ואביזרים לבית כולל פתרונות ארגון. כרגע במבצע אביבי עם הנחות של עד 50% על פריטים שונים.

Photo by iStock

מקומות לתרומה:

  1. Goodwill
  2. American Cancer Society Discovery shop
  3. Salvation Army
  4. שלטרים מקומיים
  5. שלטרים של בעלי חיים- תמיד שמחים לקבל מצעים, מגבות וכלי מיטה עבור הדיירים שלהם.

 

* הכותבת דרינה צ'רנין-לוי היא Professional Home Organizer, המלווה את לקוחותיה בארגון מחדש של הסביבה הפיזית ויוצרת עבורם סביבה ביתית נעימה ומאורגנת בהתאמה אישית. לדרינה ניסיון של מעל 10 שנים בפיזיותרפיה, ארגונומיה ובריאות תעסוקתית ואת כל אלה היא מביאה עמה לעולם ה-Home Organizing. בשנים האחרונות, דרינה מלווה לקוחות במגוון פרויקטי ייעוץ וסידור, החל מחדרים בודדים, דרך בתים, וכלה במעברי דירות/בתים וצרכים מיוחדים. לקבלת טיפים, הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלה Tidy Home – home organizing.

עידוד לבידוד: הסדרות והספרים שיהפכו את הייאוש ליותר נוח

עידוד לבידוד: הסדרות והספרים שיהפכו את הייאוש ליותר נוח

מאת: דלית גבירצמן

מזה שבועיים שלא הצלחתי לכתוב. פשוט לא מצאתי את המילים. הקורונה הגיעה וטרפה לי את המילים. הכתיבה שתמיד שימשה לי ככלי לניקוי וסידור המחשבות, כדרך להתחבר אל עצמי ולבטא את תחושותי ומחשבותי, חמקה ממני, כאילו משחקת איתי מחבואים. דווקא בימים טרופים אלו, בהם המציאות הזויה והפחד מרחיק ומפריד, ימים בהם השקט כמעט מחריש אוזניים, לא הצלחתי לשמוע את הקול של עצמי. בדיוק עכשיו, כשעיתותי בידי ויש לי זמן לכתוב מהבוקר ועד הערב, הכול/הקול נשמע לי מיותר וקלישאי.

Photo by iStock/SergeyChayko

הקורונה הגיעה והפרידה בינינו. הפכה אותנו לחשדניים, למבודדים. שינויים וחוסר וודאות מקיפים אותנו. הפחד מוציא מאיתנו דברים לא טובים, חושף צדדים פחות חינניים בנפש האדם. הפחד משתק ומרתיע. הוא הצליח לגרום לי לרצות להשתבלל, להיכנס למיטה ולא לצאת עד יעבור זעם או הוירוס. מה שיבוא קודם. מרוב פחד, לא שמתי לב לשמש שמנסה לפייס אותנו בקרניה החמימות ולפריחה המרהיבה, שבדרך כלל מזכירה לנו שהאביב עוד רגע כאן. רובנו מסוגרים בבתים ונמנעים ממגע. אחרים מתנחמים בהומור, שחור או לא. יש את אלו שמתנבאים נבואות זעם או נתלים בסטטיסטיקות, וכולנו כמו מטפסי הרים לא מנוסים, מגששים את דרכנו בחשש ונאחזים במה שנקרה בדרכנו, בתקווה לעבור את התקופה הזאת בשלום. לא ברור לנו מה נמצא מעבר להר, אך מה שחשוב כרגע זה לנוע קדימה, עקב בצד אגודל.

אני לא רופאה או מדענית, אין לי שום הבנה בוירולוגיה מולקולרית, ואפילו בסטטיסטיקה נכשלתי כישלון חרוץ. חוש ההומור שלי לא כזה מדהים, וזה השחור אפילו לא קיים. במצבי לחץ אני נלחצת, ובתנאי חוסר ודאות אני מתקשה לתפקד. אז מה יהיה? חשבתי לעצמי. אחרי לבטים רבים ושיחות נפש בזום עם חברות טובות (אלא מה?) משהו פתאום נפרץ בי. איזו תובנה חדשה חילחלה וסדקה את חומת המגן שבניתי לעצמי בשבועות האחרונים. החלטתי לא לפחד מהפחד ולהסתכל לו ישר בעיניים. במקום לרוץ אחרי המילים החמקמקות, פשוט לשבת בשקט, להקשיב ולהתבונן פנימה. להשקיט מנועים ולא להיבהל. צללתי אל עצמי ואל המקומות בהם אין לי לאן לברוח, ושם מצאתי את התשובה. גיליתי שבתוך כל הפחד וחוסר הודאות, ישנה גם כל כך הרבה אהבה, תמיכה ונתינה. נתקלתי השבוע בגילויי נדיבות, בדאגה והתעניינות מצד חברים, קרובים ורחוקים. ראיתי אינספור דרכים יצירתיות שבהן אנשים מושיטים יד לעזרה. מי בהקשבה, מי בתרומה ומי בנסיון לחבר או פשוט להעלות את המורל, למרות הכול. כולם נרתמים לתת את מה שהם יכולים ויודעים, וכל זה יוצר מעגל שלם של תמיכה, מן חיבוק וירטואלי שעוטף אותנו וגורם לנו להרגיש שאנחנו לא לגמרי לבד. וכמו תמיד, הבחירה על מה להאיר היא שלנו ובידינו.

כן, הקורונה טרפה לנו את הקלפים, אבל היא גם הרעיפה עלינו זמן; זמן אישי, זוגי ומשפחתי. היא החזירה אותנו פנימה אל הליבה של עצמנו, אל הקרובים לליבנו ואל השורשים שנמצאים עמוק בתוכנו. הקורונה הזכירה לנו מה ומי חשוב באמת, והיא גרמה לי להאט ולא לפחד להביט פנימה. חשבתי לעצמי, מה אני כבר יכולה לעשות כדי לעזור? כל מה שאני יודעת לעשות זה להתבונן, לראות את הטוב (או לפחות מה שעושה לי טוב) ולכתוב עליו. ולכן השבוע, אני חולקת איתכם דברים קטנים, שמחות קטנות שעזרו לי להעביר את הימים והשבועות האחרונים. הם הצליחו להעלות חיוך על שפתי ולהרחיב את ליבי.

סדרות, סדרות, סדרות

Poldark

כל מה שרציתי לעשות השבוע זה לצפות בסדרות טלוויזיה שיקחו אותי הכי רחוק מהמציאות העכשווית. הכי רחוק שרק אפשר. כשהמצב היה ממש קשה, נדדתי עד אנגליה של המאה ה-18 ואל העולם של רוס פולדארק. סדרת הדרמה הבריטית של שנות ה-70 זכתה להפקה מחודשת, והפנים האפלות והיפות והכריזמה המטורפת של השחקן האירי איידן טרנר תרמו ללא ספק לפופולריות של הסדרה. אז הכנתי לי כוס תה עם חלב והפלגתי לי עם רוס פולדארק אל עבר הנופים הקסומים של קורנוול.

השומרים – Watchmen

אני חייבת להודות שבימים כתיקונם אני לא ממש בקטע של הז׳אנר, אבל איך אומרים? זמנים קשים קוראים לצעדים נואשים. הסדרה החדשה של HBO מבוססת על רומן גרפי מאת אלן מור ודייב גיבונס, שעל אף שלא קראתי אותו, היא שאבה אותי לעולם מסתורי, אפל ומרתק. הגרסה הטלוויזיונית עוסקת אמנם בגיבורי-על אך העלילה שלה סוחפת, שונה, מרעננת ורלבנטית באופן מפתיע.

אני חייבת להוסיף לרשימה סדרות נוספות שכבר כתבתי עליהן בעבר אך הן בהחלט שוות איזכור נוסף: Better Things, His Dark Materials, Mrs. Wilson, The Crown, Chef’s Table, Dr. Foster.

סדרות ישראליות

פרט לסדרות הישראליות המצליחות כמו פאודה, סרוגים ושטיסל שבהן ניתן לצפות בנטפליקס ובאמזון, ישנו האתר המצוין של תאגיד השידור הישראלי – כאן 11, שהוא בבחינת תיבת אוצרות. באתר תמצאו שפע של תוכניות טלוויזיה מעולות, סדרות מצוינות, פודקאסטים (הסכּתים) מעניינים, תוכניות ילדים בכאן חינוכית ואפילו אוצרות מהארכיון כמו ״רגע עם דודלי״, ״הבית של פיסטוק״ ו״מה פתאום״. השבוע התענגתי בכאן ספיישלים על הופעה מדהימה של דודו טסה בבארבי, הקשבתי להסכת ״שיר אחד״ על השיר ״צל עץ תמר״ ולהסכת של ״קרן עושה סדר״ על ציצים עם יערה קידר הנפלאה. ולמי שעדיין לא ראה, זה בדיוק הזמן לצפות בסדרה המשובחת של יאיר קדר ״העברים״. סרטי התעודה הביוגרפיים על משוררים וסופרים בולטים בתרבות העברית והיהודית מוצעים כעת לצפייה חינמית באתר. אל תחמיצו!

החיים אונליין

השבוע עברנו כולנו לחיות אונליין. למדתי אונליין, לימדתי אונליין, עשיתי מדיטציה ואפילו רקדתי גאגא אונליין. מה שיפה זה, שלאור המצב אפילו אוניברסיטאות מליגת הקיסוס מציעות כעת 450 קורסים אונליין בחינם. כן כן, מה ששמעתם. ממדעי המחשב למנהל עסקים, ממדעים ומתמטיקה ועד לתקשורת וחינוך, כל מה שתמיד רציתם וחלמתם ללמוד ולא מצאתם לזה זמן. הנה רשימה של עוד קישורים לפעילויות ולימודים אונליין שהכנו בבעניינים.

ספרים גבירותי ורבותי, ספרים

״תגידו מה שתגידו על נפלאות הטכנולוגיה אבל מסך למסך זה כמו שקולגה שלי אמרה ״כמו לעשות תרפיה עם קונדום״…  יותר מתמיד הזדהיתי השבוע עם המשפט הזה מתוך ספרה המקסים של לורי גוטליב ״אולי כדאי לך לדבר עם מישהו״. הספר משלב בהומור ובתבונה את עולמה האישי כפסיכולוגית המתמודדת בעצמה עם משבר אישי בעקבות פרידה עם סיפורים על מטופלים שלה. היא בוחנת את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על עצמנו, נותנת לנו הצצה אל עולמם של המטפל והמטופל, ובכך היא מאפשרת לנו לתת הצצה אל חיינו שלנו.

ספר אחר שנשאבתי אליו השבוע היה ״אשתו של מגדל התה״ מאת דיינה ג׳פריס. חברה השאירה לי אותו לפני שחזרה לארץ, ורק השבוע הרמתי אותו מהמדף. זהו רומן הסטורי שמתרחש בציילון הקולוניאלית (הכי רחוק, כבר אמרתי), ויש בו רומנטיקה, סודות, חשדות וכל מה שצריך כדי לסחוף אותנו.

ספר נוסף שקיבלתי במתנה וחיכה לימי הקורונה כדי להתאהב בו היה הספר ״המידות הקטנות״ של נטליה גינצבורג. זהו ספר הכולל 11 מסות שתורגמו מאיטלקית לעברית העוסק ביחסים בין הורים לילדים, בין נשים לגברים ובקשרים אנושיים בכלל. כל מי שאהבה את סדרת הרומנים של אלנה פרנטה תתענג גם על הספר הזה.

עד כאן, להפעם. מקווה שהצלחתי להביא ולו מעט עידוד גם בימים של בידוד. בשבוע הבא, מתכונים מומלצים ממה שיש בבית ועוד הפתעות. ובינתיים, רק בריאות!

 

שלכם תמיד,

דלית

dalit@gvirtsman.com

פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

מאת: יעל יחיאלי

וַיַּקְהֵל. במילה הזו נפתחת פרשת השבוע של השבת הקרובה. ויקהל – פעולה שמייצרת קהילה. איסוף של אנשים ונשים. חיבור למשהו יותר גדול מהם. משה לוקח את היחידים והופך אותם לקהילה. והמילה הזו, כמו בוקס בבטן מטלטלת בימים אלו שהדרישה העיקרית מאיתנו היא לא להתקהל. מינימום מגע בין א/נשים. זה מה שיציל אותנו מהמגפה הזו. אל תתקהלו.

חושבת על קהילות שלמות שמתכנסות כל שבוע לקרוא את פרשת השבוע בבתי הכנסת ברחבי העולם, ואילו השבת מי שירצה לקרוא את פרשת השבוע יעשה את זה בבית, והמילה הראשונה שייפגש איתה תהיה – ויקהל.

Photo by iStock/scyther5

פרשת ויקהל נמצאת בסוף ספר שמות, ספר שהתחיל ביציאת מצרים, עם של עבדים יוצא למסע ארוך, רילוקיישן של עם, מסע שמשה מוביל עם הוראות ברורות מלמעלה ואלוהים שמסביר להם את המשמעות של להיות העם שלו, חותם איתם על הסכם, נותן להם חוקים, חלק לא קטן מהזמן הם חוטאים, הוא כועס, ואז הוא סולח וחוזר חלילה.

ובתוך המסע הזה בפרשות האחרונות של ספר שמות יש הוראה לבנות משכן. חושבת עליהם בלב מדבר, עשרות שנים, נוסעים ממקום למקום, אנשים נשים וטף, קהילה שצועדת יחד, Road trip אחד ארוך, הרפתקאה של מסע משותף, עם מלא דינאמיקות קהילתיות, רק בפרשה הקודמת קראנו איך הם התאחדו לעשות את חטא העגל, אלוהים פחות אהב את זה, אבל זו חתיכת התארגנות.

בפרשות האלו של בניית המשכן העם עף על זה. אין הוראה כמה לתרום, יש בקשה בואו תקחו חלק, והעם מתגייסים לגמרי. מהלב. בפרשה הזו כל כך הרבה פעמים מופיעים ביטויים עם המילה לב –

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.

… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים."

הדרך לבנות משהו ביחד עוברת דרך הלב. נדיבות לב. ככה בונים משכן. ככה בונות קהילה. עם הלב. בנדיבות. והעם הזה שמסתובבים במדבר כבר כמה שנים, משקיעים מכל מה שיש להם – בגדים, תכשיטים, מה שיש. ואת הדברים האלו הם משקיעים בפרוייקט קהילתי, בבנייה של מקום שבו יוכלו לעבוד את האלוהים.

Photo by iStock/ ViewApart

בימים אלו כשיש איסור להתקהל, קמות עשרות יוזמות קהילתיות וירטואליות, כבר לפני כמה שנים בעקבות הרשתות החברתיות  המושג קהילה הרחיב את הגדרתו, אבל בשבוע האחרון הוא התרחב עוד יותר. מתוך שאסור להתקהל באופן ממשי גדלה האפשרות של התקהלות בוירטואלי. כאן וגם כאן מה שגורם לא/נשים להתקהל זה הלב. הצורך להיות יחד ביום יום וברגעי משבר עוד יותר.

ההיסטוריון נח הררי אמר השבוע בריאיון לאילנה דיין כי הדרך היחידה לצאת מהמשבר הזה הוא שיתוף פעולה בין מדינות, בין אדם לזולתו. הוירוס הזה לא מבדיל בין דם לדם, לא בין אזרחי מדינה אחת לשניה, לא בין קהילה אחת לשנייה. ביום שאחרי נצטרך להתקהל, ולפעול יחד, בנדיבות לב, בחוכמת הלב. התיקון יהיה ברמה האישית, בבנייה מחדש של החיים שלנו אבל גם ברמה הכלל אנושית ובהבנה שוירוס שמתחיל בסין, יגיע תוך זמן קצת לכל מקום אחר בעולם ויהפוך את כולנו לקהילת אחת גדולה. וגם הריפוי יהיה ככה, כשנדאג יותר אחת לשניה, כשבריאות של אדם אחד בקהילה משפיעה על האדם השני רק בגלל שהם חיים באותו המרחב או הולכים לאותו הסופרמרקט. הוירוס תוקף את הקריאה להתקהל, והריפוי יהיה כשקהילת העולם תתקהל בנדיבות לב, בעזרה הדדית, בדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

פרשת כי תישא: פייסבוק כעגל הזהב המודרני

פרשת כי תישא: פייסבוק כעגל הזהב המודרני

מאת: איתי שמי

סופת האבק תפסה אותי לא מוכן. ירדתי מהאפניים, הוצאתי את משקפי האבק ואת הבנדנה המשמשת לכיסוי הפה והאף והמשכתי לדווש במדבר לעבר יעד לא ידוע. באיזשהו שלב הסופה היתה כל כך חזקה שלא ראו ממטר. ירדתי שוב מהאפניים והצטנפתי עד יעבור זעם. כשהסופה שככה הבטתי סביב. גיליתי שאני בתחתיתו של מעין מקדש עתיק או פירמידת מאיה שבראשה פסל ענק ומוזהב עם לוגו ה״לייק״ המפורסם של פייסבוק. טיפסתי במעלה המקדש להשקיף על הסביבה. בחורה צעירה חשופת חזה דיברה עם כמה אנשים שעמדו לידי על הפסל. מסתבר שהיא האמנית שיצרה את המונומנט. היא סיפרה שבעיניה "לייק" הוא הזהב החדש והמרוץ אחר קישוש עוד לייקים היא תסמונת לתרבות כזב.

אני רוצה לקחת אתכם למסע במדבר אחר ולחזור אחורה כמה אלפי שנים בזמן אל פרשת ״כי תישא" וסיפור עגל הזהב.

הלוקיישן- הר סיני. משה על ההר, שיחת one-on-one ארוכה למדי עם אלוהים, בלי דיסטנס, בטח עם איזו כוס וויסקי ביד: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ".

בינתיים בני ישראל מתייבשים להם למטה במדבר, מחכים שמשה יואיל בטובו לרדת אליהם.

יש כאן דרמה עם שני סיפורים במקביל: למעלה על ההר אלוהים מצייד את משה בצידה לדרך, משהו ככה בקטנה: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

ובעוד משה מדדה מטה אט אט עם המשא הכבד (תרתי משמע כמובן), בני ישראל מתחילים לאבד סבלנות: וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים

ואתה על ראש ההר

מעל העננים

אין שום אות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

("עגל הזהב", אהוד בנאי)

כשאהרון מקבל את הדרישה לאל חלופי, הוא חושש מהאספסוף הבריון ולא מסוגל להתנגד, אבל הוא מנסה להרוויח זמן ומבקש: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי". הוא שולח את החבר׳ה הביתה לנשותיהם כדי שייתנו לו את כל תכשיטי הכסף והזהב. אהרון לא נולד אתמול והוא מניח שהנשים לא תיפרדנה בקלות מתכשיטיהן. הוא כבר יכול לדמיין בראשו את הסצינות שהן יעשו לבעלים… אבל גם את ההמון שבא אליו לא עשו באצבע. הם באטרף, רוצים אלוהים חדשים כאן ועכשיו. הם לא טורחים ללכת הביתה לנשותיהן אלא מורידים על המקום את הנזמים מהאוזניים (ביקורת אופנה נעשה בפעם אחרת…) "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן".

בואו נתעכב רגע על העניין הזה של חוסר הסבלנות. במידה מסויימת כולנו כאלה. רוצים כאן ועכשיו. לעשות את המכה, את האקזיט. השיח על מהירות מול איטיות הוא רלוונטי מתמיד. יש למשל תנועה פופולרית ששמה  Slow Movement שקוראת להאט את קצב החיים. תרבות הצריכה תופסת את הזמן כמשהו שצריך לנצל ביעילות מקסימלית. זמן זה משאב. בעולם הקפיטליסטי אנחנו מנסים כל הזמן למקסם זמן, להאיץ כל פעילות כדי שתיקח פחות זמן ותפנה זמן לדברים נוספים. מהם הדברים הנוספים? עוד דברים שננסה לדחוס ולזרז ולהאיץ, מעגל מטורף אינסופי…

כמעט בכל סקר, כששואלים אנשים על חייהם, רבים עונים שהיו רוצים חיים איטיים ופשוטים ורגועים יותר. ממש לא יזיק לעצור רגע, להיות יותר עם בני המשפחה וחברים. בעצם לאן אנחנו כל הזמן רצים? אם זו חברת השפע, למה אין לנו זמן ליהנות מהשפע? יש הרגשה שאנחנו במרדף מתמיד, רוצים עוד ועוד.

אגב, נקודה קטנה למחשבה: מי שיוצא כאן גבר אלו הנשים. את התכשיטים לעשיית העגל נותנים הגברים. הנשים, שהיו הראשונות לתת כסף וזהב לבניית המשכן, פתאום לא בקטע. יתכן והן עם רגליים על הקרקע, מחוברות למציאות ולא נסחפות אחרי הפנטזיה הזו.

אהרון בונה מהתכשיטים עגל מזהב, מקים מזבח לאלוהים החדש ואפילו מארגן את המסיבה הכי טובה בעיר. העם מגיע בהמוניו, מעלה עולות ומבסוט עד השמים. נמשיך עם אהוד בנאי:

הוא לא יורד מראש ההר

הוא לא יורד אל העם

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם

רוקדים סביב עגל הזהב

סביב עגל הזהב

המספר המקראי מנסה להגחיך את הבחירה של בני ישראל. מילא היו סוגדים לאיזה אריה שואג, מלכותי ומטיל מורא. אבל מה שהם מקבלים זה עגל, בן של פרה. הם לקחו את אלוהים, שאין לו לא גוף ולא דמות, והמירו אותו בחיה שמעלה גרה. במילים אחרות, מן יצור עלוב כזה שמפליץ ותוקע גרעפסים כל היום… נגיד, אוקי ניחא, לפחות היו סוגדים לשור זועם ואימתני, אבל לא, כל מה שיצא זה איזה עגל קטן. אחר כך מספרים לנו שהעם מאמין שהעגל הזה, שנוצק כרגע מהתכשיטים שלהם עצמם ואפילו לא מסוגל ללכת, הוא זה שהוציאנו מארץ מצרים. על טיעון כזה לא נשאר לנו אלא להביט בעיני עגל…

אבל זוהי רק דרך אחת להסתכל על הסיפור, דרך קונפורמיסטית שמתיישרת עם המסר שמנסה להעביר לנו המספר המקראי: ישנה דרך "נכונה" והיא דרכו של האל, ויש דרך פסולה, בה בחרו אותם חוטאים מבני העם. אפשר להסתכל על הדברים באור שונה: מדוע אסור לעם לחפש את דרכו ולהגדיר לעצמו מחדש את אמונתו ואת הדרך בה הוא מבקש ללכת? מבחינת בני ישראל משה איכזב, הוא נעלם לו על ההר ואיש לא ידע אם בכלל יחזור. העם ללא ספק נמצא במצוקה. מדוע לא לעשות “reset” ולחפש אלטרנטיבה? במידה רבה זה מה שאנחנו עושים כאן עכשיו בקהילה שלנו. אנחנו קוראים תיגר על ההגמוניה שמקבלת את היהדות הדתית כדרך ה"נכונה" היחידה לסיפור היהודי, בעוד שהיהדות החילונית נחשבת פחותה, "עגלה ריקה". יש לנו זכות לברוא אלטרנטיבה ולמצוא דרך שתיצוק תוכן יהודי משמעותי עבורנו ללא רגשי נחיתות. גם על עגל הזהב עצמו אפשר להסתכל מזווית אחרת: הוא נוצר ע"י הקהילה עצמה. אנשים וויתרו על היקר להם, בעצם וויתרו על תכשיטי הזהב האישיים שלהם, על החומריות, למען הקהילה, למען יצירה משותפת. מה רע בקהילה שיוצרת משהו משותף ואח"כ חוגגת זאת יחדיו?

כשמשה יורד מן ההר, המפגש בין העולם של מעלה לעולם של מטה מביא לנו שיא דרמטי. באקט תיאטרלי מנתץ משה את לוחות הברית (לאנשי הסאונד אפקט יש כאן תפקיד חשוב…). כן, כן, אותם לוחות כבדי משקל ה"כתובים באצבע אלוהים" שנשא על גבו כל הדרך מהפיסגה ומגדירים את הבסיס המוסרי והחוקתי של העם. באותה הזדמנות הוא גם טוחן עד דק את עגל הזהב ומערבב אותו בקוקטייל אותו הוא מגיש לעמו החוטא. תאכלו (אוקי, תשתו) את מה שבישלתם:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה שולח את אחיו בני שבט הלוויים להרוג את החוטאים שסגדו לעגל והם מחסלים לא פחות משלושת אלפים איש. לאלוהים זה עדיין לא מספיק, הוא רוצה עוד דם. משה צריך להתחנן בפניו שייתן קצת הנחות. אלוהים מתרצה אבל בכל זאת "מפנק" את העם באיזו מגפה. מממ… נשמע קצת אקטואלי הסיפור הזה…

בשלב הבא בסיפור עושה משה אקט מעניין: הוא מתנתק מההמון ונוטה את אוהלו מחוץ למחנה. אני חושב שיש כאן מעשה שהוא הרבה יותר מהאקט הפרקטי של בידוד כדי לא להידבק בוירוסים מאיימים. יש כאן אקט סמלי. מי שחפץ לדבוק בתורת משה, מי שנפקחו עיניו והוא סולד מהסגידה לעגל הזהב, יהיה חייב לעשות צעד אקטיבי. בל נשכח שהעם עדיין צעיר והוא עובר שלבים של גיבוש וזהות עצמית. קבלת אלוהים ותורתו זהו תהליך עמוק וממושך. אין כאן פתרונות אינסטנט ודרוש מאמץ.

עתה נגיע לסוף הפרשה: אחרי החטא מגיעה המחילה, אחרי הקלקול מגיע התיקון. משה עולה שוב להר ויורד ממנו כשהוא מצויד בשני לוחות חדשים. וכמו בכל סיפור טוב, הדרמה נגמרת ברגע מזכך, בני ישראל זוכים לקבל את התורה, אלוהים מראה שיש בו ממידת הרחמים והוא נותן לעם הזדמנות שנייה. הפי אנדינג. "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה". איזה סיום יפה. ורגע לפני שירוצו הקרדיטים על המסך, אפשר לצפות במשה ובני ישראל רוכבים לעבר השקיעה ונעלמים באופק…

הדיון ב״עגל הזהב״ הוא רלוונטי מתמיד. בין אם מדובר ברדיפה אחרי ממון והצלחה חומרית, ברדיפה אחרי כבוד מדומה, או בסגידה והערצה עיוורת לאלילים בשר ודם. אנחנו חיים בעולם תרבותי בו שולטות הרשתות החברתיות, לאף אחד אין סבלנות להעמיק (אמל"ק היא מילת מפתח בכל דיון פייסבוקי טיפוסי), כוכבי יוטיוב נשפטים לפי מספר הצפיות ללא שום קשר לאיכות התוכן אותו הם מעלים, ציוצים מטופשים בטוויטר מקבלים כיסוי חדשותי נרחב, תרבות ה"פייק ניוז" פורחת וכבר לא ברור מה אמת ומה בדייה. אני חייב להודות שעם כל הגרויים המיידיים והקקופוניה שמסביב אני בקושי מצליח למצוא זמן לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו.

עמדתי על אותו מקדש לאל ה״לייק״ הפייסבוקי באמצע המדבר, צופה לעבר האופק. האמנית ושאר האנשים הלכו ונשארתי לבד. אחרי סופת האבק הלבנה הנוף נראה בראשיתי מתמיד. מקום מצויין לתהות לגבי הבחירות האישיות שלי בחיים, איפה כדאי לשים את הפוקוס, מה אמיתי ומה לא יותר מסגידה ל״עגל זהב״ כלשהו. בעצם כמעט בכל החלטה משמעותית שאנחנו עושים בחיים אנחנו נדרשים לענות לעצמנו האם זו בחירה הנובעת ממניעים פנימיים "נכונים" או שאולי כמו לפריקון קטנטן וירקרק אנחנו נמשכים אחרי הנוצץ והמוזהב. זה נשמע קלישאתי, אני יודע, אבל חשוב להיות קשוב למה שנכון לנו, ולאו דווקא למה שנשפט כנכון ע"י החברה שמסביב. אפילו המקום בו נמצאתי במדבר, נתפס ע"י לא מעט אנשים כסוג של "עגל זהב" הדוניסטי. זכותם לחשוב כך, אבל אני מוצא הרבה יופי בקהילה הזו שמתכנסת מכל רחבי העולם, מקימה אלטרנטיבה זמנית לחיים שבחוץ עם חוקים משלה. קהילה שמנסה למשך שבוע אחד להתרחק מחומרניות ולהתבסס על נתינה ללא תמורה, וכן, גם לחגוג עד-לא-ידע כמו אז למרגלות הר סיני. מה רע בלשמוח? מה שנראה כ"עגל זהב" לאחד יכול להיות הבחירה הנכונה לאחר ולהיפך. לא כל הבחירות שלי נכונות ובעצם כולנו עושים טעויות וזה אנושי. הפרשה הזו מראה לנו שאמנם ייתכן ונשלם על כך במגפה, אבל יש לנו סיכוי להינצל, ולקבל ממש כמו בפרשת ״כי תישא״, הזדמנות נוספת.

בסיכומו של דבר סיפור עגל הזהב הוא בעצם בבסיסו מאבק בין רוח לחומר. כשה"חומר" הוא לא רק ברדיפה אחר כסף, אלא גם בקישוש "לייקים" כאלו ואחרים, בתרבות האינסטנט השטחית וחסרת הסבלנות וברצון לקבל הכל, כאן ועכשיו. ה"רוח" מצד שני היא לאו דוקא האמונה באל, היא גם פינוי הזמן לבלות עם האנשים היקרים לנו, השתתפות פעילה בקהילה ויציקת תוכן תרבותי משמעותי בחיינו.

ועכשיו יש לי רק בקשה קטנה לסיום, אם לא קשה לכם, בחייאת, עשו לי "לייק"…