פתאום נהיה קיץ: שיחה אישית עם ערן צור

פתאום נהיה קיץ: שיחה אישית עם ערן צור

מאת: איתי שמי

ערן צור בחור עסוק. אני תופס אותו באוטו בדרך להופעה ב"פאבלה", פאב במשגב שבצפון, עומד בפקק ליד נתניה. מחר הוא כבר טס לארה"ב לסיבוב הופעות שמתחיל בחוף המזרחי ולקראת סופו הוא נוחת אצלנו בסיליקון ואלי.

זה כבר הביקור הרביעי שלך באזורנו אם אני לא טועה, איך זה מרגיש לך? כמו עוד הופעה בעיירה או קיבוץ בצפון, רק טיפה יותר רחוק גיאוגרפית, או שיש הבדל בין הקהל בארץ לקהל בחו"ל?

לא, זה ממש ממש לא אותו דבר. קודם כל הנסיעה למקום אחר, הקונטקסט אחר, הזמן אחר, יש את כל המרחבים העצומים האלו. אני גם מאוד אוהב את הקהל ונתקלתי באנשים ברמה מאוד גבוהה, גם בהופעות וגם בשיחות עם אנשים מחוצה להן. בביקורים הקודמים פגשתי בהרבה אנשים מעניינים ובהמון פתיחות. הופתעתי למשל לטובה מכך שבהופעה ב Roosters אנשים לא התעסקו עם הטלפונים, אלא שמו אותם בתיק והיו בתוך העניין של ההופעה עצמה. אולי זה בגלל שבסיליקון וואלי יש כל הזמן טכנולוגיה מסביב אז בערב כשהולכים להופעה אנשים רוצים קצת שקט מזה…

אתה עצמך חשבת לעבור לחיות בחו"ל? או שזה אף פעם לא עלה על הפרק?

ברור שזה עבר לי לפעמים בראש, אבל אני רואה את החיים שלי בארץ. אבא שלי הגיע מהשואה, מפולין. זו כנראה ירושה שהוא העביר לי.

אני הכרתי אותך דרך טאטו וכרמלה גרוס וואגנר, לכן אני זוכר שקצת הופתעתי בזמנו כששמעתי את הערב שעשית עם שירי יונה וולך, "אתה חברה שלי" (אגב, זאת גם היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את רונה קינן). אישית אני מאוד אוהב את הטקסטים של וולך, ואהבתי את הפרויקט. מה הביא אותך לזה? יש איזו סיבה ספציפית לזה שבחרת ביונה וולך?

אני מאוד אוהב לקרוא שירה ומאוד אוהב את שיריה של יונה וולך. אבי היה מורה לספרות ככה שזה משהו שקיבלתי מהבית כבר בגיל צעיר. אני משלב הרבה בין ספרות למוזיקה וגם הוצאתי ספר פרוזה.

ואם כבר הזכרתי את יונה וולך, רציתי לשאול אותך לגבי טקסטים מיניים –  אני זוכר שכששמעתי לראשונה את "בטי" למשל או את ה"ג'ינס הנמוכים" חשבתי שאין שום סיכוי ששיר כזה נועז יושמע ברדיו. בניגוד לזמרים אחרים בארץ שמנסים לא לפגוע באף אחד, להיות ממלכתיים או ידידותיים לכל המשפחה, אתה מתעסק בצורה מאוד פתוחה וחופשייה במיניות. אתה חושב שזה פגע בקריירה שלך? או שאולי זה דוקא עזר, כי זה קצת סקנדלי, והרי ידוע שמין מוכר…

יש כאלה שמתחברים לזה ויש כאלה שזה מרחיק אותם. אני פשוט הלכתי עם מה שהיה לי להגיד, בלי קשר למה שמישהו יחשוב. זה בעצם קו אופי מסויים, לא משהו ששוטף את הכל. יש לי גם שירי אהבה שהם לאו דווקא מיניים. יש איזה איזון בין הדברים, כל מיני צבעים. אני לא כל כך מסתכל על הדשא של השכן ולא שואל את עצמי מה אמנים אחרים עושים. אני מודע לזה שלפעמים על השירים היותר קשים אני משלם איזה מחיר.

שמתי לב שאתה מתכתב הרבה עם המקורות היהודיים, העבריים. אם זה בערב ב' כסלו  שמתכתב עם טקסט של שלמה אבן גבירול, בית המרזח של הסבא של ביאליק, שגם משלב ישן  עם חדש דרך דאנס ומוסיקה אלקטרונית או השיר "כולה שלי"  מהאלבום האחרון, שמתייחס לז'בוטינסקי ולמאבק בין התנועה הרויזיוניסטית לתנועת העבודה בראשית ימי הציונות.

אני באמת מתעניין בנושאים הקשורים למקורות וקורא הרבה. דברים שתופסים אותי מוצאים לפעמים את דרכם לשירים. גם השתתפתי בערבי מחווה לסופרים.

ועכשיו למעבר מתבקש מז'בוטינסקי לאקטואליה. הימים ימי בחירות. בתור אחד שלא חושש להביע את דעתו, הייתי רוצה לשמוע מה יש לך להגיד על השיח הפוליטי ביום בארץ.

הבעיה היא שהבחירות סובבות סביב דמות של בן אדם אחד ומתעלמות מהנושאים הבוערים. גם המפלגה השנייה מתעסקת בו, הוא כמובן עסוק בעצמו ואף אחד לא מתעסק בעיקר. יש הרגשה שהבוקר שאחרי יהיה כמו הבוקר שלפני.

בעצם יוצא שסיבוב ההופעות נופל על הבחירות…

נכון. את התאריכים של סיבוב ההופעות קבענו הרבה לפני שביבי החליט שהולכים לבחירות באפריל ואני נאלץ הפעם לא לממש את זכות ההצבעה. מצד אחד חבל לי, כי אני תמיד מצביע, אבל מצד שני בסיטואציה הנוכחית אני גם קצת שמח לא להיות בזה.

על איזו מוזיקה גדלת? מה אתה שומע כיום? יש לך איזו המלצה בשבילי?

התבגרתי כשהרוק המתקדם היה בשיא כוחו ושמעתי הרבה ג׳נסיס, יס, לד זפלין, קינג קרימזון (יצא לערן לראות אותם לייב בסיבוב הקודם שלו כאן). אחר כך היתה מהפכת הפאנק והקשבתי גם ללהקות פוסט-פאנק כמו הקיור,  באוהאוז, Psychedelic Furs, The Fall. יש לי גם רקע של השכלה קלאסית ואני אוהב להקשיב למלחינים דוגמת Benjamin Britten. כיום אני שומע לא מעט דברים עכשוויים. אני יכול להמליץ לך למשל על הרכב אנגלי נהדר בשם Sleaford Mods.

עשית המון שיתופי פעולה – רונה קינן, קורין אלאל ומי לא… יש איזה אומן או אמנית שאתה אוהב לעבוד איתו במיוחד?

באמת שיתפתי פעולה עם המון אמנים. אני חושב ששיתוף הפעולה עם קורין אלאל מאוד משמעותי עבורי. יש לה תפקיד מאוד חשוב בביוגרפיה שלי. היא בעצם היתה זו ש"גילתה" אותי בהתחלה.

אם היית יכול לשתף פעולה עם כל אחד בעולם במי היית בוחר?

הייתי מאוד שמח לעשות דואט עם Sharon Van Etten.

בשיר "קרבות תרנגולים" אתה מצליח להעביר נהדר את האוירה האפלולית של חיי הלילה באזורים היותר מפוקפקים של העיר. נתת לי תחושה כאילו אני באיזה סיבוב ברים עם צ'רלס בוקובסקי וטום וויטס, רק עם טוויסט ישראלי בעלילה… היתה לך תקופה כזו? עד כמה אתה מכניס התנסויות אישיות לשירים שלך? או שאתה מעדיף להתרחק, להשתמש בפילטרים.

קרבות תרנגולים מתבסס על לילה ועל בחורה אמיתית, משהו שקרה בשכונת טרייבקה בניו יורק. אלו היו שנות התשעים וניו יורק היתה מקום מאוד קשוח, שונה לגמרי ממה שהיא היום. אבל בעצם סיפור כזה היה יכול להתרחש גם בתל אביב.

לאחרונה נעשה איחוד של להקת טאטו? איך זה לחזור אחורה לשירים שכתבת לפני איזה שלושים שנה? אתה חי בשלום עם היצירות המוקדמות שלך? אוהב אותם? מרגיש שהיית צריך לעשות את זה אחרת?

אני אוהב את השירים שעשינו אז ומקבל אותם כמו שהם. זה snapshot לתקופה מסויימת בחיים שלי. אבל אני לא אדם נוסטלגי במיוחד, לא טוחן או ולא מתעסק באובססיביות עם העבר שלי.

באלבום האחרון, שיר הנושא – "המסלול המואר", לוקח דימוי יפה של מטוס רגע לפני ההמראה, עומד מוכן על אותו מסלול מואר. רגע לפני זה, בשיר "כלנית", אתה שר על ימ"ר תל אביב, חדרי חקירות וחדרי מעצר אפלים. אתה עצמך מחפש איזה "מסלול מואר"? או שמרגיש יותר נח להתמקד בצדדים היותר אפלים של החיים?

חשוב לשמור על שני הצדדים. היו תקופות בהן היה לי יחס יותר רומנטי לגבי האפלה, כיום אני יותר מפוכח ביחס לזה. אבל בהחלט הייתי רוצה להעיר ולהאיר.

האלבום האחרון שלך יצא לפני שלוש שנים. מה מתבשל? יש איזה פרויקט מעניין שאתה יכול לספר לנו עליו?

אני עובד על שירים חדשים עם המפיק עופר מאירי, איתו גם עבדתי על האלבום האחרון שלי. אני גם מנגן עכשיו בהרכב טריו עם שלומי ברכה והמתופף דני מקוב. אני מביא איתי את ה story telling שלי ושלומי ברכה מביא את רוח השטות שלו וממש כיף לנו לנגן יחד.

איפה אתה עובד?

אני מחזיק סטודיו בדרום תל אביב בתחנה המרכזית הישנה. זה לא יאומן מה שקורה שם. כל האזור מרחוב בגין עד לה גרדיה ורחוב סולומון זו מין מובלעת. תל אביב כיום עם הרכבת והמגדלים מלאה כולה במנופים, אבל האזור של התחנה המרכזית הישנה זה עולם אחר. יש שם נרקומנים, יש כל מיני אמנים שמחפשים מקום יותר זול. הפליטים האפריקאיים הם האנשים הכי נורמטיבים בשכונה. המשטרה כמעט לא מגיעה ולא מתערבת. סוחרים שם בקראק לאור היום וצריך להיזהר לא לדרוך על מחטים כשהולכים ברחוב. איפה שאני יוצר זה בעצם בניין של אמנים ואני שם כבר שמונה שנים. בהתחלה זה היה לא קל אבל עם הזמן מתרגלים. קח אנקדוטה שסיפר לי מישהו חדש בבניין, אמן של בובות. הוא סיפר שהוא ראה נרקומנית שוכבת ללא תנועה ברחוב, חשב שהיא מתה והזמין מד"א. איך שהם הגיעו היא קמה והלכה. מצאה מספיק כוחות כדי להסתלק כי לא רצתה להסתבך עם תשלומים וענייני ביטוח בריאות…

כשקצת קראתי לפני הראיון, למדתי שיש לך שני בנים ושגם הם מתעסקים במוזיקה. זה משמח אותך? היית רוצה שהם יעסקו במוזיקה באופן מקצועי?

הם עוד צעירים ומוקדם לדעת באיזה כיוון הם יבחרו. זה נכון שאם בוחרים לעסוק במוזיקה ואמנות יש חוסר יציבות כלכלית אבל היתרון הגדול הוא לעשות את מה שאתה אוהב. אפשר גם ללמד, לכתוב, ולמצוא עוד מקורות פרנסה.

הבן הגדול הוא גיטריסט, הוא מסיים תיכון בתלמה-ילין. גם הצעיר, שהוא בן 13, פרפורמר אדיר. הוא משחק בתיאטרון גשר ומנגן. אשתי היא זו שדחפה אותם לתחום יותר ממני. בעצם הנסיעה הזו לאמריקה משלבת את ההופעות עם טיול בר מצווה משפחתי לארה"ב. אני אוכל לגלות לך הפתעה שבהופעה בפאלו אלטו הם אפילו יעלו כאורחים על הבמה. זה לא משהו שאנחנו עושים הרבה, אבל כבר יצא לנו להופיע יחד. עשינו את זה ביום הולדת החמישים שלי עם "המנון לאדישות" (רק הערה קטנה שלי: הם חמודים ועושים את זה נהדר, אשים את הקליפ כאן… ).

כשאני חושב על החומרים שמאכלסים את השירים של ערן צור, קשה לי לחשוב על מקום מתאים יותר לסטודיו מאשר אותו אזור דמדומים בדרום העיר בו מתערבבים בבליל מיוזע פליטים אפריקאיים החוששים מהסגרה לשלטונות ההגירה, זונות, נרקומנים ואמנים מכל הסוגים. אבל גם אם לפעמים הוא משוטט בחצרות האחוריים ובברים האפלוליים של איזו עיר גדולה, או צולל למעמקים האפלים שבנפש, יש משהו מזכח ומרומם רוח ברבים משיריו. לצערי הרב, אנחנו מטיילים ואני נאלץ להפסיד את ההופעה ביום שלישי, אבל הייתי ממליץ לכם לא לפספס. סליחה שעשיתי לכם ספויילר קטן לגבי השת"פ המשפחתי שמצפה כאן, אבל זו רק עוד סיבה לבוא לראות ולשמוע את אחד היוצרים היותר מקוריים ומעניינים בנוף הישראלי.

שישי אישי: שישה מקומות ששווים ביקור במנלו פארק והסביבה

שישי אישי: שישה מקומות ששווים ביקור במנלו פארק והסביבה

מאת: דלית גבירצמן

״מאז שעברת לעיר, זהו, את רק כותבת על העיר ובכלל לא מתייחסת אלינו יותר… שכחת כבר איך זה כשגרים בעמק, עם משפחה וילדים, ולא נוסעים לעיר כל שבוע?…״ כך היא אומרת לי, ואני, ליבי נחמץ. כל זאת, משום שאני לגמרי זוכרת, הכי זוכרת. שש עשרה שנים של שיכרון חושים חוזרים אלי כהרף עין. שנים בהן כל יציאה מן הבית היתה כרוכה בתכנון מוקדם ובתיאום עם בייביסיטר או חברה שתשמור על הילדים. יציאת מצרים פרייאר לעומת זה. שנים, שבהן רק המחשבה על ההיערכות הזאת בבית, ואז הנהיגה המייגעת לעיר, העמידה בפקקים, החיפוש מורט העצבים אחרי חנייה, הבילוי, ואז… שוב הנסיעה חזרה הביתה על ה-101 בלילה, גרמה לי מיד לרצות לשכוח מכל העניין, להישאר בבית, להכין קערת פופקורן ענקית ולראות סרט בנטפליקס בפיג׳מה. אני זוכרת היטב, איך כשהיה לי בשעתו מנוי לתזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו והייתי נוסעת עם חברה מידי פעם לעיר, עד כמה זה היה מסובך להתארגן באמצע השבוע, לדאוג לארוחת ערב וסידור לילדים ולצאת מוקדם כדי להגיע בזמן לקונצרט. איך העיניים היו נעצמות לי מרוב עייפות באמצע הפרק השני של הקונצ׳רטו, ואפילו בלוריתו המתנפנפת של המנצח מייקל טילסן תומאס לא עזרה לשמור על עירנותי. אבל מאז עברו שנים. אני כבר לא אותה הדלית שהייתי אז, וגם העמק השתנה. נפתחו מקומות חדשים, בתי קפה מדליקים, מסעדות טובות, בית קולנוע חדש ומודרני, ואפילו מקומות שפתוחים אחרי שש בערב. אז השבוע, החלטתי להקדיש את שישי-אישי לעמק היפה שלנו, שיש בו את חיי התרבות הישראלית הכי שוקקים בצפון אמריקה, את הקהילה הכי נדיבה ומוכשרת שיש ואת החברות הכי נפלאות שלי, שתמיד דואגות לעדכן אותי על כל המקומות הכי שווים!

בית קפה Coffee Bar

אני זוכרת איך תמיד הייתי כל כך מתבאסת כשלא היה איזה בית קפה תורן, שהיה פתוח בשעות הערב. אני בעוונותי, אפילו אחרי עשרים שנה באמריקה, עדיין אוהבת לשתות את הקפה שלי גם בלילה. בכל פעם שהיינו יוצאים לסרט או לבילוי וחשקה נפשי בכוס קפה לפני או אחרי, לא היה, פשוט לא היה לאן ללכת. אבל, חברים, אותם הימים חלפו עברו. מאז שביקרתי בבית הקפה המהמם הזה, אני לא נרגעת. הוא גם מגיש קפה מצוין, מהטובים שטעמתי לאחרונה, והוא גם פתוח עד עשר בלילה (בימי חמישי-ראשון). כן, עשר!

הוא נראה כאילו עשו לו קאט אנד פייסט מהעיר הגדולה, או כל עיר שוקקת חיים אחרת. פשוט תענוג!

Coffee Bar, 1149 Chestnut Street, Menlo Park 

מסעדת Oak + Violet

עוד אופציה נהדרת ואלגנטית לבלות את שעות הערב המאוחרות לפני או אחרי התוכנית האמנותית או לחגוג יום נישואים/יום הולדת עם חברים, היא לבקר במסעדה מצוינת הנמצאת במלון בוטיק מפנק במנלו פארק. תמיד היתה לי פינה חמה למנלו פארק. אני זוכרת, שבשלב מסוים, אפילו שקלנו לעבור לגור שם ובאנו לראות בתים למכירה. אני אוהבת את בית הקולנוע הקטן Gulid המקרין סרטי איכות אירופאיים, את בית הקפה Borrone שתמיד היה חביב עלינו ואת חנות הספרים הנהדרת Kepler’s הסמוכה אליו. וכעת, נפתח בעיר מלון בשם Park James Hotel ובתוכו נמצאת מסעדה מקסימה המגישה אוכל מוקפד וטעים להפליא, וראו זה פלא, אף היא פתוחה עד השעה עשר. מי אמר שאין חיי לילה בעמק הסיליקון ?

Oak+Violet, 1400 El Camino Real, Menlo Park

בית הקולנוע  Icon

ואם כבר מדברים על בתי קולנוע, אני חייבת לעצור שנייה ולהצדיע אחר כבוד לרשת בתי הקולנוע Icon, שנפתחה ממש אחרי שעזבנו את העמק לטובת העיר הגדולה. אחד התענוגות הכי גדולים שלי הוא חוויה קולנועית רב חושית; אין כמו לשקוע בכורסת עור נוחה, להרים את הרגליים למעלה, לצפות בסרט איכותי ואם אפשר, גם לזלול איזה משהו טעים או לשתות איזה כוס יין ליד. שני מקומות חדשים שכאלו נפתחו בעמק, האחד במאונטיין וויו והשני בקניון הוואלי פייר שבסן חוזה. תענוג של ממש!
2575 California Street #601
Mountain View
2855 Stevens Creek Blvd. suite 2160
Santa Clara

מסעדת Madera

בלב ליבו של מלון מקסים נוסף בשם Rosewood Sand Hill שבמנלו פארק חבויה מסעדה מצוינת בשם Madera. לצד האח החמימה בחלל המזמין והאלגנטי או במרפסת עם הנוף הכי יפה בעיר, תוגש לכם ארוחה טעימה ומפנקת ביותר בשעות הבוקר, הצהריים או הערב. רק המחשבה על להמשיך את הדייט באחד החדרים המפנקים או במסאג׳ זוגי בספא של המלון בהחלט נותנת למסעדה נקודות זכות.

Madera, 2825 Sand Hill Rd. Menlo Park

מאפייה ובית קפה צרפתי Maison Alyzèe

לעיר מאונטיין וויו, או כפי שהיא מכונה בביתנו – נוף הרים, יש לי המון סנטימנטים. שם קנינו את הבית הראשון שלנו, שם למדו ילדינו, שם חגגנו חגים, אירחנו חברים ובני משפחה לרוב, שם היו חיינו במשך שנים רבות. היא אמנם מעין עיר לווין לפאלו אלטו, אך לרחוב הראשי שלה, Castro street, יש הרבה מה להציע. ולמי שיש בליבו חיבה יתרה לבתי קפה ומאפה בניחוח צרפתי, מוזמן אחר כבוד, לעשות לעצמו טובה ולסור לדאון טאון של מאונטיין וויו כדי להנות מהמאפים הטעימים, האווירה והלחמים הנאים למראה. ואל תשכחו להגיד בונז׳ור ומרסי לבעל בית הקפה הנחמד הזה, שיענה לכם במבטא צרפתי משגע שרק ישלים את התחושה שנתתם קפיצה קטנה לפריז.

Maison Alyzèe, 212 Castro Street, Mountain View

מסעדת ראמן – Ramen Nagi

אין יותר כיף מצלחת ראמן חמה ומהבילה בליל חורף קר, ואפילו התור הארוך המשתרך מידי ערב בפתח המסעדה לא מרפה את ידי. התמורה כל כך שווה, שברגע שכף רגלכם דורכת כבר במבואה הצרה שבכניסה למסעדה, אתם כבר מיד שוכחים שעמדתם כל כך הרבה זמן בתור. ואם כבר הגעתם פנימה, אל תשכחו להזמין את מנת הGyoza המעולה, שאינה מופיעה בתפריט וידועה רק ליודעי דבר. זוהי אולי אחת הטובות שטעמתי, אם לא הטובה ביותר. מנת הראמן הצמחוני אף היא היתה מצוינת. מומלץ בחום!

Ramen Nagi, 541 Bryant Street, Palo Alto

ולסיום, הנה לכם מתכון מהאגדות. מתכון ששווה לגזור, לשמור ולהעביר לדורות הבאים. ומי אם לא קרין המלכה, שתנדב לנו מתכון של עוגה חגיגית לפסח, עם תחתית קוקוס אפויה ועסיסית, מעליה שכבת מוס שוקולד עשיר וציפוי קצפתי מענג!  חברים וחברות, תשכחו מעוגות החנק היבשות! רוצו למטבח ונסו את המתכון הבא:

עוגת שוקולד וקוקוס לפסח

מה צריכים?

לשכבת הקוקוס:

6 חלבונים בטמפרטורת החדר

1 כוס סוכר (200 גרם)

2 כוסות קוקוס (200 גרם)

לשכבת השוקולד:

200 גרם שוקולד מריר משובח

50 גרם חמאה

6 חלמונים

לקרם:

500 מ״ל שמנת מתוקה

1/4 כוס סוכר (50 גרם)

2 כפות אינסטנט פודינג וניל (20 גרם)

מה עושים?

מחממים תנור לחום של 350 מעלות פרנהייט. מקציפים במיקסר את החלבונים במהירות בינונית במשך דקה עד לקבלת קצף לבנבן עם בועות גדולות. מוסיפים בהדרגה כוס סוכר וממשיכים להקציף עד לקבלת קצף יציב ומבריק. מוסיפים קוקוס לקצף ומקפלים לתערובת אחידה. משטחים בתבנית קפיצית משומנת בקוטר 24 ס״מ. אופים כ-30 דקות עד להזהבה. מצננים. בינתיים, ממיסים שוקולד וחמאה במיקרוגל. מערבבים פנימה את החלמונים ומחממים עוד 10 שניות במיקרוגל. מערבבים לאיחוד ומניחים בצד לצינון של 5 דקות. מקציפים במיקסר שמנת מתוקה, 1/4 כוס סוכר ואינסטנט פודינג לקצפת רכה. מעבירים מחצית מהקצפת לתערובת השוקולד הפושרת ומקפלים למוס אחיד. משטחים מעל תחתית הקוקוס האפויה. מורחים את שאר הקרם מעל לשכבת השוקולד. מעבירים למקרר לשעתיים. פורסים בעזרת סכין טבולה במים רותחים ומגישים. כדי להכין גרסת פרווה בתור קינוח לליל הסדר, מחליפים את החמאה במרגרינה ואת השמנת המתוקה בשמנת צמחית.

ואל תשכחו את המתכון לאטריות ביצים של סבתא מנוחה וכמובן, איך אפשר פסח בלי מתכון לקניידלך.

והעיקר, שיהיה לכולנו חג פסח טעים ושמח!

שלכם,
דלית גבירצמן

אפריל 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

אפריל 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

מקבץ התערוכות החודש עוסק ברובו בחומרים מוכרים ותהליכי יצירה שחוזרים על עצמם שוב ושוב. התוצאות יפות ומפתיעות, ומזמינות את הצופים לחשוב על תרבות השפע שבה אנו חיים.

Material Domestication

Ellipse by Nathan Craven, 2013

תערוכה זו מציגה את עבודותיהם של שישה אמנים עכשוויים אשר מתמקדים בחומרים, במיומנויות של עשייה ובזהות אשר באה לידי ביטוי ביצירות אשר בהן מתקיימת חזרתיות. עבודות אלו כוללות פרקטיקות של סריגה, אריגה, תפירה אשר בדרך כלל מזוהות עם עשייה נשית וביתית. האמנים המציגים מנסים לטשטש את החיבור המיידי שבין הפרקטיקה מסוימת זו לבין הזהות המגדרית.

התערוכה פתוחה עד ה-14 ביולי

Museum of Craft and Design

Ordinary

Untitled (extension cords-green) by Dana Hemenway, 2013

האמן מרסל דושאן היה הראשון אשר לקח אובייקטים יומיומיים והצביע עליהם כאמנות. כיצד חפצים מוכרים הנמצאים בסביבה שלנו ומשפיעים עלינו כל הזמן יכולים להיות מוצגים כיצירות אמנות? אמנים רבים המשיכו לדון בשאלה זו. בתערוכה הנוכחית שמונה אמניות אשר עוסקות בחפצים יומיומיים מציגות את התשובה שלהן לשאלה זו.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-19 באפריל

Artworks Downtown

 

Robert Therrien

Robert Therrien, No Title (Witch Hat), 2018

עבודותיו של רוברט תריאן, גם הן עוסקות בחומרים מוכרים ובצורות שחוזרות על עצמן. תריאן בוחר נושא פשוט לכאורה ומתרגם אותו שוב ושוב תוך שהוא משתמש במידות ובמימדים שונים. העיסוק החזרתי מייצר תהליך שבו המשמעות הולכת ומשתנה ונוצרים מוטיבים שונים ומשונים – כך איש שלג הופך להיות ענן ומקור של חסידה הופך להיות כובע של מכשף.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-11 במאי

Gagosian Gallery

Snap+Share

Erik Kessels, 24HRS in Photos, 2011

כיצד העולם שלנו הפך להיות כל כך שופע בתמונות? המבקרים בתערוכה זו מוזמנים לחוש את העומס הנוצר מערימות על ערימות של תמונות מודפסות או כאלו המופיעות באינטרנט בפרק זמן של 24 שעות. החל מתמונות אשר נשלחות בדואר וגמר ב״ממים״ ויראליים אשר מיוצרים ומופצים על ידי המקרר הדיגיטילי (!!!).

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-4 באוגוסט

SFMOMA

Receivership

Classification Cube by Avital Meshi, 2019

אני שמחה לבשר שבסוף החודש נפתחת תערוכת הסיום של לימודי התואר השני באמנות של המחלקה למדיה חדשה ואמנות דיגיטלית ב-UC סנטה-קרוז (במקרה… אני אחת הסטודנטיות המציגות בתערוכה). בתערוכה 14 אמנים שמציגים עבודות הנוגעות בצורה זו או אחרת בתרבות הטכנולוגית והדיגיטלית העכשווית. העבודה שלי לדוגמה, מזמינה את הצופים לחשוב על הגוף האנושי כפי שהוא מוצג בטכנולוגיות של מציאות מדומה ובינה מלאכותית כמו גם לבחון כיצד נראה הגוף שלהם עצמם בתוך המדיות האלו.

פתיחה חגיגית ב-27 באפריל (אני אהיה שם, בואו להגיד שלום).

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-12 במאי.

Sesnon Gallery, UCSC

ART MARKET SF

לחובבי הירידים – יריד האמנות העכשווית ״ארט-מרקט״ חוזר אלינו עם מבחר גלריות מכל רחבי ארה״ב והעולם המציגות אוסף מגוון של יצירות אמנות

היריד פתוח לקהל מה-25 ועד ה-28 באפריל

Art Market SF

 

ציטוט מעניין לסיום:

״זהו מוסר ההשכל של ההיסטוריה כולה: חזרתיות״ ~גרטרוד שטיין

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

שישי אישי: שישה דברים שיעשו לכם את האביב

שישי אישי: שישה דברים שיעשו לכם את האביב

מאת: דלית גבירצמן

שינוי, זה כל הקסם! כן, חברים, אני יודעת שבימים אלו זה נשמע כמו סיסמת בחירות בינונית, אבל בעולם שבו אנו חיים היום, לפעמים קצת קשה לדעת היכן עובר הגבול בין מציאות ודמיון. ואולי זאת שוב רק אני, אבל יש ריח של שינוי באוויר. בין האביב המתעתע שזה עתה יצא מהניילונים, הבחירות המהוססות בישראל וחג החירות הממשמש ובא, נדמה שהעולם כולו מנסה להזכיר לנו, שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות. רובנו, בסך הכול, נוטים לשמור על המסורות, ולחזור אל הדעות וההרגלים הקבועים הנוסכים בנו תחושה, או שמא אשליה, של מוּכּרוּת וביטחון. אך ישנם עמוק בתוכנו גם את הקולות הקוראים לשינוי, גיוון וטרנספורמציה. אלו הקולות הדוחפים אותנו לעבור לגור בארץ אחרת, להחליף מקום עבודה, לנסות תחביב חדש וצבע שונה בשיער. זה הכוח הדוחף אותנו לצאת מאזור הנוחות ולשים את עצמנו בסביבה חדשה ומאתגרת. לעיתים, התשובות האוטומטיות כבר לא מספקות ויש לצאת ולשאול את עצמנו כמה שאלות מבלי לפחד מן התשובות. וגם אם קצת חוששים, חשוב לנוע קדימה אל עבר הלא נודע. הצורך בשינוי הוא הכוח המניע אותנו בחיים, הוא הקול הקטן הלוחש לנו באוזן שהגיע הזמן להעז ולנסות משהו חדש. והקטע הוא, שאחרי שמנסים ומעזים לשנות – כבר לא יכולים להיגמל מזה. אז בשביל לתרגל את השריר של השינוי והגיוון, הנה לכם שישה דברים חדשים ונפלאים שעשו לי את השבוע, וששווה לכם גם לנסות באביב הזה. ומה הפעם באמתחת? שתי סדרות מצוינות, שני ספרים מרתקים, מסעדת ראמן נפלאה אחת ומתכון מנצח לליל הסדר. אז יאללה, מתחילים!

איש חשוב מאוד עונה 2

תגידו מה שתגידו, כן יהודה לוי, לא יהודה לוי, אבל העונה השנייה של הסדרה ״איש חשוב מאוד״ בהחלט שווה צפייה. בין אם צפיתם בעונה הראשונה ובין אם לא, העונה השנייה התיישבה בדיוק על קו התפר המוכר והידוע לנו היטב, הקיים בין התרבות הישראלית לאמריקאית. כבר מזמן שלא צפיתי בסדרה שגרמה לי אשכרהלצחוק בקול רם, אפילו כשהייתי לבד בחדר. כי כולנו היינו שם, בנקודות החיכוך, הגיחוך והתיסכול שעל הגבול הזה בין התרבויות, שכולנו חווינו ושבהן לא ברור היה לנו אםלצחוק או לבכות. הסדרה הנפלאה, בכיכובו של יהודה לוי המשחק את עצמו, עלתה לשידור לפני כארבע שנים ב-HOT, ובדרך גם זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לסדרת הדרמההטובה של השנה (והשחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר והתסריט של שירלי מושיוף, יוצרת הסדרה). וכעת, הסופרסטאר המקומי מגיע ללה לה לנד, ומהר מאוד האגווהפנטזיה ההוליוודית מתרסקים לנוכח המציאות המתעתעת של עיר המלאכים. יופי של סדרה!

מעבּרות

ועכשיו למשהו שונה לגמרי. הסדרה התיעודית המרתקת העוסקת באחד מהמפעלים הגדולים והשנויים במחלוקת של המפעל הציוני תפסה אותי באמצע טיול שנתי עםתלמידי כיתה ח׳ שלי, שמרביתם חוו את הארץ בפעם הראשונה. בבקרים, חוויתי דרך עיניהם של בני נוער את יופיה ומורכבותה של ישראל, ובערבים התכנסתי בחדרי לצפות בסרטיהארכיון הנדירים ולהקשיב לסיפורם הכאוב של תושבי המעברות. בארבעה פרקים מסופר סיפורן של המעברות הגדולות שהוקמו בשנותיה הראשונות של המדינה. סיפור על חלום ושיברו, שחרט צלקות והטביע חותם בלבבות רבים מן העולים החדשים ששוכנו בהן. מסמך תיעודי מרתק!

אשכול נבו- הראיון האחרון

ספרו האחרון של אשכול נבו הוא ספר טיסה מושלם. אשכול נבו נכנס לי ללב כבר ב״ארבעה בתים וגעגוע״, ואז באו ״נוילנד״ ו״המקווה האחרון בסיביר״שהשאירו בי טעם של עוד. אומרים שבכל אחד מאיתנו ישנו סיפור אחד המבקש להיות מסופר. אצל סופרים גדולים מהחיים ישנם, כמובן, יותר מאחד. והפעם, בספרו ״הראיון האחרון״, בוחר נבו בפורמט קצת שונה מבחינה ספרותית. הגיבור של נבו, שהוא ספק עצמו, ספק לא, עונה על שאלות של קוראים, והתשובות ניתנות לרוב בצורה של סיפור, זיכרוןאו אנקדוטה הנרקמים לעלילת הספר. ווידוי אישי ואינטימי או תרגיל מחוכם במציאות מול דמיון? בכל מקרה, מדובר בנסיון מרשים, מחכים ומתעתע הכולל כמה פנינים וחידודי לשוןכמו: ״אני הורה משמע אני טועה״, ״אין דבר משפיל יותר מזה שלא מאמינים לך. גם אם אתה לא דובר אמת.״ ו״תמונה אחת שווה אלף מיילים״. ספר שנון, רגיש, מודע לעצמו ויפה לפרקים.

דויד גרוסמן- אִתי החיים משחֵק הרבה

כשעמוס עוז הלך לעולמו בדצמבר האחרון, התאבלתי לא רק על מותו של סופר אהוב ונערץ, אלא גם על הידיעה שלעולם כבר לא אתרגשיותר מספר חדש שלו, שאקרא ויהי מה, אפילו אם הוא יהיה מדריך ביתי לטיפול ביבלית מצויה. כך בדיוק אני מרגישה כשיוצא ספר חדש של דויד גרוסמן (שיבדל לחיים ארוכים, ארוכים). זה כולל תופעות פיזיות כגון דופק מואץ, פרפרים בבטן וקוצר נשימה. והפעם, לוקח אותנו גרוסמן למסע מרתק בעקבות סיפור חייה של אישה, שעושה רושם שהיתה גדולהמהחיים. דמותה האמיתית של אווה פאניץ'־נהיר, אסירת אי העונשין היוגוסלבי גוֹלִי אוֹטוֹק, היא ההשראה והכוח המניע את סיפור העלילה. בלב ליבו של הסיפור, נמצאת בחירהכואבת ובלתי אפשרית (תחשבו, בחירתה של סופי) המהדהדת אל שלוש מערכות היחסים בין אימהות ובנות במשפחה אחת, במהלך שלושה דורות. הספר סוחף, מרגש, מענג במובן הכי גרוסמני של המילה ומעורר סקרנות רבה להמשיך ולחקור את דמותה המופלאה של אווה פאניץ׳-נהיר.

ראמן Dojo

ראמן הוא ראמן מה יש לדבר? ראמן תמיד הוא הטוב ביותר. שנייה לפני שהחורף מסיר את אדרתו האפורה מעלינו ומאפשר לשמש לשוב ולהאיר את ימינו, הייתיחייבת לתת גיחה לבדוק את הראמן הזה, שסימנתי לי אותו כבר מזמן. וכמה חבל, שחיכיתי עד עכשיו, כי מדובר באחד מהראמנים הטובים שטעמתי מעודי! התורים, המקום הקטן,שעות הפתיחה המשונות, השירות הענייני עד לקוני והעיון בתפריט המצומצם מזכירים לי קצת את הסוּפ נאצי מהסדרה סיינפלד. אין תחליפים, אין אופציות צמחוניות ואפילו עלהמיכל טוּ-גוֹ צריך לשלם. אבל הטעם, הטעם של המרק, מפצה על הכול, ובגדול! אל תחכו לחורף הבא!

Ramen Dojo, 805 S B Street, San Mateo

ואם נחזור לעניין ההרגלים והמסורות אל מול הצורך להתחדש, אז הנה לכם מתכון חדש לסלט עלעלי, מרענן ומלא טעמים וניחוחות של אביב. המתכון הוא ממטבחה של עינת אברמוביץ׳ פרטין, השפית האהובה עלי ובעלת הקייטרינג Nati & Maya’s Sweet Creations. סלט מושלם כתוספת ירקרקת לתפריט ליל הסדר. אצלי, הוא יהיה על השולחן.

סלט אביבי ירוק ומרענן

מה צריכים?

2 צרורות פטרוזיליה, שטופה וקצוצה

2 צרורות כוסברה, שטופה וקצוצה

צרור עלי נענע, שטופים וקצוצים

צרור עלי בזיליקום, שטופים וקצוצים

5 גבעולי סלרי, קצוצים לקוביות קטנות

4 תפוחי עץ ירוקים, חתוכים לקוביות קטנות

1 בצל סגול, קצוץ דק

1 כוס גרגירי רימון/אוכמניות טריות/ אגס קצוץ/ תותים חתוכים/ פירות יבשים קצוצים

1/2 כוס שקדים קלויים/צנוברים/פיסטוקים קלויים

לרוטב:

1/4 כוס שמן זית

1 לימון טרי, סחוט

מלח, פלפל

מה עושים?

בקערה גדולה מערבבים את כל חומרי הסלט, מוסיפים את הרוטב והשקדים, הצנוברים או הפיסטוקים. מערבבים היטב, היטב. מגישים לשולחן וזוללים בהנאה רבה!

ניתן להוסיף לסלט גם 1/2 כוס קינואה מבושלת.

עד כאן, להפעם. מאחלת לכם בחירות טובות, אביב מענג וחג מלא חירות להעז ולעשות שינוי.

תמיד באהבה,

דלית

dalit@gvirtsman.com

Division Ave בקרוב במורגן היל: שיחה עם יוצרת הסרט מיכל בירנבאום

Division Ave בקרוב במורגן היל: שיחה עם יוצרת הסרט מיכל בירנבאום

מאת: דלית גבירצמן

– תגידי, את חושבת שזאת אחות של טובה בירנבאום?

– מי? מנהלת התוכן היהודי בג׳יסיסי? לא, לא יודעת. נראה לך?

– שנייה, כבר מבררת…

האמת, שאפילו לא הייתי צריכה לחכות שתחזור אלי. מבט אחד חטוף בעיניים הכחולות הענקיות האלו, החיוך, הקול הרך, המתוק והמלטף, וכמובן – הנושא מעורר המחשבה מיד הסגירו את התשובה לשאלה. סרט ביכורים קצר בשם ״דיויז׳ן אבניו״ שכתבה והפיקה מיכל בירנבאום, ובו היא אף מככבת, יועלה בחמישה באפריל במורגן היל במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי Poppy Jasper. מיכל בת ה-29, גדלה בבני ברק במשפחה שנמצאת כהגדרתה ״על הספקטרום בין דתי-לאומי לחרדי-מודרני״. היא האחות הצעירה מתוך חמישה אחים ואחיות, ומאז שהיא זוכרת את עצמה, תמיד נמשכה למשחק ולתאטרון. כשבגרה, התעקשה לעבור לתיכון דתי לבנות שהיתה בו מגמת תאטרון. היא שירתה בגלי צה״ל ככתבת לענייני תרבות, וכך נחשפה עוד יותר לעולם הבמה ולקולנוע. היא הגיעה לארצות הברית במסגרת תוכנית ללימודי יהדות שנקראת ״מכון הדר״ בניו יורק, וכמו רבים מאיתנו, לא תיכננה להישאר. היא נבחנה לבתי ספר למשחק והתקבלה לבית הספר ״לי שטרסברג״, ומזה שמונה שנים שהיא חיה שם.

כאמור, מיכל גדלה בסביבה אורתודוכסית, ואביה עוסק, בין היתר, בחזנות או כפי שהיא קוראת לזה – מתחזן. תמיד ליוותה את מיכל התהייה האם אי פעם תוכל אף היא לעמוד במקום הזה. כיום, כשהיא חיה בארצות הברית, מיכל מצליחה להגשים את החלום הזה, לקרוא בתורה, לקרוא מהמגילה ואף להוביל את התפילה.

בשלב הזה, סקרנותי גברה עלי ולא הצלחתי להתאפק. ראשית, אי אפשר היה שלא לתהות מה שמו הוריהן של מיכל וטובה באוכל, כך ששתיהן הפכו לנשים אמיצות וחכמות ומובילות כל אחת בדרכה. יחד עם זאת, הייתי חייבת לשאול את מיכל לגבי יחס הקהילה שבה גדלה אל התופעה הזאת של נשים על הבמה או הבימה. להפתעתי, היא סיפרה לי על החברה החרדית דברים שהפתיעו אותי לחלוטין: ״בבתי הספר החרדיים לבנות שאנחנו למדנו בהם השקיעו ה-מון בהצגות. כמובן, שזה היה רק לנשים ורק האימהות הגיעו, אבל אני זוכרת שכבר במסיבת הסידור בכיתה א׳, קיבלתי את התפקיד הראשי. זה גרם לי לרצות לעשות את זה עוד ועוד. תמיד בסוף השנה, נהגו לשכור אולם גדול ברמת גן ושם העלינו הצגות של מדרשים וחומרים מספרות חז״ל, בנות שיחקו בנים וכד׳. אז כן, היה את זה, אבל במגבלות הקיימים. בהמשך הדרך, בתיכון שלמדתי בו, כבר כן עשינו הצגות שאליהן האבות והאחים יכלו להגיע. עוד דבר שטיפוסי לבני ברק הוא שלכולם יש טלוויזיה, אבל היא חבויה בארון. כולם יודעים על כך, אבל מסתירים את זה. בגיל מאוד צעיר כבר עליתי על הקונפליקט הזה, שמותר לי לצפות, אבל חס וחלילה שאופיע בטלוויזיה. הרבה דתיים חרדיים הולכים להופעות בהן נשים שרות או מאזינים לדיסקים, אבל לא מדברים על זה. כל אחד עושה את הבחירה שלו ואני עשיתי את שלי. על אף שאני לא מגדירה את עצמי כאורתודוקסית, אני עדיין חלק מהקהילה היהודית כאן, מקפידה ללכת לבית הכנסת והיהדות עדיין מאוד חשובה לי״.

– איך קיבלה הקהילה את הבחירה שלך? היא לא הסתכלה על כך בעין ביקורתית?

״ההורים שלי מאוד פתוחים ומקבלים, ואני מניחה שתמיד יהיו אנשים שלא יראו את זה בעין יפה, אבל בסופו של דבר, כשמישהו מהקהילה מצליח, אז תמיד מתגאים בו. אם סרט מצליח או מישהי כמו גל גדות עושה חיל או ששון גבאי שמגיע לברודווי, אז כן מנכסים את ההצלחות. בזמנו, כשדודו פישר שיחק בברודווי, הדתיים לא התנערו ממנו. בכלל, עם קום המדינה, כשבבני עקיבא רקדו בנים ובנות ביחד, לא העלו על הדעת את האפשרות לאסור על נשים לשיר״.

– אז איפה טעינו?

״זאת שאלה ממש טובה. לא ברור לי מהיכן מגיעה ההקצנה הזאת. אני חושבת שהדגש על ההלכה הזאת נוצר עם הזמן, וזה לא בהכרח משהו שחכמינו התכוונו, וגם אם כן, היום יש לנו חכמים חדשים. זה מזכיר לי, שפעם הדרכתי קבוצה של ״תגלית״ ואחת החניכות הגיעה מבית קונסרבטיבי, וכשהגענו לכותל היא שאלה אותי האם היא יכולה להניח תפילין. עכשיו, לכי תסבירי לה שבמקום הכי קדוש לעם היהודי, היא לא יכולה להניח תפילין רק משום שהיא אישה. הסברתי לה במילים הכי טובות שיש לי, שעדיף שלא תעשה את זה שם, ממש ברחבה, אלא במקום אחר בירושלים. חששתי שהסיטואציה תסלים ולא תהיה לי דרך להגן עליה. קשה להיות במקום הזה שצריך להסביר זרם דתי מסוים״.

– ספרי לי מה הביא אותך לסרט ״דיויז׳ן אבניו״?

״האמת שהיא, שלפני שעברתי לברוקלין הייתי חלק מקהילה שיוויונית והרב של בית הכנסת דיבר איתנו על התופעה הזאת שמתוארת בסרט, של פועלות ניקיון ממוצא לטיני שהפכו ממש ל״שוק עבדים״ , שמתרכז בעיקר בפינת הרחוב בשכונת ויליאמסבורג החרדית בברוקלין. זה היה בדיוק לפני חג הפסח, ובתור רב הקהילה, הוא רצה שנהיה מודעים לזה שאם אנחנו שוכרים את שירותן של פועלות הניקיון, שנשלם להן ונדאג לזכויות שלהן. זה נושא מאוד מורכב, כי מדובר באנשים ונשים שהרבה פעמים אין להם מסמכים וזה כבר הופך להיות עניין מוסרי. העובדה שאין להם מסמכים מהווה פתח לניצול, כי אף אחד לא ידע ואף אחד גם לא הצהיר על זה. הרב גיא אוסטריאן היה פעיל בארגון שעזר לנשים שעמדו שם בפינת הרחוב, ודרכו נחשפתי לתופעה. התחלתי לדבר עם הנשים הללו ודרך הקשרים שלי, דיברתי גם עם נשות הקהילה החרדית בוויליאמסבורג, וגילינו שיש שם ממש פוטנציאל לחיבור בין קהילת הנשים החרדיות לקהילת הנשים הלטיניות. השחקנית הראשית לורנה רודריגז, שמופיעה איתי בסרט, הגיעה גם מבית הספר למשחק ושתינו מאוד הסתקרנו מהחיבור שיש שם בפינה הזאת. ככל שדיברנו עם יותר נשים, הבנו שאין כאן שחור-לבן ושנוצרות שם חברויות וקשרים מאוד מעניינים. גם הנשים הסגורות בעולם החסידי מוגבלות בדרכן, וגם הצעדים של עובדות הניקיון מאוד מוגבלים, בעיקר אם אין להן מסמכים. ראינו פה הזדמנות לספר סיפור מעניין של איחוד בין שני העולמות האלו״.

– אני חייבת לומר שהסרט הקצר (14 דקות) השאיר בי טעם של עוד ועורר בי סקרנות והמון שאלות. האם יש סיכוי שהסרט יהפוך אי פעם לסרט באורך מלא?

״זה בהחלט משהו שאנחנו רוצות לעשות, בין אם סרט באורך מלא ובין אם איזושהי מיני סדרה. בעיקר משום שבחיים האמיתיים, חלק מהעובדות התאגדו והקימו לעצמן קו-אופ כזה של מנקות, מעין סוכנות ניקיון שכזאת, כך שיש פה כמעט ״סוף טוב״ לסיפור. זה משהו שבהחלט אפשר להפוך לסרט באורך מלא, ואנחנו מקוות להגיע לשם. כשהתחלנו לעבוד על הסרט לפני שלוש שנים עם קמפיין הקיקסטארטר, זה עוד היה לפני הבחירות. כמובן שכיום, המסר הוא אפילו עוד יותר חזק. יש הרבה מה לספר כאן״.

– ספרי לי קצת על פסטיבל הסרטים Poppy Jasper שבו יופיע הסרט.

״זהו פסטיבל סרטים בינלאומי, ויש להם הקרנות בגילרוי וגם במורגן היל. הסרט שלנו יוקרן במורגן היל ב-5 באפריל במסגרת ערב הפתיחה שבו יוקרנו מספר סרטים קצרים. זה פסטיבל שבעיקר תומך בסרטי נשים, על נשים. מקימת הפסטיבל היא אישה ואני מקווה שהרבה אנשים יגיעו אליו. בסוף אפריל, הסרט מתוכנן להופיע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי Filmfest בוושינגטון די סי, ובתחילת מאי אנחנו נציג בניו יורק״.

– אילו סרטים השפיעו עליך מבחינה מקצועית? 

״אני תמיד חוזרת לסרט שהפך לסרט קאלט שכתבה דורית רביניאן בשם ״הבחור של שולי״. הוא אפילו לא סרט באורך מלא, אבל משהו שם באחות הפחות מוצלחת והפחות יפה שדווקא אותה הוא רוצה מאוד ישראלי בעיני. אני מאוד מתחברת לשפה הקולנועית והצילום שם מאוד ישראלי ואמיתי. גם את הסרטים של רונית ושלומי אלקבץ ״שיבעה״ ו״גט״ אני מאוד אוהבת״.

– על מה את עובדת עכשיו?

״וואו, על כל כך הרבה דברים במקביל. אני חלק מקבוצת תאטרון יהודי שמעלה מידי פעם דברים ביחד, בעיקר צ׳כוב. יש לי ערוץ יוטיוב שהתחלתי לאחרונה שעוסק בנשים בהיסטוריה של התאטרון. אני בעיקר רוצה להיות על הבמה. אני חושבת שלשחקנים, בעיקר על הבמה, יש המון שליטה על איך דברים נראים בסוף. אני מקווה גם לכתוב ולהפיק סרט באורך מלא״.

– מה היה השלב הכי מעניין, מרגש או מאתגר בתהליך יצירת הסרט דיויז׳ן אבניו?

״אני חושבת שהחלק הכי מרגש היה הפניות מהשטח. פנו אלינו בצורה אנונימית, וגם שלא, נשים שעבדו או שעדיין עובדות בפינה הזאת או מישהי שאימא שלה עבדה שם, ועכשיו הבת שהיא כבר דור שני, הצליחה ללכת לקולג׳. כולן מאוד התרגשו שהסרט קיים ושמספרים את הסיפור שלהן. זה מרגש גם משום שיש אולי איזושהי תיקווה לשינוי, כי יש המון בעיות בפינה הזאת. הנשים עומדות וממתינות שם בקור והיו נסיונות להעביר אותן למקום סגור ופעילים חברתיים עושים שם כל מיני פעילויות כדי לשפר את התנאים והמעמד שלהן. אין ספק, שהתגובות הללו והעובדה שהסרט יעזור אולי לעשות שינוי קטן פה בקהילה בברוקלין ביחס אל הנשים, הן החלק הכי מרגש בתהליך הזה״.

– מבלי להסגיר יותר מידי פרטים, הסוף של הסרט מאוד יוצא דופן. 

״באמת, תמר גלזרמן הבמאית ואני מאוד התלבטנו כיצד לסיים את הסרט. רצינו להישאר נאמנות למציאות, שבה סביר להניח, שלא יהיה לסיפור הזה סוף טוב. מצד שני, הדמות של פרננדה בסרט רוצה למצוא דרך להחזיר טובה לחברה החדשה שלה, ומאחר והיא מאוד רוצה ללמוד על העולם, פרננדה מספרת לה את הסיפור על הפירמידות במקסיקו. זאת הדרך שלה להכיר תודה בכך שהיא מספרת לחברתה החרדית על העולם שמחוץ לברוקלין״.

 

Division Ave

במאית: תמר גלזרמן

מפיקה, תסריטאית, שחקנית: מיכל בירנבאום

מפיקה, שחקנית: לורנה רודריגז

מפיק ומלחין: נדב רמז

קדימון הסרט

עמוד הבית של הפסטיבל

ערוץ היוטיוב של מיכל

שבת שלום,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com