פרשת תצווה: האם האדם עושה את הבגד או הבגד עושה את האדם?

פרשת תצווה: האם האדם עושה את הבגד או הבגד עושה את האדם?

מאת: רלי זיגל

בכל בוקר כשאני פותחת את ארון הבגדים שלי אני שואלת את עצמי – בשביל מה אני צריכה את כל הבגדים היפים האלו? שהרי בשנה האחרונה אני בעיקר לובשת חולצת טריקו ומכנסיים נוחים, משפרת את המראה לטובת זום עם ז'קט נחמד ועגילים, קצת איפור ואני מוכנה. זה הפשט.

בתהליך שיפור המראה, משהו קורה, לא רק בחוץ אך גם בפנים ואני מרגישה שונה, יותר כמו מה שאני רוצה להרגיש, קצת התעלות מעל הביגוד היומיומי, משהו זז. זה הדרש.

פרשת תצווה, הנמצאת לקראת סוף ספר שמות, ממשיכה את פרשת תרומה בפירוט תוכניות בניית המשכן והכנת בגדי הכוהנים, כפי שמשה מקבל אותן על הר-סיני. הפרשה מפרטת בפרטי פרטים את בגדי אהרון הכהן הגדול ובניו וגם את תהליך הקרבת הקורבנות.

בעודי קוראת את הפרשה שאלתי את עצמי – למה הפירוט הזה, פרטי הפרטים כמו בגיליון אופנה שלם בפרשה אחת, אז החלטתי לצאת למסע להבין מה יש מאחורי הבגדים האלו של הכהן. אחרי פסוקי ההקדמה מגיע הפסוק –"ְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ ואחריו וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.”

אהבתי ללמוד שהעבודה החשובה הזו תעשה מתוך חוכמה, לא סתם חכמה אלא חכמת הלב. הפסוק מדגיש את ההנחיה שלא כל אדם יכול לתכנן בגדים אלו, אלא דרושה חכמה לעיצוב והכנת הבגדים המיועדים לאהרון, לקדשו לכהונתו לה'. מה זה רוח חכמה? פרשנות שמאוד התחברתי אליה היא שייתכן והתורה מתכוונת ש"חכם לב", בפרט כשמדובר בבניית המשכן, הם אנשים שניחנו באינטלגנציה רגשית גבוהה, בעלי רגישות חברתית מפותחת, וזוהי חכמת הלב המבוקשת.

הפרשנות הזו הובילה אותי לתהליך אותו אני עוברת במקצועי כמעצבת פרחים כשאני מתכננת ואוספת את החומרים לעיצוב פרחים. אני מרגישה כמה אני רוצה שמי שחווה את הסידור שלי ירגיש את כל האהבה שנמצאת בפרחים. הרגשות משתנים עם האירוע, בין סידור לשולחן שבת שיהיה מרגיע, לבר מצווה שיהיה גדול מתוחכם ומרהיב בגודלו, אבל בכל המקרים העיצוב הוא הרבה מעבר לפרחים והקונסטרוקציה, הוא שם להלהיב, לרגש, למשוך את העין, בקיצור חוויה לכל החושים. לדעתי, גם המטרה של בגדי הכהן הגדול היא לעורר את החושים, ולהרגיש התעלות נפש גם של הכהן אשר לובש אותם וגם של העם אשר צופה בו.

הפסוק "וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃" מדגיש את המטרה שלשמה הבגדים נתפרים.

לכבוד ולתפארת – למי הכבוד ולמי התפארת? הרמב"ן מפרש "אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה."

לפי הרמב"ן, הכהן הגדול מועלה לרמת מלכים, והרי שבזמן המקדש עוד אין מלכים בישראל ויתכן שזו ההתחלה של הכנת העם למלכים שיבואו אחרי. הרעיון של העלאת מעמדו של הכהן הגדול דרך בגדיו כדי שהעם יראה וידע שהוא האדם הקרוב לה'. העושר של הבגדים, כמו בארון הבגדים שלי ובחירתי בלבוש, תפקידו להתעלות.

אחרי הפסוקים האלו יש פירוט מדהים של כל חלקי הלבוש  – האפוד, החושן, המעיל, הציץ, כל חלק מפורט מאד ושאלתי את עצמי (ואת Sefaria) מה הוא מסמל? למה הכהן הגדול צריך ללבוש את כל הלבוש הזה על גופו?

אפוד- "וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב." האפוד הוא בגד עשוי כמין סינר מן החזה ועד לעקביים, על כתפי האפוד יהיו קבועות שתי אבנים ועליהם שמות שבטי בני ישראל;

הכהן הגדול מצווה לשאת על כתפיו, להיות המייצג של שבטי ישראל אל מול ה', לזכור את האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו כשהמנהיג הדתי של העם. ומה אני נושאת על כתפי? את משפחתי, את ילדי, את האחריות הגדולה שיש בי להיות לכבוד ולתפארת, לא רק לעצמי, אלא לכל האנשים הקשורים אלי.

החושן- ו"ְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃"  החושן הוא בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים יקרות, על כל אבן חקוק שם של שבט משבטי ישראל;

מטרת 12 האבנים המשובצות בחושן נוספת לאפוד. החושן יתלה על ליבו של הכהן הגדול, לא די בשמות השבטים על כתפיו של הכהן הגדול, צריך גם לזכור שכל אחת מהאבנים מיוחדת היא ונדירה, אין האחת דומה לשניה. החושן קרוב ללב הכהן כדי שיזכור תמיד את זכר האנושיות של העם, בעודו מתעלה במשכן בעבודת הקודש. ובשבילי? לזכור את היופי והפאר של כל אחד ואחת מאיתנו, אין להשוות בין האחת לשניה, כל אחת מיוחדת וכולן ביחד הן תזכורת לאנושיות שבנו, ליופי הפנימי והחיצוני שלנו. ביחד, כל האבנים שאנחנו, מהטבע באנו, בצוותא אנחנו מרהיבים.

המעיל- "וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל "  המעיל מתחת לאפוד, ילבש הכהן את המעיל אשר בשוליו ייקבעו פעמונים ורימונים שישמיעו קול תוך כדי הליכה ותנועה; -מצאתי שהמעיל מתחת לאפוד, הוא קצת כמו מדיטציה. עם הרעיון הזה,  המעיל יעזור לו להישאר  נוכח כל הזמן בתפקיד שלו ככהן.

הציץ- "וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃" על מצחו הוא יענוד את הציץ, רצועת זהב עליה נחקק "קודש לה'" – המצח, המקום שחשוף בפנים שלנו, שמזוהה עם עזות מצח, עליו יהיה כתוב קודש לה'. אולי משם בא הביטוי 'זה כתוב לך על המצח'…

כותונת- "וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃" מתחת לאבני החן ילבשו כותונת פשוטה. להזכיר לאהרון ובניו, שלמרות שהם הקרובים ביותר למשכן ועל פי האמונה, קרובים מאוד לאלוהות, לזכור את האדם שאתה, את העם שאתה מייצג, לא לשכוח את המחויבות לפשטות שמתחת לבגדים המדהימים ביופיים.
בשבילי, הכותונת, למרות שאינה מפוארת כמו החלקים האחרים, היא הדבר הקרוב ביותר לגוף, היא הבסיס לתחפושות אותן לבש אהרון הכהן הגדול.

אז מה משאיר בי לימוד הפרשה? השאלה האם האדם עושה את הבגדים או הבגדים עושים את האדם עולה. מנקודת המבט שלי, שניהם דרושים כדי ליצור סביבה להתעלות על עצמינו ועל אחרים. התעלות וענווה קשורים זה בזו, בלי ענווה וחכמת הלב, הבגדים יהיו רק קישוט, ובלי הבגדים המעוצבים ומחשבת הלב המושקעת בהם יהיה יותר קשה להתעלות למקום פנימי גבוה יותר. אז אני חוזרת לארון הבגדים שלי ומבינה למה כל בגדי עדיין שם.

שבת שלום

פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

מאת: אפרת נוי

הייתם פעם בוותיקן? בכנסיה העצומה הזו? אני עדיין זוכרת איך הרגשתי כשנכנסתי לכנסיית פטרוס הקדוש בביקורי בוותיקן לפני מספר שנים. עם כניסתי למרחב העצום, אי אפשר שלא להיות נפעמת מהתקרות שמתרוממות לעשרות מטרים מעל הרצפה, החלל המחולק לאזורים על ידי עמודי תווך עבים אשר מחזיקים את הבניין על טילו, אבל גם מסתירים במעט את הנעשה מעברו השני. האורגן ניגן מנגינה מענגת, שמבלי להכירה ומבלי אפילו להיות חלק מהדת אותה היא משרתת, הדהדה בחלל ונכנסה לי ללב ולנשמה. 

המקום היה אפוף מסתורין, רוחניות והשראה, אבל מצד שני הייתה שם גם חושניות והרבה ויזואליות. במבט ראשוני אפשר להבחין בפרטים הקטנים שדורות על גבי דורות של כמרים דאגו לשים במקום – פסלים, עיטורים, וציורים שחלקם, בוא נודה, לא לגמרי PG-13… 

לכאורה רוחניות וחומריות לא הולכים ביחד ואפילו מעוררים תחושות ומחשבות מנוגדות, אבל הוויזואליות, המנגינה, ותחושת הקטנות לעומת כל הגודל הזה גרמה לתחושות בתוכי לנוע, ולהרגיש סוג של אלוהיות מסביבי, כאילו החומר היה הבסיס לרוח.

פרשת תרומה פותחת בדרישה של אלוהים מבני ישראל להביא תרומה – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. בשביל לבנות לו משכן, אלוהים צריך בית, ושיהיה מרוהט, הוא מבקש שבני ישראל יתרמו בנדיבות, סוג של הדסטארט לבניית המשכן. 

הפרשה נקראת "תרומה", שכן מופיע בה ציוויו לקחת מעם ישראל את תרומותיהם שנועדו להקמת ה'משכן' הראשון.

אחרי כמה פסוקים מופיע הפסוק הבא: ״וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם״.

משכן – כך מבקש אלוהים מבני ישראל. בית, שיוכל לשכון בו ולהעביר באמצעותו את דרכו. במהלך כל הפרשה מתברר שאלוהים מאד ספציפי לגבי מה צריך להיות במשכנו – זהב, כסף ונחושת, ארגמן ומשי, עצי שיטה ואורן, פאר והדר לכל הדעות. אך נשאלת השאלה, מה לאלוהים עניו וחסר דמות (בהגדרה) ולבית? ולמה כל כך מפואר? למה זהב, ארגמן ואורן, כשאפשר גם בדיל, כותנה וזרדים? יש פה פרדוקס מסוים, המושרש בחינוך שאלוהים הוא בליבנו והאמונה בו לא מותנית בדברים גשמיים.

אז למה בית, בכל זאת? התשובה בעיני טמונה בתלות של בני האדם בחושים. ״דת״ ו״אלוהים״ הם קונספטים אבסטרקטים ולא כל אחד יכול לתפוס ולהסכים עם הקונספט של יישות נעלה ושולטת, אך ללא מראה, קול או ריח.

מה זה הדבר הזה? איך אפשר להבין את זה, אם אין עוגן ממשי ומוכר להיאחז בו? ולראיה, רק לפני שתי פרשות עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני, חוויה חזקה לכל הדעות, אבל לאחר מספר שבועות בזמן שמשה על הר סיני, העם התאגד ובנה עגל של זהב. וכולנו יודעים מה קרה אחר כך… 

העם אולי הבין את הקונספט של האל, אך דרש משהו מוחשי להאמין בו. כי בהעדר זה, מה מחזיק אנשים להמשיך להאמין?

אז במובן מסוים, הבקשה של האל היא מאד פרקטית: ״בשביל שאני אהיה נוכח, אני צריך שתנכיחו אותי״, ונותן פירוט על הנוכחות הפיזית שהוא דורש. המשכן הזה נתן לבני ישראל אפשרות ליצור משהו מוחשי שיהיה לעוגן הדת. החיבור לאלוהים יבוא מהלב, אבל יהיה גם דרך עצמים מוחשיים. ולא סתם, אלא דברים שייעשו מזהב ונחושת ארגמן ומשי, עם מפרט מדויק.

אז פרקטיקה חשובה, ובית זה חשוב, אבל מה הקשר לפאר?

ניתן לראות הרבה דוגמאות לשימוש בפאר והדר בדתות אחרות. הוותיקן הוא רק דוגמא אחת אבל יש הרבה מאד כנסיות מפוארות ברחבי העולם, ובחו"ל אפשר לראות גם בתי כנסת מפוארים. גם מסגדים מפוארים לא מעט ומקדשים הודים מאד מדוקדקים בפרטים. אולי לנו הישראלים זה קצת מוזר בעין, אבל בעיני שכננו הנוצרים, המוסלמים או הבודהיסטים, זה דווקא די טבעי.

מחד, הדת מזמינה איתנו להתקרב לרוחניות שבנו, אך בו בזמן מתעסקת בהמון בפרטים המעוררים מיסתורין, חושניות וויזואליות. יתכן בגלל שזה פשוט מוכר טוב, וזו הדרך להביא א/נשים. יעיד כל איש שיווק כי המיצוב, הפירסום, והתחושות שמוצר או שירות גורמים לנו להרגיש, לפעמים הרבה יותר חשובים מאשר התוכן עצמו. אז יראת כבוד לאלוהים מושגת לא רק מהתוכן, אלא גם מיצירה של תחושות שמניעות אותנו למעשה.

ומה אם לא חומרים נוצצים ובניינים גדולים יכולים לעורר בליבנו תחושות עמוקות של השתאות, כמיהה למשהו שאולי אף פעם לא נוכל להשיג, והרגשה שאנחנו שייכים למשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו – בדיוק כמו שהרגשתי כמו נמלה קטנה ומזערית בכנסיית פטרוס הקדוש.

אני קוראת את הפרשה הזו, אחרי שנה שבה אנחנו לרב בבית, והוותיקן נראה יותר רחוק מתמיד, והאופק נראה רחוק על הגעה למקומות צריכת תרבות. ב-2021, הבית נהיה משכננו האישי. המקום בו אנו שוכנים, עובדים, חוגגים חגים, צורכים תרבות, החליף כל סוג של מקום עליה לרגל (תיאטראות, מסעדות, משחקי ספורט..) ונהיה סוג של מקדש שאמור להכיל, לכבד ולקבל את כל רצונותינו, אהבותינו, תיסכולינו וכל שאר תחושותינו, בעיקר כשאנחנו מעצבים אותו כמו שאנחנו רואים לנכון. 

אז באופן מסוים, הבקשה של האל בפרשת תרומה, היא תכל'ס, די אנושית. ואולי אפילו נכתבה על מנת להתקרב אליו יותר, ולעורר תחושות קירבה עמוקות.

כי אם נאמין במשהו, לא נאמין במשהו שנראה כמונו? 

פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

מאת: עופר כדר

ב-17 לינואר שנת 1973 נידון בבית המשפט העליון בארה”ב משפט שנודע אחר כך בשם פרונטיירו נגד ריצ’רדסון (Frontiero vs Richardson). קצינת חיל האוויר שרון פרונטיירו היתה התובעת – מסתבר שהטבות כספיות ובריאותיות שונות שהיו ניתנות לנשות הקצינים המשרתים לא ניתנו לבעלה של הקצינה פרונטיירו. היא תבעה על בסיס אפליה והמקרה עבר את הערכאות השונות עד הגיעו לבית המשפט העליון. את התובעת יצגה קבוצת עורכי דין מה ACLU שהתמחתה באפליית נשים , בראש הצוות עמדה עורכת דין מבריקה אשר לפי הנוכחים במשפט הציגה את טיעוני הסיכום במשפט בשטף ובצורה מזהירה תוך הבאת תימוכין ותקדימים עד כדי כך שהשופטים נותרו המומים וללא שאלות. התביעה זכתה לרוב לא מספיק של 4 שופטים בלבד אך גררה אחריה גל של חקיקות אשר בסופו של דבר אילצה את הממשלה לספק הסברים במידה והפלתה מי מעובדיה.

היה זה משפטה הראשון מול העליון של עורכת הדין , אך רק אחד מיני רבים בשרשרת ארוכה של תביעות למען צדק חברתי ואי-אפליה כנגד מיעוטים. שמה היה רות ביידר גינזברג.

על דרכה המפותלת ורצופת המהמורות בעולם של גברים עד שמונתה לבית המשפט העליון ב 1993 על ידי הנשיא לשעבר ביל קלינטון סופר לא מעט. פרשת השבוע פרשת משפטים פותחת במילים וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. זו  פרשה מרתקת עם מלא חוקים ומצוות בניסיון לייצר עם ותרבות מסויימת שממנה נבנתה עם השנים המסורת היהודית.

אם בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, אנחנו מקבלים שיעור בממשל, על הצורך להקים מנגנון ממשלתי כך שמשה לא ייעשה את כל העבודה בעצמו, בפרשת משפטים נרמז על הצורך להקים מנגנון שיפסוק לפי החוקים החדשים שזה לא מכבר ניתנו לעם, הלוא היא המערכת השופטת.

לא היה קל לבחור נושא אחד ולהתמקד בו בפרשה שדנה ב’עין תחת עין’, משפט העבד והאמה, שור מועד, גדי בחלב אמו המפורסם ואפילו קביעתם לראשונה של שלושת הרגלים כחגים לאומיים.

בתוך אוסף החוקים הדי ברורים המובאים בפרשה בחרתי להתמקד בפסוק אחד לא כל כך ברור שמשך את תשומת ליבי – משהו בו לא לגמרי מובן ויחד עם זאת נשמע מוכר ואולי גם הגיוני- לֹא־תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַֽעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת.

באופן לא מפתיע, מסתבר כי למשפט זה הרבה פרשנויות: ראשית יש כאן הנחה מסויימת, ״הרוב קובע״ – יש הרואים בפסוק רמיזה לכך שמעבר לחוקים צריך שופטים שיכריעו בחוקים הנזכרים בפרשה ורצוי יותר משופט אחד בסוגיות משמעותיות – דיני נפשות. אם חושבים על זה, זה לא מובן בכלל בעולם של מלכים ועבדים, שליטים מכח ולא מזכות, עולם שבו קיים חוק אחד, חוק השליט.

שנית, אפילו הפשט של הפסוק כבר הולך צעד אחד קדימה ורואה את הסיכונים בכך – יש כאן אזהרה מעשיית מעשים רעים כתוצאה מהליכה בעקבות הרוב ״כמו עדר״ ובלי חשיבה עצמאית, גם הנטייה לכיוון הרוב בריב או ויכוח ללא כל סיבה מוצדקת – אסורים. לעומת זאת, המדרש של חז״ל לוקח את זה למקום אחר לחלוטין, לפי האגדה הידועה בכינויה ״תנורו של עכנאי״, המופיע בתלמוד ובו מתקיים ויכוח לפי מה ייקבעו החוקים, כשצד אחד מביא הוכחות קוסמיות, אבל חז״ל חוזרים על הפשט כי ״הרוב קובע״, מוסיף ואומר כי מרגע שהתקבלה התורה בהר סיני החוקים הם בידי בני האדם, לפרשם ולהכריע בשעת צורך, אפילו אם יש ציווי אלוהי בעניין (!) בדמותה של בת קול שיצתה מהשמיים ותמכה בדעת היחיד של ר׳ אליעזר, להכרעה אנושית, יש לנהוג לפי ״אחרי רבים להטות״ שהתקבלה על פי רוב הרבנים הפוסקים ולא על פי אלוהים או סימנים מבחוץ.

זה די מעניין לראות איך נלקח פסוק פשוט לכאורה שמזהיר מ״דיקטטורת הרוב״ ומרמז שיש צורך בבתי משפט וברוב של שופטים שיכריעו לפי שאר החוקים הנזכרים בפרשה (בנושאים מגוונים כמו גניבה, אונס, הטלת מום, חוקי עבדים) והופך לשיר הלל ומתן לגיטימציה לדעת הרוב, אפילו על פני ציווי אלוהי.

אז מה המסקנה ?

נחזור לגינזברג – השופטת ז״ל, טרם מונתה לשופטת בבית המשפט העליון, היתה ידועה בלוחמנותה והתנגדויותיה הרבות (I dissent) לדעת הרוב – רוב הציבור, שתמך באפליית מהגרים, יהודים, שחורים ואף רוב השופטים שנתן לאפליה תוקף של צדק ומראית עין של קיום החוקה גם במקרים מאוד ברורים של אפליה וחוסר שיוויון.

מסתבר שבאווירה ציבורית מסויימת, גם הרוב לא אחת טועה והשופטים, אשר בתוך עמם הם חיים, עלולים לפרש בצורה מאוד מסויימת את החוקים, גם לכאורה חוקים מאוד ברורים הדוגלים בשיוויון ואי אפליה.

אז הרוב קובע או לא?

כשאני קורא את הפסוקים האלו היום אני לא יכול שלא לקשר את זה לתפקיד האזרח החי במדינה דמוקרטית: נכון, חוקים יש לנו למכביר וגם בתי משפט ושופטים, מערכת סדורה ומאורגנת, קל מאוד לסמוך בעינים עצומות שהמערכת תעשה את שלה, החוקים הם די ברורים, כמו בפרשה שלפנינו, ובמקרה של מחלוקת, הצדק על פי דעת הרוב, יצא לאור והסדר הקוסמי ישמר… אז הכל סבבה לא? זהו, שלא בדיוק: הקריאה שלי של הפסוק היא שלמרות כל המנגנונים והבלמים, אם האזרחים ישקעו בשלווה ויסמכו על השלטון בעיניים עצומות, כי הרי השלטון נבחר על פי הרוב, יקרו כאן הרבה מקרים של נטייה אחרי "רבים לרעות" וכשהעיניים יפקחו לבסוף נגלה שאיחרנו את המועד – כי בסופו של הדבר, הנשק הכי גדול של הדיקטטורה והפאשיזם היא אדישות האזרחים.

פרשת יִתְרוֹ: אז למה לי יתרו עכשיו?

פרשת יִתְרוֹ: אז למה לי יתרו עכשיו?

מאת: דנה גריצר-גוטליב

מכירים/ות את השיר ״לא טוב היות המנהיג לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה״?

פרשת השבוע שלנו היא פרשת יִתְרוֹ, והשאלה הראשונה שעולה היא מיהו האיש ואיך הוא קשור לפה?

הפרשה מתחילה לספר לנו על יתרו, כהן מִידְיַנִי, גוי, עובד עבודה זרה שהיה מיועצי פרעה (כך אומרים הפרשנים). בהמשך הוא הופך לחתנו של משה אחרי שזה נמלט למדיין. אחרי כמה שנים משה חוזר למצריים להוציא משם עם של עבדים והקשר ביניהם מתנתק. עכשיו, ביושבו במִדְיָן, מגיעות לאוזניו ידיעות וכך מתחילה הפרשה:

״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: … וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה…וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר…״

השימוש בשלושה פעלים, ״וַיִּשְׁמַע, וַיִּקַּח וַיָּבֹא (עבר, הווה ועתיד. פסיבי, אקטיבי ואקסטרה אקטיבי) מלמדים על איש תבוני בעל אופי מעשי. יתרו שומע, אוסף את בתו והנכדים והם יוצאים למסע מאתגר במדבר, לפגוש במשה. במפגש המרגש;

״ויְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה״.

Photo by iStock/RTimages

יתרו זוכר את משה עוד בימים שייעץ לפרעה, מִתְפָּעֵל וּמַכּיר לראשונה באלוהי ישראל. במעשיו זובח זבח וסועד את העם התשוש וכך קושר בין הצלחת הבריחה, המסע ואוכל. יתרו מחבר בין הרוחני והקדוש לגשמי, לכאן ועכשיו, לשמחה רחבה ומשותפת. תיאור הפרופיל של יתרו הוא רמז לבאות. למחרת הסעודה, הולך עם משה לעבודה, צופה בו, רושם כמה הערות על חתיכת אבן ואומר:

״מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב … לֹאטוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹאתוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ

יתרו רואה את השחיקה של משה כשופט ומנהיג יחיד. תפיסתו היא ״כי לא טוב היות המנהיג לבדו״ וממנה עצמו (כמובן ברשות) ליועץ הארגוני הראשון בתולדות עמנו. הוא מציע להקים מבנה היררכי של שרים שיטפלו בענייניו היומיומיים של עַם ״וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.״ יתרו מלמד את משה טכניקת פיזור סמכויות. בכך מאפשר למשה פְּנִיוּת בחיבור וקשר בין אלוהים והאדם. אבל, מצד שני, מתחיל תהליך של ריחוק, ניתוק ובדידות של מנהיג שאינו בא כמעט יותר בקרב עמו. האם לזה התכוון יתרו?

כמי שעוסקת בקהילה, אני רואה תהליכים ארגוניים, סוגים ומודלים שונים של מנהיגות. יש מודלים של מנהיגות ריכוזית, מנהיגות שיתופית ומה שביניהן. באופן אישי עבודת צוות היא חלק משמעותי בתהליך של צמיחה והיא מיטיבה ומעוררת אותי.

משה, החל כמתווך בין אלוהים לעם העבדים. במסע לארץ המובטחת הפך למנהיג עַם חופשי, קרס תחת הנטל ולא התפנה לעיקר. חותנו המנוסה והגוי, האחר, הזר, בא לעזרתו מרחוק, משבח ומחזק מרומם ומניח תשתית ארגונית לניהול קהילת עַם. משה יכול סוף סוף לעסוק בעיקר, להתרחק על מנת לראות את השלם ולעסוק בחשיבה אסטרטגית. האם משה משכיל לעשות זאת? האם נעזר בקבוצה של יועצים חוץ מאלוהים? מנהל ישיבות בורד? מתייחס למשובים? כמה רחוק הולך מהעם?

אלו שאלות חשובות במודלים של מנהיגות וארגון. יש לי אמפטיה למשה, בכל זאת, אלוהים מינה אותו ולא להיפך. למשה פלוסים רבים אך הוא חסר ניסיון. אופי המנהיגות שהייתה טובה למצרים אינה מתאימה למסע וכניסה של עַם לארץ חדשה. זהירות ספוילר! בהמשך הפרשות העתידיות, אנחנו למדים שאופיו ובדידותו מתעצמים והוא מסיים את חייו רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. עצוב אבל לא מפתיע, גם לזה סיבה…

לסיכומו של דבר, בפרשת יתרו מתואר עַם נמלט של עבדים החוצה ים וממשיך במסע מפרך במדבר. דילמות חדשות של אופי ומנהיגות עולות על פני השטח. איש אחד חכם וגוי, בעל תבונה ומעשה עושה דרך ארוכה ללמד ייעוץ ארגוני ומשה היהודי מקשיב לגוי. זה לא כתוב במקרה. אין לנו תשובות להכל, לאף אחד אין.

פרשת יתרו חשובה ודרמטית בקורות העם היהודי ושיאה מעמד הר סיני, ברית העם עם אלוהיו וקבלת לוחות הברית אבל לא פחות הפרשה עוסקת בשיעור על מנהיגות וניהול קהילה.

יש כאן הזמנה מקראית לבוא פתוחים, להפיק מסקנות ויותר מכך, אנו נדרשים להכיר, להכיל, לשמוע, ובעיקר ללמוד מן האחר, לכבד זהויות, אמונות ועמים גם אם הם לא יהודים.

אז למה לי יתרו עכשיו? זה למה.

מוקדש לאבי ישראל גְרַיצֶר זכרונו לברכה שהיום יום הולדתו.

5.2.1923

פרשת בשלח: נכנסים לשבת שירה

פרשת בשלח: נכנסים לשבת שירה

מאת: יעל יחיאלי

"כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה", שואל פורטיס, כי הוא יודע שאפשר לכתוב בלי סוף, ועדיין כל השירים לא יצליחו לתאר את כל מה שיש בה. כמו השירים על אהבה, על כאב, יש גבול אין גבול הוליווד כבר לא זוכרת…

פרשת השבוע היא פרשת בשלח במסורת היהודית והשבת הזו קיבלה שם מיוחד – שבת שירה. השם הגיע בעקבות שני שירים המופיעים בפרשה – שני השירים הראשונים שנכתבו בציביליזציה היהודית. ספר בראשית מלא בסיפורים, אך אין בו אף לא מילה אחת של שירה והנה במעבר לספר שמות, במעבר להיותנו עם מתחילים להגיע גם השירים. כי עם צריך שירים, זה חלק ממה שבונה את הזהות שלו והשירים לפעמים גם מספרים את הסיפור של העם.

השיר הראשון מופיע מיד לאחר קריעת ים סוף. אחרי המירוץ הזה, שבני ובנות ישראל יצאו ממצרים בקושי רב והוא יתחיל במילה אחת קצרה – אז. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.

השיר מסמל אולי איזשהו זיכרון לכך שהם לא ממש רצו לצאת, חלק כן, הרוב כנראה לא. הבחוץ היה יותר מאיים מהמציאות המוכרת. ומי אמר שבמקום החדש יהיה יותר טוב, ותכלס אולי יותר נוח פה. ובסוף הםן יצאו, חלק ביד חזקה ובזרוע נטויה וחלק בבעיטה בתחת. הםן ייצאו ממצרים, יעמדו מול ים, פחד אלוהים, איך אפשר להמשיך מכאן? ואז יגיע הנס והים ייקרע לשניים, וברגע שהם יהיו אחרי באופן ספונטני תיבקע השירה אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. המילה הראשונה הזו – אז – מספרת בעצם את מה שהיה לפני. את המסע הארוך, את הפחד ,החושך, ועכשיו זה מאחורנו. אז ישיר משה ובני ישראל, הם פוצחים בשירה, שירה שמוקדשת לאלוהים שהציל, שירה שמאדירה אותו – מי מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'!! מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ!! נוֹרָא תְהִלֹּת! עֹשֵׂה פֶלֶא! זו שירה ארוכה, מלא מילים שמנסות לתאר את גודל האירוע ומסתיימת במבט אל העתיד –

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!!  שירה שמתחילה בעבר "אז" ומסתיימת בעתיד "לעולם ועד". זהו, אתה שלנו. לעולמים. והשירה לא מספרת שבעוד שלושה פסוקים הם יתחילו להתלונן לאלוהים, על אלוהים, על זה שאין להם מים וחם ומדבר. שהם יבקשו לחזור מצריימה, שהם יבנו אלוהים אחרים בדמות עגל של זהב. השירה לוקחת את הרגע הזה של ההצלה, של השמחה אחרי הפחד ומתפרצת החוצה. זה מה שקורה רגע אחרי ה"אז".  ומיד אחרי שהם מסיימים, אפשר לשמוע את דפיקות הלב מאטות, את הקולות נרגעים את השקט שאחרי. והופה, מגיעה עוד שירה  הפעם עם תופים ומחולות (מכאן הביטוי).

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. השירה של מרים היא שירה קצרה. משפט אחד בלבד. לא שיר עם התחלה אמצע וסוף, סוג אחר של שירה – שיר של מוזיקה וגוף, כלים, תופים ומחולות. כי כמו שעל אמריקה אפשר לכתוב הרבה שירים, ככה גם על אירוע מכונן שכזה של יציאת מצרים. של יציאה מעבדות לחירות אפשר לכתוב כמה שירים. יכול להיות שהיו שם עוד שירים, ועוד מנגינות, והם לא נכנסו לסיפור התורה, אבל לפחות שני שירים על אותו אירוע נשארו לנו, אולי כדי להזכיר לנו שאין דבר כזה נקודת מבט אחת. ועל כל שיר שנכתב יש שיר אחר שאומר את זה קצת אחרת. ויש מקום לזה ולזה. ופעם אחת משה יוביל את השירה ופעם אחת מרים תוביל, ויש מקום לזה ולזה. ולאט לאט ייבנה פלייליסט יהודי שכזה, שיתחיל בשירת הים וימשיך בכל השירים שיבואו אחריו, על מאורעות משמחים וגם כאלו שפחות, על אהבה, על כאב, על ט"ו בשבט שהיה השבוע וגם על יום השואה הבין לאומי שציינו. על כל אחד מאלו אפשר לומר – כמה שירים אפשר לכתוב על…

ובימים האלו, ימי מגיפה עולמית אני חושבת שאולי ברגעים האלו ממש יוצרים ויוצרות כותבים/ות את השירים על התקופה הזו, כמה שירים ייכתבו על הימים האלו של המסכות והפחד, ריבועי הזום והחיבוק שלא התחבקנו כבר מידי הרבה זמן. וכמה שירים יכתבו ביום שאחרי ובאלו סגנונות הם ייכתבו, ונקודות המבט. וכמה שאני מחכה ליום שנצא מהמצרים הזו, שנוכל להתחבק, לשיר ולרקוד, ניתן ידיים בלי פחד ובלי חיטוי, נצא בתופים ובמחולות, נסתכל אחורה ונאמר "אז".