פרשת שמות: על שפרה, פועה ולידה בארץ זרה

פרשת שמות: על שפרה, פועה ולידה בארץ זרה

מאת: גלי בק

כששמעתי שבפרשת השבוע מופיע הסיפור על המיילדות שפרה ופועה ראיתי זאת כהזדמנות לחבר את העשיה היומית שלי לטקסט עתיק ומוכר. בעצם מצאתי קשר הדוק למה שנשים ואמהות חוו פעם למה שאמהות ומשפחות חוות גם עכשיו. הריון, לידה והורות הן תקופות שבירות ורגישות כמו גם מעצבות ועוצמתיות וחוצות זמנים ותרבויות.

Photo by iStock/deng qiufeng

בתחילת פרשת שמות אני פוגשת את גדלות הנפש של המיילדות העבריות -פועה ושפרה. בסיפור המסופר יעקב ובניו ירדו מצרימה, העם השתקע שם, וכשיוסף נפטר והתחלפה המנהיגות, הם הפכו לעבדים. המיילדות מתבקשות להמית כל בן זכר והן מפרות את הצו ומשאירות את הזכרים בחיים. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

פרעה יודע מדוע הוא מבקש להמית כל בן זכר שנולד. פגיעה בתינוקות היא פגיעה בבטן הרכה, תרתי משמע, של כל אם, משפחה, קהילה, עם.

אני מתרגשת כל פעם מחדש מכל תינוק ותינוקת שאני פוגשת וחושבת איך כל לידה היא נס בריאה, על כמה חכם הטבע ועל מה צריך לקרות כדי שתינוק יוולד לעולם. כמה ניסים טבעיים קטנים כגדולים צריכים לחבור יחד כדי שאמהות יחזיקו את פרי בטנן בידן. כולנו יודעים כיצד הריון מתחיל (גם כשיש קושי) ועד כמה מהלך ההריון מלווה במתח וציפיה כי יסתיים בבריאות ובחיים והתפילה שהלידה תעבור בשלום ללא סיבוכים מיותרים. שפרה ופועה, כמו מיילדות לאורך הדורות, מקדשות את החיים ומאפשרות לנשים לממש את זכותן ללדת תינוקות.

אני קוראת וישר חושבת על בלהה, דודה שלי, המיילדת המופלאה שעזרה לי ללדת את בני הצעיר עומר. בלהה היתה שם בשבילי, עשתה עימי חסד כשחדר ניתוח היה מוכן לקראת ניתוח והיא ידעה כי משאלת ליבי וגופי היא ללדת ויב״ק (לידה נרתיקית אחרי לידה קיסרית).

במהלך השנים פגשתי מאות אמהות אחרי לידה ולכל אחת סיפור לידה משלה, סיפור מיוחד שמלווה תמיד בהתרגשות, פחד,כאב, שמחה, שליטה (או חוסר שליטה), תמיכה ומה לא. ההריון גם כך מלווה בחרדות ופחדים מיום הלידה, מסופו ואני גם יודעת ומכירה איך זה כשלא הכל הולך כמו שחלמנו ופיללנו. אך משאלת הלב והגוף של כולן היא ללדת תינוק בריא חי ונושם.

אני חושבת על הנשים והזוגות היהודים במצרים וחשה את המתח והלחץ בעקבות הגזירה של פרעה.  החרדה ללדת בן זכר כשאת יודעת שיש גזירה שכזו עם החשש שתינוקך ידון למוות ולא לחיים ורק בגלל שבן זכר הוא. התקווה ללדת בנות מתוך פחד שמחליפה את ההתרגשות וציפיה הטבעית ללדת פרי בטן ולא משנה מינו.

ופועה ושפרה, כמו בלהה שלי, היו שם בשביל האמהות, באומץ רב, כשהן מסכנות את עצמן, אך נאמנות לתפקידן ולשליחות שלהן לעזור לנשים ללדת ולקדש את החיים.

בסיפור הזה ישנם מספר אלמנטים חזקים ומורכבים שמהדהדים גם לחוויה שלנו כאן. אני חושבת על הנשים במצרים, שיולדות בארץ זרה, על הקושי ללדת ולגדל ילדים בתרבות שונה, שפה אחרת ומרחק פיזי ורגשי מהמשפחה והחברות.

לפני עשר שנים כשרק הגענו לעמק ואני אמא צעירה בארץ זרה, יצא ליבי לנשים שזה אך הפכו לאמהות, רציתי להיות כאן בשבילן. הקמתי את קבוצת אמהות מדברות ב-ICC ששם לו למטרה להוות בית רחוק מהבית. האמהות אז וגם היום רחוקות מהבית, מהמשפחה, ממקורות התמיכה והשייכות. בהמשך הקמנו את "ליבי – בית לגדול בו" כשמו כן הוא בית. בית שעוטף, מלווה ותומך נשים, אמהות ומשפחות כבר בהריון, דרך הלידה וההורות הראשונית. היום בליבי אנו מציעים פעילויות, הרצאות, סדנאות ומפגשים שמטרתם להעשיר, לתמוך ולהעצים זוגות ומשפחות צעירות הן ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית והקהילתית. והכל נולד מתוך צורך אמיתי בקהילה שלנו.

מוזמנים להצטרף ולהרגיש בבית:https://www.paloaltojcc.org/Libi

השנה אף חדשנו במנוי שנתי משתלם במיוחד, עליו תוכלו להתרשם ולהרשם פה

לשנה החדשה אני מאחלת בשמי ובשם כל צוות ליבי שנה פוריה ולידות בריאות.

העם דורש צדק מגדרי: מתכוננים ל"צעדת הנשים"

העם דורש צדק מגדרי: מתכוננים ל"צעדת הנשים"

מאת: יעל יחיאלי

"אמא, את יודעת שפעם אנשים חשבו שבנים יותר טובים מבנות?" ככה אמר לי הבן שלי יום אחד כשחזר מבית ספר, ומשם התפתחה בינינו שיחה על בנים ועל בנות, על המאבק לשוויון בין גברים לנשים. לאורך כל השיחה אני מזהה שהבן שלי בטוח שיש שוויון. כי זה הכי הגיוני. ואיך בכלל אפשר לחשוב שיש הבדל? ואני שלא רוצה לשבור לו את התפיסה הטבעית הזו, רוצה לספר לו עד כמה העולם השתנה, אבל כמה עוד צריך להשתנות.

"באמת"? הוא שאל, "באמת נשים מרוויחות פחות כסף מגברים?? איך זה יכול להיות? ואין כמעט בכל העולם ראשי ממשלה נשים?" התימהון שלו מנחם אותי. ואני נושאת תפילה שהזעקה הזו על אי שוויון ואי צדק תמשיך איתו ולכשיגדל יהיה חלק מהתיקון שצריך בעולם על מנת שיתקיים בו שוויון. והתיקון הזה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

יש לנו שני בנים, ביום שבת הקרוב ניקח אותם לצעדת הנשים שתתקיים בסן פרנסיסקו. הצעדה התחילה לפני ארבע שנים, לאחר בחירתו של טראמפ. זו הייתה מחאה ספונטנית של נשים שהרגישו שהנשיא החדש אינו ראוי בשל התבטאויותיו השובניסטיות והסקסיסטיות לדעתן. המחאה הספונטנית התפתחה לעשרות מצעדים ברחבי ארצות הברית עם כמה מיליונים של משתתפות ומשתתפים. מאז כל שנה, בסביבות 21 בינואר מתקיים מצעד כזה. כאן באיזור מתקיימות צעדות גם באוקלנד ובסן חוזה. בשנה שעברה לקחנו את ילדינו לסן פרנסיסקו, כדי שיהיו שותפים כבר מגיל קטן לחלום הזה, למאבק על השוויון. זו צעדה צבעונית ומרגשת ששמה על השולחן את הפער בין שיח הזכויות החוקי שבו יש שוויון כמעט מלא, לבין השיח החברתי, הכלכלי והתרבותי, ששם, כחברה, יש לנו עוד המון מה לעשות כדי להבטיח לבנות שלנו וגם לבנים עולם צודק ושוויוני יותר.

דווקא בגלל התמיהה של הבן שלי, שברור לו שהעולם הוא שוויוני או צריך להיות כזה, אנחנו נלך למצעד. אני רוצה שהילדים שלי יבינו ששוויון זה לא דבר שקיים בעולם, אלא שזו שאיפה וחזון שצריך להילחם עבורו. ואם לא נעשה את זה אנחנו, זה לא יקרה.

על הדרך גם תהיה לנו עוד הזדמנות לדבר על שוויון, על מאבקי זכויות אדם. נהיה חלק מהמון שצועד יחד, נרגיש את הסיסטרהוד, נסתכל על השלטים הצבעוניים והמקוריים, נקשיב למוזיקה, בטח ניתקל גם בכמה אנשים מוזרים שהעיר התברכה בהם, נריח את הבושם המיוחד של העיר ונהיה חלק ממשהו יותר גדול מאיתנו. עוד נדבך בחינוך שלנו לאקטיביזם. וחוץ מזה – זו הזדמנות לקפוץ אל העיר היפה, הבועטת והצבעונית שיש לנו כל כך קרוב לבית.

לפרטים נוספים על המצעד לחצו כאן.

ג׳ובילי 2020: אז מה הסיפור שלך?

ג׳ובילי 2020: אז מה הסיפור שלך?

מאת: דלית גבירצמן

ממש כמו פטריות אחרי הגשם, מיד עם תחילת השנה האזרחית החדשה, צצות ועולות כאן אצלנו בעמק תוכניות נפלאות ומעניינות. אחת מהן נקראית ג׳ובילי, משחק מילים באנגלית על יובל, מועד או חג – jubilee, והמילה Jew. מדובר בחווית לימוד על פי מיטב המסורת היהודית אך בפורמט נינוח, פלורליסטי, לא פורמלי ורב-גוני.

ביום ראשון ה-26 בינואר 2020, בין השעות 1:00-6:30, כולנו מוזמנים לג׳ייסיסי בלוס גאטוס להשתתף בחגיגה של תרבות, יהדות וקהילה. הנושא שנבחר השנה להיות התימה המרכזית של האירוע הוא ״The Stories We Tell” – הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר, והוא כולל סדנאות, הופעות, הרצאות והתנסויות שכולן סובבות סביב הנושא המרכזי של סיפור סיפורים. הדובר המרכזי יהיה ג'ואל בן איזי שהוא מספר סיפורים מקצועי וסופר, שישלב בהרצאתו מוזיקה והומור, וכמובן, סיפורים מקהילות שונות ברחבי העולם.

המנחים שנבחרו להוביל את הסדנאות הם רבים והם מגיעים אלינו ממגוון רחב של תחומי תרבות ודעת; אנשי ונשות חינוך, עסקים, במה, מוזיקה, הנהגה והנחיית קבוצות. בין לבין, יתקיימו פעילויות הכוללות יצירה, אמנות, כתיבה יוצרת, סיפורי חוויות מ״תגלית״, דוכן ספרים, מופע מוזיקלי, ואיך אפשר אירוע יהודי בלי אוכל?

השבוע, ניתנת לכם הצצה אל שלוש מתוך שלל הסדנאות המרתקות שמוצעות לנו באירוע הג׳ובלי השנה.

השאלות שנשאלו היו זהות: מה הסיפור שלך (מי?), מה הסיפור של הסדנה שלך? (מה?) ומה הסיפור שלנו? (למה?), ואלה היו התשובות:

יעל יחיאלי

היא אשת חינוך, פעילה חברתית ומנחת קבוצות שחיה כיום בברקלי. יעל תעביר הרצאה בעברית על פמיניזם ויהדות בימינו בנושא ״לו אישה היתה כותבת את התנ״ך, כיצד היתה נראית היהדות״.

הסיפור שלי – אני בן אדם שמתעסקת בזהויות משלב מאוד צעיר בחיים. גדלתי במשפחה עם ארבעה אחים ואחות כך שזה גרם לי להיות אדם של קהילה וחברה. אני בן אדם של אנשים ואוהבת לעשות דברים עם עוד אנשים. הפרקים האחרונים של הסיפור שלי כוללים את זה שאני אקטיביסטית ופמיניסטית, שנאבקת על שוויון מתוך תפיסת עולם מוסרית. אני מאמינה שכל אדם נולד בצלם אלוהים, ובין אם יש ובין אם אין, כולנו נוצרנו על בסיס שוויוני. בשנים האחרונות אני דובקת באקטיביזם ובנסיון לתקן את העולם, לשפר ולעשות אותו יותר טוב עבורנו ועבור הדורות הבאים.

הסיפור של הסדנה – יש שתי זהויות שמאוד מעסיקות אותי. האחת היא הזהות היהודית והשנייה היא הזהות הפמיניסטית, ולעיתים הן מתנגשות זו בזו. היהדות, כמו כל הדתות המונותאיסטיות, היא דת שוביניסטית או פטריארכלית. אני מאוד אוהבת את הסיפור היהודי וההשתייכות לעם היהודי. אני אוהבת את התרבות ויש לי קושי רב עם הרבה מסרים, מצוות וערכים יהודיים שנוגדים את ערך השוויון. הפמיניזם הוא חלק ממאבק על שוויון כללי בין בני האדם. בסדנה נלמד על יסודות פמיניסטיים ביהדות ועל השינויים שקרו בעשרות השנים האחרונות שמאפשרים לשתי הזהויות האלו לחיות יחד כדי להיות פמיניסטית יהודיה. אנחנו נלמד טקסטים יהודיים ונזהה ביחד היכן המקומות שבהם זה מתנגש, והיכן המקומות שבהם ניתן למצוא דרך לגשר.

הסיפור שלנו – יש את ״שלנו״ כבני אדם, והסיפור שלנו הוא לעשות עולם טוב יותר. ויש ״שלנו״ שהוא של הקהילה הישראלית באזור או קהילת המהגרים הישראלית שהסיפור שלה הוא למצוא את הזהות, לדייק אותה ולחיות איתה בשלום. וכן, לזהות את האתגרים ולעבוד אתם.

דוד משר

לקראת ביקורו של הסופר אתגר קרת ב-17 במאי, יציג לנו הפרופסור דוד משר מאוניברסיטת סן חוזה את סיפוריו הראשונים של קרת מתוך האסופה “געגועי לקיסינג׳ר״ שראתה אור בשנת 1994. הטקסט ישמש כמצע לשיח על החברה והתרבות הישראלית כפי שהיא נשקפת בסיפוריו של הסופר הישראלי המצליח.

הסיפור שלי – לפני שהגעתי למחלקה לאנגלית באוניברסיטת סן חוזה, לימדתי באוניברסיטת תל אביב.

הסיפור של הסדנה – הכתיבה של אתגר קרת מלאה בהומור מוזר ומשונה, ובשל כך הסדנה תהיה מאוד כיפית. יחד עם זאת, הסיפורת שלו נוגעת גם בנושאים קצת יותר שנויים במחלוקת כמו שנאת נשים, הומופוביה, גזענות וכו׳. אשתמש בסדנה בסרטוני וידאו ואנימציה הקשורים לאתגר קרת ולכתיבה שלו כדי להציג את הרקע שמאחורי כמה מהסיפורים.

הסיפור שלנו – כאמור, אתגר קרת יגיע אלינו לביקור באביב ולכן אני מתכנן להציג בפני המשתתפים את הכתיבה שלו ולעודד אותם לקרוא עוד מספריו. אמנם, אין צורך בידע מוקדם כדי להנות מהסדנה, אך אשמח אם יהיו בקהל משתתפים שקראו מספריו של קרת. אנחנו נתמקד גם בתרגום של הסיפורים מעברית לאנגלית, וכיצד התרגום משפיע על אספקטים ספציפיים של הסיפורים, ולעיתים כיצד הוא מתורגם שלא כהלכה. לו הייתי יכול, הייתי קורא לסדנה שלי ״אתגר קרת: Found in Translation.״

דנה גרייצר-גוטליב

דנה, מנהלת הפעילות של המחלקה לתפוצות בחוף המערבי מטעם ההסתדרות הציונית, שמה לה למטרה לבנות גשרים בין ישראל לתפוצות. היא יוזמת ומנהלת תוכניות שמטרתן לקרב בין אנשים וליצור קהילות על בסיס ערכי יהדות פלורליסטית עם דגש על תרבות ישראלית ועברית.

הסיפור שלי – כילדה שהפכה לאישה יוצרת, הקול הנשי עניין אותי. גדלתי בתל אביב ולמדתי בבית ספר דמוקרטי שבו ידעתי שאני שווה בין שווים. אך כשהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה, גיליתי שלא כך הדבר. השבר הזה הוביל אותי ליצור, לכתוב, ללמוד ולבטא את קולי כאדם וכאישה. הקול הפנימי שלי הוביל אותי ליצור וחיבר אותי לנשים יוצרות, מנהיגות ומובילות חברתיות.

הסיפור של הסדנה – ״קולן״ הוא שמה של הסדנה והיא מספרת על הלבטים, ההתפתחות האישית, הסטיגמות, הקונצנזוס ומה שבינהם, בכל הנוגע להעצמה נשית. קולן הבטוח והלא מתנצל של נשים פורצות דרך, חיזק אותי. בחברה רב-תרבותית העוברת תהליכים רבים, קולן של הנשים סיפר ומספר עבר, הווה ועתיד. קולן מספר את הסיפור של כולנו, כנשים, כחברה וכפאזל הנקרא ישראל. דרך יצירתן של הזמרות נטע ברזילי, נרקיס, מרינה מקסימיליאן, נסרין קדרי ואסתר רדא נתוודע לסיפורן האישי המייצג את מורכבותה וצבעוניותה של החברה הישראלית.

הסיפור שלנו – בשנותיה הראשונות של ישראל שימשה המוזיקה ככלי תעמולתי שנועד לאחד את המדינה במטרות משותפות וחלום משותף. בכך, היא התעלמה מרב-התרבותיות הקיימת בישראל, בקולו של הפרט ובקול הנשי. בחרתי להתמקד ביוצרות עכשוויות כדי ללמוד דרכן על המגמות החברתיות המשתנות בישראל. החשיפה לעולמן הפרטי מספרת את סיפורה של החברה, שעם הזמן, לומדת, מקבלת, מנסה ומשלבת.

עוד הרצאות בולטות ומסקרנות ברשימה הארוכה והמכובדת של ג׳ובלי 2020 הן הרצאתה של אסתי בן דויד על סיפורן של רות ונעמי, דונה גריפית תספר לנו מנסיונה על ההשפעה המסתורית והקסומה של סיפורים על הצלחה עסקית, אביב מצקין המחנך האגדי מהאוזנר ירצה על הסיפורים שמחברים אותנו, רוני אלפרין יכשף אותנו שוב עם תאטרון הפלייבק שלו המבוסס על סיפורים מהקהל, פרופ' עדנה אפק תדון בשימוש בשפה העברית בסיפורי האהבה של ש״י עגנון ועוד רבים וטובים.

איפשהו בין כל פרטי האירוע, ההרצאות והפעילויות מצאתי ציטוט של הרבי נחמן מברסלב שמצא חן בעיני והוא אמר כך: ״אנשים אומרים שסיפורים נועדו לעזור לנו להירדם. אבל אני אומר שסיפורים נועדו לעורר אותנו!״ ביום ראשון ה-26 בינואר, תהיה לנו הזדמנות לשמוע סיפורים רבים שיעוררו בנו מחשבה, צחוק והרבה השראה.

לפרטים והרשמה לג׳ובילי 2020 לחצו כאן.

שבת שלום!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

מאת: יעל יחיאלי

מה יהיה אחרי מותנו? זו שאלה שהאנושות מאז ומתמיד מתמודדת איתה. אני בטוחה שהמחשבות על המוות עוברות בראש לכל אחד ואחת מאיתנו מידי פעם. זה חלק מהחיים. במצב של הגירה מתעוררות עוד שאלות, איך נתמודד עם מוות של אדם קרוב בישראל, באלו מקרים ניסע חזרה, באיזו דרך ניתן להתאבל מכאן, האם יש לנו מחשבות איפה אנחנו נרצה להיקבר בבוא היום, מה המקום של הקהילה סביבנו במצב של אבל.

Photo by istock/ pixinoo

פרשת ויחי, מספרת את סיפור פרידתו של יעקב ממשפחתו. יעקב נמצא על ערש דווי במצרים, אליה היגרו בגלל הרעב שהיה בארץ כנען. בזכות יוסף, הבן האבוד, שביסס את חייו שם, הם היגרו למקום שבו יש אוכל והקימו שם חיים, קהילה. רגע לפני שהמשפחה הזו הופכת לעם, ולמסע הארוך ממצרים לישראל אנחנו נפרדים מיעקב ובסוף הפרשה גם מיוסף. אמנם קוראים לה פרשת ויחי אבל יש בה לא מעט עיסוק במוות.

הפרשה מתחילה עם בקשתו של יעקב מבניו –  אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם

בקשתו האחרונה של יעקב – אני רוצה להיקבר יחד עם אבותי, ובהמשך הפרשה הוא חוזר על הבקשה – אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

אפשר ממש לשמוע את התחינה שלו. הוא מבהיר שוב ושוב שזה חשוב לו, הוא יודע איפה הוא רוצה להיקבר. בספר בראשית יש לא מעט עיסוק במוות כי זה סיפור של דמויות – לידתם ומותם. מספר בראשית עד היום המסורת היהודית לוקחת חלק ממנהגי האבלות, מערת המכפלה היא המקום שאברהם קנה בשביל לקבור את שרה אשתו. והדורות הבאים בספר גם נקברו שם. יעקב מסמן לבניו, אני רוצה לחזור, להיקבר שם.

הקריאה של הסצינה הזו מכאן, מעלה שאלות שאולי ביום יום אפשר להימנע מהן, על אף שהן חלק מהחיים. מוות הוא חלק מהחיים. בקריאת הפסוקים האלו אפשר לנסות להיכנס לראש של יעקב למה זה היה חשוב לו, האם זה בגלל החיבור לעבר, למקום שבו נמצאים אבותיו ואמותיו, או לעתיד, במחשבה או ידיעה שילדיו יחזרו לשם. אולי זו עבודה של העורך המקראי שכבר מסמן את המעבר לספר שמות, שבו מתחיל סיפור של הדרך ממצרים חזרה לארץ כנען. אני חושבת על דורות של יהודים/ות שקראו את הפרשה הזו שנה אחרי שנה ברחבי הגלובוס ואצל חלק מהא/נשים אני בטוחה שזה נטע את הכמיהה הזו להיקבר בארץ ישראל.

ומה איתנו? האם אלו מחשבות שעוברות עלינו מידי פעם? אני בטוחה שכן. האם יש לנו תשובות חד משמעיות כמו של יעקב? לא בטוח ואולי טוב שכך. לפנחס שדה יש מחשבות אחרות על אחרי מותו, הוא גם יודע איפה הוא רוצה להיקבר אבל ממניעים אחרים:

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון

נשב את ואני אל החלון

איזה אושר יהיה זה נשב דומם כך

את תהיי שלי אני שלך

נזכור אך לא נאמר דבר

כל שסבלנו כל שעבר

שנות אור של אחר צהריים אינסופי

נצחים באים נצחים חולפים

נחל השאול שחור ירקרק לאט

בכל מלוא היקום אני ואת.

בסוף הפרשה מגיע מותו של יוסף, בפסוקים האחרונים יוסף מודיע לאחיו שעוד מעט הוא ימות ואלוהים יעלה אותם אל הארץ שנשבע לאברהם יצחק ויעקב. בניגוד ליעקב, יוסף לא מבקש שיקברו אותו במערת המכפלה, אבל הוא אומר להם, כשאתם מתחילים את המסע שלכם לארץ – תקחו אתכם את עצמותי. ועד שזה יקרה הוא ינוח בארון במצרים.

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

בפרשה אחת יש שתי אפשרויות של מה לעשות במצב של מוות בתקופה של הגירה. וכמובן שיש עוד אפשרויות. פרשת השבוע נותנת לנו הזדמנות לחשוב על הסוגיה של מוות, לשאול את השאלות ואולי למצוא כיוונים למה אנחנו רוצים שיקרה אחרי מותנו.

בתקופה האחרונה התחלנו בתוך הצוות של ה-ICC  לעסוק בנושא של מוות ואבלות מתוך מחשבה על המענה הקהילתי שלנו למצבים של מוות ואבלות.

ביום שלישי הקרוב מתחילה להתגבש וועדה שתעסוק בנושא, אם מעניין אתכם להצטרף, צרו קשר- rantebi@paloaltojcc.org.

שבת שלום

רואים 20/20: סיכום העשור שלי

רואים 20/20: סיכום העשור שלי

מאת: דלית גבירצמן

זה היה שבוע של סיכומים. עבורי, זאת היתה עוד שנה של התחלות חדשות. בכלל, זה היה עשור של שינויים גדולים ושני עשורים של מעברים רבים. לפני עשרים שנה ארזנו שני פעוטות ושמונה מזוודות וחצינו את האוקינוס אל עבר הלא נודע. וכשאני אומרת לא נודע, אני באמת מתכוונת לזה. זה היה עולם ללא Waze, ללא ICC וללא קבוצות פייסבוק כמו ״כבר כאן – סיליקון ואדי״ ואחרות. תארו לכם. אמנם היו כאן כבר ״חלוצים״, אבל בהחלט שלא היתה כאן קהילה.

בדיוק שלושה חודשים אחרי שהגענו, התחלפה לה מאה וכל העולם היה בפאניקה. לא ידענו לאיזה בוקר נתעורר אחרי ה-31 בדצמבר 1999. אימת הטכנולוגיה הילכה אימים על כולם, ואנחנו נסענו עם סבא וסבתא לטיול בסן דייגו. לקחנו מלון מפנק ב- La Jolla, כי אם כבר הגיע סוף העולם, אז שיהיה בנעימים. התעוררנו למחרת בבוקר והשמש זרחה, הציפורים צייצו, וכידוע החיים המשיכו כהרגלם. רק אימת ההשתלטות של הטכנולוגיה על חיינו נותרה כשהייתה.

מטבעי אני לא בן אדם נוסטלגי, אך תאריכים משמעותיים בכל זאת עושים לי את זה. שנת 2020 הגיעה, ואיתה הבליחה בי ההכרה, שעם כל שנה שחלפה מאז, הראייה שלי רק הלכה והתחדדה, וזה לא רק בגלל המשקפיים. כל שנה הביאה איתה תובנות חדשות שהובילו לדיוק רב יותר של הבחירות שלי. הרצונות, התוכניות והמטרות שלי הלכו והתבהרו, וכולם הובילו אותי אל המקום שבו אני רוצה להיות, ואל האופן שבו אני בוחרת לבלות את זמני. ישנם אנשים שחיים בפחד מפני העתיד ובצער על הזמן שחולף. אני מוצאת שהזמן הוא הדבר הכי יקר שיש לנו, ולכן חשוב לבחור היטב את האופן שבו אנחנו בוחרים להעביר אותו, ועם מי. יותר מתמיד, אנחנו חיים היום במצב של הצפה, ולכן חשוב לעשות בחירות נכונות.

קשה להאמין שלפני שבע שנים התחלתי לכתוב ב״בעניינים״, אבל עם תאריכים הרי אי אפשר להתווכח. שבע שנים שבהן, מידי שבוע, שיתפתי אתכם במתכונים שאני הכי אוהבת, בהמלצות על מסעדות טובות, ספרים וסרטים מעניינים, מקומות מעניינים שטיילתי בהם, הגיגים ושיחות שהיו לי עם אנשים מעניינים. השבוע, לכבוד השנה החדשה, ערכתי רשימת סיכום קצרה לדברים שהסבו לי הנאה בעשור החולף.

הספרים שהשפיעו עלי

כאמור, אלו היו שנים של שינויים והתחלות חדשות. הספרים ששימשו לי אבני דרך במסע היו רבים אך אציין שלושה מהם. הספר הראשון היה על דפוס החשיבה המתפתח מאת קרול דואק (Mindset by Carol Dweck). זה היה חומר קריאה מקצועי, ששינה את חיי. אחריו הגיעו ספריה של ברנה בראון, הכוהנת הגדולה של העוצמה שבפגיעות והקריאה לאומץ ששתיתי בצמא (The Gifts of Imperfection, Daring Greatly ואחרים). אך הספר שהכי השפיע עלי בעשור האחרון היה ספרה של שונדה ריימס Year of Yes. הספר הזה לימד אותי להעז לצאת מאזור הנוחות שלי ועודד אותי לנסות דברים חדשים, לא להתבלבל בין הציפיות של אחרים ממני לאלו של עצמי, ובעיקר, לא לפחד משינוי.

מבחינת ספרי קריאה מומלצים, מצאתי את עצמי מרותקת השנה לביוגרפיות כמו Educated by Tara Westover, ו-Becoming by Michelle Obama. נשאבתי כמו מליוני קוראים ברחבי העולם לסדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה אלנה פרנטה. ספרה החדש של אליזבט גילברט (״לאכול, להתפלל, לאהוב״) שנקרא ״עיר של בנות״ אף הוא היה מענג, אך יותר מכולם נשארו איתי הספרים ״טירת הזכוכית״ מאת ג׳אנט וולס ו״אמריקנה״ מאת הסופרת הניגרית צ׳יממנדה נגוזו אדיצ׳יה.

המסעדות שאהבתי

בעשור האחרון ביקרתי בעשרות אם לא מאות מסעדות. חלקן מתהדרות בכוכבי מישלן ואחרות עממיות, ואפילו הגעתי לחורים בקיר, הידועים רק לבודדים. מעטות המסעדות שאני חוזרת לבקר בהן שוב ושוב, אך חלקן הפכו לי למשרד וכמעט לבית שני. בשנה האחרונה בלטה מסעדה מהסוג הראשון, כזאת שפוקדים בעיקר באירועים חגיגיים, ושהחוויה הקולינארית בה היא בלתי נשכחת. Saison נחשבת לאחת המסעדות הכי שוות בעיר. מדובר במסעדה שזכתה בשנת 2014 בשלושה כוכבי מישלן, ועל אף שב-2019 איבדה כוכב אחד, עדיין מדובר פה בחוויה קולינרית יוצאת מן הכלל. העיצוב המרהיב של החלל והמטבח הפתוח של השף ג׳ושוע סקנס גרמו לנו לרצות לעבור ולהשתקע במקום. האסתטיקה של המנות והשירות האישי הזכירו לי שוב מדוע וכיצד מסעדות מסוימות זוכות לתהילה והופכות להיות משאת נפש למקומיים ולמבקרים. הארוחה שלנו כללה מנות מהממות ביופין ובטעמן. מדובר במסעדה חלומית ומומלצת ביותר לאירועים מיוחדים ביותר!

Tartine Manufactory

מסעדה נפלאה נוספת שביקרנו בה השנה היא Angler, אחותה הקטנה, הצנועה והפחות מהודרת של Saison, אך מצוינת לא פחות. Angler היא מסעדת דגים ומאכלי ים, המגישה מנות מהעדינות והאנינות שאכלתי בהן מימי. פרט לאנינות הטעם וההקפדה, יש בה גם את הנוף הכי יפה שנשקף אל האמברקדרו.

אך אם אנחנו בעניין של סיכומי העשור, אני חייבת להודות עם היד על הבטן, שהמקום ששינה את חיי מבחינה קולינארית היה ונשאר המאפייה החדשה של צ׳אד רוברטסון, או כמו שאני נוהגת לכנות אותה: כנסיית הלחם. כיכר הלחם של טרטין, Tartine Manufactory, היתה ונשארה בעיני יצירת מופת, ועד היום אני נרגשת בכל פעם שאני מגיעה לשם, שזה בערך פעם בשבוע.

סרטים וסדרות מומלצות

אני חייבת להודות ששנת 2019 לא הפילה אותי מהכיסא מבחינה קולנועית. היו אלו דווקא הסרטים התיעודיים שהותירו בי רושם עז. מ״חווה קטנה גדולה״ ״מריאן ולאונרד: מילים של אהבה״, ״טוני מוריסון: חלקי חיי״, ״דיוויד קרוסבי: זכרו את שמי״, וכמובן – ״תמונת חייו״. יותר מכל, מצאתי את עצמי השנה צופה בשקיקה בסדרות מעולות כמו צ׳רנוביל, הכתר, יורשים, כשהם רואים אותנו, הנערים, בלש אמיתי ועוד. אהבתי גם את הסדרה ״החברה הגאונה״ המבוססת על הספר הראשון בסדרת ״הרומנים הנפוליטניים״ מאת אלנה פרנטה. אחד הסרטים המרגשים והאותנטיים שראיתי לאחרונה בנטפליקס נקרא ״סיפור נישואין״ ובו מככבים סקרלט ג׳והנסון ואדם דרייבר הנפלאים. זהו סרט דרמה שבוים על ידי נוח באומבך, ויש בו רגעים מדויקים, שכאמור, לא ניצפו רבים מהם השנה בקולנוע. אך יותר מכל, הפליאו לעשות סדרות ישראליות מצוינות כמו "רק להיום", "פאודה", "המדובב", וכמובן, הסדרות הנפלאות של כאן 11- "העברים", "אנחנו על המפית", "פגישה עם רוני קובן", "סליחה על השאלה" ועוד.

הפודקסטים שאהבתי

בעשור האחרון פרצו לחיינו הפודקסטים (או הסכּתים, בעברית) ושינו לנו את הרגלי ההאזנה והצריכה. בשל כך, איכות הפודקסטים רק הולכת ומשתפרת, ויש פודקאסטים בכל נושא, איש, איש וטעמו או טעמה. אחד הפודקסטים הראשונים שהאזנתי להם היה חושבים טוב עם יהודית כץ המשוחחת עם חוקרים או מיישמים של פסיכולוגיה חיובית ופרקטיקות שינוי הרגלים. אחריו עברתי לפודקסטים המצוינים של NPR כמו How I Built This ו-Master Class של OWN. לאחרונה, בעקבות המלצה חמה, התחלתי להאזין לתוכנית ותיקה ומרתקת בשם Desert Island Discs, שבה מתארחים אנשים מעניינים מתחומי דעת שונים והם בוחרים מוסיקה וספרים אותם היו לוקחים לאי בודד. כאן 11 שוב מככבים עם רשימה מכובדת משלהם עם פודקאסטים. הבולטים הם- שיר אחד העוסק בכל פרק בסיפור שמאחורי שיר מסויים. היוצרים, המבצעים וכל מי שבאמצע, חושפים את הסיפור של השיר מרגע ההשראה ועד שיצא לאוויר העולם ונכנס אל הלב שלנו. מ״צעצוע״ של נטע, ״שירת הסטיקר״ של הדג נחש ועד ל״ליבי ער״ של יובל דיין ו״שיר אהבה אינדיאני״ של עלמה זוהר ועוד. עוד פודקאסט משובח של כאן 11 הוא גיבור תרבות בו משוחחים ד״ר דוד גורביץ׳ וד״ר דן ערב עם יונתן גת על הדמויות האייקוניות שעיצבו את הדרך שבה אנחנו צורכים, יוצרים וחיים תרבות.

שנת 2019 היתה עבורי שנה של מיקוד וצמצום. פחות הרגשתי צורך לצרוך חפצים ויותר לאסוף חוויות. השתדלתי להיות נוכחת יותר בחיי ופחות מוסחת מרעשי רקע, אם כי אני מרגישה שעדיין יש לי עוד דרך ארוכה לעשות בעניין הזה. חשוב לי להמשיך ולדייק בבחירות שלי, לשים לב מה אני עושה, ולהיכן אני מפנה את המשאבים שלי. החיים שלנו, אחרי הכול, הם סך כל הבחירות וההחלטות שאנחנו מקבלים בכל רגע נתון. וכפי שתמיד אני אומרת, האושר הוא בפרטים הקטנים, וכל זמן שאנחנו הם אלו השולטים בבחירות שלנו ובכיוון של חיינו – אין מאושרים מאיתנו.

שלכם, באיחולים לשנה אזרחית טובה, משמעותית ומהנה,

דלית גבירצמן

שאלות? תגובות? מחשבות?

dalit@gvirtsman.com