הייטק ביום, מוזיקה בלילה: הכירו את להקת The Thursdays

הייטק ביום, מוזיקה בלילה: הכירו את להקת The Thursdays

מאת: איתי שמי

זה היה ערב אוגוסט נעים, יום חמישי. באחד הרחובות המנומנמים של סאניוויל מוציאה חבורת הייטקיסטים ציוד הגברה, מערכת תופים, קלידים, גיטרות חשמליות, בס ומתחילה לתת בראש. שכנים, עוברי אורח וחברים עוצרים להקשיב לקונצרט רוק חינמי ברחוב ככה סתם באמצע סברביה. לא עובר זמן רב וארבע ניידות משטרה מגיעות לאירוע, השוטרים מחכים בצד בנימוס לסוף השיר, מתנצלים ואומרים שאחד השכנים התקשר כי לא בא לו בטוב כל הרעש הזה ובעקבות התלונה הלהקה חייבת להתקפל.

להקת The Thursdays. צילום: מירי אקשטיין

למחרת חוזר לזירת הפשע אחד השוטרים שהיה שם ערב קודם, דופק בדלת, מציג את עצמו ואומר שהוא מאוד אהב את העובדה שהם נותנים גוד טיים בתקופה הזו ושהוא ישמח לגשר בין הלהקה לשכן, כדי שהחבורה תוכל להמשיך להופיע. סיפור פרברים שכזה לא היה יכול לקרות בשום תקופה אחרת…

מזה כחודשיים-שלושה כמעט בכל יום חמישי אנחנו נפגשים עם חברים ברחוב פלמינגו מול ביתו של איתי בן צבי, בק״ק סאניוויל לצפות בהופעה שבועית של להקה העונה לשם, תחזיקו חזק, The Thursdays. מצויידים בכיסאות מתקפלים, גבינות ויין, אנחנו פותחים שולחן ורואים הופעה חיה הכוללת קאברים של להיטי רוק שכולם מכירים. האווירה היא של גיאם סשן ומדי פעם עולה לשיר שכן אמיץ. יש למשל אחד שעושה ביצוע מעולה ל-Creep של רדיוהד. הבחור ממש נכנס לזה ואי אפשר שלא להידבק בהתלהבות. גם יערה, אשתו של איתי, עולה מדי פעם לשיר את Linger של הקרנבריז. ביום חמישי האחרון, בסוף ההופעה לקח מיגו, קלידן הלהקה, גיטרה ויחד עם יערה ביצעו את "שקט" של בלאגן ואילתרו עוד מספר שירים ישראלים כולל פאמלה שהוקדש לפאמלה, זמרת הלהקה… היה שווה להישאר עד הסוף.

אחרי שהכניסו את מערכת התופים, המיקרופונים וציוד ההגברה לגראז׳, נשארתי עם שלושה מחברי הלהקה: פאמלה, איתי ומיגו לשיחה בחצר האחורית.

ערב טוב, בואו תציגו את חברי הלהקה

פאם: זאן פאולו, איתי וג'ראד מנגנים גיטרה, ג'ראד ואני שרים, מיגו על הקלידים, תומר מתופף ואדוארדו הוא הבסיסט.

איתי: יש גם את ליאנה ששרה אבל היא עזבה כרגע לפריז. היא עוד תחזור…

פאם: כן, אנחנו שרות ביחד יופי של דואטים.

(כאן איתי סיפר לפאם ומיגו שאני זה שהפגיש בין ליאנה, שהיא אמא של חברה של ביתי הקטנה, לבין חברי הלהקה).

אז איך הכל התחיל?

"אספתי את כולם מכל מיני מקומות", מספר איתי בן צבי, "בהתחלה ארגנתי בגוגל ערבי מיקרופון פתוח. אדוארדו ואני היינו היחידים שהגיעו לכל מפגש ככה שהתחלנו לג'מג'ם ביחד. את תומר פגשתי פה בשכונה. הוא גר כמה בתים ממני, יצא שלקחנו את הילדים ברגל לבית הספר באותו הזמן והתחלנו לדבר. ככה למדתי שהוא מתופף. בהמשך הבאתי את פאם, איתה עבדתי בגוגל על אותו פרויקט (Loon , פרויקט הבלון הענק המרחף שמספק אינטרנט במדינות מתפתחות שאין בהן תשתית תקשורת טובה). את ז'אן פאולו שמעתי מנגן במסיבה והצעתי לו להצטרף. אגב היו עוד נגנים שבאו והלכו במהלך השנים, אבל היינו חמישה במשך תקופה ארוכה. ליאנה הצטרפה מאוחר יותר. הנגינה התקיימה בבניין החזרות של גוגל במאונטיין וויו. אחרון הצטרף מיגו, שגר בבית ממול. זה כבר קרה בתקופת הקורונה".

איך הגעתם לשם The Thursdays? מתי? 

"היינו צריכים לבחור שם לפני ההופעה הראשונה, שנערכה בבניין החזרות בו הופיעו הלהקות השונות שמתאמנות במקום", נזכר איתי, "השם נבחר פשוט כי היינו נפגשים לנגן בימי חמישי".

פאם מוסיפה, "בהמשך גם הופענו בכמה פאבים בהרכב מצומצם, למשל בריטניה ארמז. ממש לפני הקורונה עשינו הופעת רחוב בדאון טאון לוס גאטוס. תומר ואדוארדו לא יכלו להגיע אז עשינו הופעה אקוסטית. המשכנו מהרחוב לתוך אחד הברים ומשם עברנו לעוד בר והיה ממש מגניב.

מה עשיתם כשהתחילה הקורונה?

פאם: בהתחלה כולם פחדו ופשוט הפסקנו להתאמן. אחר כך ניסינו לעשות מפגשים דיגיטליים אבל זה לא עבד כמו שצריך.

איתי: אני הרגשתי מאוד מבודד והתחלתי לצאת לנגן על גיטרה אקוסטית בכניסה לבית סתם לעצמי. מיגו ראה אותי והצטרף. ניגנתי עם פאם אצלה בבית מספר פעמים והיא ארגנה שם כמה הופעות בחוץ. עשינו אצלה הופעה בארבעה ביולי ומאז הרגשנו מספיק בטוח להיפגש והפכנו את החזרות שלנו למופע רחוב שבועי אצלי בדרייבווי. זה היה נהדר לחזור לנגן כולם יחד.

חשבתם לנגן גם חומר מקורי שלכם?

איתי: כן, רצינו. אדוארדו היה זה שדחף הכי חזק בכיוון. הוא גם הקליט כמה דמואים, רצה שנקשיב ונכניס פנימה את הנגינה שלנו. גם אני רציתי לכתוב. אחת הבעיות היא שאנחנו נפגשים רק אחת לשבוע ועוד עושים את זה לפני קהל, ככה שאין לנו בעצם מתי לעבוד על חומר מקורי.

פאם: אני כותבת מילים אבל אף פעם לא עשינו עם זה משהו ביחד.

איך אתם בוחרים איזה שירים לנגן?

פאם: אנחנו עושים רוטציה וכל אחד מביא שיר שהוא בוחר בתורו.

איתי: רגע, זה לא תמיד התחיל ככה, ספרי איך זה התחיל.

פאם: (צוחקת) בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום… בהתחלה איתי בחר את כל השירים והיתה לו נטייה לשירי דיכאון. אמרתי לו שאם הוא רוצה שאשיר בלהקה חייבים לשנות את הרפרטואר אחרת בסוף אחתוך את הורידים…

איתי: ואז רצינו שכולם יבחרו שירים אבל מה שקרה זה שמישהו אמר: ״הי, בואו נעשה את השיר הזה״, אנשים ענו: בטח, מגניב, אבל אז מישהו אחר אמר: ״למה שלא נעשה את השיר הזה״ וככה נזרקו שירים לחלל האוויר אבל בסוף לא עשינו עם זה שום דבר.

אם לא הייתם בגוגל או בכלל בהיי-טק, מה הייתם רוצים לעשות בגלגול אחר?

איתי: הייתי רוצה לנסות להיות מוזיקאי ולתת לזה צ׳אנס בגיל צעיר. התחלתי לנגן ברצינות בגיל יחסית מאוחר.

מתי התחלת?

התחלתי לנגן גיטרה קצת לפני תיכון כדי להתחיל עם בנות כי לא הייתי אתלטי במיוחד. גם הייתי בלהקת מטאל כמו כולם… בצבא הנחתי את זה בצד ורק בשנים האחרונות עם ה-Thursdays חזרתי להשקיע יותר ואני משתדל לנגן לפחות שעה ביום.

הזכרתי לאיתי שפגשתי אותו ב-Makers fair לפני כמה שנים עם מן גיטרה משונה שהוא יצר. "היתה לי אובססיה להיות מייקר", הוא אומר, "רציתי לחבר את העניין שלי באלקטרוניקה וטכנולוגיה עם האהבה שלי למוזיקה. לקחתי גיטרה חשמלית, הכנסתי פנימה אורות LED ומתגים שעשו תצוגת צבעים בהתאם למוזיקה שהתנגנה. רציתי לנגן עם הגיטרה הזו על הבמה אבל כל האלקטרוניקה יצרה בעיה עם הצליל של הגיטרה והיא לא נשמעה מספיק טוב. הגיטרה הזו היתה בעצם המעבר שלי מעולם המייקר חזרה להתמקדות במוזיקה.

פאם: אני גדלתי בבית מוזיקלי. ההורים שלי הכירו כשהם נגנו במארצ׳ינג בנד ככה שבעצם נועדתי למוסיקה… שרתי במקהלה של הכנסייה והכלי הראשון שלי היה קלרינט. שנאתי את זה. התחלתי להקת ג׳ז בבית הספר ושם לקחתי על עצמי לנגן בבס. אח״כ קצת עזבתי את המוזיקה וחזרתי לשיר בעצם כשהקמנו את הלהקה.

(הפסקה מתודית, תיאודור האופוסום המקומי, שהוא החיה הרשמית של הלהקה, חולף על פנינו על הגדר שמפרידה בין החצר האחורית לבית השכנים והולך לעבר יעד בלתי ידוע).

מיגו: מוזיקה תמיד היתה חלק מהחיים שלי. אפילו גיליתי שסבי היה מוזיקאי, לצערי לא יצא לי להכיר אותו. התחלתי בערך בגיל 12 לנגן בקלידים. כשהביאו לי מורה שנאתי את זה והפסקתי. חזרתי מאוחר יותר לנגן כשאני מלמד את עצמי. בתיכון לימדתי את עצמי לנגן על גיטרה, בין היתר בשביל הבנות… קצת זנחתי את המוזיקה לתקופה ארוכה, ולאחרונה באמצע התקופה הלא קלה הזאת פגשתי את איתי וחזרתי לנגן.

פאם: אז המוטיב החוזר כאן הוא שאם אתה הולך לאיבוד בחשכה איתי יהיה שם לפגוש אותך ויוציא אותך אל האור…

קצת פרטים:

הלהקה מנגנת בכל יום חמישי בין 5:00 ל 7:00 בערב בדרייב ווי לפני הבית בכתובת

1498 Flamingo way, Sunnyvale

(לפני ההגעה כדאי לוודא ב״כבר כאן״ שההופעה אכן מתקיימת ואין שינויים של הרגע האחרון).

פרשת וישלח: מחשבות על יחסי אהבה-שנאה בין אחים

פרשת וישלח: מחשבות על יחסי אהבה-שנאה בין אחים

מאת: שרון גרוסברד

אתחיל ואומר כי הפעם האחרונה בה נגעתי בטקסט מן התנ"ך, ככל הנראה התרחש בבגרות שלי בתנ"ך וגם אז זה היה מתוך הכרח ולא מתוך בחירה. היום, אחרי שעברו כמה שנים, באתי לקרוא את הטקסט, נשמתי עמוק ותהיתי בליבי, מה צופן לו, בעבורי, הטקסט הזה?

מודה, הייתי סקפטית ואולי אפילו נרתעתי מהאפשרות כי אתחבר אליו. עם תחושות אלו, החלטתי לקפוץ למים, מאחר ו…"התחלתי ולכן אסיים", "התחייבתי ולכן אקיים".

פרשת וישלח מתפרשת על פני כ-23 שנים ומתארת מספר אירועים בחייו של יעקב, אני קוראת ונכנסת לתוך הקשר בין יעקב לעשו – קשר אחאי מורכב, אשר לאורך כל מערכת היחסים ביניהם, ידע עליות וירידות, שנאה ואהבה ולא מעט קשיים.

בפרשות הקודמות מסופר על יעקב שבורח, מתוך פחד מאחיו עשו, שכועס עליו על שגנב את הבכורה. יש כאן חתיכת סיפור. הפרשה שלנו מתחילה במילה וישלח. יעקב מתחיל את הדרך הביתה, בבית נמצא עשו אחיו. פעם אחרונה שנפגשו, הייתה אחרי שיעקב גנב את הבכורה.

בתחילת הפרשה מתואר הרצון של יעקב להתאחד עם אחיו, עשו, לאחר תקופת ניתוק ארוכה. על אף תקופת הניתוק, יעקב בוחר לבוא בדרכי שלום וברכה אל אחיו ולהזכיר לו את היות אחים הם. הוא שולח אליו מלאכים שיכינו ואף ירפדו את הדרך. עשו מצידו, אינו מוכן כל כך מהר להיפרד מן הכעס והתרעומת כנגד אחיו ובוחר להשיב לו באותות מלחמה. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ

"הציליני נא מיד אחי עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכיני אם כל בנים…".

יעקב מצידו, אמנם חרד וירא לבני משפחתו וצאנו, אך אינו מוכן לוותר על הפיוס והאיחוד עם אחיו. הוא מתגונן בשלוש דרכים, אשר מאמין כי יוכלו להגן הן על היקרים לו והן להשאיר פתח למטרתו, הלא היא איחוד עם אחיו. ראשית, הוא מחלק את העם לשני מחנות, כך שבמידה ומחנה אחד חלילה יותקף, ינצל המחנה השני. שנית, הוא נושא תפילה לאלוהים שיציל אותו מכוונותיו של עשו ולבסוף, הוא מכין מנחה הכוללת בקר וגמלים, ושולח אותה לאחיו. אז מגיע הרגע הדרמטי – רגע המפגש המיוחל.

יעקב ועשו. ציורו של פרנצ'סקו הייז

עשו נענה למחוותיו של יעקב, כך שהרצון והכיסופים לקשר עם אחיו, עולים על הפחד מפני הירידה מן הנשק והפרידה מן הכעס והתרעומת ששירתה אותו תקופה כה ארוכה.

"וירא עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צאווריו וישקהו ויבכו…".

לא בכדי התחברתי לשני הפסוקים הללו, אשר משקפים את הדיאלוג המתמיד המתקיים בקשר האחאי – יחסי שנאה, אהבה, קנאה, יריבות, תחרותיות, מקור לצמיחה והתפתחות. המקום בו אתה, מצד אחד, יכול להרגיש הכי בטוח שאפשר ומה שבאותה נשימה, מאפשר את הפגיעה הגדולה ביותר בך.

כפי שניתן לראות מתוך הפרשה הנשקפת לנגד עינינו, יעקב אמנם רצה מאוד בקשר, אך הבין כי לצד האמונה שעשו ישתכנע וייעתר לו, עליו להתכונן לאפשרות כי עשו עדיין פגוע וכועס וייתכן וינסה לחבל בניסיון הנ"ל ואפילו לתקוף אותו. יעקב היה נכון להיות חשוף בעצמו לפגיעה, אך לא לחשוף את היקרים לו ואילו עשו, ייתכן ותהה עד כמה יעקב רציני ועומד מאחורי הרצון לקשר? האם הוא יעמוד במבחן או שמא יירתע ממנו? נראה כי רק לאחר שעשו היטיב להבין כי יעקב נכון לוותר על כבודו, להיות חשוף לפגיעה פיזית ונפשית כאחד, הוא נעתר והשיל מעצמו את ההגנות והחומות שבנה סביבו במשך שנים, רק בכדי לא להיפגע בשנית. מה שנקרא, צריכים שניים לטנגו – האחד שיהיה נכון לעשות את הצעד קדימה ולהושיט את היד לשלום ואילו השני, שיהיה מוכן לסמוך ולהיעתר להושטת היד. בקשר אחאי, נראה כי אין הכרח שאותו צד תמיד יהיה המוביל או לחילופין, המובל. ישנו מקום למוביליות בקשר, לשינוי עמדות ותפקידים.

הפגישה ביניהם, לקורא הפשוט (מכלילה את עצמי כמובן), נשמעת כפגישה אותנטית, כנה, מלאת אהבה ואינטימיות, כזו אשר באמת המתינו לה יותר מידי שנים.

Photo by iStock/tatyana_tomsickova

לא פעם בעודי עובדת עם הורים, הם משתפים בנוגע ליחסי האחאות בתוך משפחתם ותוהים על טיבם. כמו כל דבר, כמעט, בהורות שלנו, גם התייחסותנו ליחסי האחאות של ילדינו, קשורים לחוויות שלנו כילדים: אם היו אלו יחסים נפלאים, אותם אנו מייחלים לשחזר או שמא היו אלו יחסים מורכבים, קשים וכואבים, אותם אנו מייחלים לתקן על ידי שינוי דפוסים מבית אבינו בתוך המשפחה אותה הקמנו. כך או כך, נראה כי זוהי סוגייה מורכבת, אשר כמעט כל הורה, במודע או שלא, נותן לה חשיבות. אחד החששות שלנו כהורים הוא שיחסי ילדינו יעלו על שרטון, כזה אשר הם יתקשו לרדת ממנו, כזה אשר יגרום להם לניתוק הקשר. חשש זה מוביל הורים רבים לשאלה כיצד ניתן לייצר או לשפר יחסים אחאות. התשובה אמנם איננה אחידה בהכרח בין משפחה למשפחה, אך היא ללא ספק מתחילה במסרים המילוליים והלא מילוליים אותם, אנו כהורים, מעבירים לילדינו. לדוגמא, האם אנו מעודדים יריבות ותחרות כשם שעודדו הוריהם של יעקב ועשו? האם אנו מעדיפים, בצורה גלויה או סמויה, ילד אחד על פני האחר? האם אנו מעודדים את ילדינו לפתור בעיות בינם לבין עצמם או שמא אנו נחפזים לסייע בפתרון קונפליקט ושלא במתכוון, הופכים לשופטים בבית משפט? אלו רק כמה דוגמאות בהן ניתן לראות כיצד אנו כהורים עלולים לתרום בצורה שלילית לקשר בין האחים. לחילופין, מהי המידה בה אנו מעודדים את ילדינו לעזור איש לאחיו? עד כמה אנו מקפידים על זמני איכות משפחתיים? מחזקים ומשבחים את ילדינו על רגעי משחק משותפים?

ישנה שפה בלתי מדוברת בין אחים, כזו אשר הורים אינם מבינים אותה על אף כי מנסים רבות ועל אף כי גם הם, ברוב המקרים, מדברים אותה עם אחיהם. גלומים בה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו, בין אם נבחר בכך ובין אם לאו, רגשות, מחשבות וסימני שאלה אשר לא תמיד ניתנים להרגעה ולקבלה אמיתית, כדוגמת תחרותיות, היררכיה בתוך המשפחה, השוואה, העדפה, קנאה או יריבות. אני מאמינה כי אין בכל אלו דבר רע או אשר יש בנו מן הצורך להסתיר או לתקן אלא לקבל אותו ולהבין כי זה חלק מעסקת החבילה של מערכת היחסים הזו כך שכאשר אירוע כזה או אחר מתרחש אנו כאחים לא נבהל ונחשוש שמא יחסינו עלו על שרטון לעולם וכהורים, גם כן לא להיבהל על מנת שלא ננסה לתקן זאת במקומם.

היפה בעיני במערכת יחסים אחאית ושהתגלה בפני גם בקריאת פרשת וישלח, היא העובדה כי איזו מערכת יחסים אחאית שלא תהיה, טובה או לא טובה, תמיד מפעם בה הרצון לקשר מיטיב ומשמעותי. כאשר זה הרצון המפעם בקשר, סבורני, כי ביום כזה או אחר, מי מקרוב יותר ומי מרחוק יותר, הוא יצליח להתקיים. חשוב לזכור, כי משלב מסוים, טיבו של הקשר האחאי, יהפוך ברובו להיות באחריות האחים עצמם ולפי רצונם, כך שייתכן ולתקופה מסוימת יחליטו לנתקו ולשוב אליו מאוחר יותר. חשוב כי אנו ההורים, נאפשר להם להיות במורכבות הזו, להביע בקול רם תסכול וקושי הדדי, נאפשר להם לאוורר את הרגשות השליליים הללו החוצה על מנת שיוכלו להתנקות, להתחדש, להתגעגע ולהתמלא ברצון לקשר. וכמובן, שלא נבחר צד של המתרס, אלא נהיה שם, נמתין ונאפשר להם לבחור את הקשר ביניהם.

חזרתי לטקסט המקראי, שנים אחרי שלא פגשתי אותו, דבר אשר עורר בי מעט פחד, רתיעה וניכור, אך להפתעתי הרבה משהרגעתי חששות אלו הצלחתי למצוא בו גם נקודות ייחוס והשקה משמעותיות לחיי האישיים והמקצועיים כאחד. אני חושבת כי נכון יהיה לזכור ולהזכיר לעצמנו, כי הקשר האחאי, הינו המעבדה לחיים, בעזרתה אנו למדים כיצד לתקשר עם אחרים, כיצד להתפשר, לכעוס, לוותר, לתחמן, לעזור, לשאת ולתת, לאהוב, להחליף, לעשות תורות, להתגבר על עלבון, להתעלות על עצמנו, להתפייס ולצמוח מכך. ברגע שנכיר בכך, אנו האחים ואנו ההורים, נוכל לחיות מעט יותר בשלום עם עצמנו.

פרשת ויצא: יעקב יוצא לרילוקיישן

פרשת ויצא: יעקב יוצא לרילוקיישן

מאת: יעל יחיאלי

ויצא יעקב, כך מתחילה פרשת השבוע, במהלכה יוצא יעקב לטיול אחרי צבא, אבל יעקב מלידתו הוא לא ממש עצמאי. נולד מחזיק בעקב אחיו. וכך גם את הטיול הגדול הוא עושה בהוראת הוריו. יעקב הוא הבן של אמא שלו, רבקה, כרוך אחרי שולחנה, עושה מה שהיא אומרת לו, כולל לגנוב את הברכה של אחיו ולהסתבך. ועכשיו, אחרי שבפרשה הקודמת קיבל את ברכת אביו הוא מפחד מעשו, ואמא שלו רבקה מארגנת לו את הטיול לדודים בחרן. המקום ממנו היא באה. יכול להיות שיש ברבקה את הרצון לחזור לבית שבו היא גדלה, אבל היא לא יכולה, היא שקועה בחיים פה. אז היא שולחת את הבן שלה, יעקב, לשם, למקום הולדתה.

הפרשה מתחילה במילים וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה ואפשר ממש לשמוע עד כמה קשה לו לצאת. זה לא ה"לך לך" של אברהם. אברהם הלך ל… יעקב הולך מ… אלו שתי מוטיבציות שונות לחלוטין. לאברהם יש חזון, יש עתיד, יש הבטחה למקום חדש. ליעקב יש עבר, ומהעבר הזה הוא בורח. הוא יוצא לדרך כמעט בכוח, הוא צריך עכשיו לבנות את עצמו הרחק מההורים, הרחק מאחיו ששונא אותו, הרחק מהארץ בה הוא גדל, אבל הוא לא הולך אל הלא נודע, הוא הולך אל הדודים, אל משהו קצת מוכר, המשפחה של אמא שלו, שדואגת לו.

השמועה שהוא מגיע לחרן מגיעה לדוד שלו לָבָן, וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ  וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אפשר לדמיין אותם יושבים כל הלילה, לָבָן רוצה לשמוע הכל, על רבקה אחותו, על המשפחה, על יצחק, על עשו. מה אוכלים שם בארץ כנען, איך הפרנסה, המצב הפוליטי, ויעקב מרגיש שהוא הגיע הביתה. הנה אפילו המרק בטעם דומה, הוא מוצא חנות פלאפל. וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. ככה זה כשבן משפחה מגיע, אתה משלנו. שב איתנו. חודש, שנה, 20 שנה.

ובארץ החדשה הוא מתחיל לבנות את עצמו, דוד שלו לָבָן, מארגן לו עבודה בעסק המשפחתי. בתמורה לכך הוא  מקבל לא אישה אחת אלא ארבע, הוא עושה את ההון שלו. אחד עשר ילדים, כמה עדרי כבשים. הילדים כבר אוטוטו מגיעים לקולג'. הוא מסתבך בעסקים, גם במשפחה הדברים כבר לא כתמול שלשום (הביטוי הזה לקוח מפרשת ויצא). היחסים עם לבן מסתבכים, וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ובלילה, אלוהים מתגלה אליו, ואומר לו יאללה, זה הזמן לקנות כרטיס לארץ אבותיך. לארוז את כל מה שיש לך ולשוב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ויעקב כמו יעקב, עושה מה שאומרים לו. אורז, מתארגן ומתחיל את הדרך חזרה עם כל החמולה.

ויצא יעקב, כך מתחילה הפרשה, ויצא יעקב כך מסתיימת הפרשה. הוא יוצא אל הדרך חזרה. רגע לפני שהם עולים על החמורים, למרות הסכסוכים של השנים האחרונות, לָבָן בא להיפרד- וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. לבן שב למקומו. יעקב מתחיל את הדרך שלו חזרה הביתה מהמסע הגדול. כאלו היו אבותינו ואמותנו. כולםן היו מהגרים/ות. חיו במסעות בין ארצות, עם דודים ומשפחה בארץ אחת. חיים בוגרים, קריירה ומשפחה בארץ אחרת. אברהם יצא מארץ אבותיו ואמותיו לכנען, אך בבואו לקחת אישה לבנו הוא שולח שליח לאור כשדים להביא משם את רבקה. היא בונה את החיים שלה בארץ החדשה, דברים קצת מסתבכים, וכשילדיה גדלים היא שולחת את בנה האהוב,יעקב, לדודים, לארץ מולדתה. בעזרת הדוד לָבָן, יעקב בונה את חייו, בונה משפחה, עסקים. נראה שכמעט משתקע, וברגע מסוים אלוהים אומר לו – זה הזמן לארוז, ולהתחיל את הדרך חזרה, עם כל המשפחה, הצאן והרכוש שצבר. בעוד שנים, הילדים שלו ימשיכו את המסעות האלו וירדו למצרים לחפש אוכל ופרנסה. יצאו מהארץ למסעות שלהם. כאלו היו אבותינו ואמונתנו, לאורך כל הדורות, במסעות בין ארצות. אצל רבים/ות מאיתנו הסבים והסבתות שלנו היו מהגרים/ות, קיימו את ה"ויצא" שלהםן. אצל חלקנו ההורים היו מהגרים/ות, קיימו את ה"ויצא" שלהםן. וגם אנחנו. ויצא. סיפור חיינו.

כנס ציונות 3.0: כל הפרטים על האירוע שמציע חזון לעתיד משותף ליהדות ארה"ב וישראל

כנס ציונות 3.0: כל הפרטים על האירוע שמציע חזון לעתיד משותף ליהדות ארה"ב וישראל

כמיטב המסורת, גם השנה יקיים ה-OFJCC בפאלו אלטו את כנס ציונות 3.0 הגדול שיעסוק ביחסים בין ישראל והתפוצות. האירוע, המתקיים זו השנה השישית, שם לו למטרה לחזק את הקשרים והמחויבות ההדדית בין שני מרכזי החיים היהודיים הגדולים בעולם – ישראל וארה"ב, מתוך הבנה שמערכת יחסים זו חיונית להמשך קיום שני הצדדים ושלכל מרכז ישנה תרומה ייחודית לסיפור המתפתח של העם היהודי.

בשנים עברו התארחו בכנס דוברים מן השורה הראשונה והשתתפו בו למעלה מ-1200 אורחים, ישראלים ואמריקאיים, הצמאים לשיח פורה, בריא ובונה ביניהם. בכל הפאנלים וההרצאות הוצגו דיעות הן מישראל והן מהתפוצות מכל הרקעים והגוונים, בשאיפה לשקף את רבגוניותו של העם היהודי, לנהל שיח בין-שווים ולקדם אחדות ולא אחידות בעם היהודי.

השנה, לאור הקורונה, יתקיים הכנס באופן מקוון מה שיאפשר שיתוף פעולה חוצה יבשות עם למעלה מ-30 קהילות יהודיות ברחבי העולם, ממקסיקו עד לאודסה, מעמק חפר לפאלו אלטו אשר כולן ייקחו בו חלק פעיל.

מידי יום בין השעות 9:00 ל-10:00 בבוקר (שעון קליפורניה) תשודר תכנית שתכלול דברי ברכה, הדלקת נרות בינלאומית ודיון מעמיק בנושאי הכנס ולאורך השבוע יתקיימו אירועים מקומיים בקהילות ברחבי העולם היהודי בשעות שונות של היום. כל האירועים הללו פתוחים לקהל הרחב ויתנו לצופים הזדמנות "לבקר" בקהילות שונות ברחבי העולם ולהיחשף לתוכן הייחודי של כל אחת מהן.

בכנס, שיהיה השנה תחת הנושא "חזון לעתיד משותף", ישתתפו מנהיגים ומנהיגות מן העולם היהודי אשר ינהלו שיחות ופאנלים מרתקים בנושאים שונים וביניהם זהות, קהילה, תרבות, תיקון עולם, חינוך ועוד. השיח לא יעסוק בחיפוש אשמים בריחוק או בגורמים שמפרידים ביננו, אלא יעודד חיבור, הדדיות ותודעת עמיות.

והנה מספר דוגמאות לשידורים בהם תוכלו לצפות:

מימין: הסופרת ברי וויס, ח"כ מירב מיכאלי והעיתונאית זוכת פרס הפוליצר אן קורנבלוט

פאנל עם ח"כ מירב מיכאלי, העיתונאית זוכת פרס הפוליצר אן קורנבלוט והסופרת ברי וויס שידברו על מדיה וניו מדיה והמרחב הציבורי שנבנה בה סביב הדיון על ישראל.

שיחה בין ד"ר מיכה גודמן ממכון הרטמן לבין הסופרת שרה הורוביץ שהייתה כותבת הנאומים של מישל אובמה וכתבה ספר על יהדות בת זמננו. בשיחה ידברו על עתיד היהדות ועל מה זה אומר לחיות בעולם בו יש מרכזי חיים יהודיים שונים.

פאנל נוסף יעסוק באומנויות ותרבות יהודית מתחדשת וישתתפו בו הסופרת ניקול קראוס, הסופר רובי נמדר והרב עמיחי לאו-לביא.

מימין: השחקנית נטע ריסקין והעיתונאית אביטל צ'יזיק גולדשמידט

השחקנית נטע ריסקין מהסדרה "שטיסל" תשוחח עם העיתונאית אביטל צ'יזיק גולדשמידט על תרבות וזהות יהודית ונשים בקולנוע וכל אחת מהן תביא את זווית ראייתה – נטע ריסקין את זו של העולם החילוני ואביטל של העולם החרדי.

מעבר להרצאות והפאנלים, באתר 3Z תוכלו ליהנות מסרטונים, כתבות ופעילויות שונות לחיזוק תודעת העמיות היהודית אצל המשתתפים. שיא האירוע יהיה תרגיל נתינה קולקטיבי בו קהל המשתתפים יכריע כיצד לחלק את הקופה המרכזית של הכסף שנאסף ממכירת הכרטיסים ומתרומתם של ארגונים שותפים. הרעיון מאחורי הניסוי הזה, שבמהותו הוא תרגיל בדמוקרטיה ישירה, יזכיר לבאי הכנס שלכולנו יש חלק בעתיד העם היהודי ויכולת השפעה על התחומים בהם אנו מאמינים. כאמור, במהלך השבוע ייחשפו הצופים למגוון רחב של עמדות ותכנים העוסקים בלב הקיום היהודי-קולקטיבי: זהות, קהילה, תרבות, ביטחון, חינוך, תיקון עולם ועולם הרוח והריטואלים. בסופו של הכנס כל משתתף יוכל לדרג את הנושאים האלו על פי העדפותיו והכסף שנאסף יחולק בין שבעה מרכזים שהגישו הצעה לפרויקט קהילתי.

הרב אמתי פריימן, מנהל כנס ציונות 3.0, הוא מי שהגה את רעיון תרגיל הנתינה שלדבריו, בתור ירושלמי גאה הוא קיבל את ההשראה למיזם מהפועל קטמון. "כדי שהשיח לא ישאר ברמת התיאוריה בלבד, וכדי שהחוויה לא תהיה פאסיבית, השנה אנחנו עושים ניסוי בדמוקרטיה ישירה- בדומה להפועל קטמון, הגרין ביי-פאקרס ואחרים" מסביר פריימן, "אנחנו מקדמים ניסוי שנותן לכל משתתף יכולת להשפיע באופן ישיר על עתיד "המועדון",  שבמקרה זה הוא העם היהודי".

מהו הרעיון של ציונות 3.0?

"פרוייקט ציונות 3.0 הוא תולדה של תפיסת עולם הגורסת שאנו מצויים ברגע ייחודי בהיסטוריה של העם שלנו. בפעם הראשונה, לצד מדינה ריבונית וחזקה פועלת תפוצה יהודית משגשגת. אמנם, ישנם אתגרים רבים בפנינו, אבל במאקרו, מצבנו כעת מעולם לא היה טוב יותר והוא מהווה את השלב השלישי בתנועה הציונית המודרנית. השלב הראשון היה תקופת מייסדי התנועה, וחוזי המדינה. השלב השני, הקמת המדינה- שלב שמאופיין על-ידי שלילת הגולה והמעבר ממדינה צעירה למעצמה אזורית והשלב הנוכחי, השלישי, הוא זה שאנו נמצאים בו כעת – מצב שבו מרכזים יהודיים חזקים ומשגשגים חיים זה לצד זה.

המצב החדש הזה דורש מאיתנו לחשוב על מערכת היחסים שלנו. עלינו לחשוב על דרכים חדשות למסגר את השיח בינינו ולראות כיצד אנו פועלים יחד לבניית עתיד יהודי משגשג ופורה עבור כולנו. הדינמיקה שאליה הורגלנו איננה פועלת לטובתינו וחובה עלינו לחשב מסלול מחדש, עלינו לאמץ תודעה שתעלה על נס את התרומות הייחודיות של כל מרכז יהודי ותציע דרכים לחיזוק הדדי. הקונטקסט השונה של כל מרכז יהודי מדגיש מאפיינים שונים של הקיום היהודי ורק חיבור בניהם מבטא את הפוטנציאל המלא של העם שלנו. ההסטוריה שלנו מלמדת שפיצול בנינו לא בא בחשבון, עתידנו תלוי בזה".

אז אם גם אתם רוצים לקחת חלק באירוע, להשתתף דיונים וגם לתרגם אותם לעשייה, היכנסו לאתר 3Z והבטיחו את מקומכם. האירוע יחל ב-10 בדצמבר, עם הדלקת נר ראשון של חנוכה, ויימשך עד ה-17 בדצמבר. עלות הכרטיס היא 36$ לקהל הרחב ו-18$ לסטודנטים וגימלאים.

פרשת תולדות: מאפליה בין אחים ועד לקרע בעם

פרשת תולדות: מאפליה בין אחים ועד לקרע בעם

מאת: צחי רוזנברג

אני קורא את פרשת תולדות, שהיא גם הפרשה של בר המצווה שלי. זה מעניין לחזור למקרא אחרי 29 שנים ולראות זווית שונה ולהבין את הסיפור ולחבר אותה לאלמנטים של היום ולחבר אותה לפילוג שנוצר בעם. 

מה הבנתי בגיל 13 על הסיפור של רבקה ויצחק? שזה היה עוד סיפור מהתנ"ך שהמשמעות שלו היא יותר על רבקה ויצחק ועל יעקב ועשו. לסיפור אז לא היתה משמעות הבנתית כמו שיש לה בימים אלה. כיום שאני אבא לשלוש בנות ואני קורא את המשפט הבא:  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב אני מבין שבתור הורה אסור לאהב ילד אחד יותר מהשני. לראות הורה מעדיף בן/בת יותר מהשני יכול לגרום לנזק גדול מאוד במערכת המשפחתית. בתור אבא אני לא מסוגל להתנהג כמו שרבקה ויצחק התנהגו על ידי זה שכל אחד מהם הראה עדיפות רק בגלל שכל אחד מהבנים בחר בדרך אחרת מהשני.

פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה ועל הילדים שנולדו להם – שבחרו בדרכים שונות מאוד בחיים. אני מסתכל על הפרשה ורואה יחסים מורכבים בתוך המשפחה ואולי אף דיספונקציונליים במערכת היחסים של רבקה ויצחק.

ההתנהלות של רבקה ויצחק מסבירה את מערכת היחסים המורכבת של יעקב ועשו. המעשה של רבקה שהוא מן הראוי חוסר כבוד לבנה עשו על ידי זה שהיא ששמעה שיצחק הולך לברך את עשו היא חיכתה לרגע שבו היא תוכל לחתמן את המצב להלביש את יעקב כמו עשו ולגרום ליצחק להאמין שזה עשו ולתת לו את הברכה. להגנתה של רבקה היא לא ידעה שזה יגרום לנזק עתידי כל כך גדול.

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.

לראות אחים שבאים מאותו בית ומאותה משפחה לא בדיוק מכבדים אחד את השני. למשל אפשר לראות איך יצחק לקח את צדו של עשו ורבקה לקחה את הצד של יעקב. מה שמאוד עצוב פה זה איך נוצר שסע או שנאה מצד עשו לעבר יעקב בגלל שקיבל את הברכה מיצחק, לראות פילוג אחים שמזכיר קצת את פילוג העם שיש כיום במדינת ישראל ובסופו של דבר אנחנו שבת של אחים ואחיות. יש פה גם נושא של ריסוק היחסים בין יצחק לעשו שלא קיבל את הברכה שהייתה המיועדת לו וזה מזכיר גם את ההשתלחות שנעשית בעם ישראל בימים אלה מצד אלה שאמורים להגן עליהם ולתת זכויות שוויוניות לכולם ואת המשאבים שמגיעים לכל. 

עצוב לומר את זה, אבל בנוסף יש פה גם ניצול של רגעים מסוימים איך שרבקה ניצלה רגע מסוים בו עשו לא היה ואיך היא הצליחה לגרום לכך שיצחק יברך את יעקב ולא את עשו. מן רגעים כאלה שיכולים לגרום לשנאה לשנים ארוכות בגלל אלה שאמורים לדאוג לנו. 

זה גם מראה על אלמנט שלפעמים חייבים לתת לבן אדם את המשאבים שבו הוא טוב ולתת לו להצליח בהם ולא לחשוב שאם תחנך אחים או אחיות באותה צורה הם יגדלו להיות אותו דבר. יש פה איזה נאיביות מצד רבקה ויצחק שחשבו שיעקב ועשו יהיו דומים אחד לשני ובגלל הטעות הזאת נוצר אנטגוניזם אצל עשו.

היום לצערי הקולקטיב שהיינו השתנה. הפיצול בעם הוא משהו שהולך ומתרחב ולא רואים את האור בקצה המנהרה שבה תחזור התקוה שתאחד אותנו. גם אם ישתנו האנשים בצמרת, השיקום עדיין יהיה ארוך וקשה. 

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו–לוֹ לְאִשָּׁה. 

ברגע שעשו לקח את מחלת בתו של ישמעאל לאישה זה מן רגע כזה שעשו בחר בדרך חדשה ולא בדרך שאביו יצחק רצה שהוא ילך בה. אני מקווה שאנחנו לא הולכים בדרך אחרת כמו שעשו החליט לעשות ונוכל לחזור לדרך יותר טובה ממה שאנחנו נמצאים בה.

הסיפור מעלה חרדות על איך בתור הורים אנחנו צריכים לאהוב את הילדים שלנו ולא משנה באיזה כיוון הם הולכים בחיים שלהם.

לסיום, בתור הורים צריך לדעת שאת הילדים שלנו צריכים לאהוב לא משנה באיזה דרך הם/הן בוחרים/ות בחיים שלהם. להעדיף את האחד על פני השני יותר יכול לגרום לנזק עצום ולשסע שלא ניתן לאיחוי. 

 כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.

 וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. 

לא רק במשפחה אלה גם בחברה עצמה צריך ללמוד לנתב את הדרכים שלנו כדי למנוע את הקרע בעם.