פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

מאת: אפרת נוי

הייתם פעם בוותיקן? בכנסיה העצומה הזו? אני עדיין זוכרת איך הרגשתי כשנכנסתי לכנסיית פטרוס הקדוש בביקורי בוותיקן לפני מספר שנים. עם כניסתי למרחב העצום, אי אפשר שלא להיות נפעמת מהתקרות שמתרוממות לעשרות מטרים מעל הרצפה, החלל המחולק לאזורים על ידי עמודי תווך עבים אשר מחזיקים את הבניין על טילו, אבל גם מסתירים במעט את הנעשה מעברו השני. האורגן ניגן מנגינה מענגת, שמבלי להכירה ומבלי אפילו להיות חלק מהדת אותה היא משרתת, הדהדה בחלל ונכנסה לי ללב ולנשמה. 

המקום היה אפוף מסתורין, רוחניות והשראה, אבל מצד שני הייתה שם גם חושניות והרבה ויזואליות. במבט ראשוני אפשר להבחין בפרטים הקטנים שדורות על גבי דורות של כמרים דאגו לשים במקום – פסלים, עיטורים, וציורים שחלקם, בוא נודה, לא לגמרי PG-13… 

לכאורה רוחניות וחומריות לא הולכים ביחד ואפילו מעוררים תחושות ומחשבות מנוגדות, אבל הוויזואליות, המנגינה, ותחושת הקטנות לעומת כל הגודל הזה גרמה לתחושות בתוכי לנוע, ולהרגיש סוג של אלוהיות מסביבי, כאילו החומר היה הבסיס לרוח.

פרשת תרומה פותחת בדרישה של אלוהים מבני ישראל להביא תרומה – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. בשביל לבנות לו משכן, אלוהים צריך בית, ושיהיה מרוהט, הוא מבקש שבני ישראל יתרמו בנדיבות, סוג של הדסטארט לבניית המשכן. 

הפרשה נקראת "תרומה", שכן מופיע בה ציוויו לקחת מעם ישראל את תרומותיהם שנועדו להקמת ה'משכן' הראשון.

אחרי כמה פסוקים מופיע הפסוק הבא: ״וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם״.

משכן – כך מבקש אלוהים מבני ישראל. בית, שיוכל לשכון בו ולהעביר באמצעותו את דרכו. במהלך כל הפרשה מתברר שאלוהים מאד ספציפי לגבי מה צריך להיות במשכנו – זהב, כסף ונחושת, ארגמן ומשי, עצי שיטה ואורן, פאר והדר לכל הדעות. אך נשאלת השאלה, מה לאלוהים עניו וחסר דמות (בהגדרה) ולבית? ולמה כל כך מפואר? למה זהב, ארגמן ואורן, כשאפשר גם בדיל, כותנה וזרדים? יש פה פרדוקס מסוים, המושרש בחינוך שאלוהים הוא בליבנו והאמונה בו לא מותנית בדברים גשמיים.

אז למה בית, בכל זאת? התשובה בעיני טמונה בתלות של בני האדם בחושים. ״דת״ ו״אלוהים״ הם קונספטים אבסטרקטים ולא כל אחד יכול לתפוס ולהסכים עם הקונספט של יישות נעלה ושולטת, אך ללא מראה, קול או ריח.

מה זה הדבר הזה? איך אפשר להבין את זה, אם אין עוגן ממשי ומוכר להיאחז בו? ולראיה, רק לפני שתי פרשות עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני, חוויה חזקה לכל הדעות, אבל לאחר מספר שבועות בזמן שמשה על הר סיני, העם התאגד ובנה עגל של זהב. וכולנו יודעים מה קרה אחר כך… 

העם אולי הבין את הקונספט של האל, אך דרש משהו מוחשי להאמין בו. כי בהעדר זה, מה מחזיק אנשים להמשיך להאמין?

אז במובן מסוים, הבקשה של האל היא מאד פרקטית: ״בשביל שאני אהיה נוכח, אני צריך שתנכיחו אותי״, ונותן פירוט על הנוכחות הפיזית שהוא דורש. המשכן הזה נתן לבני ישראל אפשרות ליצור משהו מוחשי שיהיה לעוגן הדת. החיבור לאלוהים יבוא מהלב, אבל יהיה גם דרך עצמים מוחשיים. ולא סתם, אלא דברים שייעשו מזהב ונחושת ארגמן ומשי, עם מפרט מדויק.

אז פרקטיקה חשובה, ובית זה חשוב, אבל מה הקשר לפאר?

ניתן לראות הרבה דוגמאות לשימוש בפאר והדר בדתות אחרות. הוותיקן הוא רק דוגמא אחת אבל יש הרבה מאד כנסיות מפוארות ברחבי העולם, ובחו"ל אפשר לראות גם בתי כנסת מפוארים. גם מסגדים מפוארים לא מעט ומקדשים הודים מאד מדוקדקים בפרטים. אולי לנו הישראלים זה קצת מוזר בעין, אבל בעיני שכננו הנוצרים, המוסלמים או הבודהיסטים, זה דווקא די טבעי.

מחד, הדת מזמינה איתנו להתקרב לרוחניות שבנו, אך בו בזמן מתעסקת בהמון בפרטים המעוררים מיסתורין, חושניות וויזואליות. יתכן בגלל שזה פשוט מוכר טוב, וזו הדרך להביא א/נשים. יעיד כל איש שיווק כי המיצוב, הפירסום, והתחושות שמוצר או שירות גורמים לנו להרגיש, לפעמים הרבה יותר חשובים מאשר התוכן עצמו. אז יראת כבוד לאלוהים מושגת לא רק מהתוכן, אלא גם מיצירה של תחושות שמניעות אותנו למעשה.

ומה אם לא חומרים נוצצים ובניינים גדולים יכולים לעורר בליבנו תחושות עמוקות של השתאות, כמיהה למשהו שאולי אף פעם לא נוכל להשיג, והרגשה שאנחנו שייכים למשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו – בדיוק כמו שהרגשתי כמו נמלה קטנה ומזערית בכנסיית פטרוס הקדוש.

אני קוראת את הפרשה הזו, אחרי שנה שבה אנחנו לרב בבית, והוותיקן נראה יותר רחוק מתמיד, והאופק נראה רחוק על הגעה למקומות צריכת תרבות. ב-2021, הבית נהיה משכננו האישי. המקום בו אנו שוכנים, עובדים, חוגגים חגים, צורכים תרבות, החליף כל סוג של מקום עליה לרגל (תיאטראות, מסעדות, משחקי ספורט..) ונהיה סוג של מקדש שאמור להכיל, לכבד ולקבל את כל רצונותינו, אהבותינו, תיסכולינו וכל שאר תחושותינו, בעיקר כשאנחנו מעצבים אותו כמו שאנחנו רואים לנכון. 

אז באופן מסוים, הבקשה של האל בפרשת תרומה, היא תכל'ס, די אנושית. ואולי אפילו נכתבה על מנת להתקרב אליו יותר, ולעורר תחושות קירבה עמוקות.

כי אם נאמין במשהו, לא נאמין במשהו שנראה כמונו? 

פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

מאת: עופר כדר

ב-17 לינואר שנת 1973 נידון בבית המשפט העליון בארה”ב משפט שנודע אחר כך בשם פרונטיירו נגד ריצ’רדסון (Frontiero vs Richardson). קצינת חיל האוויר שרון פרונטיירו היתה התובעת – מסתבר שהטבות כספיות ובריאותיות שונות שהיו ניתנות לנשות הקצינים המשרתים לא ניתנו לבעלה של הקצינה פרונטיירו. היא תבעה על בסיס אפליה והמקרה עבר את הערכאות השונות עד הגיעו לבית המשפט העליון. את התובעת יצגה קבוצת עורכי דין מה ACLU שהתמחתה באפליית נשים , בראש הצוות עמדה עורכת דין מבריקה אשר לפי הנוכחים במשפט הציגה את טיעוני הסיכום במשפט בשטף ובצורה מזהירה תוך הבאת תימוכין ותקדימים עד כדי כך שהשופטים נותרו המומים וללא שאלות. התביעה זכתה לרוב לא מספיק של 4 שופטים בלבד אך גררה אחריה גל של חקיקות אשר בסופו של דבר אילצה את הממשלה לספק הסברים במידה והפלתה מי מעובדיה.

היה זה משפטה הראשון מול העליון של עורכת הדין , אך רק אחד מיני רבים בשרשרת ארוכה של תביעות למען צדק חברתי ואי-אפליה כנגד מיעוטים. שמה היה רות ביידר גינזברג.

על דרכה המפותלת ורצופת המהמורות בעולם של גברים עד שמונתה לבית המשפט העליון ב 1993 על ידי הנשיא לשעבר ביל קלינטון סופר לא מעט. פרשת השבוע פרשת משפטים פותחת במילים וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. זו  פרשה מרתקת עם מלא חוקים ומצוות בניסיון לייצר עם ותרבות מסויימת שממנה נבנתה עם השנים המסורת היהודית.

אם בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, אנחנו מקבלים שיעור בממשל, על הצורך להקים מנגנון ממשלתי כך שמשה לא ייעשה את כל העבודה בעצמו, בפרשת משפטים נרמז על הצורך להקים מנגנון שיפסוק לפי החוקים החדשים שזה לא מכבר ניתנו לעם, הלוא היא המערכת השופטת.

לא היה קל לבחור נושא אחד ולהתמקד בו בפרשה שדנה ב’עין תחת עין’, משפט העבד והאמה, שור מועד, גדי בחלב אמו המפורסם ואפילו קביעתם לראשונה של שלושת הרגלים כחגים לאומיים.

בתוך אוסף החוקים הדי ברורים המובאים בפרשה בחרתי להתמקד בפסוק אחד לא כל כך ברור שמשך את תשומת ליבי – משהו בו לא לגמרי מובן ויחד עם זאת נשמע מוכר ואולי גם הגיוני- לֹא־תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַֽעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת.

באופן לא מפתיע, מסתבר כי למשפט זה הרבה פרשנויות: ראשית יש כאן הנחה מסויימת, ״הרוב קובע״ – יש הרואים בפסוק רמיזה לכך שמעבר לחוקים צריך שופטים שיכריעו בחוקים הנזכרים בפרשה ורצוי יותר משופט אחד בסוגיות משמעותיות – דיני נפשות. אם חושבים על זה, זה לא מובן בכלל בעולם של מלכים ועבדים, שליטים מכח ולא מזכות, עולם שבו קיים חוק אחד, חוק השליט.

שנית, אפילו הפשט של הפסוק כבר הולך צעד אחד קדימה ורואה את הסיכונים בכך – יש כאן אזהרה מעשיית מעשים רעים כתוצאה מהליכה בעקבות הרוב ״כמו עדר״ ובלי חשיבה עצמאית, גם הנטייה לכיוון הרוב בריב או ויכוח ללא כל סיבה מוצדקת – אסורים. לעומת זאת, המדרש של חז״ל לוקח את זה למקום אחר לחלוטין, לפי האגדה הידועה בכינויה ״תנורו של עכנאי״, המופיע בתלמוד ובו מתקיים ויכוח לפי מה ייקבעו החוקים, כשצד אחד מביא הוכחות קוסמיות, אבל חז״ל חוזרים על הפשט כי ״הרוב קובע״, מוסיף ואומר כי מרגע שהתקבלה התורה בהר סיני החוקים הם בידי בני האדם, לפרשם ולהכריע בשעת צורך, אפילו אם יש ציווי אלוהי בעניין (!) בדמותה של בת קול שיצתה מהשמיים ותמכה בדעת היחיד של ר׳ אליעזר, להכרעה אנושית, יש לנהוג לפי ״אחרי רבים להטות״ שהתקבלה על פי רוב הרבנים הפוסקים ולא על פי אלוהים או סימנים מבחוץ.

זה די מעניין לראות איך נלקח פסוק פשוט לכאורה שמזהיר מ״דיקטטורת הרוב״ ומרמז שיש צורך בבתי משפט וברוב של שופטים שיכריעו לפי שאר החוקים הנזכרים בפרשה (בנושאים מגוונים כמו גניבה, אונס, הטלת מום, חוקי עבדים) והופך לשיר הלל ומתן לגיטימציה לדעת הרוב, אפילו על פני ציווי אלוהי.

אז מה המסקנה ?

נחזור לגינזברג – השופטת ז״ל, טרם מונתה לשופטת בבית המשפט העליון, היתה ידועה בלוחמנותה והתנגדויותיה הרבות (I dissent) לדעת הרוב – רוב הציבור, שתמך באפליית מהגרים, יהודים, שחורים ואף רוב השופטים שנתן לאפליה תוקף של צדק ומראית עין של קיום החוקה גם במקרים מאוד ברורים של אפליה וחוסר שיוויון.

מסתבר שבאווירה ציבורית מסויימת, גם הרוב לא אחת טועה והשופטים, אשר בתוך עמם הם חיים, עלולים לפרש בצורה מאוד מסויימת את החוקים, גם לכאורה חוקים מאוד ברורים הדוגלים בשיוויון ואי אפליה.

אז הרוב קובע או לא?

כשאני קורא את הפסוקים האלו היום אני לא יכול שלא לקשר את זה לתפקיד האזרח החי במדינה דמוקרטית: נכון, חוקים יש לנו למכביר וגם בתי משפט ושופטים, מערכת סדורה ומאורגנת, קל מאוד לסמוך בעינים עצומות שהמערכת תעשה את שלה, החוקים הם די ברורים, כמו בפרשה שלפנינו, ובמקרה של מחלוקת, הצדק על פי דעת הרוב, יצא לאור והסדר הקוסמי ישמר… אז הכל סבבה לא? זהו, שלא בדיוק: הקריאה שלי של הפסוק היא שלמרות כל המנגנונים והבלמים, אם האזרחים ישקעו בשלווה ויסמכו על השלטון בעיניים עצומות, כי הרי השלטון נבחר על פי הרוב, יקרו כאן הרבה מקרים של נטייה אחרי "רבים לרעות" וכשהעיניים יפקחו לבסוף נגלה שאיחרנו את המועד – כי בסופו של הדבר, הנשק הכי גדול של הדיקטטורה והפאשיזם היא אדישות האזרחים.

פרשת יִתְרוֹ: אז למה לי יתרו עכשיו?

פרשת יִתְרוֹ: אז למה לי יתרו עכשיו?

מאת: דנה גריצר-גוטליב

מכירים/ות את השיר ״לא טוב היות המנהיג לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה״?

פרשת השבוע שלנו היא פרשת יִתְרוֹ, והשאלה הראשונה שעולה היא מיהו האיש ואיך הוא קשור לפה?

הפרשה מתחילה לספר לנו על יתרו, כהן מִידְיַנִי, גוי, עובד עבודה זרה שהיה מיועצי פרעה (כך אומרים הפרשנים). בהמשך הוא הופך לחתנו של משה אחרי שזה נמלט למדיין. אחרי כמה שנים משה חוזר למצריים להוציא משם עם של עבדים והקשר ביניהם מתנתק. עכשיו, ביושבו במִדְיָן, מגיעות לאוזניו ידיעות וכך מתחילה הפרשה:

״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: … וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה…וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר…״

השימוש בשלושה פעלים, ״וַיִּשְׁמַע, וַיִּקַּח וַיָּבֹא (עבר, הווה ועתיד. פסיבי, אקטיבי ואקסטרה אקטיבי) מלמדים על איש תבוני בעל אופי מעשי. יתרו שומע, אוסף את בתו והנכדים והם יוצאים למסע מאתגר במדבר, לפגוש במשה. במפגש המרגש;

״ויְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה״.

Photo by iStock/RTimages

יתרו זוכר את משה עוד בימים שייעץ לפרעה, מִתְפָּעֵל וּמַכּיר לראשונה באלוהי ישראל. במעשיו זובח זבח וסועד את העם התשוש וכך קושר בין הצלחת הבריחה, המסע ואוכל. יתרו מחבר בין הרוחני והקדוש לגשמי, לכאן ועכשיו, לשמחה רחבה ומשותפת. תיאור הפרופיל של יתרו הוא רמז לבאות. למחרת הסעודה, הולך עם משה לעבודה, צופה בו, רושם כמה הערות על חתיכת אבן ואומר:

״מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב … לֹאטוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹאתוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ

יתרו רואה את השחיקה של משה כשופט ומנהיג יחיד. תפיסתו היא ״כי לא טוב היות המנהיג לבדו״ וממנה עצמו (כמובן ברשות) ליועץ הארגוני הראשון בתולדות עמנו. הוא מציע להקים מבנה היררכי של שרים שיטפלו בענייניו היומיומיים של עַם ״וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.״ יתרו מלמד את משה טכניקת פיזור סמכויות. בכך מאפשר למשה פְּנִיוּת בחיבור וקשר בין אלוהים והאדם. אבל, מצד שני, מתחיל תהליך של ריחוק, ניתוק ובדידות של מנהיג שאינו בא כמעט יותר בקרב עמו. האם לזה התכוון יתרו?

כמי שעוסקת בקהילה, אני רואה תהליכים ארגוניים, סוגים ומודלים שונים של מנהיגות. יש מודלים של מנהיגות ריכוזית, מנהיגות שיתופית ומה שביניהן. באופן אישי עבודת צוות היא חלק משמעותי בתהליך של צמיחה והיא מיטיבה ומעוררת אותי.

משה, החל כמתווך בין אלוהים לעם העבדים. במסע לארץ המובטחת הפך למנהיג עַם חופשי, קרס תחת הנטל ולא התפנה לעיקר. חותנו המנוסה והגוי, האחר, הזר, בא לעזרתו מרחוק, משבח ומחזק מרומם ומניח תשתית ארגונית לניהול קהילת עַם. משה יכול סוף סוף לעסוק בעיקר, להתרחק על מנת לראות את השלם ולעסוק בחשיבה אסטרטגית. האם משה משכיל לעשות זאת? האם נעזר בקבוצה של יועצים חוץ מאלוהים? מנהל ישיבות בורד? מתייחס למשובים? כמה רחוק הולך מהעם?

אלו שאלות חשובות במודלים של מנהיגות וארגון. יש לי אמפטיה למשה, בכל זאת, אלוהים מינה אותו ולא להיפך. למשה פלוסים רבים אך הוא חסר ניסיון. אופי המנהיגות שהייתה טובה למצרים אינה מתאימה למסע וכניסה של עַם לארץ חדשה. זהירות ספוילר! בהמשך הפרשות העתידיות, אנחנו למדים שאופיו ובדידותו מתעצמים והוא מסיים את חייו רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. עצוב אבל לא מפתיע, גם לזה סיבה…

לסיכומו של דבר, בפרשת יתרו מתואר עַם נמלט של עבדים החוצה ים וממשיך במסע מפרך במדבר. דילמות חדשות של אופי ומנהיגות עולות על פני השטח. איש אחד חכם וגוי, בעל תבונה ומעשה עושה דרך ארוכה ללמד ייעוץ ארגוני ומשה היהודי מקשיב לגוי. זה לא כתוב במקרה. אין לנו תשובות להכל, לאף אחד אין.

פרשת יתרו חשובה ודרמטית בקורות העם היהודי ושיאה מעמד הר סיני, ברית העם עם אלוהיו וקבלת לוחות הברית אבל לא פחות הפרשה עוסקת בשיעור על מנהיגות וניהול קהילה.

יש כאן הזמנה מקראית לבוא פתוחים, להפיק מסקנות ויותר מכך, אנו נדרשים להכיר, להכיל, לשמוע, ובעיקר ללמוד מן האחר, לכבד זהויות, אמונות ועמים גם אם הם לא יהודים.

אז למה לי יתרו עכשיו? זה למה.

מוקדש לאבי ישראל גְרַיצֶר זכרונו לברכה שהיום יום הולדתו.

5.2.1923

פרשת בשלח: נכנסים לשבת שירה

פרשת בשלח: נכנסים לשבת שירה

מאת: יעל יחיאלי

"כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה", שואל פורטיס, כי הוא יודע שאפשר לכתוב בלי סוף, ועדיין כל השירים לא יצליחו לתאר את כל מה שיש בה. כמו השירים על אהבה, על כאב, יש גבול אין גבול הוליווד כבר לא זוכרת…

פרשת השבוע היא פרשת בשלח במסורת היהודית והשבת הזו קיבלה שם מיוחד – שבת שירה. השם הגיע בעקבות שני שירים המופיעים בפרשה – שני השירים הראשונים שנכתבו בציביליזציה היהודית. ספר בראשית מלא בסיפורים, אך אין בו אף לא מילה אחת של שירה והנה במעבר לספר שמות, במעבר להיותנו עם מתחילים להגיע גם השירים. כי עם צריך שירים, זה חלק ממה שבונה את הזהות שלו והשירים לפעמים גם מספרים את הסיפור של העם.

השיר הראשון מופיע מיד לאחר קריעת ים סוף. אחרי המירוץ הזה, שבני ובנות ישראל יצאו ממצרים בקושי רב והוא יתחיל במילה אחת קצרה – אז. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.

השיר מסמל אולי איזשהו זיכרון לכך שהם לא ממש רצו לצאת, חלק כן, הרוב כנראה לא. הבחוץ היה יותר מאיים מהמציאות המוכרת. ומי אמר שבמקום החדש יהיה יותר טוב, ותכלס אולי יותר נוח פה. ובסוף הםן יצאו, חלק ביד חזקה ובזרוע נטויה וחלק בבעיטה בתחת. הםן ייצאו ממצרים, יעמדו מול ים, פחד אלוהים, איך אפשר להמשיך מכאן? ואז יגיע הנס והים ייקרע לשניים, וברגע שהם יהיו אחרי באופן ספונטני תיבקע השירה אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. המילה הראשונה הזו – אז – מספרת בעצם את מה שהיה לפני. את המסע הארוך, את הפחד ,החושך, ועכשיו זה מאחורנו. אז ישיר משה ובני ישראל, הם פוצחים בשירה, שירה שמוקדשת לאלוהים שהציל, שירה שמאדירה אותו – מי מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'!! מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ!! נוֹרָא תְהִלֹּת! עֹשֵׂה פֶלֶא! זו שירה ארוכה, מלא מילים שמנסות לתאר את גודל האירוע ומסתיימת במבט אל העתיד –

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!!  שירה שמתחילה בעבר "אז" ומסתיימת בעתיד "לעולם ועד". זהו, אתה שלנו. לעולמים. והשירה לא מספרת שבעוד שלושה פסוקים הם יתחילו להתלונן לאלוהים, על אלוהים, על זה שאין להם מים וחם ומדבר. שהם יבקשו לחזור מצריימה, שהם יבנו אלוהים אחרים בדמות עגל של זהב. השירה לוקחת את הרגע הזה של ההצלה, של השמחה אחרי הפחד ומתפרצת החוצה. זה מה שקורה רגע אחרי ה"אז".  ומיד אחרי שהם מסיימים, אפשר לשמוע את דפיקות הלב מאטות, את הקולות נרגעים את השקט שאחרי. והופה, מגיעה עוד שירה  הפעם עם תופים ומחולות (מכאן הביטוי).

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. השירה של מרים היא שירה קצרה. משפט אחד בלבד. לא שיר עם התחלה אמצע וסוף, סוג אחר של שירה – שיר של מוזיקה וגוף, כלים, תופים ומחולות. כי כמו שעל אמריקה אפשר לכתוב הרבה שירים, ככה גם על אירוע מכונן שכזה של יציאת מצרים. של יציאה מעבדות לחירות אפשר לכתוב כמה שירים. יכול להיות שהיו שם עוד שירים, ועוד מנגינות, והם לא נכנסו לסיפור התורה, אבל לפחות שני שירים על אותו אירוע נשארו לנו, אולי כדי להזכיר לנו שאין דבר כזה נקודת מבט אחת. ועל כל שיר שנכתב יש שיר אחר שאומר את זה קצת אחרת. ויש מקום לזה ולזה. ופעם אחת משה יוביל את השירה ופעם אחת מרים תוביל, ויש מקום לזה ולזה. ולאט לאט ייבנה פלייליסט יהודי שכזה, שיתחיל בשירת הים וימשיך בכל השירים שיבואו אחריו, על מאורעות משמחים וגם כאלו שפחות, על אהבה, על כאב, על ט"ו בשבט שהיה השבוע וגם על יום השואה הבין לאומי שציינו. על כל אחד מאלו אפשר לומר – כמה שירים אפשר לכתוב על…

ובימים האלו, ימי מגיפה עולמית אני חושבת שאולי ברגעים האלו ממש יוצרים ויוצרות כותבים/ות את השירים על התקופה הזו, כמה שירים ייכתבו על הימים האלו של המסכות והפחד, ריבועי הזום והחיבוק שלא התחבקנו כבר מידי הרבה זמן. וכמה שירים יכתבו ביום שאחרי ובאלו סגנונות הם ייכתבו, ונקודות המבט. וכמה שאני מחכה ליום שנצא מהמצרים הזו, שנוכל להתחבק, לשיר ולרקוד, ניתן ידיים בלי פחד ובלי חיטוי, נצא בתופים ובמחולות, נסתכל אחורה ונאמר "אז".

אמנות הפיוט: שיחה עם הזמר והיוצר יאיר הראל

אמנות הפיוט: שיחה עם הזמר והיוצר יאיר הראל

מאת: יעל יחיאלי

את יאיר הראל אני מכירה כבר שנים, יש לנו כל כך הרבה מעגלים משותפים, אך בעצם אף פעם לא עצרנו לדבר על המהפכה הגדולה שהוא אחד המובילים שלה בשני העשורים האחרונים – עולם הפיוט והתפילה.

אני מתרגשת כל כך לארח את יאיר במפגש מיוחד בתוכנית חמישים גוונים, אז לקראת המפגש שיתקיים השבוע ביום רביעי, ישבנו לשוחח בשעת לילה מאוחרת על פיוטים, זהות, הגירה וקהילה.

צילום: אבישג אלבז

יאיר הוא יוצר, זמר, מוזיקאי. מייסד והעורך הראשי של אתר הפיוט והתפילה, יזם מוביל ושותף ביוזמות רבות המחברות בין עבר ועתיד, מזרח ומערב, קהילות, מילים ומנגינות.

אז יאיר, כמי שעוסק בתחום כבר שנים, נתחיל בהכי בסיסי – מה זה פיוט?

"כמו יהודי טוב אני אומר, שאין תשובה אחת, זה הרבה תשובות, הפיוט הוא שירת הקודש העברית, זה פס קול יהודי שמתחיל בתהילים וממשיך עד היום כשברי סחרוף כותב לחן למילים של אבן גבירול ואת יכולה לפתוח את גלגלצ או ספוטיפיי ולשמוע את השיר. זו מערכת יחסים של יחיד וקהילה, של שירים שהתחילו ממקום מאד אישי, והפכו להיות של העם, של הציבור. השירים מלווים את האדם בטקסי החיים, בחגים, שבתות, רגעי משבר ורגעי שמחה, מערכת יחסים של מילים ומוזיקה וליטורגיה".

איך הגעת אל העולם של הפיוט?

"גדלתי עם אבא ממוצא חצי עיראקי וחצי כורדי, אמא ממוצא אמריקאי, בית רב תרבותי. מילדות הייתי הולך עם אבא שלי לתפילה בבית כנסת ספרדי, בבית של סבתא שלי הפיוטים היו חלק מהתרבות. התחנכתי בחינוך הממלכתי-דתי שהוא משוכנז לגמרי, שלא נתן הרבה מקום לזהות המזרחית, ועסק הרבה בשכל ולא ברוח ובנשמה. עם ההתבגרות, הרגשתי שהעולם הדתי בועט אותי. רציתי יותר מהדת אבל לא בצורה הזו, מה שהיה לעולם הדתי להציע לי לא סיפק אותי ועזבתי. ומהרגע הזה התחלתי מסע של למצוא מחדש את הזהות שלי. משהו בי לא הסכים לוותר על היהדות. רציתי אותה ממקום אחר. היה לי חשוב לפתור שם משהו עם העבר שלי. עם העזיבה נשאר לי חלל, ואת החלל שנשאר בי מילאתי בלימודי מוזיקה ומחול. למדתי אצל שלמה בר, התחלתי לתופף, ראיתי שאני נמשך לקצבים עתיקים מתרבויות שונות – מהודו, מספרד, כורדיסטאן מרוקו, שירה אנדלוסית לאו דווקא המרחב היהודי. לאט לאט חזרו לי המנגינות והמילים שגדלתי עליהם. חזרתי לשירים של בית סבתא, הייתי יושב בארכיונים מוזיקלים ומקשיב להקלטות עתיקות. התחלתי מהניסיון להתחקות אחרי השורשים שלי, והגעתי לקהילות ומנהגים ומנגינות ומילים, כזה עושר תרבותי. עולמות של תפילה וקודש, שירה ומנגינות נפתחו בפני וחיברו אותי לבית סבתי הכורדית בשכונת מאה שערים ולמלא קהילות ברחבי הגלובוס".

קשה לעצור את יאיר בתיאורים הסוחפים של המסע שלו, ואני מקשיבה ויכולה לדמיין איך הוא צולל לתוך ארכיונים ומצד אחד נפגש מחדש עם שורשיו, עם סבתו, ומצד שני מגלה עולמות חדשים, אוצר של ממש. ומנסה להבין איך מזה נוצרת תנועה שמגיעה אל המיינסטרים, שמגיעה לגלגלצ…

ומה אתה עושה עם כל זה?

צילום: לישי לברון

"אני מתחיל לקטלג, לאסוף ויום אחד מתקשרים אלי מקרן אביחי ובית הלל באוניברסיטה העברית שאני אבוא ללמד פיוט. אני לא מבין מאיפה הם חושבים שאני יכול ללמד, אבל אמרתי שאני מוכן לעשות את זה ביחד, סדנה של לימוד משותף, וכך זה התחיל וצבר תאוצה. דווקא בתוך מוסד כל כך שכלתני ואקדמאי נפתח צוהר למשהו אחר. המפגשים היו מרגשים בשביל הסטודנטים/ות ובשבילי. הפיוט חיבר את הא/נשים, זה יישמע קלישאתי, אבל היו שם דתיים, חילוניים, מזרחיים, אשכנזים, עולים חדשים וצברים וזה עבד כמו קסם. הפרוייקט תפס תאוצה ועוד ועוד אוניברסיטאות הצטרפו, זה המשיך לפרויקט גדול "ידידי, השכחת?" של אומנים נפגשים עם הפיוט, זה היה הבסיס שממנו אחר כך יצאו הדיסקים השונים, משם זה התפתח לפרוייקט "קהילות שרות". בכל מיני מתנ"סים התקבצו אנשים ונשים ללמוד יחד פיוטים, לשיר ולנגן ואז התחלנו לאסוף את כל החומרים לתוך אתר אחד, של הפיוטים והמנגינות והסיפורים עד שלפני כמה שנים עברנו להיות חלק מהספריה הלאומית. למעשה, הייתה כאן הכרה של הממסד שיש כאן אוצר של מקורות ייחודיים, והקמנו עוד פרוייקט "בואי לגני" פיוטים בגני ילדים, ילדים ב-1500 גנים שלומדים פיוטים ושרים אותם במקביל לשירי הילדים המוכרים וזה רק ממשיך".

איך זה קורה? מה יש בפיוט שמביא את הא/נשים יחד?

"אני חושב שהעושר שיש בעולם הזה נותן לכל אחד ואחת להרגיש בנוח. יש מי שמתחבר יותר למילים, יש מי שמתחברת יותר למנגינה, יש מי שהשירה המשותפת מושכת אותו, ויש מי שהנגיעה בשירה שיש בה קודש. העולם המסורתי בניגוד לעולם המערבי הוא עולם עם דלתות פתוחות, מי שבא ברוך הבא, לא שואלים אותך אם את מאמינה בזה, לא אם את שומרת שבת או מאמינה באלוהים. זה כל כך עמוק הרעיון הזה שיש מקום לכל אחד ואחת, הלב פתוח, הדלת פתוחה, בואו הצטרפו."

אתה יודע, אני אומרת ליאיר, הפיוטים האלו רובם חוברו בגולה, כשהקהילות היו מתקבצות בבית הכנסת ונמצאות כמיעוט בתוך רוב, כששפת הרחוב הייתה שונה מהשפה בבית. חושבת על הקהילה כאן, ישראלים שחיים בתוך מרחב אמריקאי.

מה אתה חושב על המקום הזה, מה במציאות של הגולה דווקא איפשר את התפתחות הפיוט?

"תראי, הרבה מהפיוט התפתח בתקופה שאנו קוראים לה תור הזהב, לחשוב על זה שהייתה תקופה ש-95% מהעם היהודי דיבר ערבית, אבל הם שמרו מרחב של השפה שלהם, עברית הייתה שפת הקודש והם שמרו עליה מכל משמר. וכתבו בשפה הזו, שירי אהבה ושירי געגועים וגם כמובן שירים לשבתות וחגים. ויחד עם המילים העבריות העתיקות הם נתנו לתרבות המקומית להשפיע עליהם ונוצר איזה דיאלוג בין המילים העתיקות לתרבות המקומית והעכשווית. את יכולה לראות את אותו הפיוט, למשל יה רבון עולם, של ר' ישראל נג'ארה שנולד בדמשק ב-1555, כותב שיר בארמית והפיוט מגיע לתפוצה עצומה – מדינות הבלקן, מרוקו, הודו, אשכנז, ספרד ובכל מקום כותבים לו את הלחן המקומי, אותן המילים מקבלות משמעות שונה, צבע שונה ומנגינה עם צלילי המקום. אני חושב על המוזיקה האמריקאית היא כולה יושבת על שורשים אפריקאים עתיקים, המרחב הפלורליסטי והליברלי הזה שאנחנו כל כך מכירים הוא תוצר של מפגש עם תרבות עתיקה, צלילים, כלי מוזיקה עתיקים ואז נוצר הג'ז והגוספל, הפופ. זה לא יצירות חדשות, אפשר לשמוע את השורשים העתיקים, הקצב, הטונים. זה נותן כל כך הרבה עומק ליצירה. אנחנו בתקופה שכל הזמן רוצים לחדש, כאילו החדש זה הדבר החשוב, ואני חושב שאנחנו מפסידים עומק ועושר שקיים דווקא בישן, בעתיק, בריטואלים שחוזרים על עצמם, ומחברים אותנו לאיזה מעיין עתיק שממשיך לנבוע, זה מחבר אנשים, זה מחבר קהילות וזה חוצה יבשות".

אנחנו לקראת סיום ואני לא יכולה שלא לשאול את יאיר על השנה האחרונה,

מה קרה לפיוט בשנה של קורונה?

"לא נעים לי לומר", הוא עונה, "אבל הכניסות לאתר עלו ב-300% בשנה הזו, סביב החגים, בגלל שלא היו בתי כנסת, בגלל שמשפחות היו צריכות למצוא את הדרך לציין את החג בבית ולייצר מסורת, אנשים חיפשו השראה, חיפשו אפשרויות לעצב את החיים היהודיים שלהם והגיעו אל הפיוט. אנחנו בימים אלו עובדים על תרגום האתר לאנגלית (אגב, הפרוייקט קצת תקוע, אז אם יש מי שרוצה לעזור שייצור איתי קשר, אומר יאיר) ויש כניסות לאתר מכל העולם. כך שלמרות שפיוט הוא מרחב מאד קהילתי, קשה מאד לעשות אותו לבד, וגם זום עוד לא גילו איך אפשר לשיר יחד, אבל אני רואה שדווקא בתקופה הזו, יש ביקוש לפיוטים העתיקים האלו שחלקם נכתבו בתקופות קשות של מגפות ורדיפות, אולי דווקא במילים האלו ובמנגינות השונות יש נחמה ותקווה".

היה לי קשה לסיים את השיחה, אני מודה, הטון, המילים והרוגע של יאיר היו לי נעימים כל כך ושמחתי לדעת שבעוד כמה ימים ניפגש שוב, מפגש שפתוח לכל הקהילה בו נמשיך לדבר על הקסם הזה שנקרא פיוט.

וכמו שהקסם הזה נגע ביאיר, גם א.נשים בקהילתינו גילו עולם חדש כשנחשפו לראשונה לעולם הפיוט. איתי שמי, האיש והתקליט, נזכר ברגע בו אמנים גדולים שהעריץ וביניהם ברי סחרוף, מאיר בנאי ואתי אנקרי עשו תפנית במקום הכי לא צפוי והוציאו, כל אחד מהם באופן עצמאי, אלבום בו הטקסטים (ובחלק מהמקרים גם הלחנים) לקוחים משירת ספרד ומפיוטים עתיקים. וכך הוא מספר:

איתי שמי

"לא גדלתי על פיוטים. ממש לא. המוזיקה שליוותה את נעורי בקיבוץ כללה את הביטלס, הסטונס, ניל יאנג, קט סטיבנס ושאר כוכבי שנות השישים, את אריק ושלום, את הרוק הכבד של דיפ פרפל ולד זפלין או הרוק המתקדם של פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טול וקינג קרימזון. לכן כשנתקלתי ב 2007 באלבום ״שמע קולי״ של מאיר בנאי הרמתי גבה. מה פתאום ההוא שכותב על הלילה של אתי או שר את שירו של שפשף מביא לי שלום שבזי או שלמה אבן גבירול? בנאי הצליח להאיר לי בזכות הלחנים הנהדרים שלו את אותם טקסטים עתיקים בלי לגרום לי לברוח בשעטה כפי שברחתי מהשירים הרוסיים שהתנגנו בתקליטי הגבעטרון של הורי. מאיר הראה לי שהיתה הרבה תשוקה וארוטיקה באותם פיוטים נושנים. קחו למשל את ״איילת חן״ של שבזי שפותח את האלבום:

״ובלילה, ובלילה בתוך חיקה מלוני״

ובהמשך:

״לכוס יינה אני תמיד מזומן

ונתערב, ונתערב חמד יינה בייני״.

גם אבן עזרא לא טומן ידו בצלחת ב״לך אלי״ שמבטא יפה אהבה רוחנית לאל עם פירוט אברי גוף כאילו זו היתה אהבה גשמית לאישה:

״לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי״

ממש באותה שנה חבר ברי סחרוף לרע מוכיח (לו שמורה אצלי פינה חמה עוד מימיו בלהקת ״רעש״) ויחד העלו מופע המוקדש כולו לשירתו של שלמה אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד. שנתיים מאוחר יותר ההופעה יצאה כאלבום בשם ״אדומי השפתות״. מוכיח וסחרוף הגיעו עם המופע המדובר גם אלינו לעמק. ראיתי אותם באולם בסטנפורד. תזמורת שלמה שכללה עוד, כלי הקשה למיניהם, גיטרות וכלי מיתר מזרחיים שאיני זוכר את שמם. קירות האולם הידהדו בלב האקדמי של המערב החדש פיוטים יהודיים שנכתבו כמעט אלף שנה קודם לכן בספרד המוסלמית. להפתעתי היו בקהל לא מעט לא ישראלים ומשיחה אקראית עם סטודנטים למדתי שלמחרת נערך מפגש עם הסטודנטים בו יספרו המוזיקאים על יצירתו של שלמה אבן גבירול ועל העבודה על הפרויקט.

בערך באותו זמן הוציאה אתי אנקרי אלבום המוקדש לשירי יהודה הלוי. במקרה של אתי זה הרבה פחות הפתיע אותי. אחרי ההצלחה המטאורית של ״רואה לך בעיניים״ בעל האופי הרוקיסטי, אתי החלה במסע חזרה בתשובה. ב 2009 היא כבר היתה עמוק בדת והרגישה מחוברת הרבה יותר לטקסטים של רבי יהודה הלוי מאשר לאלו שהיא עצמה כתבה בצעירותה.

אני לא יודע מה גרם באותן שנים לפרץ ההתעניינות המחודשת הזו בפיוטים, אם זה מתור הזהב של יהדות ספרד, יהדות תימן או ממקומות אחרים בעולם, אבל בזכות ההנגשה של אמנים שאהבתי ושבאו מהעולם שלי, גם קיבוצניק חילוני שהזמירות והפיוטים היחידים שהכיר היו מלימודי ההפטרה של העליה לתורה, למד להיפתח ולראות את היופי בטקסטים שנכתבו קצת לפני שהנדריקס קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו.

 

מוזמנים/ות להצטרף אלינו יום רביעי 3 בפברואר בשעה 8:30 בערב. להרשמה לחצו כאן.