שיחה עם אלכס וול, מייסדת הארגון "אילומינושי" לעוסקים בתחום הקולינריה

שיחה עם אלכס וול, מייסדת הארגון "אילומינושי" לעוסקים בתחום הקולינריה

מאת: דלית גבירצמן

מי מאיתנו לא חלם כילד להיות בחבורת סוד מוחלט בהחלט? מי לא חלמה על ירון זהבי, שהיה מושא חלומותינו הרבה לפני עוז זהבי? ובכן, לפני כמה שנים גיליתי חבורה סודית הקיימת כאן באזור המפרץ, שהאספקט המשותף לכל חבריה הוא, שהם כולם יהודים העוסקים באופן מקצועי בתחום המזון וההסעדה. ה״אילומינושי״ או The Illuminoshi (משחק מילים מתוחכם בין אילומינטי לנשנוש) היא קבוצה כבר לא כל כל סודית, שנוצרה כדי לפתח רשת קשרים עיסקיים וחברתיים בין אנשים שיש להם תשוקה גדולה לאוכל; בין אם הם מכינים אותו, כותבים עליו, מייצרים אותו, ובעיקר, שהם עוסקים בו באופן מקצועי. ירון זהבי של האילומינושי היא אלכס וול, שפית ועיתונאית עתירת פרסים הכותבת עבור ה-J. The Jewish News of Northern California, Berkeleyside ,San Francisco Chronically ועוד. וול גם כותבת ומפיקה סרט תיעודי בשם “The Lonely Child” אבל זה כבר מסיפור אחר. כבר הרבה זמן שחיפשתי הזדמנות לראיין את אלכס, וסוף סוף מצאתי אותה, כי ביום שלישי הקרוב, ה-10 בספטמבר, תארח אלכס את חברתה עדינה סוסמן כאן אצלנו בג׳יסיסי בפאלו אלטו, לרגל הוצאת ספר הבישול הישראלי החדש והמדובר שלה הנקרא ״סבבה״.

כשאלכס מדברת על אוכל נדלק לה ניצוץ בעיניים והחיוך שעולה על שפתיה מזכיר לך, שאין כמו לפגוש אנשים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות. וזה בדיוק מה שקורה כשהיא מספרת לי על האירוע הבא של האילומינשי שהיא מארגנת, שיתקיים בדצמבר. האירוע יהיה בסימן המטבח האסיאתי-יהודי ויכלול הרצאה של בעלת טור אוכל יהודיה הנשואה לשף סיני, וכמו שאני מכירה את אלכס, שווה לחכות. הפרטים עדיין לא סגורים, אבל מנסיוני, כמו בכל אירוע של האילומינושי, יהיה חמים, נעים ומאוד טעים!

– אלכס, מתי התחילה לבצבץ אצלך האהבה למטבח ולעולם הקולינארי? 

Photo by Lydia Daniller

״אימא שלי היתה ההשפעה הקולינארית הכי גדולה בחיי. היא אהבה לבשל ואהבה אוכל, ועל אף שעבדה כל חייה במישרה מלאה, דאגה מידי ערב להכין לנו ארוחה מזינה, בריאה וטעימה. גדלתי בעיר ריברסייד שבקליפורניה, שהיא לא בדיוק מוקד משיכה קולינארי, וודאי שלא היתה בשנות השמונים. אך אבי היה פרופסור להיסטוריה צרפתית ואנחנו נהגנו לטוס לפריז לעיתים תכופות. כבר מגיל צעיר, למדתי להנות מבאגט טרי, מגבינות טובות, מפאטה ומסגנון החיים האירופאי שבו קונים כל דבר בחנויות ארטיזינליות. אני זוכרת שכבר כילדה, הערכתי את זה והבנתי שזאת הדרך לאכול טוב, ולא כפי שנהגנו לאכול באמריקה באותם הימים. אמי תמיד קראה, תיכננה וידעה היכן כדאי לאכול, עוד הרבה לפני שהיה אינטרנט, והיה לי מזל גדול שהתאפשר לי כך לנסוע ולטייל בעולם. היא לימדה את עצמה לבשל, ועל אף שלא למדה זאת באופן מקצועי, לא היתה לה שום בעיה לארח שישים איש באירועים מיוחדים ובחגים.

כשמלאו לי ארבע עשרה, אימי הודיעה שפעם בשבוע אבי ואני נהיה אחראים על הכנת ארוחת הערב. היא התנדבה לערוך את הקניות, אך ההכנה היתה עלינו. אני עדיין זוכרת את המנה הראשונה שהכנתי: כדורי בשר ברוטב חמוץ מתוק, שלא היו מוצלחים במיוחד, אבל אחר כך, הלכתי והשתפרתי. בגיל חמש עשרה, חברה של אימי המליצה שיראיינו אותי בעיתון המקומי כ״שף השבוע״. הם הגיעו אלינו הביתה, צילמו אותי ואני נתתי להם מתכון לעוף מזוגג בתפוז וחמוציות, שהיה די נורא. מאוחר יותר, הקמתי בבית הספר התיכון שלי את ״בון אפטי״ שהיה מועדון בישול. ואז, כשהודעתי להורי שאני רוצה ללכת לבית ספר ללימודי קולינאריה, הם אמרו בשום פנים ואופן לא, ולכן הלכתי ללמוד בקולג' UC Santa Cruz ואחר כך עיתונאות באוניברסיטת NYU. רק שנים לאחר מכן, אחרי שאמי נפטרה, הלכתי ללמוד בבאומן, בית הספר הקולינארי שנמצא בברקלי. כך הפכתי לשפית, ובכל פעם שהיתה לי שאלה שקשורה לבישול, הייתי פונה לאימי, ועד היום אני מרגישה קרובה אליה כשאני מבשלת. התשוקה שלה לבישול היתה כה גדולה, שאפילו כשחלתה ולא יכלה לבשל יותר ובקושי היה לה תיאבון לאכול, היא עדיין נהנתה לצפות בתוכניות בישול למינהן בערוץ האוכל. היום, כשיש לי שאלה קולינרית, אני מכירה באילומינושי עשרות שפים שאני יותר משמחה לפנות אליהם״.

–  איך בכלל נולד האילומינושי? 

״לפני שבע שנים אישה בשם סוּ פישקוף, שהיא העורכת של ה-J ומאוד מתעניינת בעצמה בקולינאריה, פנתה אלי וביקשה שאכתוב טור על אוכל. הכוונה היתה לא רק לפרסם מתכונים, אלא ליצור משהו קצת שונה. באותה התקופה התחיל העניין בחוות גידול שהיו בבעלות של יהודים כמו למשל Urban Adama. פגשתי אנשים שעסקו במזון והפן היהודי מאוד עניין אותי. התחלתי לכתוב את הטור, ומהר מאוד הבנתי שרבים מאיתנו עוסקים בתעשיית המזון. נסעתי לכנס בקולורדו שאורגן על ידי קרן שוסטרמן,  ושם אני ועוד כמה שפים קיבלנו מענק מיוחד והחלטנו להכין ארוחה ל-14 איש בבית שלי. זאת היתה ארוחה מפוארת שהתקיימה בחנוכה בדצמבר 2015, והזמנו אליה יהודים אשר עוסקים בתעשיית המזון. כל אחד סיפר בארוחה את הסיפור שלו, ובסופו של הערב, החלטתי להקים את הקבוצה שתקרא: The illuminoshi – The Not-So-Secret Society of Jewish Food Professionals. מהר מאוד הקבוצה הלכה וגדלה, וחודש לאחר מכן, כבר תיכננתי את האירוע הבא שלנו, שכלל סיור במפעל של Charles Chocolate שהוא בבעלות צ׳אק סיגאל. כיום, ישנם בקבוצה שלנו 550 חברים רשומים״.

– האם את יכולה לספר על איזו חוויה קולינארית בלתי נשכחת?

״וואו, זאת שאלה קשה. אני חייבת להגיד שאחת מהחוויות הקולינארית שזכורה לי ביותר היתה במקסיקו סיטי. אחרי שאכלנו במסעדת Pujol, שהיא אחת המסעדות הטובות בעולם, יצאנו לסיור אוכל בעיר. בסיור טעמנו סוגים שונים של אוכל רחוב, שהיה כל כך טעים, וזה היה מדהים לטעום ברחוב מנות שהיו לא פחות טעימות מאלו שטעמנו בPujol. מאז ביקרנו במקסיקו סיטי כבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני נפעמת ממגוון הטעמים, מסגנונות הבישול השונים והמסורות השונות. כשהייתי בישראל, אכלתי ב״מטבח של רמה״ (לפני שהוא נשרף) ומאוד נהניתי. ארוחה נוספת שאכלתי בישראל שאני זוכרת לטובה היתה במסעדת ״דיאנא״ שבנצרת – זאת היתה ארוחה כל כך טעימה!״

– ספרי לי על עדינה סוסמן ועל הספר החדש שלה. מה מיוחד בו ומדוע צריך עוד ספר בישול ישראלי?  

״אני מכירה את עדינה כבר למעלה מעשרים שנה. פגשתי אותה כשגרתי בשעתו בניו יורק. מאוחר יותר, הקריירה הקולינארית שלה נסקה, היא כתבה במגזין ״גורמה״, ואני עברתי לחוף המערבי. עדינה גדלה בפאלו אלטו וחזרה לכאן כשאימה חלתה, ושוב התחברנו. ואז, היא מצאה אהבה ועברה לגור בישראל עם בחור שעשה עלייה. אנשים שואלים בצדק, מדוע יש צורך בספר בישול ישראלי נוסף, והתשובה היא שהמתכונים בספר של עדינה מאוד מיוחדים. היא עסקה בכתיבה ובפיתוח מתכונים במשך שנים רבות והיה לי ברור שזה יהיה ספר מדהים ושיהיה לה משהו מיוחד לתרום למטבח הישראלי. אני חייבת לספר לך לדוגמה, שהכנתי את מרק הבורשט עם שזיף וסלק, והוא פשוט נפלא. יש בספר טארט עם טחינת קרמל וקצפת לבּנה, שאף אחד לפניה לא חשב להכין, והיא קוראת לו ״טארט גל גדות״. עדינה מביאה איתה פרספקטיבה חדשה ומרעננת, דווקא משום שהיא אמריקאית שחיה בישראל. היא לא בעלת מסעדה כמו אוטלנגי או סלומונוב, אלא שפית ומפתחת מתכונים שאוהבת לבשל אוכל טוב. היא גרה במרחק הליכה משוק הכרמל, ומידי יום היא עורכת שם קניות, ושם היא מקבלת את ההשראה למתכונים שלה.

השפית עדינה סוסמן

אני אוחזת בספר הבישול ״סבבה״ והוא אכן מרהיב, ואפילו האיש היקר שדוגל בצמצום מדף ספרי הבישול אצלנו בבית, נראה נלהב. הוא מתיישב ומתחיל לקרוא ולסמן לי את כל המתכונים שמתחשק לו שנכין, וישנם רבים כאלו. יש בהם את האיזון המדויק בין דברים מוכרים ואהובים, אבל עם טוויסט מיוחד ומעניין, שממש עושה חשק. כמו למשל גרנולה עם טחינה ושמן זית או חלה עם דבש ושמן זית (מושלמת לראש השנה!) או את המתכון של ארז קומורובסקי לפוקצ׳ה עם כבש, שאותה הוא הכין, בין השאר, בערב החתונה של עדינה.

אלכס היא באמת כוח טבע. יותר מכל דבר אחר היא אוהבת לחבר בין אנשים. אולי אפילו יותר מלכתוב, ולטענתה, הרבה יותר מלהיות שפית. לחבר בין אנשים הוא כוח העל שלה, ובשל העובדה שיהדות ואוכל הם שני כוחות חזקים המניעים את חייה, ייסוד הקבוצה של האילומינושי הפך עבורה לבלתי נמנע. באמצעות החיבורים שלה אנשים מצאו מקומות עבודה בתעשיית המזון, חברויות נוצרו, קשרים נרקמו, ושתופי פעולה החלו, ועל כך גאוותה. בכל פעם שהיא שומעת שמישהו מצא עבודה, שנוצר חיבור מעניין או שיתוף פעולה פורה המועיל לשני הצדדים, אלכס מודה שהיא הכי שמחה וגאה שיש לה חלק משמעותי בקבוצה.

אני שומעת את ההתלהבות בקול של אלכס וכבר לא יכולה לחכות לראות אותה ב-10 בספטמבר יושבת על הבמה בג׳יסיסי בפאלו אלטו ומראיינת את חברתה משכבר הימים, עדינה סוסמן. וכמובן, שאני כבר יודעת בדיוק מה אקנה מתנה לחג לכל חבריי וחברותי. ומה איתכם?

לפרטים נוספים על האילומינושי לחצו כאן

לפרטים נוספים על המפגש של אלכס וול עם עדינה סוסמן ב-OFJCC לחצו כאן

נתראה בסבבה!

שלכם תמיד,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

שישי אישי: כך תעבירו בנחת את ה-Labor Day

שישי אישי: כך תעבירו בנחת את ה-Labor Day

מאת: דלית גבירצמן

אחד הדברים הכי נפלאים בחיים כאן אלו הם סופי השבוע הארוכים. עם כל אהבתי לחגים היהודיים, ויש אהבה, הם תמיד כרוכים בעבודה מרובה, בתכנון, בישול, נקיונות ובאירוח. וכאן מגיעים החגים האמריקאיים, שלא די שבאופן אישי אין לי שום מחויבות לחגוג אותם, הם גם לא מצריכים עבודה מרובה כל כך. למרבה האירוניה, החג שמצריך הכי פחות עבודה הוא לא אחר מאשר יום העבודה. חג שכולו הילולה של חוסר מעש הכולל שלושה ימים של בטלה גמורה. השנה אני מתחילה את שנתי העשרים במערכת החינוך (שזה בערך שמונים שנה בשנות מורה), ואני יכולה לומר לכם בוודאות, ששבועיים אינטנסיביים של ימי הערכות, ההתרגשות וכל העבודה הקשה לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה הופכים את יום העבודה נטול העבודה לאי נכסף בים העמל.

אז עכשיו נשאלת השאלה מה עושים בסוף השבוע הארוך והמיוחל הזה, וכל זאת כמובן, בהנחה שגם אתם לא עשיתם השנה את דרככם להילולת הברנינג מן שמסתיימת בדיוק ביום העבודה. אז השבוע בשישי-אישי, הנה לכם כמה רעיונות והצעות לשישה דברים ששווה לעשות, לראות, לנסות ולהנות מהם בסופ״ש הארוך הבא עלינו לטובה.

תערוכה של אנדי וורהול ב-SFMOMA

צילום: טל גולדשטיין

בסוף השבוע תינתן לנו הזדמנות אחרונה בהחלט לתת הצצה ברטרוספקטיבה של אחד האמנים הכי צבעוניים, הכי מזוהים והכי משפיעים שידע עולם האמנות במאה העשרים. על פני שלוש קומות מתפרשות עבודותיו של אמן הפופ ארט שהפך קופסאות שימורים לאייקונים אמנותיים. האמן הניו יורקרי הנודע, האיש והפאה, המציא את מושג הסלבריטי והצליח לטשטש את הגבולות בין אמנות, פרסום ועסקים. הוא הטביע את חותמו על אוצר הדימויים הויזואליים הקולקטיבי שלנו, וללא ספק, הקדים את זמנו בכל הנוגע למדיום הפרסומי וכוחם של ידוענים. לכבוד סוף השבוע הארוך יהיה המוזיאון פתוח במוצאי שבת עד השעה 9:00 בערב. לחברי המוזיאון תינתן אפשרות בלעדית לראות את התערוכה בימי שבת, ראשון ושני בין השעות 9-10 בבוקר.

Andy Warhol—From A to B and Back Again, SFMOMA 151 Third St, San Francisco

Brittany Runs A Marathon

כתיבה זה כמו שריר, אמרו לי. תתחילי לכתוב באופן קבוע ותראי איך שהכתיבה שלך תשתפר. אז בואו, אני כותבת כבר שבע שנים, כל שבוע, כמו שעון, ואני לא יודעת לגבי הכתיבה שלי, אבל שרירי הבטן שלי ממש נהיו רפויים, פשוט משום שלא נותר לי זמן פנוי לעשות את מעט הספורט שנהגתי לעשות בעבר. ובינינו, מי מאיתנו לא היתה רוצה להיות אתלטית יותר? חטובה יותר? הסיפור האמיתי שעליו מבוסס הסרט הקטן והחמוד הזה מצליח לפרוט על נימים (שלא לומר טאיירים) המוכרים היטב לכולנו. מה צריך כדי לקום יום אחד ולעשות שינוי משמעותי בחיינו, ומי נמצא שם בשבילנו כדי לעודד אותנו ולתמוך בנו בדרך. בתור מישהי שתמיד שנאה לרוץ והייתה מרמה אפילו בשיעורי ספורט בבית הספר, אני מסירה את הכובע בפני בריטני ושכמותה, ומריעה לכל מי שקמה בחמש בבוקר כדי לרוץ מסביב לבלוק. סרט קטן, אמיתי ונוגע ללב!

Verjus – בר יין

אחרי כל הצפייה המפרכת הזאת באימוני כושר הייתי חייבת לסור לאיזה בר יין צרפתי, קטן ואיכותי. Verjus נמצא באזור המקסים להפליא של Jackson Square, השווה ביקור בפני עצמו, בשל כל החנויות הקטנות והמעוצבות הנמצאות בו. בר היין הוא מקום לחגוג בו את החיים והוא כולל מסעדה צרפתית נפלאה ובה שלל שרקוטרי, באגטים, גבינות, פאטה, סלטים ומאפים כיאה לביסטרו צרפתי, דרך חנות יינות מכובדת ומעוצבת בטוב טעם. בסוף השבוע הזה ממש, מזמין אותנו השף Michael Tusk למסיבת פאיייה וסנגרייה בהשראת החופשה האחרונה שלו בספרד. אולה!

Verjus, 528 Washington Street, Jackson Square, San Francisco

Linda Ronstadt: The Sound of My Voice

משהו כביר ומפתיע קרה בשנים האחרונות לז׳אנר הזנוח-משהו של הסרטים התיעודיים. אם בעבר היה מדובר בסרטים משעממים שזכו למעט מאוד תשומת לב וודאי שלא זכו לזוהר ואבק כוכבים, הרי שבשנים האחרונות, יצאו סרטים כגון: RBG, Three Identical Twins, Jiro Dreams of Sushi, Man on Wire ועוד רבים וטובים, והוכיחו לנו את מה שידענו תמיד, שהמציאות עולה על כל דמיון. בעוד שבועיים יצא לבתי הקולנוע סרט דוקו על אחת מכוכבות המוזיקה הגדולות באמריקה, לינדה רונסטאדט. כשנכנסתי להקרנה המיוחדת לא ידעתי עד כמה היא היתה גדולה. מסתבר שהיא הקליטה יותר מ-30 אלבומים וזכתה ב-11(!) פרסי גראמי, ובשנת 2014 צורפה להיכל התהילה של הרוק אנד רול האמריקאי. הדוקו עוקב אחר סיפור חייה המרתק של רונסטאדט, ומציג אישה חזקה, יפה, מוכשרת ומיוחדת במינה, שבשנים האחרונות נגזלה ממנה היכולת לעשות את הדבר היחיד שידעה ואהבה לעשות. סמנו ביומנים ולכו לראות!

The Boy Who Harnessed the Wind

ואם בא לכם להישאר בבית, להכין מלא פופקורן ולשבת לראות עם הילדים סרט דרמה נפלא לכל המשפחה, כזה שאפשר לראות בנטפליקס, אז שבו לראות את הסרט הנפלא על נער שרתם את הרוח והציל את הכפר שלו במלאווי מרעב. מדובר בסרט מעורר השראה שמחזיר אותנו לדברים הכי בסיסיים בחיים ומזכיר לנו את הכוח שיש בחינוך ובהשכלה. אה, כמובן, שגם הוא מבוסס על סיפור אמיתי. סרט שיש בו אמת ועוצמה של Ted talk. (ותודה לא. חברתי על ההמלצה החמה!)

R T Rotisserie

ולבסוף, אם חשקה נפשכם במהלך סוף השבוע הארוך לקפוץ לביקור בסן פרנסיסקו, אולי בשביל להספיק בפעם האחרונה להציץ בתערוכה של אנדי וורהול, ואולי משום שבא לכם להנות ממזג האוויר הנעים, ותרצו להנות מארוחה ממש טעימה, אז סורו למסעדת הגריל של RT. מדובר באחותה הקטנה והצנועה של מסעדת Rich Table הנהדרת ועתירת השבחים. כאן תמצאו עוף בגריל מהטובים שיש באזורנו, ירקות צלויים (כן, ואפילו כרובית צלויה!), אורז מהמם, צ׳יפס אוממי, והכול באווירה משפחתית, רגועה והכי לא מיופיפת שאפשר. למסעדה ישנם כרגע שני סניפים בעיר ואנחנו ניסינו את זה שבשכונת הייז ואלי ומאוד נהנינו. שווה!

R T Rotisserie, 101 Oak Street

302 Broderick Street, San Francisco

 

חברים, זהו זה להפעם. מה שתעשו והיכן שתהיו, שיהיה לכם אחלה סופ״ש. תהנו המון, והעיקר – אל תעבדו קשה מידי.

שלכם בהנאות הקטנות,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

ספטמבר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

ספטמבר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

סופו של הקיץ מורגש היטב בזירת האמנות המקומית עם מגוון רחב ונהדר של תערוכות מרגשות. התערוכות המומלצות החודש מציגות אמנים אקספרימנטלים אמיצים אשר מותחים את גבולות החומר, מייצרים מפגשים מקוריים בין אנשים ומזמינים אותנו לדמיין מחדש את העולם.

Jim Campbell

האמן העכשווי ג׳ים קמפבל משתמש בטכנולוגיית LED בכדי לתווך רעיונות הקשורים בזמן ובזכרון. השימוש באורות הזעירים מאפשר לו לתרגם דימויים מוכרים מן המרחב היומיומי ולהפוך אותם לאובייקטים מופשטים המזמינים את הצופה להתבונן ולחשוב. קמפבל ידוע בתור אמן המציג יצירות גדולות מימדים במרחב הציבורי, אחת מהן מוצגת בראש מגדל הסיילספורס בסן-פרנסיסקו. תערוכה זו מתמקדת בעבודות אינטימיות יותר של האמן, אשר מתכתבות עם עבודות מהאוסף הקבוע של אנדרסון.

Anderson Collection

התערוכה פתוחה לקהל החל מה-5 בספטמבר 2019 ועד ה-3 באוגוסט 2020.

Lynda Benglis

לינדה בנגליס היא אמנית רב תחומית אשר מאז שנות ה-70 דוחפת את גבולות הפיסול ללא הרף. התערוכה מציגה עשרים פסלים אשר יצרה בנגליס לאורך השנים ומספקים סקירה על ניסיונותיה הבלתי פוסקים למתוח את גבולות החומר.

Pace

התערוכה פתוחה עד ה-23 באוקטובר

Differently Structured Possibilities

האמנית דנה המנווי מתבוננת בחפצים שימושיים מן היומיום ובוחנת את הצורה שבה התרגלנו להשתמש בהם. תוך בחינה מעמיקה ומדוקדקת היא בוחנת את האפשרות להשתמש בחפצים אלו בדרך אחרת שהינה מקורית ובלתי שגרתית. בתערוכה זו המנווי משתמשת בחוטי חשמל, נורות פלורסנט, סיבים וכבלים מתכתיים ובוחנת את האפשרות לארוג איתם בטכניקות המיושמות בדרך כלל בעבודות טקסטיל מסורתיות. התערוכה מלווה בשני אירועי פרפורמנס המגיבים ישירות ליצירותיה של המנווי.

Minnesota St. Project

פתיחה חגיגית + פרפורמנס: 7 בספטמבר 6-8 בערב.

ערב פרפרומנס נוסף: 5 באוקטובר 7 בערב.

התערוכה פתוחה עד ה-26 באוקטובר.

Actions Vent Ascending Frequencies

מיצב ייחודי זה מזמין את הצופים לדמיין ולחוות מחדש את חוויית ההחלקה על גלגיליות. זירת ההחלקה הופכת למרחב ציורי מלא באנשים אופטימיים, שדות של צבעים פסיכודליים, מוסיקה מרגשת ובעיקר מקום לכולם באשר הם. הכניסה בחינם אך יש להזמין מקום מראש. ניתן לשכור גלגיליות במתחם.

Fort Mason Center

המיצב פתוח לציבור מה-13 בספטמבר ועד ה-6 באוקטובר.

The Mending Project

פרוייקט התיקון מורכב משלושה אלמנטים פשוטים – חוטים, צבעים ותפירה. אלמנטים אלו מהווים נקודת הפתיחה של קשרים משמעותיים בין אנשים שהם זרים זה לזה. הפרויקט, פרי יצירתו של האמן הידוע לי מינגוויי, הוצג לראשונה לפני 10 שנים בניו יורק. מאז ועד היום הפרוייקט מוצג בכל רחבי ארצות הברית והעולם ומשמש כפלטפורמה ייחודית ליצירת קשרים בין אנשים. הצופים מתבקשים להגיע אל המרחב עם בגד ישן או פיסת בד הזקוקים לתיקון, נציגים מן התערוכה יזמינו את המבקרים לשיחה בזמן שהם מתקנים את הבגד בצורה יצירתית ומקורית. הבגדים המתוקנים ישארו בתערוכה עד לסופה ולאחריה הצופים מוזמנים לבוא ולקחת אותם בחזרה.

Montalvo Arts Center

הפרוייקט פתוח לציבור מה-19 בדצמבר ועד ה-8 בדצמבר.

ולסיכום – אמרה שנשמעת טוב יותר באנגלית:

Don’t be a hater, be a roller skater!

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

עשרת הגדולים של קיץ 2019

עשרת הגדולים של קיץ 2019
מאת: דלית גבירצמן
זהו, הקיץ תם. עוד כמה חמסינים, שהם בבחינת הפירפורים האחרונים, וכבר נחוש את השינוי באוויר. המלכה החמה תאלץ לאסוף את הביקיני הורדרד, כובע הקש והמחצלת ולהצפין את הדרכון עד העונג הבא. וכעת, מאחורי הפרגוד, כבר מתכוננת פית הסתיו לצאת אל המסלול, לבושה בגלימה דקה בצבעי לבן, אפור ובז׳. שנייה לפני שאקבל אותה במחיאות כפיים סוערות, כמו אשת לוט, אתן מבט נוסף אל עבר הקיץ האחרון. לבדוק מה היה לנו שם, מה ראוי לציון, מה להשליך, ומה לנצור ולחזור אליו בקיץ הבא.

אנחנו על המפית

זאת ה-סדרה שבאמת עשתה לי את הקיץ. מדובר בשתי עונות של עונג צרוף! השף ברק יחזקאלי (המתוק להפליא) בוחן את המטבח הישראלי דרך עינהם של שפים ישראלים שהצליחו ברחבי העולם. הוא טס אליהם עם מזוודה קטנה וכמה תשורות מהארץ, אוכל ארוחת צוות, ומיד מפשיל שרוולים ומצטרף לסרוויס. הוא מתארח בביתם של השפים וכך זוכה לתת הצצה נדירה (וכך, גם אנחנו) לביתם, משפחתם ונפשם. בבוקר, מיד אחרי הקפה, הם יוצאים לשוטט בשווקים ובחנויות הבוטיק הקטנות האוהבות על השפים, ואז הם מבשלים ביחד ארוחה למשפחה וחברים קרובים. ביום האחרון, זוכה יחזקאלי לטעום את מנות הדגל במסעדה של כל אחד ואחת מהשפים המצליחים. קונספט גאוני ותוכנית שעושה המון חשק; לחיות, לבשל, לנסוע, לאכול, ובעיקר… לפגוש את ברק ולתת לו חיבוק גדול. שאפו!

Our boys (הנערים)

צילום: HBO

סדרת דרמה חדשה ומצוינת, והפעם כזאת שנותנת לך בעיטה בבטן. הסדרה היא שיתוף פעולה בין HBO וקשת, ותחת שרביטם של היוצרים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, מגיע לפיתחנו סיפור שכולנו מבקשים לשכוח. כמה אומץ, רגישות והקפדה צריך כדי לגעת בחומרים הנפיצים והמורכבים הללו, בימים הקשים והארורים של חטיפתם ורציחתם של שלושת תלמידי הישיבה בקיץ 2014, שהובילו למבצע ״צוק איתן״. כמה נורא להיזכר באימה בהתלהטות היצרים, בגזענות וביצר הנקמה שהביאו לחטיפתו של מוחמד אבו חדיר ושרפתו בעודו בחיים. כמו תמיד, המציאות עולה על כל דמיון, והתוצאה מרשימה, מרגשת, מפחידה ומעוררת מחשבה. כמה עדינות, אנושיות ורגעי משחק בלתי נשכחים יש בסדרה, והם אלו שהופכים את הצפייה ב״נערים״ לחוויה מרתקת ומצמררת!

הפרידה The Farewell 

בתוך ים סרטי הקיץ הצבעוניים והקלילים כמו משקה ברד, שברגע אחד הופך לעיסה דביקה ומיותרת, נצנץ לי הקיץ סרט אחד קטן. הוא נשאר איתי כמו ממתק מוצפן, שבכל פעם נזכרתי בו ונתתי בו עוד נגיסה. סרטה של לולו ואנג נוגע בכל מי שיש להם משפחה, בכל מי שאי פעם היגרו למדינה אחרת, בכל מי שאי פעם נפרד מבן משפחה אהוב, ובכל מי שנכח בארוחה משפחתית וחגיגית שבה מישהו שאל ״מתי תתחתנו?״. בקיצור, זהו סרט קטן, נהדר ומרגש שנוגע לכולנו. מומלץ בחום!

שאטו גלילי

אמנם נשבעתי לעורכת המתוקה שלי שלא אתן עוד המלצות על ישראל במגזין המקומי שלנו, אבל חייבת, פשוט חייבת לספר לכם על אחד מרגעי השיא של הקיץ שלי, ושישאר בינינו… חופשה משפחתית היא עסק מורכב; לכל אחד רצונות שונים, סטנדרטים אחרים, ילדים (או שלא) בגילאים שונים, בקיצור… לא פשוט. הקיץ, מצאנו את המקום המושלם. וההוכחה לכך היא שכל בני ובנות שבט הגבירצמנים לדורותיו נהנו, התענגו, התפנקו ולא רצו לעזוב, ולו לרגע, את המקום. למעשה, היו צריכים באיזה שהוא שלב, פשוט לגרש אותנו משם בכוח. כל מה שאתם צריכים, זה ללחוש את שתי מילות הקסם ״שאטו גלילי״ והדלת תיפתח לחוויה בלתי נשכחת. מדובר במלון בוטיק מפנק, המשקיף לכנרת, שמעוצב בהרמוניה מושלמת. כל פינה בו מוקפדת ומרהיבה, ומשרה שלווה ורוגע. ארוחת הבוקר שלהם עשירה, נדיבה וכה טעימה. במלון הבוטיק חמש סוויטות יפיפיות ומאחר ומילאנו את כולן, המלון עמד כולו לרשותנו. השירות החם והמחבק הפך את החופשה שלנו לחוויה בלתי נשכחת, וכולנו כבר מצפים בכליון עיניים לפעם הבאה.
שאטו גלילי
נוף העמק 7, שכונת נוף כנרת
צפת

גורג וג’ון

ואם תתנו לי עוד שנייה קצרה בישראל, אספר לכם על מסעדת ג׳ורג׳ וג׳ון. בלב השכונה האמריקאית שביפו המתחדשת שוכן מלון דה דריסקו. מדובר במלון יוקרתי שהוקם בשנת 1866 על ידי האחים האמריקאים ג׳ורג׳ וג׳ון לבית דריסקו. המלון נמכר לטמפלרים שהגיעו לארץ, ואז הוא עבר לשליטת הבריטים, ורק ב-2018, אחרי עשר שנות שיפוץ ושיקום הוא נפתח שוב מחדש. בבניין היפיפה הזה נפתחה מסעדת George & John עליה מנצח השף תומר טל, שעבד אצל חיים כהן ביפו-תל אביב. הזמנתי את אחותי היפה לארוחה ערב מפנקת, והתענגנו על החלל המעוצב, השירות האדיב והמנות הטעימות. התפריט מחולק ל״התחלות קלות״, ״מנות בין לבין״, ״כמעט עיקריות״ ו״גדולות במשקל״. מאחר והיתה זאת שעת לילה מאוחרת יחסית, הסתפקנו בהתחלות קלות ו״מנות בין לבין״, למרות שהתחשק לי לנסות כמעט את הכול. סלסלת הלחם עם לחם דגנים, פוקצ׳ה ובייגל ירושלמי לצד קרם חצילים וצלוחית פלפלים קלויים כבר על ההתחלה העיפה לנו את הראש. מנת הסשימי אינטיאס בחלופיניו וליים שהוגש עם סלט אבוקדו ומלפפונים, היה טעים כמו שזה נשמע, ואף יותר. המשכנו לסלט עלים עם אפרסק פרוס דק, שעועית מאש ואפונה שלג עם טוסט סנט מור והתענגנו על כל ביס וכל רגע. שווה ביותר!
מלון דה דריסקו
אורבך 6, תל אביב

One65

ומה עושים אחרי ביקור מולדת מרגש שכזה ומסעדות כמו ג׳ורג׳ וג׳ון, שתמיד משאירות טעם של עוד? מנסים מיד מקום חדש שנפתח בסן פרנסיסקו. מדובר ביעד קולינארי רב מפלסי, הכולל פאטיסרי בוטיק שנראה כאילו יצא מג׳ורנל צרפתי כולל מקרונים מושלמים. בקומות מעל תמצאו מעבדת שוקולד, ביסטרו וגריל המגיש ארוחות בראנץ׳ נפלאות וברומה מעל ממוקם בר משקאות יפיפה. כל קומה בבניין וכל פינה משדרות הקפדה, טעם טוב וסטייל.  מאז שנפתח המקום במאי האחרון ביקרתי בו כבר כמה פעמים, ובכל פעם נהניתי מחדש. פשוט כמו לתת קפיצה קטנה לפריז!
165 O’Farrell Street
San Francisco

צילום: דנה גוטליב

Amarino

אחרי הכתבה הגדולה שלי על גלידריות שוות (כאן), קיבלתי המלצות נוספות שהמתיקו לי את הקיץ. הראשונה היתה על גלידריה חדשה שנפתחה בסן פרנסיסקו. מדובר באמרינו, רשת איטלקית עולמית שהביאה את הגלידה לדרגת אמנות, תרתי משמע. כל גביע שמוגש לך נראה כמו פרח מלבב. אני, בעוונותי, מכורה לטעמי השוקולד, ותמיד מודדת גלידריות לפי מדד השוקולד שלי, טעמתי ונפלתי. מזמן כבר לא טעמתי גלידת שוקולד שריגשה אותי כמו זו של אמרינו. אפילו חברתי היפה, שאצלה הכול קם ונופל על הפיסטוק, הודתה שמדובר בטובות שבהן. קניתי!
338 Grant Ave. San Francisco

Hakashi

כבר שנים שאני חולמת על סושיה קטנה, ליד הבית, שתהפוך להיות הסושיה שלנו. כזאת שנרד אליה בכל פעם שלא מתחשק לבשל, ובא לנו סושי טעים, טעים. לפני מספר חדשים גילינו אותה. היא כל כך טובה, שבהתחלה לקחנו אליה רק חברים טובים. היא כל כך טובה, שמפעם לפעם גילינו שהתורים נעשים ארוכים יותר ויותר. היא כל כך טובה שאני חייבת לספר לכם עליה, לפני כולם. הדגים בה טריים ומגיעים ישירות מיפן. הרולים יפיפיים והמנות מוקפדות, והכול באווירה נעימה ונטולת יומרות.
474 Third Street, San Francisco

נער האופניים/ אלי עמיר

עד היום, אחד התענוגות הכי גדולים עבורי, הוא להכנס לחנות ספרים בארץ, לגעת, למשש את הכריכות ולהסניף את הדפים. אמנם, אני כבר לא סוחבת עשרות ספרים כמו פעם, אבל מידי פעם עדיין חוטאת פה ושם. על המדפים הווירטואליים של האייפד שלי כבר עומדים ספרים שלעולם לא יעלו אבק, אבל אין כמו ספר שמחזיקים ביד, שמלווה אותך תקופה בחיים. אפשר לקפל בו את קצוות הדפים, לסמן, להדביק פתקיות ליד משפטים שרוצים לחזור אליהם שוב, ועליו נותרים הכתמים של ספלי הקפה ופירורי העוגיות. הקיץ, הספר הזה היה בשבילי ספרו האחרון של אלי עמיר. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של נורי, נער השליחויות שעלה מבגדד וחווה את המציאות המורכבת של מדינת ישראל
בעשורים הראשונים להקמתה. קשה שלא להיזכר בסדרה התיעודית המצוינת ״מעברות״ שעסקה אף היא באתגרים שחוו העולים החדשים בשנים אלו. אלי עמיר טווה את המציאות של אותן שנים ביד אמן רגישה ודרך עיניים תמימות של נער מתחבט, מאוהב, סקרן, ביישן ומתוסכל, והכול דרך שפע של צלילים, ריחות, טעמים, דעות ורשמים. ספר שהוא בית במלוא מובן המילה.

Sound bath

שנה חדשה תמיד מביאה איתה את התקווה לשינוי ולהתחדשות. לכל אחד ואחת מאיתנו יש דרכים משלו לעשות את האתחול, שהוא כה הכרחי לנו, בעיקר בעידן המטורף שבו אנו חיים.
דרך אחת לעשות את זה היא דרך מה שנקרא אמבטיה של צלילים, Sound Bath. מוזיקה, כידוע, היא דרך מצוינת להשפיע על הגוף ועל הרגשות שלנו. אם בא לכם להתפנק ולהיטען באנרגיה, בין אם בישיבה כמו בקונצרט, ובין אם בשכיבה על מזרון יוגה או בהתרווחות על כריות, אתם מוזמנים לחוויה יוצאת דופן. באתרים מיוחדים כמו הגנים הבוטניים ובחללים אקוסטיים מרהיבים כמו ה-Grace Cathedral שבסן פרנסיסקו נפגשת חבורת נגנים המפיקים צלילים ותדרים מכלי נגינה ייחודיים, שפעולתם העיקרית היא לכוון לתדרים בגוף ולהשפיע על מערכות שונות. הקהל מוזמן פשוט לעצום את העיניים ולתת לצלילים לעשות את שלהם. בהתחלה, גם לי זה נשמע קצת זר ומוזר, אבל איך אומרים אצלנו? עם הצלחה לא מתווכחים. כל בני המשפחה שנאלצו להיגרר אחרי, יצאו רגועים ומחויכים. אז תגידו לי, מה רע?
שנה חדשה, ואיתה שוב מגיע שינוי גדול. משהו בחיי עומד להשתנות, וכנראה שאחרי פעם אחת, כבר אי אפשר להיגמל מזה. אני צובטת את עצמי בכל בוקר כשאני מגיעה לקמפוס היפה, ומתרגשת בכל פעם מחדש – וזה כל היופי.
שתהיה לכולם שנת לימודים מהנה, משמעותית ופוריה.
שלכם בהנאות הקטנות,
דלית גבירצמן

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

מאת: אביב פרץ

לפני חודשיים שרד יאיר ניצני ריאיון טלוויזיוני עוין עם ירון לונדון. ״אתם להקה מצוינת – של חובבים, איש מכם לא עוסק במוזיקה, אתה איש עסקים״, סנט לונדון בניצני ההמום, ואז השווה והעלה, ״אתם ממחזרים, מבצעים אותם שלושים-ארבעים שירים, לא יוצא לכם מהתחת?״

אי לכך, חשתי צורך לדרוש בשלומו של הניצול מיד בתחילת הריאיון. ״הוא התקשר להתנצל״, עדכן אותי ניצני, ״הוא אמר לי: כשאתה עושה תוכנית טלוויזיה, אתה מנסה להיות נשכני ובועט כדי לעניין את הצופים, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע, אני אוהב ומעריך אתכם. דרך אגב, הוא עשה את זה גם לפניי וגם אחריי, זה ירון לונדון, וזה מה שעושה אותו לירון לונדון״.

צילום: שני צדיקריו

הוקרבת על מזבח הרייטינג, בקיצור.

״כן. הוא גם אמר דברים שלא ממש מחוברים למציאות. אנחנו להקה שעובדת ארבעים שנה, מנגנים באולמות אדירים עם קהלים עצומים ויש לנו להיטים ענקיים, מה הוא מבלבל את המוח?״

את ניצני תפסתי לשיחת טלפון בעודו גוהר על מזוודותיו, בעיצומן של אריזות. למחרת היום הוא טס לארה״ב לסיבוב הופעות עם מופע היחיד שלו, ובין היתר יופיע ב-OFJCC בפאלו אלטו. מדובר במופע מוזיקלי-הומוריסטי, או כלשונו של ניצני, ״זה איזשהו יצור שלא מופיע בהגדרות המקובלות, גם מוזיקה וגם סטוריטלינג, אבל באווירה קלילה ומשעשעת, וזה איזשהו מסע בזמן, מין טיול בישראל״.

ניצני (60) התפרסם בשנות השמונים כקלידן להקת ״תיסלם״. בציבוריות הישראלית הוא זכור בזכות השתתפותו בתוכניות הקאלט ״מה יש״ (גל״צ) ו״העולם הערב״ (ערוץ 2 הניסיוני), וכן בזכות שירו ״האשם תמיד״. עוד בטרם מלאו לו שלושה עשורים, מונה ניצני למנכ״ל ״הד ארצי״, והיה חתום על תגליות כמו ״החברים של נטאשה״, ״נוער שוליים״ ואדם. הוא אף זכה ללוות את עפרה חזה בתחילת הקריירה הבינלאומית שלה.

כיום הזיקה של ניצני למוזיקה היא בעיקר עסקית, הוא הקים חברה שמטפלת בזכויות יוצרים בשימוש ביצירות מוזיקליות בפרסומות וסרטים. יחד עם זאת, הוא מקפיד להישאר מעודכן לגבי סצינת המוזיקה, ״כמאזין, אני מאוד מעורה ובקיא במה שקורה״, הוא אומר.

יש היום איזשהו אמן שלדעתך עדיין לא זכה להכרה הראויה לו, והיית מחתים על אלבום?

״אין מישהו שקופץ לי בראש, אבל אני חושב הרבה על העניין הזה של למה מישהו מצליח או לא מצליח, והאם זה הוגן או לא הוגן, זו שאלה מטרידה מאוד. ההבדל הזה בין שיר נפלא שאף אחד לא שמע עליו, לבין להיט אדיר שכולם שרים – אתה אף פעם לא יכול להבין מה גרם לשיר אחד לפרוץ ולאחרים לא. האם לא גילו את הזמר הזה? האם הוא לא שיווק את עצמו נכון? האם התזמון היה רע? האם באותו רגע פשוט היה זמר טוב ממנו? יש כל כך הרבה מרכיבים של קארמה ומזל וקוסמיות, שאתה פשוט לא יכול להבין. הרבה פעמים חשבתי ששיר הוא נפלא, והייתי בפוזיציה מאוד משמעותית לדחוף אותו, וגיליתי שגם לדחיפה שלי יש גבול, שזה לא תופס. ולעומת זאת, משהו שבכלל לא חשבתי עליו, הוא זה שפתאום הביא את הבומבה״.

זו תופעה רווחת לא רק במוזיקה אלא בכלל באמנות. 

״גם בהייטק, לא? הרבה פעמים אתה רואה חברות שיש להן מוצר או איזה פטנט, ואחרי שנה אתה רואה שהן הלכו לכיוון אחר לגמרי״.

שאלה שאותי מטרידה היא לאן נעלמת היצירתיות של אמנים עם הגיל. כמעט כל אמן שאני יכול לחשוב עליו, שהוא בשנות ה-50 לחייו, מפסיק להיות פורה.

צילום: שני צדיקריו

״הסבר ללמה זה קורה אין לי, אבל אני יכול להגיד לך שאתה צודק במאתיים אחוז. התקופה הכי יצירתית ומשמעותית של האמנים הגדולים בהיסטוריה היא הפרץ של גיל עשרים-שלושים. זה לא נראה ככה כשאתה שם – והייתי שם. כשאתה בגיל הזה, נראה לך שאתה לנצח פה, ואתה תרביץ להיטים ומה זאת אומרת, רק התחלת! אתה לא חושב על זה שבגיל שלושים תתחיל ההתדרדרות״.

העניין הוא שהכישרון עדיין שם, זה לא שהוא נעלם.

״לא רק שהכישרון שם, גם השירים עדיין יפים מאוד, אבל פתאום זה פחות רלוונטי. אני לא חושב שדני סנדרסון, שיוצר תקליטים נפלאים עד היום, או פול סיימון, או פול מקרטני, או ברוס ספרינגסטין – הם פחות טובים ממה שהם היו בשנות העשרים שלהם. אבל בדרך כלל לקהל ולתקשורת יותר קשה לעוף פתאום מהתרגשות משיר חדש שלהם, כמה יפה שהוא לא יהיה. אין לי הסבר לזה אבל זו עובדה, בדיוק כמו שאי אפשר להתחיל קריירה כזמר בגיל ארבעים, למעט יוצאי דופן מעטים״.

מהם הזיכרונות שלך מעפרה חזה? 

״קודם כל, מאוד חיבבתי אותה ברמה האישית. הזיכרונות שלי הם של אדם מאוד חינני ונעים הליכות; כישרון יוצא דופן, מישהו שכשהוא נכנס לחדר, הוא מאיר אותו בסטאר קוואליטי. היא הייתה גם בחורה משעשעת מאוד, חקיינית ומצחיקה״.

נעימות ההליכות שלה השתמרה גם אחרי ההצלחה?

״כן, אני הכרתי אותה כשהיא כבר הייתה מוצלחת ומצליחה. היא הייתה כוכבת ענקית, אבל עם הרגליים על הקרקע, היא לא הייתה יצור מתנשא. מאוד חמה ולבבית ו… קולית כזאת״.

מאז 2011 כותב ניצני בעיתון ״ישראל היום״ טור שבועי, ״מרים גבה״ שמו. חרף ההתמדה המזהירה, ניצני מספר שאי אז, כשפנו אליו עם ההצעה לטור, הוא התנגד לה נחרצות. ״אני כל כך לא אוהב דדליינים ולא האמנתי שאני מסוגל לעמוד בזה כל שבוע, אבל הופעל עליי כזה לחץ… בסופו של דבר זה הפך להיות מין דרך חיים, וזה שינה לי את החיים. אני בונה את השבוע שלי לפי הטור, מפנה לו ימים לכתיבה, וכל היום רק חושב מה אכתוב״.

בדיעבד, נראה שניצני קיבל את ההחלטה הנכונה עבורו, ״אני מקבל כל כך הרבה תגובות על הטור, זה ממש פנומנלי״, הוא משתף, ״אנשים מרגישים הזדהות רבה עם העניינים המשפחתיים, ועם הטיפוס הזה שאני משדר מהראש שלו, שהוא לא בדיוק אני, אבל הוא איזשהו שיקוף של המחשבות שלי״.

שמתי לב שאתה לא מתבטא בטור בעניינים פוליטיים, זה בכוונה?

״כן, זה גם היה ההסכם שלי עם העיתון בתחילת הדרך. גם כי הם ידעו שאני לא בדיוק הפרצוף הכי מתאים לדעות הפוליטיות של העיתון, וגם כי הם אמרו לי מהתחלה: אנחנו לא פונים אליך כי אתה איזה גאון גדול בפוליטיקה, תחסוך לנו את הדעות הפוליטיות שלך ותכתוב על החיים שלך״.

ובכל זאת, אי אפשר בלי קצת פוליטיקה בימים טרופים אלה. במיוחד קשה להתאפק כשהמרואיין הוא מי שהנפיק את המילים המשוננות של הלהיט ״פרצופה של המדינה״.

איך לדעתך הייתה מתקבלת באקלים של ימינו הדמות של האשם: ערבי לאומני, ימני קיצוני, אוהב ישראל?

״היום זה לא היה קורה. עם התקינות הפוליטית של היום, אף אחד לא היה מעז לעשות דבר כזה. כשאני שומע את ׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר? היום זה לא היה עובר״.

ב״פרצופה של המדינה״ מופיעות השורות: ״ואני לא מבין מה השתנה / אם אני האידיוט היחיד במדינה / שחרד למחר וחולם עלי זית / ורוצה להרגיש שכאן זה הבית״. אתה עדיין מזדהה עם המילים?

״זה שיר שהצליח לשרוד שלושים שנה ולהישאר רלוונטי, ולפעמים זה קצת מבאס שהוא נשאר רלוונטי. זה שיר על מאכער פוליטי, תמונת מצב של פוליטיקאי שפעם היה לו איזשהו אלקטורט, אבל כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים אלא הוא משוריין כזה סטייל. כשאתה מקשיב למילים היום, זה נשמע מה-זה מתאים, ובאמת, בכל פעם שיש פרשיית שחיתות כזו או אחרת משמיעים את השיר הזה. אני עדיין חושב שזה אחד השירים היותר טובים שכתבתי, אבל, זה גם שיר שאם היה יוצא היום, היה מתקבל לא טוב, היו קופצים עלינו. הוא קצת הצליח לעבור מתחת לרדאר, להשתחל לתקופה אחרת״.

צילום: שני צדיקריו

בעצם מה שמשתקף מהמילים הוא שאותן תחושות שיש להרבה אנשים היום כלפי המדינה הן משהו שהיה קיים גם בעבר. כלומר, זה לא שהיום רע יותר, אלא שאנחנו מסתכלים אחורה במין ערגה.

״זה נושא מאוד עמוק, בימים האלה יש בארץ איזושהי תחושה של אלימות באוויר. כל פעם צץ איזה רצח במגרש חנייה, או חבר׳ה שמרימים כסאות זה על זה בבריכה, או חבר׳ה שנוסעים לקפריסין ומתנהגים בצורה שמביישת את כולנו. אז אתה שואל את עצמך: למה זה קורה? האם הפכנו ליותר אלימים, או שזה תמיד היה ורק לא שמענו על זה? אבל העולם כולו משתנה ומקצין, ולכן קצת קשה להאשים רק את עצמנו. מנהיגי העולם נהיו יותר פסיכיים, רובם הם טיפוסים שפעם לא היו עוברים, אם זה הצפון קוריאני, התורכי, או האמריקאי. והשחיתות, שיש מי שאומר עליה היום: ׳עזוב אותך, זה שטויות׳ – פעם דבר כזה לא היה עובר!״

די הופתעתי לגלות שאתה חבר של יאיר לפיד, איך הכרתם בעצם?

״הכרנו לפני המון שנים, עוד כשהוא היה ממש צעיר, והתחברנו יותר מאוחר דרך חבר משותף. נהיינו חברים, חברים קרובים אפשר לומר אפילו, אנחנו מתרועעים די הרבה״.

זה מעניין, כי אם אני צריך למקם אתכם על ציר של ציניות, אני שם אתכם בשני קטבים.

״זה נכון, אם כי כשהוא כתב בעיתון היו לו יכולות קומיות משובחות ביותר, כשהוא היה כותב על היחסים שלו עם אשתו, הייתי מתגלגל מצחוק. כל הנושאים הפוליטיים שהוא לקח על עצמו, אלה נושאים שאני פחות מרגיש בהם נוח להתבטא, כי זה הרבה יותר מורכב, ואיכשהו לא יוצא טוב בעיתון. אני רק יכול להגיד שכשמישהו כמוני פחות או יותר – איש טלוויזיה ורדיו מוכר ומצליח, והוא אפילו הצליח יותר ממני במובנים מסוימים – עוזב הכול ואומר: ׳אני הולך לפוליטיקה בשביל עתיד ילדיי׳, אני לא יכול שלא להוריד את הכובע בפניו. כי אני, בטלן שכמוני, בחיים לא הייתי עושה את זה, לא הייתי יכול לעמוד בעלבון״.

עלבון שלא יאהבו אותך?

״פוליטיקה זה דבר מסריח, כולם מנגחים אותך בשנייה הראשונה שאפשר. לפני שהוא הלך לפוליטיקה, יאיר היה אחד האנשים האהובים ביותר בישראל, ודקה אחרי יש לו כל כך הרבה אויבים – צריך להיות בנוי לזה״.

צילום: שני צדיקריו

נדמה שהציניות אופפת את כל המילים שלך, האם יש איזשהו נושא שבו היא נעלמת, תחום שמולו ביצורי הציניות שלך קורסים?
דממה ארוכה השתררה מעברו האחר של הקו, חמש עשרה שניות ליתר דיוק, נצח במונחים של שיחת טלפון: יאיר ניצני הרהר ואני המתנתי בסקרנות למוצא פיו. ״פעם יאיר גרבוז אמר שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו״, הוא שב מן השתיקה, ״ואני מהמעריצים הגדולים של גרבוז, דני קרמן ודניאלה שמי – חבורת ׳דבר אחר׳ – הם היו צוחקים על הכול. זה היה פשוט מדהים אותי, האומץ והיכולת שלהם לכתוב משהו כואב ומצחיק וסאטירי על הנושאים הכי קשים, ואני רואה בזה מודל להעריץ אותו. ואחרי שאמרתי את כל זה, כשמדברים איתי על השואה, אני איכשהו אומר: בואו נעזוב את זה, אני דור שני, זה לא בא לי טוב…״

איך הגענו בסוף לשואה??

״אתה אשם, אתה הבאת את היטלר לאירוע. ל׳משינה׳ יש שיר שנקרא ׳הכול התחיל בנאצר׳ – הכול נגמר בהיטלר״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.