"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

מאת: אביב פרץ

לפני חודשיים שרד יאיר ניצני ריאיון טלוויזיוני עוין עם ירון לונדון. ״אתם להקה מצוינת – של חובבים, איש מכם לא עוסק במוזיקה, אתה איש עסקים״, סנט לונדון בניצני ההמום, ואז השווה והעלה, ״אתם ממחזרים, מבצעים אותם שלושים-ארבעים שירים, לא יוצא לכם מהתחת?״

אי לכך, חשתי צורך לדרוש בשלומו של הניצול מיד בתחילת הריאיון. ״הוא התקשר להתנצל״, עדכן אותי ניצני, ״הוא אמר לי: כשאתה עושה תוכנית טלוויזיה, אתה מנסה להיות נשכני ובועט כדי לעניין את הצופים, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע, אני אוהב ומעריך אתכם. דרך אגב, הוא עשה את זה גם לפניי וגם אחריי, זה ירון לונדון, וזה מה שעושה אותו לירון לונדון״.

צילום: שני צדיקריו

הוקרבת על מזבח הרייטינג, בקיצור.

״כן. הוא גם אמר דברים שלא ממש מחוברים למציאות. אנחנו להקה שעובדת ארבעים שנה, מנגנים באולמות אדירים עם קהלים עצומים ויש לנו להיטים ענקיים, מה הוא מבלבל את המוח?״

את ניצני תפסתי לשיחת טלפון בעודו גוהר על מזוודותיו, בעיצומן של אריזות. למחרת היום הוא טס לארה״ב לסיבוב הופעות עם מופע היחיד שלו, ובין היתר יופיע ב-OFJCC בפאלו אלטו. מדובר במופע מוזיקלי-הומוריסטי, או כלשונו של ניצני, ״זה איזשהו יצור שלא מופיע בהגדרות המקובלות, גם מוזיקה וגם סטוריטלינג, אבל באווירה קלילה ומשעשעת, וזה איזשהו מסע בזמן, מין טיול בישראל״.

ניצני (60) התפרסם בשנות השמונים כקלידן להקת ״תיסלם״. בציבוריות הישראלית הוא זכור בזכות השתתפותו בתוכניות הקאלט ״מה יש״ (גל״צ) ו״העולם הערב״ (ערוץ 2 הניסיוני), וכן בזכות שירו ״האשם תמיד״. עוד בטרם מלאו לו שלושה עשורים, מונה ניצני למנכ״ל ״הד ארצי״, והיה חתום על תגליות כמו ״החברים של נטאשה״, ״נוער שוליים״ ואדם. הוא אף זכה ללוות את עפרה חזה בתחילת הקריירה הבינלאומית שלה.

כיום הזיקה של ניצני למוזיקה היא בעיקר עסקית, הוא הקים חברה שמטפלת בזכויות יוצרים בשימוש ביצירות מוזיקליות בפרסומות וסרטים. יחד עם זאת, הוא מקפיד להישאר מעודכן לגבי סצינת המוזיקה, ״כמאזין, אני מאוד מעורה ובקיא במה שקורה״, הוא אומר.

יש היום איזשהו אמן שלדעתך עדיין לא זכה להכרה הראויה לו, והיית מחתים על אלבום?

״אין מישהו שקופץ לי בראש, אבל אני חושב הרבה על העניין הזה של למה מישהו מצליח או לא מצליח, והאם זה הוגן או לא הוגן, זו שאלה מטרידה מאוד. ההבדל הזה בין שיר נפלא שאף אחד לא שמע עליו, לבין להיט אדיר שכולם שרים – אתה אף פעם לא יכול להבין מה גרם לשיר אחד לפרוץ ולאחרים לא. האם לא גילו את הזמר הזה? האם הוא לא שיווק את עצמו נכון? האם התזמון היה רע? האם באותו רגע פשוט היה זמר טוב ממנו? יש כל כך הרבה מרכיבים של קארמה ומזל וקוסמיות, שאתה פשוט לא יכול להבין. הרבה פעמים חשבתי ששיר הוא נפלא, והייתי בפוזיציה מאוד משמעותית לדחוף אותו, וגיליתי שגם לדחיפה שלי יש גבול, שזה לא תופס. ולעומת זאת, משהו שבכלל לא חשבתי עליו, הוא זה שפתאום הביא את הבומבה״.

זו תופעה רווחת לא רק במוזיקה אלא בכלל באמנות. 

״גם בהייטק, לא? הרבה פעמים אתה רואה חברות שיש להן מוצר או איזה פטנט, ואחרי שנה אתה רואה שהן הלכו לכיוון אחר לגמרי״.

שאלה שאותי מטרידה היא לאן נעלמת היצירתיות של אמנים עם הגיל. כמעט כל אמן שאני יכול לחשוב עליו, שהוא בשנות ה-50 לחייו, מפסיק להיות פורה.

צילום: שני צדיקריו

״הסבר ללמה זה קורה אין לי, אבל אני יכול להגיד לך שאתה צודק במאתיים אחוז. התקופה הכי יצירתית ומשמעותית של האמנים הגדולים בהיסטוריה היא הפרץ של גיל עשרים-שלושים. זה לא נראה ככה כשאתה שם – והייתי שם. כשאתה בגיל הזה, נראה לך שאתה לנצח פה, ואתה תרביץ להיטים ומה זאת אומרת, רק התחלת! אתה לא חושב על זה שבגיל שלושים תתחיל ההתדרדרות״.

העניין הוא שהכישרון עדיין שם, זה לא שהוא נעלם.

״לא רק שהכישרון שם, גם השירים עדיין יפים מאוד, אבל פתאום זה פחות רלוונטי. אני לא חושב שדני סנדרסון, שיוצר תקליטים נפלאים עד היום, או פול סיימון, או פול מקרטני, או ברוס ספרינגסטין – הם פחות טובים ממה שהם היו בשנות העשרים שלהם. אבל בדרך כלל לקהל ולתקשורת יותר קשה לעוף פתאום מהתרגשות משיר חדש שלהם, כמה יפה שהוא לא יהיה. אין לי הסבר לזה אבל זו עובדה, בדיוק כמו שאי אפשר להתחיל קריירה כזמר בגיל ארבעים, למעט יוצאי דופן מעטים״.

מהם הזיכרונות שלך מעפרה חזה? 

״קודם כל, מאוד חיבבתי אותה ברמה האישית. הזיכרונות שלי הם של אדם מאוד חינני ונעים הליכות; כישרון יוצא דופן, מישהו שכשהוא נכנס לחדר, הוא מאיר אותו בסטאר קוואליטי. היא הייתה גם בחורה משעשעת מאוד, חקיינית ומצחיקה״.

נעימות ההליכות שלה השתמרה גם אחרי ההצלחה?

״כן, אני הכרתי אותה כשהיא כבר הייתה מוצלחת ומצליחה. היא הייתה כוכבת ענקית, אבל עם הרגליים על הקרקע, היא לא הייתה יצור מתנשא. מאוד חמה ולבבית ו… קולית כזאת״.

מאז 2011 כותב ניצני בעיתון ״ישראל היום״ טור שבועי, ״מרים גבה״ שמו. חרף ההתמדה המזהירה, ניצני מספר שאי אז, כשפנו אליו עם ההצעה לטור, הוא התנגד לה נחרצות. ״אני כל כך לא אוהב דדליינים ולא האמנתי שאני מסוגל לעמוד בזה כל שבוע, אבל הופעל עליי כזה לחץ… בסופו של דבר זה הפך להיות מין דרך חיים, וזה שינה לי את החיים. אני בונה את השבוע שלי לפי הטור, מפנה לו ימים לכתיבה, וכל היום רק חושב מה אכתוב״.

בדיעבד, נראה שניצני קיבל את ההחלטה הנכונה עבורו, ״אני מקבל כל כך הרבה תגובות על הטור, זה ממש פנומנלי״, הוא משתף, ״אנשים מרגישים הזדהות רבה עם העניינים המשפחתיים, ועם הטיפוס הזה שאני משדר מהראש שלו, שהוא לא בדיוק אני, אבל הוא איזשהו שיקוף של המחשבות שלי״.

שמתי לב שאתה לא מתבטא בטור בעניינים פוליטיים, זה בכוונה?

״כן, זה גם היה ההסכם שלי עם העיתון בתחילת הדרך. גם כי הם ידעו שאני לא בדיוק הפרצוף הכי מתאים לדעות הפוליטיות של העיתון, וגם כי הם אמרו לי מהתחלה: אנחנו לא פונים אליך כי אתה איזה גאון גדול בפוליטיקה, תחסוך לנו את הדעות הפוליטיות שלך ותכתוב על החיים שלך״.

ובכל זאת, אי אפשר בלי קצת פוליטיקה בימים טרופים אלה. במיוחד קשה להתאפק כשהמרואיין הוא מי שהנפיק את המילים המשוננות של הלהיט ״פרצופה של המדינה״.

איך לדעתך הייתה מתקבלת באקלים של ימינו הדמות של האשם: ערבי לאומני, ימני קיצוני, אוהב ישראל?

״היום זה לא היה קורה. עם התקינות הפוליטית של היום, אף אחד לא היה מעז לעשות דבר כזה. כשאני שומע את ׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר? היום זה לא היה עובר״.

ב״פרצופה של המדינה״ מופיעות השורות: ״ואני לא מבין מה השתנה / אם אני האידיוט היחיד במדינה / שחרד למחר וחולם עלי זית / ורוצה להרגיש שכאן זה הבית״. אתה עדיין מזדהה עם המילים?

״זה שיר שהצליח לשרוד שלושים שנה ולהישאר רלוונטי, ולפעמים זה קצת מבאס שהוא נשאר רלוונטי. זה שיר על מאכער פוליטי, תמונת מצב של פוליטיקאי שפעם היה לו איזשהו אלקטורט, אבל כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים אלא הוא משוריין כזה סטייל. כשאתה מקשיב למילים היום, זה נשמע מה-זה מתאים, ובאמת, בכל פעם שיש פרשיית שחיתות כזו או אחרת משמיעים את השיר הזה. אני עדיין חושב שזה אחד השירים היותר טובים שכתבתי, אבל, זה גם שיר שאם היה יוצא היום, היה מתקבל לא טוב, היו קופצים עלינו. הוא קצת הצליח לעבור מתחת לרדאר, להשתחל לתקופה אחרת״.

צילום: שני צדיקריו

בעצם מה שמשתקף מהמילים הוא שאותן תחושות שיש להרבה אנשים היום כלפי המדינה הן משהו שהיה קיים גם בעבר. כלומר, זה לא שהיום רע יותר, אלא שאנחנו מסתכלים אחורה במין ערגה.

״זה נושא מאוד עמוק, בימים האלה יש בארץ איזושהי תחושה של אלימות באוויר. כל פעם צץ איזה רצח במגרש חנייה, או חבר׳ה שמרימים כסאות זה על זה בבריכה, או חבר׳ה שנוסעים לקפריסין ומתנהגים בצורה שמביישת את כולנו. אז אתה שואל את עצמך: למה זה קורה? האם הפכנו ליותר אלימים, או שזה תמיד היה ורק לא שמענו על זה? אבל העולם כולו משתנה ומקצין, ולכן קצת קשה להאשים רק את עצמנו. מנהיגי העולם נהיו יותר פסיכיים, רובם הם טיפוסים שפעם לא היו עוברים, אם זה הצפון קוריאני, התורכי, או האמריקאי. והשחיתות, שיש מי שאומר עליה היום: ׳עזוב אותך, זה שטויות׳ – פעם דבר כזה לא היה עובר!״

די הופתעתי לגלות שאתה חבר של יאיר לפיד, איך הכרתם בעצם?

״הכרנו לפני המון שנים, עוד כשהוא היה ממש צעיר, והתחברנו יותר מאוחר דרך חבר משותף. נהיינו חברים, חברים קרובים אפשר לומר אפילו, אנחנו מתרועעים די הרבה״.

זה מעניין, כי אם אני צריך למקם אתכם על ציר של ציניות, אני שם אתכם בשני קטבים.

״זה נכון, אם כי כשהוא כתב בעיתון היו לו יכולות קומיות משובחות ביותר, כשהוא היה כותב על היחסים שלו עם אשתו, הייתי מתגלגל מצחוק. כל הנושאים הפוליטיים שהוא לקח על עצמו, אלה נושאים שאני פחות מרגיש בהם נוח להתבטא, כי זה הרבה יותר מורכב, ואיכשהו לא יוצא טוב בעיתון. אני רק יכול להגיד שכשמישהו כמוני פחות או יותר – איש טלוויזיה ורדיו מוכר ומצליח, והוא אפילו הצליח יותר ממני במובנים מסוימים – עוזב הכול ואומר: ׳אני הולך לפוליטיקה בשביל עתיד ילדיי׳, אני לא יכול שלא להוריד את הכובע בפניו. כי אני, בטלן שכמוני, בחיים לא הייתי עושה את זה, לא הייתי יכול לעמוד בעלבון״.

עלבון שלא יאהבו אותך?

״פוליטיקה זה דבר מסריח, כולם מנגחים אותך בשנייה הראשונה שאפשר. לפני שהוא הלך לפוליטיקה, יאיר היה אחד האנשים האהובים ביותר בישראל, ודקה אחרי יש לו כל כך הרבה אויבים – צריך להיות בנוי לזה״.

צילום: שני צדיקריו

נדמה שהציניות אופפת את כל המילים שלך, האם יש איזשהו נושא שבו היא נעלמת, תחום שמולו ביצורי הציניות שלך קורסים?
דממה ארוכה השתררה מעברו האחר של הקו, חמש עשרה שניות ליתר דיוק, נצח במונחים של שיחת טלפון: יאיר ניצני הרהר ואני המתנתי בסקרנות למוצא פיו. ״פעם יאיר גרבוז אמר שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו״, הוא שב מן השתיקה, ״ואני מהמעריצים הגדולים של גרבוז, דני קרמן ודניאלה שמי – חבורת ׳דבר אחר׳ – הם היו צוחקים על הכול. זה היה פשוט מדהים אותי, האומץ והיכולת שלהם לכתוב משהו כואב ומצחיק וסאטירי על הנושאים הכי קשים, ואני רואה בזה מודל להעריץ אותו. ואחרי שאמרתי את כל זה, כשמדברים איתי על השואה, אני איכשהו אומר: בואו נעזוב את זה, אני דור שני, זה לא בא לי טוב…״

איך הגענו בסוף לשואה??

״אתה אשם, אתה הבאת את היטלר לאירוע. ל׳משינה׳ יש שיר שנקרא ׳הכול התחיל בנאצר׳ – הכול נגמר בהיטלר״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

כך גיליתי את המטמון: ביקור ב-TreasureFest  

כך גיליתי את המטמון: ביקור ב-TreasureFest  

מאת: דלית גבירצמן, צילומים: דנה גוטליב

אחד הדברים שהכי אהבנו לעשות כשהגענו לכאן לפני טריליון שנים, היה לפקוד את השווקים והירידים. מזג האוויר (האיך נכנה אותו בלי לפגוע באף אחד… מושלם?) שהתברך בו חבל הארץ היפה הזה,  מאפשר את קיומם עשרה חודשים בשנה; כל עיר ושוק האיכרים שלה, וכל קיץ והירידים האופייניים לו. אממה, כל האירועים ה(באמת!) מקסימים הללו בסגנון arts and wine, על דוכניהם הצבעוניים, עבודות האמנות והאווירה הנינוחה קצת מיצו את עצמם מבחינתי, ואף זכו בשלב מסוים לכינוי arts and farts. איפשהו, מתישהו, כל הפסטיבלים למינהם נראו לי בדיוק אותו הדבר וחדלנו לפקוד אותם. ואז… לפתע… (הפסקה מתודית לצורך הדגשה ובניית מתח אצל הקוראים) גיליתי את הפסטיבלים של אי המטמון!

לעומת אחיו המתויר והמסקרן אלקטרז, אי המטמון (Treasure Island) זכה לפחות פרסום חרף שמו הספרותי. כשרק הגענו לכאן (כן, אז, לפני טריליון שנים) אפילו שטנו אליו במעבורת יום אחד וסיירנו בו. על אף שהחוויה הזאת זכורה לי כמלבבת, לא חזרנו עליה, משום מה, והאי הקסום נשתכח מליבי. ואז, לפני מספר חודשים, גיליתי אותו מחדש כששמעתי על קיומו של ה-TreasureFest, פסטיבל המתקיים בסוף השבוע האחרון של כל חודש החל מפברואר ועד נובמבר. סימנתי לי את העניין מנטלית בראש וטסתי לביקור מולדת. וכפי שקורה לי מידי שנה (וכאן אחסוך מכם פיסקה דביקה וסנטימנטלית) כשחזרתי, והכול נראה לי קצת יותר דהוי, קצת פחות צבעוני והרבה פחות מרגש, גיליתי את ה-מטמון!

במרחק 15 דקות נסיעה מהעיר, ושעה נסיעה מהעמק, ישנו אי שממנו נשקפים נופים עוצרי נשימה של סן פרנסיסקו, ועל גדות המים מתקיים אחד השווקים הכי מקוריים, צבעוניים ויפים שביקרתי בהם מזה זמן. במחיר כניסה באמת סמלי של $3-$7, גילינו פסטיבל – ממש אוצר! עשרות דוכנים ובהם עבודות אמנות, בגדים, תכשיטים, כובעים, סינרים, תיקים, עציצים, תקליטים, צעצועים, חדשים וכן משומשים, וכמובן, דוכני אוכל ושתייה. השילוב של מזג האוויר, הנוף, האווירה, כסאות הנוח הפונים לים, וכל הססגוניות הנפלאה של המוצרים והאנשים כאחד, הפכו את הביקור באי המטמון לחוויה מעוררת חושים והשראה.

הפסטיבל הוא שילוב נהדר של שוק פשפשים (או כפי שנוהגים לכנותם היום בגדים וחפצי וינטג׳) לצד חגיגה של מעצבי אינדי, שמציגים בגדים, תיקים, תכשיטים ועוד עיצובים מקוריים ומדליקים. כל השפע הזה של יצירתיות וצבעוניות על רקע הנופים של המפרץ ואל מול המים הכחולים והרוח הקרירה שמלטפת את הפנים, הופכים את החוויה למושלמת. זהו פשוט שוק מושלם לזוגות, למשפחות עם קטנטנים (יש אפילו פינת הפעלות), לחובבי אמנות, בגדים יד שנייה ולכל מי שמחפש בילוי סוף שבוע זול ומהנה. שלא לדבר על מקום מטורף לצלם בו את התמונות הכי יפות בעולם ולהעלותן לפייסוש ולאינסטוש. זהו אי-האינסטוש. ולכל הפודיז שבינינו, הנה שתי המלצות לדברים שניסיתי בשוק ואהבתי. האחד נקרא Mister Bomboloni. מדובר במיני סופגניות, איטלקיות, קטנטנות שמוגשות על מקל, הממולאות בריבה, קרם שוקולד או קרם וניל. בשעה שנוגסים בהן, כל הטוּב הזה שבתוכן מתפוצץ לכם בפה, להלן השם Bomb-oloni.  בקצה השוק, טעמתי פיצה נפלאה שעשויה בתנור לבנים, שהיתה מהטובות שאכלתי. טרייה, קריספית ומלאה בטעם. כשהגעתי לתור, החבר׳ה הצעירים כבר עמדו לפני סגירה, כך שקיבלתי אחת פלוס אחת חינם. שווה! מסתבר שבכל חודש יש תימה שונה לשוק, כך שאין האחד דומה למישנהו, מה שהופך אותו למדליק אף יותר. רישמו, רישמו! לפרטים נוספים: https://www.treasurefest.com/

 

 

 

שיהיה אחלה סוף שבוע!

שלכם, דלית

dalit@gvirtsman.com

עבודה עברית: על לימודי האולפן בעברית המוצעים באיזור

עבודה עברית: על לימודי האולפן בעברית המוצעים באיזור

מאת: דלית גבירצמן

על מה אתם חושבים כשאומרים לכם ״קיץ״? קיץ זה ים וקייטנות, נסיעות ובילויים עם משפחה וחברים. קיץ זה שמש, גלידה ואבטיח מתוק, ובעיקר, קיץ זה חופש מלימודים. לא ככה? ובכן, לא ממש ככה.

תכל׳ס, כל מי שאי פעם הכיר מורה מקרוב, יודע עד כמה אנחנו מחכים, מצפים וזקוקים לחופשת הקיץ. וזה לא משום שאנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו עושים. נהפוך הוא. בעיני, כל מי שבחר במקצוע ההוראה, בוערת בו או בה תשוקה גדולה ובלתי נשלטת לחנך, ללמד ולנסות להשפיע, באופן כזה או אחר, על דור העתיד. הצורך להתעדכן, לנוח ולמלא מצברים הוא חיוני והכרחי. ולמי שיש ספק מדוע מורים זקוקים לחופשת קיץ, מוזמן לעמוד מול כיתה וללמד פעם אחת, לא יותר. דברו איתי אחר כך.

תלמידי ומורי אולפן USF

על מה אתם חושבים כשאומרים לכם ״עברית״? עבור רובנו זאת שפת אם. השפה שבה אנחנו חושבים, חולמים, כועסים ואוהבים. ולא משנה היכן נהיה, ולאן החיים גילגלו אותנו בדרך, לא חשוב מהן הדעות הפוליטיות שלנו או הסדרה החביבה עלינו בטלוויזיה, העברית היא עבורנו הרבה יותר משפה שנייה. עבור חלקנו זאת שפת מסורת, ועבור אחרים זאת שפה זרה, ובשבילי זאת שפת זהות. אם כך ואם כך, העובדה הברורה, הוודאית והכואבת היא, שעבור רבים אחרים, ובעיקר אמריקאים (יהודים או שלא) קרנה של השפה העברית יורד פלאים. הנתונים מדברים על ירידה של קרוב לעשרה אחוזים בהרשמה ללימודי העברית בקרב סטודנטים בין השנים 2013-2016. המאמרים והמספרים מדברים בעד עצמם. אנשי חינוך בעולם היהודי מביטים במספרים בדאגה ומנסים בדרכים שונות להתמודד עם הבעיה. והנה, באווירה ובמגמה הזאת מתקיימת מזה למעלה מעשרים שנה תוכנית האולפן לעברית באוניברסיטת סן פרנסיסקו, ובאופן מפתיע ובניגוד לכל הנתונים המדאיגים, ההתעניינות בה הולכת וגוברת משנה לשנה.

בשנת 1997, הקימה את האולפן אסתי סקלוט, הפרופסור לעברית באוניברסיטה, במטרה להציע תוכנית לימודים אינטנסיבית להוראת העברית במשך שלושה שבועות בקיץ. מאז ועד היום, מציעה התוכנית הייחודית לציבור לומדי העברית למידה מותאמת ברמות, החל מתלמידים שלא יודעים עברית כלל, ועד לרמה של תלמידים המעוניינים לתפקד באופן יעיל בשפה ולשפר את מיומנויות הלשון בסוגי שיח שונים.

פרופ' אורן קרוֹל-זלדין

״קודם כל, מה שבעיני הופך את האולפן לתוכנית למוצלחת כל כך זה צוות המורים״, אומר פרופסור אורן קרוֹל-זלדין המרצה ללימודי יהדות וצדק חברתי במחלקה לתאולוגיה ולימודי דת ב-USF ומנהל האולפן.  “יש לנו תלמידים שחוזרים שנה אחר שנה ללמוד עם המורות שהם כל כך אוהבים ונהנים ללמוד איתן. כל המורות שמלמדות באולפן מוכשרות מאוד, מנוסות מאוד, כולן אוהבות את השפה העברית והן משקיעות ועובדות במסירות רבה, וזה הדבר החשוב ביותר. דבר שני, כל מי שבוחר ללמוד עברית, כמה למסגרת שתאפשר להם חשיפה מירבית לשפה. רוב האפשרויות העומדות לפניהם היא שעה פה, שעה שם, פעם בשבוע, וזה לא מספיק כדי ללמוד שפה. צריך באמת להיטמע בשפה ובסביבת הלמידה. הדרך היחידה לעשות זאת היא לנסוע לארץ ולא כל אחד יכול להרשות זאת לעצמו. האולפן מציע מסגרת אינטנסיבית של שלושה שבועות, חמישה ימים בשבוע במשך חמש שעות כל יום, שבהם התלמידים חשופים לשפה. דבר נוסף שיחודי לתוכנית שלנו, הוא העניין הרב-דורי. יש לנו באולפן תלמידים שהם גמלאים שיושבים בכיתה אחת עם אנשים שעדיין עובדים מחד, וסטודנטים באוניברסיטה, מאידך, ואפילו עם תלמידי תיכון. הצביון הרב-דורי של האולפן מספק סביבה ייחודית שלא מוצאים בהרבה מקומות בחברה שלנו. החוויה של ללמוד במשך פרק זמן ארוך שכזה בסביבה רב-דורית היא מאוד מיוחדת. מחקרים מראים שחוויות למידה שכאלו הוכיחו את עצמן כטובות ביותר ללימוד שפה שנייה. ולבסוף, העובדה שאנחנו ממוקמים בקמפוס אוניברסיטאי הופכת את החוויה למיוחדת שבעתיים, במיוחד לאנשים מבוגרים יותר וגימלאים המגיעים לקמפוס, וזה מיד מחזיר אותם לעבר שלהם ומחבר אותם לדור הצעיר״.

לפני כשנתיים, חלה ירידה משמעותית בהרשמה גם באולפן של USF והיה חשש גדול לסגירתו. תודות לתרומה משמעותית של הפילנטרופית הידועה אן ג׳רמנקוס, האולפן גדל בצורה משמעותית והוא מונה כיום קרוב ל-60 תלמידים הלומדים בשש רמות שונות, מכיתה א׳ ועד לכיתה ו׳.

פרופסור קרוֹל-זלדין מוסיף ואומר: ״בעוד חמש שנים אני רואה את האולפן גדל, ואני מקווה שבכל כיתה בבניין ישמעו עברית. הייתי רוצה שהתוכנית תוכר כתוכנית הראשית ללימודי עברית בקיץ בארצות הברית ושיגיעו אליה סטודנטים מכל קצוות הארץ. אנחנו מתחילים לראות כבר היום, שיועצים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית ממליצים עליה לסטודנטים שרוצים לשפר את כישורי השפה שלהם כדי שיוכלו לעסוק במחקר בישראל. עוד דבר שמגיע מהחזון של אן ג׳רמנקוס, הוא הקמת תוכנית מקבילה ללימודי ערבית שתתקיים אף היא בקיץ. הייתי רוצה לראות את שתי התוכניות הופכות למרכז בין-תרבותי הכולל פעילויות משותפות לדוברי עברית וערבית״.

למעוניינים להמשיך את לימודיהם במהלך השנה, מומלץ ביותר לשקול את האולפן לעברית של בגד כפת.

שולי זילברפרב-סלע, מנהלת ביה"ס לעברית "בגד כפת"

מספרת שולי זילברפרב-סלע מנהלת בית הספר לעברית בגד כפת: ״פתחנו את האולפן בשנת 2017. בנוסף לשיעורים מדי שבוע בכיתה, הוספנו שני מוטיבים שהיו חלק גדול מההצלחה במחזור הזה ובאלו שנפתחו בהמשך, ואלו היו חונכים מהקהילה הישראלית וחגיגת חגים משותפת. בתכנית של ה- Hebrew Buddies גייסנו את שני האלמנטים העיקריים והמשאבים הענקיים של הקהילה הישראלית: השפה העברית ורוח ההתנדבות. יצאנו בהצעה לדוברי עברית להתנדב להיות חונכים באולפן. להגיע למשך שעה פעם בשבוע, ולתרגל אוצר מילים, נושאים תחביריים, קריאה וכתיבה עם הלומדים שלהם. ההיענות היתה מדהימה! ישראלים מהקהילה התנדבו והגיעו מדי שבוע למפגשים. החונכים מצידם, רכשו חברים חדשים שלא היו פוגשים בהם אחרת. לאורך הקורס, התכנסנו כמה פעמים לחגוג יחד את החגים ולהחליף מנהגים. מסורת פגשה מסורת, והמפגש היה מרגש לשני הצדדים״.

המחזור הבא של האולפן של בגד כפת ימשיך להיות מקום לימוד עברית וגם מפגש של שתי התרבויות. המחזור הבא ייפתח בסתיו הקרוב, פרטים בקרוב!

כולנו, כישראלים החיים כאן על קו התפר הבין תרבותי הזה, יכולים לשמש כמתווכים, כמקשרים וכשגרירי תרבות. כולנו יודעים שהעברית היא חלון הצצה לתרבות וגשר המחבר בין עולמות. כולנו מכירים זוגות מעורבים של ישראלים ואמריקאים, דוברי עברית ודוברי אנגלית/ספרדית/כל שפה אחרת שאינה עברית. כולנו עובדים בחברות משולבות, שבהן חיים ומתפקדים זה לצד זה, ישראלים ואמריקאים. ובעידן הזה, שבו אנחנו מחפשים לבנות גשרים ולא חומות, חשוב כל כך שהשפה העברית תחבר בינינו לבין שכנינו.

פרטים על האולפן של בגד כפת בקרוב כאן.

פרטים נוספים על אולפן עברית USF כאן.

שבת שלום!

שלכם, דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

אוגוסט 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

אוגוסט 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

התערוכות המומלצות החודש עוסקות כולן בנושאים מוכרים וידועים, אך מציעות לנו, הצופים, לבחון אותן בפרספקטיבה קצת אחרת. האם אקדחים יכולים לשמש כאובייקטים לריפוי וזיכרון? האם אריג יכול לשמש כחומה? האם אפשר להתגבר על חסמים? לחשוב מחדש על קונפליקטים? ולהשתמש בכוחם של האמפתיה והדמיון בכדי לנסות ולהבין?

Art of Peace

הדיון לגבי הסלמת האלימות הנובעת משימוש ברובים ואקדחים הוא דיון סוער וממושך בארה״ב. בשנת 2014 נורה למוות רובי פובלטה והוא בן 23. בעקבות מותו הוקמה קרן על שמו שמטרתה להוריד את כמות האקדחים שמסתובבים ברחוב ובכך לצמצם את האלימות הנובעת מהשימוש בהם. תוך שיתוף פעולה עם תחנות משטרה מקומיות, הקרן אוספת כלי נשק ואפילו קונה אותם בכדי שלא יגיעו לידיים הלא נכונות. בתערוכה זו התהליך הולך צעד אחד רחוק קדימה בכך שכלי הנשק המוסרים מהרחוב הופכים לאובייקטים של ריפוי וזכרון אשר מעוררים את הצופים לשיחה והבנה עמוקה לגבי חשיבות ודחיפות הטיפול בעניין.

Yerba Buena Art Center
התערוכה פתוחה לקהל עד ה-25 באוגוסט

 

Beta Space

האמנית פיי וויט ידועה בכך שהיא לוקחת חפצים מוכרים ויומיומיים ומשנה לגמרי את הצורה שבה אנחנו חווים אותם וחושבים עליהם. בתערוכה זו היא מציגה שני מיצבים גדולי מימדים שבהם היא משתמשת באריגים המשלבים אלמנטים של אריגה מסורתית עם אריגה דיגיטלית. האריגים תלויים במרחב בצורת גל ארוך ומתפתל ובכך מייצרים קיר או חומה שניתן ללכת משני צידיה. הסמלים המופיעים על גבי האריגים מגיעים הן מתרבויות מסורתיות ועתיקות והן מהתרבות העכשווית. המכלול העצום של החומרים והדימויים המופיעים במיצג והצורה שבה הם מוצגים יחדיו חושפים את העין הביקורתית דרכה מסתכלת האמנית על העולם ועל התרבות.

San Jose Museum of Art

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-19 בינואר, 2020.

Preoccupations: Palestinian Landscapes

תערוכה קבוצתית זו המציגה עבודות של אמני נוף פלסטינאים, אינה מבקשת למחוק עובדות או לשכתב את ההיסטוריה, אלא מנסה להציג את מערכת היחסים שבין האדם לאדמה. כמובן שהאדמה המוצגת בתערוכה היא אדמה המוכרת לנו היטב ככזו המייצגת את הקונפליקט בין ישראל לפלסטין. העבודות בתערוכה, נעשו כולן לאחר הסכמי אוסלו הכושלים אשר לאחריהן הוקמה חומה מסיבית מסביב לגדה המערבית. האמנים מציגים את ההשלכות של מצב זה על החיים של האדם פלסטיני הפשוט ועל החוויה היומיומית שלו.

Minnesota St. Project

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-24 באוגוסט.

Deconstructed Pidgin Hole

תערוכה קבוצתית זו דנה בחסמים ובדרך שבה אפשר להשתחרר מהם. בין אם מדובר בחסמים פיזיים, רגשיים או פסיכולוגיים, האמנים המשתתפים בתערוכה מנסים להשתמש בטכניקות שונות בכדי להצליח לרחף, לשבור, להתגבר, לצחוק ולו רק בכדי להצליח לשנות תהליכים ולמנוע מן החסמים להפריע לנו בדרך.

Warehouse 416

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-17 באוגוסט

The Empathy Lab

Untitled (2018) by Nick Cave

אמפתיה היא היכולת לשים את עצמך בנעליו של מישהו אחר. זוהי יכולת המבדילה אנשים מיצורים אחרים מחד ומרובוטים ומכונות מאידך. יכולת זו מגייסת את כוחו של הדמיון ומאפשרת לנו לנסות ולהבין זה את זה ובכך להיקשר וליצור חברות, קהילות ועמים. אמנים בינלאומיים וידועי שם המשתתפים בתערוכה זו בוחנים את כוחה של האמפתיה וחשיבותה.

Jessica Silverman Gallery

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-24 באוגוסט

ציטוט מעניין לסיום:

״אין עובדות. יש רק פרשנויות.״
~פרידריך ניטשה.

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

קול הג'אז הזה: שיחה עם המוזיקאי אלון נחושתן

קול הג'אז הזה: שיחה עם המוזיקאי אלון נחושתן

מאת: איתי שמי

אנחנו חיים בעולם קטן. מה זה קטן, פיצפון. אני לא מדבר על זה שתוך כדי שיחה קצרה עם שכני למושב בטיסה ארצה מספרד אנחנו מייד מגלים, ממש בלי להתכוון לכך, מכרים משותפים, זה כבר לא מעורר בי השתאות. 

אלון נחושתן

אבל כשאני מספר לאחותי בזמן שאנו שוהים יחד בצימר במפגש משפחתי בגליל העליון שקבעתי לראיין הערב יוצר ומוזיקאי מעניין שחי בניו יורק ומגיע להופיע באזורנו בשם אלון נחושתן, אני מקבל בתגובה ״אני מכירה את אלון. אפילו עבדנו יחד. הוא יצר את המוזיקה לאחד המופעים של הלהקה שלי כשיצרתי בניו יורק״, זה כבר מצדיק לפחות ״וואלה?״ מופתע.

אני מצרף את אחותי לשיחה עם אלון והשיחה נפתחת  כשיחת מכרים ותיקה. מה שלומך? איפה אתה חי עכשיו? ואפילו שאלות פולניות טיפוסיות כגון: התחתנת? יש לך ילדים?… אנחנו עוברים לדבר על הקשר של אלון לאלה שחיה איתנו בעמק הסיליקון, היתה איתו בתיכון בראשון והיא זו שקישרה ביננו לקראת בואו. 

לפני שאתחיל בראיון, סטייה קלה מהנושא: אחותי הגיעה לניו יורק בעקבות הפוסט דוקטורט של בן זוגה בשיא קריירת המחול שלה. היא הקימה להקה וייצרה לא מעט מופעי מחול/תנועה שקצרו שבחים וזכו בפרסים ברחבי העולם (ביקורות אוהדות בניו יורק טיימס מייד תויקו לקלסר ע״י הורי הגאים…). בעבודתה Iodine, שיתפה פעולה עם אלון נחושתן שהיה אז אמן צעיר יחסית, למרות שכבר אז הקליט בלייבל ואף ניגן עם האמן הידוע ג׳ון זורן. אלון כתב וניגן את הפסקול לעבודה. אוקי, מספיק עם השואו אוף המשפחתי, הכתבה היא על אלון, לא על אחותי… 

אהלן אלון, ספר קצת על הדרך שעשית מתיכון בראשון לניו יורק ובימות הפסטיבלים ברחבי העולם. התחלת בכלל עם מוזיקה קלאסית, נכון?

כתבתי, ואני עדיין כותב מוזיקה קלאסית. בארץ לא היה כל כך איפה ללמוד. כיום לתלמידים הישראלים יש הרבה יותר אפשרויות. הלכתי למורים פרטיים בזמן שלמדתי קומפוזיציה קלאסית, אבל במסגרת הלימודים בבוסטון הלכתי למגמת Contemporary composition ושם בעצם שילבתי בין הידע שלי במוזיקה קלאסית לבין ג׳ז.

מלבד ג׳ז אני הולך לכיוונים שונים. בעיני אי אפשר לגור בניו יורק ולא לפזול לכיוונים שונים. בבוקר אני מנגן פסנתר עם להקת מחול, בצהריים אני מלמד ומרצה ובערב יש לי הופעות. זה אורח חיים כזה של מוזיקאי, שזה אגב לא שונה ממה שאמנים בארץ עושים, זה לרוץ בטירוף, אבל זה מה שצריך לעשות כדי לשרוד כמוזיקאי.

מה אתה מלמד? 

אני מלמד כתיבה יצירתית. יש לי גיג בפילהרמונית של ניו יורק. מלמד מלחינים צעירים איך לכתוב מוזיקה, וזה מתפרש על הרבה ז'אנרים. הרקע שלי עם תואר ראשון במוסיקה קלאסית ותואר שני בג׳ז וקומפוזיציה לא מגביל אותי להתמקד בז׳אנר אחד. זה גם מה שאני מנסה להראות לתלמידים שלי, שלא צריך להיות מוגבלים לז׳אנר ספציפי.

אני חוזר למה שאמרת על זה שבעצם היה קשה ללמוד בארץ. זה מעניין. אני חשבתי שאחרי ההצלחה של הפלטינה בתחילת שנות השבעים (אפילו הצלחה בינלאומית, הם הופיעו בפסטיבל ניופורט), ציפיתי שהג׳ז יקבל בארץ את הכבוד הראוי.

הפלטינה הצליחו אבל הם לא השאירו אחריהם מורשת. אהרלה (קמינסקי) ממשיך לנגן ונחום (פרפרקוביץ) המשיך ללמד, אבל ה-boost הרציני הגיע הרבה יותר מאוחר. הפריחה שיש היום מורכבת מלא מעט נגנים שלמדו בניו יורק וחזרו לארץ ללמד. כיום אפשר לשמוע ג'אז במועדונים בכל רחבי הארץ באופן כמעט יומיומי.

יש עכשיו טרנד של הופעות אינטימיות שאנשים מארחים אצלם בסלון…

כן. אני הופעתי בהופעה הראשונה בסלון. לצערי בן שלו כתב על זה ביקורת לא מחמיאה ב״גלריה״…  זה היה מאוד לא מאורגן. עם הזמן הז׳אנר השתכלל וזה ממש נחמד. הופעתי כמה פעמים. אחת הבעיות זה שאין לך שליטה על הציוד שתקבל. באחד הבתים למשל, נאלצתי לנגן על פסנתר מאוד מצ'וקמק אבל מאז הדברים השתדרגו.

מלבד פסנתר, על איזה כלים אתה מנגן? יש לך איזה כלי מועדף?

אני מנגן על המון כלים. אני אוהב להלחין לקלרינט שהוא כלי מאוד יהודי. אני מלחין גם לסקסופון, כלי מיתר ואני אוהב לכתוב מוזיקה לכלים שאני לא מנגן.

אפרופו מוזיקה יהודית. כשהקשבתי לדיסקים שלך, שמעתי השפעות יהודיות וישראליות בחלק מהקטעים. אתה הולך לגעת בכיוון הזה בביקורך אצלינו?

בברקלי אני הולך לעשות סדנה של אילתור דרך המזרח התיכון (סדנה שכבר עשיתי בעבר וקראו לי שוב כי זה היה מוצלח). זו סדנה שתוכל לעניין נגנים יהודים או ישראלים שמעוניינים ללמוד לאלתר באמצעות סולמות ים תיכוניים, אם זה דרך התרבות של המוזיקה היהודית או דרך המוזיקה הערבית. יש סולמות מאוד מורכבים והיתה אינטראקציה. למשל  בתקופת האנדלוס באיבריה התרבות היהודית והערבית היו ביחד. עד היום אתה יכול לשמוע את החזן בבית כנסת ספרדי מאלתר בסולמות שהם ערביים לחלוטין. 

ג׳ז (ובעצם כמעט כל מוזיקה) היא אוניברסלית. אתה מופיע במקומות שונים בעולם. אתה מרגיש הבדל בין הקהלים?

בהחלט. הקהל הניו יורקי הוא קהל עייף, והוא לא מתלהב במיוחד, קהל קשוח. ככל שאני מתרחק אני נהנה יותר. למשל כשאני עולה צפונה לקנדה, הגישה שונה ויש הרבה יותר התלהבות. אנשים נהנים ומריעים. זה במיוחד בולט כשאני מופיע במקומות אקזוטים כמו הפיליפינים או סין או יפן. הקהל פשוט יוצא מגדרו. שם יש פחות חשיפה והג׳אז פחות ממוסד. לאט לאט הכפר הופך להיות גלובלי אבל בינתיים עדיין אפשר לחדש ולהיחשף לקהל שפתוח וצמא למוזיקה הזו.

אתה בא מבית מוזיקלי?

כן. אמא שלי היא מורה לריתמיקה ופסנתר. היא היתה סוחבת אותי לשיעורים שהיא היתה מלמדת בקונסרבטוריון. אני באתי מבית עם משמעת קלאסית של לנגן כל יום, אמא שלי רוסיה והיא באה מהאסכולה הרוסית הקפדנית עם המשמעת וכל מה שכרוך בזה.

הייתי מצפה ממך למרוד ולהפוך לפאנקיסט או משהו כזה…

באמת לא אהבתי את זה. זו הסיבה שהפכתי למוזיקאי שלא אוהב להתאמן בצורה סדירה ולא אוהב לנגן את התווים כמו שצריך, ככה שבהחלט מרדתי. היו לנו מאבקים מאוד רציניים בבית. בסופו של דבר כשעזבו אותי בשקט ולא הכריחו אותי להתאמן בין שתיים לארבע, האהבה האמיתית למוזיקה התחילה.

ועכשיו אמא שלך אוהבת את מה שאתה עושה?

היא מתעדכנת. בשנה שעברה כתבתי אופרה. כתבתי שם גם את סיפור העלילה והפקתי. שלחתי להורים שלי את הדי וי די כי הם לא יכלו להגיע לפרימיירה בניו יורק. זאת הפקה תיאטרלית עם שחקנים, תלבושות, נגנים, מקהלה. אני חושב שהם מאוד אהבו. אולי זה יגיע לארץ יום אחד…

שאלה שאני תמיד אוהב לשאול את המרואיינים: מה אתה שומע היום? יש לך איזו המלצה ספציפית למשהו שהלהיב אותך לאחרונה?

בתור מוזיקאי אני רואה הופעות 365 בשנה. כשאני לא מופיע אני הולך להופעות של חברים, ואם לא זה אני פשוט הולך לשמוע דברים אחרים שמעניינים אותי. אתמול הייתי בפארק בברוקלין וראיתי אמן אפריקאי ותיק ממאלי בשם Salif Keita שהוא מהמייסדים של האפרו פופ והתחיל עוד בשנות הששים. המוזיקה ממאלי, למרות שהיא לא קרובה  לג'אז, אפשר ללמוד ממנה המון, למשל במבנה ההרמוני. זו היתה הפקה גרנדיוזית ומנגנים בכל מיני כלים, קלידים, גיטרות, כלי הקשה. מומלץ מאוד. אפרופו המלצות, הייתי במשך כמה שבועות ״כתבנו לענייני תרבות״ בניו יורק של תאגיד ״כאן״ הישראלי והמלצתי על המון הופעות.

מיהם הגיבורים המוזיקלים שלך?

בג'אז אני כמובן אוהב את פסנתרני הג'אז הגדולים כמו צ׳יק קוריאה, הרבי הנקוק, קית׳ ג'ארת, מקוי טרנר וכל הנגנים שאנחנו שומעים בתקליטים, אבל אני גם מאוד אוהב הרבה נגנים פחות ידועים. מכיוון שאני כותב, אני גם מאוד מושפע מהמלחינים הדגולים. אם להסתכל אחורה, דיוק אלינגטון ובילי סטרייהורן הם אולי השניים הגדולים ביותר מבחינת כתיבה לתזמורת ג׳אז. כשאני מסתכל ביוטיוב על הופעות משנות השלושים והארבעים והחמישים, אני רואה כמה הם היו חדשניים. מדהים שהמוזיקה שהם עשו אז עדיין רלוונטית היום. דיוק התחיל לכתוב בסביבות 1919, ואם משהו עדיין מדבר אלינו אחרי מאה שנה, בתקופה בה הכל מתיישן בשניות, זה אומר משהו.

ספר לנו על ההופעות שצפויות לנו באזור המפרץ.

אני מגיע לסופשבוע אינטנסיבי של ארבע הופעות. ביום שבת בבוקר אני מופיע בפסטיבל הפסנתר בסן פרנסיסקו. בערב אני בסן חוזה עם רביעיית הג׳ז שלי. אני מאוד ממליץ. בראשון בבוקר אני מעביר סדנה בברקלי ובערב אני באוקלנד עם הלהקה שלי. 

ספר קצת על הלהקה שלך.

אלו חבר׳ה שאני מכיר את חלקם מהלימודים בבוסטון, חלקם מהנגינה בניו יורק וחלקם מהביקורים הקודמים בסן פרנסיסקו. יש בינינו כימיה מצוינת ואנחנו מאוד אוהבים לנגן יחד. אגב, זה כבר הביקור החמישי שלי באזור.

 

אני חוזר מחופשת מולדת יום מאוחר יותר ונאלץ לפספס את הסיבוב הזה, אבל אם נשארתם באזור, אני ממליץ בחום להגיע לאחת ההופעות או הסדנאות שאלון מעביר ובנתיים צפו בהופעות שלו בכל מיני הרכבים:

https://youtu.be/HACnr90FGkE 

https://youtu.be/rWhWvP_2xb8 

https://youtu.be/_XL9EgHHLCA 

https://youtu.be/2gG5cBktI68

 

שבת שלום!