"אני רואה בעצמי סוג של סופרת": ראיון עם המתרגמת ג'סיקה כהן

"אני רואה בעצמי סוג של סופרת": ראיון עם המתרגמת ג'סיקה כהן

מאת: דלית גבירצמן

תרגום היא מלאכת יצירה ספרותית, שהיא הרבה מעבר להעברת מילים ותוכן משפה אחת לשפה שנייה. כל אנשי הספר יודעים זאת. הגדולה שבתרגום טוב, היא היכולת למצוא את המילים הנכונות בשפת היעד, שיצליחו להעביר את הטון, המסר וכל הרבדים התרבותיים ולשמר את תמצית הסיפור באופן אותנטי ככל האפשר. ג׳סיקה כהן היא הטובה מכולם, ובשל כך היא זכתה בפרס מאן בּוקר הבינלאומי 2017 שהוא האוסקר של הספרות המתורגמת.

ג׳סיקה כהן נולדה בשנת 1973 באנגליה, ובשנת 1980 עברה להתגורר עם משפחתה בירושלים. בשנת 1997 עברה עם בעלה הישראלי-אמריקאי לארצות הברית, והיא מתגוררת כיום בדנוור. למעשה, ג׳סיקה חיה, עובדת, חושבת ויוצרת על קו התפר שבין שתי התרבויות. כפי שהיא מעידה על עצמה, התרגום הוא הרבה מעבר למקצוע עבורה. התרגום הוא האופן שבו היא חיה ופועלת. מידי יום היא קוראת עיתונים, שומעת מוסיקה וקוראת ספרים מישראל, ארצות הברית ואנגליה. היא מבקרת לעיתים תכופות בארץ, מחוברת לאנשים, לשפה ולתרבות.

כשאני שומעת שג׳סיקה כהן מגיעה לתת הרצאה בסן פרנסיסקו, מיד אני מבקשת לשוחח איתה. לשמחתי הרבה, ובעזרת חברה משותפת, היא נעתרת בקלות. האהבה הגדולה למילה הכתובה מחברת בינינו מהרגע הראשון, וכן ההבנה העמוקה ששפה היא הרבה מעבר לצורך תקשורתי. לשתינו ברור מעל לכל צל של ספק, ששפה היא צוהר וגשר תרבותי, ומהר מאוד אנחנו צוללות לשאלות הגדולות.

לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו על עצמו. מהו הסיפור שלך? מה הביא אותך לבחור בתרגום כמקצוע?

״נולדתי באנגליה בה גרתי עד גיל שבע וחצי עם מעט מאוד קשר ליהדות ולעברית. כשעלינו לארץ למדתי עברית בבית ספר ישראלי רגיל וגדלתי בבית דו לשוני. כשיכולתי, תמיד קראתי את אותם הספרים בעברית ובאנגלית. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, תרגמתי פה ושם מאמרים לסטודנטים, אבל רק כשהגעתי לארצות הברית, התחלתי לעסוק בתרגום באופן מקצועי, כשממש במקרה, חיפשו במייקרוסופט דובר עברית. כשעשיתי תואר שני במזרחנות, התחלתי לעסוק בתרגום ספרותי, שהפך מתחביב למקצוע. רק בדיעבד הבנתי, שכל חיי בעצם הובילו אותי לשם, גם מבחינת העניין וגם מבחינת הכישורים. זה מקצוע שמאפשר לי לעסוק ביומיום בגישור האינסופי בין פה לשם, בין שתי השפות ושתי התרבויות. תרגום זה לא ממש מקצוע שבוחרים, לפחות לא בדור שלי, הוא בוחר בך״.

– איך את מגדירה את עצמך מבחינת הזהות שלך?

״אני כבר עשרים שנה בארצות הברית ועדיין לא מרגישה אמריקאית. גם כשאני בישראל, אני לא מרגישה ישראלית לגמרי. אני חושבת שעל אף שזאת מדינה של מהגרים, יש משהו מאוד שבטי בתרבות השלטת.  ובסופו של דבר, למרות שגדלתי שם, כשמישהו שומע ממני משהו שהוא לא אוהב, אני מקבלת תמיד את הטיעון של ״את לא מכאן, את לא מבינה״. העובדה שגדלנו בבית אנגלוסקסי גם הוסיפה לריחוק. הרבה שנים נלחמתי בכדי להרגיש חלק, והבנתי לאחרונה, שכנראה לא אהיה שייכת לגמרי למקום אחד״.

– איך זה מרגיש לתרגם טקסטים ספרותיים של דויד גרוסמן או דורית רביניאן? זאת וודאי אחריות מאוד גדולה לנסות להנגיש טקסטים כאלו לקהל שלא בהכרח שולט בשפה או מכיר את התרבות שבה נוצר הספר

״זאת אחריות, אבל אני לא ממש חושבת על זה בשעה שאני מתרגמת, בדיוק כפי שסופר טוב לא חושב בהכרח על הקהל שלו בשעה שהוא כותב, וזה פשוט בא מבפנים. אני רואה בעצמי סוג של סופרת, כי אמנם אני לא צריכה להמציא את הסיפור והדמויות, אבל גם אני יוצרת. אני כותבת את הספר באנגלית. ספציפית עם דויד היו רגעים שהרגשתי את גודל האחריות ואפילו כובד מסוים בגלל החיים האישיים שלו, בעיקר בספרים שבאו ממקום עמוק, אישי וכואב. בסך הכול, התרגום עבורי הוא תהליך אורגני שבו הספר נכנס באוזן אחת בעברית ויוצא דרך האוזן השנייה באנגלית״.

– כמה ממך יש בתרגום? כשמישהו אוחז ביד את המוצר המוגמר, את הספר המתורגם, כמה יש בו ממך?

״הרבה מאוד. בכל תרגום יש אקט של פרשנות. הספר מעורר אצל כל קורא, באשר הוא, אסוציאציות וזכרונות הקשורים לדעות ולרגשות שלו או שלה. נכון שאני משתדלת שיהיה בתרגום משהו אובייקטיבי ולתקשר עם הסופר ולוודא שלזה אכן הוא התכוון, אבל הספר עובר דרכי, דרך המחשבות והרגשות שלי״.

– היו מקומות שבהם זה יצר חיכוך או חוסר הסכמה?

״למזלי, אני במצב שאני יכולה לבחור לתרגם רק ספרים שאני מתחברת אליהם, ומשהו שם צריך לדבר אלי, גם אם זאת לא החוויה שלי. לא קורה לי שאני מתרגמת ספר שאין לי חיבור לדמויות או לחוויות שהן עוברות. לפעמים משהו לא נשמע לי אמין, כמו למשל כשסופרים כותבים דמויות נשיות, אבל בסך הכול, למרות שהטקסט חשוב, אני מנסה לתעל את הסופר דרכי, ומרגישה חובה לומר את מה שהוא מנסה לומר״.

– כמה חירות יש לך באמת לשנות דברים בתרגום? האם יש לך חופש פעולה?

״כן, ואני לוקחת לעצמי יותר ויותר חירות ככל שאני מתפתחת מבחינה מקצועית. בהתחלה, הייתה לי יראת כבוד כלפי הסופר וכלפי הטקסט, והרגשתי חובה לתרגם כל מילה בדיוק כפי שהיא. לכן, לדעתי, התרגומים הראשונים שלי לא היו כל כך טובים. ככל שאני יותר מתקדמת, אני מרגישה בטוחה יותר להתרחק מהטקסט כשצריך, ורק להיצמד לרוח הדברים. כמובן, שאני מתייעצת עם הסופרים ולא משנה דברים בלי לקבל מהם רשות, ורובם אכן מאפשרים לי את זה״.

– האם את רואה את עצמך כסוכנת של הסופר או הקורא?

״אני לא בטוחה שאני יכולה לבחור באחד. אני עובדת בשביל הספרות האנגלית, כי אני חושבת שכל ספרות יכולה להיות מועשרת בזה שהיא נפתחת למקומות אחרים. חשוב לפתוח את הדלת לשפות ולתרבויות אחרות. זה חשוב לא רק לקורא האינדיבידואלי אלא באופן רחב יותר, לתרבות עצמה, לשפה, לרגישות התרבותית שלנו ולהבנה של המקום שלנו בעולם״.

– האם בזמן התרגום את כבר יודעת להעריך את החשיבות הספרותית של הטקסט?

״לא, ממש לא. אני לא יכולה לומר איך הספר יתקבל. למעשה, יש לי ברקורד ספרים שחשבתי שיצליחו מאוד, שלא הצלחתי למצוא להם אפילו מו״ל באנגלית. ישנם ספרים שיצאו וחשבתי שמאוד יצליחו, והם נכשלו. ישנם ספרים בעברית שאני קוראת שלא נראה לי מיוחדים, שהופכים פה ללהיט״.

– אז מה הסוד להצלחה של ספר? זה עניין של מזל? של יחסי ציבור? 

״אם מישהו היה יכול לענות על השאלה הזאת, הוא כבר היה מליונר. אפילו העורכים הכי נחשבים ומוכרים בתחום לא יכולים לדעת מראש מה יצליח ומה לא. מו״לים שיש להם תקציבים גדולים להשקיע ביחצנות יכולים להפוך ספר ללהיט. יש פה כוחות שוק מאוד גדולים והשוק היום מוצף בספרים. אם מו״ל משקיע כסף בספר, הוא יעשה הכול כדי שהספר יבלוט".

– איך מצליחים לשמר את התמצית של הספר במעבר משפה לשפה? איך מעבירים את ההקשרים התרבותיים ונמנעים מדברים ״ללכת לאיבוד״ בתרגום? איך עוקפים מלכודות של משחקי מילים וקונוטציות תרבותיות מבלי להשתמש בהערות שוליים?

״יש המון דיון בנושא של מה ש״אובד בתרגום״ ומה ש״נמצא בתרגום״, אבל אני מעדיפה להתרחק מהביטוי הזה. זה נכון, שלפעמים צריך לעשות וויתורים ולהתרחק מהמקור או להוסיף הסברים, אבל הבן אדם היחיד שיודע על ה״אבידה״ – זה אני. הקורא לא מודע לזה. ובכלל, כל ספר שנכתב יש לו סממנים של התרבות, המקום והזמן בהם הוא נכתב. אני לגמרי לא מאמינה בנסיון לשכתב את הספר כאילו הוא מתרחש בארץ אחרת, כי זה מגוחך. באופן כללי, אני בסדר עם זה שדברים לא יהיו מובנים לחלוטין, וזה עדיף בעיני מאשר להסביר כל דבר. צריך לתת קצת כבוד ואתגר גם לקוראים. בנוסף, מי שבוחר לקרוא ספרות מתורגמת, מודע לזה מראש, ואולי אפילו רוצה להיחשף לדברים לא לחלוטין מוכרים. אני משתדלת לא להשתמש בכלל בהערות שוליים בסיפורת. אני בדיוק קוראת את הספר של שני בוינג׳ו, שהיא סופרת ישראלית שכותבת באנגלית. הספר נקרא ״עם הנצח לא מפחד״, שאפילו הכותרת של הספר באנגלית לא ברורה מבחינה סמנטית. שני למדה כתיבה יוצרת באנגלית וכתבה רומן שמאוד הצליח, והיא כותבת במכוון ובאופן מופגן באנגלית שאינה נכונה מבחינה תחבירית. יש דברים שאפילו צורמים, וזה ברור שהיא בחרה לעשות זאת בתור אפקט. אני תוהה מה תהיה חווית הקריאה של מישהו שאינו דובר עברית״.

– ומה לגבי הומור, איך מתרגמים סופרים כמו אתגר קרת או אחרים שהכתיבה שלהם מאוד שנונה והומוריסטית?

״המקרה של אתגר הוא באמת קשה. מידי פעם אני מתרגמת אותו, ולמען האמת, זאת חוויה מתסכלת. קשה מאוד להעביר את ההומור הישראלי, הומור שחור וסרקסטיות, וזה תמיד מפליא אותי עד כמה הוא מצליח. הוא מאוד מוכשר, אבל אני תוהה מה עובר שם, כי משהו תמיד מתפספס. בגדול, הומור ישראלי הוא ציני ושחור יותר, ולאמריקאים קשה עם זה. במקרה של דויד גרוסמן, הדמות של דוב׳לה בספר ״סוס אחד נכנס לבר״ מספרת בדיחה מעולה, שאמריקאים מזדעזעים ממנה. זאת הדמות, וזה הספר ואני מתרגמת אותו כמו שנראה לי שדוב׳לה, לו היה אמריקאי, היה מדבר:

…״תקשיבו: ליד שני המתנחלים בקסבה הולך ערבי. נקרא לו ערבּוש, שם גנרי… פתאום שומעים רמקול של צה״ל מודיע שעוד חמש דקות מתחיל עוצר לערבים. המתנחל מוריד את הרובה מהכתף, מכניס לערבוש כדור בראש. המתנחל השני קצת מתפלא: בחייאת רבּק, תשמיש-קודש, למה עשית את זה? ואז תשמיש-קודש מסתכל עליו, שמע, אני יודע איפה הוא גר, בחיים הוא לא היה מגיע הביתה בזמן…״

(סוס אחד מכנס לבר/ דויד גרוסמן)

– מה זכור לך מהחוויה של הזכייה בפרס מאן בוקר היוקרתי?

״מתרגמים, מעצם הגדרתם, בחרו במקצוע שהוא מאחורי הקלעים. נוח לי להיות בצילו של הכוכב, שהוא הסופר, ופתאום הזכייה הופכת את המצב. זה נהדר לזכות בפרס גדול ולקבל הכרה כזאת, אבל אני לא אוהבת להיות באור הזרקורים. בגלל הטמפרמנט שלי, אני זוכרת הרבה לחץ ופחד מכל החשיפה הפתאומית הזאת, יחד עם הרבה אושר ושמחה שמכירים בספר ובכישורים שלי בתור מתרגמת. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית להיות בלונדון עם דויד, ואחרי הפרס הסתובבנו יום שלם בראיונות והיינו בבי-בי-סי, ברדיו ובטלוויזיה. זה משהו שאני מאוד לא רגילה אליו וכנראה שגם לא יחזור שוב על עצמו״.

– כשצפיתי בווידאו של הזכייה בפרס מאוד התרשמתי מהאופן שבו הציגו את דויד ואותך כשווים, מסר מאוד חשוב ביחס לעבודה של המתרגם

״זה היה מדהים, בעיקר משום שזהו הפרס היחיד בסדר גודל כזה, שנותן הכרה שווה. זה גורם לאנשים להבין שיש שני אנשים מאחורי הספר, ולא בן אדם אחד. זה היה מאוד מרגש וחשוב. דויד תמיד מעריך ומפרגן למתרגמים שלו, ורובם ככה. זה לא מזיק להזכיר לקהל, שבזכות המתרגמים אנחנו קוראים הרבה ממה שאנחנו קוראים. במיוחד, זאת תזכורת חשובה לקהל הקוראים האמריקאים, שחיים בהגמוניה תרבותית של השפה האנגלית, והם פחות מודעים לזה״.

– אני רוצה לשאול אותך לגבי הבחירה שלך לתרום את כספי הפרס לארגון בצלם, מה שעורר סערה ציבורית בארץ

״בעיתונות הישראלית שאלו אותי על כך ללא הפסקה, יותר מענייניים של ספרות ותרגום. אמנם אני לא גרה בישראל כבר עשרים שנה, אך אני אני חוזרת לשם כל הזמן, אני מדברת עברית עם הבת שלי, אני מרגישה חלק מהתרבות שם, ויותר ויותר ברור לי שהמדינה הולכת בכיוון רע מאוד. זה מדאיג אותי, ומעציב אותי. כפי שאמרתי קודם, זה מאוד נדיר שלמתרגם ניתנת במה ציבורית כלשהי. לכן, הרגשתי חובה לנצל את המעמד כדי לומר משהו שהוא מעבר להכרה וההצלחה האישית שלי, משהו שנוגע לתרבות הישראלית שמושפעת מהמצב הפוליטי. נכון שיש יצירה תרבותית מדהימה, וזה משהו שישראלים צריכים להיות גאים בו, אבל יש הרבה דברים שישראלים צריכים להתבייש בהם. אני חושבת שהממשלה עושה דברים איומים בשם האזרחים, וצריך להזכיר להם את זה. זה לא מספיק רק לחגוג את ההצלחות ולא לחשוב על גבם של מי ההצלחות האלה מגיעות. ״בצלם״ הוא ארגון שאני מכירה באופן אישי, ואני יודעת שיש שם אנשים רציניים שאיכפת להם ממה שקורה ושהמוטיבציה שלהם כנה וטהורה, ורציתי לתמוך בהם״.

– לא חששת?

״אחרי הטקס, באותו הלילה, כן התחלתי לחשוש. אני מכירה הרבה אנשים בשמאל הישראלי שחייהם די קשים בגלל האמירות הציבוריות שלהם. הם רובם אנשים יותר מוכרים ממני, וזה כמובן לא המקרה שלי.

אנשים מקבלים איומים ועוברים דברים נוראים. זה לא מצב שהייתי רוצה להיות בו, אבל אני לא חיה שם. היה לי חשש, אבל אני עומדת מאחורי מה שעשיתי ומה שאמרתי״.

– מיהם המתרגמים הגדולים בעיניך? אילו תרגומים הם בבחינת קאנונים?

הנה כמה תרגומים שיצאו בשנים האחרונות, שחלקם קראתי ואהבתי מאוד (או לפחות חשבתי שהם מעניינים ושווים קריאה) וחלקם יושבים אצלי על המדף ומחכים שיהיה לי זמן לקרוא:

Jenny Erpenbeck: THE END OF DAYS (translated from German by Susan Bernofsky. סוזן מתרגמת נפלאה, וגם מאוד אקטיביסטית בענייני תרגום ומתרגמים, וזה ספר מוזר ויפה ודי מטריד.

Han Kang: THE VEGETARIAN (translated from Korean by Deborah Smith. הספר שזכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2016, ספר מרגש ויפה מאוד.

Naivo: BEYOND THE RICE FIELDS (translated from French by Allison Charette. ספר ראשון אי פעם ממדגסקר שמתורגם לאנגלית. עוד לא הספקתי לקרוא אבל הוא אצלי בערימה.

Dima Wannous: THE FRIGHTENED (translated from Arabic by Elisabeth Jaquette. רומן מאת סופרת סורית צעירה שאמור לצאת בעוד כמה חודשים באנגלית וכבר זוכה להרבה תשומת לב.

– האם את קוראת גם להנאה? האם קראת משהו טוב לאחרונה?

״בדיוק לאחרונה, גיליתי סופר יהודי נפלא מגואטמלה בשם אדוארדו חלפון. הוא תורגם מספרדית לאנגלית ושמו של הספר הראשון שקראתי הוא The Polish Boxer וספרו השני נקרא Mourning. שניהם מקוריים ונפלאים ואני מקווה שיתרגמו אותם גם לעברית. קראתי את הספר ״פתח גדול מלמטה״ של אסתר פלד שזכה בפרס ספיר והוא ממש טוב. הספר החדש של ניר ברעם שעומד לצאת בעוד חודש בערך אף הוא מדהים ואני מקווה שיצליח״.

– על מה יהיה נושא ההרצאה שלך?

״שאלה מצוינת. בעיקר אדבר על חווית התרגום של גרוסמן וגם אתן קצת רקע על חיי כמתרגמת ואיך אני עובדת. אשאיר גם מקום לשאלות של הקהל״.

ההרצאה של ג׳סיקה כהן תתקיים ביום חמישי, ה-19 באפריל בספרייה היהודית בסן פרנסיסקו. לפרטים נוספים לחצו כאן.

שבת שלום,

דלית

חגיגות היובל: שיחת נפש עם פרופסור יורם יובל

חגיגות היובל: שיחת נפש עם פרופסור יורם יובל

מאת: דלית גבירצמן

הנה כמה דברים שלא ידעתי על פרופ׳ יורם יובל:

+ כשהיה ילד צעיר הוא גר שנתיים במנלו פארק כשאביו הרופא היה בשבתון בבית החולים בסטנפורד. כך שבמובנים רבים, לחזור לכאן לביקור מרגיש עבורו קצת כמו לחזור הביתה.

+  הוא בילה עשר שנים בניו יורק שם עשה את ההתמחות שלו בפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה.

+ הציעו לו לא פעם להנחות תוכנית טיפולית בטלוויזיה בסגנון של ד״ר פיל – והוא סירב.

+ הוא מאמין בכל ליבו, שלא רק שפראיירים לא מתים, הם אפילו מאריכים ימים.

קשה להאמין שיש מישהו כאן, שלא שמע שאורח הכבוד בתיקון ליל שבועות ב-OFJCC שיתקיים השנה בפאלו אלטו זאת הפעם התשיעית, הוא לא אחר מאשר פרופ׳ יורם יובל. זה וודאי מסביר את העובדה שהכרטיסים נחטפו ואזלו במהירות שיא. יורם יובל הוא כוכב-על אמיתי. נדמה שהוא בכל מקום, על כל בימה ובכל אמצעי תקשורת. אין לי מושג איך הוא מצליח לעשות את כל מה שהוא עושה, ותמיד בחיוך ובענווה. האיש הוא פסיכיאטר וחוקר מוח, מרצה בפקולטה לרפואה, מחברם של רבי המכר ״סערת נפש״ ו״מה זאת אהבה״, הוא מגיש ויועץ מדעי לסדרת הטלוויזיה ״איך להיות מאושר בשישה שיעורים״, ״איך להצליח בשישה שיעורים״ ו״משפחה מאושרת בשישה שיעורים״, מנחה את תוכנית הטלוויזיה המצליחה ״שיחת נפש״, מרצה מבוקש ברחבי הארץ ובעל טור אישי בשם ״שיחת נפש״ בעיתון ״ידיעות אחרונות״. בקטנה.

לאור כל זאת, אני חייבת להודות בהכנעה, שלקראת הראיון הזה, איך לומר… קצת דאגתי. אם לא די היה בכל התארים וההישגים המרשימים של יובל עצמו, העובדה שמדובר בנכדו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ׳ הנערץ עלי, שאת הרצאותיו שמעתי, קראתי ולמדתי בנעורי בחיל ורעדה, רק הוסיפו למפלס הלחץ.

– תרשה לי לפתוח בווידוי קטן: יש משהו מאוד מלחיץ בלראיין מראיינים. ולכן, אני חייבת לשאול אותך, לו היית אתה נפגש עם פרופסור יורם יובל לשיחת נפש, כיצד היית פותח את הראיון איתו? מה היית אתה שואל אותו?

הוא פורץ בצחוק גדול ואומר: ״דבר ראשון, את בסדר גמור! זאת אחלה שאלה. אולי הייתי שואל על מה אתה היית רוצה לדבר? ואני אסביר. יש לי תוכנית ראיונות שמה שמייחד אותה זה שאני נותן למרואיינים שלי לדבר ואני לא מפסיק אותם. במדיה הישראלית יש הרבה קוצר רוח. אני מנסה לא להלחיץ אותם, ומהנסיון שלי, כשהבן אדם יכול לחשוב ולדבר בנחת על מה שהוא רוצה, אז יוצא ממנו יותר. אני מנסה לכוון את המרואיינים דווקא לאזורי הנוחות שלהם. להתחיל בדברים שחשוב להם להגיד על עצמם ואז הם מדברים בצורה פתוחה יותר. אני נמנע במודע משאלות שמביאות אדם למקומות שפחות נוחים לו.״

– כיצד אתה מתכונן לראיונות ב״שיחת נפש״? כמה מהראיון מתוכנן והאם אתה משאיר גם מקום לאילתור?

״יש לנו תחקירנית ששמה גלית מידן שעבדה במשטרה וכולם מדברים אצלה. על סמך הראיון עם גלית, יש לי מפה מדויקת של הנפש של המרואיין, שיש בה גם את שדות המוקשים שבנפש שלו. אני יודע לא רק מהם הדברים שמפעילים אותו ועל מה הוא רוצה לדבר, אלא גם על מה הוא לא רוצה לדבר, ומהם הדברים שאני עלול לשאול, אפילו בתום לב או בהיסח הדעת, שיגרמו לו להיסגר. המפה היא מאוד מדויקת ואני יודע סביב אילו מוקשים אני צריך להתהלך בזהירות, אבל המסלול לא ידוע מראש. לא קרה לי שמישהו לא אמר משהו שפתח איזו דלת חדשה, שלקחה את השיחה למקום מפתיע או בלתי צפוי.״

– מדוע חשוב לך לציין בכל פעם בפתיח של התוכנית שזהו לא טיפול פסיכולוגי אלא שיחת נפש?

״אנשים בטעות חושבים שאני אומר זאת בשביל הצופים או המרואיינים. לפי הקוד האתי שלנו לכל אדם יש זכות לסודיות רפואית. לעשות פסיכותרפיה בטלוויזיה כמו ד״ר פיל זה דבר שהציעו לי הרבה פעמים לעשות בישראל, ותמיד סירבתי. כשאני אומר את המשפט הזה, אני בעצם מזכיר לעצמי שזה לא טיפול פסיכולוגי. זה מאוד חשוב, כי קורה לא מעט שיש לי שאלות שאני יודע שמאחורי דלת סגורה הייתי שואל. אחד הדברים הכי יפים בסיטואציה הטיפולית הוא שיצרנו מקום שבו אדם יכול להרגיש בטוח לחלוטין. גם במערכות היחסים האינטימיות ביותר שלנו, ישנם דברים אותם אנחנו שומרים לעצמנו. טיפול נפשי נותן לנו הזדמנות לפתוח דברים חשאיים בתוך נפשנו, שאפילו בפני עצמנו לא נודה בהם. חשוב לי להזכיר בעיקר לעצמי, שלא לשאול, שלא לגעת במשהו שצף על פני השטח, או לחפור עמוק מידי, כפי שהייתי עושה מאחורי דלת סגורה. זאת תזכורת לעצמי שבחדר הטיפולים של שיחת נפש חסר הקיר הרביעי.״

– עכשיו אני סקרנית לשמוע מדוע סירבת להצעה לתוכנית טלוויזיה טיפולית בסגנון ד״ר פיל?

״זאת שאלה גדולה יותר, בנוגע למה שקרה לפרטיות שלנו בעידן הזה של פייסבוק והרשתות החברתיות. אני חושב שהגבולות בין הציבורי והפרטי הטשטשו לגמרי, וחלק ממהפכת המידע והמיחשוב נוגעים בדברים האינטימיים שלנו, שאנחנו לפתע חולקים אותם והופכים אותם לנחלת הכלל. צריך להזהר עם זה מאוד. לתוכניות האלו מגיעים אנשים שבאמת מחפשים עזרה בפתרון הבעיות שלהם ולטיפול נפשי יש הרבה כוח. אני יכול להעיד על עצמי גם בתור מטופל, שהרי אני עברתי טיפול פסיכואנליטי, שדברים משתנים. אם אדם עובד קשה, הוא יכול לשנות בעצמו הרבה דברים. אתה יכול לחשוף ולהיחשף בטיפול לדברים מאוד אישיים. מה שמאפיין את כל האנשים שאני מראיין ב״שיחת נפש״ הוא שלכולם יש נסיון מול מצלמות. אלו אנשים מוכרים בחברה הישראלית, ובדרך כלל, הם יודעים כבר מה הם רוצים להגיד. הבעיה בתוכניות כמו ד״ר פיל היא שלוקחים אנשים שאין להם נסיון בחשיפה מהסוג הזה והם לא יודעים עד הסוף מה הם הולכים לחשוף ואיזו השפעה תהיה לזה.״

– אתה איש מאוד עסוק. מה מבין כל הדברים שאתה עושה מסב לך הכי הרבה אושר?

״וואו, אני אוהב הרבה מאוד מהדברים שאני עושה בחיים. אני בר מזל, ואולי זאת לא שאלה של מזל אלא של הבחירות שעשיתי. אני אוהב לדבר עם אנשים, להקשיב להם. אני מאוד אוהב לכתוב, זה כיף גדול וזכות גדולה לכתוב על כל מה שעולה לי בראש, ושאנשים יקראו את הטור שלי. אני אוהב לקרוא, ולצערי, יש לי פחות זמן לעשות את זה. אני אוהב לבלות ביחד עם המשפחה שלי, לצאת לטיולים ולצעוד ברגל.״

– ושאלה ברוח התקופה, מה השתנה הדור הזה מכל הדורות? מהו הדבר שגרם לפסיכולוגיה לעשות הסבה מהכיוון הפתולוגי לכיוון החיובי? וכיצד לדעתך מעיד עלינו החיפוש אחר האושר, שהוא מושג חדש יחסית?

״אני חושב שזה שינוי מבורך. לאנשים יש היום נטייה לבקר את הטכנולוגיה, להתלונן על הקידמה ולהתגעגע ל״good old days”. ובכן, יש לי חדשות בשבילם: the good old days were not so good. לאורך ההיסטוריה האנושית, וכותב על כך רבות ידידי היקר יובל נוח הררי, חלק גדול מהחיים היה מוקדש למאבק הקיום. רוב האנשים, את רוב חייהם הקדישו למאמץ להישאר בחיים ולהשאיר את היקרים להם בחיים. אחת המתנות הגדולות של התרבות המערבית והקידמה היא עלייתו של המעמד הבינוני, זאת אומרת שהיום, כמעט כולנו יכולים להרשות לעצמנו חיים פחות או יותר נוחים בלי להיות מליונרים. היכולת לשאול שאלות על עצמך ולהקדיש זמן לחפש את עצמך היו נחלתם של יחידי סגולה. אחד המשברים הגדולים של התרבות המערבית הוא שהעובדה הזאת לא עשה אותנו יותר מאושרים. היית מצפה, שכשסוף סוף נגמרה מלחמת הקיום והאדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויש לו זמן לקרוא או להגשים את עצמו, הוא יהיה מאושר. ועובדתית, זה לא מה שקרה. ופה נכנסת הפסיכולוגיה החיובית ששואלת את השאלה איך לקחת תכנים רגילים ולהפוך אותם לטובים יותר. זה מעיד על כך שאנחנו יודעים מה טוב, שאנחנו מבינים שיש משהו שיש לחפש אחריו. זה גם בנוי על איזו שהיא מבוכה או אובדן דרך, על בדידות ותחושה שלא כל כך ברור מה לעשות או מה להיות. כל הדברים הללו מתבטאים בחיפוש אחר האושר. אם יש דבר אחד שהבנתי, זה שאושר לא שווה הנאה. אני חושב, שכמו כל האנשים, באופן אינטואיטיבי רציתי לחבר בין שני הדברים האלה, אבל זה לא נכון. אושר הוא לא רק הנאה.״

– אז מהו אם כך אושר בעיניך?

״תראי, ד״ר טל בן שחר, שבניגוד אלי הוא מומחה לפסיכולוגיה חיובית, אומר שאושר זה הנאה פלוס משמעות. ואני אומר שזה נכון, אבל בעיני המרכיב של ההנאה באושר הוא קטן מאוד והוא חולף, בעוד שהמרכיב של המשמעות באושר הוא גדול לאין ערוך, וכשיש אותו, הוא לא חולף. אם אני יכול להבין את מה שקרה לנו בתרבות שלנו, זה שאנחנו יכולים למקסם את ההנאה שלנו, מפלס ההנאות הולך ועולה, אבל המשמעות היא בסימן ירידה. את הדבר הזה אנחנו צריכים להפוך.״

– לפני שבוע חזרתי מביקור בן חודש בישראל. במהלכו קראתי את הטור שלך ששאל את השאלה למה חצי מהעם יצביע שוב לביבי? התשובה שנתת היתה שאנחנו הישראלים, אנשים חסרי גבולות.

״ראשית, חשוב לי להבהיר שכשאנחנו מעבירים לקחים או תיאוריות שנולדו בעולם הפסיכולוגיה האישית בנסיון להבין כיצד עובדת נפשו של אדם אחד לנסיון להבין כיצד עובדת נפשו של עם שלם, צריך לעשות זאת עם גרגר של מלח. לא בהכרח מה שישים לבן אדם אחד יהיה ישים לקבוצה. הראשון שעשה את התרגיל הזה היה פרויד שכתב בין שתי מלחמות העולם את הספר החשוב ״פסיכולוגיה של קבוצות״ ושם הוא דיבר על תהליכים נפשיים שקורים בקבוצות של אנשים, והמסקנות שלו, אגב, היו מאוד פסימיות. הוא אמר שקבוצות נוטות להתיישב לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר. מצמרר לקרוא שכבר אז הוא חזה את מה שקרה באירופה במלחמת העולם השנייה. ולעצם הדברים, אני חושב שמסיבות הסטוריות וחברתיות, החברה שהתגבשה פה במדינת ישראל, היא חברה שמאוד לא אוהבת גבולות. הרובד הראשון הוא הרובד שקשור לזהות הדתית שלנו. אם קוראים את ספר בראשית, שמות ובמדבר, אנחנו מוצאים היסטוריה ארוכה של אנשים שמתווכחים עם אלוהים. זה דבר שאין כמותו בשום דת אחרת. אנשים יראים את אלוהים, מתחננים לאלוהים, אוהבים, מתגעגעים, אבל לא מתווכחים עם אלוהים. שני האנשים הבולטים שעשו זאת היו אברהם אבינו, שהיה היהודי הראשון, ומשה רבינו, שהיה גדול המנהיגים. יש לנו מסורת ארוכה של הטלת ספק בסמכות, ואני חושב שהקו הזה של חשיבה עצמאית וחוסר היכולת לשכנע אותי רק מתוקף הסמכות שלך, זה חלק מהד.נ.א. שלנו. במעבר מהגולה לישראל בראשית הציונות, חל שוב תהליך כזה, שבו החברה שהתגבשה פה בארץ היתה חברה של אנשים שהשאירו את ההורים מאחור והגיעו לכאן כדי להתחיל הכול מחדש. חברת המהגרים, שאני מעז בזהירות לומר שהיא דומה לקהילה שלכם, הם דור ראשון לאנשים שהשאירו מאחור את ההורים, יחד עם הסדר החברתי והאמונות, ויצאו לדרך עצמאית. הרובד של המרד בסמכות ובמוסכמות, והנסיון לעשות את הדברים בדרך אחרת תרמו אף הם לאפיונים החברתיים-הלאומיים שלנו.״

– עוד כתבה מעניינת שקראתי היתה בעניין הפראיירים ובה אתה טוען, שבניגוד למקובל לחשוב, טוב להיות פראייר, וזה אפילו סגולה לאריכות ימים.

״יש פה פרדוקס, את יודעת. ישראלים הם נדיבים באופן יוצא דופן כלפי אנשים שהם מכירים. הדברים שאנחנו מוכנים לעשות בשביל לעזור לבני משפחה, חברים ומכרים הם רבים מאוד. חלק מתרבות הפרוטקציה בישראל, שהרעה כל כך עם העולים החדשים, נובעת מהנטיה שלנו ללכת רחוק למען אנשים שהם ״משלנו״. הצד האפל של הדבר הזה הוא הרצון שלנו ״לדפוק״ את האחרים ולא לתת להם שום יתרון על פנינו, ואפילו בדברים קטנים. הפחד הנורא שלנו מלצאת פראיירים גורם לנו לכל התופעות הלא נחמדות האלו. זה חלק מחוסר הנימוס שלנו שגורם לאחרים לראות בנו הישראלים נדחפים או pushy. אנחנו פשוט מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים כלפי אנשים שאנחנו לא מכירים. זה לא משום שאנחנו שונאים אותם או כועסים עליהם, אבל בשום אופן לא ניתן להם להוציא אותנו פראיירים. זה גם חלק מהד.נ.א. הלאומי שלנו שלפעמים לא עושה לנו טוב. אנחנו שוכחים שלפעמים יש סיטואציות שהן win-win וזה דווקא משהו שלמדתי בארצות הברית. את ההרגשה שיש מקום לכולם וזה בסדר לפרגן למישהו אחר, מבלי שזה יגרע ממך".

נושא התיקון השנה הוא ״נפש יהודי הומיה״ ואתה בחרת לקרוא להרצאה שלך  "זהות ישראלית על ספת המטפל: נדודים. מולדת. חלום." הנושא של שימור הזהות היהודית עבורנו כאן בקהילה הישראלית הוא בנפשנו. למה אנחנו יכולים לצפות בהרצאה שלך?

״זה יהיה נסיון לפענח או להאיר על המסתורין של ההתנהלות הלא שגרתית שלנו גם בתור פרטים וגם בתור קולקטיב ועם. ננסה להתחקות אחר ההתנהלות של מדינת ישראל, של יהודים וישראלים בעולם, שהיא התנהלות לא שגרתית. מדינת ישראל היא אנומליה בכל קנה מידה והיא לא דומה לשום דבר אחר. למשל, ננסה לפענח מהם ההרגלים ושיטות העבודה שלנו, הישראלים כקולקטיב, שיכולים להוציא אנשים אחרים מדעתם. אנחנו לא עושים את זה משום שאנחנו אנשים רעים, אלא פשוט מפני שאנחנו חושבים ופועלים אחרת. ברנרד לואיס, ההסטוריון היהודי-האמריקאי המפורסם, אמר שהטרגדיה של המזרח התיכון היא שנפגשו שם חזיתית שני עמים; העם בעל התרבות המנומסת ביותר בעולם פגש בעם הכי פחות מנומס. העם שמקפיד על גינונים ותארי כבוד הוא העם הערבי, והאומה הכי פחות מנומסת בעולם, העם היהודי, פשוט לא מבינים אחד את השני.״

שאלות רבות עוד היו לי ויכולתי להמשיך ולשוחח עם יורם יובל עוד כהנה וכהנה, אך הוא כבר היה צריך לרוץ אל הדבר הבא. לי, ולכל שאר ברי המזל שהזדרזו ורכשו כרטיס לתיקון ליל שבועות תינתן הזדמנות להתרשם, להחכים וללמוד מהאיש העסוק, המלומד והמקסים הזה. וכעת, הקשיבו, הקשיבו: לכל הרבים שנשארו עם חצי תאוותם בידם תהיה הזדמנות נוספת לשמוע את פרופסור יורם יובל בהרצאה מיוחדת שיתן בנושא אהבה ורגשות: מדריך הישרדות. כל הפרטים כאן.

שבת שלום,

דלית

אפריל 2018: תערוכות אמנות מומלצות בעמק והמפרץ

אפריל 2018: תערוכות אמנות מומלצות בעמק והמפרץ

מאת: אביטל משי

מה הקשר בין אמנות ופוליטיקה? התערוכות החדשות ברחבי העמק פוליטיות במיוחד ובוחנות שאלות של יציבות או יותר נכון, חוסר-יציבות חברתית. כיצד אמנים מצביעים על חוסר היציבות? האם ניתן לנסות ולהבין את שני הצדדים בוויכוח לגבי החזקת נשק בארה״ב? כיצד תרבות ההיפ-הופ שינתה את העולם? ואיך נשים ממשיכות להיאבק באי-שיוון ובאי-צדק? ובנוסף, גם תערוכה של האמן הישראלי, גדעון רובין אשר מזכיר לנו בעדינות היסטוריה שאסור לנו לשכוח.

Nothing Stable under Heaven

יש הטוענים שתפקידו של האמן הוא לחשוף את חוסר היציבות החברתית, הפוליטית והתרבותית. תערוכה זו בוחנת כיצד נשמעים קולות אינדיווידואלים וקולקטיביים בעולם לא ברור. מגוון יצירות אמנות עכשוויות מאוסף המוזיאון מראות כיצד אמנים שונים מדליקים נורות אדומות, מצביעים על חוסר יציבות ועל מצבי חירום.

Image by: Rinko Kawauchi

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-16 בספטמבר

SFMOMA

The Kaiser’s Daughter – Gideon Rubin

האמן הישראלי, גדעון רובין, מציג את תערוכת היחיד השישית שלו בגלריית ״הוספלד״ בסן-פרנסיסקו. ציוריו של רובין מבוססים תמיד על דימויים מצולמים ממקורות שונים. בתערוכה זו רובין משתמש בצילומים מתוך עותק מתורגם לאנגלית של ״מיין קאמפ״,  ספרו של אדולף היטלר משנת 1939. משיכות המכחול המינימליסטיות כמו גם מגוון מצומם של צבעים הופכים את הדימויים של רובין לפשוטים ומעורפלים בוא זמנית. ניתן להסתכל עליהם כאילו היו הבזקים של זכרון מעומם, רמזים מחלום מטושטש או מהיסטוריה נשכחת.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-28 באפריל

Hosfelt Gallery

Respect: Hip-Hop Style & Wisdom

תנועת ההיפ-הופ היא מהמשפיעות ביותר מבחינה חברתית ותרבותית ב-50 השנים האחרונות. תערוכה זו מציגה את סיפורו של ההיפ-הופ והצורה שבה הוא שינה את העולם. החל מהשורשים שלו ברחובות שבהם שלטו הראפ והגרפיטי, דרך ביטויו בצילום, בווידאו, באמנות, באפנה, בריקוד ובמוזיקה. התערוכה מזמינה את הצופים להשתתף ולראות במו עיניהם כיצד ההיפ-הופ מייצר פלטפורמה לביטוי עצמי, אקטיביזם, חינוך, ושינוי חברתי.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-12 באוגוסט

Oakland Museum of California

Spring Selections

Image by: Aida Muluneh

תערוכה זו מוקדשת לנשים במזרח התיכון, באפריקה הדרומית, באנגליה ובארה״ב אשר חוות אי-צדק ומוצאות דרכים להתנגד. התערוכה מציגה אוסף עבודות של אמניות ואמנים בינלאומיים אשר מציעים פרספקטיבה עכשווית על נשים. החל מדימויים של נשים חזקות ומעוררות השראה אשר תורמות לתנועה למען זכויות נשים, דרך צילומים של דוגמניות ערביות עוטות רעלות אשר במבטן הנוקב מתנגדות לסטראוטיפים המופנים כלפיהן, ועד דימויים של נשים אפריקאיות אשר חוו את האפרטהייד והתנגדו בצורה שקטה ואישית תוך נקיטת צעדים יומיומיים ועקביים.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-12 במאי

Jenkins Johnson Gallery

Guns: Loaded Conversations

בארה״ב קיים ויכוח נוקב בין אלו שמוקירים את מורשת החזקת הנשק לבין אלו המודאגים מן ההשלכות האלימות הנובעות מכך. מטרת התערוכה היא לעורר שיחות הדנות בנושא החברתי החשוב הזה. העבודות המוצגות בוחנות את הנורמות התרבותיות הנוכחיות המשתקפות בטענות של שני הצדדים, תוך שהן מעודדות את הצופים להקשיב בצורה מתחשבת, לחקור, להתערב בקהילה, לפעול ולחפש אחר פתרונות.

התערוכה פתוחה לקהל מה-22 באפריל ועד ה-15 ביולי

San Jose Museum of Quilts and Textiles

ולסיום ציטוט מתאים מן השיר ״למה לי פוליטיקה עכשיו?״ של להקת משינה:

״בסן-פרנסיסקו הגשרים זקוקים להחלמה, ברוסיה עוד אסון של רכבות, ההמונים הפילו בברלין את החומה ולי ולך נותר רק לקוות״

~ מילים ולחן: שלומי ברכה

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

ירמי קפלן: "כשבנאדם מסתכל אחורה סימן שהוא הולך ומזדקן"

ירמי קפלן: "כשבנאדם מסתכל אחורה סימן שהוא הולך ומזדקן"

מאת: אביב פרץ

כשירמי קפלן היה בן 8 הוא עלה לישראל יחד עם משפחתו במסע של שבועיים באוניה, ומי שבא לאסוף אותם בנמל חיפה היה רובי ריבלין. ״אמא שלי היא בת דודה ראשונה שלו״, מסביר קפלן, ״היא נולדה בירושלים, ובגיל שלוש עברה לקנדה ומשם לארה״ב״. קפלן עצמו נולד בשיקגו וגדל באחד מפרבריה. לא רק במובן הזה ארה״ב משמעותית עבורו, אלא אף בהיותה המקום שבו הוא הבין שמוזיקה היא הייעוד שלו. זה קרה במהלך טיול באמצע שנות העשרים שלו, סיפור לא פחות ממדהים שיסופר כאן בהמשך.

צילום: ליאור כתר

בשבוע הבא יגיע קפלן לביקור קצר במולדתו, שבמהלכו יופיע בסאניווייל, סיאטל וניו יורק. בן 56, הוא נראה צעיר בעשור משנותיו. התחתן בגיל 36, ולאחר תריסר שנים ושני ילדים התגרש. כשנתיים לאחר מכן, בגיל 50, הגיחה לחייו בת זוגו הנוכחית, ולפני שנתיים הביאו השניים לעולם בן. כשהתקשרתי לקפלן בשעה היעודה לריאיון, שעת לילה בישראל, הוא ענה לי בלחישות: ״הלו? הלו?״, ואז ניתק והקליד/ה: זוגתי נסעה לארה״ב אתמול, כך שאני משכיב את מקס עכשיו, כשאסיים אתקשר (~8;

-מהם זיכרונות הילדות שלך בארה״ב של שנות השישים?

״הזיכרונות החזקים שלי הם בעיקר בתמונות, סצנות של רגעים מסוימים בזמן. זיכרון אחד הוא שלנו בתוך הבית – היה לנו בית עם שתי קומות – מתגלצ׳ים על המדרגות מהקומה העליונה. המדרגות היו מכוסות במין שטיח, אז היינו תופסים כריות מחומר שמחליק ומתגלצ׳ים, עד שאמא שלי הייתה תופסת אותנו וצועקת עלינו שזה הורס גם את הכריות וגם את השטיח; זיכרון נוסף הוא של השלג בחצר בחזית הבית, ושלנו יוצאים החוצה ונופלים אחורה לתוכו. עד היום זכורה לי התחושה הזו, ומאז כל פעם שאני רואה שלג, אני מקפיד לעשות את הפעולה הזו של נפילה חופשית לתוך השלג; זיכרון שלישי הוא של המהומות בשיקגו ב-68׳, אני זוכר אותנו מרותקים לטלוויזיה, צופים במפגינים שצועקים: The whole world is watching! The whole world is watching!, זו סצנה שהייתה לי קצת לא ברורה כילד, מין משהו כאוטי בתוך החיים שלי״.

-אתה עומד להופיע בארה״ב בעיקר בפני מהגרים, ישראלים שעברו לחיות בארה״ב. מה אתה זוכר מחוויית ההגירה שלך?

״כשאני באתי לישראל, אז בגלל שאני אמריקאי, היחס של הילדים אליי היה כמו אל מוצר טוב שהגיע מחו״ל, כמו שאז התייחסו לליוייס או לנעלי אדידס, שזה היה סבבה. זה מצחיק, בהתחלה היה קשה לאנשים לקרוא לי ג׳רמי, שזה השם שלי במקור, אז קראו לי ג׳רבי. ביני ובין אח שלי אהרון, שגדול ממני בשנתיים, היה חיבור מאוד חזק, שעזר לשנינו לצלוח את הקליטה. מהר מאוד התחלנו לדבר את השפה, לא התעצלנו בעניין הזה, אולי כי יש לנו אוזן מוזיקלית, נכנסו לתוך זה והצלחנו להתחבר לאנשים. אני זוכר שבכדורגל הייתי השוער של כיתות ד׳, ובכיתה ה׳ כבר הייתי השוער של בית הספר היסודי, כך שהתאקלמתי בצורה מוצלחת עד מאוד בהוויי הישראלי״.

לצד העדר חבלי הקליטה, קפלן מדווח שלאורך שנות התיכון החברים הכי טובים שלו היו דווקא ״חבורה של חוצניקים, עולים״: אמריקאי, שני ברזילאים, ואוסטרלי. כשאני שואל אותו אם אי פעם שקל לחזור לחיות בארה״ב, הוא משיב שזה עמד על הפרק רק במהלך התיכון, במסגרת שיחה קבועה שהייתה לו ולחבריו על האם לעשות קולג׳, חוויה שנתפסה עבורם כמיוחדת וקוסמת יותר מאשר להיות בצבא. אלא שהדיבורים לא הבשילו למעשים. ״בתכל׳ס״, הוא אומר, ״המהות שלי היא ציונית, ואני מרגיש חשיבות רבה, בכך שלמרות שאני אמריקאי הקריירה שלי בעברית, וחשוב לי שאני מדבר בשפה הזו, ושאלה האנשים שאני חי איתם״.

-אפרופו קריירה, הופתעתי לקרוא שהבנת שאתה רוצה לעסוק במוזיקה בגיל מאוחר יחסית, התחלת בכלל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. סיפרת שנסעת לחו״ל ושם הבנת שאתה רוצה לכתוב שירים ולבצע אותם, אבל הייתה חסרה לי איזושהי חוליה בסיפור הזה. איך בדיוק הגעת להבנה הזו?

״החבר הברזילאי שלי כללללל הזמן פמפם לי ׳אנחנו חייבים לעשות ביחד טיול לברזיל ולארה״ב׳, כאילו מין טיול שורשים שכזה לשנינו. כשסיימתי את השנה של המשפטים והבנתי שאני לא מעוניין להמשיך, יצאתי איתו לטיול הזה. הייתי חצי שנה בברזיל, שזו הייתה מכת תרבות מאוד חזקה, ומשם פתאום נחתּי בארה״ב: מקום ענק, מלא באווירה אמריקאית, קלישאתית משהו, של Be the best you can be, לחלום בגדול וללכת על זה, משהו תרבותי שהתחבר לי עם האמריקאיות של עצמי. במיאמי קנינו וואן, פורד 69׳ חבוטה, ועשינו קרוס קאנטרי, בנסיעות נורא ארוכות. הגענו עד קליפורניה, שם פגשנו את החבר האמריקאי – זוכר שאמרתי לך שהיה לי גם חבר אמריקאי? – שהצטרף אלינו מישראל. רק מה, הוא בא עם החברה שלו, אז היא די הרסה את החבילה המשולשת, ואני והחבר הבריזלאי שלי נשארנו בלוס אנג׳לס לאיזו תקופה. החבר האמריקאי חיבר אותנו לאיזו אישה, שרצתה שיצבעו את הבית שלה. לאורך כל הטיול – שמונה חודשים – היינו אני והחבר הברזילאי עם ווקמן אחד ושני זוגות של אוזניות, שומעים יחד מוזיקה כל הזמן, מפט מתיני ועד לד זפלין. ובזמן שצבענו את הבית, בגלל שכל אחד צבע בחדר אחר, היינו מתחלקים: אחד היה עם הווקמן והאחר בלי. ותוך כדי הצביעות, בזמן שהווקמן לא היה אצלי, ולא שמעתי משהו באוזניים – בכל זאת שמעתי כל מיני דברים בראש. שמעתי מנגינות, והייתי משוכנע שאלה מנגינות של שירים. שאלתי את עצמי, איזה שיר אני שומע עכשיו בראש שלי? ואני חופר בזה, ופתאום קולט, שזה לא שיר של שום דבר ושל אף אחד, זו סתם מנגינה שהתהוותה לי בדמיון תוך כדי שאני עושה עבודה מונוטונית. התחלתי להקליט את הדברים האלה, כרעיונות. השגתי דרך החבר האמריקאי פסנתר-צעצוע של אחד האחיינים שלו, והייתי יושב עליו ומפענח מה אני שומע בראש, כי לא ידעתי תכל׳ס לנגן על פסנתר. זה היה בשבילי משהו מופלא, התחושה הייתה שגיליתי את העולם שלי. סיפרתי את זה להורים שלי והם קצת התפלצו, אמא שלי ישר אמרה לי: ׳ירמי, אתה לא פרנק סינטרה, מה קורה אתך?׳ היה מאוד קשה, אתה יודע, התחושה שנותנים לך שאתה לא נורמלי. ואני, שהייתי במסע של החיים שלי, אמרתי: לא, אני נשאר עם זה. לא דיברתי איתם כמה חודשים. החבר הברזילאי חזר לישראל, ואני נשארתי שם. רוב היום ישבתי בוואן וכתבתי שירים, עשיתי את הדבר הפנטזיונרי הזה, וכדי להתקיים עבדתי במכירות בטלפון באיזה מקום שרלטני. הרגשתי בזוי, אבל ככה הצלחתי להרוויח את המינימום כדי שיהיה לי כסף לאכול וכדי להירשם לאיזה Health Club ולעשות שם את המקלחות שלי. הייתי ישן באוטו, לפעמים ברחובות, לפעמים בחנייה של ה-Health Club. הייתה פעם אחת שחניתי בבוורלי הילס, ומיד שוטר זיהה את הוואן שלא שייך למקום, וסילק אותי משם בבושת פנים״.

-זה התחיל עם מנגינות שצצו לך בראש, באיזה שלב התחלת לכתוב להן מילים?

״חלק מהמנגינות באו עם חלקי משפטים. כתבתי בשלב יותר צעיר בחיים שלי, הייתי שָׂם מחשבות על דף, בצורה שהייתה להן איזו חריזה או קצב פנימי. בתיכון הייתי בלהקה עם אחי הגדול ורמי קליינשטיין. זה היה בפוקס, היינו באותו בית ספר, וכשרמי היה בכיתה ט׳ ואני בי׳ הוא צלצל אליי ואמר: ׳שמעתי שאתה מנגן בתופים׳. הייתי חובבן, אחד שלא למד אבל היה לו איזה חוש קצב מגניב. רמי היה המוזיקאי האמיתי הראשון שהייתה לי קרבה גדולה אליו, אז הוא היה זה ששלחתי לו מארה״ב את הסקיצות הראשונות, הַקְלטות מטייפ קסטות קטן, שלי מנגן על הפסנתר-צעצוע. רמי היה היחיד שאמר לי: ׳וואו, איזה יופי, ירמי, זה מדהים׳, והרחיק לכת אפילו ועשה סקיצה מעולה לאחד השירים ששלחתי לו. על רמי סמכתי לגמרי בעניין המוזיקלי, הוא היה עבורי החיזוק הגדול שבזכותו לא נכנעתי וחזרתי לישראל, ובעצם בזכות הגב שלו יכולתי לעמוד מול המשפחה שלי והחברים שלי, שחשבו שהשתגעתי. באיזשהו שלב לקחו לי את הפסנתר-צעצוע, והחברה של החבר הברזילאי – הוא פגש באותו טיול מישהי, שלימים התחתן איתה ועד היום הוא נשוי לה – נתנה לי גיטרה שקיבלה מאבא שלה בגיל 12 ומאז לא ניגנה עליה. בזכות המאורע הזה התחלתי לנגן על גיטרה. חזרתי לישראל – עם תספורת וגיטרה, מה שנקרא – ובאמת מעטים האנשים שהיה נראה להם הגיוני שזה מה שאני אעשה עכשיו. יתרה מכך, הייתי אז בן 24, ולקח לי עד גיל 30 ללמוד לפתח את הדבר הזה, להיות בנאדם שבאמת יכול לכתוב שירים וגם לשיר אותם. יכולת השירה שלי הייתה איומה, בפעם הראשונה שניסיתי לשיר מול קהל, קמה מישהי ואמרה: ׳למה אתה שר בכלל? אתה נשמע כמו צפרדע׳. אבל הייתי חדור אמונה וחדור מוטיבציה פנימית, שפה אני מבטא את עצמי״.

-אתה ידוע כמי שמופיע מאוד טוב וכמי שמאוד אוהב להופיע. נסה לתאר את התחושה של להופיע על במה בפני מי שלא חווה את החוויה הזו. מה מרגישים?

״אני חושב שמה שאנשים מרגישים בהופעה – אנשים בדרך כלל יוצאים עם עיניים בורקות ובהתלהבות מאוד גדולה, מלאי אנרגיה ועם איזו ויברציה חיובית – זה מה שאני מרגיש על הבמה, אבל כנראה כפול עשר, כי אני צריך לשדר את זה לכל החדר. זו תחושה מאוד טובה, בהחלט יש בה התעלות, משהו רוחני, של הרוח, שגם אם היית חולה או שאתה לא מרגיש בשיא שלך, תוך כדי ההופעה אתה נרפא. אני יכול לומר לך שבכל מיני שלבים בקריירה שלי הופעתי בפני מעט אנשים, בתחילת הדרך יצא לי להופיע מול עשרים אנשים – ונתתי להם הופעה כאילו שאני מול מאתיים או אלפיים איש, זה לא שינה לי. גם בחזרות, כשאין קהל, יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה מתמזג עם משהו בשיר וזה מטיס אותך, אז כשהדבר הזה קורה מול הקהל, ואתה מרגיש שהוא מתגלגל אל הקהל – זה אקספוננציאלי, זה מוגבר בטור הנדסי״.

-לפני כמה שנים ביצעת את השיר ״תוף בודד״ של לאה גולדברג, שנפתח עם המשפט: ״הם אהבו אותי מאוד, עד שעליתי לגרדום״. ספר לי מה אתה יודע על בוגדנותו של הקהל.

״האלבום השלישי שלי יצא אחרי שהתחתנתי, אז אנשים חשבו שכתבתי אלבום על המשפחה שלי, והתייחסו אליי כאילו אני כבר לא רוקר. היה כזה מין דיבור של ׳התברגנת׳, לא היה לו שום קשר למציאות, האלבום נכתב בכלל לפני שהתחתנתי, אבל אנשים כנראה חייבים להכניס איזה נרטיב לתוך מה שהם שומעים. כל האלבום ההוא נכתב בתור לבטים פנימיים של הבחור, שהוא הרווק התל אביבי ההולל, שמהרהר: ׳האם אני מוכן לעבור לשלב הזה שאני מתחייב לזוגיות? האם זה משהו שאני יכול להתמודד איתו בכלל?׳ סביב זה היה האלבום, אבל התייחסו אליו כאל אלבום שהוא אחרי המעשה. הרגשתי סוג של באסה, שאנשים לא מקשיבים למה שאני אומר. למשל, יש באלבום שיר בשם ׳ילד תם׳, אז מישהי כתבה בעיתון שאני לא צריך לכתוב שירים על הילדים שלי. זה לא נכתב על הילד שלי אלא הרבה לפני שהוא נולד, זה נכתב על עצמי: אני הילד התם. באלבום שאחרי, המבקרים שוב אהבו אותי ונהייתה שיחה טובה, אבל גם כשחזרו לאהוב אותי, הרגשתי כמה הקהל הפכפך, רגע מעלים אותך ורגע מורידים אותך״.

-אמרת פעם בריאיון שכשאתה רואה איך אנשים בגילך, או אפילו צעירים ממך, מתעייפים ודועכים להם, אתה רוצה לשאול אותם: ׳למה אתם מתעייפים?׳, אז כקונטרה אני רוצה לשאול אותך: איך אתה לא מתעייף? או במילים אחרות, מה מעיר אותך בבוקר?

״זה שאני דלוק על מה שאני עושה מעיר אותי. זה מעיר אותי ברמה הזאת, שאני רוצה לכתוב את העוד-שיר הבן-זונה הזה. העניין הזה, שהשירים מדברים לאנשים, תופס לאורך זמן הרבה יותר מאשר אם כרגע הז׳אנר שלך הוא הפופולרי. ׳מדוע לא באת׳, לצורך העניין, הוא שיר שלא הצליח כשיצא, אבל הוא שודר לאורך שנים, עוד קצת ועוד קצת, ופתאום אני קולט שמלא אנשים מכירים אותו ואוהבים אותו. הוא נוגע באיזה תדר רגשי – וזה העניין שלי, אני אוהב להרגיש שאני נוגע במשהו אמיתי. גם השירים שלי על אהבה הם לא שירים טיפוסיים, אלא נקודות שאני חופר בהן, למשל ׳ממחר אני אשתנה׳ – אני לא באמת אשתנה, מה נכנסת לי לחיים אם לא רצית אותי? – או ׳מודדת׳, שלא היה טקסט נורמטיבי. יש משהו בעניין הטקסטואלי שתקף כמעט לכל גיל. כך שגם בגיל חמישים ומשהו אני עדיין יכול להיות במצב שאני מתאהב, או שיש לי ילד חדש וזה מטריף אותי. ככה אני קם בבוקר לחיים, אני מרגיש שהחיים שלי הם תמיד מכרגע וקדימה. ברגע שבנאדם מסתכל אחורה ואומר: ׳אלה היו הזמנים הטובים׳, סימן שהוא הולך ומזדקן, ומידת ההזדקנות שלו היא כמרחק בינו לבין אותם זמנים טובים שהיו. אני כל הזמן מחפש את הדבר החדש, כי כל דבר, גם כשהוא מרגש אותי, באיזשהו שלב הרגש הזה דועך, וזה נותן לי דרייב הולך ומתחדש לא להישאר במקום, ולא להרגיש כאילו ׳הנה, עשיתי את הדבר הנכון והשלם, בוא נשחזר אותו׳. אני מרגיש שכל הדברים האלה מחזיקים אותי צעיר יותר, וערני יותר״.

-לסיום, אני מוכרח לשאול אותך: ראיתי בעבר הופעות שלך עם דנה ברגר, וראיתי את הכימיה ביניכם, ותמיד הייתה לי תחושה… שבמקום אחר, בזמן אחר, יכולתם להיות זוג. זה הכול בראש שלי?

״זה הכול בראש שלך ובאנרגיות של ההופעה – אבל זה טוב, שנינו מודעים לזה ובעד זה. אנחנו יודעים שאנחנו משחקים על הנקודה הזו. אנחנו מאוד אוהבים זה את זו, אבל בצורה לחלוטין לא מינית. דווקא בזכות המרחק של השנים, והעובדה שעברנו כבר איזשהו סיבוב, כשהיא הייתה בת 19 ואני הייתי בן 28… אבל זה היה ממש לפני המון שנים, אין לזה באמת משמעות. בעבר שלי יש אקסיות הרבה יותר משמעותיות מדנה ברגר, רק שהיא המפורסמת, אז בזכות זה חמי רודנר – שבאותה תקופה גרנו יחד והיינו ממש צמד – כתב על זה את השיר ׳נפלת חזק׳. ונשאר משהו בפנטזיה של האנשים, שגורם להם לחשוב שאולי יש שם משהו״.

אתם מוזמנים לפגוש את ירמי קפלן בהופעה אינטימית במועדון הרוסטר בסאניוויל בימים שני ושלישי השבוע.

לרכישת כרטיסים ליום שני, ה 19 במרץ לחצו כאן
לרכישת כרטיסים ליום שלישי, ה 20 במרץ לחצו כאן

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

כוכב נולד 2018: הכירו את המתמודדות והצוות המוזיקלי

כוכב נולד 2018: הכירו את המתמודדות והצוות המוזיקלי

אחרי שתי תחרויות מוצלחות במיוחד זה כבר הפך למסורת. בשבת הקרובה תתקיים זו השנה השלישית תחרות כוכב נולד מבית ה-ICC ובה יתחרו שבע מתמודדות על תואר הזמרת הטובה ביותר של העמק. חודשים רבים של אודישנים וחזרות, בליווי צמוד של צוות מוזיקלי מקצועי ובהפקתה של הדס וייסברג מה-ICC, יגיעו לסיומם בשבת כשכל הבנות המוכשרות יעלו על הבמה ויספקו לנו ערב רווי בכשרון ובמוזיקה טובה. אז רגע לפני שזה קורה, הכירו את המתמודדות (לפי סדר הופעתן באירוע) ואת הצוות המוזיקלי המקצועי שבלעדיו כל הערב הזה לא היה יכול להתקיים:

עדי לייסט

עדי (12) הגיעה לארה"ב לפני שנתיים וחצי מישראל. היא החלה לשיר כשהייתה תינוקת, והיא בעלת קול ייחודי מאוד. גם הטעם המוזיקלי של עדי הוא ייחודי, היא אוהבת להאזין למוסיקת רוק – רובים ושושנים, אנוק ומטאליקה, שירים מסרטים ומחזות זמר ו…קיי-פופ! עדי מושפעת מזמרות עם קולות גדולים כמו דמי לווטו, כריסטינה אגילרה ואריאנה גרנדה. מלבד השירה, עדי גם מטפלת בשני החתולים שלה- גילי וווטסון, מתעמלת בהתעמלות קרקע (סלטות לאחור והכל), רוקדת, משחקת כדורסל ולומדת. עדי מתרגשת מאוד לקחת חלק בתחרות כוכב נולד.

טליה סלמאן

טליה (13) היא נערה מאוד יצירתית. מלבד אפיה, ציור, רישום ועיצוב, היא מאוד אוהבת לשיר. בשביל טליה, מוזיקה זו לא רק תשוקה, אלא גם סיפור שמאחורי. לדעתה, מוזיקה נותנת מוטיבציה, מרגיעה ומעוררת השראה. טליה מאזינה למוזיקה ושרה בכל זמן פנוי ומאמינה שלמוזיקה יש את הכח לשנות את מצב הרוח שלך. היא מאוד מתרגשת לשיר לכם ולשנות את מצב הרוח שלכם.

שני וילן

שני (13), עברה לסיליקון ואלי לפני כמעט שנתיים, היא בת בכורה, אחות לשלושה בנים וכלבה בשם אלסקה.
היא אוהבת מוסיקה ואומנות, בעיקר לשיר ולנגן בפסנתר וגיטרה.
שני הצטרפה לצופים כבר בארץ, כחניכה בשבט חופים ובאופן טבעי המשיכה בשבט המפרץ כשהגיעה לכאן. היא חברותית מאוד ואוהבת פעילויות טבע כמו ים, טיולים ושלג.

אלה קציר

משחר ילדותה אהבה אלה (13) שירים ומוסיקה וכבר כתינוקת דרשה להירדם לצלילי 'שיר ליקינטון' מפי הוריה… בגיל 6 עברה עם משפחתה לארה"ב ומאז החלה לכתוב שירה ואף לשיר, בעיקר לאחיה הצעירים (ובמקלחת כמובן…). אלה נהנית לבשל ארוחות צמחוניות, לטייל עם משפחתה וחברים, לשחק בקבוצת התיאטרון של ביה"ס ולשיר בלהקת הקראוולי של הצופים. כמו כן, תמצאו אותה שמחה מספר טוב, משיעורי מדעים, מאמנויות לחימה ומאמנויות היצירה.
חווית כוכב נולד הינה הראשונה עבורה על הבמה ובמילותיה היא "מודה על ההזדמנות לחוות תהליך משמעותי, מיוחד ומהנה ביחד עם הצוות והמתמודדות".

שי יעקובוביץ

שי (11) נולדה בישראל ומאז שהייתה בת 4 חלמה להופיע על הבמה. כשהיא לא שרה, היא אוהבת לשחק כדורסל, להתאמן בהתעמלות קרקע, לבשל ולאפות. שי שלומדת בכיתה ה׳ בבית הספר נימיץ היא חלק מלהקת הקרוואלי ונהנית להופיע בטקסים ובחגים. שי מאוד נרגשת להיות אחת המשתתפות הצעירות במופע כוכב נולד.

ג'וליה אייזיק

ג'וליה (14) היא תלמידה בתיכון היהודי "קהילה", היא מוסיקאית מטבעה ולמדה שישה (!) כלי נגינה לגמרי לבדה. לג'וליה תשוקה גדולה למוסיקה עוד מאז שהיתה קטנה, והיא נרגשת לחלוק אותה עם העולם בערב התחרות.

ניקול רובניאגין

ניקול (11) נולדה בישראל ועברה לארה"ב לפני כשש שנים. מלבד שירה, ניקול אוהבת לקרוא הרבה ספרים, לכתוב ולצייר."אני אוהבת לחשוב על עצמי כאדם אופטימי מאוד. מגיל צעיר, תמיד שרתי וציירתי וכשלמדתי אמנות כשהייתי בת חמש, אמרתי "כשאני אגדל אני אהפוך לזמרת ואתפור שמלות לקונצרטים שלי". בגיל תשע החלה ניקול ללמוד פיתוח קול, בעיקר מוזיקה קלאסית. היא אומרת:"שירה על הבמה עם להקה חיה מול קהל היא הזדמנות מדהימה, אני כל כך מאושרת ואסירת תודה על כך שתהיה לי אפשרות וכבוד להעביר את אהבתי למוסיקה לכולכם".

על הצוות המוסיקלי והלהקה:

יואב לנד- מנהל מוזיקלי

מגיל צעיר יואב לנד כותב שירים ומנגן כגיטריסט בהרכבים שונים, כולל בלהקה צבאית. יואב הפיק, כתב, ניגן והקליט דיסקים כחלק מצמד “Concept” בארה"ב וכן לפרוייקטים שונים נוספים. בימים אלו יואב חבר בלהקת "מסע". הלהקה הקליטה לאחרונה דיסק וכעת יוצאת למסע הופעות בארה"ב.

אביטל פיגל- מנטורית מוזיקלית וקלידים

לאביטל רקע בנגינה על פסנתר החל מגיל 7. היא למדה מוסיקה קלאסית כ-12 שנים ומנגנת משמיעה שירים במגוון סגנונות. בבגרותה לקחה חלק בהרכבים מוסיקליים שונים בשירה ובנגינה, ביניהם הרכב בניהולו של המוסיקאי אוהד חיטמן. אביטל נהנית לקחת חלק במגוון אירועים מוסיקליים מקומיים של הקהילה הישראלית בעמק הסיליקון. מתגוררת בסאניוויל עם בעלה ושני ילדיה.

טל גולדשטיין- מנטורית מוזיקלית

טל היא מעצבת פנים, אמנית, כותבת, זמרת ויוצרת. כילדה טל השתתפה בפסטיבל שירי ילדים והייתה חלק מלהקת הנוער של עירה בצפון הארץ. בשנותיה בסיליקון וואלי העלתה מופעי וערבי שירה לקהילה.

 

לירון לייסט- גיטרות

לירון הוא מוסיקאי מחונן, מפיק ומעבד מוסיקלי. מגיל צעיר לירון מנגן ומופיע כחלק מהרכבים מוסיקליים שונים כגיטריסט וכנגן קלידים. הוא גם השתתף בהקלטות רבות במסגרת מספר הרכבים. לירון משלב אלמנטים ממוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק כבד ופופ.

 

יוסי בך- גיטרה בס

יוסי החל את דרכו המוסיקלית כילד. הוא הקים את הלהקה הראשונה שלו בילדותו בקריות. לאחר הצבא ניגן בלהקת הפאנק "קילר". בארה"ב הוא ניגן בלהקת "ירוק" כבסיסט ובלהקת פאנק כגיטריסט. יוסי הוא עורך דין במקצועו המתמחה בפטנטים.

תומר דיכטרמן- תופים

תומר החל ללמוד לנגן בתופים בגיל 8 בקונסרבטוריון ״דוניה ויצמן״ בחיפה ולמד מטובי המתופפים בישראל. הוא מנגן בלהקת ה"פיתות" החל משנת 2009. לפני כן ניגן תומר בהרכב להקת "ירוק".