מיכה שטרית: "בשבילי יהדות אף פעם לא הייתה דת, היא תמיד הייתה לאום"

מיכה שטרית: "בשבילי יהדות אף פעם לא הייתה דת, היא תמיד הייתה לאום"

מאת: אביב פרץ

״אני היום משתדל להנות מכמה שיותר הווה – פחות עבר, פחות עתיד״, מצהיר באוזניי מיכה שטרית ממרום 57 שנותיו. ההווה הוא שיחת טלפון שאנחנו מקיימים לקראת הגעתו של שטרית לפאלו אלטו להופעה ב-4 בפברואר. בהלימה לרוח ההצהרה שלו, נדמה שדוק של סטואיות עוטף את שטרית מכף רגל ועד ראש. אפילו כשאנחנו מגיעים לדבר על פוליטיקה הטון שלו נותר מתון, אינו מחריף ואינו מאמיר.

צילום: גבריאל בהרילה

עשורַיִים וקצת חלפו מאז החל שטרית בקריירת הסולו שלו, לאחר פירוקה של להקת ״החברים של נטאשה״. במרוצת השנים הללו הנפיק לרדיו שורת להיטים כמו ״מסמרים ונוצות״, ״אינתי עומרי״, ״באביב״, ״טבריה״ ו״נמנע ממך״. לפני כעשור חבר לפייטן ליאור אלמליח ולמעבד המוזיקלי חיים לרוז, ויחד יצרו אלבום פיוטים המורכב משירי משוררים.

שטרית מופיע ברחבי הארץ כבר שנים, אבל בארה״ב לא הופיע מעולם. זה יתוקן, כאמור, ממש בקרוב. ״המופע מבטא יותר את המקום שלי כזמר-יוצר״, הוא מנפק קדימון, ״מייצג כל מה שעשיתי בשנים האחרונות, שירים שכתבתי לאחרים – אריק איינשטיין, ברי סחרוף, שלומי שבת ועמיר בניון – שירים מהאלבומים של ׳החברים של נטאשה׳ ושירים שלי שביצעתי באלבומי סולו. מופע מאוד אישי, שמתאים למקומות אינטימיים וקטנים״.
הקהל שאתה הולך להופיע מולו בפאלו אלטו הם ישראלים שעזבו את ישראל, חלק לתקופה מוגבלת וחלק כנראה לא יחזרו. נזכרתי ביהודה הלוי, שאתה מבצע פיוטים שלו כמו ״לִבִּי בְמִזְרָח״, הוא הרי היה משורר מצליח בספרד, עם מעמד וכסף, בקלות היה יכול להמשיך לחיות שם. וחשבתי על זה שהפרופיל שלו דומה לזה של הישראלים בעמק הסיליקון, שמרביתם חיים ברווחה. אבל בניגוד אליו רובם כנראה לא יגידו ״יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב קליפורניה״.

״מי שלא היה פה בכלל, אפילו לא ניסה – זה עניין אחד, אבל מי שהיה פה ותרם ונתן, ועזב בנסיבות של עבודה – זה מצב שגם יהודה הלוי היה מקבל. המצב היום הוא אחר, אנחנו חיים את החלום של יהודה הלוי: יש מדינה, לא הכול חרב, השפה הרשמית היא עברית, הכסף הוא בשקלים בדיוק כמו בימי אברהם אבינו. אז יש פריבילגיה, יש לאן לחזור, יש בית. מי שלא יחזור, זה עניין אחר, יש את העניין של בירור השורשים״. 

לך יש תשובה לשאלה למה אתה נמצא היכן שאתה נמצא?

״בשבילי יהדות אף פעם לא הייתה דת, היא תמיד הייתה לאום. היהודי כדת נולד רק לפני מאתיים ומשהו שנה בתקופת האמנציפציה, שבה אמרו ליהודים: תחליטו, או שאתם צרפתים או שאתם יהודים. ואז כדי לפתור את הברוך הזה, הם אמרו: אוקי, אז נהיה בלאום צרפתים, אבל בדת יהודים. אני משתדל להשתחרר ממה שנקרא ׳יהודי׳. הרי עד מעמד הר סיני היינו עבריים, ומרגע שהתקבלה התורה, אז היינו עם שקיבל את התורה, יש איזשהם יסודות דתיים, אבל זה קו מאוד חלש. מתקופת אברהם אבינו עד חורבן בית שני הייתה תקופה של ה׳עברי׳, אפילו בתנ״ך פעם ראשונה שמוזכר ׳יהודי׳, זה רק במגילת אסתר, ׳מרדכי היהודי׳. מבחינתי, אחרי שקמה המדינה בעצם נגמרה התקופה של היהודי, ומתחילה עוד פעם התקופה של העברי, הישראלי. היא מאוד מאתגרת, כי היינו הרבה זמן בגלות ועוד נותר לנו הטעם של זה, אבל זו תקופה אחרת לגמרי״. 

היו לך פעם הרהורי הגירה?
״כן, הייתה תקופה שבה חשבתי לחיות בלונדון, אבל לא החזקתי מעמד יותר מחודשיים. לאמריקה אף פעם לא באתי, זה מקום שריתק אותי תמיד, אני נורא מחובר לתרבות שלה – לקולנוע, לאמנות, לספרות, למחזאות, למוזיקה – וידעתי שאם אגיע, אני לא חוזר. אני עוד אבוא מתישהו, לשנה-שנתיים, כדי להשלים חוסרים ולהגשים את החלום הזה״.


בחזרה להווה של שטרית, שנמצא ב״תקופה נהדרת, תקופה מהטובות״. הוא אף מנמק, ״אני עובד על אלבום חדש, אתמול גמרנו הופעה חמישית של ׳רדיו בלה בלה׳, המופע מדהים, הצלחה אדירה וסולד אאוט, אני בהיי״. ככה, כמעט בהסתר, משחיל שטרית בין דבריו ידיעה די מרעישה: לאחר כמעט עשור של בצורת הוא עמל על חומרים חדשים. אני מזדרז לגשש. 

 

לאלבום, ששירים מתוכו יצאו במהלך השנה הקרובה, יקראו ״שירים מהמושב האחורי״ (״באנגלית זה נשמע יותר טוב״). שטרית מספר שהאלבום נולד מתוך הנסיעות שלו באוטו עם הילדים, ״הם משתלטים על הבלוטות׳ מאחורה ומשמיעים את רשימות ההשמעה שלהם, ותקופה ארוכה אני בתוך מוזיקה חדשה לגמרי, שומע את בילי אייליש ופוסט מאלון ופשוט עף מזה. זה לא הולך להפוך אותי לצעיר יותר, כי זה פתטי בעיניי, אבל הילדים נורא חיברו אותי לזמן. יש לי משאיות של שירים מפעם, אז אני יכול להרשות לעצמי לפתוח עוד מעגל, להתנסות בעוד מוזיקה. זה כיף לא נורמלי, אני כבר כותב כמו פעם, מהעמדה של המאזין ששמע תקליטים ורצה לעשות מוזיקה. זה פתח אותי. הייתה לי איזו עצירה של כתיבה, כי היה לי יותר נוח לכתוב כשאני מבואס, אבל צריך ללמוד לעבוד עם האור. זה כמו צייר, שרגיל לאור מסוים, ופתאום יש אור אחר. אני מקווה שהקהל יתחבר ויאהב, זה פופ-רוק אבל אני בשורש מה שאני, לא יכול להשתנות יותר מדי״.

אז לא לצפות לאופטימיות יתר.

״זה תמיד משולב, במה שעשיתי בעבר הייתה גם תקווה. תמיד הייתי במציאות: לא מבוסס בדיכאון יותר מדי, ולא זוהר יותר מדי. אבל אני שומר על העמדה של המספר: מסתכל עלי, איך אני חווה את הזמן, מסתכל על אנשים, חי ביניהם… ואני מקווה שהדיבור שלי עדיין שם״.

אמרת שלמדת לאהוב את הבמה רק בשנים האחרונות. מה היה חסר פעם?

״הייתה חסרה העמדה שלי לאהבה שהקהל נתן לי. היא בלבלה אותי, הביכה אותי, לא ידעתי איפה לשים אותה. אבל אחרי שנולדו לי הילדים… נולד ילד ראשון, ופתאום נכנסנו להיריון עם הילד השני, אמרתי: בוא׳נה, איך אני אוכל לאהוב שניים? ואז אתה מגלה שאין בעיה. ונולד השלישי, ואתה מגלה שאתה יכול להכיל הרבה אהבה. היום אני מקבל את האהבה ומחזיר אותה; פעם היה צריך לדחוף אותי לבמה, והיום אני מוקיר. הבמה היא מקום מדהים, במיוחד במופע אקוסטי: אין לך לאן לברוח. אז למדתי להיות חשוף, לבוא ולתת את עצמי, והדבר הזה פשוט מיקם אותי. אני מלא הכרת הטוב״. 

מה דעתך על המוזיקה הישראלית של היום, עסק משתפר או דועך?

״אני לא בא שיפוטי לדברים. גם כשאנחנו פרצנו, אז מי שהיה דור מעלינו אמר: ׳מה זה הבכי הזה? פעם היה יותר טוב׳. אני חושב שמה שעכשיו זה הכי טוב, תמיד. לשירים יש גורל, הטובים ממשיכים איתנו הלאה, המסננת הגדולה של הזמן משאירה את מה שצריך, ומה שפחות שוקע. היום יש גם יותר אפשרויות: לא טוב לי, אני עובר תחנה, או נכנס לספוטיפיי או ליוטיוב. אורי בן ארי מעניין אותי, יש דברים של עומר אדם ששמעתי ואהבתי, הילה רוח עושה דברים יפים, וכמובן, בני הדור שלי, אני עדיין אוהב את סחרוף ופורטיס. לא חסר, יש הרבה מוזיקה טובה בסך הכול״.

בתור מי שכתב טקסטים לזמרים אחרים, ולא סתם טקסטים אלא קלאסיקות – ״בגלל הרוח, ״לפעמים״, ״שמחות קטנות״ – איך ההרגשה שלך כזמר לשחרר טקסט למישהו אחר?

״יש מבצעים טובים, אני יודע שברגע שברי סחרוף או אריק איינשטיין שרים שיר שלי, הם יעשו איתו משהו טוב. אני זמר מאוד מסוים, יש לי גישה מאוד מסוימת שבה אני שר, ואני אוהב לשמוע את השירים שלי עם צבע אחר של קול. בעיניי זו הזדמנות לשבת עם עוד מוזיקאים, זו זכות גדולה. ויש שירים שפשוט התגלגלו, היה להם איזה גורל. ׳בגלל רוח׳ הוא שיר שהתחלתי לכתוב על מפית נייר כשישבנו אני, ארקדי ולאה שבת בבית קפה ׳תוצרת הארץ׳ ב-1990. הסתכלתי ואמרתי: ׳וואלה, אכתוב את זה מתישהו יותר טוב׳, וזרקתי את המפית. מזל שלאה אספה אותה. היא שאלה אותי אם היא יכולה להלחין, אמרתי לה: ׳יאללה, את מוזמנת לנסות׳. היא הלחינה, הביאה את זה לשלומי, ולא הייתי צריך לשנות מילה״.

 

היה זה מפתיע למצוא שפע התבטאויות פוליטיות מצד שטרית בראיונות קודמים שלו. אפשר לומר שהוא משחרר את חרצובות לשונו בעידן שבו מרבית האמנים דואגים לסכור את פיהם, או לכל הפחות לשקול היטב את מילותיהם. ערב הבחירות, עם הידיעה שכל אמירה שלו עלולה לשמש חומר בעירה בידי מי מהצדדים ולהיות מושלכת לתוך המדורה הגיצית של השיח הפוליטי בישראל, ניכר ששטרית מאופק יותר. אמנם כשאני בודק מולו, בדחילו ורחימו, אם יסכים לשתף פעולה עם כמה שאלות פוליטיות – הוא דווקא ניאות, אלא שכמה דקות לאחר סיום שיחתנו הוא שולח לי הודעה, ומבקש שאגנוז את הקטעים. הוא כן מאשר לי להשאיר קטע אחד, פוליטי למחצה.

לפני שנה וחצי אמרת בריאיון ״מיאיר לפיד ותמר זנדברג ועד ביבי – זו פוליטיקה ישנה… הפוליטיקה החדשה עוד תבוא ותחדד את עניין הזהות ואת העניין המוסרי״. למה בדיוק התכוונת?

״אני חושב שזה הוכיח את עצמו, בשבילי התיקו הפוליטי מוכיח את הוואקום המנהיגותי האדיר שאנחנו נמצאים בו, זו תקופה שמחפשים בה חזון. ׳רק לא ביבי׳ זו לא אידיאולוגיה, זה לא מצע, כי מה שזה אומר הוא שביבי הביא בערך 100 מנדטים: 50 ל׳רק ביבי׳ ו-50 ל׳רק לא ביבי׳. אבל הוואקום הזה יְיַצר את המנהיגות שתגיע: אני מאמין שתהיה כלכלה אחרת ושהשלום יבוא ממקומות אחרים, מתוך צרכים של החיים. העולם, כבר ראינו, חתם על מיליוני הסכמים, שחלקם הופרו שעות אחרי שנחתמו. אני לא מאמין בגדרות או בחומות, אלא באיזה רצון גדול לחיות, ואני לא יכול להתעלם מהכישלון המתמשך של האנושות, שכבר אלפי שנים רואה מלחמות בצורות כאלה ואחרות על פני כדור הארץ. עוד לא הגיעה המנהיגות עם החזון, מישהו שמסמן איזה קו לעתיד, אני מסתכל על כל המנהיגים בכל העולם, ואומר: לא מהם תבוא הישועה״.
צפיתי בריאיון שלך ושל ארקדי דוכין מ-1989 ב״סיבה למסיבה״, רבקה מיכאלי שואלת אותך שם ״מיכה, עם מה אתה מזדהה?״ ואתה עונה ״אני לא מזדהה, זו הבעיה למעשה. אנחנו לא מזוהים, יש לנו בעיית זהות״. שלושים שנה אחרי, אני שואל אותך אותה שאלה: עם מה אתה מזדהה?

״אני מזדהה עם כל אלה שרוצים בטובת הכלל, והם לא מעטים. אני מאמין ויודע שיש הרבה אנשים טובים, ישרים ומוכשרים, ושזה חוצה מחנות. אני תולה תקוות בדור החדש ומאמין שמתוכו גם יגיעו המנהיגים החדשים והראויים. מאוד מעניין העתיד לבוא, אף אחד לא יודע איך ירגיש העידן שהוא פוסט, פוסט מודרניזם״.

 

פרשת וארא: לתפוס את המנכ"ל בשירותים

פרשת וארא: לתפוס את המנכ"ל בשירותים

מאת אייל עקיבא

מכירים את זה שעוד פעם מנסחים מחדש את החזון של החברה? ואז כל מצגת, כל ישיבת צוות, כל מפגש מחלקה שנפתח בעצלתיים, כל "כל ידיים" – כולם מתחילים בציטוט הגרסה החדשה של החזון. מילים יפות וגבוהות שקשה להבין איך בדיוק לתרגם אותן למה שמאן דהוא עושה כל יום, או כל שבוע, או אפילו כל חודש. דברים שמכוונים אל עתיד סמוי מן העין, מתישהו, כשזאבים וכבשים יחלקו את אותו ה cubicle, כשנכבוש את העולם. למען האמת – כבר די קשה לחזור ולשמוע את אותן המילים שוב ושוב.

השראה או פיהוק? מה מתעורר בנו כשאנחנו באמת חושבים על החזון הזה?

ובכן, אם נחזור 3,500 שנה אחורה, נגלה שבמקרים רבים, הסבלנות שלנו למילים גבוהות היתה, וכנראה תמיד תהיה קצרה (למעט בקרב חוגים אקדמיים חמורי-סבר). רק בשבוע שעבר, משה רבנו שמע את ההבטחה הדרמטית לשחרר את העם העברי ממצרים – במילים אלה: "אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים". מלא ריגשה ובעיניים נוצצות הוא עומד מול העם, מגיש להם את החזון, וזוכה… להתעלמות מוחלטת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

אז למה אנחנו, עכשיו כמו אז, לא מקשיבים לחזון? הפסוקים נותנים תשובה ברורה: קוצר רוח ועבודה קשה.

"עבודה קשה"

עבודה קשה. ציור מצרי עתיק בעיבוד של נעמה עקיבא

ייתכן ומה שהעסיק את העם הוא עבודה קשה, "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה", כלומר מטלות היומיום- השלמת המשימה שתמנע טעימת טעמו המר של השוט. דברי משה עברו גבוה מעל לאוזניהם, במיוחד שגם הזמן בין מילוי משימה אחת לרעותה, מתמלא בבילוי במעבר מרשת חברתית אחת לשניה (איור 1). כשעובדים נמצאים במצב של אינרציה יומיומית, מתקדמים באופן לינארי קדימה, קשה לשמוע על קפיצות דרך ותחזיות להתקדמות בקצב מעריכי אל עבר עתיד אחר.

לחלופין, אותה הבטחה שפורס בפניהם משה נשמעת להם כמו הצעה להחליף מנהל! את המנהל הנוכחי הם לא אוהבים, בלשון המעטה, אבל אחרי שנים רבות, הגב מתרגל לזווית… אולי לאחר כמה דורות של עבדות, יש משהו בסטטוס הזה יכול להתפרש כ "Job Security": בהכרה המלאה של העבודה ושל הבוס יש נחמה מסוימת. בהבטחתו של משה שמענו: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". לא היה ברור מה רוצה ומה ירצה האלוהים החדש שלהם. יש לזכור כי פרעה המצרי לא היה "שליח של אל", אלא אלוהים בכבודו ובעצמו.  מסופר אפילו שהוא היה כל כל אלוהי, עד שהעובדים והעבדים שלו לא האמינו שהוא אפילו צריך ללכת לשירותים. "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר". ופירש רש"י, הנה יצא המימה: לִנְקָבָיו; שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְקָבָיו, וּמַשְׁכִּים וְיוֹצֵא לַנִּילוּס וְעוֹשֶׂה שָׁם צְרָכָיו. משה מצוּוה לפגוש את המנכ"ל בשירותים, ולבקש ממנו בקשה גדולה כשהוא במצב אנושי למדי…

"קוצר רוח"

אולי הקושי להקשיב טמון במשה עצמו, שחזר והעיד על עצמו: "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם", "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". אכן, בבית הספר למדנו שמשה היה גמגמן – לכן לעם לא היתה סבלנות לשמוע את דבריו. אבל עתה קשה לי להאמין להסבר זה. ספר דברים מתחיל במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ואז הוא נואם ספר שלם בפני העם כולו…). משה הוא כל כולו איש דברים. אולי "כבד פה" פירושו שמשה יכול היה לדבר רק גבוהה-גבוהה ואינו יכול לדבר ברמה של "עמך"; לא מסוגל להגיע למסיבות בר-מצווה ומימונות, ולכן העם לא שומע. "ערל שפתיים" – ייתכן שסבל משפה שסועה, וייתכן ששפתיים כאן הן מלשון גבול (שפה), כלומר לא נהג לשים סייג לדבריו, לא נהג להתנסח בצורה דיפלומטית. למנהיג כזה קשה לשמוע.

אם מדובר בחסרונותיו של משה – אחיו מונה להיות לו לפה (וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ), אחד שיתרגם את החזון למילים הנכונות (במילים אחרות, CTO: Chief Talking Officer). אם מדובר בחסרונותיו של העם, ובכן… את העם אי אפשר להחליף. למעשה, משה ואהרון מצווים לקבל את האחריות להתמודד עם העם, על אף שהוא "בעייתי"-  ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. על מה בדיוק מצווים משה ואהרון? יש המפרשים שהם מחוייבים להתמודד עם עם עיקש, לקחת אחריות על משימה ששכרה הנפוץ – כפיות טובה. אולי זו קריאה ואזהרה לכל מי שנוטל את מושכות ההנהגה באופן כללי, ובאופן מיוחד- במקרה של העם העברי.

בסופו של דבר, עם קצת עזרה מלמעלה ועשר מכות נמרצות בישבנם של המצרים – בני ישראל אכן יוצאים ממצרים. הם נגמלים מן העבודה הקשה, אך תוך כדי הליכה במדבר הם מתלוננים לא מעט ושומרים על קוצר הרוח האופייני. הפרשה שלנו היא ירייה הפתיחה של יציאת מצריים, בה מתקיים חיבור למטרה ארוכת טווח. אז אולי בכל זאת כדאי להקשיב לחזון!

תודות: ר' שלמה יצחקי, ישעיהו לייבוביץ', רבי לוי בן גרשום, פרוייקט ספריה, יצחק בן אהרון, יוסף בן שלמה ויעל יחיאלי.

פרשת שמות: על שפרה, פועה ולידה בארץ זרה

פרשת שמות: על שפרה, פועה ולידה בארץ זרה

מאת: גלי בק

כששמעתי שבפרשת השבוע מופיע הסיפור על המיילדות שפרה ופועה ראיתי זאת כהזדמנות לחבר את העשיה היומית שלי לטקסט עתיק ומוכר. בעצם מצאתי קשר הדוק למה שנשים ואמהות חוו פעם למה שאמהות ומשפחות חוות גם עכשיו. הריון, לידה והורות הן תקופות שבירות ורגישות כמו גם מעצבות ועוצמתיות וחוצות זמנים ותרבויות.

Photo by iStock/deng qiufeng

בתחילת פרשת שמות אני פוגשת את גדלות הנפש של המיילדות העבריות -פועה ושפרה. בסיפור המסופר יעקב ובניו ירדו מצרימה, העם השתקע שם, וכשיוסף נפטר והתחלפה המנהיגות, הם הפכו לעבדים. המיילדות מתבקשות להמית כל בן זכר והן מפרות את הצו ומשאירות את הזכרים בחיים. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

פרעה יודע מדוע הוא מבקש להמית כל בן זכר שנולד. פגיעה בתינוקות היא פגיעה בבטן הרכה, תרתי משמע, של כל אם, משפחה, קהילה, עם.

אני מתרגשת כל פעם מחדש מכל תינוק ותינוקת שאני פוגשת וחושבת איך כל לידה היא נס בריאה, על כמה חכם הטבע ועל מה צריך לקרות כדי שתינוק יוולד לעולם. כמה ניסים טבעיים קטנים כגדולים צריכים לחבור יחד כדי שאמהות יחזיקו את פרי בטנן בידן. כולנו יודעים כיצד הריון מתחיל (גם כשיש קושי) ועד כמה מהלך ההריון מלווה במתח וציפיה כי יסתיים בבריאות ובחיים והתפילה שהלידה תעבור בשלום ללא סיבוכים מיותרים. שפרה ופועה, כמו מיילדות לאורך הדורות, מקדשות את החיים ומאפשרות לנשים לממש את זכותן ללדת תינוקות.

אני קוראת וישר חושבת על בלהה, דודה שלי, המיילדת המופלאה שעזרה לי ללדת את בני הצעיר עומר. בלהה היתה שם בשבילי, עשתה עימי חסד כשחדר ניתוח היה מוכן לקראת ניתוח והיא ידעה כי משאלת ליבי וגופי היא ללדת ויב״ק (לידה נרתיקית אחרי לידה קיסרית).

במהלך השנים פגשתי מאות אמהות אחרי לידה ולכל אחת סיפור לידה משלה, סיפור מיוחד שמלווה תמיד בהתרגשות, פחד,כאב, שמחה, שליטה (או חוסר שליטה), תמיכה ומה לא. ההריון גם כך מלווה בחרדות ופחדים מיום הלידה, מסופו ואני גם יודעת ומכירה איך זה כשלא הכל הולך כמו שחלמנו ופיללנו. אך משאלת הלב והגוף של כולן היא ללדת תינוק בריא חי ונושם.

אני חושבת על הנשים והזוגות היהודים במצרים וחשה את המתח והלחץ בעקבות הגזירה של פרעה.  החרדה ללדת בן זכר כשאת יודעת שיש גזירה שכזו עם החשש שתינוקך ידון למוות ולא לחיים ורק בגלל שבן זכר הוא. התקווה ללדת בנות מתוך פחד שמחליפה את ההתרגשות וציפיה הטבעית ללדת פרי בטן ולא משנה מינו.

ופועה ושפרה, כמו בלהה שלי, היו שם בשביל האמהות, באומץ רב, כשהן מסכנות את עצמן, אך נאמנות לתפקידן ולשליחות שלהן לעזור לנשים ללדת ולקדש את החיים.

בסיפור הזה ישנם מספר אלמנטים חזקים ומורכבים שמהדהדים גם לחוויה שלנו כאן. אני חושבת על הנשים במצרים, שיולדות בארץ זרה, על הקושי ללדת ולגדל ילדים בתרבות שונה, שפה אחרת ומרחק פיזי ורגשי מהמשפחה והחברות.

לפני עשר שנים כשרק הגענו לעמק ואני אמא צעירה בארץ זרה, יצא ליבי לנשים שזה אך הפכו לאמהות, רציתי להיות כאן בשבילן. הקמתי את קבוצת אמהות מדברות ב-ICC ששם לו למטרה להוות בית רחוק מהבית. האמהות אז וגם היום רחוקות מהבית, מהמשפחה, ממקורות התמיכה והשייכות. בהמשך הקמנו את "ליבי – בית לגדול בו" כשמו כן הוא בית. בית שעוטף, מלווה ותומך נשים, אמהות ומשפחות כבר בהריון, דרך הלידה וההורות הראשונית. היום בליבי אנו מציעים פעילויות, הרצאות, סדנאות ומפגשים שמטרתם להעשיר, לתמוך ולהעצים זוגות ומשפחות צעירות הן ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית והקהילתית. והכל נולד מתוך צורך אמיתי בקהילה שלנו.

מוזמנים להצטרף ולהרגיש בבית:https://www.paloaltojcc.org/Libi

השנה אף חדשנו במנוי שנתי משתלם במיוחד, עליו תוכלו להתרשם ולהרשם פה

לשנה החדשה אני מאחלת בשמי ובשם כל צוות ליבי שנה פוריה ולידות בריאות.

העם דורש צדק מגדרי: מתכוננים ל"צעדת הנשים"

העם דורש צדק מגדרי: מתכוננים ל"צעדת הנשים"

מאת: יעל יחיאלי

"אמא, את יודעת שפעם אנשים חשבו שבנים יותר טובים מבנות?" ככה אמר לי הבן שלי יום אחד כשחזר מבית ספר, ומשם התפתחה בינינו שיחה על בנים ועל בנות, על המאבק לשוויון בין גברים לנשים. לאורך כל השיחה אני מזהה שהבן שלי בטוח שיש שוויון. כי זה הכי הגיוני. ואיך בכלל אפשר לחשוב שיש הבדל? ואני שלא רוצה לשבור לו את התפיסה הטבעית הזו, רוצה לספר לו עד כמה העולם השתנה, אבל כמה עוד צריך להשתנות.

"באמת"? הוא שאל, "באמת נשים מרוויחות פחות כסף מגברים?? איך זה יכול להיות? ואין כמעט בכל העולם ראשי ממשלה נשים?" התימהון שלו מנחם אותי. ואני נושאת תפילה שהזעקה הזו על אי שוויון ואי צדק תמשיך איתו ולכשיגדל יהיה חלק מהתיקון שצריך בעולם על מנת שיתקיים בו שוויון. והתיקון הזה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

יש לנו שני בנים, ביום שבת הקרוב ניקח אותם לצעדת הנשים שתתקיים בסן פרנסיסקו. הצעדה התחילה לפני ארבע שנים, לאחר בחירתו של טראמפ. זו הייתה מחאה ספונטנית של נשים שהרגישו שהנשיא החדש אינו ראוי בשל התבטאויותיו השובניסטיות והסקסיסטיות לדעתן. המחאה הספונטנית התפתחה לעשרות מצעדים ברחבי ארצות הברית עם כמה מיליונים של משתתפות ומשתתפים. מאז כל שנה, בסביבות 21 בינואר מתקיים מצעד כזה. כאן באיזור מתקיימות צעדות גם באוקלנד ובסן חוזה. בשנה שעברה לקחנו את ילדינו לסן פרנסיסקו, כדי שיהיו שותפים כבר מגיל קטן לחלום הזה, למאבק על השוויון. זו צעדה צבעונית ומרגשת ששמה על השולחן את הפער בין שיח הזכויות החוקי שבו יש שוויון כמעט מלא, לבין השיח החברתי, הכלכלי והתרבותי, ששם, כחברה, יש לנו עוד המון מה לעשות כדי להבטיח לבנות שלנו וגם לבנים עולם צודק ושוויוני יותר.

דווקא בגלל התמיהה של הבן שלי, שברור לו שהעולם הוא שוויוני או צריך להיות כזה, אנחנו נלך למצעד. אני רוצה שהילדים שלי יבינו ששוויון זה לא דבר שקיים בעולם, אלא שזו שאיפה וחזון שצריך להילחם עבורו. ואם לא נעשה את זה אנחנו, זה לא יקרה.

על הדרך גם תהיה לנו עוד הזדמנות לדבר על שוויון, על מאבקי זכויות אדם. נהיה חלק מהמון שצועד יחד, נרגיש את הסיסטרהוד, נסתכל על השלטים הצבעוניים והמקוריים, נקשיב למוזיקה, בטח ניתקל גם בכמה אנשים מוזרים שהעיר התברכה בהם, נריח את הבושם המיוחד של העיר ונהיה חלק ממשהו יותר גדול מאיתנו. עוד נדבך בחינוך שלנו לאקטיביזם. וחוץ מזה – זו הזדמנות לקפוץ אל העיר היפה, הבועטת והצבעונית שיש לנו כל כך קרוב לבית.

לפרטים נוספים על המצעד לחצו כאן.

ג׳ובילי 2020: אז מה הסיפור שלך?

ג׳ובילי 2020: אז מה הסיפור שלך?

מאת: דלית גבירצמן

ממש כמו פטריות אחרי הגשם, מיד עם תחילת השנה האזרחית החדשה, צצות ועולות כאן אצלנו בעמק תוכניות נפלאות ומעניינות. אחת מהן נקראית ג׳ובילי, משחק מילים באנגלית על יובל, מועד או חג – jubilee, והמילה Jew. מדובר בחווית לימוד על פי מיטב המסורת היהודית אך בפורמט נינוח, פלורליסטי, לא פורמלי ורב-גוני.

ביום ראשון ה-26 בינואר 2020, בין השעות 1:00-6:30, כולנו מוזמנים לג׳ייסיסי בלוס גאטוס להשתתף בחגיגה של תרבות, יהדות וקהילה. הנושא שנבחר השנה להיות התימה המרכזית של האירוע הוא ״The Stories We Tell” – הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר, והוא כולל סדנאות, הופעות, הרצאות והתנסויות שכולן סובבות סביב הנושא המרכזי של סיפור סיפורים. הדובר המרכזי יהיה ג'ואל בן איזי שהוא מספר סיפורים מקצועי וסופר, שישלב בהרצאתו מוזיקה והומור, וכמובן, סיפורים מקהילות שונות ברחבי העולם.

המנחים שנבחרו להוביל את הסדנאות הם רבים והם מגיעים אלינו ממגוון רחב של תחומי תרבות ודעת; אנשי ונשות חינוך, עסקים, במה, מוזיקה, הנהגה והנחיית קבוצות. בין לבין, יתקיימו פעילויות הכוללות יצירה, אמנות, כתיבה יוצרת, סיפורי חוויות מ״תגלית״, דוכן ספרים, מופע מוזיקלי, ואיך אפשר אירוע יהודי בלי אוכל?

השבוע, ניתנת לכם הצצה אל שלוש מתוך שלל הסדנאות המרתקות שמוצעות לנו באירוע הג׳ובלי השנה.

השאלות שנשאלו היו זהות: מה הסיפור שלך (מי?), מה הסיפור של הסדנה שלך? (מה?) ומה הסיפור שלנו? (למה?), ואלה היו התשובות:

יעל יחיאלי

היא אשת חינוך, פעילה חברתית ומנחת קבוצות שחיה כיום בברקלי. יעל תעביר הרצאה בעברית על פמיניזם ויהדות בימינו בנושא ״לו אישה היתה כותבת את התנ״ך, כיצד היתה נראית היהדות״.

הסיפור שלי – אני בן אדם שמתעסקת בזהויות משלב מאוד צעיר בחיים. גדלתי במשפחה עם ארבעה אחים ואחות כך שזה גרם לי להיות אדם של קהילה וחברה. אני בן אדם של אנשים ואוהבת לעשות דברים עם עוד אנשים. הפרקים האחרונים של הסיפור שלי כוללים את זה שאני אקטיביסטית ופמיניסטית, שנאבקת על שוויון מתוך תפיסת עולם מוסרית. אני מאמינה שכל אדם נולד בצלם אלוהים, ובין אם יש ובין אם אין, כולנו נוצרנו על בסיס שוויוני. בשנים האחרונות אני דובקת באקטיביזם ובנסיון לתקן את העולם, לשפר ולעשות אותו יותר טוב עבורנו ועבור הדורות הבאים.

הסיפור של הסדנה – יש שתי זהויות שמאוד מעסיקות אותי. האחת היא הזהות היהודית והשנייה היא הזהות הפמיניסטית, ולעיתים הן מתנגשות זו בזו. היהדות, כמו כל הדתות המונותאיסטיות, היא דת שוביניסטית או פטריארכלית. אני מאוד אוהבת את הסיפור היהודי וההשתייכות לעם היהודי. אני אוהבת את התרבות ויש לי קושי רב עם הרבה מסרים, מצוות וערכים יהודיים שנוגדים את ערך השוויון. הפמיניזם הוא חלק ממאבק על שוויון כללי בין בני האדם. בסדנה נלמד על יסודות פמיניסטיים ביהדות ועל השינויים שקרו בעשרות השנים האחרונות שמאפשרים לשתי הזהויות האלו לחיות יחד כדי להיות פמיניסטית יהודיה. אנחנו נלמד טקסטים יהודיים ונזהה ביחד היכן המקומות שבהם זה מתנגש, והיכן המקומות שבהם ניתן למצוא דרך לגשר.

הסיפור שלנו – יש את ״שלנו״ כבני אדם, והסיפור שלנו הוא לעשות עולם טוב יותר. ויש ״שלנו״ שהוא של הקהילה הישראלית באזור או קהילת המהגרים הישראלית שהסיפור שלה הוא למצוא את הזהות, לדייק אותה ולחיות איתה בשלום. וכן, לזהות את האתגרים ולעבוד אתם.

דוד משר

לקראת ביקורו של הסופר אתגר קרת ב-17 במאי, יציג לנו הפרופסור דוד משר מאוניברסיטת סן חוזה את סיפוריו הראשונים של קרת מתוך האסופה “געגועי לקיסינג׳ר״ שראתה אור בשנת 1994. הטקסט ישמש כמצע לשיח על החברה והתרבות הישראלית כפי שהיא נשקפת בסיפוריו של הסופר הישראלי המצליח.

הסיפור שלי – לפני שהגעתי למחלקה לאנגלית באוניברסיטת סן חוזה, לימדתי באוניברסיטת תל אביב.

הסיפור של הסדנה – הכתיבה של אתגר קרת מלאה בהומור מוזר ומשונה, ובשל כך הסדנה תהיה מאוד כיפית. יחד עם זאת, הסיפורת שלו נוגעת גם בנושאים קצת יותר שנויים במחלוקת כמו שנאת נשים, הומופוביה, גזענות וכו׳. אשתמש בסדנה בסרטוני וידאו ואנימציה הקשורים לאתגר קרת ולכתיבה שלו כדי להציג את הרקע שמאחורי כמה מהסיפורים.

הסיפור שלנו – כאמור, אתגר קרת יגיע אלינו לביקור באביב ולכן אני מתכנן להציג בפני המשתתפים את הכתיבה שלו ולעודד אותם לקרוא עוד מספריו. אמנם, אין צורך בידע מוקדם כדי להנות מהסדנה, אך אשמח אם יהיו בקהל משתתפים שקראו מספריו של קרת. אנחנו נתמקד גם בתרגום של הסיפורים מעברית לאנגלית, וכיצד התרגום משפיע על אספקטים ספציפיים של הסיפורים, ולעיתים כיצד הוא מתורגם שלא כהלכה. לו הייתי יכול, הייתי קורא לסדנה שלי ״אתגר קרת: Found in Translation.״

דנה גרייצר-גוטליב

דנה, מנהלת הפעילות של המחלקה לתפוצות בחוף המערבי מטעם ההסתדרות הציונית, שמה לה למטרה לבנות גשרים בין ישראל לתפוצות. היא יוזמת ומנהלת תוכניות שמטרתן לקרב בין אנשים וליצור קהילות על בסיס ערכי יהדות פלורליסטית עם דגש על תרבות ישראלית ועברית.

הסיפור שלי – כילדה שהפכה לאישה יוצרת, הקול הנשי עניין אותי. גדלתי בתל אביב ולמדתי בבית ספר דמוקרטי שבו ידעתי שאני שווה בין שווים. אך כשהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה, גיליתי שלא כך הדבר. השבר הזה הוביל אותי ליצור, לכתוב, ללמוד ולבטא את קולי כאדם וכאישה. הקול הפנימי שלי הוביל אותי ליצור וחיבר אותי לנשים יוצרות, מנהיגות ומובילות חברתיות.

הסיפור של הסדנה – ״קולן״ הוא שמה של הסדנה והיא מספרת על הלבטים, ההתפתחות האישית, הסטיגמות, הקונצנזוס ומה שבינהם, בכל הנוגע להעצמה נשית. קולן הבטוח והלא מתנצל של נשים פורצות דרך, חיזק אותי. בחברה רב-תרבותית העוברת תהליכים רבים, קולן של הנשים סיפר ומספר עבר, הווה ועתיד. קולן מספר את הסיפור של כולנו, כנשים, כחברה וכפאזל הנקרא ישראל. דרך יצירתן של הזמרות נטע ברזילי, נרקיס, מרינה מקסימיליאן, נסרין קדרי ואסתר רדא נתוודע לסיפורן האישי המייצג את מורכבותה וצבעוניותה של החברה הישראלית.

הסיפור שלנו – בשנותיה הראשונות של ישראל שימשה המוזיקה ככלי תעמולתי שנועד לאחד את המדינה במטרות משותפות וחלום משותף. בכך, היא התעלמה מרב-התרבותיות הקיימת בישראל, בקולו של הפרט ובקול הנשי. בחרתי להתמקד ביוצרות עכשוויות כדי ללמוד דרכן על המגמות החברתיות המשתנות בישראל. החשיפה לעולמן הפרטי מספרת את סיפורה של החברה, שעם הזמן, לומדת, מקבלת, מנסה ומשלבת.

עוד הרצאות בולטות ומסקרנות ברשימה הארוכה והמכובדת של ג׳ובלי 2020 הן הרצאתה של אסתי בן דויד על סיפורן של רות ונעמי, דונה גריפית תספר לנו מנסיונה על ההשפעה המסתורית והקסומה של סיפורים על הצלחה עסקית, אביב מצקין המחנך האגדי מהאוזנר ירצה על הסיפורים שמחברים אותנו, רוני אלפרין יכשף אותנו שוב עם תאטרון הפלייבק שלו המבוסס על סיפורים מהקהל, פרופ' עדנה אפק תדון בשימוש בשפה העברית בסיפורי האהבה של ש״י עגנון ועוד רבים וטובים.

איפשהו בין כל פרטי האירוע, ההרצאות והפעילויות מצאתי ציטוט של הרבי נחמן מברסלב שמצא חן בעיני והוא אמר כך: ״אנשים אומרים שסיפורים נועדו לעזור לנו להירדם. אבל אני אומר שסיפורים נועדו לעורר אותנו!״ ביום ראשון ה-26 בינואר, תהיה לנו הזדמנות לשמוע סיפורים רבים שיעוררו בנו מחשבה, צחוק והרבה השראה.

לפרטים והרשמה לג׳ובילי 2020 לחצו כאן.

שבת שלום!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com