כל הג׳אז הזה: שיחה עם הפסנתרן עמרי גל-עוז

כל הג׳אז הזה: שיחה עם הפסנתרן עמרי גל-עוז

מאת: דלית גבירצמן

אם אתם הורים לילדים צעירים, אני מציעה שתסתכלו טוב, טוב, על הילדים הקטנטנים שאתם אוספים מבית הספר או מהחוגים ומסיעים במושב האחורי של המיני-ואן שלכם. כבר עכשיו, כדאי שתלמדו להכיר את החברים שבאים לשחק עם הילדים שלכם אחר הצהריים, כי אתם אף פעם לא יודעים לאן החבר׳ה האלו יגיעו בעוד עשור או שניים. תאמינו לי (אפילו אם זה נשמע לכם כרגע מופרך) שיגיע היום שתביטו בבחורים ובבחורות המוכשרים הללו בתדהמה ובהשתאות לנוכח הכישורים והכישרונות הרבים שלהם. הם כרגע אולי יושבים בפישוק רגליים בחדר המשחקים שלכם, בונים בלגו ומכרסמים גזר גמדי, אבל לא ירחק היום, ובמקום לתכנן איתם את הפליידייט הבא, הם אולי יהיו האנשים שיעשו את האקזיט הגדול הבא, יכבשו בסערה את במות ברודוויי, או ימציאו את האפליקציה, הפטנט או התרופה שישנו את העולם.

הייתי מאוד שמחה וגאה לספר לכם, שעוד כשהיה בגן עם בני דור, הבחנתי בכישרון המוסיקלי של עמרי. אבל זה יהיה נכון רק חלקית. מגיל צעיר, ידענו שהמוסיקה מהווה חלק בלתי נפרד מחייו של עמרי, אך לא העלינו בדעתנו, שהוא יוציא דיסק ראשון לפני גיל 25, ושיגיע לתת קונצרט כאן, ממש אצלנו בפאלו אלטו.

אני פוגשת את עמרי לקפה אצלי בבית, פותחת את הדלת ומיד בא לי לחבק אותו. הוא אמנם גבוה יותר וחתיך, אך מתחת לזקן, אני מגלה את אותו הילד המתוק שהכרתי כשהיה בן שש.

הנה כמה תחנות בחייו של עמרי גל-עוז:

מבחינה מוסיקלית, לפני גיל שמונה, הוא לא ממש זוכר שהיה לו טעם מוסיקלי ייחודי. הוא הקשיב לאביו, אוּלי, שניגן בגיטרה, ולאימו עיבל שהאזינה למוסיקת ג׳אז, לצד מוסיקה ישראלית שהתנגנה בבית. הוא זוכר שבבית הספר גדעון האוזנר שבו למד, שרו שירים בכל יום שישי. וזהו, פחות או יותר. ואז, בגיל שמונה, המשפחה החליטה לחזור לארץ, ושם אחרי בית הספר, הוא בעיקר שיחק כדורסל עם חברים. התקופה הזאת זכורה לעמרי כגן עדן לילדים, שבו היה חופש מוחלט לבלות עם חברים, לשחק במחשב ולעשות כל מה שמתחשק. אחרי שנתיים, הם שוב החליטו לחזור לכאן, ועמרי מצא את עצמו לפתע לבד, בלי מחשב, בלי החפצים המוכרים ובלי החברים מישראל. כל מה שעשה היה לנגן על קלידים שקיבל מדודתו. הוא התוודע בעצמו ליצירות של שופן, וגילה את ההנאה ממוסיקה. כך שמגיל עשר, מבלי שאף אחד הורה לו לעשות זאת, עמרי התחיל להתעניין במוסיקה בצורה רצינית. עד גיל שתים עשרה, הוא למד לנגן מוסיקה קלאסית, לרוב רומנטית, ולאחר מכן, התחיל להקשיב למוסיקה מודרנית יותר של גרשווין, שהיא יותר ערבוביה של מוסיקה קלאסית וג׳אז. הוא שמע את ארט טייטום (Art Tatum) מנגן ואז החליט לעבור לנגן רק ג׳אז. עמרי השתתף בסדנאות שונות לג׳אז ובגיל שלוש עשרה, התחיל לעבוד עם מורה פרטי. בזמן שחבריו האזינו למוסיקה פופולרית, עמרי האזין לאמני ג׳אז גדולים כמו ביל אוונז, אוסקר פיטרסון ומיילס דייויס. כשלמד בתיכון, הוא הצטרף להרכבים שונים בסן פרנסיסקו וביניהם ה-SF Jazz, וכמובן, שהצטרף לתזמורת הג׳אז של בית הספר. הוא מצא את עצמו מתאמן מידי יום במשך שעות, ובכיתה י״א התחיל לשקול ברצינות ללמוד מוסיקה בקולג׳. עמרי התקבל ל-usc על מילגה, ובסופו של דבר, סיים שני תארים, במוסיקה ובמתמטיקה.

– עמרי, תגיד לי, למה דווקא ג׳אז?

בג׳אז יש המון ביטוי עצמי. במוסיקה קלאסית אתה מנגן את מה שאחרים כתבו, ויש הרבה רעיונות על איך אמורים לנגן את היצירות, ואילו בג׳אז הכול פתוח. יש את קווי המתאר של המלודיה, וכל מה שמחוץ למנגינה הוא מאולתר. (וכאן, לצורך ההדגמה, עמרי פוצח בהמהום ותיפוף של השיר Autumn Leaves תוך שהוא מסביר לי איך ניתן לאלתר סביב המלודיה של השיר). וגם – הוא מוסיף – כשנגני ג׳אז מנגנים ביחד, כל אחד מביא את הסגנון האישי שלו, ולכל הרכב יש את הייחוד שלו.

– אז בזמן האילתור, איך יודעים מי אמור לנגן ומתי? איך נגני הג׳אז מתקשרים בינהם?

זאת שאלה טובה. לפעמים לא יודעים, פשוט מישהו מתחיל, וכשהוא מסיים, מישהו אחר מתחיל. זה כמו בשיחה, אני גומר משפט ואז מישהו אחר מתחיל, מבלי שאף אחד מורה לנו מתי לדבר.

– חשבת אי פעם שתהיה מוסיקאי?

לצערי, לא חשבתי שאהיה מוסיקאי. אף פעם לא חשבתי לטווח רחוק אלא עשיתי את מה שאני אוהב בכל רגע נתון. כשהתחלתי לחשוב לטווח רחוק תהיתי האם יהיה לזה שוק, כי היום כשיש מערכות רמקולים כל כך טובות, האם יש בכלל צורך במוסיקה חיה. עכשיו, אני כבר יודע שיש לזה עדיין שוק. אולי האיכות קצת פחות טובה, אבל יש משהו בחוויה האנושית שהוא אמיתי ומיוחד יותר.

– אילו אמנים הכי אהובים עליך?

או, יש כל כך הרבה… היום למשל, יש גיטריסט שקוראים לו בן מונדר (Ben Monder) שגר בניו יורק ויש לו מוסיקה ממש מיוחדת. אני מאוד אוהב את המוסיקה שלו. יש גם כל מיני נגנים ממש טובים שמופיעים ב- SF Jazz כמו גונזלו רובלקבה (Gonzalo Rubalcaba) שהוא נגן מעולם אחר. יש זמרות טובות כמו ססיל מקלורין סאלוונט (Cécile McLorin Salvant), יש עוד פסנתרן שנקרא טיגרן האמסיאן (Tigran Hamasyan) שמנגן מודרני וחדשני.

– לא היו לך חששות בנוגע לבחירה המקצועית שלך?

יש אנשים שעובדים כל החיים ורק כשהם יוצאים לפנסיה הם מחליטים לעשות את מה שהם אוהבים. בשבילי, כשאני עובד במשהו פרט למוסיקה, זה מרגיש כאילו שאני לא עושה את מה שאני צריך לעשות. אני חושב שיש לי כל כך הרבה יותר מה לתרום לעולם, משהו שהוא יותר איכותי, שאני יכול לעשות דרך המוסיקה. אף פעם לא רציתי להיות עשיר, ואם אני אוכל לעשות את מה שאני אוהב ועדיין להרוויח מזה – אני אהיה ממש מאושר.

– חמש עובדות שאתה רוצה שאנשים ידעו עליך. עמרי גל-עוז הוא…

  1. עמרי גל-עוז אוהב תרבות והיסטוריה של תרבות. הוא תמיד מנסה להקשיב למוסיקה ממקומות שונים וחדשים ולהתחבר לאנשים שלא היה בהכרח מתחבר אליהם, דרך המוסיקה.
  2. הוא מנסה לפתוח את הראש דרך מוסיקה מתרבויות שונות.
  3. הוא חושב יותר בתווים מאשר במילים. יש לו יותר מנגינות בראש מאשר מילים.
  4. הוא מנסה לנגן את המוסיקה שהוא ממש שומע בראש ולא מוסיקה שיש לה איזו כוונה מסוימת.
  5. הוא ישמח לדבר איתכם על כל דבר ולענות על כל שאלה.

– מה הכי חשוב לך כאמן?

חשוב לי שאנשים ילמדו על עצמם דרך המוסיקה. אני רוצה שהמוסיקה שלי תוכל לרפא אנשים מבחינה נפשית. למשל כשאנשים מרגישים בודדים, אני חולם שהמוסיקה תחבר אותם למשהו או כשאנשים מרגישים שאין להם בשביל מה לחיות, אני מקווה שהמוסיקה תעזור להם לרצות לחיות עוד יום כדי שיוכלו להקשיב לה. זאת נראית לי הסיבה שמוסיקה קיימת. בעיני, בלי מוסיקה אי אפשר להתקיים.  מוסיקה בשבילי היא חלק כל כך אינטגרלי מהחיים שלי, זה משהו שאני עושה ונהנה ממנו כל יום.

– תאר לי יום רגיל בחיים שלך.

יום טוב בחיים שלי הוא יום שבו אני מתעורר, שותה קפה, מלחין כמה שעות, קורא חדשות, ובערב מנגן עם חברים באיזה שהוא אירוע. אני גם מאוד נהנה ללמד את התלמידים שלי. יש לי תלמידה אחת בת חמישים שהיא עיוורת ורצתה לחזור לנגן בפסנתר. היא נגנית ממש טובה, ואני מנגן לה קטעים באיטיות כדי שהיא תוכל להתאמן עליהם משמיעה.

– מה החלום שלך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

אמממ, אם לומר את האמת, אני מאוד אוהב לכתוב מוסיקה (עמרי כתב את כל המוסיקה לדיסק שהוציא) ואני מקווה שלכתוב מוסיקה תמיד יהיה חלק מהחיים שלי. החלום שלי הוא שאמצא קהל שיקשיב למוסיקה שלי. הייתי שמח יום אחד לנגן ב-SF Jazz, אבל נראה לי שזה יקח עוד כמה שנים.

– אילו תכונות יש בך שעשויות לעזור לך להצליח?

אוקי, כשאני מנגן אני מוצא בעצמי שקט ומרוכז בדבר אחד, שזאת תכונה ממש טובה להלחנה. אני מאוד אוהב יופי. אני אוהב אמנות ולטייל במקומות יפים. תמיד עניינה אותי ספרות שקשורה בחוויה האנושית. זה נראה לי גם קשור לג׳אז. נראה לי שקשיי החיים הוציאו מהם את זה. אני חיפשתי את המקום הזה של הקושי, אבל למדתי שהכי חשוב לי זה להתחבר לעצמי, ואצלי זה בא ממקום יותר אינטלקטואלי ואישי.

– מה צפוי לנו במופע?

המופע בפאלו אלטו יכלול לרוב מוסיקה מקורית וקצבית, מעין ערבוביה של המוסיקה שאני אוהב, מוסיקה אפרו-קובנית, קלאסית וג׳אז משנות ה-60. יהיו כמה שירים בסגנון סווינג משנות ה-20 וה-30. יהיו איתי שני מתופפים ובסיסט. למופע יצטרף גם זמר מהאזור שכתב מילים לשניים מהקטעים שהלחנתי. במהלך המופע, אני אסביר קצת על המוסיקה שלי.

– שאלה אחרונה: אתה מחליט לארגן ארוחת ערב חגיגית אצלך בבית. איזה מוסיקאי אתה מזמין, חי או מת?

וואו, זאת שאלה ממש טובה! אוקי, נתחיל הסטורית מבאך, מוצרט, שופן ובטהובן. ואז אזמין את ארט טטום, ג׳ון קולטריין, מיילס דייויס, ביל אוונס, אוון ג׳ונס, מקווי טיינר וטוני ויליאמס. הייתי רוצה להכיר אותם כבני אדם. הייתי רוצה להקשיב להם וללמוד מהם מה היו התנאים ליצירת המוסיקה הכי טובה שלהם. הייתי רוצה לדעת איך הם הרגישו אחרי זה ואילו קטעים הם הכי אהבו.

רגע אחרי ש(בקושי!) התגברתי על החשק לחבק אותו כאילו היה ילד שלי, אחרי שהבטתי בו חושב ברצינות על כל שאלה שלי, שוקל כל מילה ומשתדל לדייק בתשובות, ובעיקר, אחרי שהאזנתי לדיסק שלו – Time Framed, לא נותר לי אלא לומר את הדבר הבא: עמרי גל-עוז הוא לא פחות מאשר וירטואוז.

לפרטים נוספים על ההופעה לחצו כאן

שבת שלום!

שלכם,

דלית

dalit@gvirtsman.com

מפועל בניין לזמר מוערך: סיפורו המופלא של סיקסטו רודריגז לקראת הופעתו בסן פרנסיסקו

מפועל בניין לזמר מוערך: סיפורו המופלא של סיקסטו רודריגז לקראת הופעתו בסן פרנסיסקו

מאת: איתי שמי

השנה היא 1976, שעת לילה מאוחרת, בר אפלולי באזור תעשייתי בדטרויט. לא מקום שהייתם מרשים לבנות שלכם להסתובב בו בלילה. זמר חצי שיכור עולה לבמה, בקושי יש קהל. גם מי שמגיע, משוחח בקולניות עם חבריו לשולחן ומתעלם מהנעשה על הבמה. הזמר מכוון את הגיטרה ושר כשגבו אל הקהל. מלבד מלצרית חביבה שמרגישה מעט חמלה, אף אחד לא מוחא כפיים. מישהו זורק פחית בירה שמפספסת את ראשו של הזמר רק במעט, ושואג "Go home". אחרי כמה שירים הזמר ניגש לבקבוק שנמצא בירכתי הבמה, שופך על עצמו את תכולת הבקבוק (אולי חם לו, חשב מישהו בקהל שטורח להעיף מבט לעבר הבמה), מפשפש בכיס מעילו, מוציא קופסת גפרורים, ושורף את עצמו למוות. נסיונות ההחייאה עלו בתוהו.

אבל סיקסטו רודריגז (Sixto Rodriguez), אותו זמר אלמוני, עדיין איתנו, והוא מגיע אלינו לשלוש הופעות בסוף השבוע הקרוב. מי שלא מאמין בתחיית המתים, כדאי שיגיע להופעה ויראה במו עיניו.

רודריגז נולד ב 1942 בדטרויט, ילד שישי (מכאן שמו…) למשפחת מהגרים מקסיקנית קשת יום. בשנת 67, כשהוא בן 25, חמוש בגיטרה, הוא מקליט סינגל ראשון. שלוש שנים אחר כך הוא מוציא אלבום ראשון, אבל אף אחד לא מתרגש והאלבום נוחל כישלון מסחרי. תכל'ס זה לא מפתיע. ב 1970 עולם המוזיקה הפופולרית עובר מפסיכדליה לפרוג, אף אחד לא מתעניין ב"סתם" סינגר-סונגרייטר, ולא משנה כמה כשרוני ומיוחד הוא יהיה. נסיון נוסף להצליח והוצאת אלבום שני ב 71 מניבה תוצאה דומה. אחרי כמה שנים של הופעות במקומות קטנים וחיים בדלות הוא עוזב את עולם המוזיקה והופך להיות פועל בניין.

כאן סיפורנו מקבל תפנית בעלילה. עותקים של האלבום מגיעים לדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד במזוודות של כמה מבקרים. שיריו של רודריגז נופלים על אזניים קשובות ולאט לאט, מפה לאוזן, רודריגז מתחיל לצבור פופולריות. האלבום, שמקבל הדפסה חדשה, אפילו מגיע למעמד של תקליט פלטינה (בדר"אפ, לא בארצות הברית). עובר אורח שהיה נכנס לחנות תקליטים אקראית בדרום אפריקה או אוסטרליה, יכל היה בטעות לחשוב שמדובר בכוכב בסדר גודל של קט סטיבנס או אפילו בוב דילן. אבל מה, מכיוון שחברת התקליטים לא שילמה לו תמלוגים (ספק אם הם בכלל ידעו מה עלה בגורלו), רודריגז עצמו כלל לא מודע לפופולריות המאוחרת והוא ממשיך לחיות חיי פועל אלמונים…

את הסיפור שפתח את הפוסט קדחתי ממוחי, אבל סיפורים דומים התרוצצו במשך הרבה שנים, והפכו את רודריגז לסוג של מיתוס. הכל השתנה כששני בחורים דרום אפריקאים סקרנים ובעלי תושייה ניסו להתחקות אחר קורותיו של גיבור נעוריהם. בשבילם רודריגז היה מוסיקאי מצליח ומפורסם והעובדה שהם נתקלו במבוי סתום פעם אחר פעם בנסיונותיהם לדלות אינפורמציה לא הרפתה את ידם. מסע החיפוש המדהים הזה עובד לסרט דוקומנטרי בשם "Waiting for Sugarman" (שוגרמן הוא אחד משיריו של רודריגז המספר על ג'אנקי שזקוק לעוד מנת סם) בו אנו מלווים את יוצרי הסרט בפתרון התעלומה. אם עוד לא ראיתם, תעשו לעצמכם טובה ותצפו בו, סרט נפלא. ב 2013 הסרט זכה בפרס האוסקר כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והחשיפה הנרחבת הוציאה את רודריגז פחות או יותר מעולם המתים. בן רגע הוא הפך מפועל בניין החי בדירה עלובה בדטרויט לזמר נערץ שאלפים נוהרים לראותו, מכירים כל מילה וכל תו. האמת שמגיע לו. יש לו שירים נהדרים שנקלטים בקלות ולא עוזבים כל כך מהר.

גדלתי בקיבוץ שחציו גרעיני ה"בונים" שהגיעו מארצות אנגלוסקסיות דוגמת דר"אפ, אוסטרליה וניו זילנד. בחיפושי הבלתי נדלים אחרי פנינים, הייתי מגיע לביתם של בני כיתתי האנגלוסקסים ונובר באוספי התקליטים שהוריהם הביאו מנכר (התקליטים שלהם קסמו לי בהרבה ממבחר תקליטי הגבעטרון או אילן ואילנית שהחזיקו הורי או חבריהם הצברים). לצד ניל יאנג, קרול קינג וסיימון אנד גרפונקל, הונחו תקליטיו של רודריגז כשווה בין שווים. עד צאתו של הסרט לא הייתי מודע לאלמוניותו ולאגדות האורבניות שרצו סביב גורלו.

אלינו הוא מגיע בסוף השבוע הקרוב (בפעם המי יודע כמה) להופעות במועדון Warfield הותיק שבסן פרנסיסקו וגם ל Mountain Winery ,אותו אמפי מקסים הצופה אל העמק וממוקם על הר מעל סרטוגה. הוא כבר בן 76, זקוק לעזרה בהתניידות על הבמה, אבל עדיין יודע לרגש ולתת הופעה מרשימה. אני בטוח שיהיו בקהל לא מעטים שעדיין לא נולדו כשהוא הופיע בתחילת דרכו במועדוני דטרויט והסביבה. אבל יש לי הרגשה ששיריו ימשיכו להיות איתנו גם אחרי לכתו. תחיית המתים.

eshemy@gmail.com

אוגוסט 2018: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

אוגוסט 2018: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

החודש בחרתי להמליץ לכם על תערוכות אשר עוסקות בפערים חברתיים. בימים בהם אנחנו שומעים על חדשות העוסקות בנושאים אלו מארצנו הקטנטונת, חשבתי לעצמי שיהיה מעניין לראות כיצד עולם האמנות מתייחס לנושאים אלו ממש. התערוכות המומלצות עוסקות בשאלות של זהות, פערים חברתיים, פערים בין דורות, מסורות ואמונות ופירושן בעולם העכשווי וגם תערוכה אחת שקוראת לכולנו להיות יותר מעורבים בנושאים חשובים אלו.

Queer Technology

הטכנולוגיות החדשות שאנחנו משתמשים בהן מעוצבות בכדי להבין ולתת מענה לצרכים של כל אחד ואחד מאיתנו. אך מה קורה אם הצרכים של משתמשים מסוימים חורגים מן הנורמות המקודדות באופן טבעי אל תוך התוכנה או החומרה של המערכת? בתערוכה זו, אמנים מקהילת הלהט״ב של העמק מנסים לענות על שאלה זו תוך שהם חושפים את הצופים לאפשרויות אחרות שהטכנולוגיה פותחת בפני הקהילה שלהם. התערוכה כוללת עבודות מיצג, מיצב ומשחקי וידאו.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-2 בספטמבר

Berkeley Art Center

All that glitters, Must come down

האמן טים הוקינסון מייצר פסלים שונים ומשונים ממגוון חומרים ואובייקטים שהוא מוצא בסביבתו, הוא לוקח את החומרים המוכרים ובונה מהם חידה ויזואלית עמוסה במשמעויות עמוקות יותר. הוקינסון משחרר את עצמו מעבודה בשיטה אחת או ביחס לנושא מסויים אך יחד עם זאת נראה שאוסף הפסלים שלו חוזר שוב ושוב לבחון את משמעות הקיום של האינדיבידואל בעולם. תוך שהוא מעביר באופן מתמיד תחושה של אבסורד ופרודיה ביחס לשאלת הזהות הוא נוגע בשאלות אשר דנות ביחס שבין האדם לבין הטבע, המכונה, המוות, הגוף והתודעה האנושית.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-9 בספטמבר

Pace Gallery

Rise Up!

תערוכה זו מציגה עבודות מתוך האוסף של אספן האמנות מייקל ביולי. האוסף מכיל סדרת עבודות שביולי בחר לאורך השנים והן בעצם מגלמות את עולם הערכים ועמדתו הסוציו-פוליטית של האספן עצמו. העבודות חוקרות נושאים שמהדהדים גם היום בתנועות פוליטיות עכשוויות אשר פועלות לשם הגנה על זכויות הפרט ושוויון חברתי. כל עבודה בתערוכה היא עוצמתית ומעניינת בפני עצמה וכשהן באות יחד לכדי אוסף המייצג חוסן וקיצוניות הן קוראות לפעולה ומזמינות את הקהל לחיים של מעורבות ואקטיביזם חברתי.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-30 בספטמבר

San Jose Museum of Art

Peach Garden

אגדה סינית עתיקה מספרת על גן של עצי אפרסק אשר פירותיו מבשילים ונאכלים על ידי האלים ובכך מקנים להם חיי נצח. האמנית קאת׳י לו משתמשת באגדה זו כבסיס לתערוכה שבה היא בוחנת את משמעות הפירות בעולם המסורתי לעומת העולם המערבי ובמקביל מציעה נקודת מבט חלופית לסמליות המקובלת של הפרי. לו מייצרת פסלי קרמיקה המייצגים פירות שהיא מוצאת בשווקים אסייתים בארה״ב תוך שהיא בוחנת את תופעת יבוא פירות על ידי קהילות של מהגרים. איך זה שחלק מן הפירות המיובאים הופכים להיות חלק בלתי נפרד מן השוק המקומי בעוד שפירות אחרים נשארים תמיד בגדר ״אקזוטיים״?

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-30 בספטמבר

סדנת עבודה בחימר עם האמנית תתקיים ב-25 באוגוסט – יש להזמין מקום מראש

Irving Street Projects

Echoes

מטרתה של תערוכה זו היא לבחון כיצד אמני הגלריה בני דורות שונים מתכתבים זה עם זה למרות פערי הזמן. שלושה צמדים של אמנים ידועי שם, מוצגים זה לצד זה. הבחירה להצמיד שני אמנים יחד מצביעה על המבט האוצרותי ועל הצורה שבה יצירות אמנות נקראות הן מבחינת נקודות המוצא שהן מייצגות והן מבחינת היכולת שלהן לייצר שיח זו עם זו.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-31 באוגוסט

Gagosian

 

ולסיום, ציטוט קצר וקולע מפיו של דוסטויבסקי – ״היופי יציל את העולם״

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

בשבילי, סלט ישראלי!

בשבילי, סלט ישראלי!

מאת: דלית גבירצמן

מי לא מכיר את שרון אשכנזי? שרון אשכנזי זה מותג. מותג של תחנת כוח שמזיזה הרים. שרון היא שמש חמה שמזינה פלנטה שלמה של אנשים שנהנים מאורה ומחומה. היא מנוע, כור גרעיני ומקור בלתי נדלה של אנרגיה גדולה שגורמת לדברים לקרות. שרון היא הרבה דברים בשביל כל כך הרבה אנשים; מורת דרך, מובילה חברתית, מדריכת נוער, מורה ומרצה באוניברסיטה, חברה במועצות מנהלים, אשת משפחה, חברה, שדכנית, תלמידה ניצחית, מנהלת מלידה, בלוגרית, אשת חברה, יועצת נדל״ן ומעצבת פנים. שרון היא חברה שכיף לחגוג איתה את החיים הטובים, והיא האדם שתרצה לצידך ברגעים הקשים.

שרון אשכנזי

אחרי שנים רבות של עשייה חברתית מגוונת ותרומה משמעותית לפרויקטים ואירגונים קהילתיים רבים בסיליקון וואלי כמו צופי ״שבט המפרץ״, בית הספר לעברית ״בגד כפת״ וה- ICC, החליטה שרון להקים בארץ עמותה ללא מטרות רווח, סנונית לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ״סלט ישראלי״ היא תוכנית המנהיגות והמצוינות לבני נוער שהקימה שרון בשנה האחרונה. התוכנית תתקיים לאורך שנת הלימודים והיא כוללת סמינר מנהיגות בן שבוע המתקיים בימים אלו ממש במחנה הקיץ ״קימאמה״ שבבית ינאי.

– אז מה שלומך בימים אלו?

״אני על ענן. זה פשוט מדהים, זה קסם מה שקורה כאן. זאת מנת אופטימיות לשנתיים, וזה מאוד יפה לראות את זה קורה״.

– ספרי לי, קודם כל, למי מיועדת התוכנית ומה היא כוללת?

״התוכנית מיועדת לבני נוער, על כל השבטים והעדות של החברה הישראלית. יש לנו דרוזים, מוסלמים, יהודים ונוצרים, עולים מאתיופיה, בני עיר וכפר, דתיים וחילוניים, קיבוצניקים – באמת ״סלט ישראלי״. היא מיועדת לבוגרי כיתות ט׳-י׳ מאזור הצפון. זה כרגע קורה באזור הצפון מפני שהם יצטרכו להוביל פרויקטים בקהילות שלהם וחשובה הקירבה הגאוגרפית. בני הנוער, נבחרו בקפידה ועברו תהליך של סינון ומיונים. תחילה, הם עברו סינון ראשוני בבית הספר, אחר כך הם עברו יום מיונים עם דינמיקה קבוצתית וראיון אישי, ולבסוף, ישבו חברי הועדה של ״סלט ישראלי״ ובחרו את המתאימים ביותר. מתוך מאות ילדים שנרשמו ועשרות שהגיעו לימי המיון, הגענו לנבחרת של שמונה עשר ילדים מ ה מ מ י ם״.

– אני שומעת את האהבה וההתלהבות המוכרת בקול שלך…

״לראות את האינטראקציה בינהם, את החיבורים שנוצרו כבר מהיום הראשון – זה פשוט מדהים. כבר במיונים נוצרה איזו אווירה מיוחדת, וכשהם הגיעו לכאן ביום הראשון, זה הרגיש כאילו שהם כבר חברים. התוכנית בעצם כוללת ארבעה מרכיבים: החלק הראשון הוא כיף וחוויה וגיבוש, וזה מה שהסמינר בקימאמה נותן להם. המרכיב השני הוא לימוד והגות. הילדים נחשפים כל יום למאמר, סרט או שירה ודרך לימוד לא פורמלי, כמו פעולות בתנועת נוער, הם לומדים ביחד. בתהליך הלימוד הם עוברים החל מהיום הראשון משאלות של זהות, של מי אני? לנושא של רב-תרבותיות ולשאלה של ״מדינת כל אזרחיה״. המרכיב השלישי הוא מרכיב של השראה, בכל יום יש דובר שמגיע לספר את הסיפור שלו, וגם כאן יש לנו סלט, כי הדוברים מגיעים מכל הדתות ומכל העדות בהתאם לנושאים הנלמדים. לדוגמה, ביום השני, הגיע אלינו הרב שמואל יוסף שהגיע לספר על העלייה שלו מאתיופיה, והיום, הנושא שלנו הוא יזמות. המרכיב הרביעי הוא עשייה, איך בעצם לוקחים את כל הדבר הזה ומעצימים אחרים. היום ומחר, הילדים יתחילו לחשוב על הפרויקטים שיובילו״.

– איך התוכנית עובדת מול קימאמה?

״אנחנו בנינו תוכנית חינוכית שמקדמת ערכים כמו דמוקרטיה, סובלנות ופלורליזם, שמחזקת ומעצימה בני נוער למנהיגות. חיפשנו פלטפורמה שתאפשר לנו לעשות את זה באווירה כיפית במנותק מהסביבה הטבעית שלהם. ואיפה אם לא קימאמה? אנחנו תוכנית ייחודית שמתארחת בתוך קימאמה ונהנית מהשירותים שיש לקימאמה כמו: שיעורי גלישה, לינה וארוחות, כשחלק מהפעילויות אנחנו עושים ביחד עם קימאמה״.

-:מה מייחד את התוכנית? במה היא שונה מהותית מתוכניות אחרות?

״קודם כל, זאת הפעם הראשונה שלוקחים את כל השבטים ומערבבים אותם. אין תוכניות מנהיגות לנוער שמיועדת לכל המגזרים במדינת ישראל. יש טרנד מבורך לתוכניות מבוגרים, אבל אין תוכניות לנוער.

מה שמדליק ב״סלט״ זה שהכול אצלינו הוא סלט. הרעיון מאחורי השם הוא שאנחנו לא עושים כור היתוך, אנחנו לא מנסים למחוק את העבר כדי ליצור משהו חדש, אלא ממש כמו בסלט ישראלי, שבו מלפפון הוא מלפפון, ועגבנייה נראית כמו עגבניה וכל אחד מהמרכיבים שומר על הצבע שלו, כך גם אצלינו ישנה חגיגה רב תרבותית. כל אחד מביא לתוך קערת הסלט את עצמו, וסך כל החלקים יוצר דבר מושלם.

הכול אצלנו הוא סלט; החניכים, המדריכים, וועדת ההיגוי, הדוברים ואנשי ההשראה״.

״ילד מבית אל, ילד מרהט, ילדה מהרצליה וילדה מבית"ר עילית, לא רק שהם לא נפגשים- אלא הם גם מתחנכים לתפיסה שונה בתכלית לגביי ערכי היסוד ואופייה הרצוי של מדינת ישראל. האם תהיה זאת מדינה חילונית וליברלית, יהודית ודמוקרטית? האם תהיה זאת מדינת הלכה יהודית? או דמוקרטיה הלכתית? האם תהיה זאת מדינת כל אזרחיה או לאומיה? שבט, שבט, שבט, שבט. באופן דומה, לכל שבט- מדורת השבט התקשורתית שלו.״ (נאום השבטים/ רובין ריבלין)

–  מה נתן לך את ההשראה ל״סלט ישראלי״, ולמה היה לך חשוב להקים את התוכנית דווקא בישראל?

״לפני שלוש שנים נחשפתי לנאום של ריבלין, ובעצם מה שהוא אמר היה שילד מרהט וילד מהרצליה וילד מבית אל לא יכולים לפגוש אחד את השני, כי כל אחד מתחנך במערכת חינוך משלו, שיש לה אג׳נדה מאוד ברורה והיא מיועדת רק לילדים כמותו. לכל שבט יש את רשת חברתית משלו שגורמת לו לשמוע רק את עצמו, בהד. בעצם, לא מתקיים שום מפגש בין השבטים, העדות והדתות במדינת ישראל. ואם הוא מתקיים, הוא מאוד אלים. נאום השבטים של ריבלין והמסע שלי לפולין גרמו לי לחשוב שאפשר לעשות שינוי באופן פשוט יחסית, כי ברגע שאתה מפגיש בני נוער ומייצר להם פלטפורמה חינוכית לעשייה משותפת, הקסם מתרחש. כל זה, בצרוף העובדה שאני מאמינה גדולה בנוער, כי הוא אופטימי, סקרן ומחפש לעשות שינוי. ולמה דווקא בישראל? כי הנשמה שלי כאן. זאת המולדת שלי. את ואני גדלנו כאן ואין לנו שום חברים ערבים או דרוזים. איך זה יכול להיות שגדלתי בישראל 29 שנים ואין לי אף חבר שהוא לא כמוני? אני חושבת שהמפגש בין אנשים מרקע אחר כפי שהוא קורה בארצות הברית, גורם לנו להבין שזה אפשרי״.

– מה בנסיון החיים שלך, ההשכלה, העשייה החברתית והחוויות שחווית תורם לך כיום ב״סלט ישראלי״?

״אני חושבת שמכל דבר לקחתי משהו, וזאת תערובת כזאת. להיות מורה ורכזת שכבה בתיכון נתן לי את הקשר לבני הנוער, העשייה בצופים ו״זיכרון בשבט״, להיות חלק מוועדת ההיגוי של ״בגד כפת״ גם תרם לעבודה שלי עם בני נוער, אבל בצורה שהיא פחות פורמלית. יצירת פרויקטים ״יש מאין״ בסיליקון וואלי כמו Israel for Reel לימד אותי על יזמות חינוכית ואיך לקחת רעיון ולהפוך אותו למשהו קונקרטי. החברות במועצת המנהלים של הjcc ובוועדת ההיגוי של הicc נתנו לי כלים לניסוח חזון, ועיצוב הפנים לימד אותי איך שמים את הכול ביחד״.

– מה לימדו אותך החייים מחוץ לארץ ואיך זה שינה אותך?

״אני חושבת שכשאתה יוצא מישראל אתה עושה קצת זום-אין וזום-אאוט. נקודת המבט משתנה וכשמסתכלים מרחוק רואים אחרת את שורש הקונפליקטים, ואולי אפשר לבוא עם כיוון או רעיון יצירתי. בשעה שאתה בתוך הסיטואציה, זה יותר קשה, כי יש לנו דפוסי התנהגות קבועים וקשה לראות אותם כשאתה בפנים״.

– מה היו החששות שלך כשרק התחלת בעשייה? ומה עזר לך להתגבר עליהם?

״היו לי המון חששות. פחדתי שלא יהיו מספיק הורים שיהיו מוכנים לשלוח את הילדים שלהם לחוויה הזאת. יש המון סטראוטיפים וגדרות בין השבטים השונים, ולא חשבנו שיהיה כזה ביקוש לתוכנית. אחר כך, חששתי שהמפגש יהיה אלים או לא נעים. ולבסוף, לא רציתי להישאר ברמת המפגש של ״מחבקי עצים״ או ״חומוס ופלאפל״, אלא רציתי שיהיה במפגש שיח ערכי שבו שמים על השולחן את המורכבות. וכמובן, שכאימא, היו לי גם החששות לשלומם של הילדים. יש פה אלמנט של אחריות מאוד גדולה. מה שגרם לי להתגבר על החששות זאת התיקווה. הפחד משתק, והעשייה נותנת תיקווה. כל מי שבא לבקר, יוצא עם דמעות בעיניים. ביום הראשון, הילדים ניתחו את השיר של חנן בן ארי ״וויקיפדיה״ ולכל אורח אנחנו שרים אותו״.

כמה נוח לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח

רק לתייג ולנבוח, להסית ולזבוח לאלילי הרייטינג אייטמים בכל הכוח

הכול כבר מסודר לנו בראש מגירות-מגירות

לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות

שכל שמאלני הוא בוגד, כל ערבי מחבל מתאבד

כל חרדי הוא שודד וכל המתנחלים רצחו את רבין

כל תל אביב טבעונית, כל נתיבות מסורתית עממית,

כל הדתיים פרימיטיביים עם ציצית ועל הדרך מחקו את דארווין.

וויקיפדיה / חנן בן ארי

– מהם ההבדלים המשמעותיים בעבודה קהילתית בארץ ומחוצה לה?

״זאת שאלה טובה. אני חושבת שבכל מקום מצאתי, על הדרך, המון אנשים טובים שמחויבים לעשייה חברתית. בארצות הברית יש לאנשים יותר פנאי להתנדבות ולעשייה חברתית. כשאני חושבת על זה לעומק, אני לא חושבת שיש הבדלים משמעותייים. גם בישראל וגם בקליפורניה מצאתי הרבה שותפים לדרך. אולי אלו רק הבדלים קוסמטיים כאלה של איך שזה עובד, אבל לא אחרים. אלמנט נוסף ששונה זה המעורבות ההורית. כאן, ההורים לא היו חלק מתהליך הגיוס. הילדים הם אלה שמילאו את השאלונים והביאו ממליצים ואת ההורים פגשתי רק בקליטה.״

– מה היתה החוויה המשמעותית ביותר עד כה בתהליך ההקמה והבנייה של התוכנית?

״התוכנית מאוד מרגשת. קורים בה דברים שגורמים להסתכל על הכול אחרת. בסוף היום, מדובר בבני נוער ולכולם יש את אותן התקוות ואותם החששות, וצבע העור או השיוך האתני או העדתי הוא ממש לא רלוונטי. המפגש עם הילדים היה בשבילי נקודת אור. לראות איך ניתן לנפץ סטראוטיפים ודעות קדומות, לראות אותם ישנים ביחד בחדרים ולשמוע אותם מתגלגלים מצחוק עד השעות הקטנות של הלילה, לראות אותם גולשים יחד, עוזרים אחד לשני לעלות על הגלשנים בחום של ארבעים מעלות, לשמוע אותם מנהלים שיח עמוק – כל זה הכי מזקק את המטרה. וגם המפגש עם ההורים, לראות את המעגל שלהם שהוא בעצמו סלט אמיתי, ולשמוע אותם מדברים, גרם לי לראות שהילדים האלה צמחו בתוך בתים שמעודדים סובלנות ושרואים עתיד אחר למדינת ישראל. זה היה מאוד מעורר השראה״.

– עד כמה את מעורבת בעשייה?

״בשלב הראשון, כיזם, אתה עושה הכול. אתה עובד על החזון, מקים וועדת היגוי, מגייס כספים, בונה תוכנית. וכעת, אני נמצאת פה כל יום, כל היום. לדאוג שלילדים יש את כל מה שהם צריכים, לספור ראשים כשהם במים, הכול. התוכנית היא תוכנית צומחת שיריית הפתיחה שלה היא סמינר המנהיגות הזה. יהיה להם סמינר נוסף והם ימשיכו להיפגש במתכונת של פעם בשבועיים-שלושה במהלך השנה״.

– מהיכן את שואבת את האנרגיה לעשות את כל מה שאת עושה?

״כפי שאת שומעת, אני כבר צרודה… אבל אני שואבת המון אנרגיה מהילדים. זאת גאווה ישראלית אמיתית. אני יושבת במפגשים ובא לי לנצור כל דקה. הדברים שנאמרים שם, התום הזה של בני הנוער, הרצון האמיתי בשינוי ובתיקון עולם, והאמונה שלהם שניתן לעשות את זה – אין לזה מחיר״.

– איזה שינוי חברתי היית רוצה שיקרה בחברה הישראלית בעקבות התוכנית וכיצד את חושבת שהתוכנית תעזור לו לקרות?

״אין לי ספק שזה יקרה. אני חושבת שככל שיהיו יותר מפגשי תוכן, הגות ועשייה, עם כל מרכיבי הסלט, כך יווצרו גשרים. בסוף היום, בשיח שכזה, רואים שאין הרבה הבדלים. הילדים מאוד דומים בשאיפות שלהם, באהבות שלהם, בציפיות. ההבדלים הם הבדלים של תרבות, סגנון ושפה שייחודיים לכל אחד ואחת מהם. זה עושה את הכול מאוד מעניין ופלורליסטי״.

– לו היית יכולה להנחיל לחניכים ערך אחד, מסר אחד, מהו יהיה?

״אהבת אדם. אהבת חינם. לאהוב כל אדם באשר הוא אדם״.

– ומה קורה כשהשיח גולש לאזורים היותר טעונים?

״השיח אכן גולש לאזורים טעונים. לדוגמה, אתמול היה לנו מפגש עם ערבי מוסלמי והמנהל המיתולוגי של בית הספר ״גשר על הוואדי״ והוא אמר, שקשה לו לחיות במדינה שהוא לא יכול לשיר את ההמנון שלה, שמדבר על נפש יהודי הומיה. הוא דיבר על הנראטיב ההיסטורי, ואז התקיים ויכוח ומה שלמדנו מהשיח הזה, הוא שלכל דבר יש כמה נקודות מבט. להיסטוריה יש הרבה גרסאות, ובסוף, האמת היא בעיני המתבונן. כל זמן שאנחנו מסכימים שמותר לנו לא להסכים, ומתנהל דיאלוג בכבוד, אז זה בסדר גמור. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים במדינה שלא לכל אזרחיה יש את אותן ההזדמנויות, ושיש מתח חזק בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית, דבר שהוא מאוד בעייתי. הנושאים הללו צפים, אך יש לנו כללי יסוד של ניהול דיון, וכשבבסיס הדברים עומדת אהבת אדם, אז זה לא כל כך נפיץ. בכלל, הילדים שנבחרו לתוכנית, השיח שלהם הוא כבר אחר, וביום הראשון ניסחנו אמנת התנהגות שמקובלת על כולם, שבה יש כללים ברורים של שיח״.

– מהן הציפיות שלך מהתוכנית?

״שהיא תייצר גשר וחיבור בין בני נוער מכל השבטים שיוביל לעשייה משותפת. אני רוצה לראות אותם מעורבים בפרויקטים בקהילות שלהם. אני מקווה שהם יעמיקו וירחיבו את הקשרים ומעגלי ההשפעה שלהם. כל אחד צריך למצוא מנטור בקהילה. זה יכול להיות מדריך בתנועת נוער, יועצת מבית הספר או הורה, והרעיון שהקסם שקורה כאן יתרחב לקהילת המנטורים ויווצר עוד מעגל השפעה. המנטורים יתמכו בפרויקטים וגם בינהם ייווצר איזשהו קשר. הצפייה שלי היא, שהם יהפכו למנהיגים בקהילות שלהם ושהם יחברו בין הקהילות, ושב״סלט  ישראלי 2019״ נוכל להקים גם סלט ישראלי מרכז או דרום. אני גם מקווה שהחניכים של 2018 יהפכו למדריכים בעתיד״.

– מה מבחינתך יחשב להצלחה? מתי תדעי שהמטרה הושגה?

״קודם כל, כבר עכשיו יש הצלחה גדולה. להביא בני נוער למפגש כזה של שבוע ימים שמתרחשת בו אינטראקציה כזאת מדהימה, זאת כבר הצלחה. אין לי ספק, שהם ישארו חברים ושיישאר בינהם קשר. אני מקווה שהפרויקטים יהיו הצלחה, ואם להיות ריאליים, אם נחזור על כך ב-2019, זאת מבחינתי תהיה הצלחה גדולה״.

שרון אשכנזי היא הרבה דברים בשביל הרבה אנשים. בשבילי, ובשביל אלו הקרובים אליה, היא שרוני. מהכרותי אותה, אני יודעת שעם התשוקה שלה, תחושת השליחות והרצון להשפיע ולחולל שינוי לטובה – ״סלט ישראלי״ יהפוך להצלחה גדולה. למעונינים בפרטים נוספים ניתן לפנות ל- info@israelisalad.org

שבת שלום!

דלית

'הזמזום העברי': אתגר זהותם של ישראלים אמריקאים

'הזמזום העברי': אתגר זהותם של ישראלים אמריקאים

מאת: ד"ר רות קלדרון

יהודי ישראלי נולד לתוך 'זמזום' בלתי פוסק של תרבות עברית. זוהי תוצאה של הוויה עשירה וסמיכה, המתקיימת בנפרד אך לא בניכור מן המערכת הדתית. השפה העברית היא תיבת תהודה שמהדהדת לאדם מילים, מושגים, שמות ומקומות מן העת העתיקה לכאן ולעכשיו. זה מתחיל משמו הפרטי ושם הרחוב בו הוא גר, ממשיך לכותרות העיתון, למושגים בסיסיים כמו 'ממשלה' או 'בטחון' ועד למילות השירים ברדיו.

גם הזמן הישראלי מאפשר תואם בין תיאורי הזמן העתיקים למציאות הישראלית: בניסן הכל מתחיל לפרוח, בתשרי, בסוף קיץ שחון טבעי לעשות חשבון נפש ולהתפלל לגשמים. חגי האור 'נופלים' בדיוק בשיא החורף. החג והמועד ממלאים את המרחב הציבורי: תחפושות בפורים, כבישים ריקים וילדים באופניים ביום כיפור, עמידה בצפירה, סוכות בכל רחוב, מדורות בל"ג בעומר, טיולי ידיעת הארץ, שירי ארבע אחר הצהרים, ארוחת שבת אצל ההורים, ילדי הגן העטורים נר של קרטון על הראש בחנוכה, ילדי בית הספר הנושאים נטיעות בט"ו בשבט, נעלי בית משובצות, חולצה לבנה מכופתרת, מדי חאקי, חולצה כחולה, עניבות של התנועה. ומידי שבוע השקט של שבת בצהרים.

ה'זמזום' העולה מכל אלה מייצר תחושה של בית. של שייכות. האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר, מבנה את זהותנו מבלי דעת, כמים לדג. הוא יישות חיה –  מתפתח ומשתנה ומושפע ומשפיע כל הזמן. הוא מחבר בין קהילות שונות: גם בעולם החרדי מכירים את פס הקול הישראלי, את הרדיו והטלויזיה ואפילו את העולם הוירטואלי, וגם הציבור הערבי מכיר את מנהגי הזמן ושותף להרבה מן התרבות האזרחית.

'הזמזום' הוא סימן ההצלחה של הציונות התרבותית. זו הגשמת חזונם של אחד העם, ביאליק וחברי 'חובבי ציון', שחלמו ליצור מרכז תרבותי רוחני יהודי. מרכז בו תתקיים מציאות טוטלית של חיים לאומיים היונקים את זהותם מן האתוס העברי, משפתו, מן העלילות, הגיבורים, המקומות והזמנים הטמונים באוצרות הרוח של העבר: המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה, החסידות, סיפורי העם, השירה והספרות. עם הנאמנות לאוצרות העבר, תחדש האומה ששבה לארצה את השפה ואת הערכים העולים מן המקורות העתיקים לערכי חיים הנכונים לזמן הזה.

החיים בתוך הזמזום גורמים לתוכן היהודי-עברי המחודש להפוך לחלק מהותי מן המציאות, לטבע שני, הנושא את הזהות. הוא מחבר את הישראלים בינם לבין עצמם בקלות, וניכר בהם גם כשהם יוצאים ל'חוץ לארץ'.

בעשרות השנים האחרונות גדלה והתבססה קהילת ישראלים בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, עד שכיום מאות אלפים מגדירים עצמם 'ישראלים אמריקאים'. ככל שחולפות השנים מדובר יותר ויותר בישראלים משכילים, בעלי מקצוע, שעברו לחיות במקום עבודתם, שיצאו ללימודים ונשארו, שלא מצאו משרה בחזרה בארץ, או הרחיבו את רשת העסקים שלהם, ולעתים גם כאלו שעייפו מן האינטנסיביות הקהילתית בישראל. אתגר הזהות של הישראלים האמריקאים מטריד את הקהילה עצמה כמו גם את מדינת ישראל. אלו ואלו מכירים בהון האנושי שעלול להתרחק מאיתנו לבלי שוב.

במאמר זה אני מבקשת להציע דרכים לשמירה על הזהות העברית-ישראלית גם מחוץ לארץ. לקיים מרחב תרבותי-עברי בקהילות יהודיות בעולם, במיוחד בקהילת הישראלים היהודים ההולכת וגדלה בארצות הברית ובקנדה. זו קהילה שעד כה אינה מוצאת במבנים הקיימים מחוץ לארץ מענה לזהותה, שכן הזהות היהודית הדתית ומוסד בית הכנסת אינם הולמים את האופן בו הם מגדירים את יהודיותם. סקרים מעידים כי כשבעים אחוזים מבניה של קהילה זו מוותרים על זהותם בדור השני או מאבדים אותה.

החלום האמריקאי: משהו חסר

השקט מורגש רק לאחר זמן מה. כאותה דמות מצוירת ששמה לב כי היא מהלכת באוויר ורק אז נבהלת ונופלת – גם אנחנו, ישראלים בחו"ל, נהנים תחילה מן האנונימיות, מהפרטיות, מלוח שנה שמועדיו אינם נוגעים כל כך ואינם מחייבים; מן הויתור על ההקשבה הכפייתית לחדשות כל חצי שעה. אנחנו זוכים למנוחה מטקסים ממלכתיים, מ'מסכתות' תובעניות מבחינה רגשית, מן הצורך לייצג, לזכור אסונות, להסיק מסקנות, לסכן את הילדים, לשלם מיסים גבוהים, לנהל מחלוקת בלתי פוסקת על זכותנו על הארץ ועל אופיו היהודי של המרחב הציבורי.

ישראלי בצפון אמריקה חופשי לראשונה מההזדהות המלאה עם המדינה. ה'אדמיניסטרציה' האמריקאית מבקשת מן האזרחים הרבה פחות, וקל להזדהות עם ערכיה: האוטובוס הצהוב שחזותו הנוסטלגית מזכירה את שנות החמישים התמימות, תחנות מכבי אש המהוות מוקדי הזדהות עם גבורה אזרחית, דגלים גדולים מתנופפים, ורגע השבועה היומיומית במוסדות החינוך או בארועי הספורט. ההצטברות של כל אלו יחד בשנה מקבילה לכמות אירועי חודש תשרי ישראלי. כאן לא נפגוש במרחב הציבורי עמידת דום בצפירה, לא צום ולא סיורי סליחות. חינוך הילדים חופשי מתוכן דתי, ברחוב בבית הספר הציבורי וברכבת התחתית אפשר להרגיש את כור ההיתוך, ואנחנו הישראלים נהנים להתחמם לאורו.

רק לאחר מנוחה מספקת מן הזמזום מתחילים להרגיש בחסרונה של התרבות המוכרת ולהתגעגע לאותם הדברים עצמם. לבוקר יום שישי על מוספיו, לעדנת ארבע אחרי הצהרים, לנועם ערבי החג, ולהבנה של כל הדקויות.

והנה, לא חולף זמן רב והדור הצעיר משתחרר מן הזיכרון וחופשי מן הנוסטלגיה. ההורים מגלים בהפתעה כי הם ועולמם, השפה והמבטא נחווים על ידי ילדיהם כסרח עודף שעדיף לשכוח, כדי לפנות את כל משאבי המחשבה והכשרון למבטא אמריקאי, לקוד לבוש והתנהגות חדשים, ל'זמזום' אחר.

האתגר אכן גדול.

שלש אפשרויות ראשוניות עומדות בפני משפחה ישראלית אמריקאית המבקשת לשמור על זהותה היהודית מחוץ לישראל:

א. להצטרף לבית כנסת: עבור ישראלי חילוני הצטרפות לבית כנסת אמריקאי היא מהלך לא פשוט. המצב המתוח ביחסי דת-מדינה וחילונים-דתיים בישראל מייצר עוינות והתנכרות של רוב הציבור החילוני כלפי מוסדות דת ממוסדים. החינוך הישראלי, שתפס את יהדותו כתרבות והותיר את הטקס הדתי לחינוך הדתי, בחר שלא ללמד את סידור התפילה. לכן כאשר מגיע הישראלי לבית הכנסת האמריקאי הוא אינו דובר את שפתו. המפגש עם קהילה, אם הוא עובר בהצלחה, מעניק תחושת שייכות ומקל על הבדידות התרבותית. עם זאת, בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת, ועבור ישראלי שהיה רגיל בתרבות יהודית-לאומית – היא נחווית כמוגבלת לפרשנות דתית בלבד. בית כנסת מנוהל בדרך כלל תחת סמכות רבנית וגם אותה לא רגיל ישראלי חילוני לכבד. התרבות היהודית החילונית בישראל היא תרבות שמעדיפה להתקיים בלא תיווך. כדי לקבל אל חייהם רב יש צורך בהבניה תרבותית חדשה.

כוחו המשמעותי של בית הכנסת הוא בכניסה לקהילה. באם נוצרת קירבה וחברות בין המשפחה הישראלית לחברי הקהילה, הרי נמנעת הבדידות ותחושת הריקות הקשה ויש סיכוי טוב שההורים כמו הילדים יצליחו לשמור על זהותם היהודית במעבר. הקהילה היהודית-אמריקאית בדרך כלל מצפה מן הישראלים לאמץ את דרכי חייהם, לקבל את יהדותם כ'דת', כמקובל באמריקה, ולהשתתף בתפילות ובארועים. משום כך ההשתלבות מאתגרת במיוחד ומטילה את מירב המאמץ על הצד הישראלי.

ב. להצטרף לקהילה הישראלית: כשישראלים נפגשים אלו עם אלו מורגשת ההקלה. אפשר 'להוציא את הבטן' באופן תרבותי ולהתענג על העברית ועל כללי התנהגות חופשיים יותר. עם זאת לא פעם באירועי הקהילה הישראלית – בעיקר בקהילות מחוץ לניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ומרחבי ההי-טק – יש תחושה שהיא 'תקועה' בתקופה האחרונה בה שהו אנשיה בארץ. המוסיקה, האוכל והפוליטיקה הם בעיקר נוסטלגיים. לא מתקיימת כמעט בכלל תרבות עכשווית משמעותית. ה'יחד' הישראלי לא קשור לחיי היומיום האמריקאים ולהוויה המקצועית של חבריה והוא רגרסיבי משהו. נעים לפגוש ישראלים קצת כמו שנעים לחזור לשבת אצל ההורים: מנוחה חמימה בתוך המוכר והידוע. כמו נעל בית משובצת של 'המגפר' – נוח, אבל לא תנעל אותה לעבודה.

ג. התבוללות: להתבוללות שני פנים. מצד אחד, זו השתלבות חיובית שיש בה התקבלות, עניין והרחבת העולם התרבותי והרוחני. מצד שני, התבוללות היא היבלעות ואבדן הזהות הפרטית לתוך הרוב. אפילו בצפון אמריקה, חברת מהגרים בעלת אתוס של כור היתוך, מעבר לאתוס הרשמי של אזרחות וזכויות חברתיות שוות קיימים מעמדות שאינם רשמיים. הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. הנימוס האמריקאי עלול רק להגביר תחושה זו. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן. מי שראה את עצמו כמצליח בתל אביב לא תמיד יוכר ככזה בוושינגטון. הטיפוס להכרה חברתית באמריקה הוא מסע ארוך ומייגע. למהגרים כמעט ואין קיצורי דרך. כאשר ההשתלבות אכן מתרחשת יש בה צדדים רבים של יופי, עומק ועונג אנושיים תרבותיים וחומריים. החלום האמריקאי רלוונטי כתמיד.

הצד השלילי בהתבוללות הוא הקושי לשמור על זהות פרטיקולרית בתוך חברה שבאופן יסודי מקבלת מהגרים בסבר פנים יפות. מבטא זר מתקבל באי נחת. יש עידוד רב, לעתים תקיף, להיות 'אמריקאי' במהירות האפשרית. באווירה כזאת קשה מאוד להעביר לילדים מסורת שאינה תרבות הכלל – לשמור על שפה, כללי התנהגות, מוסר וטקסים. אלו נראים מיושנים ומביכים לעין הצעירה המבקשת להענות להזמנה של כור ההיתוך החדש. שעות העבודה ושעות הלימוד האמריקאיים ארוכות הרבה יותר מהישראליות; המשפחה מבלה במשך ימי השבוע מעט זמן משותף. השפה האנגלית כובשת במהרה את התודעה של בני הדור הצעיר ואם לא מאד מתעקשים– הם מפסיקים לענות בעברית. אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

כיצד לייצר 'זמזום' עצמאי

מדינת ישראל מכירה באתגר הזהות של ישראלים אמריקאים ובמספרים הגדולים של מי שאובד לה מידי שנה. משאבים עצומים מוקדשים ל'קירוב' הישראלים היהודים ליהדות ולקהילות היהודיות. רוב רובו של הכסף מיועד לפעילות של שליחים מן המחנה הדתי לאומי בקרב קהילות ובתי ספר. כמו כן מושקע סכום עצום בחב"ד, שאופייה החרדי-חסידי רחוק מאד מן הרוח של ה'זמזום העברי'. חב"ד ידועים ביעילותם בפעולות 'קירוב' וקברניטי המדינה תולים בהם את יהבם. רוב המאמץ שעושה המדינה מושתת אפוא על הבנת הזהות היהודית כזהות דתית, מתוך תפיסה כי רק הקהילות הדתיות שמרו על זהותן. תפיסה זו מתחזקת על ידי הסטטיסטיקה המעידה על אחוזים נמוכים יותר של התבוללות בקהילה הדתית.

אני חולקת על ההנחה הרואה את הדת כאפשרות היחידה לקיימות יהודית. אני רואה בזהות היהודית התרבותית זהות עמוקה, שלמה ובעלת ערך ומצרה על חוסר האמון והקלות בה מניחים נבחרי הציבור לתופעה המופלאה הזאת להעלם בלי מאבק.

ברצוני להציע מספר דרכי פעולה אפשריות נוספות המבוססות על ראיית והבנת הזהות היהודית כזהות תרבותית. אימוץ דרכי פעולה אלה יכול להתבצע בחבורה, קהילה או אירגון כמו גם באופן עצמאי של משפחה או יחיד.

קודם כל עברית

החיים בעברית, שנראים מובנים מאליהם בישראל, הם נס תרבותי גלוי. שפה שראשיתה באלף השני לפני הספירה מתרוננת, מתחדשת ומאפשרת ביטוי עשיר ועכשווי לכל שדרות החיים בהווה. ה'זמזום העברי' – החל משמות האנשים, המקומות, הזמנים והעונות, עבור ברוב מוסדות החברה, שטרי הכסף, סדרי הדין ועד שפת שירי הערש, שפת האהבה ושפת החלום – מציף את ההווה בעושר של משמעות עתיקה-חדשה שמהדהדת בכל.

השפה, הנוגעת במקום האינטימי ביותר של האדם, בחשיבתו, משפיעה באופן עמוק על זהותו. שפה היא לא רק אוצר מילים אלא גם הקשר, טון וסגנון דיבור, אוצר דימויים וקשר לאין-סוף הקשרים מן העבר. מתוך כך נראה כי התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים. השפה היא מייצרת 'הזמזום' העוטף והאוצר עבור הפרט את היקום היהודי כולו, גם כשהוא מוקף בתרבות אחרת.

ישראלים אמריקאים מגיעים לאמריקה עם המשאב החשוב ביותר כשהוא מובן מאליו: כולם דוברי עברית. המודעות לחשיבותה של השפה והמאמץ לשמור עליה, לדבר בה, עשויה להיות המפתח החשוב ביותר בשמירת הזהות העברית. ההרגל להקשיב לרדיו ולטלוויזיה, לפודקסט ולקולנוע עברי מרגע שעוזבים את הארץ כבר לא מובן מאליו, ולפיכך הוא העבודה התרבותית. מי שיהיה לו בני שיח משמעותיים איתם אפשר לדבר בעברית, יוצרים שימשיכו ליצור בעברית והורים שיצליחו לשמר אצל ילדיהם עברית 'טריה' שמעורה בהתחדשות השפה, שמכירה את היצירה החדשה מספרות ילדים ועד קולנוע – חזקה עליהם שלא יאבדו את 'הזמזום' העברי ויעניקו לעצמם את הכלי היעיל ביותר לעצמאות תרבותית.

מרחבים יהודיים –עבריים מחוץ להקשר דתי

המרכז הקהילתי האמריקאי, ה-JCC, שאופיין במשך שנים רבות בעיקר כפעוטון וכמרכז ספורט, מרחיב כבר שני עשורים את פניו. פרשנות מחודשת למרכז הקהילתי כמקום לטקסים ומפגשי חגים ואירועים על לוח השנה העברי עשויה ליצור מרחב תרבותי מסוג חדש, לאו דווקא דתי, המאפשר מפגש ופעילות שמתאימה לתפיסת העולם של המשתתפים כולם. מקומות נוספים כמו בתי קפה, מוזאונים, תאטראות והרחובות עצמם, עשויים להיות 'מרחב פופ-אפ', לאירועים יהודיים, מרחב שעשוי להתאים לישראלים אמריקאים כמו גם ליהודים אמריקאים שבית הכנסת אינו מספק את כל צרכיהם בתרבות יהודית. מפגשים כאלו, שיש בהם לימוד משותף של טקסט, מופע תרבות או שיח חופשי על שאלות החיים, עשויים לתרום לשתי הקהילות ואף ליצור קהילה חדשה של 'גם וגם'; לא כזאת שתגרום לחבר קהילה לנטוש את שייכותו הקודמת אלא כזאת שתוסיף פן נוסף של שייכות.

יצירה ישראלית אמריקאית כבר קיימת: מאיה ערד המשרטטת את חיי הישראלים בעמק הסיליקון, רובי נמדר המתאר חזיון מקדשי בניו יורק, ורבים אחרים. המרחב התרבותי החדש מרגש ומרתק. הוא בעיני המעבדה המתקדמת ביותר שיש היום בעולם לזהות יהודית.

המרחב הוירטואלי

העשור האחרון שינה את כל מה שידענו על 'מרחב', ואנחנו, המחנכים היהודיים, עוד מתקשים להכיר בעולם החדש. במכוניות של ישראלים אמריקאים ברירת המחדל היא בדרך כלל גלי צה"ל. הטלויזיה נגישה דרך נטפליקס או יו-טיוב, וגם הערוץ הישראלי התעדכן ואפשר לראות בו כמעט כל מה שרואים בארץ. ספרים דיגיטליים קיימים בכל מקום ואמזון יכולה לשנע למי שחפץ בכך ספר חדש של אגי משעול או אסף ענברי אל סף דלתו תוך יממה. שוערי התרבות כבר אינם מנהלים את התנועה של התרבות. התרבות הישראלית הכתובה, המוסיקה, השירה והקולנוע ניתנים לצפייה מכל מקום ובכל שעה. בכל זאת, יש צורך בהכרות וביצירת החיבורים המתאימים כמו גם בלקיחת האחריות להפוך ל'עורך תוכן' עצמאי כדי להתאים בין התוכן ללוח השנה, לטקסי החיים ולצרכים הפרטיים של הפרט והמשפחה. פורטל תרבות עברית גדול, שמחדש את החזון של אחד העם למרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, עשוי להיות ספק תוכן יומיומי כמו גם מרחב שמייצר קשר וחיבור בין אנשים ובין קהילות. פורטל כזה עשוי לשרת את בתי הספר העבריים היומיים ואת בתי הספר של אחר הצהרים. יהיה בו מקום למפגשי יוצרים כמו גם להתחברות של כל יהודי מכל מקום בעולם למרחב עברי משותף. השותפות בתרבות היהודית בעולם הוירטואלי מאפשרת מעקף של בעיות רבות שכיום מרחיקות בין קהילות. היא זולה, היא על מקומית ועל זמנית והיא נגישה לכל מי שיש לו טלפון נייד.

לימוד תורה

מאז ומתמיד האמנתי כי התורה היא האדמה המשותפת עליה כל יהודי העולם יכולים לעמוד ביחד. לימוד עכשווי מחדש בכל יום את הברית של מתן תורה. ישנן דרכים רבות ושונות למפגש מתמשך עם מקורות ראשוניים – מקרא, משנה ותלמוד – כמו גם עם מקורות עכשוויים כדוגמת ספרות, שירה וכדומה. מפגש שיש בו הכרות עמוקה כמו גם חשיבה ביקורתית ופרשנות חופשית ויצירתית הוא כלי המעמיק ומעשיר את הזהות התרבותית. לימוד בחברותא, בקבוצות לימוד ובקהילת לימוד מייצר שפה משותפת, מאפשר בירור רעיוני ומוסרי ומייצר אנרגיה לקהילה כולה. יתרונם של הישראלים בשליטתם בעברית מתאזן ביתרונם של היהודים האמריקאים בטקסיות ובניהול עצמי של קהילה. מורים טובים קיימים בשני המרכזים והרשת עשויה לאפשר לימוד מעבר למגבלות העבר.

בתי תרבות

'עלמא', בית לתרבות עברית פועל בתל אביב מאז שנת 1996. זהו מרכז תרבות המבקש להשפיע על עיצוב השיח והיצירה במרחב התרבותי חברתי בישראל. לפני שנים רבות כתבתי הצעה להקמת רשת בתי 'עלמא' ברחבי העולם, בהשראת מרכזי התרבות הצרפתית ברחבי העולם. בתים כאלו דומים במשהו לבתים שהקימו 'חב"ד' והיו להצלחה מוכחת, ודומים במשהו ל'בתי הילל' בקמפוסים. בתים דומים קמים היום על ידי 'בינה' בהודו וזוכים למבקרים רבים. לו יקומו מרכזי תרבות יהודית במרכזי הערים הגדולות שיציעו פעילות תרבותית כמו תיקון ליל שבועות, סליחות, סדר פסח, קבלות שבת, שיעורים קבועים, סדנאות לקראת טקסי חיים, לידה וקבלת פנים של תינוק לעולם, סמינרי כלולות, מפגשי בר ובת מצוה, הצגת תרבות יהודית ישראלית חדשה ודיון בה, ועוד ועוד – הם עשויים להזין את קהילות הישראלים כמו גם להוות מקום מפגש עם אמריקאים המבקשים העמקה ביהדות כתרבות. ההון התרבותי שיווצר בבתים הללו עשוי לעבור ממקום למקום כתערוכות או כסדרות שיעורים ומופעים ולהעשיר את העולם היהודי כולו.

***

ההצלחה הגדולה של הזהות הישראלית מצויה במרחב הציבורי. דווקא שם, ברחוב, במסך הטלוויזיה ובמערכת החינוך, מתממש החלום היהודי שהיה כמוס אלפי שנים בתוך הקהילה הסגורה – חלום המרחב היהודי הטוטאלי, שהוא בטוח בעצמו ויכול להכיל גם לא יהודים בכבוד. במרחב כזה הזמן הוא יהודי, השפה עברית והסיפור הגדול מתרחש שוב ושוב.

את המובנות מאליה הרגועה והשמחה בחלקה הזאת, לא פשוט לארוז כשעוזבים את הארץ ל'רילוקיישן'. אך הדבר אפשרי. כמחנכת יהודייה אני נרגשת לקראת האתגר.

 

*הכותבת, ד"ר רות קלדרון, הינה חברת כנסת וסגנית יושב ראש הכנסת לשעבר מטעם מפלגת "יש עתיד", אשת חינוך וחוקרת תלמוד.