מה שעובר עליו: ראיון עם חמי רודנר

מה שעובר עליו: ראיון עם חמי רודנר

מאת: איתי שמי

בתחילת שנות התשעים ביליתי זמן ארוך בנדודים תרמילאיים ברחבי העולם. זו היתה תקופה של טרום אינטרנט והקשר עם הבית נעשה בכתיבת מכתבים או גלויות (כאלו שכותבים על נייר ואח"כ מדביקים בול, זוכרים?). בזמן הטיול היינו מתעדכנים מוזיקלית רק כשהחלפנו קסטות עם מטיילים אחרים (אפילו צורבי הדיסקים נכנסו לשוק מאוחר יותר) אבל באופן כללי היינו מנותקים. כשחזרתי ארצה הופתעתי לגלות סצינת רוק חיה ובועטת. להקות צעירות שלא הכרתי היו הדבר הכי לוהט בשוק. מופע הארנבות של ד"ר קספר, זקני צפת, כרמלה גרוס ווגנר, כנסיית השכל, אביב גפן והתעויוט וזאת רק רשימה חלקית. האלבום של איפה הילד, זמן סוכר, ישר תפס אותי. רוק ישראלי של חבר'ה קיבוצניקים בני גילי פחות או יותר, שיצאו לעיר הגדולה ונתנו בראש.

מים רבים עברו בירקון מאז, אבל איפה הילד כאן איתנו. לא מדובר בלהקה שמתאחדת לסיבוב הופעות נוסטלגי סטייל "כוורת חוזרת", מדובר בלהקה חיה שממשיכה ליצור ואף הוציאה השנה אלבום חדש בשם "מתוק בחשכה". לפאלו אלטו הם יגיעו ב 18 לנובמבר וזאת הזדמנות מצויינת לתפוס את חמי רודנר לראיון.

צילום: עידו סימן טוב

השיר הראשון באלבום החדש נפתח ב:

לך   

לך מארצך     

לך מאשתך     

ואיפה הוא ביתך

רוץ  

חזור אל הקיבוץ       

איבדת כל תירוץ   

תתחיל מהתחלה

מעבר לקישור התנ״כי המתבקש מהשורות הראשונות. האסוציאציה הראשונה שעברה לי בראש היא דוקא השיר Once in a lifetime של טוקינג הדס בו דיויד ביירן תוהה איך הוא הגיע לכאן והאם זה אכן ביתו היפה והאם זו אישתו היפה. בהמשך אתה כותב: רוץ, חזור אל הקיבוץ. אתה עצמך הרהרת באפשרות של החזרה לקיבוץ? לתת לילדים לרוץ יחפים כל הקיץ על הדשאים…

לא. את השיר הזה כתבתי בהשראת חברים שעברו איזה משבר באמצע החיים, התגרשו, חלקם חזרו לקיבוץ, עזבו את תל אביב. ניסיתי בהרבה משירי האלבום לכתוב על הקהל שלנו, על החיים שלהם, אנשים בני ארבעים או חמישים שחלקם מתמודדים עם כל מיני דברים כמו גירושים, נישואים שניים, עוברים שינוי, בוחנים את החיים שלהם ומתחילים מהתחלה. אני אישית לא רוצה לחזור לקיבוץ.

אסף שריג חזר לקיבוץ, לא?

כן, אסף חזר וגם אופיר (אופיר בן עמי, גיטריסט, חבר הלהקה, א.ש.) חזר לקיבוץ. הוא גר בחניתה.

יש לך שריטות מהלינה המשותפת?

ודאי, כל החבילה, מה שאתה רוצה…

רוב השירים באלבום החדש עוסקים בזוגיות, בשחיקה לאורך השנים ובנסיון לשמור על הניצוץ. עושה רושם שהתכנסתם פנימה בעוד שהכל בחוץ בוער. זו בחירה מודעת? ניסיתם בכוונה להתרחק מפוליטיקה ומ"המצב"? אפילו שם האלבום יכול לרמז על המגמה הזאת, חשוך בחוץ אבל בואו ננסה למצוא קצת מתוק…

אני חושב שכן. שירים שרוצים לבוא ולהיוולד, אני לא שואל אותם מה הם רוצים. עניין אותי לכתוב על מה שמתרחש בתוך בית, בתוך הזוגיות, בתוך משפחות. בדיוק עכשיו אני עובד על אלבום משלי והוא בהחלט פוליטי ומתעסק לגמרי עם מה שקורה בחוץ. זה עוד בשלבים ראשונים של הקלטות, ממש אחרי שאני מסיים לדבר איתך אני נפגש עם הנגנים פה אצלי בסטודיו כדי לעבוד על זה. מדובר במשהו מאוד שונה, תהיה מוזיקה אלקטרונית, יהיה היפ הופ, ועוד כל מיני דברים.

עוד בענייני האלבום האחרון, השיר "היא אוהבת" מאוד הזכיר לי את Norwegian wood של הביטלס. יש בו צליל קצת פסיכדלי, סיקסטיז כזה. על איזו מוזיקה גדלת?

אני גדלתי לגמרי על סיקסטיז וסבנטיז. על הביטלס בראש ובראשונה, וגם על כל האמנים והלהקות הגדולות, אתה יודע, בוב דילן, סטילי דן, ניל יאנג, פול סיימון, גם מאוד אהבתי פאנק. הזכרת את טוקינג הדס, היתה לי תקופה שהם מאוד השפיעו עלי. "היא אוהבת" הוא בהחלט קריצה ל Norwegian wood, אתה תראה בהופעה שאנחנו מעצימים את זה…

מה אתה שומע היום? יש משהו שאתה יכול להמליץ לי?

בגלל שאני עובד הרבה עם נגנים ועם מוזיקאים לא יוצא לי לשמוע הרבה מחוץ לעבודה. אני מאוד אוהב את LCD Soundsystem החדש, קנדריק למאר אדיר, אני שומע את סולאנג' (אחות של ביונסה). בארץ יש הרבה דברים טובים, למשל אלון עדר. הייתי ממליץ לך לשמוע את המסך הלבן. חבר'ה צעירים שעושים מוזיקה נהדרת, פאנקיסטית כזאת.

אם היית צריך לבחור לפגוש ולנגן עם כל אחד בעולם, במי היית בוחר?

אני מניח שזה היה פול מקארטני.

היום לא מעט להקות רוק (ולא רק רוק) ישראליות בוחרות לשיר באנגלית. חשבת פעם לכתוב ולשיר באנגלית? לנסות אולי את מזלך בשוק הבינלאומי?

אף פעם לא היתה לי מחשבה כזאת. אני חושב שאמן יכול להתבטא רק בשפה שיש לו מה להגיד בה. רוב הישראלים שכותבים בה אין להם ממש מה להגיד, כי זה לא שפה שהם נושמים ברחוב, או דוברים וחושבים בה.

ספר קצת על התקופה הראשונה של איפה הילד, כשהכל התחיל. אתה מתגעגע?

אני מאוד מתגעגע לתקופה לפני שיצא האלבום הראשון. אני לא בנאדם שכל כך מתגעגע או עסוק בעבר, אבל התקופה לפני שיצא "זמן סוכר" היתה נהדרת כי היא היתה תקופה מאוד יצירתית. המון אנשים יצרו והיו ג'אמים כאלו בבתים בתל אביב. בקעו אז הרבה להקות ומוזיקאים שהם עדיין פה בסביבה. כשיצא האלבום הרבה דברים התחילו מאוד להתמסחר ואני באופן אישי לא זוכר את תקופת התהילה של איפה הילד ב 93 ו 94 כתקופה טובה. לא הרגשתי כל כך נח עם כל המהומה הזאת. גם הייתי מבוגר יותר. אני מבוגר בעשור מאמנים דוגמת אביב גפן ומאור כהן והייתי במקום אחר. אני גם חושב שמה שהלך בניינטיז זה היה קצת תופעת עדר. אמרו לחבר'ה הצעירים שמה שהולך זה רוק, אז הם באו להופעות אבל לא היתה שם באמת אהבה והקשבה אמיתית למוזיקה. היו המון מופעי עירייה כאלה, שהביאו לציבור בבימות ואירועים.

אני מרגיש שאלו שמגיעים כיום להופעות, המוזיקה שלנו אומרת להם משהו. מדובר באנשים יותר מבוגרים והפידבק שאני מקבל מהקהל הוא הרבה יותר אותנטי.

היתה תקופה בה עבדת כקופירייטר במשרד פרסום. האם תכננת לשים את פרק הרוקנרול מאחוריך ולעבוד בעבודה "מסודרת" או שידעת שתמיד תמשיך ליצור ולהקליט?

באמת באותה תקופה ממש לא הייתי בטוח שאני אמשיך לעשות מוזיקה.

צילום: עידו סימן טוב

יש הרבה מאוד אהבה והכרה במזל שיש לנו שאנחנו עדיין יכולים בגילנו לנגן ושיש אנשים שאוהבים את מה שאנחנו עושים וזה מעניין אותם. כולנו כבר סביב החמישים, יותר או פחות, ובלי שום ספק זה אחרת. אבל התשוקה כשאנחנו מנגנים היא אותה תשוקה.

ספר קצת על האיחוד המחודש של איפה הילד. איך זה לחזור ולנגן יחד? עכשיו כשיש משפחה, ילדים ומחויבויות של אנשים "גדולים", עדיין יש אנרגיות?

יש הרבה מאוד אהבה והכרה במזל שיש לנו שאנחנו עדיין יכולים בגילנו לנגן ושיש אנשים שאוהבים את מה שאנחנו עושים וזה מעניין אותם. כולנו כבר סביב החמישים, יותר או פחות, ובלי שום ספק זה אחרת. אבל התשוקה כשאנחנו מנגנים היא אותה תשוקה.

הילדים מתעניינים במוזיקה? הם רוצים ללכת בעקבות אבא?

אני אבא "זקן", התחלתי מאוחר (חמי נשוי לקרן, שהיא אוסטרלית ויש לו שתי בנות ובן, א.ש) והם עדיין קטנים. הגדולה בת תשע והיא לומדת לנגן ויש לי הרגשה שאולי היא תתפתח בתחום, אבל אתה יודע, אני בשום אופן לא לוחץ עליהם, כמו שאף אחד לא ניסה ללחוץ עלי או לנסות לשכנע אותי לנגן.

חשבת\חשבתם  פעם על האפשרות של חיים בחו"ל?

תמיד יש את השאלה איפה אנחנו הולכים לגור. היום איפה שאתה גר בעולם זה לא כמו פעם, אתה יכול לחלק את זמנך בין כמה מקומות. מה שחשוב זה התרבות, ולא כל כך המיקום הגאוגרפי. אני חי ומתפרנס מעברית, וזה דבר שיש לו בהחלט משמעות. בינתיים אנחנו בארץ.

אתה יוצר בתחומים אחרים מלבד מוזיקה?

אני כותב כל הזמן. מנסה גם לכתוב תסריטים. בנוסף אני מלמד כתיבה והלחנה ועושה הרבה מאוד דברים.

אם כן עוד מעט הם אצלנו. חמי הבטיח שמי שיגיע להופעה יקבל חוויה נהדרת של רוק ישראלי ואני סומך על המילה שלו, אז יאללה בואו. כל הפרטים כאן

חג ההודיה: הסיפור מאחורי תרנגול ההודו והפאי הריחני

מאת: טובה בירנבאום

ממש כמו פסח, שבועות וסוכות היהודיים, גם חג ההודיה האמריקאי, ה-Thanksgiving, מקורו בלוח השנה החקלאי. המתיישבים הבריטים בתחילת המאה ה17, הביאו איתם מאנגליה את חג האסיף, שהיה נהוג בכנסיה הפרוטסטנטית. אבל לקח זמן עד שלמתיישבים החדשים הייתה סיבה לחגוג: לפי הסיפור, החג נחגג לראשונה ב״עולם החדש״ לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב. עד שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של השבטים המקומיים, הם איבדו כמחצית מחבריהם, איתם הגיעו בספינת הראשונים המפורסמת, המייפלאואר.

לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט האינדיאני המקומי, הוואמפאנואג, כאות תודה על שלימדו אותם את סודות החקלאות והדיג המקומיים, ואשר בזכותם הצליחו סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת ותפוחי אדמה. אבל האידיליה שנושבת מן הציורים של סוף המאה ה19, בהם המתיישבים החדשים מסובים לשולחנות עמוסי כל טוב לצד האינדיאנים המקומיים, לא בהכרח מוסכמת על כולם; אנחנו יודעים היטב כי שבטים אינדיאנים שלמים נמחקו תחת ידם הכובשת של המתיישבים החדשים, וגם החברה האמריקאית עברה תהליך התבגרות והכרה בסיפור ההיסטורי האמיתי. גרסאות קצת פחות עליזות על מקורו של החג מייחסות אותו לחגיגות שנערכו לאחר ניצחון המתיישבים החדשים בקרב עקוב מדם עם שבט הפקוט האינדיאני, בקונטיקט בשנת 1637.

החג נחגג מתחילת המאה ה17 בווריאציות שונות, אך קיבל את תוקפו הרשמי רק בשנת 1941 ע״י הנשיא רוזוולט, שקבע כי חג ההודיה ייחגג בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. התפריט של ארוחת הערב, שנאכלת בסיומו של אחר צהריים משפחתי ארוך וחמים במיוחד, כוללת, בנוסף לצלי תרנגול ההודו המפורסם, מאכלים שאופייניים לגידולים של המתיישבים הראשונים: רוטב בשר, מחית תפוחי אדמה, בטטה, שעועית ירוקה, רוטב חמוציות, וכמובן לקינוח- פאי דלעת מהביל.

חג ההודיה, שהחל כחג דתי, הפך עם השנים לחג אמריקאי לאומי חילוני, ולפיכך, הוא מאפשר לצקת לתוכו תכנים תרבותיים נוספים: אם בחרתם לציין את החג, ותרצו להוסיף לו נופך אישי משפחתי, תוכלו להציע למסובים לערוך סבב בו כל משתתף חולק עם חבריו דבר אחד עליו הוא או היא מכירים תודה הערב.

אם חשקה נפשכם להוסיף טקסט מהתרבות היהודית, אפשר לשיר קטעים מתוך תפילת ההלל המסורתית, שרצופה במנגינות מוכרות וטקסטים שאומרים במילים יפות  ופיוטיות, פשוט- תודה. אפשר להוסיף שירי תודה עבריים מודרניים כמו ״לעבודה ולמלאכה״ של ביאליק, ״תודה״ של עוזי חיטמן, ״מודה אני״ של מאיר אריאל, "כולנו זקוקים לחסד", "אלוהים נתן לך במתנה", "אנשים טובים באמצע הדרך", ואיך אפשר בלי- “What a wonderful world” , או בגרסה העברית המקסימה של עלי מוהר ומאור כהן- "איזה אחלה עולם".

מאחלת לכולנו ימים יפים, ושרק יהיה לנו על מה להודות!

על תקשורת, פוליטיקה והטַרְלֶלֶת של יו"ר אגודת העיתונאים יאיר טרצ'יצקי

על תקשורת, פוליטיקה והטַרְלֶלֶת של יו"ר אגודת העיתונאים יאיר טרצ'יצקי

מאת: אביב פרץ

"החיים שלי בחמש-שש שנים האחרונות הם טַרְלֶלֶת מוחלטת", מתוודה בפניי יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים, "כל כמה חודשים יש איזה מאבק מטורף אחר: נגד הקריסה של 'מעריב', נגד ניסיונות החיסול של ערוץ 10, נגד הסגירה של החדשות מקומיות, נגד כל מיני ניסיונות השתלטות על 'גלובס', הסיפור של תאגיד השידור הציבורי… עכשיו פיצלו את ערוץ 2, וגם זה מייצר המון דרמה – זה לא נגמר".

טרצ'יצקי (37), שירצה ב-OFJCC על מערכת היחסים בין הפוליטיקה והתקשורת בישראל, הוא עיתונאי מזה תריסר שנים ועומד בראש ארגון העיתונאים מאז הוקם ב-2012. "אף פעם לא חלמתי להיות עיתונאי", הוא עונה כשאני שואל אותו איך התגלגל למקצוע. "התחלתי לכתוב בתקופה שבה הייתי בטיול בחו"ל, וגיליתי שאני מאוד נהנה מזה ומבטא את עצמי היטב באמצעות המילה הכתובה. כשחזרתי לישראל, ניסיתי לחשוב איך אני משלב את זה בחיים – מצד אחד רציתי להתעסק בחינוך, ומצד אחר בכתיבה – ופתאום זה נחת עליי, הבנתי שעיתונות היא בדיוק החיבור בין השניים".

אבל עיתונאי בדרך כלל לא נהיה פובליציסט מהיום הראשון אלא מתחיל כריפורטר, תפקיד שבו הוא פחות מביא מעצמו ויותר מסקר את השטח. זה לא ניפץ לך קצת את החלום?

"אין ספק שכשאנשים חולמים על עיתונות, הם בדרך כלל מחפשים לכתוב את דעתם, ואין ספק שגם לי הייתה הנטייה הזו כשנכנסתי לתחום. אבל אני חושב שההשפעה המרכזית היום של העיתונות היא דווקא לא בפובליציסטיקה, אלא בסיקור של הנושאים. למשל, אחד מהדברים שדחפו את העבודה המאורגנת בישראל היה שהתחילו לכתוב יותר על הנושא והעלו שאלות. כלומר, הבעיה המרכזית לא הייתה שכתבו טורי דעה נגד מאבקי עובדים, כמו שפשוט לא סיקרו את זה. ברגע שמשהו לא מסוקר, הוא פשוט לא קיים, ואנשים לא רואים אותו כאופציה. לכן אני חושב שהיכולת העיקרית להשפיע בתור עיתונאי היא לא להגיד לאנשים מה לחשוב, אלא להגיד להם על מה לחשוב ואיך לחשוב. למשל, כשעושים כתבה על מאבק עובדים, האם ההתייחסות בה היא רק ל'איזה באסה, השביתו את נתב"ג', או שמתעסקים גם בשאלות כמו למה העובדים האלה שובתים, ומה היו האלטרנטיבות. בגלל זה כעורך חדשות ההשפעה שלי הייתה לא פחותה מאשר לו הייתי פובליציסט שמהגג".

את דרכו העיתונאית התחיל ב"הארץ", במרוצת השנים עבד בגופי תקשורת שונים והתמקד בעריכת חדשות ובכתיבה על נושאים חברתיים. אלא שדי מהר הטיל טרצ'יצקי את עצמו לתוך המאבק על דמותה של העיתונות בישראל. "מהרגע שנכנסתי לתחום הרגשתי שהעיתונות לא יכולה למלא את התפקיד שלה כמו שצריך במצב הנוכחי בחברה הישראלית", הוא משחזר, "אחד הדברים שהרגשתי על בשרי היה שאנחנו העיתונאים פשוט מאוד חלשים, גם בכל מה שקשור בתנאי ההעסקה וגם בהיבט של החופש העיתונאי, כשהמערכת מלמעלה מנחיתה כל מיני פשרות אתיות, ועיתונאי יודע שאם יגיד 'לא', יפוטר. כל זה מייצר עיתונאים חלשים יותר ועיתונות חלשה יותר. חשבתי שהדרך לשנות את זה היא לאגד את העיתונאים ולתת להם כוח גם לשפר את תנאי ההעסקה שלהם וגם להיות אנשי מקצוע טובים יותר, שלא צריכים להיכנע לכל לחץ חיצוני". ב-2007 חבר טרצ'יצקי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" ויחד הקימו ועד עיתונאי בעיתון. "זה היה ועד תקדימי", הוא מבהיר, "אחרי שעשרות שנים בתחום העיתונות לא הקימו ועדים. עשינו את זה במסגרת גוף שנקרא 'אגודת העיתונאים'. עמוס שוקן, המו"ל של הארץ, היה ידוע כמי שלא מאוד חובב עבודה מאורגנת, והשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי לפרק התארגנויות שהיו אצלו בעיתון".

אז כשניסיתם להקים את הוועד, הוא ניסה לעצור בעדכם?

"לא, בפועל לא הייתה התנגדות. לפעמים – וזה משהו שאני חושב שנכון לגבי הקמת ועדים בפרט ובחיים בכלל – החשש ממשהו הוא הרבה יותר חזק מהמציאות עצמה. אבל האתגר המרכזי היה לגרום לאנשים להבין שהם צריכים לעשות את זה, והם יכולים לעשות את זה, ושזה לא יפגע בהם".

דרך אגודת העיתונאים ב"הארץ" הצטרף טרצ'יצקי לאגודת העיתונאים, גוף שנוסד בשנות השלושים ומאגד עיתונאים רבים בישראל, ובמשך ארבע שנים ניסה להופכה לאיגוד מקצועי פעיל. כשמאמציו העלו חרס הוא הגיע למסקנה שלאגודת העיתונאים אין תקומה. טרצ'יצקי גיבש סביבו כמה עיתונאים ויחד הם נפגשו בשלהי 2011 עם יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני. "הצענו לו להקים איגוד מקצועי חדש בהסתדרות, שייקרא 'ארגון העיתונאים'", הוא מספר, "ביקשנו את הגב של ההסתדרות למהלכים שאנחנו רוצים להניע, ובה בעת ביקשנו להקים את הארגון באופן כזה שהוא יהיה מאוד עצמאי. כך הוסכם, ויצאנו לדרך". הארגון הוקם בתחילת 2012 ותוך פחות מחודש כבר היו חברים בו כ-500 עיתונאים. לאחר כשלוש שנים המספר הזה נסק ל-3,000, והארגון הקים ועדים ביותר מ-25 כלי תקשורת, בהם הגדולים והמשמעותיים בישראל. "ארגון העיתונאים היה הצלחה חסרת תקדים בתחום העיתונות ואף בעבודה המאורגנת בישראל", מסכם טרצ'יצקי את סיפור ההקמה, "מענף ששיעור ההתאגדות בו היה פחות מעשרה אחוז – למעשה רק ברשות השידור ובגלי צה"ל עיתונאים היו מאוגדים – לארגון המייצג כיום קרוב ל-80 אחוז מהעיתונאים בישראל".

ארגון העיתונאים, שקם בסך הכול לפני פחות משש שנים, הפך לגורם מרכזי בתחום העיתונות בפרט ובחברה הישראלית בכלל, וקולו נשמע במאבקים רבים. הנה שתי דוגמאות על קצה המזלג: כשניסו לסגור את ערוץ 10, הארגון ייצג את העיתונאים, והיה בראש החץ של המאבק נגד הסגירה. בסופו של דבר הערוץ לא נסגר וקיבל רישיון שמאפשר לו לשדר למשך 15 שנה; במאבק נגד הסגירה של 'מעריב', שנכנס להקפאת הליכים, הארגון היה מעורב בתהליך המכירה, וחתם על הסכם קיבוצי עם מי שבסופו של דבר רכש את העיתון. ואולם המאבק הבולט ביותר של הארגון בשנתיים האחרונות הוא על השידור הציבורי. כידוע, מדינת ישראל הובילה תהליך של סגירת רשות השידור והקמה של גוף שידור חדש, תאגיד השידור הציבורי. כשנה וחצי לאחר שעבר החוק, המדינה שינתה כיוון והחלה לדחוף לסגירת התאגיד. "מרגע שהתאגיד קם איגדנו את העיתונאים שם והפכנו להיות הארגון היציג שלהם", מספר טרצ'יצקי, "ניהלנו הרבה מאוד מאבקים, ברמה הציבורית, הפרלמנטרית והמשפטית, והצלחנו – במסגרת מאבק ציבורי נרחב ובשיתוף פעולה עם עוד כמה גורמים – למנוע את הסגירה של התאגיד".

אלא שזמן קצר לאחר מכן העלילה הסתבכה. "שר האוצר, משה כחלון, ונתניהו הסכימו על מתווה של פשרה ביניהם: תיקון לחוק שבמסגרתו יתפצל את התאגיד לשניים ויוקם תאגיד נפרד של חדשות. אם אתה שואל אותי למה", מנדב טרצ'יצקי את פרשנותו, "נתניהו הבין שהוא לא יכול לשלוט בתאגיד. השינוי המהותי בין התאגיד לבין רשות השידור הוא שברשות השידור המנכ"ל היה צריך להיות מאושר בממשלה, ואילו בתאגיד שר התקשורת צריך לבחור שופט בדימוס, שמקים ועדות איתור, שבוחרת מועצה – ורק המועצה בוחרת את המנכ"ל. באופן הזה לממשלה יש קושי להשפיע על זהות המנכ"ל, ודרך זה להשפיע עליו גם ביום יום. אני חושב שברגע שנתניהו ראה שהוא לא יכול להשפיע, לא על ראש המועצה של התאגיד ולא על המנכ"ל, הוא ניסה לסגור את התאגיד, וכשהוא הבין שהוא לא יכול, החליט שהוא לוקח מהתאגיד את החדשות, ומעביר אותן לתאגיד חדש. בסופו של דבר מה שנתניהו רוצה זה לשלוט, ולכן מה שמעניין אותו זה החדשות ולא איזו דרמה תהיה משודרת או איזה שירים ישימו בקול המוסיקה".

הארגון ניסה להיאבק נגד תיקון החוק, לשווא. "כל מי שנפגשנו איתו, כולל אנשים מהליכוד, היה נגד תיקון החקיקה, כולם אמרו: 'אין לנו בררה, אנחנו חייבים לתמוך בזה'", מנתח טרצ'יצקי את חוסר ההצלחה, "היה מכבש לחצים מאוד גדול מכיוון נתניהו, היה פחד מאוד גדול שהוא יפיל על זה את הממשלה. הרי הממשלה הקודמת נפלה בגלל חוק 'ישראל היום', מה שמראה שאחד הנושאים המרכזיים שמשפיעים היום על הפוליטיקה, הוא כל מה שקשור ליחס שבין עיתונות ובין פוליטיקה". לאחר שתיקון החוק עבר, הגיש הארגון עתירה לבג"צ נגד הפיצול. ביום שבו התאגיד היה אמור לעלות לשידור כמפוצל הוציא בג"צ צו ביניים, שהקפיא את הפיצול. כיום התאגיד משדר כרגיל לפי החוק הישן, ותיקון החוק מוקפא. בדיון שהתקיים בתחילת נובמבר, התקשתה הפרקליטות לשכנע בנחיצות התיקון בחוק, ובסוף הדיון בג"צ, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הציע למדינה לשקול שינוי בעמדתה.

איך נראה המקצוע של עיתונאי כיום?

"אין ספק שהעיתונות מתחילה להכיל את אלמנטים של מקצוע סטודנטיאלי. לא כולה, אבל יש זרם מאוד מרכזי בעיתונות של עוברי אורח: באים, עובדים שנתיים-שלוש בזמן התואר, אולי קצת אחרי, וממשיכים הלאה. היכולת היום להתפרנס מעיתונות בישראל היא מאוד בעייתית. הרבה מאוד אנשים אומרים: 'אעבוד קצת בשכר לא מאוד גבוה, זה יוסיף לי שורה יפה לקו"ח ויאפשר לי להכיר הרבה מאוד אנשים'. מצד אחד יש חוסר יציבות קיצונית, אתה לא יודע מתי יפטרו אותך או יחליפו אותך, ומצד אחר שכר לא גבוה. בשלב מסוים בחיים אנשים רוצים להתבסס ולא לעבוד מסביב לשעון, אז הם הולכים להיות דוברים או עורכי דין, מקצועות שהקשרים שלך כעיתונאי מאוד עוזרים בהם, ועם זאת השכר בהם הוא הרבה יותר גבוה, ויש יותר אפשרויות קידום.

אין אופק קידום בעיתונות?

יש, אבל לא מספיק. אפשר להתקדם ולקבל שכר יותר גבוה, אבל יש מעט תפקידים כאלה ורוב האנשים יודעים שהם לא יגיעו לשם. אנחנו נאבקים באופן כללי על תנאי העסקה על כל המשתמע מכך: ימי חופשה, ימי מחלה, קרנות השתלמות והפרשות לפנסיה. גם ברמת השכר עצמו. זה הכול כמכלול, גם יצירת מנגנונים שיגנו על עיתונאים מפיטורים. חתמנו הסכמים קיבוציים כבר בכמה כלי תקשורת".

נושא אחר שקשור ליוקרה של המקצוע הוא אמינות הדיווח. בעיתונים נחשבים, למשל ב"ניו יורק טיימס", יש מחלקה שאמונה על בדיקת עובדות. תוכל לשפוך אור על הנושא ביחס לגופי התקשורת בישראל?

"כלי התקשורת בישראל היום עובדים עם תקציבים מאוד בעייתיים, ואחד הדברים הראשונים שקל לוותר עליהם הוא בדיקת עובדות. להערכתי, אין היום בשום גוף תקשורת מישהו שאחראי על בדיקת עובדות, זו פשוט עוד מטלה שנופלת על העורכים. אין ספק, שכשעורך צריך לשכתב את הטקסט, לשדרג אותו, לבחור צילום, ולעשות עוד מיליון ואחד דברים אחרים, וכל זה כשהוא עובד על כמה טקסטים במקביל, אם הוא גם צריך להתחיל לבדוק כל מיני עובדות בתוך הטקסט, מטבע הדברים זה פוגע בתהליך, ולא בדיוק הופך את העיתון למדויק יותר".

אלא שיש גם כמה קרני אור באפלה, למשל המיזם האחרון של טרצ'יצקי, "התנועה לעיתונות ציבורית". "הקמתי אותו ביחד עם עוד כמה עיתונאים", הוא מפרט, "הרעיון שלו הוא לייצר עיתונות שהיא ללא מטרות רווח בישראל. כרגע נמצא המיזם בצעדיו הראשונים, אבל השאיפה שלנו שזה יהיה גוף מאוד גדול ומשפיע". אחד הפרויקטים שכבר יצאו לפועל הוא 'העיתון', ניוזלטר שנשלח פעם ביום (גרסה אנגלית שלו נשלחת פעם בשבוע), ומאגד תכנים בנושאים חברתיים שהתפרסמו במקומות אחרים, "זה מעין 'דף הבית' לכל מי שמתעניין בנושאים החברתיים, שבו הוא יכול לסקור את הדברים הכי איכותיים שהתפרסמו, כשיד של עורך מטפלת בזה. הרעיון הוא שיש היום המון מידע, והבעיה היא בצריכה שלו. למשל, ב'דה מרקר' בדרך כלל מסקרים דברים מאוד מסוימים ואם אתה לא קורא 'דה מרקר' אלא 'גלובס', אתה תיחשף לדברים אחרים לגמרי. בין היתר זה נובע מכך שכלי התקשורת נמצאים בתחרות עסקית, ולכן כל אחד מבליט את מרכולתו ומנסה כמה שיותר להתעלם ממרכולתם של אחרים. יש לזה היגיון עסקי, אבל אין לזה היגיון חברתי, אם חושבים על עיתונות שאמורה לשרת את הציבור. חלק מהרעיון של 'העיתון' הוא לחשוב איך בתוך הסיטואציה הזו הציבור לא ייפגע". טרצ'יצקי מציין בעיה חשובה נוספת ש'העיתון' מנסה לתקן. "היום רוב האנשים צורכים את המידע דרך מנגנונים של אגרגציה, המרכזי שביניהם הוא פייסבוק. בפייסבוק אתה קודם כל כבול לאלגוריתם תעדוף תכנים, ובנוסף, מאחר שזו רשת חברתית, אתה תיחשף בעיקר לדברים שחברים שלך משתפים‏. זה מייצר בעיה חברתית קשה, כי אנשים פחות נחשפים למידע שמשרת את תפיסת העולם שלהם, ומקבלים איזושהי תמונת מציאות מעוותת".

איך אתה רואה את עתיד העיתונות?

"אני מודאג מאוד. אני חושב שאם העיתונות תמשיך בקו שבו היא הולכת, בטח העיתונות הישראלית, בקרוב לא יישאר ממנה כלום. פעם לעיתונאים היה מונופול על איסוף מידע ועל פרסום מידע. היום המונופול הזה נפרץ, ואם העיתונות לא תתאים את עצמה למציאות החדשה, אז אנשים פשוט יפסיקו לצרוך אותה. יש פה אתגר מנהיגותי מאוד גדול לקחת את העיתונות למקום אחר: לחזק את העיתונאים, לחזק את הקו שעיתונות היא שליחות ציבורית, ולהצליח לייצר כל מיני אלטרנטיבות כמו התנועה לעיתונות ציבורית. אני לא פסימי. הכיוון הוא שלילי, אבל אני אדם שמאוד מאמין ביכולת לחולל שינוי. לפני שהקמנו ועד ב"הארץ" אף אחד לא האמין שיקום שם ועד, וכשאמרנו שנקים ארגון עיתונאים ונאגד את העיתונאים במשק, אף אחד לא האמין שזה יקרה. וזה קרה. אני מאמין שאפשר לשנות הרבה מאוד דברים באופן שבו העיתונות בישראל נראית. זה אתגר שדורש הרבה מאוד מאמץ, ואני לקחתי על עצמי את האתגר הזה".

 

לפרטים נוספים על הרצאתו של יאיר טרצ'יצקי שתתקיים ב-OFJCC ב-16 בנובמבר לחצו כאן.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

נכנסים לנעליהם: ביקור בתערוכת הנעליים של אמני בצלאל בסן פרנסיסקו

מאת: אביטל משי

כאשר אנחנו חושבים על נעליים מיד עוברת בראש המשמעות השימושית שלהן. אך מה קורה כאשר משחררים את הנעליים מן המציאות היומיומית שלהן? מה אם לא חייבים לחשוב עליהן במונחים של נוחות או שיווי-משקל או אפילו שיווק? סטודנטים ובוגרי בצלאל מציגים נעליים שכמותן עוד לא ראינו.

נעל בעיצובו של גל שובל. צילום: טליה קרודו

האם נעל יכולה להיות יצירת אמנות? האם נעל שאי אפשר ללכת איתה היא עדיין נעל? כל אלה הן רק חלק מן השאלות העומדות מאחורי תערוכת הנעליים החדשנית המגיעה אלינו מהארץ לביקור בסן-פרנסיסקו. התערוכה, באוצרותה של יערה קידר, מציגה כ-60 נעליים שעוצבו על-ידי 39 סטודנטים ובוגרים של בצלאל אשר מזמינים אותנו להשתחרר מכל מה שחשבנו עד היום על נעליים.

אז איך בעצם נעליים "צריכות" להיות? ברוב המקרים הנעליים שאנחנו משתמשים בהן מיוצרות מחומרים עמידים כגון בד, עור ופלסטיק. מן הסתם נרצה שהנעליים שאנחנו צועדים איתן יחזיקו מעמד לאורך זמן, ישמרו על כפות הרגליים שלנו מפני כל מיני חבלות, יהיו נוחות, יאפשרו לנו שיווי-משקל ואם אפשר, גם שתהיינה מעוצבות ואפנתיות. יש בינינו שיגידו שקודם כל אפנתיות ורק אחר-כך כל השאר.

נעל בעיצובה של ספיר צידון. צילום: אמיר איסוביץ'

האמנים המציגים בתערוכה בוחנים את הקונבנציות המוכרות ומנסים לחשוב על מציאות אחרת וחווית משתמש חדשה. נתחיל מכך שחלק גדול מן הנעליים המוצגות בכלל לא באות כזוג. חלקן בכלל לא מעוצבות כפריט שמאפשר הליכה. הרבה מהן עשויות מחומרים שבדרך כלל לא מייצרים מהם נעלים. סיגלית לנדאו לדוגמא, מציגה נעליים אשר טבלה בים המלח לזמן ממושך עד שכוסו לגמרי בגבישי מלח. איתן ברטל מציג נעליים שהן "יפות לכדי כאב" ובוחנות עקבים שממוקמים במרכז הסוליה ולא בקצה שלה. קובי לוי, אמן שעיצב נעליים לליידי גאגא בכבודה ובעצמה, מציג בתערוכה נעליים בצורת תוקן. בקיצור, לא מה שחשבתם.

כל נעל ונעל בתערוכה מציגה תהליך של חשיבה חדשה על מושג הנעליים. באופן מעניין ובאותה נשימה, חשיבה חדשה על נעליים מאפשרת לנו לחשוב מחדש גם על מושגים אחרים. הנעליים המהפכניות מעוררות הסתכלות חדשה גם לגבי הגוף שלנו, היחסים שלנו עם אנשים אחרים, האינטראקציה שלנו עם הסביבה והצורה שבה אנחנו חושבים על ההיסטוריה. חשוב לציין, שלמרות שהנעליים בתערוכה אינן מעוצבות לשם כך, קטלוג התערוכה מוכיח לנו שבכל זאת ניתן לנעול את כולן, כך שעד כמה שהן פנטסטיות, מוזרות ושונות, בסופו של דבר, הן עדיין נעליים.

התערוכה, המציגה ב-Refusalon Gallery שבסן פרנסיסקו, פתוחה לקהל בכל יום עד ה-21 בנובמבר, כולל סופי שבוע, מהשעה 11 בבוקר ועד שבע בערב. בואו להגיד שלום.

A WALK OF ART Visionary Shoes

Refusalon Gallery

בקרוב ב-OFJCC: ביקור (המלכה) ויקטוריה חנה

בקרוב ב-OFJCC: ביקור (המלכה) ויקטוריה חנה

מאת: דלית גבירצמן

היא מהממת. היא מכשפת. היא מסקרנת. היא כבשה את ליבי כבר מהרגע הראשון, מהצליל הראשון ומהאות הראשונה שהוציאה מפיה. אני זוכרת איך הלב שלי החסיר פעימה, כשצפיתי לראשונה בסרטון הוידאו המדהים שלה לשיר ״אלף בית-הושענה״. יש בה פשוט את הכול. יש בה את הקול, את היופי, הדרמטיות, העוצמה, החוכמה והכישרון של כוכבת. יש בה את הסוד, המסתורין, הכריזמה, הטוטליות, העומק והסיפור האישי שהופכים אותה לאניגמה ולהצלחה גדולה. יש בה את חנה ויש בה את ויקטוריה. יש בה רוחניות וגשמיות, פיוס והתרסה, מרד וקבלה, ילדותיות ונשיות ובעיקר, חולשה שהופכת לעוצמה.

צילום: דוד עדיקא

מזה כשבועיים ימים שאני אפופה בה, הולכת שבי אחריה ואחר הקסם שהיא מפזרת מסביבה. אני צועדת בעקבותיה ממקום למקום, נפעמת מהאנרגיה המיוחדת שלה ומקבלת ממנה המון השראה. היא לא דומה לשום דבר ולאף אחת אחרת שפגשתי מימי. היא אחת, יחידה ומיוחדת. אני בוחנת אותה כמו אבן חן לא מלוטשת תחת עיני. אני לומדת אותה ועליה בשיחות רבות פנים מול פנים, בטלפון, כשהיא מופיעה מול קהל, מרצה מול סטודנטים, מתאמנת עם מוסיקאים ומסתגלת למקום חדש וסגנון חיים כה שונה משלה.

ויקטוריה חנה הגיעה למחוזותינו לאחר שהוזמנה להשתתף בסידרה של הרצאות באוניברסיטת ברקלי. במסגרת קורס הנקרא ״חיי הלילה ביהדות: שירה, מוסיקה ומופעי פולחן מהרנסנס ועד היום״ הניתן ע״י פרופסור פרנצ׳סקו ספנולו, ויקטוריה חנה עובדת עם הסטודנטים על רפרטואר הנקרא ״Magic Spells” העוסק בקמיעות עתיקים. כך אנו זוכים לראות ולשמוע, במרחק נגיעה, את אחד הקולות המעניינים והמיוחדים שקיימים היום במוסיקה הישראלית. את הביוגרפיה שלה ניתן כבר לקרוא בכל מקום, לכן אמסור אותה בקצרה: ויקטוריה חנה נולדה בירושלים למשפחה חרדית. בילדותה סבלה מגמגום כבד שמירר את חייה אך לא מנע מבעדה להתבטא. נהפוך הוא, היא הרבתה לשיר שכן, באורח פלא, הגמגום נעלם כאשר שרה. כנערה, נמשכה לעולם החילוני, ובעיקר לתאטרון. כששמעה שמביימים את "הדיבוק" בהבימה ניגשה לאודישנים ונבחרה לתפקיד לאה׳לה. היא נסעה לניו יורק והתוודעה לחבורת מוזיקאים שמנהיגה הסקסופוניסט היה ג'ון זורן. בניו יורק היא התחילה להופיע עם חומרים משלה ביחד עם להקה שכללה את המוזיקאי והמפיק תמיר מוסקט, שאף הפיק את אלבום הבכורה שלה שזה עתה יצא. היא נסעה ברחבי העולם, הגיעה אל שבטים נידחים במונגוליה, נפגשה עם סבתות בכפרים באוקראינה, עם אנשי דת ביפן, ואפילו שרה לדלאי למה. אחרי שנים של מסעות בעולם, חזרה לארץ והכירה את גיא בירן, בימאי ומנהל תיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים. שם הם חיים ומגדלים ביחד את שלושת ילדיהם.

אנחנו נפגשות פנים מול פנים במרכז מגנס לתרבות וחיים יהודיים שבברקלי, ומיד מתחברות. מאוחדות באהבתנו לשפה העברית. שותפות לתחושה שהעברית היא מתנה. היא פלא. כי בראשית היתה המילה. המילה היא מפתח, היא קוד וצופן לעולמות אחרים. העברית היא הרבה מעבר לכלי שנועד לתקשורת. השפה העברית היא גשר, היא חומר ביד היוצר. תוך שניות אנחנו צוללות לעומק, לעולמה של ויקטוריה.

– מי את ויקטוריה חנה? אמנית קול? חוקרת? מפרקת מילים? זמרת? ראפרית? מטפלת? מלמדת קול? את בלתי ניתנת להגדרה.

״אני חושבת שזה הכול. זאת שאלה שקשה לי לענות עליה במשפט אחד, באמת. אני בעצמי לא יודעת. אני חושבת שכל מה שאמרת הוא נכון, אבל אף אחד מהם בנפרד לא מספיק בכדי להגדיר אותי. קודם כל, יש אספקט ברור שהוא טיפולי, ויש אספקט שהוא מאוד לימודי. יש אספקט שהוא מאוד שפתי ויש המון דברים נוספים שנמצאים שם. ולפני כל זה, הבית שלי הוא היצירה, זאת האמנות וזאת המוסיקה״.

צילום: עינת עריף גלאנטי

– יש בך שניות רבה בכל כך הרבה מישורים. בין החדש לעתיק, בין דיבור לשירה, בין חיפוש מתמיד לבין דבקות במסורת היהודית, בין יצירה אקספרסיבית וחושנית לבין סגירות וחוסר עניין בחשיפה אישית. איך כל זה מתקיים באדם אחד?

״זה מאוד נכון. זאת שאלה עמוקה ומעניינת ורק לשמוע אותה זה מרגש אותי, כי את קולטת דברים מאוד עמוקים. לא כל אחד ישאל את זה ככה. אני חושבת שלהיות במקום של מתח, להיות במקום של שאלה וחוסר פיתרון זה מקום – שכשאתה משלים איתו – אז אתה מקבל המון תובנות. העולם שלנו כל הזמן נע, הוא כל הזמן בתנועה, והפרספקטיבה משתנה מכל זווית. מכל כיוון, המציאות נראית לנו קצת אחרת, וברגע שיש לך כמה מצלמות ביחד שמסתכלות על אותו הדבר, ולכאורה סותרות אחת את השניה, את פתאום מבינה שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת ומכילה יותר דברים. במקרה שלי, עם כל הניגודים האלה, עברתי הרבה קונפליקטים פנימיים, אבל ברגע שהבנתי שזה בסדר, ושבמידה מסוימת זה קיים בכל אחד מאיתנו, רק שאצלי זה קיצוני מאוד, קיבלתי את זה. ברגע שהשלמתי עם הניגודים, התרחבתי״.

– מרבית האנשים לא חיים בשלום עם המתח הזה והיכולת שלך למצוא את היופי במתח הזה ולראות את האפשרויות שטמונות בו, פשוט מדהימה.

״אתן לך דוגמה מהעבודה שאני עושה עכשיו כאן, בקורס בברקלי, עם הקמיעות העתיקים. רובם אומרים משפט שחוזר על עצמו בכל מיני ואריאציות – אדם וחוה חוץ לילית – משמע הלילית צריכה להסתלק. זה בעצם אומר שיש פה סדר של אדם וחוה שמייצגים את הבית, את הביטחון, ואז יש איזושהי דמות אחרת, לא קשורה, שקוראים לה לילית. אני ניסיתי לעבוד עם זה ווקאלית, ופתאום גיליתי שהלילית הזאת מסמלת את כל מה שלא מקובל. היא מייצגת את כל המוזרות, הזרות, הטרוף, האחרות, הדחייה והפחד מהלא מובן. לעומת הסדר והבטחון שנותנים אדם וחוה, הלילית מייצגת את הפירוק ואת הערעור, שלפעמים אנחנו צריכים אותו בחיים, אבל אנחנו גם חוששים מפניו. שבירת הגבולות הזאת היא משהו חזק שגדלתי איתו מילדות ומאוד הזדהיתי עם הלילית הזאת. הרגשתי לא רצויה ושרוצים לסלק אותי. תוך כדי העבודה עכשיו, הבנתי שאלו שני צדדים, שני הפכים שנמצאים בי ובכל בן אדם. אין שחור ולבן, רע או טוב, אלא שניהם רלבנטיים לקיום שלנו״.

– אז איך אנחנו מיישבים את המתח שבין שני הכוחות הללו בחיים שלנו?

״אני לא חושבת שבהכרח צריך ליישב אותם. זה כל העניין, זה כל הזמן זז. לפעמים אני יכולה להיות במקום מסוים ולהרגיש מאוד דוסית ושאני לא יכולה אפילו להביט על גבר זר בעיניים, ואילו על הבמה יוצא ממני משהו לגמרי אחר, שהוא בלתי נשלט. לכן אני מרגישה בבית במחוזות האמנות, כי שם יש לי את החופש להיות בכל במקומות הבלתי פתורים האלה. בכלל, יצירת אמנות מציבה שאלה ולא בהכרח צריכה לתת פיתרון. בעיני, הקהל או הצופה לא בהכרח צריכים להרגיש בנוח. משהו צריך להיפתח בהם וצריכה להישאל שאלה. זה מה שקורה לי כשאני נחשפת לאומנות, זה משעמם לראות דברים פתורים״.

– אם החיים שלנו הם מסע שבו אנחנו מהלכים על גבי אבני דרך העוזרות לנו לחצות את הנהר מצד אחד למישנהו, מה תהיינה התחנות או האבנים החשובות במסע שלך?

״קודם כל, אבא שלי, זכרונו לברכה, והבית שגדלתי בו. מצד אחד הוא נתן לי תחושה חזקה של עומק ושל יציבות בתוך המסורת והדת, ומצד שני, היה גם סוג של הפחדה ותחושה של בית כלא. לא יכולתי לקום וללכת כי הייתי מאבדת את הבית שלי ואת הבטחון שלי, יחד עם העומק והחוכמה שהיתה שם והכלים שניתנו לי. מצד שני, גם לא יכולתי להישאר, כי לא הייתי מסוגלת להתבטא שם כמו שהייתי רוצה. רציתי בזה, ובו זמנית, לא יכולתי להיות שם. רציתי גם וגם, ואני בדיאלוג אינסופי עם העולם הזה״.

– אז אם האבן הראשונה היא הבית והמסורת, מה תהיה האבן הבאה?

Photo by Jacob Crawford

״האבן הבאה תהיה ניו יורק. הגעתי לשם בגיל צעיר בעקבות חבר שלי שהיה איש העולם. שם נפתח בפני עולם תרבותי שלם וחדש ושם מצאתי ביטוי חופשי, והכרתי אמנים מסצינת האוונגרד של ניו יורק כמו ג׳ון זורן. זה היה ציון דרך מאוד משמעותי, כי התחלתי להופיע איתם. שם הכרתי אמנים כמו יוג'ין האץ (הסולן של להקת גוגל בורדלו) ושם חוויתי חוויות אקסטטיות. דרכו הכרתי את מריאנה סדובסקה שהיא אוקראינית החוקרת שירה עתיקה. ואז הגעתי להופיע בגרמניה והיא באה לראות אותי ושרנו והתחברנו מיד. יצאנו ביחד לסיבוב הופעות באוקראינה ושם הכרתי קבוצה של יפנים שהזמינו אותי ליפן. כך נסעתי והתגלגלתי ממקום למקום ופגשתי אמנים מדהימים כמו אמנית הקול הספרדייה הנפלאה פאטימה מירנדה. התקשרתי אליה והיא הזמינה אותי לבוא אליה למדריד. היא הפכה להיות המורה שלי והיא המליצה לי לנסוע להודו ולהשתלם אצל המורה שלה, הזמר אודאי בהבלקר. נסעתי אליו, חייתי בבית שלו שלושה חודשים ולמדתי איתו. זה גם היה ציון דרך מאוד חשוב ומשמעותי. הופעתי רק מול הודים בכל מיני ערים ולמדתי לעומק מהו צליל. למדתי שצליל זה משהו פיזי, זאת ישות״.

– למה לקח לך כל כך הרבה זמן עד שהוצאת את הדיסק הראשון שלך?

״אני חושבת שהתחמקתי מזה. משהו בתוכי לא הסכים. אני חושבת שזה קשור לרגשי האשמה והפחד. הייתה לי תחושה חזקה שמה שאני עושה הוא לא בסדר. אולי זה גם מה שעיצב אותי מבחינה מסוימת. כל הזמן הצבתי לעצמי מכשולים. אני אדם שחי בעולמות מאוד אחרים והעולם הפרקטי לא קל לי. הייתי נתקלת פעם בעמודים. ברגע שהכרתי את בעלי ובנינו בית, פתאום לא יכולתי כבר לטוס כל כך הרבה. לפני כן, הופעתי בכל העולם, אבל היה לי ברור שלא אוכל לוותר על השירה. החומרים האלה כבר הוקלטו לפני הרבה זמן, וכשהילדים נולדו, הבנתי שאני לא יכולה להתחמק מזה. פניתי לתמיר מוסקט וידעתי בדיוק מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה להיות המורה והתלמידה בווידאו וידעתי בדיוק באיזו כיתה, ורציתי שיהיה שם דבש וגשם. ממש כתבנו ביחד את התסריט. הבאתי את כל האוטוביוגרפיה שלי והמחקר שעשיתי עם התנועות והאותיות אל תוך הקליפ ומהרגע שהוא יצא, פתאום התגברתי על מחסום גדול״.

– הקליפ של הסינגל הראשון מיד הפך להיות ויראלי. מתי הבנת שזהו, שההצלחה הגיעה?

״אני עד היום לא לגמרי הבנתי. אני מרגישה שיש עוד לאן ללכת, אבל אין ספק שזה פתח בי משהו. אני חושבת שכשאבא שלי נפטר, על ערש דווי, הוא נתן לי את ברכתו, ופתאום אבן נגולה מעל ליבי. זה היה לפני כניסת השבת, ישבתי לצידו וליוויתי אותו בשירה. הוא הרי לא היה מעולם בהופעות שלי. ומצאתי את עצמי משתמשת בשפה כמו חומר, כמו שאני עובדת. שרתי לו את האלף בית, את ספר היצירה, פרקי תהילים, כל החומרים שהיו שלו, בעצם. הוא לא יכול היה לדבר, אבל אני יודעת שהוא שמע את הכול. כל הפסוקים האלה קיבלו פתאום משמעות קבלית. כל אות ואות ליוותה אותו עד שנשמתו עלתה לשמיים. זכיתי ללוות את נשמתו עם הטקסטים האלה, וזה היה בשבילי שיעור מאוד חשוב להבין את הכוח של המילים. הדיבור בתור הדהוד או נוכחות פיזית היה לי מאוד ברור ברגעים האלה״.

– אז מיהי ויקטוריה ומי זאת חנה?

״אני קרויה על שם שתי הסבתות שלי, ויקטוריה וחנה. הן שני צדדים, אלו שני עולמות שקיימים בי. היום  והלילה, הפירוק וההרכבה, התמימות וההתפרקות. ויקטוריה היתה הסבתא המפרקת, המסתורית והאפלוליות יותר. חנה זאת הסבתא שהכי אהבתי בעולם. חיתנו אותה בגיל 12 והיא לא ידעה אהבה מימיה. לכן היא הסתגרה ושירתה את הסובבים אותה בהכנעה. אל חנה התייחסו בתור צדקת ואל ויקטוריה לא. בעיני, ויקטוריה היא צדקת לא פחות מחנה. היא ידעה לקחת לעצמה את מה שהיא היתה צריכה, וזאת זכות גדולה בחיים האלה. אלוהים נתן לנו גוף וחושים שלא על מנת לדכא אותם. לכן החלטתי לקרוא לאלבום ויקטוריה חנה. דוד עדיקא עשה לי שני פורטרטים והם מופיעים על העטיפה. החלק של חנה הרבה יותר מופנם ואמנותי, הוא מאוד ווקאלי והוא הוקלט באולפן אקוסטי עם רביעית מיתרים. החלק של ויקטוריה הוא החלק הקצבי, הוא מילים ואותיות״.

– האם את שרה לעצמך מחוץ לבמה?

״כל הזמן. הילדים שלי כבר אומרים לי לשתוק כי לפעמים אני לא שולטת בעצמי. למען האמת, לפני שהתחלתי להופיע הרבה, היה לי דחף גדול לשיר. היום, אני אוהבת לשיר או לדקלם (to chant) בטבע. גרנו ליד עין כרם וההריונות גרמו לי לחקור את הקול שלי בטבע. לראשונה, הרגשתי את הגוף שלי ופיתחתי קשר שמאני עם הקול בטבע, בהשראה של ספר היצירה. כיום, אני עובדת עם קבוצות של נשים דרך זה. אני מלמדת אותן להשתמש בקול ולעבוד עם הגוף, כשכל אות ממוקמת במקום אחר בגוף״.

– הגמגום הוא בעיניך ברכה או קללה? לו יכולת לחזור לאחור, היית מוותרת על הגמגום שלך?

״שאלה טובה. כשאני חושבת על הגמגום, אני חושבת על המון קושי וסבל. אני לא בטוחה שהייתי בוחרת לסבול בשביל האמנות, אבל זה מה שקרה. זה מה שנוצר. אולי הייתי בן אדם אחר. אולי היה לי יותר קל בחיים. אני לא מאלה שדוגלים בסבל״.

– האם את רואה את עצמך יוצרת בשפות אחרות פרט לעברית?

״כן, אני מתייחסת לשפה כמו לחומר. אני גם שרה בשפות אחרות. כרגע אני מוקסמת מהעברית, אבל אני משתמשת בהופעות גם בשפות נוספות כמו ארמית. אני מתייחסת אל עצמי כאל אמנית פלסטית כי הפעולה הקולית בחלל היא כמו לפסל בחלל ולכל מילה יש את הכוריאוגרפיה הספציפית שלה בפה. כל תנועה מפסלת את הקול בחלל. פתח הוא פתיחה מלאה, החיריק חורק… השפה היא מהות, היא ישות. השפה היא תדר. מבחינתי כל מילה היא פעולה בחלל. סאונד זה שפה אוניברסלית, השפה כצלילים. עברית היא שפה של מעבר, המילה מורכבת מהשורש ע.ב.ר כי זאת שפה שמעבירה. זה הד.נ.א שלנו״.

ויקטוריה חנה תופיע עד אמצע חודש דצמבר במרכז מגנס בברקלי מידי יום שלישי בסדרת המפגשים הפתוחים לקהל הרחב. היא תשתתף באירועים בבתי כנסת, תופיע במוזאונים, תיתן הופעה בסטנפורד ב-29 בנובמבר, וביום רביעי, ה-15 בנובמבר בשעה 8:00 בערב, תשתתף באירוע מיוחד הנקרא ״ויקטוריה חנה: פה בורא עולמות״ ממש כאן אצלנו ב-OFJCC בפאלו אלטו. אל תחמיצו!

שבת שלום!

שלכם,

דלית