פרשת צו: בונים משכן בתוך מציאות של כאוס

פרשת צו: בונים משכן בתוך מציאות של כאוס

מאת: אפרת אנגל

אנחנו נמצאים בתקופה של צווים. צווים של אסור ומותר. מה שהותר לפני שבוע אסור היום ומי יודע מה יהיה אסור מחר. הציווי העיקרי הוא להישאר בבית stay home. והנה לפנינו פרשת השבוע, שנקראת בשם הכה רלבנטי "פרשת "צו".

מהמילים הראשונות של הפרשה: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, אנו למדים שהפרשה עוסקת בתורת העולה. תורת הקורבנות. האופן בו צריך להקריב קרבנות והעבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. הפרשה שלפניה הייתה מיועדת לכולם, אך הפרשה הנוכחית מיועדת רק לכוהנים, ומהווה את "תכנית העבודה" שלהם בתוך המשכן.

עוד מסופר בפרשה על כך שה' אסר על הכוהנים לצאת מפתח אוהל מועד שבעה ימים. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים-עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם. הימים האלה נקראים בתורה "ימי המילואים" ובהם הוכשרו והוקדשו אהרון ובניו לעבודה במשכן.

במדינת ישראל ימי מילואים הם ימים של מילוי חובה אזרחית, לרוב במסגרת הצבא ולמען ביטחון המדינה. בפרשה, שבעת ימי המילואים הם הימים שלפני חנוכת המשכן בהם עברו אהרון ובניו הכשרה מיוחדת לתפקיד הכהונה. במשך שבעה ימים קיים משה טקס לעיני כל העם במהלכו רחץ את אהרון ובניו, הלביש אותם בבגדי כהונה והקריב קורבנות.

השימוש במונח "מילואים" וההתכנסות בתוך אוהל מועד מרגישים נכונים לתקופה של ימינו, תקופה בה אנו נדרש מאיתנו לשמור על ביתנו וילדינו בסיטאוציה שהיא סוג של הערכות בטיחותית מיוחדת. כמו שירות המילואים במדינת ישראל גם אנחנו נדרשים כעת לסוג של שירות מילואים, למילוי חובה אזרחית כלפי הקהילה בה אנו חיים וכלפי בני ביתנו.

השבועות האחרונים היו ועודם אתגר אמיתי לרבים מאיתנו ברמות שונות ומישורים שונים של החיים. כל בני הבית מכונסים בתוך הבית פנימה. גם אלו שהיו רחוקים עצרו את פעילותם וחזרו הביתה. מתלווה לכך הרגשה מיוחדת, של התכנסות ביתית, של התמלאות משפחתית, של זמן משפחתי רציף שלא מתאפשר הרבה במירוץ היומיומי הרגיל. לצד זאת, ישנם כמובן גם אתגרים. באופן אישי, אני מאותגרת מריבוי המטלות הביתיות. הטיפול בבני הבית ומילוי מלאכות הבית ממלאים את זמני ואינם מותירים לי זמן לענייני האישיים. בדגשים המיוחדים לי, אני מרגישה מחויבת לדאוג לרווחתם הפיזית והנפשית של בני הבית. דואגת לקיים סדר יום וזמן משפחתי, מארוחת בוקר דרך הסברים של המשימות שהמורה שלחה, דרך השגחה על הגדולים שגם הם יכינו שיעורים, הרי לא בחופשה עסקינן, וחזרה למטבח, להכנת ארוחת צהריים, לדאוג שישבו יחד וישוחחו, שישחקו יחד משחק (ארץ עיר חי צומח דומם באנגלית עובד נהדר), שיפעילו את הגוף. קדימה כולם להליכה משפחתית. אחריה כמובן הכנת ארוחת ערב ואולי נוסיף עוד סרט משפחתי? כן, חשוב לי לשמר סדר יום עם "טקסים" מסודרים שיבנו את הדרך, אולי בדומה למה שנדרשו הכהנים במשכן.

הקריאה בפרשת השבוע עודדה וחיזקה אותי. היא הדהדה אצלי את התחושה שיש לי תרומה משמעותית למה שקורה ויקרה במשכן הפרטי שלי. כמו הכוהנים בפרשה, שתפקידם היה חשוב להמשך קיום האמונה ושמירה על דרכו של העם, כך במצב הנוכחי יש לי תפקיד משמעותי בבניית הדרך והמשך קיומה של המשפחה שלי.

על המזבח במשכן דלקה תמיד אש, בכל יום ובכל רגע נתון. הקריאה בפרשה חיזקה את האמונה וההבנה שלי שאכן חשוב שאשמר את האש המניעה את החיים בבית גם ברגעי עומס אישיים. זה האתגר האמיתי שלי היום.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים .

אחריות רבה נדרשת מאיתנו בימים אלו, אך אנו יכולים לשנן לעצמנו כי אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

לכאורה, מה יש פה מן החדש? ומה יש פה ללמוד? הרי התנסנו כבר בחיים שלמים בבית עם הילדים, עם בן הזוג, עם לוח זמנים משפחתי צפוף שכלל הרגלי יציאה, כניסה, הסעה, בישול, אכילה, רחצה.

המשימות בבית עד כה היו רבות. כעת נוספה אחריות נוספת ואני מזכירה לעצמי את אש התמיד ובודקת היכן אני יכולה להקל ואיפה חשוב להשקיע מאמץ. מוודאה למצוא את הדרך הנכונה כדי לשמור על אש התמיד שתמשיך לחמם את סביבתה.

יש גם הקלות מסוימות למרות התוספות והניתוק לכאורה מהווית העולם אליו התרגלנו. השכמה ב-8:00 בבוקר היא אופציה לגיטימית. הילדים מקבלים חלק מהמשימות לשבוע שלם… כמו שהיה נהוג בגן, ולבטח יש פחות הסעות לחוגים…

הפרשה מסתיימת בפסוקים האלו –

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.  וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

אהרון ובניו מצווים להיכנס לאוהל מועד לשבעה ימים, לשמור על המשמרת, ואם לא התוצאה תהיה חמורה – מוות. משה הקשיב לה'. אהרון ובניו הקשיבו למשה. אנחנו מקשיבים לצווים הממשלתיים שמנחים את ההתנהלות שלנו במרחב כבר יותר משבעה ימים, מקשיבים לצו ליבנו ומוצאים בתוכנו את התשובות איך לבנות משכן בתוך מציאות של כאוס.

"עקב אכילס האמיתי של נתניהו הוא חוסר היכולת שלו להתמודד עם חולשותיו": ראיון עם העיתונאי רביב דרוקר

"עקב אכילס האמיתי של נתניהו הוא חוסר היכולת שלו להתמודד עם חולשותיו": ראיון עם העיתונאי רביב דרוקר

מאת: אביב פרץ

היו ימים – והימים הללו היו רק לפני חודש – שבהם נראָה הגיוני לחלוטין שאקבע ריאיון בבית קפה עם רביב דרוקר. אומנם באותם ימים פרה-היסטוריים הקורונה כבר הייתה שם דבר, אך הגעתו של דרוקר לפאלו אלטו להרצאה ב-JCC – עילת הריאיון – עוד לגמרי עמדה על הפרק. היום כל זה נשמע הזוי, אבל כך היה.

נדברנו להיפגש בקפה ״טאטי״ למרגלות בית הוורד, מקום שם רוחשים אולפני חדשות 13, בדיוק שבוע אחרי הבחירות. אל המרפסת המקורה נכנס דרוקר בצעדים קלילים, נונשלנטיים, לבוש בג׳ינס וחולצת טריקו גנרית.

מבעוד מועד הפנמתי שכדי להאריך את תוחלת החיים של הכתבה, מוטב שלא אשאל שאלות אקטואליות מדי. אי לכך, על תוצאות הבחירות כמעט שלא דיברתי עם דרוקר, לחלופין ביקשתי ממנו שיספר לי מה מתרחש באולפן החדשות ביום המדגם. 

״רוב היום עובר עליי במתח עצום, והוא כרוך בחיזור בלתי פוסק אחרי קמיל פוקס. הפרופסור יודע משלבים מאוד מוקדמים את הכיוון, כי הכול מתנהל עם אייפדים. מכיוון שהוא בונקר, אני צריך לקבל כיוון על פי הבעות פנים. בוא נגיד שהחל מהצוהריים המאוחרים אני בדרך כלל מקבל כיוון. הפעם היה ברור שביבי רושם הישג גדול לליכוד, ובמשך רוב שעות אחר הצהריים והערב השאלה הייתה אם גוש הימין יגיע ל-61 מנדטים או לא״.

אם קמיל פוקס בונקר, איך בכל זאת אתה מצליח לקבל כיוון?

״הוא בונקר, אבל בתהליך שותפים עוד כל מיני אנשים. בסוף הוא כן צריך לדווח למישהו, צריך להיערך. המדגם, למשל, מוקלט. מקליטים גרסת ביטחון שלושת רבעי שעה לפני השידור, אז הוא חייב להגיד את התוצאות לפני, וחייבים לתת נתונים לגרפיקה – אז יש כל מיני תהליכים שמאפשרים דליפות קטנות. מתישהו גם באים להתייעץ איתי על איך להגדיר את התוצאות, מה המשמעות הפוליטית שלהן״.

הדקות הראשונות שאנחנו רואים בעשר בלילה מוקלטות?!

״מרימים לזה בשידור חי אבל אז מתחיל חלק מוקלט, כי לא רוצים שתהיה פאדיחה בסגנון: ׳הליכוד עם…׳ ואז לא יעלה הנתון הנכון״.

כשאתם כבר יודעים לאן נושבת הרוח, זה מחלחל לאווירה באולפן?

״ברור, כולנו אנשים עם דעות ורובנו עם המון תשוקה – זה לא משהו שעובר לידינו, זה בנפשנו. אני מנסה ככל יכולתי גם להגיד את הדברים שנראים לי הכי מקצועיים, וגם ששפת הגוף לא תשקף את ההרגשה שלי. אבל הרבה פעמים אומרים לי: ראו עליך שאתה מבואס, או: ראו עליך את החיוך הקטן, ואני לא יודע אם הם רואים את זה, כי זה מה שהם מרגישים והם מחפשים לראות את זה עליי, או שבאמת הייתי לא מספיק מקצועי״.

למחרת יום הבחירות, כשסיקרו את המשדרים, השוו בין רשת לקשת אבל גם בינך לבין עמית סגל. מה טיב היחסים ביניכם?

״אנחנו לא מדברים ביום יום, אין תיאומים, אין בינינו קשר. אם אנחנו נפגשים אז זה קורקטי, מקצועי. יש בינינו כל מיני משקעים מהעבר, דברים שאני אמרתי עליו, דברים שהוא אמר עליי״. 

אין חליפות וואטסאפ בסגנון ״לי יש הערב ידיעה כזו וכזו״.

״לא לא לא״.

דיבורו של דרוקר – שמניין שנותיו נושק לחמישים – קולח, סגנונו ישיר וגלוי לב. אין אצלו שמץ היסוס, הוא אינו משתהה באמצע משפט כדי להרהר, לעדן או לסגנן. בנוסף, הזיכרון שלו מרשים, והוא שולט שליטה פנומנלית במטֶריה הפוליטית על פרטי פרטיה, אף אם מדובר בנושאים שסיקר לפני זמן מה. כל אלה סיבות מספיקות לתהות על הסיכוי שיצטרף לפוליטיקה, אלא שלדבריו הסיכוי הזה ״הולך וקטן. לפני עשר-חמש עשרה שנה זה היה נראה לי משהו שאעשה מתישהו, עכשיו אני ממש לא רואה את זה״. את צינון התלהבותו מייחס דרוקר להכרה בכך שמישהו עם הדעות שלו – להלן שמאלן – ככל הנראה לא יגיע לעמדות השפעה משמעותיות בפוליטיקה הישראלית.

בוא נשחק משחק. אני אגיד שם של פוליטיקאי, ואתה תגיד מה עקב אכילס שלו, כלומר, מה לדעתך המרכיב האישיותי שעומד לו לרועץ. נתחיל עם עמיר פרץ.

״יש לו כמה, אבל המרכזי: הוא רוצה סביבה של יס-מנים. אם הוא היה מוכן שיהיו לידו אנשים חזקים ועצמאיים, שמציגים עמדה אחרת, הוא היה מגיע יותר רחוק. אני מכיר אנשים שהיו סביבו – חזקים ועצמאיים – שהוא פשוט הרחיק, הוא לא היה מסוגל לשאת את זה, הוא אוהב אנשים שעושים מה שהוא אומר. זה דפק אותו כיו״ר העבודה; או כשהוא עזב את מפלגת העבודה והלך לציפי לבני, ולא היה אף אחד שאמר לו: ׳אתה מפגר? מה אתה עושה? בשום תסריט שבעולם זה לא יועיל למטרה ולא יועיל לך׳; או כשהיה שר ביטחון: אתה מגיע למשרד שאתה לא מכיר, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא להביא אנשים שכבר היו שם ויש להם ניסיון מטורף, ולומר להם: בהתחלה אני אהיה עוּבר ואתם תנהלו, ולאט לאט אני אגדל ואנהל; במקום זה אתה מביא חבורה שאין לה מושג… זה מגוחך״. 

אתה מדבר עם פוליטיקאים פתוח על דברים כאלה?

״כן״.

וזה לא פוגם ביחסים?

״זה פוגם, אבל אני לא כתב כרוניקה שצריך את הסיקור היומיומי, אני יכול להחמיץ את הידיעה הזו והזו״.

הם לא יחרימו אותך לעולמי עולמים?
״אין מישהו שלא החרים אותי. עשיתי החלטה מאוד מוגדרת בקריירה שלי, שאני מעדיף תמיד את האמת ולהגיד בפנים הכול לכולם על פני הנגישות. זה פוגע לי בנגישות, אבל אני מניח שלטווח ארוך הם יגידו: אוקיי, זה הדפוק הזה שאומר את האמת תמיד…״

אבל למה דחוף לך להגיד סוג כזה של אמת?

״לא, זה לא דחוף לי, אני לא איזה אספרגר. בפגישות עצמן אני מנסה להוציא מידע, ולהיות נחמד כי אני בנאדם. אני לא מתחיל עימות, הרבה פעמים מתפתח עימות, כי אמרתי משהו. הייתה לי ולעמיר פה שיחה בצרחות מטורפות, צרחות מטורפות! אני בדרך כלל אומר משהו בשידור, והתגובה באה כשהפוליטיקאי מתקשר, ואז אני לא אומר לו: אה, לא התכוונתי״.

איילת שקד.

״הדבר שאני מבקר אותה עליו הוא שטחיות, רמת ההתמצאות שלה בנושאי התוכן שבהם היא מתעסקת״.

באמת?! היא נראית מאוד מוכנה בראיונות.

״היא יודעת להעמיד פנים אחרות, אבל זה עקב אכילס שלה. לגבור על מראיין זה עדיין די קל, רוב המראיינים צריכים להבין בהכול, ואי אפשר לצפות מהם להבין במשפט חוקתי, במשפט מנהלי, בזכויות אסירים ובקורונה. אם אתה שר ואתה מתעסק בתחום שלך, אז ברור שאתה גובר על המראיינים. אבל אם אתה מוביל רפורמה, רמת הידע שלך צריכה להיות מאוד גבוהה, ואת זה אין לה. אני לא רוצה להציג אותה כמו מטומטמת. יש לה תפיסת עולם מאוד שמרנית ואינסטינקטים שמרניים, אבל יכולה להיות קשת מאוד רחבה של איך לבטא את האינסטינקטים האלה. לבחור בכוונה שופטים בינוניים לבית המשפט העליון, זה טמטום״. 

היא לא אומרת את זה.

״היא לא אומרת, אבל זה מה שהיא עושה. אם היא תהיה יום אחד כנה עם עצמה, היא תראה שזה מה שהיא עושה, ואני מקווה שתצטער. כשיש לך שופטים מסוימים שכל אחד יודע שהם מבריקים, ואתה בוחר שופט שכל אחד יודע שהוא פחות מבריק, רק כי נראה לך שהוא יותר מתאים לאיזה פרופיל שבנית לך בראש… הברית עם אפי נווה הייתה מיותרת ולא חכמה, זה גם נובע מאותו מקום בדיוק. הייתה לה ברירה בין כוח והשפעה לבין איזושהי אמת פנימית והבנה. כל אחד מאיתנו יש לו היכולת לכרות ברית עם מישהו, שאנחנו מבינים שיש צללים באישיותו, אבל אומרים: עזוב, מה אכפת לי, מה זה מעניין אותי, אני איתו רק בגזרה הזו. זה לא הולך ככה! כשאתה כורת ברית עם אנשים כאלה, זו עסקת חבילה. מהיכרותי המסוימת איתה – אני מכיר אותה עוד מהימים שבהם היא הייתה מנהלת הלשכה של נתניהו – היא אישה מאוד עניינית, הגונה, נקייה, לא מושחתת. אני חושב שהיא לא עד הסוף סגורה על האג׳נדה הזו, כמו שהיא סגורה על כך שהיא מועילה לה פוליטית״.

היא גם לא מועילה לה פוליטית.

״היא חשבה שהיא מועילה לה פוליטית. בסוף, עם כל הגלגולים היא לא מצאה את עצמה במקום שהיא רצתה להיות בו, אבל לפחות בנקודת זמן מסוימת היה נראה שזה מועיל לה פוליטית״.

הלאה. נפתלי בנט.

״אגיד משהו שכולם אומרים עליו, אבל הוא פשוט נורא נכון: הפזיזות, יש כאלה שקוראים לזה ילדותיות. זה קורה לכל אחד מאיתנו: יש לך רעיון שבלילה נראה לך סופר-מגניב, רעיון-פיצוח. מישהו שעבר משהו בחיים אומר: בוא נישן על זה לילה, נראה איך זה ייראה מחר, ואולי כדאי גם לשאול לדעתם של שני אנשים חכמים. נפתלי, כשהוא מתלהב מאיזה רעיון, אז הוא וואהההההה!!! ועושה אותו: הבושם ׳פשיזם׳, או להצטלם עם יונה, או כל מיני הצהרות לא אחראיות. הוא בנאדם מאוד חכם ויודע להסתכל פנימה עם ביקורת עצמית, אז אני ממש לא שולל את האפשרות שעם הזמן הוא ידע להתמודד עם התכונה הזו״. 

רק עכשיו הוא פוצץ ריאיון אצל רינה מצליח בצורה שלא שירתה אותו.

״אני חושב שאת הריאיון הזה הוא פוצץ בכוונה, הוא בא במטרה לפוצץ אותו או לפחות נערך לאפשרות, כי זה היה נראה כאילו הוא יצר שם עימות די על כלום. זו הייתה טעות מצדו, היא בסך הכול ניסתה לעמת אותו עם נתונים, איזה מין דבר זה ששר לא מוכן להתעמת עם נתונים ויוצא מהאולפן?״

כאילו כדי לתקף את דבריו של דרוקר, כמה ימים אחרי הריאיון רעיון-פיצוח חדש הבזיק במוחו של נפתלי בנט באישון לילה, והוא אץ-רץ להעלות פוסט: ״יום שני, אחת וחצי בלילה, אני רוצה לשתף אתכם בתובנה מאוד מאוד חשובה וקריטית!״ הכריז בפומפוזיות. מהי אותה פריצת דרך מחשבתית? מדובר ב״נקודת תורפה ענקית״ במגיפת הקורונה: החיבור בין סבא וסבתא לנכדים, זעק בנט בעודו אומר את המובן מאליו.

נעבור ליאיר לפיד.

״אף פעם לא הייתי חבר שלו. לא מזמן הגעתי לאיזה אירוע, והוא אמר: אם רק היו יודעים שזו הפעם השנייה בחיים שאנחנו נפגשים מחוץ לעבודה… הפעם הראשונה הייתה סביב הפגישה המפורסמת על חוף הים עם עופר שלח, שממנה נוצר הרושם כאילו אנחנו חברים. זו הייתה הפעם היחידה שנפגשנו מחוץ לעבודה, וזה היה מכיוון שאשתו של עופר נפטרה. יאיר חבר שלו, אני חבר שלו, ויאיר אמר: בואו נבלה איזה ערב יפה ביחד. כשהוא היה שר האוצר הוא החרים אותי, לא פגש אותי פעם אחת. מערכת הסיקור שלי איתו התחילה מביקורת מאוד קשה שלי עליו על שטחיות ועל יותר מדי אגו. למדתי להעריך אותו. אני לא חושב שהוא בהכרח פחות שטחי היום, אבל הוא בכל זאת בנאדם שהצליח להקים מפלגה מכלום, לקיים אותה, להשאיר אותה ממושמעת, מסודרת, עם מנגנון שטח מרשים; לוותר על הרוטציה במועד שהיה צריך; יש לו הרבה יותר משמעת, התמדה וכוח ממה שחשבתי. אם הוא יצרף לזה העמקה, אפילו הייתי אומר מיקוד, כלומר, מיהו ומה הנושא שהכי חשוב לו – הוא יעשה כברת דרך. זה יתחיל בכך שהוא יברר עם עצמו במה באמת הוא מוכן, פוליטית, להשקיע את המחירים הכי כבדים, עד עכשיו זה היה לא לשבת תחת ביבי. יש לי הרבה הערכה לזה, אבל צריך גם איזה נושא תוכן. אם תשאל אנשים מה יאיר רוצה להיות בממשלה, הם יגידו: שר חוץ. למה? מה, כאילו לשוטט בעולם עם חליפות? אם הוא היה אומר: אני רוצה להיות שר השיכון, להוריד את מחירי הדירות, זה בנפשי, או: אני רוצה להיות שר המשפטים ולהסדיר אחת ולתמיד חוקה לישראל, גם אם זה יהיה התפקיד האחרון שאעשה בחיים – אבל אין משהו כזה ביחס אליו״.

ואחרון אחרון חביב: נתניהו. 

״נתניהו זה כל כך הרבה דברים… עקב אכילס האמיתי שלו הוא שהוא לא מספיק יודע להתמודד עם חולשותיו. לכולנו יש חולשות, זה בנאלי להגיד, אבל אנשים יותר אפקטיביים יודעים איך לפצות עליהן. הנטיות לפרנויה, הליכתו למקומות מאוד מסוכנים ברמת ההתבטאויות, העלאת רמת המתח בחברה הישראלית – הוא יודע את כל זה על עצמו, הוא אדם מאוד חכם. הוא מאוד מרשים גם בכך שהמון חולשות שלו מתחום המכניקה הוא ראה אצלו – ותיקן, ממש כמו אינסטלטור שהלך לסתימה ופתח אותה. בקדנציה הראשונה שלו הוא היה בנאדם שמקבל החלטות לבד – והוא למד להעמיד פנים של משתף; הוא היה בנאדם שמכעיס את כל הפוליטיקאים סביבו בכך שפגע במי שהיה טוב אליו וצ׳יפר את מי שהיה רע אליו – והוא למד לטפח פוליטיקאים שמוכנים להתאבד בשבילו. במכניקה הוא למד המון, אבל בשדים הכי עמוקים שמסתובבים בו, נטייתו לפרנויה – כאילו כל מה שקורה הוא חלק מאיזושהי מזימה גדולה שכולה נועדה בסופו של דבר להפיל אותו – בדברים האלה, אולי כי הרגיש שהם משרתים אותו, מעולם לא ראית איזו עקומת שיפור״.        

אז אתה חושב שהוא מודע לזה. 

״מיליון אחוז. אני בטוח שהוא יכול לתת עשר דוגמאות לקונספירציות שהוא טווה שהתבררו כלא נכונות, והוא יודע שהן לא נכונות. לא היה פוטש שתוכנן נגדו ב-2015, לא היה; לא היה פוטש של גדעון סער ורובי ריבלין שתוכנן נגדו ב-2018; ועוד ועוד. אז להכניס את המדינה לתוך מסלולי טירוף עם סגירת התאגיד, חוק ההמלצות וכל מיני עניינים שוליים שבשוליים שקשורים רק בבנימין נתניהו, ולא לדעת אחרי כל השנים האלה איך אתה מתמודד עם פרנויות, איך אתה חונק אותן – חבל״.

אתה קורא לזה פרנויות, הוא יגיד שזו זהירות.

״אני בטוח שיהיה לו טיעון טוב להתמודד, לא חושב שיש מצב שהוא יגיד: וואלה, טעיתי. אבל מנקודת המבט שלי, הדרך שלו להיות מנהיג אפקטיבי הייתה כשהיה שר האוצר: היה לו צוות מאוד חזק, שדאג כל הזמן למתן את הפרנויות, לשפוך עליהן מים, ולעבוד עם הצדדים החיוביים שלו, ויש לו המון. אבל הצוות הנוכחי שלו והסביבה הנוכחית שלו רק מלבים, כל איזה ניצוץ קטן של פרנויה – הופך לאש גדולה״. 

לא שלא נהניתי, אבל משחק ״מצא את עקב אכילס של הפוליטיקאי״ התארך הרבה מעבר למה שציפיתי, ושעת השיחה חלפה ביעף.

אתה יכול לאפיין מה סט התכונות שצריך בשביל המקצוע שלך?

״אמרתי את זה ממש בנאום שנתתי בבר מצווה של הבן שלי ביום שבת, ואני נורא מאמין בזה: אתה לא צריך להיות הכי חכם, אתה לא צריך להיות הכי מוכשר, אתה אפילו לא צריך להיות הכי מחובר – אתה צריך להתמיד. אם יש תכונה אחת שהביאה לי את רוב ההישגים המקצועיים שלי, היא שאני בדרך כלל ממשיך; רוב העיתונאים מפסיקים, ואני ממשיך. הבנאדם שלא מדבר – אני ממשיך לנסות ולנסות, שנים ושנים. בדרך כלל אני נכשל גם אחרי שנים, אבל פעם ב- הבנאדם נשבר. כשעשיתי תחקיר על עופר עיני, הוא ישב איתי באיזו פגישה ואמר לי: תגיד, מה אתה רוצה מהחיים שלי? כבר ארבע שנים אתה מתקשר ומדבר עם אנשים. הוא התכוון לשאול למה אני אובססיבי כלפיו, ואני ראיתי בזה מחמאה מאוד גדולה, אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי. זה בדיוק העניין: אני מרגיש ויודע שיש שם סיפור, וממשיך לנסות להוכיח אותו, עד שאגיע. כשאתה עיתונאי, כמעט כל מערכת התגמולים שסביבך דוחפת אותך לעזוב את הסיפור ולעבור הלאה: כי זה כבר לא אקטואלי, כי כבר קרה משהו אחר, כי יש קורונה, כי כבר יש בחירות, כי הוא כבר לא שר או חבר כנסת, כי המקור לא רוצה, כי היועץ המשפטי מעלים עין, כי זה כבר לא מעניין את העורך – תעבור לדבר הבא! והיכולת להגיד: אוקיי, עכשיו זה לא מעניין, אבל זה עוד יצוץ פעם, ולכן תמשיך, תמשיך, תמשיך – זו התכונה הכי חשובה״. 

המלצרית כבר פינתה מהשולחן את שיירי כריך החביתה של דרוקר ואת קרואסון השקדים שלי, שבלהט השיחה הערה שכחתי ממנו. ״יכולתי להמשיך איתך עוד, אבל נעצור כאן״, אמרתי לדרוקר בנימוס, והוא, כצדיק היודע נפש בהמתו, החזיר ״אתה עוד צריך לתמלל את הזוועה הזאת!״

פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?

פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?

מאת: נירית חזן

פרשת ויקרא היא הראשונה בספר ויקרא, ללא ספק פרשה קשוחה ומאתגרת. אחרי שבני ישראל עברו הרבה ארועים במדבר: התגלויות, מחאות, תחושת איבוד דרך ורגעי השראה ואיחוד קהילתי לצד בית תפילה, באה פרשת ויקרא ופורשת רשימה לא מתפשרת של חוקים הנוגעים להלכות הקרבת קורבנות, ולנושא הקורבנות בכלל. בקושי צלחתי את קריאת הפרשה, זה היה לי קשה פיזית ורגשית.

הקושי הפיזי קשור לתאורים רווי דם של חיות שחוטות. אלה, כמו גם סרטי אימה, אף פעם לא עשו לי את זה, להפך, זה מעורר אצלי ריחוק וכעס. במשך שנים ארוכות הייתי צמחונית והזמן שעבר רק עשה אותי רכרוכית יותר למול התאכזרות לחיות, וגם אנשים.
הנה דוגמה קטנה: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

התגובה המיידית שלי היתה שכל ענין הקרבת הקורבנות לאלוהים כלשהם, הריטואל הדתי הספציפי הזה ממש לא רלוונטי לחיינו אנו. נדמה היה לי שהפרשה הזו מייצגת את הפער בן אלפי השנים בין מה שכביכול היה "אז" ומה שקורה בימינו, וכמה קשה להכיל את התפיסה והחוקים המקראיים עלינו, עם כל התפתחות האנושית, המוסרית, והחברתית שחלו מאז. הקרבת קורבנות הרי לא אפשרית בימינו. אבל אז נזכרתי במפגש של רוני קובן עם נאמני הר הבית על נסיונותיהם לחדש את העלאת הקורבנות, והבנתי שלצערי הרב יש אנשים שהריטואל האכזרי הזה עדיין מדבר אליהם.

החלק הרגשי קשור לענין הקורבן, כמושג, כרעיון. ראשית, בעברי כעובדת סוציאלית כשעבדתי עם נערות בסיכון, נערות שחיו על הקצה, היה לי דיאלוג ארוך וסבוך עם נושא הקורבן והקורבנות. ראיתי ילדות שהיו קורבנות למעשי עוולה וניצול (פיזי ורגשי) נוראיים, עבדתי עם נערות שהפנימו דינמיקה של פגיעות והחלשה שחצו דורות של נשים, ופגשתי גם נערות שבעטו ומרדו בכל דרך אפשרית במיתוג שלהן כקורבן. כל אלה עוררו בי חמלה ואמפטיה מחד, וכעס, אכזבה (מפטריארכליות נוקשה) ועצב רב מאידך, אבל זו שיחה עמוקה וכואבת ששווה לנהל סביב פרשות אחרות. מה שכן, ברור לי שהקול והטון הגברי, של המספר, של האלוהים שלכבודו כל זה זה נעשה, ושל המאזין, מוסיפים לריחוק ולהסתייגות שלי כאשה. הגבריות ההומיה כאן גם תורמת להרגשה הזו- האם זה בכלל קשור אלי?

שנית, זה נוגע ליחס האמביוולנטי שלי לביטוי השגור 'קורבן של הנסיבות', ולימינו אנו. מאז הדבר במצרים, האבעבועות השחורות במאה ה-14 והשפעת הספרדית לפני מאה שנים, לא היה כמו האתגר הענק שכולנו עומדים מולו בימים הזויים ושונים אלה. אתגר ודרמה שהם הפקה בפני עצמם, בקני מידה שלא ידענו שיכולים להיות. הסטוריה בהתהוותה. ובתוך ההמולה הזו קראתי ושמעתי כמה התיחסויות לכך שאנחנו קורבנות של הוירוס מהשוק בסין, קורבנות של מדיניות ומנהיגות כזו או אחרת.

עבור רבים זה בוודאי נכון, במסגרת עבודת ההתנדבות שלי אני נחשפת למציאות חייהם של א.נשים מקבוצות סיכון כמו בריאות נפשית מעורערת, מערכות יחסים משפחתיות לא מתפקדות, חוסר משווע באמצעים וכדומה. המצב הזה, של הסגר ואיום הוירוס שקשה לכל אחת ואחד מאיתנו, קשה שבעתיים לא.נשים שבאים מפחות פריבילגיה. המצוקה שלהם מועצמת ומוכפלת בימים אלה. תחשבו על ילדים להורים אלימים, תחשבו על אנשים שתלויים בהוריהם וכעת מצווים לשמור מהם מרחק, על מי שמקור הכנסתם היחיד יחתך, או כאלה- חלקם מעל גיל 65- שזקוקים לתמיכה יומיומית של נותני שירותי שכעת סגורים ומבודדים מהם. המצוקה שלהם היא קשה לתפיסה והכלה, ואני מניחה שהם קורבנות של המצב.

Photo by iStock

אבל המילה קורבן מתייחסת גם לויתור, לפגיעה ולהקרבה ובכך לוקחת את כל הכוח מהיחיד. כאילו המילה קורבן מרוקנת אותנו מחופש הבחירה, מהאפשרות לגבש דפוסי חשיבה –מיינדסט- של יכולות וחיוביות. וברור לי מעל לכל ספק שלרובנו כאן בעמק הסיליקון ובמקומות דומים, יש לנו כוח ומשאבים פנימיים. יותר מכך, על מנת לעבור את המשבר האימתני הזה בשלום אנחנו צריכות, אנחנו מחויבים, לגייס את כוחותינו. אין לנו את הפריבילגיה לא לגייס את כל שבכוחנו. כדי לפתח חוסן עלינו –כל אחת ואחד מאיתנו- לזכור ולזהות כמה בחירה ואפשרויות יש לנו.

חברים טובים הזכירו לי השבוע שני הוגים חשובים, הראשון הוא דרווין שהציע שמי שישרדו הם לא החזקים או החכמים ביותר, כי אם אלה שיסתגלו הכי טוב לשינויים. והשני- וויקטור פרנקל, שחי בתקופה מאתגרת אף יותר, ודיבר על הכוח שיש לנו מעצם היכולת האנושית למצוא משמעות ולשנות את התיחסותינו לארועים. בהשראתם אני חושבת שבזמן כזה, של שינויים כל כך גורפים, עלינו להתבונן פנימה ולחשוב איזה התנהגות או תפיסה שלנו משרתת אותנו נכון בתנאים ההזויים האלה שנוצרו, על מה לוותר, ומה עלינו לעשות כדי להשתנות ולהסתגל. לשנות קדימויות, להתעקש על דברים שפעם נראו זניחים, להתאים או לאתחל את סדר היום והלך הרוח. למצוא את המשמעות הייחודית הרלוונטית לנו. לכולנו יש את אפשרות הבחירה ואת הכוח לשנות, גם אם שינויים קטנים ומקומיים. וכן, יש מצב שנצטרך לוותר על הרגלים כיפיים שלא מתאפשרים כרגע, אבל יש לנו את היכולת, הכוח והחובה לעשות זאת, ואני מקווה שנדרש לכך באופן זמני בלבד.

אנחנו לא קורבנות, יש לנו, לך, לי את יכולת הבחירה והכוח לחצות גם את החלק המאתגר הזה של המסע בשלום. כולנו ביחד, בערבות הדדית יוצאת דופן. רק בריאות

עידוד לבידוד: הסדרות והספרים שיהפכו את הייאוש ליותר נוח

עידוד לבידוד: הסדרות והספרים שיהפכו את הייאוש ליותר נוח

מאת: דלית גבירצמן

מזה שבועיים שלא הצלחתי לכתוב. פשוט לא מצאתי את המילים. הקורונה הגיעה וטרפה לי את המילים. הכתיבה שתמיד שימשה לי ככלי לניקוי וסידור המחשבות, כדרך להתחבר אל עצמי ולבטא את תחושותי ומחשבותי, חמקה ממני, כאילו משחקת איתי מחבואים. דווקא בימים טרופים אלו, בהם המציאות הזויה והפחד מרחיק ומפריד, ימים בהם השקט כמעט מחריש אוזניים, לא הצלחתי לשמוע את הקול של עצמי. בדיוק עכשיו, כשעיתותי בידי ויש לי זמן לכתוב מהבוקר ועד הערב, הכול/הקול נשמע לי מיותר וקלישאי.

Photo by iStock/SergeyChayko

הקורונה הגיעה והפרידה בינינו. הפכה אותנו לחשדניים, למבודדים. שינויים וחוסר וודאות מקיפים אותנו. הפחד מוציא מאיתנו דברים לא טובים, חושף צדדים פחות חינניים בנפש האדם. הפחד משתק ומרתיע. הוא הצליח לגרום לי לרצות להשתבלל, להיכנס למיטה ולא לצאת עד יעבור זעם או הוירוס. מה שיבוא קודם. מרוב פחד, לא שמתי לב לשמש שמנסה לפייס אותנו בקרניה החמימות ולפריחה המרהיבה, שבדרך כלל מזכירה לנו שהאביב עוד רגע כאן. רובנו מסוגרים בבתים ונמנעים ממגע. אחרים מתנחמים בהומור, שחור או לא. יש את אלו שמתנבאים נבואות זעם או נתלים בסטטיסטיקות, וכולנו כמו מטפסי הרים לא מנוסים, מגששים את דרכנו בחשש ונאחזים במה שנקרה בדרכנו, בתקווה לעבור את התקופה הזאת בשלום. לא ברור לנו מה נמצא מעבר להר, אך מה שחשוב כרגע זה לנוע קדימה, עקב בצד אגודל.

אני לא רופאה או מדענית, אין לי שום הבנה בוירולוגיה מולקולרית, ואפילו בסטטיסטיקה נכשלתי כישלון חרוץ. חוש ההומור שלי לא כזה מדהים, וזה השחור אפילו לא קיים. במצבי לחץ אני נלחצת, ובתנאי חוסר ודאות אני מתקשה לתפקד. אז מה יהיה? חשבתי לעצמי. אחרי לבטים רבים ושיחות נפש בזום עם חברות טובות (אלא מה?) משהו פתאום נפרץ בי. איזו תובנה חדשה חילחלה וסדקה את חומת המגן שבניתי לעצמי בשבועות האחרונים. החלטתי לא לפחד מהפחד ולהסתכל לו ישר בעיניים. במקום לרוץ אחרי המילים החמקמקות, פשוט לשבת בשקט, להקשיב ולהתבונן פנימה. להשקיט מנועים ולא להיבהל. צללתי אל עצמי ואל המקומות בהם אין לי לאן לברוח, ושם מצאתי את התשובה. גיליתי שבתוך כל הפחד וחוסר הודאות, ישנה גם כל כך הרבה אהבה, תמיכה ונתינה. נתקלתי השבוע בגילויי נדיבות, בדאגה והתעניינות מצד חברים, קרובים ורחוקים. ראיתי אינספור דרכים יצירתיות שבהן אנשים מושיטים יד לעזרה. מי בהקשבה, מי בתרומה ומי בנסיון לחבר או פשוט להעלות את המורל, למרות הכול. כולם נרתמים לתת את מה שהם יכולים ויודעים, וכל זה יוצר מעגל שלם של תמיכה, מן חיבוק וירטואלי שעוטף אותנו וגורם לנו להרגיש שאנחנו לא לגמרי לבד. וכמו תמיד, הבחירה על מה להאיר היא שלנו ובידינו.

כן, הקורונה טרפה לנו את הקלפים, אבל היא גם הרעיפה עלינו זמן; זמן אישי, זוגי ומשפחתי. היא החזירה אותנו פנימה אל הליבה של עצמנו, אל הקרובים לליבנו ואל השורשים שנמצאים עמוק בתוכנו. הקורונה הזכירה לנו מה ומי חשוב באמת, והיא גרמה לי להאט ולא לפחד להביט פנימה. חשבתי לעצמי, מה אני כבר יכולה לעשות כדי לעזור? כל מה שאני יודעת לעשות זה להתבונן, לראות את הטוב (או לפחות מה שעושה לי טוב) ולכתוב עליו. ולכן השבוע, אני חולקת איתכם דברים קטנים, שמחות קטנות שעזרו לי להעביר את הימים והשבועות האחרונים. הם הצליחו להעלות חיוך על שפתי ולהרחיב את ליבי.

סדרות, סדרות, סדרות

Poldark

כל מה שרציתי לעשות השבוע זה לצפות בסדרות טלוויזיה שיקחו אותי הכי רחוק מהמציאות העכשווית. הכי רחוק שרק אפשר. כשהמצב היה ממש קשה, נדדתי עד אנגליה של המאה ה-18 ואל העולם של רוס פולדארק. סדרת הדרמה הבריטית של שנות ה-70 זכתה להפקה מחודשת, והפנים האפלות והיפות והכריזמה המטורפת של השחקן האירי איידן טרנר תרמו ללא ספק לפופולריות של הסדרה. אז הכנתי לי כוס תה עם חלב והפלגתי לי עם רוס פולדארק אל עבר הנופים הקסומים של קורנוול.

השומרים – Watchmen

אני חייבת להודות שבימים כתיקונם אני לא ממש בקטע של הז׳אנר, אבל איך אומרים? זמנים קשים קוראים לצעדים נואשים. הסדרה החדשה של HBO מבוססת על רומן גרפי מאת אלן מור ודייב גיבונס, שעל אף שלא קראתי אותו, היא שאבה אותי לעולם מסתורי, אפל ומרתק. הגרסה הטלוויזיונית עוסקת אמנם בגיבורי-על אך העלילה שלה סוחפת, שונה, מרעננת ורלבנטית באופן מפתיע.

אני חייבת להוסיף לרשימה סדרות נוספות שכבר כתבתי עליהן בעבר אך הן בהחלט שוות איזכור נוסף: Better Things, His Dark Materials, Mrs. Wilson, The Crown, Chef’s Table, Dr. Foster.

סדרות ישראליות

פרט לסדרות הישראליות המצליחות כמו פאודה, סרוגים ושטיסל שבהן ניתן לצפות בנטפליקס ובאמזון, ישנו האתר המצוין של תאגיד השידור הישראלי – כאן 11, שהוא בבחינת תיבת אוצרות. באתר תמצאו שפע של תוכניות טלוויזיה מעולות, סדרות מצוינות, פודקאסטים (הסכּתים) מעניינים, תוכניות ילדים בכאן חינוכית ואפילו אוצרות מהארכיון כמו ״רגע עם דודלי״, ״הבית של פיסטוק״ ו״מה פתאום״. השבוע התענגתי בכאן ספיישלים על הופעה מדהימה של דודו טסה בבארבי, הקשבתי להסכת ״שיר אחד״ על השיר ״צל עץ תמר״ ולהסכת של ״קרן עושה סדר״ על ציצים עם יערה קידר הנפלאה. ולמי שעדיין לא ראה, זה בדיוק הזמן לצפות בסדרה המשובחת של יאיר קדר ״העברים״. סרטי התעודה הביוגרפיים על משוררים וסופרים בולטים בתרבות העברית והיהודית מוצעים כעת לצפייה חינמית באתר. אל תחמיצו!

החיים אונליין

השבוע עברנו כולנו לחיות אונליין. למדתי אונליין, לימדתי אונליין, עשיתי מדיטציה ואפילו רקדתי גאגא אונליין. מה שיפה זה, שלאור המצב אפילו אוניברסיטאות מליגת הקיסוס מציעות כעת 450 קורסים אונליין בחינם. כן כן, מה ששמעתם. ממדעי המחשב למנהל עסקים, ממדעים ומתמטיקה ועד לתקשורת וחינוך, כל מה שתמיד רציתם וחלמתם ללמוד ולא מצאתם לזה זמן. הנה רשימה של עוד קישורים לפעילויות ולימודים אונליין שהכנו בבעניינים.

ספרים גבירותי ורבותי, ספרים

״תגידו מה שתגידו על נפלאות הטכנולוגיה אבל מסך למסך זה כמו שקולגה שלי אמרה ״כמו לעשות תרפיה עם קונדום״…  יותר מתמיד הזדהיתי השבוע עם המשפט הזה מתוך ספרה המקסים של לורי גוטליב ״אולי כדאי לך לדבר עם מישהו״. הספר משלב בהומור ובתבונה את עולמה האישי כפסיכולוגית המתמודדת בעצמה עם משבר אישי בעקבות פרידה עם סיפורים על מטופלים שלה. היא בוחנת את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על עצמנו, נותנת לנו הצצה אל עולמם של המטפל והמטופל, ובכך היא מאפשרת לנו לתת הצצה אל חיינו שלנו.

ספר אחר שנשאבתי אליו השבוע היה ״אשתו של מגדל התה״ מאת דיינה ג׳פריס. חברה השאירה לי אותו לפני שחזרה לארץ, ורק השבוע הרמתי אותו מהמדף. זהו רומן הסטורי שמתרחש בציילון הקולוניאלית (הכי רחוק, כבר אמרתי), ויש בו רומנטיקה, סודות, חשדות וכל מה שצריך כדי לסחוף אותנו.

ספר נוסף שקיבלתי במתנה וחיכה לימי הקורונה כדי להתאהב בו היה הספר ״המידות הקטנות״ של נטליה גינצבורג. זהו ספר הכולל 11 מסות שתורגמו מאיטלקית לעברית העוסק ביחסים בין הורים לילדים, בין נשים לגברים ובקשרים אנושיים בכלל. כל מי שאהבה את סדרת הרומנים של אלנה פרנטה תתענג גם על הספר הזה.

עד כאן, להפעם. מקווה שהצלחתי להביא ולו מעט עידוד גם בימים של בידוד. בשבוע הבא, מתכונים מומלצים ממה שיש בבית ועוד הפתעות. ובינתיים, רק בריאות!

 

שלכם תמיד,

דלית

dalit@gvirtsman.com

פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

מאת: יעל יחיאלי

וַיַּקְהֵל. במילה הזו נפתחת פרשת השבוע של השבת הקרובה. ויקהל – פעולה שמייצרת קהילה. איסוף של אנשים ונשים. חיבור למשהו יותר גדול מהם. משה לוקח את היחידים והופך אותם לקהילה. והמילה הזו, כמו בוקס בבטן מטלטלת בימים אלו שהדרישה העיקרית מאיתנו היא לא להתקהל. מינימום מגע בין א/נשים. זה מה שיציל אותנו מהמגפה הזו. אל תתקהלו.

חושבת על קהילות שלמות שמתכנסות כל שבוע לקרוא את פרשת השבוע בבתי הכנסת ברחבי העולם, ואילו השבת מי שירצה לקרוא את פרשת השבוע יעשה את זה בבית, והמילה הראשונה שייפגש איתה תהיה – ויקהל.

Photo by iStock/scyther5

פרשת ויקהל נמצאת בסוף ספר שמות, ספר שהתחיל ביציאת מצרים, עם של עבדים יוצא למסע ארוך, רילוקיישן של עם, מסע שמשה מוביל עם הוראות ברורות מלמעלה ואלוהים שמסביר להם את המשמעות של להיות העם שלו, חותם איתם על הסכם, נותן להם חוקים, חלק לא קטן מהזמן הם חוטאים, הוא כועס, ואז הוא סולח וחוזר חלילה.

ובתוך המסע הזה בפרשות האחרונות של ספר שמות יש הוראה לבנות משכן. חושבת עליהם בלב מדבר, עשרות שנים, נוסעים ממקום למקום, אנשים נשים וטף, קהילה שצועדת יחד, Road trip אחד ארוך, הרפתקאה של מסע משותף, עם מלא דינאמיקות קהילתיות, רק בפרשה הקודמת קראנו איך הם התאחדו לעשות את חטא העגל, אלוהים פחות אהב את זה, אבל זו חתיכת התארגנות.

בפרשות האלו של בניית המשכן העם עף על זה. אין הוראה כמה לתרום, יש בקשה בואו תקחו חלק, והעם מתגייסים לגמרי. מהלב. בפרשה הזו כל כך הרבה פעמים מופיעים ביטויים עם המילה לב –

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.

… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים."

הדרך לבנות משהו ביחד עוברת דרך הלב. נדיבות לב. ככה בונים משכן. ככה בונות קהילה. עם הלב. בנדיבות. והעם הזה שמסתובבים במדבר כבר כמה שנים, משקיעים מכל מה שיש להם – בגדים, תכשיטים, מה שיש. ואת הדברים האלו הם משקיעים בפרוייקט קהילתי, בבנייה של מקום שבו יוכלו לעבוד את האלוהים.

Photo by iStock/ ViewApart

בימים אלו כשיש איסור להתקהל, קמות עשרות יוזמות קהילתיות וירטואליות, כבר לפני כמה שנים בעקבות הרשתות החברתיות  המושג קהילה הרחיב את הגדרתו, אבל בשבוע האחרון הוא התרחב עוד יותר. מתוך שאסור להתקהל באופן ממשי גדלה האפשרות של התקהלות בוירטואלי. כאן וגם כאן מה שגורם לא/נשים להתקהל זה הלב. הצורך להיות יחד ביום יום וברגעי משבר עוד יותר.

ההיסטוריון נח הררי אמר השבוע בריאיון לאילנה דיין כי הדרך היחידה לצאת מהמשבר הזה הוא שיתוף פעולה בין מדינות, בין אדם לזולתו. הוירוס הזה לא מבדיל בין דם לדם, לא בין אזרחי מדינה אחת לשניה, לא בין קהילה אחת לשנייה. ביום שאחרי נצטרך להתקהל, ולפעול יחד, בנדיבות לב, בחוכמת הלב. התיקון יהיה ברמה האישית, בבנייה מחדש של החיים שלנו אבל גם ברמה הכלל אנושית ובהבנה שוירוס שמתחיל בסין, יגיע תוך זמן קצת לכל מקום אחר בעולם ויהפוך את כולנו לקהילת אחת גדולה. וגם הריפוי יהיה ככה, כשנדאג יותר אחת לשניה, כשבריאות של אדם אחד בקהילה משפיעה על האדם השני רק בגלל שהם חיים באותו המרחב או הולכים לאותו הסופרמרקט. הוירוס תוקף את הקריאה להתקהל, והריפוי יהיה כשקהילת העולם תתקהל בנדיבות לב, בעזרה הדדית, בדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.