נובמבר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

נובמבר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

תערוכות החודש בסימן תעוזה אישית ותרבותית. האמנים המציגים מוכיחים לנו שבאמצעות עבודה פורצת גבולות אשר תמיד גובלת בסיכונים ובפוטנציאל להכשל וליפול, הם מצליחים לשנות אורחות חיים ולקדם את החברה ואת התרבות.

Soul of a nation: Art in the age of Black power

תערוכה זו, שזכתה לשבחים בינלאומיים, חוגגת אמנות שנעשתה על ידי אמנים שחורים במהלך שני עשורים שבהם סוגיות של גזע וזהות שלטו והגדירו את השיח הציבורי והפרטי כאחד. התערוכה, המציגה במוזיאון דה-יאנג, שמה דגש מיוחד על אמני אזור המפרץ שעבודתם קידמה גאווה אישית ותרבותית, סולידריות קולקטיבית, העצמה ואקטיביזם פוליטי וחברתי.

Black Prince (detail) by Wadsworth Jarrell, 1971.

התערוכה פתוחה לקהל מה-9 בנובמבר ועד ה-15 במרץ.

De Young Museum

Chimera

תערוכה זו מציגה מיצב תלת מימדי אשר נוצר תוך השראה מספרי ילדים מהתקופה הסובייטית, הדפסים יפניים ואיורים בוטניים הולנדיים. האמן סטאס אורלובסקי משתמש בדימויים אלו כדי לייצר הקרנת אנימציה הכוללת קולאז׳ים, שבלונות, רישומים וציורים. צלליות של דמויות רפאים מתהפכות ויוצאות מן המסגרת בזמן שצומחים סביבן צמחים וציפורים מצייצות על כתפיהן. הדימויים החלומיים מלווים בפסקול רפאים של כלי נגינה אקוסטיים מן העידן הוויקטוריאני אשר יחד מעלים שאלות של חיים ומוות, צמיחה וריקבון.

התערוכה פתוחה לציבור מה-16 בנובמבר ועד ה-22 במרץ.

San Jose Institute of Contemporary Art

Fundamental Complications

תערוכה קבוצתית זו עוסקת באובססיה, בהתפרקות ובבלבול. לכל אחד מן האמנים המציגים ישנן מתודולוגיות עבודה שהתפתחו לאורך זמן רב. למרות הריכוז הרב שהאמן משקיע ביצירה, הפוטנציאל להתפרקות אפשרית תמיד קיים. התערוכה חוקרת את המתח של החומר הפיזי, את העדינות והארעיות שביצירה. הרצון להמשיך וליצור למרות הנפילה משדרת גם את האובססיביות של האמן הנובעת מתהליך של בנייה מחדש, תרגול וחזרה.

התערוכה פתוחה לקהל החל מה-7 בנובמבר. פתיחה חגיגית בנוכחות האמנים ב-9 בנובמבר.

Root Division

Seeing Picaso: Maker of the Modern

במשך למעלה משבעה עשורים שבהם יצר ללא הפסקה, פבלו פיקאסו הצליח לנפץ מוסכמות אמנותיות במרדף אחר סגנונות מהפכניים ואסטרטגיות מהפכניות. תערוכה זו המציגה עבודות של האמן משנות ה-70 ועד לתחילת שנות ה-90, מדגישה את רגעי הפריצה העיקריים של פיקאסו. רגעים אלו השפיעו רבות על תנועות וסגנונות אמנותיים של התקופה המודרנית.

התערוכה פתוחה לקהל עד ה-16 בפברואר

Pace Gallery

SFAI Concentrate

אירוע המכירה השנתי של בית הספר לאמנות של סן-פרנסיסקו מציג עבודות של סטודנטים צעירים לאמנות כמו גם עבודות של בוגרים ושל מורי בית הספר. כולם מוזמנים לבוא לרכוש יצירות נועזות וחדשניות או לשוחח עם האמנים המציגים. האירוע יכלול גם סיורים במרחבי הסטודיו הפזורים בקמפוסים כמו גם הקרנות של עבודות וידאו ועוד.

האירוע יתקיים ביום שבת ה-16 בנובמבר וביום ראשון ה-17 בנובמבר.

San Francisco Art Institute

ולסיכום ציטוט מעניין:

״אנשים מסתכלים על מה שיש ושואלים למה? אני מסתכל על מה שיכול להיות ושואל למה לא?״ ~פבלו פיקאסו

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

 

שישי אישי: שש המלצות משובחות שיעשו לכם את הסתיו

שישי אישי: שש המלצות משובחות שיעשו לכם את הסתיו

מאת: דלית גבירצמן

יש תחושה של ציפיה באוויר, ואולי זאת רק אני. האוויר ספוג העשן משווע לגשם, וגם אני. סוללת החגים היהודיים עברה, וכבר מתייצבים בשורה החגים האמריקאים במלוא רעשם, צלצוליהם וריחותיהם העזים. ואני מחפשת לי קצת שלווה מכל הרעש. מתחילה להתכנס ולחפש את הדברים הקטנים שעושים לי טוב. והם רבים, ויש מהם בשפע. צריך רק לדעת היכן לחפש. אז השבוע, קצת מצמצמת, קצת מרכזת ומדייקת את התחושות והמחשבות, כדי להגיש לכם באהבה שישה דברים קטנים ואישיים שעשו לי את הסתיו.

תערוכה – No Spectators: The Art of Burning Man

כן, כן, אני מודה בהכנעה שאפילו אני כבר מפנטזת על איך ומתי אוכל להגיע פעם אחת לברנינג מן. בשביל האומנות, כמובן. ועד שיגיע היום המיוחל הזה, החליטו במוזאון אוקלנד להיטיב עימי, והעלו תערוכה יפיפייה המספרת את ההיסטוריה המרתקת של מדורת השבט שהפכה לתופעה חובקת עולם (תרתי משמע!). לפני כחודש, פקדתי את התערוכה לראשונה, ולהפתעתי, גיליתי יופי של מוזאון שממוקם באזור משגע באוקלנד, שהוא כשלעצמו, שווה ביקור. המוזאון ידידותי לסביבה ובאווירה הקהילתית שבו, בתערוכות הקבועות ובגנים היפים המקיפים אותו, הוא מזמין משפחות עם ילדים וסיורים של בתי ספר. כאמור, התערוכה מספרת את השתלשלות האירועים שהובילו להקמת הברנינג מן, כשבשנת 1986 לארי הארווי ביקש מחברו ג׳רי ג׳יימס לעזור לו לבנות דמות אדם, שאותה ישרפו בחוף בייקר שבסן פרנסיסקו. זאת היתה מעין חגיגה לציון היום הארוך ביותר בשנה, שאף אחד מהנוכחים בה לא שיער, אפילו לא תחת השפעת סמי הזייה חזקים, שמהמדורה הסמלית הזאת, בעלת הצביון האנטי-ממסדי, תצמח תופעה חברתית הסוחפת אליה מידי שנה עשרות אלפי אנשים מכל קצוות תבל. הברנינגמן הוא… איך לומר? פסטיבל לאומנויות? הילולה? ניסוי חברתי אוטופי? איך שלא תקראו לזה, הברנינג מן הפך בעשור האחרון למופע אקסטרווגנטי של מיצגי אמנות בגדלים, היקפים ומורכבות שעוררו סקרנות ועניין בכל רחבי העולם. בתערוכה מוצגים פסלים, מבנים, כלי רכב, פרטי לבוש, מיצגים, צילומים, ויצירות מרהיבות הנותנות טעימה מהחוויה הבלתי ניתנת לתיאור. עבודות גדולות נוספות מוצגות גם בגני במוזאון. אל תחמיצו!!

Oakland Museum of California, 1000 Oak Street, Oakland

October 12, 2019-February 16, 2020

בית קפה ומאפייה – Breadbelly

אחד הדברים הכי כיפיים בסן פרנסיסקו הוא לגלות בה בכל פעם מקומות חדשים ומעניינים. מי שמכיר אותי, יודע שאני לא בן אדם של בוקר. פרט לעובדה שאני אוהבת לקחת את הבוקר שלי באיזי, יש לי גם קושי להתארגן על ארוחת צהריים. לכן, כשמגיעה שעת הצהריים, אני כבר מעולפת מרוב רעב. יום אחד אחרי העבודה, באחד משיטוטי הנואשים בנסיון למצוא לי משהו שווה לאכול (כי זה שרעבים, זה לא אומר שצריך להתפשר, כן?) גיליתי לפתע אוצר. בלב שכונת הריצ׳מונד המלבבת, הוקם בית קפה קטן המגיש סנדוויצ׳ים טעימים ומהונדסים להפליא, קפה משובח, סלטים, מרקים ומאפים מושלמים לבוקר ולצהריים. מדובר בבית קפה שכונתי קטן וקסום, שבעליו צמחו במוסדות קולינריים כגון Atelier Crenn  ו-Mourad, עובדה שמסבירה, את מידת ההקפדה, האיכות והטעם. שימו לב, המקום סגור בימי שלישי. משהו!

Breadbelly, 408 Clement St. San Francisco

מסעדה – Saison

עונת הסתיו מביאה איתה לביתנו שלל חגיגות פרטיות ושמחות משפחתיות. החגים היהודיים מנוקדים אצלנו בימי הולדת ויום נישואים, שהיה השנה עגול וחגיגי במיוחד. וכך, באמצעות תמיכה וסיוע כלכלי של בני משפחה אהובים, מצאנו את עצמנו ישובים באחת המסעדות הכי שוות בעיר. מדובר במסעדה שזכתה בשנת 2014 בשלושה כוכבי מישלן, ועל אף שהשנה איבדה כוכב אחד, עדיין מדובר פה בחוויה קולינרית יוצאת מן הכלל. כבר מהרגע שקיבלנו את ההודעה על ההזמנה, התחילו להגיע אימיילים מסבירי פנים, שהתעניינו בהעדפות והמגבלות הקולינריות שלנו. כשהודעתי למארחים האדיבים שאני נמנעת מאכילת בשר, מיד הוצעו לי שלל אפשרויות והצעות למנות חלופיות, שאת חלקן הייתי צריכה לברר באינטרנט כדי לדעת במה מדובר. אם לא די היה בכך שהמסעדה שוכנת במרחק הליכה מהבית שלנו, הרי שהעיצוב המרהיב של החלל והמטבח הפתוח של השף ג׳ושוע סקנס גרמו לנו לרצות לעבור ולהשתקע במקום. האסתטיקה של המנות והשירות האישי הזכירו לי שוב מדוע וכיצד מסעדות מסוימות זוכות לתהילה והופכות להיות משאת נפש למקומיים ולמבקרים. הארוחה שלנו כללה מנות מהממות ביופין ובטעמן, כשבראש הרשימה עומדת מנת הדג Black Cod והמנות האחרונות, שגרמו אפילו לאיש היקר, שאינו חובב מתוקים כלל ועיקר, ללקק את השפתיים. מסעדה חלומית ומומלצת ביותר לאירועים מיוחדים ביותר!

Saison, 178 Townsend Street, San Francisco

סדרה ישראלית חדשה – מתיר עגונות

בואו נתחיל מזה שכאן 11 הפכה כבר מזמן לאתר התוכן החביב עלי ביותר, ולא בכדי. באתר ניתן למצוא בכפיפה אחת תוכניות מצוינות כגון: בין השמשות של דוב אלבוים, סליחה על השאלה, יוצאים מהכלל של רוני קובן, אנחנו על המפית עם ברק יחזקאלי, העברים של יאיר קדר, וואי וואי וואי ועוד ועוד תוכניות וסדרות רבות ואיכותיות. אל הרשימה המנצחת הזאת נוספה לפני שבוע סדרה חדשה בשם ״מתיר עגונות״ בכיכובו של הסופר-טלנט אביב אלוש. נפלתי בשבי הקסם האלושי כבר בסרטה הנפלא של שלומית נחמה ״ישמח חתני״ בדמותו של הרב דוד. כעת, במתיר עגונות, שוב נפלתי שדודה למראה גופו החטוב של אלוש העטוף בציצית, אותו הייתי מעלה בשמחה כרקע ללוח השנה היהודי שלי. הסדרה החדשה מתמקדת בנושא של סרבני גט, ובדמותו של יוסף מוראד שעוסק באיתורם ובנסיון לשכנעם להענות לבקשת הגט מצד נשותיהם. שוב מזומנת לנו הצצה לעולם החרדי, לחיי האישות ולאספקטים בעולם הסגור הזה שטרם זכינו לראות על המסך. אחרי ההצלחה הגדולה של סדרות טלוויזיה כמו ״סרוגים״ ו״שטיסל״ וסרטי קולנוע מצוינים כמו ״למלא את החלל״, נסללה כבר הדרך ל״מתיר עגונות״. איכותי, מסקרן ומעורר מחשבה!

באה לשכונה מאפייה חדשה – Daily Driver

 

לפעמים, הדברים הכי שווים מתחבאים לנו ממש מתחת לבית. על סיפור ההתאהבות שלי בשכונת הדוגפאץ׳, שהביאה אותי לעשות את הצעד המטורף ולעבור לגור בעיר הגדולה כתבתי כבר בעבר (כאן). אלא שהרחוב הראשי בשכונה, ה-3rd Street, הפך להיות הרחוב שלא מפסיק להפתיע. באחד משיטוטי גיליתי בו פתאום חנות פרחים קטנה ומטריפה, וממש לידה גיליתי תור. זה לא היה התור הקבוע של ה-Neighbor Bakehouse, אלא תור חדש. כמובן, שמיד יצאתי לבדוק על מה המהומה. בקצה התור, גיליתי מאפיית בייגלס מהחלומות שחברה למחלבה אורגנית ידועה השוכנת בסונומה, שחברה לברנד של קפה שנקרא Red Bay Coffee שהגיע מאוקלנד ומחשיב את עצמו מהגל הרביעי. (כן, הוא כבר כאן!) בחלל הביתי/משרדי המרווח והמודרני תוכלו לשבת ולעבוד בנחת, בשעה שאתם מתענגים על בייגל משובח, סלט טרי וכוס קפה נהדר. תענוג של ממש!

Daily Driver, 2535 3rd Street San Francisco

ואם כבר התמדתם והגעתם עד הלום, מזומנת לכם הפתעה קטנה. מדובר בסוד הכי שמור בעמק, וגם אני חשבתי פעמיים אם לכתוב עליו או לא, אבל אחרי שבע שנים של קריאה נאמנה, אני מרגישה שכבר אין בינינו סודות. אז לכל מי ששאל לאן לקח אותי האיש היקר לחגוג את יום הולדתי, אגלה את הסוד. שנים שאני חולמת להגיע לשם, והינה הגיעה השעה. כבר חודשים לפני המועד, סומן לי בלוח השנה שסוף השבוע ״סגור לרגל חגיגות יום ההולדת״, ללא ציון מקום ובלי פרטים. כל המבצע היה לוט בערפל עד ליום המיוחל. קיבלתי הנחייה לארוז תיק קטן, ואני – ממושמעת שכמוני – מילאתי אחר ההוראות. הכתובת החסויה הוכנסה בחשאיות לווייז, ו…יצאנו לדרך. זה היה יום שישי אחר הצהריים, ואנחנו עשינו את דרכנו דרומה. אחרי הפקקים הקבועים, מצאנו את עצמנו על כביש מספר 1 בואכה ביג סר. אחרי שסטינו מהכביש הראשי, ופנינו בעקבות השלט כבר הבנתי לאן פנינו מועדות; אל סוף שבוע ב-Esalen. מדובר באחד המקומות היפים והקסומים ביותר הקיימים באזורנו. מכון אסאלן הוא מרכז חינוכי ורוחני היושב על המצוקים המרהיבים שמעל לאוקיינוס. המרכז הוקם בשנות ה-60 בשטח שהיה שייך בעבר לשבט האיסלן, ונמצאים בו מעיינות חמים, בריכה וספא. אני לא ארבה בפרטים, כי המקום הזה דורש כתבה בפני עצמה. רק אומר שעוד נשוב. המשך יבוא…

Esalen Institute, 55000 CA-1, Big Sur, CA

חברים, עד כאן, להפעם. אל תשכחו שהעונה השלישית של הסדרה הנפלאה The Crown תתחיל ב-17 בנובמבר, וב-26 בדצמבר תעלה העונה השלישית של ״פאודה״. יש בהחלט למה לצפות!

והעיקר, רק בשמחות.

שלכם,

דלית גבירצמן

 

שאלות? הערות? מחמאות?

dalit@gvirtsman.com

מילי אביטל: "יש סיבה לכך שישראלים מרגישים שיש תקרה כשהם מנסים לטפס למעלה״

מילי אביטל: "יש סיבה לכך שישראלים מרגישים שיש תקרה כשהם מנסים לטפס למעלה״

מאת: אביב פרץ

״סליחה! בוקר בלגן״, משגרת אליי השחקנית מילי אביטל מייל קצרני, כשמועד שיחת הטלפון שתיאמנו מתאחר בכמה דקות. מאוחר יותר היא מרחיבה, ״לבעלי יש סרט ענק שיוצא עכשיו שנקרא Bombshell, אז פתאום לוח הזמנים שלו, ולוח הזמנים שלי, לנסות לארגן הכול ביחד, כשיש לך ילדים קטנים… זה אתגר״.

Photo by Meir Cohn

אביטל (47) היגרה מישראל לניו יורק בגיל 21. כשנה לאחר מכן התגלתה על ידי סוכנת שחקנים כשעבדה כמלצרית, ותוך שבוע כבר קטפה תפקיד ראשי בסרט ההוליוודי ״סטארגייט״. היא נשואה לצ׳רלס רנדולף, תסריטאי מוכשר שאף זכה באוסקר על The Big Short. הסרט החדש שכתב, Bombshell כאמור, ישוב ויגיח לתוך השיחה שלי עם אביטל בהקשרים שונים ולא צפויים.

אביטל תצטרף לגלריית האישים שישתתפו השנה בכנס ״ציונות 3.0״ ב-JCC פאלו אלטו. לא סתם תצטרף, היא תגיע כשבאמתחתה הרצאה – ״איך לדבר ישראלית ב-5 מילים״ – והצגה, זו וגם זו נוגעות באותה תמה. ״אלה דברים שיושבים לי בראש כל כך הרבה שנים. אני יצור כלאיים, תרכובת של שתי תרבויות״, היא מתפייטת, ״בין אם בחיים המקצועיים שלי ובין אם בחיים האישיים שלי. אני גרה פה חצי מהחיים שלי, נשואה לאמריקאי, ועובדת עם אמריקאים. אז אני כל הזמן או בוכה או צוחקת מהשילוב המופרע״.

אביטל מדברת בשטף, שלא לומר בשיטפון, ״ההרצאה היא גם לישראלים וגם לאמריקאים על איך להתבונן בתרבות אחרת, ואיך מתקשרים עם תרבות אחרת״, היא פותחת מבערים, ״נכון, צריך לדעת אנגלית, האם בזה זה מסתכם? נכון, צריך לדעת נימוסים, האם בזה זה מסתכם? זה כמו פשט ודרש, יש הרבה שכבות של דברים שצריך להבין. לדוגמה, איך לפרש סאבטקסט, כי אמריקאים מדברים בסאבטקסט, וכדי להבין אותו, צריך להבין קונוטציות תרבותיות והקשרים היסטוריים, יש כ–ל כך הרבה! כל מילה היא כמו שפה בפני עצמה״.

אמרת פעם בריאיון ש״התרבות היא בשפה״. אילו דוגמאות עולות לך בראש שממחישות את זה? 

״למשל, ישראלים מדברים בקיצור, כי הם לא רוצים לבזבז את הזמן של הבנאדם מולם, או לתת ִלו הרגשה מעיקה. אם מישהו יגיד לך ׳האם אתה רוצה, אם זה זמן טוב עבורך, קפה, רק אם אתה באמת רוצה?׳ – נכון שזה נשמע דבילי? אז ישראלים אומרים: ׳קפה?׳ מילה! אמריקאים גם אומרים some coffee, מאוד מרומז, לא כוס קפה; הם מציירים ציור – אנחנו יורים למטרות, אלה שני דברים שונים לחלוטין. יש סיבה לכך שישראלים מרגישים שיש תקרה מסוימת, שהם נתקעים בה כשהם מנסים לטפס למעלה, והסיבה היא אחת: תרבותית. אני רואה את זה, כי אני גם בעולם האמריקאי, בתוך קבוצה שהשפה זה המקצוע שלה – בעלי שהוא תסריטאי, וכל החברים שלנו שהם סופרים, עיתונאים וכו׳. אני רואה איך הם מגיבים על דברים ישראליים – הדברים שאני אומרת, כמובן – ואז אני מבינה: ׳וואו, אין להם מושג למה אני מתכוונת!׳״

אבל מאיפה את משיגה את המידע הפנימי על איך האמריקאים רואים אותנו? האמריקאים סביבי לא עושים לי רפלקציה. 

״אני אוהבת מאוד בני אדם, ואחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא לראות איך אנשים מגיבים זה לזה. אני מסתכלת על הבעות, ולא רק על הבעות אלא על מיקרו-הבעות, השרירים המיניאטוריים שזזים: מישהו אומר משהו באירוניה, והאחר לא קולט את זה. אז אני פשוט מתבוננת. מעבר לכך, אני חיה בתוך שתי התרבויות האלה, ומנסה כל הזמן לראות אם אני מובנת לצד האחר. הצד האחר זה בעלי, וזה יכול להיות בדברים הכי פשוטים. כשהתחלנו לצאת ועברנו לגור יחד, אני זוכרת שאמרתי לו: ׳טוב, אז אתה עושה כלים׳, במין פקודה ישראלית עדינה. הוא פשוט הסתכל עליי, הוא היה בהההלם! אמרתי לו: ׳מה הבעיה? תעשה כלים׳. הוא פשוט לא האמין, הוא אמר לי: ׳למה את צריכה להיות כל כך אגרסיבית??׳ אמרתי לו: ׳אגרסיבית?! מה אגרסיבית, אני רק אומרת לך לעשות כלים׳. ואז הבנו, שכל הבדלים התרבותיים טמונים שם… אתה לא יכול להגיד לאמריקאי ללכת לעשות כלים, זה טיפ. אתה יכול לבקש, אתה לא יכול להגיד״. 

אני כאן כבר כמעט חמש שנים, וכשאת אומרת את הדברים האלה, אני אמנם מבין אותם, אבל באותו זמן בוקע מתוכי קול מתקומם, שאומר: למה אני צריך למחוק את הזהות שלי? 

״קודם כל, הסיבה שאני קוראת להרצאה ׳איך לדבר ישראלית ב-5 מילים׳, היא שאני רוצה שאמריקאים יבינו ישראלים. גם להפך, כמובן, מה שאציג בהרצאה אלה דוגמאות משני העולמות, אבל היא מיועדת בעיקר לאנשים שלא מבינים ישראלים, או שרוצים להבין ישראלים יותר טוב. לגבי מחיקת הזהות, אתה אומר את הדבר הכי חשוב שיש בכל הנושא הזה, זו שאלת השאלות. אני גם בשאלה הזו, כל הזמן״.

עדיין?! אחרי עשרים ומשהו שנה בארה״ב?

״זה מה שגיליתי. חשבתי שזו לא בעיה: אני אלמד מבטא אמריקאי – אז יש לי מבטא מושלם; אני יודעת לחקות אנשים מאוד טוב – אז אוכל ללמוד איך מתנהגים; והנה, בבקשה: אני אמריקאית. אבל עובדה, שמשהו בי שונה. השוני הזה הוא הכוח שלנו, כמובן, הוא מה שעושה את הישראלים לכל כך מיוחדים; אם נאבד את הזהות, נאבד הכול. אבל, אתה נמצא בתוך התרבות האמריקאית, שהבסיס שלה מאוד שונה מהתרבות של המזרח התיכון, והעניין הוא להבין שלשתי התרבויות יש קודים״. 

את אומרת שאת עדיין בתהליך למידה, זאת אומרת שיש קודים שלמדת רק לאחרונה?

״אני כל הזמן מעמיקה את הקודים, אבל כן, לפעמים אני מרגישה שאני חיה עשרה אחוזים מ׳האני האותנטי׳ שלי. אני עכשיו גרה באפסטייט ניו יורק, הילדים שלי הולכים לבית ספר בקונטיקט, יותר שמרני-אמריקאי מזה אין. אלה קודים חדשים בשבילי. זו לא העיר ניו יורק, שם יש לך ערב רב של תרבויות, כאן זה מה שנקרא WASP (לבנים פרוטסטנטיים אמידים ומקושרים – א״פ), ולוקח זמן להבין את הדקויות״. 

כמהגר ישראלי באמריקה יצא לי לא אחת לתהות: איך זה שאף פעם לא התחברתי עם אמריקאים, אלא רק עם ישראלים או מהגרים ממדינות אחרות? הסברים היו לי למכביר, חלקם – אני מודה – נמהלו בסטריאוטיפים על אמריקאים: תחומי עניין לא חופפים, צביעות או לכל הפחות העדר אותנטיות ונטייה לפאסיב-אגרסיב. ככלל, אפשר היה לתייג את מכלול הסיבות שלי תחת הכותרת: ״זה לא אני – זה הם״. והנה באה אביטל, ובלי להתכוון מטיחה לי את האמת בפנים כאומרת: זה לא הם – זה אתה. ״יחסים זה לא דבר מובן מאליו לאמריקאים, זה דבר שרוקמים בעדינות, עם המון דקויות״, היא מסבירה, ״והיכולת לראות את הדקויות, זה גם כרטיס הביקור לבנאדם שעומד מולם. זה כמו שאם תקלוט בנאדם שמבין אותך, אתה תרצה להיות איתו, אתה תרצה להתקרב אליו. אם יש קצר בתקשורת, אם כל הזמן אני אומרת משהו אחד ואתה חושב שזה משהו אחר, זה מתיש״. 

אלא שאפשר גם להסתכל על התסכולים מזווית יותר קלילה, כך קורה בהצגה שאביטל ביימה, Next Stop, קומדיה על סטארטאפיסט ישראלי שמגיע לניו יורק. את ההצגה כתבה אביטל ביחד עם השחקנית נגה מילשטיין. מילשטיין היא זו שיצרה את הקונספט המקורי – מערכונים קומיים על ישראלים בניו יורק – ואז ביקשה מאביטל להצטרף אליה. אביטל נעתרה, אבל התעקשה שהן תספרנה סיפור עכשווי, ״הסיפור של הסטארט אפ, שהוא הסיפור הכי מעניין בעיניי על ישראלים״. מילשטיין, שעברה לניו יורק לפני כחמש שנים, הביאה למחזה את נקודת המבט היותר טרייה, ואילו אביטל תרמה את נקודת המבט האמריקאית על הישראלים. 

״הסיפורים על זרים הם עדיין ׳מישהו מגיע לארה״ב ומוצא עבודה בתור נהג מונית, על אף שהוא היה רופא במדינה שהגיע ממנה׳״, מנמקת אביטל את בחירת הסיפור להצגה אגב הוצאת קיטור, ״אבל זה לא הסיפור של הדור הצעיר, שהכלים שהוא מגיע איתם למדינה זרה הם שונים. הוא מגיע עם אנגלית, עם חשיבה גלובלית, עם ידע עצום על תרבויות אחרות, זה משהו אחר לגמרי. אבל הוא גם מגיע עם ציפיות מסוימות של ׳אני מוכן לעשות את המכה, אני יודע בדיוק מה לעשות׳ – והמכשולים הם בלתי צפויים. יש אנשים שהם מייסדים של חברות ענקיות, שלא מבינים מה נפל עליהם, הם לא מצליחים להבין למה טופס ההרשמה לבית הספר של הילדים כל כך מסובך – הדברים הכי קטנים״.

היה לי ברור שאעלה מול אביטל את סוגיית המבטא האמריקאי – שהיא, כך נוכחתי לדעת לקראת הריאיון – אובססיה משותפת של שנינו. אני, שעִייפתי את סובביי, ואפילו את עצמי, בהתעסקות הבלתי מרפה שלי בנושא, ואביטל, שעוד בתחילת הקריירה האמריקאית, כבר טפטפו לה הסוכנים: ״האוזן האמריקאית לא רגילה למבטאים. את חייבת להישמע אמריקאית, נקודה״. ״עבדתי מאוד-מאוד קשה לדבר כמו אמריקאית״, היא מסכמת, ואז מפטירה, ״עכשיו תעשה קאט לגל גדות, שיש לה חופשי מבטא, וזה הכי סקסי וזה הכי נהדר. האוזן האמריקאית השתנתה״. 

אמרת בעבר שאת לא מכירה מישהו שהתאבסס על המבטא האמריקאי יותר ממך. אז קודם כל, נראה לי שאני יכול לאתגר אותך…

״אין מצב! אין מצב! תגיד לי מי, ואנחנו עושים תחרות. אין מצבבב. אתה לא מבין כמה אני עבדתי על זה, כמה שנים! רגע, עם מי אני מתחרה, איתך?״

נגיד, כן. אבל רגע, רציתי לשאול אותך, איזה מקורות בכלל היו לך בשביל ללמוד מהם לפני עידן האינטרנט? 

״זה שלא היה אינטרנט ולא היה יו טיוב, זה היה מאוד קשה. קודם כל, בכלל לא הייתי חשופה לאנגלית, הייתי חשופה לה ברמה של לימודים בתיכון. אז היה לי מבטא מאוד כבד, וגם לא כל כך הבנתי אנגלית מעבר לרמה הבסיסית. חיפשתי הרבה זמן מורה למבטא, עד שמצאתי. ידעתי שאדע מי זו כשאשמע את הקול שלה, כי היה איזשהו סוג של סאונד שידעתי שאני רוצה שיהיה לי. ואז עבדתי איתה, למדתי את הא״ב הפונטי, אני כותבת אותו באותה מהירות שאני כותבת עברית ואנגלית: אתה אומר לי מילה, אני כותבת לך אותה תוך שנייה בא״ב פונטי. עד היום אני זוכרת אותו בעל פה. ותסריטים שלמים – כל הטקסט שלי שאמרתי אי פעם – כתבתי לעצמי בא״ב פונטי, וככה למדתי אותם. זה גם היה האתגר שלי, אמרתי שאני רוצה לעשות את כל המבטאים, לא רק את ׳הזרה שזה עתה הגיעה׳. פעם אחת שיחקתי מישהי עם מבטא אנגלי, פעם אחרת מישהי עם מבטא דרומי, רציתי להיות חופשייה מבחינת עבודה, כי אחרת, למה לי להיות באמריקה, אני אסע לי לארץ. אבל אמרתי שאם אני פה, אז אני צריכה לעבוד, וזה מה שעשיתי. ולכן אני אומרת, שאני מנצחת בתחרות של מי עבד הכי קשה על המבטא!״ 

צפיתי השבוע בקטעים מתוך ״נשיקה עם חברים״, שהופק ארבע שנים אחרי שהגעת לארה״ב, ושם כבר המבטא שלך נשמע אמריקאי לגמרי.

״נכון, כי עבדתי מאוד-מאוד קשה. הבמאי שביים את הסרט של צ׳רלס, Bombshell, הוא ג׳יי רואץ׳, וזו פשוט סגירת מעגל: הוא ביים גם את ׳פגוש את ההורים׳, שעשיתי לו טסט, והייתי בשלב האחרון לקבל את התפקיד הראשי לצד בן סטילר. בסוף לא קיבלתי את התפקיד, כי הם אמרו שהם צריכים שאעשה גם אימפרוביזציה, ופחדו ששם המבטא שלי ייצא. זה מה שאמרו לי אז, ועכשיו שאני מכירה את ג׳יי די טוב, יכולתי לאשר את זה מולו. זה צרב לי, אבל זה מה שהיה. אז זה מראה לך עד כ–מה זה קשה״.

עדיין יש לך רגעים שבהם הלסת שלך כבר עייפה, ובא לך לשמוט אותה ולהרפות את כל השרירים? 

״כן, אבל אתן לך טיפ: זה לא להרפות, אתה בעצם מפתח שרירים חדשים. עכשיו אתה בתקופה הקשה, כי השרירים בעברית אלה כל השרירים האחוריים של הפה, והשרירים באנגלית הם כל השרירים הקדמיים של הפה, שרירים שפשוט אין לנו. אז צריך לפתח מערכת שלמה של שרירים סביב הפה, שאתה בעצם מאמן. אחרי המון שנים, אתה לא צריך לאמן עוד, זה כמו שמישהו הוא אצן – לא קשה לו לרוץ. אז לא קשה לי לדבר במבטא אמריקאי, זה כבר טבעי, אבל אם תתן לי איזה כוס יין וחצי, פה ושם זה ייצא״. 

 

ובמעבר חד, כמו שאומרים באולפני החדשות. לפני שנה פרסמה אביטל מאמר ב״הארץ״ תחת הכותרת ״למה לא התלוננתי? כי רק רציתי לשכוח מה שקרה לי״. היא נתנה בו פומבי לתקיפה מינית שעברה כשהייתה בת 16, התוודתה על הרצון שהיה לה אז ״למות, לחתוך את הוורידים בסכין״, וסיפרה על שיחת הטלפון שלה למרכז הסיוע לנפגעות אונס, שהצילה אותה. מאז אותה חשיפה, הספיקה אביטל לגייס כספים לטובת מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית, והובילה קמפיין אופנה, שחלק מהכנסותיו היו קודש למאבק באלימות נגד נשים.

עת ביקרה בארץ השנה, הרצתה אביטל בכנס ״מי טו״ באוניברסיטת בר-אילן. אני מחמיא לה על המילים היפות כל כך שלה באותה הרצאה קצרה, והיא מודה לי נרגשת. 

את משתמשת שם במונח ״טראומה״ כדי לאפיין את הרגע הזה בזמן בקרב בין המינים, זה מסגור מאוד מעניין. את אומרת: ״השינוי שאנחנו עוברים עכשיו הוא גם סוג של טראומה: זה מכוער, זה משתלט, זה פוגעני, זה לא מגיע באיזשהו נרטיב ברור, זו מין שאלה פתוחה: נפל לחיקנו שינוי, ועכשיו אנחנו צריכים להחליט מה עושים איתו". האם את בעצמך כבר מתחילה לעכל את ה״טראומה״ הזו?

״זה מדהים שאתה מעלה את זה בתזמון הזה, עם היציאה של הסרט של צ׳רלס, שהוא בדיוק על הרגע הזה. אני לא חושבת שאנחנו עדיין יודעים לאן זה מוביל. כן, דברים טיפה יותר נרגעו, ויש שינויים מדהימים שנעשו, כמו העובדה שאם הבת שלי תחליט ללכת לתעשיית הבידור, החוויה שלה תהיה שונה לחלוטייין מהחוויה שלי. לי לא קרו דברים נוראיים, אבל עדיין, חייתי בתעשייה שהיו בה חוקים, שהיום כבר לא קיימים. אבל, מצד שני, אני גם חרדה לדעת מה יקרה לדור של הילד שלי, שהוא בן, איך הוא יסתדר? איך הדור הזה יתקשר אהבה, רומנטיקה ומיניות בלי פחד? האם יש דבר כזה? אני לא בטוחה. הסמטוכה היא כללית, גם חוקית, אנחנו חיים עכשיו בתקופה של שאלות. אני חושבת שזה מדהים, כי כל עוד אנחנו דנים, אנחנו מתפתחים. אני לא בעד שתיקה – אתה זוכר? אני ישראלית, עם פה גדול – אני תמיד בעד דיבור. זו הקלה, לכולם. עד כמה שזה כואב, אני מאמינה שמעז יצא מתוק. אני חושבת שזה שינוי ענק, מהפכה חברתית מאוד עמוקה. אני לא חושבת שלדור שלי יש את התשובות, אלא שהדור הצעיר הוא זה שיתווה אותן. צריך להקשיב לדור הזה, הוא רואה דברים. זה כמו שהילדים שלי מתחילים לראות אותי עכשיו כמו בנאדם, ולא כמו אמא מושלמת? זה בדיוק זה. זה דור שבא ואומר: ׳סליחה, הלו, חבר׳ה! מה זה צריך להיות? זה בלגן, אנחנו רוצים לעשות שינוי׳״. 

לקראת סוף ההרצאה את אומרת את המשפט ״מרדף אחרי הצדק יכול להיות ברברי ולהרוס עולמות באותה מידה שהוא יכול לבנות אותם״. האם ביקשת לקרוא מעין קריאת אזהרה כלפי תנועת ״מי טו״, שעלולה ללכת רחוק מדיי? 

״כן. אני חושבת שזה יכול ללכת רחוק מדי, אני חושבת שיש דברים שהם אבסורדיים בתוך הסיפור הזה. אבל ׳מי טו׳ היא צעקה אדירה, ומי שפרצו את השער ופתחו את השיחה חברתית, הם אנשים מדהימים. כמו בכל מהפכה, יש קורבנות, זה מצער וזה נוראי – אבל יש גם קורבנות מהצד האחר. יש דור שיוצא וזועק ושובר קירות, ואני הולכת אחריו, ואומרת: ׳כן, אתם צודקים, תודה שאתם עושים את זה, זה גם עוזר לי׳, והתובנה שאני יכולה לתת, כאדם יוצר שמתמודד עם המורכבות האנושית, היא שהדברים הם תמיד יותר מורכבים מרעיון; בסוף יש חוק, אבל החוויה האנושית היא כל כך הרבה יותר עדינה, קשה וארוכה. צריך לזכור שאנחנו בני אדם, והמטרה היא לחיות ביחד, ולמצוא את הדרך לתקשר בצורה חיובית לכולנו. גברים אוהבים נשים ולהפך, וצריך למצוא את הדרך לא ליצור מצב שבו חיים עם רעיונות נהדרים – ובני האדם בודדים. אז אני מתרכזת מאוד במה כן. אנחנו מבינים מה לא, עכשיו צריך למצוא מה כן״.

 

*לפרטים נוספים על כנס Z3 ולרכישת כרטיסים להרצאה ולהצגה לחצו כאן.

*לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

יפה עם תעודות: ראיון אילנה שושן לקראת הקרנת הסרט ״אישה עובדת״  

יפה עם תעודות: ראיון אילנה שושן לקראת הקרנת הסרט ״אישה עובדת״  

מאת: דלית גבירצמן

בתור מי שחיתה בעידן ה״היי ילדה, קחי אסימון ותתקשרי כשתגדלי״ וגדלה בתקופה שבה פזמונים כמו ״כשאת אומרת לא״ נחשבו לחינניים, קשה לי שלא להביט בהשתאות בדרך הארוכה שעשינו כחברה, מאז ועד היום. כל מאבק למען זכויות אדם באשר הן, הוא מאבק מעורר השראה. מה שמדהים הוא, שבמבט לאחור קשה בכלל להבין איך יכול היה להיות אחרת. כל שינוי חברתי-תפיסתי כרוך במאבק, דורש אומץ, ותמיד נטוע בו גרעין של קיצוניות. יום יבוא, ונוכל כולנו להביט לאחור ולספר לילדינו ונכדותנו, שאנחנו היינו שם, באוקטובר 2017, כשנחשפה פרשת הארווי ויינשטיין והציפה את הרשת במקרים של הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. המושג של Me Too נולד ואיתו קמה תנועה חברתית-פמיניסטית בינלאומית הקוראת להעצמה נשית ומעודדת קורבנות של הטרדה מינית לחשוף את מימדי התופעה.

בין אם אתן תומכות נלהבות במאבק והנושא של חוסר שיוויון בין המינים והחפצה מינית הוא בנפשכן, ובין אם אתן רואות בו קמפיין מוגזם ו״ציד מכשפות״, אין ספק שמדובר כאן בתופעה בינלאומית שהעלתה למודעות מושגים של הטרדה ותקיפה מינית, אונס וניצול לרעה של סמכות וכוח, והם אלו שעומדים היום בלב השיח הציבורי. רק השבוע, קראתי על נשיא בית המשפט העליון המנוח, מאיר שמגר, שקבע ש״כשאישה אומרת ׳לא׳ היא מתכוונת ל׳לא׳, ושאין ׳לא׳ שהוא ׳כן׳. בשבוע שעבר, צפינו במיני סדרה מצוינת בנטפליקס הנקראת ״לא יאומן״ (Unbelievable) המבוססת על מקרה אמיתי של נערה שעברה אונס באיומי סכין ועוסקת בתופעה של ״האונס השני״, שבו בעקבות חוסר אמון מצד המשטרה היא חוזרת בה מעדותה. וכעת, מגיע אלינו סרטה המצוין של מיכל אביעד ״אישה עובדת״ שיוקרן אצלנו במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי. זהו הסרט הראשון של עידן ה Me Too העוסק באישה צעירה שהבוס שלה מטריד אותה ותוקף אותה מינית. גיבורת הסרט היא אורנה (לירון בן-שלוש), אישה צעירה ואם לשלושה, שבן זוגה (אושרי כהן) נקלע לקשיים כלכליים והיא הופכת למפרנסת העיקרית. אורנה מתחילה לעבוד כסוכנת נדל״ן והבוס שלה (מנשה נוי) שבתחילה מטפח ומעודד אותה, מתחיל לפלוש בהדרגה למרחב האישי שלה, לטשטש את הגבולות שבין האישי והמקצועי, ומשם עובר להטרדה ותקיפה מינית.

הסרט יוקרן ביום רביעי ה-6 בנובמבר ב- CinèArts וביום חמישי ה-7 בנובמבר ב-AMC Saratoga (פרטים כאן). בעקבות ההקרנה, יתקיים פאנל חגיגי בהשתתפות אילנה שושן ואן ראוול. אילנה שושן, שהוכתרה בשנת 1980 למלכת היופי של ישראל, היא היום הפנים של ארגון להעצמת נשים בלוס אנג׳לס. לפני כשבועיים, ישבתי איתה לשיחה על כוס קפה. קשה שלא להתפעל מאילנה, והיופי שקורן ממנה הוא רק ההתחלה.

איך הגעת לסרט ״אישה עובדת״?

״הנושא של מי טו עלה בשעתו בהקשר של הוליווד, אבל הטרדה מינית במקום העבודה היה בכל מקום. מיכל אביעד בחרה בתחום של בנייה כי זה תחום מאוד גברי וכוחני, וישנן נשים ספורות שעובדות בו, למעט במכירות ובארכיטקטורה. בשנה שעברה, פנו אלי מפסטיבל הסרטים הישראלי בבוורלי הילס להוביל פאנל, ושם ראיתי את הסרט. חזרתי לארץ וביררתי מי המפיץ של הסרט וביקשתי פגישה איתו. אמרתי לו שהסרט אדיר וחייבים להוציא אותו לשוק. התחלנו לדחוף אותו ומשם זה עבר מפה לאוזן״.

הרבה סרטים נעשו על תקיפה והטרדה מינית ועד אונס, מ״סיפורה של שיפחה״, ו״לא פה לא שם״ שנעשו לאחרונה, דרך הסרט ״הנאשמים״ עם ג׳ודי פוסטר בשנות השמונים, ועוד רבים. מה משך אותך דווקא לסרט ״אישה עובדת״? מה היה בו שהיה שונה?

״הסרט ״הנאשמים״ עסק באונס קבוצתי, והנושא של הטרדה מינית היה תמיד קיים אבל לא היה לזה שם עד שנות התשעים. לפעמים you need to name it, so you can blame it. אחרי שהנושא עלה לכותרות ונשים משכילות וחזקות התחילו לדבר על הטרדה מינית, השיח עבר מסקס לכוח. לנושא של הטרדה מינית יש מנעד מאוד גדול, ומה שמיכל עשתה בסרט באופן כל כך נפלא ומדויק, זה לספר את הסיפור של איך בדיוק נראית הטרדה מינית. הסרט מעביר את הצופים את החוויה בעצמם, ואנחנו חווים את זה דרך השחקנית (לירון בן-שלוש הנפלאה). פה הגדולה של הסרט, כי אלו הדברים שאישה לא יכולה לקחת לבית המשפט, אבל אלו הדברים שגורמים לאישה להצטמק ולהתכווץ. אפילו ההומור שבני (מנשה נוי) משתמש בו הוא סקסיסטי ושוביניסטי. הפטרנליזם של גברים כלפי נשים יכול להשתנות רק מהמקום הזה שבו הם יבינו שזה לא נכון ולא מוסרי לעשות את זה, ולכן חשוב שגם גברים וגם נשים יבואו לראות את הסרט״.

צילום: רון קדמי

את חולקת היום את חייך בין ישראל לארצות הברית וחיה למעשה בין שני העולמות. האם את מוצאת הבדלים ביחס לנשים במקום העבודה בין חברה הישראלית לבין החברה האמריקאית?

״יש דבר אחד ששונה בין החברה הישראלית לחברה האמריקאית, וזה הנושא של גבולות. בארץ אין לנו גבולות למדינה, אין גבולות בין אדם לחברו, בין גבר לאישה, במקום העבודה ואין שמירה על פרטיות. אחד הדברים שאני עושה כשאני עובדת עם נערות בבתי ספר בארץ, זה ללמד אותן על מרחב אישי, ואת זה צריך להטמיע בחברה הישראלית. בארץ כולנו סחבקים, מהצבא ומהשכונה, וצריך לייצר את המרחב האישי הזה. צריך ללמד את הילדים שלנו לייצר גבולות אישיים ולשמור עליהם ולכבד את הגבולות של האחר. גם הסרט עוסק בזה, כי הדמות של אורנה בסרט הופכת להיות העוזרת האישית של הבוס שלה, וגם גבולות התפקיד שלה הולכים ומיטשטשים ונעשים לא ברורים. הוא לוקח אותה לאכול ואז לפגישות, והיא הופכת ל״רעיה״ שלו במשך היום. כך הוא מרשה לעצמו להתקשר אליה גם בערב כשהיא עם המשפחה שלה, אז איפה עובר הגבול?״

היום, במבט לאחור, באילו נקודות משמעותיות בחייך נזרעו זרעי הפמיניזם?

״כל דבר שלמדתי בחיים חיזק בי את האינסטינקט שתמיד היה נטוע בי. חלק מזה קשור גם לעובדה שחונכתי בכפר הנוער בן שמן, שבו החינוך לא היה מיגדרי. היה חינוך שווה לכולם, בנים ובנות, וכולם עשו תורנויות שירותים ועבדו במשק. כשאת גדלה ואת לא חושבת שאת פחות או מוגבלת או אמורה רק לרחוץ כלים, אז זה גורם לך לחשוב אחרת. אני חושבת שאנחנו צריכות לקחת אחריות על החיים שלנו, ולקחת אחריות על איך שאנחנו מתנהגות לנשים אחרות ולעשות את השינוי בקרבינו. כשמגיעה מישהי חדשה למשרד, אנחנו צריכות לתמוך בה ולעזור לה. אנחנו ממהרות לשפוט אחת את השנייה, וכדי ליצור שיוויון חשוב שנהיה מודעות לזה שהאישה היא לא האויב. כשיש יותר נשים במקום העבודה, יש פחות הטרדה מינית, כי יש לך בנות ברית ואת לא לבד. הסרט עושה עבודה טובה בלתת פנים לנושא של הטרדה מינית, והיום, כשיש כל כך הרבה בילבול בנוגע למה זאת הטרדה מינית, חשוב להראות מה בסדר ומה לא בסדר. הסרט גם מעלה את הסוגיה של הדיווח, משום שתשעים ושבעה אחוזים מהנשים בוחרות שלא להתלונן, ונשים לא מדווחות כי הן רוצות לשרוד ולהמשיך הלאה בחיים שלהן״.

קראתי באחד מהראיונות איתך שאמרת ש״הדבר הכי חשוב שאישה יכולה לבנות לעצמה זה קן של חברות. כי רק אישה יכולה לתמוך באישה״

״כנשים, אנחנו עוברות חוויות דומות, ולכן אנחנו חשות הזדהות אחת עם השנייה. גידלו אותנו לחשוב שנשים הן האויב שלנו, כי זה שירת את החברה, אבל זה כל כך לא נכון. כשעברתי לגור בארצות הברית, גידלתי את הילדים שלי לבד כאן, בלוס אנג׳לס. כשהילדים היו קטנים, הרגשתי שאין לי את התמיכה של הדודות, האחיות וההורים. ילדתי את ילדי די קרוב זה לזו, כך שבאמת הייתי זקוקה לעזרה של המשפחה המורחבת. יחד עם זאת, השכנה שלי הפכה להיות החברה שלי. אני גדלתי בפנימייה והחברות שלי הפכו לאחיות שלי שאיתן גדלתי, וזה דבר טבעי בשבילי שיהיו לי חברות קרובות. אנחנו חיים בחברה שהמסרים שלה הם של תחרות בין נשים, וזה כל כך אנטיתזה למה שאנחנו באמת״.

ספרי לי על ארגון ״נשים מעצימות נשים״. מה הביא אותך לייסד את הארגון ומה משך אותך דווקא דווקא לנושא הזה?

״כשבתי הצעירה למדה בכיתה י״א קורס בלימודי נשים, קראתי את החומרים שהיא הביאה על מיגדר ועל המאבק הנשי והסופרג׳יסטיות, וכל זה היה מרתק בעיני. כבר כשנבחרתי למלכת יופי, אמרתי שהחלום שלי הוא להיות עצמאית כלכלית, כלומר מתוך החיים שלי וההסתכלות על הסביבה הבנתי שאני צריכה להיות חזקה ועצמאית כלכלית. דרך הספרים קראתי ולמדתי שלרוב הנשים אין אפשרות לפתח קריירה ועצמאות כלכלית, אז התחלתי להשקיע את הזמן שלי בעניין הזה. ואז פנו אלי לעשות קמפיין אופנה של קרייזי ליין ואמרתי שאני אעשה את זה, בתנאי שנצרף לקמפיין אג׳נדה חברתית כדי לקדם מסרים חברתיים של העצמה כלכלית לנשים. בדור שלי, נשים גידלו את הילדים ואחרי גיל ארבעים הן לא הצליחו להיכנס למעגל העבודה. חשוב היה לי להציף את העניין הזה של העצמה כלכלית לנשים ולכן התחברנו לעמותה בארץ שעוסקת בנושא הזה, והתחלתי לגייס כספים ולהפיץ את המסרים שלהם גם כאן. תוך כדי עבודה, ניגשו אלי אנשים בלוס אנג׳לס ואמרו לי שגם כאן חשוב לעשות פעילות דומה. הגעתי למסקנה שחשוב לעשות שינוי בתודעה, ובמקום שהסביבה תשתנה עבורנו, אנחנו צריכות להיות המחוללות של השינוי״.

אילו עצות או תובנות היית רוצה לחלוק עם הנערה שהיית כשזכית בתואר מלכת היופי של ישראל?

״לעזוב מקומות שלא היו טובים לי הרבה יותר מהר ממה שעזבתי. כבת הדור שלי וכנערה הצעירה שהייתי, שבאה מפנימיה והגיעה לעבוד במילאנו ובפריז, די ניווטתי וכיוונתי את עצמי לבד. החינוך הקפדני שקיבלתי מהבית וגם החינוך שקיבלתי בבן שמן, שהיה מאוד מעצים, עיצב אותי ויכולתי לדאוג לעצמי ולהיות זהירה ולדעת לשמור על הגבולות שלי. הייתי תמיד דרוכה ועל המשמר, ולכן כל מה שהייתי רוצה להגיד לאותה הילדה שהייתי זה ״את בסדר. ואת תהיי בסדר.״ החינוך שקיבלת הוא מאוד חשוב, ואותו את לוקחת איתך לכל מקום. הערכים שהילדים סופגים בבית ובבית הספר מאוד חשובים להמשך דרכם״.

איזה שיעור לקח לך הכי הרבה זמן ללמוד?

״אני חושבת שהשיעור הכי חשוב שלמדתי בדרך הקשה, זה שאני לא יכולה להיות המטפלת או הפסיכולוגית של בן הזוג שלי. ישנה איזו ציפיה שאנחנו כנשים נכיל ונספוג את כל הטראומות שגברים חווים, אבל אנשים צריכים לקחת אחריות על החיים שלהם ולטפל בעצמם. אני גדלתי וחונכתי בבית מזרחי, שבו לא רבים לפני הילדים והאישה ״הטובה״ תמיד מכסה על הבעל, אפילו אם הוא מתפרץ עליה. אני הרגשתי שזה לא נכון, וזאת לא הדוגמה שרציתי להוות עבור הילדים שלי. אני חושבת שכעס זה רעל, בין אם אתה שומר את זה בפנים ובין אם אתה מתפרץ ומוציא את זה. צריך לטפל בדברים ולא להוציא את זה על אנשים קרובים, כי זה הורס את הכול״.

את אישה רבת פעלים והישגים. איזה הישג מסב לך הכי הרבה גאווה?

צילום: עידו לביא

״מה שאני הכי גאה בו זה שאף פעם לא הפסקתי ללמוד ולהתפתח. הייתי נשואה בנוחות, ובכל זאת בחרתי לעבוד וללמוד. בגיל ארבעים ושמונה חזרתי לפעילות חברתית בצורה מואצת והלכתי ללמוד.  השלמתי תואר ראשון במדעי החברה ובמשפטים, ואז עשיתי מאסטר במשפטים, כי הרגשתי שרק כך יתייחסו אלי בצורה רצינית כשאני מדברת על זכויות נשים. עשיתי את זה כדי שאני אוכל לעשות את העבודה הציבורית שלי ושאף אחד לא יוכל להגיד לי שאני לא מבינה על מה אני מדברת כי אני רק מלכת יופי. כל החיים הבוגרים שלי, אני עסוקה בלהוכיח שאני לא רק יפה. עד שנהייתי מלכת יופי, הייתי תמיד ה״חכמה״ וה״מנהיגה״, ופתאום הייתי צריכה להוכיח את זה שאני גם חכמה״.

אילנה שושן תנחה את הפאנל לצידה של אן ראוול, שהיא מרצה למשפטים באוניברסיטת ברקלי ויועצת במשרד עורכי דין המטפל בתיקים של הטרדה מינית. היא כיהנה בוועדה הפדרלית לבחירות תחת אובמה, וכעת היא המועמדת של קליפורניה לסנאט.

פסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון טומן בחובו השנה עוד כמה פנינים. אנו מתקרבים ליום השנה לפטירתו של הסופר הנערץ עמוס עוז, ולנו תהיה הזכות לצפות בדוקו מיוחד הנותן הצצה נדירה לעולמו. הסרט כולל את המסע בעקבות ספרו האוטוביוגרפי ״סיפור על אהבה וחושך״, שיחות אישיות שערך, פגישות עם קוראים בארץ ובעולם וקטעים ארכיוניים נדירים. הסרט יוקרן ב-5 בנובמבר בשעה 8:45 בCinéArts בפאלו אלטו.

הסרט ״משפחה בטרנס״ מתעד את הרגעים הכי אינטימיים בתהליך ההפיכה של אב המשפחה לאישה. סרטו של הבמאי אופיר טריינין זכה בפסטיבל דוקאביב בפרס הסרט הטוב ביותר. הסרט יוקרן ביום שני ה-4 בנובמבר בהשתתפות אורחת מיוחדת בשם חנה סימפסון, שהיא סופרת ודוברת ידועה בנושאים של זהות יהודית וטרנס׳נדרית. אליה יחבור קן ייגר, העומד בראש ארגון ללא מטרות רווח בשם BAYMEC התומך ומקדם את זכויות הלהט״בים.

סרטו של הבמאי שי גל על המחתרת היהודית יוקרן ביום רביעי ה-6 בנובמבר בפאלו אלטו וב-7 בנובמבר בסרטוגה. אליו יצטרף לשיחה העיתונאי עמרי אסנהיים. יהיה מעניין.

כל הפרטים המלאים על הפסטיבל, מועדי ההקרנה ורכישת הכרטיסים כאן.

איזה כיף לנו שיש לנו פסטיבל מגוון, עשיר ומעשיר שכזה! אל תחמיצו!

להתראות בקולנוע,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

ועידת Z3 בפאלו אלטו: איך רוקמים מחדש חזון של תקווה?

ועידת Z3 בפאלו אלטו: איך רוקמים מחדש חזון של תקווה?

מאת: טובה בירנבאום

אני לא אשכח את יום הזיכרון הראשון שלי בארצות הברית. זה היה עוד הרבה לפני הרילוקיישן, במסגרת ביקור בקהילה יהודית בניו יורק: תפילה, קדיש, התקווה. שירת ״התקווה״ בבית כנסת אמריקאי ביום הכי חשוף וכואב בשנה עימתה אותי מול השאלה – מה לי ולהם? מה להם וליום הזיכרון? מה למילים ״ארץ ציון וירושלים״ ולמנהטן? דמעות גדולות נשרו פתאום; דמעות שאפילו לא ידעתי לתת להן שם וסיבה.

מאז אותו הרגע, ולמעשה עד היום, אני מנסה לצייר את הקו ולייצר סיפור אחד שמצליח להכיל בתוכו את כל האלמנטים המורכבים הללו: עם, ארץ, תרבות, סיפור, הגירה, לאום. מה הסיפור שמחבר בין היהודים שחיים משני עברי האוקיינוס? איך מתמודדים עם פערים גדולים בתפיסה הלאומית, הדתית והתרבותית? מה אנו יכולים ללמוד זה מזה, ולמה, בעצם, אני כאן, שרה ״התקווה״ ובוכה.

כשלוקחים מילה גדולה וטעונה כמו ״ציונות״ ומבקשים להבין את משמעותה היום, נפרם המושג המורכב הזה לכדי חוטים חוטים של עמדות, דעות, רעיונות ושאיפות. כיום, כשמדינת ישראל בת 71, פרויקט בר קימא עם השגים ואתגרים לרוב, יהודי העולם רוצים וצריכים להשמיע קול ולהשפיע על עיצובה של מדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך עושים את זה?

לשמחתי, מצאתי שותפות ושותפים שעסוקים אף הם בשאלות הללו יום יום ועמלים על יצירת מרחב עשיר שמזמין בחינה אמיצה של הקשר הלא פתור הזה בין שני המרכזים הגדולים של העם היהודי במאה ה21. ביום ראשון ה-10 בנובמבר, תערך בג'יסיסי בפאלו אלטו בפעם החמישית, ועידת Z3 ציפי לבני, פרופ׳ רות גביזון, הרב ייץ גרינברג, העתונאי ברט סטיבנס מהניו יורק טיימס ועוד למעלה מ-40 הוגי דעות, אקדמאים, עיתונאים, פעילים חברתיים ומובילי דעה מישראל ומכאן בעלי סיפורים שונים, דעות פוליטיות שונות ורקע דתי מגוון יחברו על מנת לפרום את המושג ״ציונות״ ומהחוטים העדינים האלה לרקום מחדש חזון של תקווה, של שותפות והשראה.

לשמחתי הכנס השנה מגוון במיוחד: פאנלים, סדנאות ושולחנות עגולים סביב שורת נושאים רחבה: החל מזהות ויהדות, דרך אומנות ותרבות ועד אנטישמיות והגירה. אני אהיה שם כדי לחפש את הסיפור שלי, הסיפור שלנו. מוזמנים לבוא, לשמוע ולהשמיע!

לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.