מה הקשר בין פרשת האזינו, יובל נח הררי ואמא שלי?

מה הקשר בין פרשת האזינו, יובל נח הררי ואמא שלי?

מאת: אודי גוטליב

מה הקשר בין פרשת האזינו, יובל נח הררי ואמא שלי?

לא, זו לא חידת-קרש. עוד מעט הכל יתבהר.

נתחיל באוריינטציה בסיסית: פרשת האזינו, שבמרכזה השירה האחרונה בתורה, לקראת סוף ספר דברים.

העיתוי – הסטורי ודרמטי. העם, לאחר 40 שנה של נדודים, למרגלות הר נבו, על סיפה של ארץ ישראל. משה נושא דברי תוכחה לעם בפעם האחרונה לפני מותו, ודברים נישאים כשירה.

שאלתי את עצמי – למה שירה?

המדיום השירי משולב במקרא מספר פעמים – המפורסמות שבהן – שירת הים, שירת דבורה וקינת דוד שאת כולן למדנו (וחלקנו אהבנו) בשיעורי תנ״ך. השירים, מעבר למימד האמנותי שלהם, הם אמצעי יעיל מעין כמוהו להעברת רעיונות ומסרים שניתן לזכור בעל פה ולהעביר מפה לאוזן בעידן של טרום הכתב. המקצב, החזרתיות, החריזה כולם הופכים את השיר לטקסט שנצרב היטב בזיכרון האנושי. זה היה הטוויטר של העידן הטרום-דיגיטלי. וכך, אירועים דרמטיים של ניצחון, תעמולה, אידאולוגיה, אבל או תוכחה קיבלו את המעטפת השירית לאורך כל ההיסטוריה האנושית. יכולתי להקדיש את הפוסט הזה לשירי תוכחה לאורך ההיסטוריה. יכולתי לכתוב על ״עיר ההריגה״ של ביאליק בתגובה לפרעות קישינב ועל ההשפעה שלו על יהדות מזרח אירופה והתנועה הציונית בראשית המאה העשרים. יכולתי לכתוב על ״אוהיו״ של ניל יאנג ועל ההשפעה שלו על תרבות-הנגד ותנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם בארה״ב בשנות השישים המאוחרות, ועוד רבים וטובים.

אבל זה לא הולך להיות פוסט על שירה, כי יש בפרשה הזו יותר מדי מהכאן והעכשיו שלנו, שיותר חשוב לי לדבר עליהם.

שירת האזינו מתחילה במילים הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי, במהלך השירה משה עושה סיכום רחב יריעה של המחזור ההיסטורי של עם ישראל: ההתנחלות בארץ ישראל, חטאי העם, החורבן ביד האויבים, היציאה לגלות והגאולה. כל אלה נועדו להזהיר את העם טרם הכניסה לארץ מפני הבאות אם לא ידעו לשמור על הברית בינם לבין האלוהים. אז מה לכל זה ולכאן ולעכשיו שלנו?

קראתי את הפרשה לראשונה (מאז שלמדתי תנ״ך…) לפני כעשרה ימים, שהשמיים שלנו היו צהובים מעשן, ותפס אותי הפסוק ״כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים״ – אלוהים ממטיר אש על האדמה כעונש על חטאי עם ישראל. ואז הפסוק ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה״ – על המוות שיבוא מבחוץ ומבפנים (פרשנים רבים פירשו את המילה ״אימה״ כמגפה). במיוחד החלק האחרון ״יונק עם איש שיבה״ הכה בי והתחבר לכתבה שקראתי רק יום קודם על סבתא ונכד שנספו יחד בשריפה באורגון בשבוע שעבר. משה מתאר כאן עונשים כל כך כבדים של הטבע כלפי הא/נשים, של בני האדם כלפי עצמם. תיאורים קשים כל כך.

אם נכליל את הסיפור מעם ישראל לכולנו כחברה אנושית מודרנית, ואת החטא לאיבוד הדרך שלנו כחברה, נמצא שהסיפור בשירת האזינו אקטואלי מטריד, ומעורר מחשבה.

Photo by iStock/anyaberkut

למתבונן מהצד, המציאות שלנו כיום איננה רחוקה מאפוקליפסה תנ"כית מפוארת: המגפה שהיכתה בנו לפני כחצי שנה גבתה כבר קרוב למליון(!) קורבנות ברחבי העולם. השריפות שהיכו בחוף המערבי באוגוסט כילו למעלה מ-3 מליון אקר (למעלה מחצי שטחה של מדינת ישראל). תוסיפו על זה את השחיתות השלטונית, התסיסה והמהומות ברחובות ובכל המקרים האלה הסוף לא נראה לעין.

האם איבדנו את הכיוון? אם שואלים את אמא שלי – התשובה היא כן, בהחלט.

תכף נגיע לאמא שלי, אבל בדרך אני רוצה להתעכב רגע אצל יובל נח הררי. לפני שנתיים בערך הגיע לכאן פרופ' הררי, היסטוריון מרתק וסלבריטי אקדמי להרצאה על ספרו ״ההיסטוריה של המחר״. בהרצאה פרש הררי את משנתו על האתגרים שיעמדו בפני האנושות במאה ה-21, מאה שבה האנושות כבר גברה על שלושת האתגרים המרכזיים שהעסיקו אותה לאורך כל ההסטוריה עד כה: מגפות, רעב ומלחמות. איך תראה האנושות ללא הצורך להתמודד עם כל אלה? אז אפשר לנשום לרווחה – אנחנו יכולים לחזור לחזיתות הישנות, כי עוד לא באמת ניצחנו בהם. חשבנו שכן. לא רק הררי. כולנו, חיינו בתוך קונספציה שניצחנו את הטבע, שאנחנו מוכנים להתקדם לשלב הבא בהתפתחות האנושית. ואת זה מסכם הפסוק החד והנפלא: ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״, שמשמעותו הרגשנו טוב מדי (השמנו) והתחלנו לבעוט ביד שהאכילה אותנו. והשירה ממשיכה עם הפסוק הבא: ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״ – שוב, תאור מדויק שלנו כ״דור תהפוכות״, דור שאין לתת בו אמון.

חזרה לאמא שלי. כל שבוע אני מדבר עם אמא שלי בערך שעה בטלפון. אמא שלי, אישה קטנה-גדולה וחדה כתער, שמלאו לה השנה 90 ראתה הרבה בחיים, ומעידה על עצמה שמה שיש לה הרבה בשנים האחרונות זה זמן לבד, ובזמן הזה היא מרבה לחשוב.

זה היה צריך לקרות – אמרה אמא שלי על מגפת הקורונה. למה אמא? למה זה היה צריך לקרות? – כי היה צריך לעצור את הריצה המטורפת הזו של כולם. היה פה יותר מדי טוב – ואנשים כבר איבדו את הכיוון, עוד מכונית חדשה, עוד טיסה לחו״ל, כל הזמן רצים ולא יודעים לאן. עכשיו הכל נעצר – וכולם יצטרכו לחשוב על הכל מחדש. העולם לא יחזור להיות מה שהוא היה (בטח שכן חשבתי בליבי, היא לא יודעת על מה היא מדברת, עוד כמה חודשים, שנה גג, הכל יחזור למה שהיה). העניין הוא – שאמא שלי דווקא כן יודעת על מה היא מדברת – אפילו אם אני לא רואה את זה בהתחלה.

גם כאן פרופ' הררי ואמא שלי מסכימים. בראיון עם אילנה דיין בתחילת אפריל אמר ההרי כי ״ההשלכות, לא רק הכלכליות, אלא הפוליטיות ואפילו התרבותיות, הולכות להיות אתנו עוד הרבה מאוד שנים אחרי שהמגפה הזאת תעבור" .

שירת האזינו שנאמרת רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני יום כיפור מזמינה אותנו לעצור. משה עוד מעט נפרד מעם ישראל והוא חושש, כנראה בצדק. ורוצה ללמד אותם עוד משהו, להזהיר אותם, לפקוח את עיניהם. ואולי גם את עינינו.

ענווה. חישוב מסלול מחדש. רבים מאיתנו כבר חשים את זה ולוקחים את זה לרחובות, לכיכרות, למדיה הדיגיטלית. זה עוד לא פתרון שלם, אבל זה צעד ראשון חשוב קדימה. האזינו. האזינו. השפיעו. שבת שלום, שנה טובה וגמר חתימה טובה.

החילוני הנודד: שיחה עם הדס רון זריז ומור שמעוני על תפילה חילונית

החילוני הנודד: שיחה עם הדס רון זריז ומור שמעוני על תפילה חילונית

מאת: דלית גבירצמן

השבוע, נזכרתי פתאום איך הייתי נוהגת לסדר את הארונות בתקופות המעבר. הייתי משליכה את כל תכולתו של הארון על השטיח, ואז בוררת לי רק את הדברים הכי שווים. הייתי מגלה אוצרות נשכחים, פריטים חדשים עדיין עם תג המחיר, שקניתי ונשכחו ממני. עוד הרבה לפני ששמעתי על מארי קונדו, הייתי בוחנת פריטי לבוש ישנים, נפרדת מהם בתודה וממשיכה הלאה. הייתי מעבירה דברים לחברותי ומוסרת לכל מי שידעתי שזה ישמש אותו יותר ממני, ואז, הייתי מסדרת יפה בארון את כל מה שנותר. ובדיוק באותו האופן הייתי נוהגת לברור את החפצים וכלי בית, אבל הכי קשה היה לי להיפרד מספרים. אחרי מעברים רבים שעשיתי בחיי, ממדינות שונות ומעיר לעיר, עמדתי השבוע מול כוננית הספרים שלי וגיליתי, שאחד הספרים שצלחו את כל המיונים וכל הנדודים הוא ספר שנקרא ״חג ישראלי״. זהו ספר שיצא בהוצאת מדרשת אורנים המבקש לתווך בין המורשת והמסורת היהודית למשפחה הישראלית בת ימינו, עם רעיונות והצעות לטקסים שונים גם לאלו, כמוני, שאינם נוהגים לפקוד את בית הכנסת בחגים.

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני מאמינה שדברים לא קורים במקרה. לא בכדי עמד הספר הזה במבחני המיון השנתיים, והצורך העמוק שקיים בי לציין את החגים וליצוק לתוכם משמעות וסמליות, על אף שאינני אדם דתי, הוביל והנחה אותי כל חיי. לפיכך, התרגשתי השבוע  לשבת לשיחה עם שתי נשים מרתקות העוסקות בדיוק בזה: שתיהן מובילות חברתיות היוצקות תוכן ורוחניות יהודית, כל אחת לקהילתה, אבל תחילה, הנה קצת רקע על שתי הנשים המעניינות והמרשימות הללו.

הדס רון זריז היא כל כך הרבה דברים, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. הדס היא ראש תחום לווי רוחני וקהילתי בבית המדרש לרבנות ישראלית. היא מוביל את קהילת ״יפעת שברוח״ העוסקת בהתחדשות יהודית בקיבוץ יפעת. הדס היא בוגרת החוג לתיאטרון ופילוסופיה יהודית ובעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, היא מנחת קבוצות, עוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי ומלמדת ליווי רוחני ותמיכה קהילתית. היא ממייסדות המדרשה באורנים, שם היא מרצה בחוג לחינוך ומנחה בתוכנית ״ניגון נשים״. בשל כך, הדבר הראשון שעשיתי כשנפגשנו, היה כמובן להראות לה את הספר ״חג ישראלי״. הדס התרגשה וביקשה לצלם אותי אוחזת בספר כדי שתוכל להראות לחבריה וחברותיה במדרשה ומשם, צללנו אל מיגוון של נושאים רבים הקשורים לעשייה בתחום של יהדות וקהילה, טקסים ותפילה חילונית, ועל הקשר עם יהדות התפוצות.

הדס (59) נולדה בקיבוץ משאבי שדה שבנגב לזוג הורים פלמחניקים ציוניים. הביוגרפיה שלה, כהגדרתה, היתה מאוד חילונית, אבל היה בה משהו שתמיד נמשך לחגים. היא היתה ילדה חולמנית ואידאליסטית. בלינה המשותפת, היא זוכרת שהיתה קוראת לאלוהים כדי שלא לחוש בודדה. מגיל צעיר, הדס חיפשה משהו מעבר, משהו רליגיוזי. אחרי הצבא היא עברה סדנה משולבת ואינטנסיבית בהנחייתם של מוקי צור ויריב בן אהרון בנושאים של פסיכולוגיה הומניסטית, תרבות ויהדות. אחרי התואר הראשון, היא הצטרפה לקבוצה שהקימה את מדרשת אורנים ושמה לה למטרה להקים בית יהודי לחילוניים. כל אותן שנים, הדס היתה אמונה על התחום הפסיכולוגי, היא הדריכה, הנחתה והתמחתה בעבודה קבוצתית. ואז נפתח באורנים חוג לתואר ראשון למנהיגות נוער קהילתית, שם הדס מלמדת עד היום.

״אחד הרגעים המשמעותיים במדרשה היה אחרי רצח רבין, שאגב היה גם חבר של אבא שלי, כך שהיה בזה משהו אישי ומאוד מטלטל. הבנו במדרשה שצריך להתחיל דיאלוג עם יהודים אורתודוכסים ולא רק עם חילוניים. הרגשנו מספיק בטוחים בזהות היהודית-חילונית שלנו ובשלים להקים בתי מדרש משותפים, בהם למדנו ביחד. אנחנו, הנשים, הרגשנו שאנחנו רוצות לדבר על מגדר ופמיניזם, ולכן הקמנו את ״ניגון נשים״, שהוא בית מדרש ומרכז ליהדות ומגדר במסגרת המדרשה באורנים. היינו נשים אורתודוכסיות וחילוניות, למדנו ביחד תלמוד ופמיניזם ומצאנו שם אחוות נשים עמוקה וחזקה שקיימת עד היום. אני זוכרת שכשפרצה האינתיפדה הראשונה, הגענו למפגש והתחלנו לדבר ותוך חצי שעה מצאנו את עצמנו צורחות אחת על השנייה, החילוניות מצד אחד, והאורתודוקסיות מנגד. השמאלניות החילוניות מצאו את עצמן מול החרדיות המתנחלות. ברגע מסוים התאפסנו על עצמנו והבנו שאנחנו רוצות לבנות פה משהו אחר, וזה היה רגע כל כך משמעותי שאחריו ידענו שנוכל לעבור כבר הכול ביחד. ראינו שהאהבה ניצחה״.

הקסם האישי של מור שמעוני חודר ועובר וממיס את כל המסכים שעמדו בינינו. גילה הצעיר לא עולה בקנה אחד עם העשייה החברתית העניפה, הלימוד, הנסיון, הידע והיצירה הקהילתית שנזקפים לזכותה. מור היא יזמת תרבות יהודית קהילתית. היא מובילה ומנהלת את קהילת הצעירים והצעירות בבני״ה, התנועה ליהדות חברתית, בתל אביב. היא חוקרת ויוצרת מרחבי התפתחות, השפעה ולקיחת אחריות על תרבות חיינו. היא מנחה טקסים ומורה לתנ״ך, פילוסופיה יהודית ומגדר. מור היא מייסדת בית בינ״ה בהודו, שהוא בית פתוח למטיילים/ות ברוח היהדות החילונית. היא בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית ובעלת תואר ראשון בפילוסופיה יהודית.

מור בת ה-30 היא במקור מכרמיאל, והיא גרה עכשיו בתל אביב עם זוגתה, לה הספיקה להינשא ממש לפני תחילת הקורונה. אחרי הצבא, היא רצתה ללמוד פילוסופיה ואחת התוצאות הראשונות שעלו בגוגל היתה פילוסופיה יהודית בישיבה החילונית. היא לא בדיוק ידעה מה זאת פילוסופיה יהודית ומה זאת ישיבה חילונית, אבל זה נשמע לה כמו אופציה מושכת ומעניינת. היא נרשמה ללימודים בבינ״ה לתוכנית בת שנה, שעסקה בזהות ותרבות יהודית ובמנהיגות צעירה. מאז, היא נשאבה אל תוך העולם הזה ואל תוך המשימה של יצירת תרבות יהודית במרחבים חילוניים. אחרי שנה, מור קיבלה את התפקיד של רכזת תוכן, חגים ואירועים בישיבה החילונית, שם עבדה 6 שנים, ובמהלכן טסה להודו לפתוח את בית בינ״ה.

מור: ״כששואלים אותי למה הגעתי ללמוד בישיבה החילונית אני מספרת על שני אירועים. האחד הוא, שכשהייתי בת 16 והשתתפתי במשלחת של הצופים לGreen Family Camp בטקסס של תנועת ה-URJ (Union for Reform Judaism, ושם בפעם הראשונה ראיתי יהדות אחרת. זה הפתיע אותי והיה לי כיף להיות חלק מזה ואני זוכרת שניסיתי להביא את זה בזמנו הביתה. השאלה של האם אפשר ליצור פה משהו כזה נשארה איתי, והמוטיבציה הזאת מלווה אותי מאז. האירוע השני היה בצבא, כשהייתי מ״כית בחוות השומר ושירתו איתי בנות מדרשות ואולפנות שצמחו על ברכי בית מדרש דתי פמיניסטי, ואני לא הכרתי את זה בכלל.״

מהי בעינכן ההגדרה של יהדות חילונית? איך ניתן להתיר את הקשר או הזיקה המדומיינת, שרבים רואים כמובנת מאליה, בין אתאיזם לחילוניות?

הדס: ״קודם כל, אני לא מגדירה את עצמי כ״יהדות חילונית״. אני מרגישה שכל הגדרה היא נורא מצמצמת. זהות היא דבר מאוד מורכב ולא תמיד קוהרנטי, ולפעמים יש בו סתירות. כמו שהישראליות אצלי היא מרכיב מרכזי, כי אני חיה בישראל ופועלת בעברית, עדיין אני לא תמיד אוהבת את כל מה שקורה בישראל. אותו הדבר בשבילי היא היהדות. אני נולדתי יהודיה, ובשבילי זאת בחירה לעסוק בתרבות שלי. מהרגע שאני חיה את היהדות, חוגגת את החגים ומחפשת את המשמעות שלה לחיים שלי, אז אני יהודיה. עבורי, יהדות זה לחפש את המשמעות ואת החיבור לחיים שלנו. אלוהים בשבילי היא ישות והוא הפרספקטיבה, ואני חיה בתחושה שאני לא רק לעצמי, אלא שאני חיה בתוך קונטקסט של תרבות. אני חושבת שבארץ יש הרבה פעמים אשליה שאנחנו לא צריכים לברר את זה, אבל אנשים לא באמת מכירים את היהדות שלהם. ואז, אחת הבעיות שקורות היא שהחילוניים נותנים המון כוח ובעלות לציבור מאוד מצוצמם, שיחליט עבורם מהי היהדות. הבירור הזה הוא מאוד חשוב והוא מאוד יהודי. יהודים תמיד התעסקו בבירור הזהות שלהם, ולאורך כל ההיסטוריה היהודית אף פעם לא היתה הסכמה מה זה יהודי. למשל, כשאני אומרת את המילה ״אלוהים״, מיד אני משויכת לציבור מסוים, ואני מרגישה שצריך לחלץ את המושגים התפוסים האלו של ״הלכה״, ״אגדה״, ״לשון הקודש״ ו״תרבות״, כי מישהו תפס אותם. היהדות שלי היא לחלץ מושגים ולתת להם משמעות, לצקת בהם תכנים חדשים ולדרוש אותם, ולא לוותר עליהם.״

מור: ״זאת שאלה מאוד טובה. אנחנו לא קראנו לקהילה שלנו קהילה חילונית. פשוט הנחנו רגע את המילה הזאת, לא משום שאנחנו רוצים לטשטש את זה, אלא משום שאנחנו פשוט עושים. היהדות שלי היא חלק בלתי נפרד מתרבות חיי ומהזהות שלי. אני לא מתעסקת באיזו יהדות זאת, אלא פשוט חיה את החיים שלי, ובתוכם חשוב לי לא לוותר על המרכיב של הזהות היהודית. אנחנו עושים תרבות יהודית קהילתית בעיר. זאת תרבות חיינו, היהודית, התל אביבית והישראלית. חלקה גם להט״בית, חלקה גם דתל״שית, יש לנו מיגוון גדול של זהויות. חילוניות זאת גישה לחיים או גישה לטקסט. יש חילוניים שהם מאוד מאמינים, ומאוד רוחניים, ויש דתיים שהם לא רוחניים ולא מאמינים. אז אנחנו באים בגישה חילונית, במובן הזה שאנחנו לוקחים את הבעלות בחזרה על העולם הזה ועל הגישה לטקסטים האלו והיכולת לחדש אותם. החדשנים הכי גדולים היו האנשים הכי מסורתיים כמו הרמב״ם וחז״ל, והדבר הכי מסורתי ויהודי הוא לחדש. אנחנו מבקשים לחקור את הזהות שלנו ולא לקחת אותה כמובנת מאליה, ולא שמישהו אחר יכתיב לנו אותה.״

אז מה גורם לאדם חילוני להקים בית תפילהומה זו בכלל תפילה חילוניתאיך יוצקים תוכן לתפילה חילונית?

מור וקהילת בינ"ה

מור: ״אני חושבת שהתפילה לא שייכת רק לאנשים מסוימים. זה גם שלי וכולם מתפללים. כשאנחנו אומרים למישהו ״תהיה בריא״ אנחנו מתפללים שיהיה בריא. כשאני מדליקה נרות שבת, אני באמת מתפללת. יש את המקום הזה של ״היש המבקש״ וה״הלוואי״ וה״לו יהי״ שהם גם תפילה. דבר שני, חסרים מעגלי משמעות בחיים שלנו, ובאופן ספציפי בחיי אנשים צעירים, שמרגישים את זה בתקופות של בין לבין. בתקופות הביניים הללו, בין לימודי התואר להקמת משפחה, אנחנו מחפשים מעגלים ומרחבים של תוכן ורוח, שאפשר פשוט להיות בהם ולהתכוון. בשום מקום אחר לא יהיה לי את הרגע הזה שבו אוכל לעצום את העיניים ולשים כוונה לשבוע, ליום או לשנה. רגע שבו אוכל לבקש משהו ולפגוש בו את עצמי. זה מרחב שהוא לא רק אינטלקטואלי ולא רק חברתי, ולא רק רוחני או ניו אייג׳י, אלא משהו באמצע. ואלו הם המרחבים שאני שואפת לייצר עבור הקהילה של הצעירים והצעירות בתל אביב״.

הדס: ״כדי להפוך משהו לרלוונטי, צריך קודם כל ללמוד אותו. למשל, עכשיו הימים הנוראים ומגיע יום כיפור, אז אני יכולה להגיד שלא מעניין אותי מה עשו כל הדורות לפני, כי אני אדם חילוני אתאיסטי, ובשבילי יום כיפור זה זמן לחשבון נפש. דרך אחרת היא לקחת את התפילות המסורתיות, ללמוד אותן, ולברור מתוכן מה רלוונטי לי ומה אני רוצה לשמר. בסידור שלנו יופיעו גם ״אלי אלי״ של חנה סנש, וגם ״שתלתם ניגונים״ של פניה ברגשטיין שכבר הפכו לתפילות. מעבר לזה, אנחנו מניחים את התפילות המסורתיות בסידור, אבל אומרים עליהן דבר חדש. אנחנו, כשליחי ציבור, צריכים לעשות את התיווך בין הישן לחדש. כמו שעושים על פרשות השבוע, שלא משתנות משנה לשנה, אבל אנחנו אומרים עליהן דברים חדשים ומחברים אותן לחיים שלנו. זאת תרבות של מדרש וזה המסע שאני מציעה.״

בישראל יש ציבור חילוני גדול שמגדיר את עצמו כמאמין ומקיים מצוות. אלו תהליכים קרו בחברה הישראלית בעשור האחרון מהבחינה הזאת?

מור: ״אני חושבת שבתחום הזה של החילוניות ישנן שתי תופעות. האחת היא הפורום החילוני, שהוא נגד הדתה, שבעיני העשייה שלהם היא נזק גדול למה שבינ״ה מנסה לעשות כבר למעלה מ-25 שנה. אנחנו מנסים להגיד כן, זה יהודי, וזה גם שלנו. מצד שני, הולכים וגדלים המניינים הישראליים והקהילות הישראליות, ואלו דברים שמשלבים את העולמות של המסורת היהודית והישראליות. אני רואה מגמה של צמיחה של יותר מרחבים שפתוחים לזה, וזה מאוד משמח אותי.״

מה בנוגע לקשר של בתי התפילה הישראלים עם יהדות התפוצות ויהדות ארצות הברית?

הדס: ״בארץ, היהדות נורא ״תפוסה״; יש חילונים, ויש דתיים, יש חרדים, יש רפורמים, ואין לאן לזוז. המפגש עם יהדות ארצות הברית פתח בפנינו אופציות חדשות ומעניינות. הקשר שנוצר בינינו לבין הקהילה האמריקאית השפיע אחר כך על קהילת ״ניגון הלב״ שהקמנו ביחד, שהיא קהילה אזורית בעמק. הרגשנו שאנחנו רוצים לא רק ללמוד ביחד, אלא גם להתפלל, ולקיים טקסי חיים. לכן הוצאנו ספר שנקרא ״טקסי חיים״ שעוסק בחתונה, ברית מילה, בר ובת מצווה ולוויה, ואחר כך הקמנו את ״הוויה״, הארגון שעומד היום בפני עצמו, שעושה חתונות וטקסי חיים לזוגות חילוניים. אני נמצאת היום בקבוצה שלומדת ביחד עם יהדות צפון אמריקה. אנחנו חבורה של עשרים וחמישה אנשים ונשים, שלושה מישראל וכל השאר מארצות הברית. הקבוצה כוללת רבות ורבנים, ואני נפעמת מהעומק ומהרצינות שלהם.ן, מהמחויבות שלהם.ן ליהדות ומחיפוש הדרך. אני בעיקר מתפעלת מהנשים הצעירות שמחזיקות קהילות גדולות במסירות רבה ובתפקידים מאוד תובעניים. אני מרגישה שהקהילות הללו פתחו לנו את הדרך באופן משמעותי, הן נתנו לנו אומץ להתחיל לעסוק בתפילות ולא לפחד מטקסים והמחויבות שלהן ליהדות מאוד מרשימה אותי.״

מור: ״כפי שסיפרתי, מאז שחוויתי את זה במחנה קיץ הרפורמי כשהייתי בת 16, אני מנסה לייצר את זה כאן. לא לייבא את זה, אלא לבנות משהו שהוא שלנו. המשימה היא להבהיר את הצורך ושזה יצמח מכאן, כי להרבה אנשים כאן אין את הבית היהודי שלהם. אנשים צעירים מחפשים את המרחב של המשמעות, את המקום של מפגש משמעותי עם עצמך, ואם המרחב הזה מדבר בשפה יהודית ואני חווה אותו בשפה שלי, אז זה הכלי דרכו זה יקרה״.

השלימו את המשפט: יהדות בשבילי היא

הדס: ״היכולת לדרוש ולהתחדש. יהדות זה לשאול מדוע אני עושה את מה שאני עושה ואיך זה קשור לחיים שלי״.

מור: ״יהדות בשבילי היא תרבות חיי, מקור השראה, בית רוחני ושפה.״

השלימו את המשפט: תפילה בשבילי היא

הדס: ״עבורי, תפילה היא משמעותית לא רק בגלל המילים. לפעמים מתחברים לתפילה דרך המנגינה או דרך החזרתיות שלה. כל שבוע אנחנו שרים בקבלת שבת ״לכה דודי לקראת כלה״. לפעמים אנחנו מתחברים דרך זה שאנחנו דורשים את המילים והמשמעות או לומדים לעומק את הפיוט הזה, ולפעמים דרך זה ששרנו את זה שוב ושוב ואנחנו יודעים שזה הרגע שבו השבת נכנסת, ולפעמים זה משום שאנחנו יושבים עם הקהילה שלנו, וזה מה שנותן את המשמעות.״

מור: ״תפילה בשבילי היא כל רגע אמיתי שיש לי עם עצמי. רגע שיש בו איזושהי כוונה ובקשה, ואיזה חיבור. אין לנו הרבה רגעים כאלו, והמפגש האמיתי שלנו עם עצמנו מאוד חסר. למשל, לי ברור שעשרת ימי תשובה זאת הזדמנות למפגש מחודש עם השנה, ועל אף שאפשר לעשות תשובה בכל יום, זה לא באמת קורה. עכשיו הסתיו מגיע, החגים מגיעים וכל המרחב הציבורי מזמין את זה. אז למה לא לקחת את ההזדמנות לעצירה ולמבט פנימה? זהו הרגע שבו אנשים מבינים שזה לא לקבל תשובה או לחזור בתשובה, אלא פשוט לשוב לעצמי, לכוונות ולמטרות שלי.״

ביום רביעי ה-30 בספטמבר יתקיים מפגש במסגרת התוכנית ״חמישים גוונים״, ובו תשוחח יעל יחיאלי פרסיקו עם הדס רון זריז, מור שמעוני והרב אסטבן גוטפריד הנמנה עם מייסדי ״בית תפילה ישראלי", על נושאים כמו מקומה של התפילה עבור אדם חילוני ואיך אפשר להתפלל בחילונית. חילופי העונות ואווירת הימים הנוראים, הימים של בין לבין ועיתות המעבר, הם זמן מושלם לצלול אל נושאים אלו. והשנה, עוד יותר מתמיד, אנו נקראים אל המרחב הכללי והציבורי, כמו גם לפרטי והאישי, לשעת חשבון הנפש של האדם עם עצמו, מול חבריו, בן או בת זוגו וקהילתו.

לפרטים נוספים על המפגש והרשמה לחצו כאן.

לימים טובים, לחתימה טובה ולבריאות!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

פרשות ניצבים וילך: משהו חדש מתחיל

פרשות ניצבים וילך: משהו חדש מתחיל

מאת: רובי יהושע

פרשות ניצבים וילך הן מן הקצרות שבפרשות התורה. רוב השנים הן נקראות בבית הכנסת ביחד. הן הפרשות האחרונות שבהן משה, כמנהיג ומורה, מלמד את עם ישראל את המצוות האחרונות וגם החשובות ביותר, לפני כניסתם לארץ אחרי ״שאכלו הרבה חול״ בארבעים שנות המדבר. כמה סמלי ששתי פרשיות אלה נקראות בשבת האחרונה לפני ראש השנה, לפני השנה החדשה שאין לנו מושג מה תביא לנו. כמו עם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל שלא ידעו לקראת מה הם הולכים, ממה יתפרנסו ועם מה יכבשו את הארץ. חישבו על המעמד המיוחד ביום הזה שכולם נצבו לפני הכניסה לארץ לפני ה‘. הפרשה מתחילה במילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ":

גם אנו נצבים היום בשבת האחרונה לפני ראש השנה בו כל אחת ואחד מאתנו, ללא יוצא מן הכלל, יעמוד או תעמוד לפני בורא עולם, אבל לא רק לפניו אנו עומדים. כשכולם נעמדים בתור, אנו נצבים וחשופים בפני הקהילה שבה אנו חיים. בזמן שראשי השבטים נצבו לפני ה', הם גם נצבו בפני חוטבי העצים ושואבי המים. כך אנו נצבים גם בפני הורינו, ילדינו, חברנו ושכנינו ונהרהר במעשינו בשנה החולפת. האם ראויים אנו לקבל את האישור ולהמשיך לשנה הבאה? האם דאגנו לזולת? האם שמרנו על הטבע ולא רק כדי שישמור עלינו? האם נהגנו ביושר וחמלה עם כל נותני השירותים? הקופאית בסופר, הגנן, הדוור או המטפלת? על כן נזהר בשבוע הקרוב, להיות רגישים לזולת ולבקש סליחה מבני משפחותינו, שכנינו וחברינו קודם כניסת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, לשלום, ולרפואה.

מחציתה הראשונה של הפרשה היא האָלָה, הברית שנכרתה לדורות בין ישראל לבין אלוהים. אגב ברית זו היא לא ברית בין מדינות או ברית של נבחרי ציבור שנוטים להפר בריתות ורוצים להחזיר את הגלגל לאחור. זו ברית שלא ניתן להתחרט עליה ואין דרך להחזיר עטרה ליושנה. גם הדורות שאחרי דור המדבר, ואנו בתוכם, שלא היו באותו מעמד מחויבים לברית: " וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.  כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" זוהי ברית מעתה ועד עולם שיש איתה גם אזהרה, מפני פניית האדם  מעבודת ה‘ לעבודת אלילים. במקרה שתופר הברית אנו נסבול מפורענות איומה, מחורבן, גלות וחולאים אחרים. אבל יש גם את התיקון והיעוד לעתיד, שתהיה תשובה ועם ישראל יחזור ל-ה‘, ויקיים את המצוות שכתובות בתורה, כלומר להגיע להכרה בו. "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה". השורש ״שוב״ באורח פלא מוזכר לא מעט פעמים בשמות ופעלים שונים בפסוקים הבאים: ״שיבה״, ״השבה״, ״שבות״, ״שבי״ הן חוזרות שוב ושוב כרוכות ומעורות זו בזו. מזכיר לנו את השיבה אל ה‘, אל העבר הטוב, אל המקורות שלנו בלי הבדל של מין, גזע, או כיסוי ראש. השיבה אל הארץ, השמירה על האדמה והטבע, כן, גם לשמור על כדור הארץ שלנו משינויי אקלים. לכל זה יכול נוכל כי ברגע שנשוב כולנו נקבל את כל הטוב: " וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ .. לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. … לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא. הטוב אינו נמצא בשמיים גם לא מעבר לים. הוא ממש פה איתנו ואנו רשאים לעשות טוב.

פסוקים אלו, שמדברים על הטוב, אינם אלא הקדמה לציווי האדיר לפיו האדם מצווה לבחור – (פרק ל פסוק טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. ובהמשך בפסוק יט .. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

האמנם בחירה חופשית? האם אנו אדון לעצמנו?

רבים וטובים מאמינים ושאינם מאמינים ניסו לענות על שאלה זו. האם האדם הוא בין חורין לענות על שאלה זו. כבר בילדותי ובתמימותי חשבתי שפסוק זה לא כתוב נכון. לפי ראות עיני היה צריך להיות: את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע. כלומר מילה והיפוכה ורשאי אתה לבחור כראות עיניך.

לאורך כל ההיסטוריה יש דיון באיזו מידה יש לאדם בחירה. כמובן שגם בתרבות היהודית יש מחלוקת. הרמב״ם, שפינוזה, הרב סעדיה גאון, רבי חסדאי ועוד גדולים אחרים שמפאת חוסר מקום לא הוספתי אותם, נחלקים בסוגיה חשובה זו.

הרמב״ם בהלכות תשובה (פ״ה ה״א) פוסק: רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו.

רב חסדאי (רח״ק) מכוין בדבריו אל תחושה האדם. האדם יכול לבחור אך מחויב מצד המציאות. בפועל אין לו בכלל בחירה אך התורה כיונה לתחושה שלו.

הרב סעדיה גאון (רס״ג) בספרו ״אמונות ודעות״  מציג פסוקים הנוגעים לנושא בחירה חופשית ומוסיף קטע גמרא (ברכות ל״ג ב) ״הכל בידי שמים חוץ ממה שה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. כלומר כל ההתרחשיות נקבעו מראש ללא בחירה חוץ מיראת שמיים.

ברוך שפינוזה, ההוגה היהודי הגדול של הפילוסופיה האתאיסטית, שולל לחלוטין את חופש הבחירה והוא מעגן את האדם בהכרח של מציאות. במילים פשוטות, כל רצון של הנפש נובע מסיבה קודמת, המניעה אותה לבחור בצורה הנוכחית. אין לאדם אפשרות אמיתית לבחור, הוא כפוף לסיבות קודמות.

הרמב״ם מוסיף לענין הבחירה בהקדמה לפרק ח בפרקי אבות עם פרשנות נוספת משלי: כל אדם חייו ללמד ולחנך את בניו ובנותיו גם בערוב ימיו. גם משה, בערוב ימיו, מסיים את תפקידו כמנהיג, ומעביר את דברי ה' ישירות. ללא מתוכים. ישר, אמיתי וחד כמו אב טוב לילדיו. הורה טוב קורא להם ומספר על השבילים שעבר עד להצלחה. האחת קשה, תלולה ומפותלת בראשיתה, קלה ונעימה בסופה. והאחרת קלה, ללא מהמורות אבל אויה לנו קשה ובלתי עבירה בסופה. האב ממליץ ומצווה אתכם לבחור בדרך הראשונה. כך ה' מראה לנו את האפשרויות ומצווה אותנו לבחור בדרך שהוא יודע שתיטיב איתנו. ובחרת בחיים.

גם לנו עכשיו ישנה התלבטות באיזו דרך נלך במלחמה בקורונה. האם להקשיב לשלטונות בכל עיר ועיר שממליצים לחבוש מסיכה גם כשלא נוח ומציק? שסוגרים שבילים בפארק או גם לעיתים סוגרים את הפארק בימים עם רמת זיהום אויר גבוהה? או פשוט לצפצף על כולם וללכת בדרך הקצרה והנוחה אל הלוא ידוע? בלי מסיכה ובלי פארקים. על זה נאמר ״ובחרת בחיים״. בחרנו להקשיב לאחראים על בריאותינו. כדי שנמשיך לחיות אנו מצווים לשמוע למומחי הבריאות שממליצים על מסיכות ששומרות עלינו וגם שומרות שלא נדביק את הסובבים אותנו. שסוגרים אותנו בביתנו מעט ועכשיו, כדי שנוכל ללכת בטבע ״ובשביליו הירוקים״ יותר לאחר מכן.

כי לא רחוק היום, ונשמח כולנו ששמרנו על עצמינו, על משפחותינו ועל הטבע שסביבנו. למענינו.

שבת שלום ושנה טובה לכולם.

פרשת "כי תבוא": על הכרת תודה והמתנה לביאת המשיח

פרשת "כי תבוא": על הכרת תודה והמתנה לביאת המשיח

מאת: ורד גאני קציר

"דע מאין באת ולאן אתה הולך" (משנה, מסכת אבותפרק ג, משנה א) ומאחר ואנו כבר במאה ה-21 אוסיף ואכתוב "דעי מאין באת ולאן את הולכת" ובאותה נשימה אני מהרהרת במחשבה על כתיבת מסכת אמהות ועל כיצד קהילה שלמה כבר החלה בכך, שבעצם קולנו כבר נשמע ומשפיע, אך הדרך עודנה ארוכה. 

פרשת כי תבוא בסוף ספר דברים היא למעשה החלק האחרון של נאום משה בפני בני ובנות ישראל, לקראת כניסתם ארצה. הפרשה, אשר מתחילה במילים "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ", הינה המקור לציווים רבים של עשה ואל תעשה הניתנות מפי משה, לבני ישראל, הנמצאים מעבר הירדן ומחכים לחצותו אל עבר הארץ המובטחת. אולם המצווה הראשונה לאחר קבלת הנחלה, היא דווקא מצוות הביכורים "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא". המצווה, המדגישה את המילה ראשית, מעורסלת היטב בין הפסוק הראשון המזכיר את מתנת הארץ לנו ובין הפסוקים הבאים המבקשים כי נזכור מאין באנו ומה עברנו, כיצד יצאנו משם והגענו עד הלום. כלומר דווקא כשאנו נרגשים במקומנו החדש, מפריינו הראשונים – דווקא אותם עלינו להעניק כמנחה לכהן, ללוי לה'. 

Photo by iStock\marimo

כיום, משאין בית מקדש, אין מי שישרת בו ואין עולות וזבחים, אנו בעלי ובעלות הזכות לבחור עם מי נחלוק את הראשון מבין פריינו, את הטוב ביותר שבנו ואשר שייך לנו, את העסיסי והנהדר מכל עמלנו. אני מוצאת צניעות וענווה רבה בפתיחה זו של הפרשה וחושבת על אחת העבירות שלצערי נוגעת כמעט בכולנו והיא ההתייחסות אל עצמנו, אל אהובינו, אל הקהילה סביבנו ואף אל החיים עצמם כמובנים מאליהם. שום דבר בחיינו אינו מובן מאליו ומצוות הביכורים מחזקת את הצורך בהכרת תודה ובחלוקת הטוב עם האחר. 

ההודיה מעוגנת בתרבות היהודית בתפילה "מודה אני" המתקיימת מידי בוקר בפתח תפילת השחרית. זיכרון יציאת מצריים, אשר מצויין בפרשה כסיבה לאותה ענווה והבאת הביכורים למשכן מעוגן אף הוא בעת קידוש השבת בארוחת השישי. בעת שמגיעים בני ישראל לבית המקדש, בנושאם את הטנא, הם נדרשים לספר את ההיסטוריה של עמם, המתחילה בירידה למצרים ועד החזרה לארץ: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.  וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. 

חלק זה של הפרשה נקרא כמעט בנשימה אחת ומסתיים ב"הגר אשר בקרבך" ומיד לאחריו מופיעה מצוות המעשר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. כלומר שבדיוק כפי שבני ישראל מצווים לחלוק את פרי עמלם עם ה', עם הכהן ועם הלוי, כך הם מצווים לחלוק אותו עם הגר, עם היתום, עם האלמנה – עם האחר.ת. בני ישראל זכו בארץ והמצווה הראשונה אשר קיבלו עליהם היא לחלוק מטובה ומפרי עבודתם, עם כל סביבתם. 

התחושה המלווה אותי מילדות היא זו שאם זכינו בחיים, עלינו לחלוק מטובם עם סביבתנו, אפילו עם עוברי אורח, וכיום אני יודעת כמה מספקת התחושה בחלוקת הטוב. באחוות אחים ואחיות. בהגנה על האחר.ת ובדאגה לו.ה. מן הצד השני של המתרס לעומת זאת – פגיעה באחר.ת, בזדון ובמחשבה, היא דבר שמעולם לא הכלתי. ובתקופה זו נראה שמאחר ו 2020 מחוללת את מה שהיא מחוללת, זה בסדר לפרוץ את כל הסכרים, לפגוע מילולית באחר.ת כי אבדה סבלנותנו, לפגוע פיזית באחר.ת כי מערכת העצבים שלנו יוצאת משליטה, לגנוב, לגזול, לאנוס, לרצוח כי מצפון, מוסר וכיבוש היצר הם מושגים שעברו מן העולם בחלקים מסויימים של האוכלוסיה. והלב כבד והחלומות נוראיים והתחושה המאזנת היחידה לתחושת הגוג ומגוג שבליבי היא ביאת המשיח המובטחת. ואני לא מדברת על המשיח המסורתי, אני מדברת דווקא על משיחות אחרת, כזו שהתחלנו לכתוב כקהילה דואגת ומודאגת במסכת האמהות שלנו במאה ה-21. כזו שמבקשת למגר את הרוע ואת ההתעללות ולהגביר את האור, את הצניעות, את האחרויות לאחר.ת ואת קיום הטוב. 

דמיינו לכם עולם בו כולנו מקיימים ומקיימות את הטוב, רק את הטוב. בתפילת ההודיה שלי אני מתפללת לביאת המשיח מסוג זה. שאנו, אלה שזכינו בחיים, נקיים חיים טובים יותר עבורנו ועבור כל אחד ואחת סביבנו.

אלול שמח ושנה טובה, מתוקה ומבורכת לכולנו! 

פרשת כי תצא: מחשבות על רצח לא מפוענח ואחריות קהילתית

מאת: רלי זיגל

כשאני לומדת תורה אני אוהבת לקרוא את הקריאה הראשונה לבד, לתת לעצמי את המרחב הפנימי שלי לגלות מה מדבר אלי לפני שאני פונה למקורות נוספים. וכך עשיתי בפרשה זו. פרשת "כי תצא" היא חלק מ"נאום המצוות", שנמצא בליבו של ספר דברים. המצוות הן תוכן הברית שנכרתת בין האל לעם, עם תום המסע במדבר ולקראת הכניסה לארץ.

הפרשה מתחילה במצווה מיוחדת במינה שהיא בעצם טקס שאמור להתבצע על ידי ראשי הציבור – טקס עגלה ערופה.

הפרשה מתחילה כך: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ..

כלומר גופת אדם נמצאה בשדה ולא ברור מי הרוצח. מה עושים במצב כזה? הפסוקים לא מתארים את החיפוש אחרי הרוצח, אך מבהירים כי גם במקרה שלא נמצא הרוצח, צריך שמישהו ייקח אחריות. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. החוק מורה על מדידת המרחק מזירת הפשע אל הערים הקרובות. ואחרי המדידות – וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. זקני העיר הקרובה ביותר (=המנהיגות המקומית) נקראים לבצע טקס המכונה טקס עגלה ערופה הכולל שלושה חלקים:

עריפת עגלה: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

חשבון נפש: וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

ובקשת כפרה: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

זו הפעם הראשונה, למיטב זיכרוני מלימודי התנ"ך בתיכון לפני הרבה שנים, שקראתי את הפרשה והדבר הראשון שהרגשתי היה זעזוע עמוק מהמעשה הברברי של הרג העֶגְלָה הצעירה. כל כולי זעקתי – איך אפשר להרוג חיה באכזריות שכזו, רק לשם טקס? איך אפשר לשטוף ידיים מעל דמה של העגלה ולהגיד אנחנו לא אחראים ולא יודעים וזהו? למה לעשות כדבר הזה?

אחרי כמה דקות של זעזוע התחלתי לשאול – למה נדרש טקס כזה? מהי המשמעות של הטקס הפומבי הזה? למה צריכים זקני העיר לומר שלא עשו את הפשע? מה פרשה זו מסמלת ומה אני יכולה וצריכה ללמוד ממנה?

בעודי חושבת על שאלות אלו, בחרתי לשתף את ילדי בפרטי הטקס ושאלתי אותם לדעתם. השאלות שעלו מהשיחות עימם הובילו להסתכלות על אחריות קהילתית והחלק של המנהיגים וכל אחד מחברי העיר במציאת האחראי לפשע, והאם אנחנו ברחצנו את ידינו מסירים אחריות מעלינו?

חיפושיי לתשובות הובילו למקורות שונים שעזרו לי להבין יותר טוב את משמעות הטקס באופנים שונים.

בימים אלו, בהם טבעונות וכבוד החיה תופסים חלק מרכזי בשיח הציבורי, טקס שכזה לא היה עולה על הדעת, אבל בימים עברו, טקסי טיהור כאלו ואחרים היו מאוד מקובלים בחברה הפגנית. במקרה שלנו, הטקס של הרג העגלה הצעירה, קטיעת חיים צעירים ורכים נעשה כסמל לרצח של אדם, לקטיעת חיים בטרם עת.

הדבר המעניין ביותר בשבילי בטקס זה קשור לנשיאת האחריות. התאור המפורט נועד להביא בפנינו את היקף האחריות והמחויבות של זקני העיר למה שקורה בטריטוריה של עירם. כשקוראים את הטקסט אפשר להבין שהמנהיגים שבקרבת עירם בוצע הרצח בוודאי לא ביצעו אותו אחרת הם היו נידונים כרוצחים, אבל עליהם להיות מסוגלים לומר ביושר שעשו מה שיכלו כדי למנוע מעשים מהסוג הזה וכי אינם יודעים מי הוא הרוצח. באמצעות הטקס עליהם לפעול לתיקון המצב כי דם נשפך, איזון הופר, וצריך כפרה.

אז מדוע צריך טקס כל כך מזעזע, פומבי וחריג?

תשובה מכיוון אחד נותן הרמב"ם שטוען שהטקס נועד לוודא שכל האנשים בכפר יודעים על הפשע שנתגלה כדי שאלו יהפכו להיות חלק באחריות למציאת האשם בהרג. הרמב"ם מעלה לתודעתנו את האחריות הקהילתית, את האחריות של אלו שבאיזור שלהם קרה הרצח.

מכיוון אחר הרמב"ן טוען שהטקס נועד להקריב את העֶגְלָה ושזרם המים ייקח עימו את האירוע וישכח, ובזה נותן לנו פתח לחשוב על כפרה לנפש הנרצח, טקס טיהור. ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מ', מסביר שתועלת טקס עגלה ערופה היא לפרסם ההורג, וחִזֵק זה העניין, בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה "לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תיערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם". הפרשנות הזו בעצם נותנת מוטיבציה לבעל האדמה לעשות ככל יכולתו למצוא את ההורג, שאם לא, פרנסתו תיפגע באופן ישיר. בכך מיוצרת מחוייבות אישית שיש לה השלכות ישירות על היחיד והקהילה.

לאחר שהבנתי יותר את הסוגיה, הבנתי שבאופן אישי התחברתי יותר לפרשנות הרמב"ם , ליצור דרך הקרבת העגלה הצעירה "עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל", שחייה נגדעו באיבם ודמה נשטף "אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ", ליצירת אחריות קהילתית. הטקס המשמעותי והחריג הזה מטיל אחריות על המנהיגים ולכן גם על הקהילה.

מחשבות אלו הובילו אותי לימים אלו, בהם אנו עדים/ות לפשעים שאנשים לא יודעים מי ביצע ואז נשאלות השאלות – מה האחריות של המנהיגים? מה האחריות של כל אחד/ת מאיתנו לסביבה שלנו? כיצד אנחנו פועלים/ת כשאנו יודעים/ת שמשהו נוראי התרחש?

-האם אנו רואים את עצמינו שותפים/ת למציאת האחראי או שחלקינו נגמר בלשטוף את הידיים בנחל ולהצהיר שלא עשינו, לא ראינו או לא שמענו? האם אנחנו מפחדים לומר את מה שאנו יודעים?

מה שאני כל כך אוהבת בלימודי התורה בשלב זה של חיי הבוגרים, זה שאפשר לזהות בחיי היום יום שלנו דוגמאות רבות שמתקשרות ללימוד. בעידן קורונה אני רואה אנשים שלא עוטים מסיכה בטענות שונות ואני מוצאת את עצמי לעיתים מעירה לאנשים בצורה יפה, אבל לעיתים גם חוששת מתגובות של אנשים. אני מבינה ויודעת שכמו בפרשה, אני צריכה לומר ביושר שעשיתי כל מה שביכולתי למנוע הדבקה שלי, של משפחתי ושל הסביבה.

דוגמא נוספת לאחריות קהילתית או חוסר אחריות קהילתית נפרש בפנינו במקרה שמזעזע את מדינת ישראל, נערה נאנסת על ידי עשרות גברים, מעשה ברברי ולא נתפס ואני, עם הזעזוע העמוק מאוד שאני חשה בתוכי אני שואלת את השאלה – איך יכול להיות שאף אחד לא ראה או שמע דבר? מהי האחריות של בעלי המלון שבתחומו נעשה מעשה מזעזע זה? מהי האחריות של הכלל לדאוג למצוא את כל האשמים במעשה? מה האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לעזור למצוא את האשמים? מה צריך ללמוד מזה כדי שדבר כזה לא יקרה יותר?

כמו העגלה הצעירה שחייה נגדעו בדרך אכזרית, כך גם חיי נערה זו השתנו ברגע במעשה נוראי.

ופה בארה"ב, אנו עדים לאירועי רצח של אנשים כהיי עור שחייהם נקטפו ללא עוול בכפם ומותם עורר הדים ברחבי המדינה ועזר להביא את האשמים במעשה לדין. פרשת עגלה ערופה מזמינה אותנו לשים לב לחשיבות של האחריות הקהילתית ולהפוך אותה לדבר שבמרכז חיינו עכשיו, בארץ ופה בארצות הברית וחובת המנהיגים לשמש דוגמא ומופת ליושר והגינות ולדאגה לשלום הזולת ומציאת אלו שפוגעים בכל אדם באשר הוא.

שבת שלום,

רלי זיגל