סוד הקסם המסתורי: שיחה עם צרויה שלו

סוד הקסם המסתורי: שיחה עם צרויה שלו

מאת: דלית גבירצמן

היא נראית כאילו קפצה היישר מתוך תמונה של מודיליאני. העור הצח, הפנים הארוכים והצרים, עצמות הלחיים הגבוהות והמודגשות, הצוואר הארוך והעיניים הנוגות שובים את ליבי כבר מן ההתחלה. בפניה עצורים עלומים שהופכים אותה לבת בלי גיל. צרויה שלו מסקרנת אותי הן כיוצרת ספרותית חשובה והן כאדם. היא מסתורית בעיני ואני הולכת שבי אחר הקול המלטף והמילים היפות והמדוייקות בהן היא בוחרת להשתמש. אני נשאבת לעולם הפנימי שלה עם כל ספר חדש שיוצא לאור ומאוד נרגשת ללמוד להכיר את האדם שמאחורי רבי מכר כגון ״חיי אהבה״, ״בעל ואישה״, ״תרה״, ״שארית החיים״ ו״כאב״.

צילום: נעמי טוקטלי

מבלי להזדקק להקדמות מיותרות ולגינוני טקס ונימוסין, אנחנו צוללות במהירות אל שיח עמוק ומשמעותי. את השאלות שהכנתי מראש, אני זונחת די מהר והשיחה פשוט קולחת ונובעת מעצמה. אני מספרת לצרויה שבלילה הקודם סיימתי לקרוא בשנית את ״חיי אהבה״ אותו קראתי לראשונה כשרק יצא לאור בשנת 1997. אני משתפת אותה, שבניגוד לתגובה שהייתה לי אז, הספר פגש אותי במקום מפויס יותר. אני נזכרת בדיסוננס הצורם שהספר יצר בי בזמנו, בין הכותרת המבטיחה לסיפור הבוטה, המסוכסך והאירוטי כל כך. אני מתוודה בפניה שבדלית של היום, יש הרבה יותר חמלה, הבנה ואמפתיה לדמויות.

״אכן זהו לא ספר מפויס ולא ספר מפייס״, מודה צרויה, ״באמת התרגלתי, בעיקר כשהוא רק יצא, לקבל עליו תגובות נזעמות. אני לא קראתי אותו מאז וקשה לי לשער כיצד הייתי מרגישה. המעט שנגעתי בו, הכביד עלי. המפגש החוזר עם ספר מביא איתו גם הכרה בחולשות שיש בו וגם עם זכרונות מהתקופה שבה הוא נכתב. בזמן כתיבת הספר ״חיי אהבה״ הייתי גם אני במקום לגמרי אחר מזה של הגיבורה. התחלתי אותו בהריון ואת רובו כתבתי עם תינוק על הידיים. זה חלק מהקסם של הכתיבה שהיא לא נובעת ישירות מהחיים. לו היא רק שיקפה אותם, היא לא היתה מספיק מעניינת, לפחות למי שכותב.״

– יש הרבה יצריות וארוטיקה ב״חיי אהבה״ העומדים בניגוד למראה שלך ולשפה המדויקת והנקייה שבה את משתמשת. כיצד את מיישבת את הסתירה הזאת? 

״יש בחוויות הכתיבה חופש כל כך גדול. כמובן, שאפשר לקחת אותו ואפשר גם שלא. אני בחרתי לקחת אותו וחייתי את החיים המאוד פשוטים שהיו לי אז, של חיתולים והנקות, בחיבור הכי בסיסי לחיים. בתוך כל זה יכולתי לכתוב כאילו אין מחר. כאילו אף אחד לא יקרא. יכול להיות שלו ידעתי שהספר כל כך יצליח, הייתי יותר זהירה. זה היה לאחר שכתבתי ספר שירה ורומן שלא הצליחו בכלל, והרגשתי שאין לי סיכוי. חשבתי שאני כותבת פשוט משום שאני אוהבת לכתוב, וזהו. לא ידעתי אם יהיה לי אפילו מו״ל. מתוך הציפיות הנמוכות זכיתי כנראה באיזו חירות שהיה בה משהו חד פעמי. אני מודה שלא קלטתי בכלל עד כמה הספר נועז. מידי פעם הייתי אומרת לאייל מי בכלל יקרא את זה, ואת מי זה יעניין. יש בו בחורה שעושה תיזה על אגדות החורבן וזה לא נראה לי כמו משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו.״

– האם כיוצרת לא חששת ממה יגידו הקרובים? מה יחשבו הילדים כשיתבגרו? ובכלל, איך מנטרלים את כל רעשי הרקע? 

״אני זוכרת היטב את הרגע שבו הבנתי לראשונה מה כתבתי ועד כמה זה נועז. זה היה כשניגשתי להוצאת הספרים לקבל את העותקים הראשונים של הספר, ובדרך הביתה עברתי אצל הורי כדי לתת להם עותק. הם, כמובן, מאוד שמחו, ואני זוכרת את עצמי יורדת במדרגות של הבית שלהם ופתאום נעצרת וחושבת לעצמי: רגע, אבא שלי הולך לקרוא את זה עכשיו. אבי היה מבקר ספרות מאוד קפדן וגם אישיות פוריטנית, מאוד לא משוחררת. אני זוכרת שהגעתי לביתי מבועתת ממש מהמחשבה הזאת, ומיד התקשרתי לאימא שלי, שאיתה הרגשתי תמיד הרבה יותר בנוח. אמרתי לה שהספר מאוד נועז ושיש בו סצינות אירוטיות שאני חוששת שאבא יקרא. אימי הציעה שהיא תקרא את הספר בלילה ותסמן את הקטעים שלא כדאי לו לקרוא. בבוקר היא התקשרה אלי ואמרה שמאוד אהבה את הספר ושהיא סימנה את הקטעים שכדאי היה לאבי לפסוח עליהם. עד היום אינני יודעת האם קרא את הכול או שמא דילג.״

״על הילדים טרם חשבתי״, היא מוסיפה, ״זה נראה היה לי בזמנו כל כך רחוק. לימים, זה הפך להיות רלבנטי. את הספר אפילו הקדשתי לביתי *מרווה, שהייתה אז ילדה בת 8. לא חשבתי על כך שבעוד עשר שנים היא בעצמה תהיה קוראת פוטנציאלית, ואולי עדיף שכך. ביקשתי ממנה לחכות עם הספר והיא קראה אותו רק אחרי גיל 20. אני חושבת שיש איזה סיכון שחייבים לקחת. מצד אחד, צריך להיות זהירים בכבודם של קרובים ולא להשתמש או לחשוף אותם באופן מביש. אך מצד שני, חשוב לקחת את החופש להיות אדם אחר בזמן הכתיבה ולהרשות לעצמי להיות יותר משוחררת או נועזת ממה שאני יכולה להיות בחיי היומיום. עד היום אני מרגישה שכשאני כותבת, זאת לא אני כל כך. אני כותבת מתוך תודעה אחרת, השונה מהתודעה שמתעסקת בענייני היומיום. זה ערוץ אחר, שבעיני הוא עדיין פלאי, ובו נוצר חיבור עם רובד לא מודע שמתוכו באים הדברים.״

– איך את מתחברת אל הרובד הלא מודע הזה? האם יש לך ריטואלים קבועים?

״זאת בדיוק הבעיה עם הדברים הלא לגמרי נשלטים, שזה תמיד מלווה בחרדה. אין מתכון לכך ובכל יום מחדש זה יכול שלא לקרות. כל מה שאפשר לעשות זה ליצור את התנאים. אי אפשר להכריח. בדרך כלל, מהנסיון שלי, כשאני מצליחה ליצור את התנאים – זה באמת קורה. קודם כל צריך לפנות את הזמן והמקום, ואצלי זה צריך להיות מקום קבוע. אני לא מאלה שיכולים לכתוב בכל מקום, ובטח שלא בבתי קפה. תמיד נדדתי בבית כדי לחפש את המקום הנכון. כשגרנו בירושלים היה לי מעין מרתף עינויים שכזה. נהגתי לכתוב בחדר מתחת האדמה וללא חלון, ואנשים נהגו להתלוצץ ולומר שעכשיו הם מבינים מדוע הספרים שלי כל כך מדכאים.״

– ומה עושים בשביל לפגוש שם את המוזה?

״בעיקר צריך להשתדל להתנתק מטרדות היומיום, דבר שנעשה קשה יותר ויותר עם השנים, ואז פשוט להתרכז. זה כמו להתניע לאט איזה מנוע. אני יושבת, עוצמת את העיניים ומתנודדת כמו באיזו תפילה. אני קוראת את העמודים שכתבתי ביום-יומיים הקודמים כדי להיכנס לזה. כל זה יכול לקחת כחצי שעה של נסיון ליצור איזה חיבור. אני מנסה להתרכז בנקודה שעצרתי בה, ואז השיטה היא פשוט להתחיל ולכתוב. גם אם אין לי מושג, ובעיקר אם אין לי מושג. גם אם אני יודעת שכל מה שאכתוב עכשיו יימחק ממילא. לא צריך לחכות עד שייצא המשפט המלוטש, הנכון והיחיד שיכול להתחבר למשפט הקודם. לפעמים אני מרגישה שזה הטון או הרצף הנכון ולפעמים אני יכולה לכתוב עמוד או שניים בידיעה שאלו הם פיגומים שיובילו אל העמוד או שניים הבאים, שבאמת ייכנסו לספר. עדיף לתקן אחר כך מאשר לשבת מול האין. וזה גם הטיפ שאני נותנת לאנשים שרוצים לכתוב. לא ללטש כל משפט ולא לחכות לדבר הנכון ולא לחשוב האם יש לזה ערך או לא, ולא להתמלא בחשיבות עצמית וגם לא להתמלא שנאה עצמית.״

– יש לי כרגע בראש דימוי של שני אמנים-פסלים. האחד עומד מול גוש שיש או אבן ומנסה לבחון, לסתת ולחשוף את מה שמסתתר בתוכו. לעומתו, הפסל השני בא כבר עם רעיון בראש של איך הוא רוצה שזה יראה בסופו של דבר, והוא רק מחפש את הדרך לשם. מי את מבין השניים?

״אני לחלוטין הפסל הראשון. אני יודעת מעט מאוד, לפעמים זה מביך אותי להודות עד כמה מעט אני יודעת כשאני מתחילה. כשכתבתי את ״חיי אהבה״ רק כשהגעתי לעמוד 70 או 80 התחיל בעצם להיכתב הסיפור של יערה ואריה. הסיפור היה בכלל אחר והם היו מעין פלאשבק, ורק בהמשך הבנתי לאן הספר הולך. חזרתי וכתבתי את ההתחלה שלו בעצם בסוף, כי הייתי צריכה לחתוך את 70 העמודים הראשונים. בספרים המאוחרים ידעתי קצת יותר, אבל זה תמיד לא יותר מצעד אחד קדימה. זה כמו ללכת בחושך עם פנס קטן רק בשביל לראות את הדרך ולא ליפול אך לא כדי לראות את סופה.״

– זה לא קל להיות דמות בספר של צרויה שלו. עד כמה את נוכחת בסיפור? האם הדמויות מדברות מתוכך או שאת צופה בהן? האם את שומעת את הקול שלהן בראש? ואיך את חווה כסופרת את הקשר שלך עם הדמויות? עד כמה את מזדהה איתן? 

״זאת שאלה טובה. אני הרבה מקשיבה. אצלי בכתיבה יש הרבה יותר הקשבה מאשר story telling.״ היא מהרהרת לרגע ואז מוסיפה, ״נדמה לי שאני מקשיבה בעיניים. אני עוצמת את העיניים, ואני רואה את הדמויות ומנסה להיכנס ולהבין מה נכון להן ולא לכפות את עצמי עליהן. לכן הרבה פעמים הדברים מתגלגלים למקומות שונים ממה שחשבתי, וזהו תהליך שלוקח זמן. צריך ללמוד להכיר את הדמויות והן בעצמן מתפתחות. אני מגלה בהן פנים אחרות ומאוד משתדלת לתת להן קיום משל עצמן. אני גם קצת מנסה להיות המטפלת של הדמויות שלי, כשחלק מהן יכולות לייצג אולי כל מיני טרדות או ענינים שמעסיקים אותי, אבל אני לא משקיפה על זה מתוך עצמי אלא מתוך עמדה כאילו טיפולית. כלפי הדמויות הספרותיות שלי אני מרשה לעצמי להרגיש כמו סוג של מטפלת למרות שאני גם זאת שמכניסה אותן לכל המשברים. אני עושה ככל שביכולתי ללוות אותן מתוך תחושת אחריות, דאגה ואכפתיות. בנוסף, אני מנסה גם ליצור דיאלוג אינטימי עם הקוראים שלי, בינם לבין החיים שלהם ובינם לבין הגיבורים. כשאני שומעת שזה מצליח ושאנשים קראו ספר שלי וזה גרם להם להבין משהו, להחליט החלטה או אפילו להרגיש פחות בודדים, זה מאוד משמח אותי.״

צרויה שלו, כאמור בתם של מבקר הספרות, מרדכי שלו, והציירת ריקה שלו, התגוררה עד לפני שנים אחדות בירושלים עם בעלה, הסופר איל מגד. בשנת 2004 נפגעה צרויה בפיגוע טרור בירושלים כשצעדה סמוך לאוטובוס שהתפוצץ בשכונת רחביה. בשנת 2016 עברה עם משפחתה לגור בעיר חיפה. בספרה האחרון ״כאב״ מגוללת שלו את סיפורה של איריס, אישה כבת 45, שעוברת טלטלה עזה לאחר שנפגעה בפיגוע טרור. היא מגיעה למרפאת כאב ושם פוגשת את אהוב נעוריה, איתן. המפגש מציף ומטלטל את איריס ומציב בפניה בחירה קשה.

– אירועים טראומטיים משנים אותנו באופן עמוק ומהותי. פרפסקטיבות משתנות ותובנות חיים מקדימות לעתים את זמנן. כיצד השפיע עליך פיגוע הטרור שחווית? מה יודעת צרויה של אחרי הפיגוע שלא ידעה קודם לכן, ובאיזה אופן כל זה השפיע על הכתיבה שלך?

״הפיגוע חידד מאד והעמיק תחושות ותובנות אבל לא לימד אותי משהו שלא ידעתי, לטוב ולרע. ידעתי כמה החיים שבירים אבל כשאת חווה את זה על בשרך זו ידיעה עמוקה יותר, כמובן. ולוקח יותר זמן להדחיק אותה כדי לתפקד אייכשהו. ידעתי שהטרור הוא שטני אבל כשאת רואה גופות בוערות סביבך זה מזעזע באופן בלתי נתפס. לטווח הקצר זה שינה אותי אבל בסופו של דבר כשהתאוששתי חזרתי פחות או יותר למה שהייתי לפני כן, רק עם יותר כאב.״

 – הכאב והאובדן מאוד נוכחים בספרייך והם תמיד שזורים במערכות היחסים שבין הדמויות.

״כשהייתי ילדה כתבתי שירים״, היא מספרת, ״הם תמיד היו מאוד עצובים. הם תמיד היו קשורים לאובדן; של חתולים, של כלבים, או אחר כך במלחמות. מאז שאני זוכרת את עצמי, כתבתי תמיד קינות. ואימא שלי, שהייתה קוראת מאוד רגישה, תמיד תהתה מה לא בסדר איתי. האם משהו בילדות שלי לא היה בסדר. אני חושבת שהיתה לי תמיד רגישות מאוד גדולה לפוטנציאל של האובדן בכל רגע ורגע.״

– מה מכתיב את תהליך היצירה אצלך? האם זהו קצה חוט, סיטואציה או מקרה שאירע? האם דמות צצה ועולה בדמיונך או שהעלילה מכתיבה את הסיפור? 

״קצה החוט משתנה מספר לספר. היו לי ספרים שנולדו מפיסקה, כמעט כמו שיר, והיו ספרים שנולדו מחוויה, ממחשבה או מנסיון לבדוק משהו. הספר ״כאב״ היה קצת יותר מתוכנן והיה בו נסיון לתאר משהו שמלווה הרבה אנשים מסביבי וזאת הזיקה החזקה לעבר. יש שלב בחיים שבו מתעורר געגוע אל העבר ומתחילים לחפש בפייסבוק חברים מן העבר ואיתם עולים הרבה זכרונות. על זה בעצם רציתי לכתוב, והמפגש של איריס, גיבורת הסיפור, עם אהוב נעוריה היה המפגש הדרמטי ביותר שיכולתי לחשוב עליו. כאן היתה תופעה שראיתי ונמשכתי לתאר אותה.״

בסוף שנות ה-80, לאחר שסיימה תואר שני בלימודי מקרא באוניברסיטה העברית, החלה צרויה לעבוד כלקטורית בהוצאת הספרים כתר ובהמשך מונתה לעורכת. הספר הראשון שהוציאה לאור בשנת 1988 היה ספר שירה הנקרא ״מטרה נוחה לצלפים״.

– עד כמה עובדת היותך משוררת ועורכת משפיעה על כתיבתך כסופרת?

״שירה כבר מזמן לא כתבתי. אני לא חושבת שהייתי יכולה לכתוב במקביל פרוזה ושירה, בעיקר משום שאני מרגישה שמשהו מהשירה אני מנסה לקיים גם בפרוזה. אחד הדברים שהפריעו לי בשירה היה שהרגשתי שאני רוצה נשימה יותר עמוקה, שאני רוצה לספר סיפור ולתאר השתלשלות ולא רק רגע אחד. זה נכון שאני משתמשת במוסיקה של השירה בכתיבה. אני קוראת את הדברים בקול ויש לי קצב שחשוב שיישמר. אני גם מייחסת חשיבות גדולה לכל פרט ופרט, וזה דבר שהבאתי מהעריכה וגם מהשירה. סדר המילים במשפט חשוב לי ואני יכולה להתעסק יומיים בהתלבטות בין פסיק ונקודה.״

– האם את מוצאת שתהליך הכתיבה טוען אותך בכוחות ובאנרגיה או גורע ממך? האם זה מרגיש כמו צורך, כורח, או אילוץ או שמא זהו דחף לתקשר וליצוק מחשבות ורגשות לתבניות של מילים? 

״תהליך הכתיבה טוען ואי הכתיבה גורעת. אבל אני צריכה להיזכר בזה בכל פעם מחדש. כי לחשוב על הכתיבה זה מחליש, מרפה ידיים, אבל לכתוב זה מחזק. השלב של לקראת כתיבה הוא קשה אבל בדרך כלל כשמתחילים יש הקלה. ככל שיש יותר רצף כך יותר קל. אצלי הרצף נקטע יותר מדי בגלל נסיעות ואז לוקח זמן לרכוש מחדש את אמונו של הספר. זה לא בדיוק דחף אלא משיכה אולי. לתאר, לדייק, למצוא מילים, למצוא תשובות.

– ולסיום, מהי המילה שאת הכי אוהבת? 

אוהבת הרבה מילים. קשה לבחור. אולי אמן. Amen .

– מהי המילה שאת שונאת? 

שונאת את המילה זוגיות. וככל שאני שונאת אותה יותר היא נפוצה יותר. מילה מעצבנת עם שני שורוקים.

– באיזה מקצוע, פרט לשלך, היית רוצה לעסוק? 

אני הייתי בטוחה שאהיה פסיכולוגית.

– באיזה מקצוע לא תרצי בשום אופן לעסוק? 

רוב המקצועות לא מתאימים לי. ככל שהם יותר רמים. בשום אופן לא אנהל שום דבר לעולם. לא מסוגלת לתת הוראות…

צרויה שלו היא אישה רבת פנים ויופי. בעיני, חיים בה בכפיפה אחת ניגודים רבים. יש בה אצילות שאינה נובעת כלל ועיקר מהייחוס המשפחתי והפרסום הרב לו זכתה. על אף שנושאי כתיבתה כאובים, השיחה איתה מאוד משעשעת ואנחנו צוחקות המון במהלכה. על אף שדמויותיה סבוכות ומתלבטות באופן אנוש כמעט, יש בה-עצמה פשטות שובת לב, דיוק לשוני ובהירות מחשבה. יש בה משהו מסתורי וכמעט חמקמק, לצד נגישות ופתיחות שגורמת לך להתאהב בה בשנייה. על אף היותה יוצרת חשובה ומוערכת, שספריה תורגמו ל-22 שפות, יש בצרויה צניעות וענווה מרובה. על אף מראה דמותה המודליאני, היא נראית לי עכשיו יותר כמו קולאז׳ רב מימדי, רבגוני ומרתק. אולי כמו יצירת אמנות של פיקאסו. בתום השיחה איתה אני סקרנית לא פחות, ואולי יותר, לשמוע וללמוד עוד עליה ועל יצירתה. צרויה שלו תגיע השבוע לפאלו אלטו לספר ולשתף אותנו בסוד הקסם המסתורי של תהליך הכתיבה. אני וודאי אהיה שם.

שבת שלום,

דלית

* כיום, מרווה מרום-שלו היא דוקטורנטית בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת סטנפורד בתוכנית לחינוך ולימודי יהדות. ניתן יהיה לשמוע הרצאה שלה בשם ״כל עוד הנר דולק – אפשרות התיקון במבט בודהיסטי״ בתיקון ליל שבועות, שיתקיים ב-Oshman Family JCC ב-20 במאי.

מדליית ערד: שיחה עם הסופרת מאיה ערד

מדליית ערד: שיחה עם הסופרת מאיה ערד

מאת: דלית גבירצמן

בגלגול הבא, אני רוצה להיות מאיה ערד. אני רוצה להיות סופרת ישראלית מצליחה, פוריה ומוערכת. אני רוצה לחיות בקמפוס הציורי של סטנפורד, לצעוד לי כל בוקר בדיש, לשבת לכתוב בקלילות אלף מילה עוד עם הקפה של הבוקר. ואז, אחרי שאסיים לבדוק באגביות כמה אלפי עותקים הספר החדש שלי מכר השבוע, ואחרי שאצא ללמד קורס בספרות לסטודנטים בסטנפורד, אעביר שבוע סדנה לכתיבה יוצרת בג׳י סי סי בפאלו אלטו לקבוצה של כותבים חובבים, שחולמים כמוני אולי, להיות בגלגול הבא מאיה ערד.

צילום: מירה ממון

החיים, על פי מאיה ערד (או לפחות על פי דלית גבירצמן שכותבת על מאיה ערד), הם אוסף של מה שהיא קוראת – ״רגעים״. החיים הם עיסת שמרים תופחת, דינמית ומבעבעת של סיטואציות ואינטראקציות אנושיות שרק מחכות ליד אמונה שתיקח אותן, תלוש, תתפיח ותאפה מהן יצירה ספרותית לתפארת. כשאתה לומד עם מאיה, משוחח איתה או קורא אותה, כמו שצופים באמן אמיתי, זה נראה מהצד כל כך פשוט וקל. רק תפקח את העיניים, תטה אוזניים ותהיה פתוח, ער וקשוב לכל מה שקורה סביבך. בכל מקום בו אתה נמצא, החל משוק האיכרים ועד לתור אצל רופא השיניים, בהמתנה לאיסוף הילדים מבית הספר ועד לרגע זה ממש, כן, במקום בו אתם נמצאים ברגע זה, מסופרים סיפורים. כל מה שצריך, זה להבחין בהם ואז לספר אותם.

ובינתיים, עדיין בגלגול הזה, אני יושבת מול מאיה ערד לכוס קפה בבוקר שישי  ושמשי בחנות הספרים של סטנפורד. כמו תמיד, היא רהוטה, מצחיקה, שנונה, ואף צינית לפרקים, בדיוק כפי שהיא מתגלית בכתיבה שלה. היא חושבת כמו סופרת, מתנסחת כמו סופרת ורואה את העולם דרך עדשה של סופרת. השיחה איתה זורמת, קולחת ומשעשעת ואני שואלת אותה את כל מה שתמיד רציתי לשאול, ולא העזתי.

האם בילדותך כך דמיינת את חייך? האם בנקודת הזמן הזאת את חשה שהגשמת את כל מאווייך? האם הגעת אל הפיסגה? אם לא, לאן את עדיין שואפת להגיע?

וואו, איזו שאלה… כן, רציתי להיות סופרת כשהייתי ילדה. כן, אני מרגישה שהיה לי מזל עצום שספרי יצאו לאור והתקבלו. ויש לי עוד המון ספרים שהייתי רוצה לכתוב, ולשם אני שואפת. אבל את התשובה הכי מוצלחת לשאלה הזאת נתן נבוקוב, שנשאל משהו דומה. הוא אמר: "בילדותי דמיינתי את עצמי כסופר חשוב ומכובד מאוד, עם רעמת שיער לבנה ארוכה מתנופפת. היום אני קירח." מזדהה מאוד, מינוס הקרחת.

איך נראה יום רגיל בחייך? האם יש לך סדר יום קבוע כשאת כותבת?

תלוי איזה יום. בזמן כתיבת טיוטה ראשונה אני מתיישבת לכתוב את המכסה היומית שלי (1000 מילים, בערך 3 עמודים) ולא זזה מהכיסא עד שעשיתי את זה. זה יכול לקחת שעתיים וזה יכול לקחת ארבע שעות. בשאר היום אני עורכת דברים שכתבתי קודם או מקפלת כביסה או לא עושה כלום. בזמן עריכה אני יכולה לשבת זמן הרבה יותר ארוך ולעבור על תיקונים. ולפעמים אני בין לבין – מכינה שיעור בכתיבה יוצרת, כותבת הרצאה לאוניברסיטה שהזמינה אותי לדבר, או מאמר למוסף ספרות שהזמינו ממני, או ראיון ל"בעניינים"…

 

האם כשאת כותבת את חושבת במודע (או שלא) על הקורא העתידי שלך? האם קיים בך ״מבקר פנימי״ או שפיתחת כבר מספיק טכניקה, מיומנות או ביטחון שמצליח להשתיק את הקולות הפנימיים?

אני חושבת על המוצר המוגמר, לא על הקורא העתידי. כן, קיים בי מבקר פנימי, החל משלב הרעיון (עולה לי רעיון לספר ואני בוחנת אותו לראות אם הוא באמת רעיון טוב), וגם בשלבי הכתיבה והעריכה. אני לא מתחילה לכתוב לפני שיש לי מושג מאוד ברור מה בדיוק יהיה בספר, גם זו סוג של טכניקה.

במעמדך, ויחד עם ההצלחה וההערכה הרבה להן זכית בקרב קהל הקוראים ומבקרי הספרות, עד כמה משפיעה עליך ביקורת שהיא פחות מחמיאה?

מאוד תלוי איזו ביקורת. אם זו ביקורת של מבקר ידוע ומוערך בעיתון מוביל, אז בהחלט לא נעים. אם זו סקירה לא אוהדת של קורא אלמוני באתר אינטרנט, אני קוראת ועוברת הלאה. ביחוד קשה כשההרגשה היא שהביקורת לא ניסתה להבין את היצירה בכלים שלה. אני חושבת שמבקרי ספרות יכולים ללמוד ממבקרי מסעדות, שאומרים דברים כמו "אני לא מחובבי המטבח ההודי, אבל האוכל בהחלט היה עשוי היטב". מבקר ספרות שאינו חובב את הז'אנר יגיד "איכס". צריך לומר גם שבעשור האחרון התמעטו מאוד הביקורת בעיתונים. מדורי ספרות אוחדו במקרה הטוב עם מדורי תרבות כללית ובמקרה הרע עם מדורי הלייפסטייל. דוגמה מהזמן האחרון היא ביטול מוסף "ספרים" העצמאי של "הארץ". זה נותן הרבה כוח והשפעה לביקורות המעטות שכן נותרו, כי את לא אומרת לעצמך, נו, ביקורת אחת לא מחמיאה, יהיו אולי עוד כמה אוהדות. לא יהיו עוד כמה – עוד אחת, במקרה הטוב.

מה גורם לך בעיקר לתחושת הצלחה? היקף מכירות? הכרה? פרסים? ביקורת מהללת של מבקר קפדן במיוחד?

אני מאמינה שספר לא נוצר בחלל ריק, אלא הוא יצירה שחיה אצל הקוראים שלה, ומתקיימת בחלל תרבותי מסויים. אז כל התשובות נכונות. מה שגורם לתחושת הצלחה היא ההתקבלות של הספר, והתקבלות הוא מושג חמקמק שמשמעותו גם משתנה עם הזמן, אבל כן – ביקורות טובות מחד ומכירות ותגובות טובות של קוראים מאידך (פרסים לא רלבנטי לגבי, כי מאז ששונה תקנון פרס ספיר כל הפרסים בישראל נגישים רק לסופרים שחיים בישראל). אגב מכירות זה גורם חשוב מאוד, ביחוד היום, כשחיי המדף של ספר הולכים ומתקצרים. אם מכרת 10000 עותקים, גם עשור לאחר מכן הם יתגלגלו על מדפים בספריות שונות. אם מכרת פחות מ-500, הספר, כאובייקט פיזי, פשוט יעלם.

באיזה שלב הבנת ש״עשית זאת״? מתי הפנמת את העובדה שנכנסת לפנתאון הסופרות הישראליות הצעירות והמבטיחות

הספר הראשון שלי סומן כהבטחה, ובדיעבד אני יודעת שזה יכול לעבוד לשני הכיוונים. אני יכולה לחשוב על כמה סופרים, וסופרות ביחוד, שחותמת ה"הבטחה" על הספר הראשון שיתקה אותם, מפחד שמא לא יוכלו לעמוד בציפיות עם הספר הבא. חברים סופרים הזהירו אותי שהמטוטלת של הביקורת וההתקבלות היא אכזרית, ואם היא זזה יותר מדי לכוון החיובי בספר הראשון, היא תזוז לכוון הנגדי באותו כוח בספר הבא, וכך אכן היה. אבל בספר השלישי (שבע מידות רעות) דברים שוב התאזנו.

בעניין "פנתיאון" – נראה לי שפנתיאון הספרות העברית הוא כמו בית הקברות בטרומפלדור, לא מכניסים חברים חדשים. וזה לא בהכרח רע. אנשים יכולים לכתוב באופן חופשי יותר, שלא מתוך התכוונות להיכנס לפנתיאון, ויש מקום לסופרים שלא נכללו בברנז'ה בימי הפנתיאון, כולל אנשי פריפריה, ערבים ישראלים, וגם ישראלים אמריקאיים, כמוני.

אני חייבת לשאול, איזה ספרים טובים קראת לאחרונה, עבריים ואחרים?

"ילדים" של תמר מרין, "שטוקהולם" של נעה ידלין, "קרבת דם" של מתן חרמוני. באנגלית קראתי את "האמת על לורין ג'ונס" של אליסון לורי, "נשים מצויינות" של ברברה פים, ו"לאהוב ולהיות חכם" של ג'וזפין טיי.

אם היית צריכה לבחור בין אהבת הקוראים לבין הערכה מצד מבקרים גבוהי מצח – מה היית בוחרת?

אני מניחה שאת רוצה שגם אענה על זה, נכון? ובכן, התשובה היא שהייתי כמובן רוצה את שניהם, ולכן, אם היו מאלצים אותי לבחור, הבחירה ברורה: אהבת הקוראים. הסיבה היא שאני יכולה לחשוב על הרבה סופרים שזכו בחייהם לאהבת הקוראים, ולאחר שנים עברו להיחשב כ"קלאסיקאים". זה כולל את דיקנס, ברונטה ואפילו ג'יין אוסטן. אבל לא ידוע לי על אף מקרה של סופר שכתב ספר שזכה להערכת מבקרים מפליגה ולאחר שנים התחבב פתאום על הקוראים.

מה הכי חשוב לך שאנשים ידעו עליך? מהי המיסקונספציה הכי גדולה לגביך?

המ… את יודעת מה? אני מנצלת את הבמה הזאת כדי להודיע קבל עם ועדה שלמרות שיש לי דוקטורט בתחום, אז אני והבלשנות כבר לא. עברתי לכתיבה במשרה מלאה ושכחתי כמעט כל מה שלמדתי בתחום הבלשנות התיאורטית (ומה שלא שכחתי כבר התיישן מן הסתם). פשוט קורה עדיין שאנשים מבקשים לשאול אותי משהו "כבלשנית", או רוצים לדעת על הקשר בין הבלשנות לכתיבה. אז אין קשר. ואני לא בלשנית.

 

מאיה ערד חיה ויוצרת בתוכנו. אחרי שסיימה דוקטורט בבלשנות הגיעה עם בעלה, רויאל נץ, שהוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה של המדע באוניברסיטת סטנפורד, ושתי בנותיהם לעמק הסיליקון. כל הנופים המוכרים לנו, העיירות ובתי הקפה שלנו, ואולי אפילו כמה ממכרינו וחברינו הפכו להיות חומרי הגלם לסיפרה האחרון והתשיעי במספר ״מאחורי ההר״. עלילת הספר, ממש בקצרה, מספרת על חוקר ספרות בשם זוהר בר המוזמן בעת חופשת חג ההודיה להעביר סדרת הרצאות בנושא ספרות בלשית בביתם של ישראלים אמידים בהרי הסיירה. במהלך ימי החג זוהר מתחיל לערוך חקירה פרטית משל עצמו.

רבות כבר נכתב, וודאי עוד ייכתב, על הספר ״מאחורי ההר״. אך במקום לכתוב עוד כתבה מלומדת על ״הארס פואטיקה  בסיפרה האחרון של מאיה ערד״ או על ״המוסכמה של הרומן הבלשי כפי שהיא מנוצלת היטב בסיפרה האחרון של מאיה ערד״, אומר לכם בפשטות את הדבר הבא: את הרומן הבלשי הזה קראתי בשקיקה תוך יומיים. הוא כתוב נפלא כתמיד, הוא נוגע בנושאים מוכרים וכאובים של תחרותיות, זוגיות, זהות והשתקפות של המציאות (כפי שעולה יפה מעטיפת הספר). הוא מעלה שאלות בנוגע למהותה של האמת, על נקודות ההשקה שבין העובדות והפרשנויות השונות שלה, על נקודות מבט, על הנסתר והגלוי ועל החיפוש התמידי אחר הסיפור האמיתי.

כל אלו הם בלב ליבו של הספר ״מאחורי ההר״. החיים, בעמק הסיליקון במקרה זה, כמסע פיענוח של סודות אפלים, מערכות יחסים סבוכות ותככים. והכול קורה תוך ריקוד אינטלקטואלי, מתוחכם ומענג עם הסוגה הבלשית. בחושיה החדים, הצליחה מאיה ערד ללכוד את סקרנותי לגבי האספקטים המוכרים של ההוויה המקומית, בד בבד שהיא עולה על הגל של העניין המחודש בספרות בלשית, כפי שמוכיחות סדרות טלוויזיה בלשיות מוצלחות כמו ״שרלוק״ ואחרות.

עושה רושם שהחיים בעמק מהווים קרקע מאוד פורייה ליצירה שלך. למה את מייחסת את העובדה? האם הריחוק מהארץ משחרר במידה מסוימת מכבלים? האם החיים כאן מספקים שפע של ״רגעים״ ליצירה? האם החושים שלך התחדדו במידה כה רבה, שאת מלקטת אותם ברשתך במיומנות גדולה יותר?

קשה לי לענות על השאלה כי אין לי למה להשוות. ממש עכשיו "הפכתי תקליט" – ואני חיה מחוץ לישראל אותו מספר שנים שחייתי בישראל. בעצם לא ממש חייתי כמבוגרת בישראל, והתחלתי לכתוב כשכבר גרתי זמן די רב מחוץ לה. ללא ספק החיים כאן מספקים הרבה "רגעים", אבל התחלתי לאסוף רגעים עוד כילדה, הרבה לפני שהייתי סופרת, וגם בישראל היו שפע של רגעים כאלה. יש לי הרגשה שהחיים כאן מאפשרים איזה שקט שטוב לכתיבה, שבישראל אולי לא היה קיים – יש הרי "רעש" בלתי פוסק של משפחה, חברים, מכרים, חתונות-בריתות-בר מצוות, חגים בשרשרת וכו'. אבל כאמור, אין לי למה להשוות, וגם בישראל אנשים כותבים, והרבה.

לא חששת להשתמש בחומרים מעולמך/עולמנו? הרי אני בטוחה שאני לא הייתי היחידה שניסתה לנחש על בסיס מי מחברנו ״נתפרו״ הדמויות של יובי ויולי?  לכולנו יש בראש ניחושים וספקולציות בנוגע לדמויות של כמה משועי העמק, שיש בהם ״שילוב של תאוות שליטה ונדיבות״ או שהעדיפו נשים צעירות יותר אחרי ההצלחה. איך חומקים מתחושת הכביכול-מוכרות הזאת?

אני מביאה חומרים מהעולם סביבי ומהחיים שלי, אבל אף פעם לא כותבת על החיים עצמם. תמיד זה עובר דרך כמה פילטרים. הדמויות נולדו במוחי ולא נכתבו על פי אף אחד מסויים. אני מכירה כמה אנשים שהתעשרו (אף אחד לא מגיאולוגיה, אגב), או התגרשו, וכמה משפחות שהיחסים בהן נעכרו עקב שותפויות עסקיות בין בני משפחה. כמובן, אני לא כותבת בחלל ריק ואנשים מזהים חלקים מחייהם בספר.

כשכתבתי את 'שבע מידות רעות' קיבלתי הרבה תגובות של 'גם אצלנו יש דאג פישר' (פרופסור מבוגר ודחוי שלא פירסם שום דבר), או 'אני מכירה ארבע נשים כמו יוהנה'. סיפרו לי שיש גם מרצה מבר אילן שטוען באוזני כל מי שמוכן לשמוע שהדמות של דוביק ב"שבע מידות רעות" מבוססת עליו. מה אני יכולה לעשות נגד זה?!

זוהר, גיבור העלילה, נוגע בשיחות שלו במתח שבין זוגיות ומשפחה להצלחה בקריירה, במקרה שלו, באקדמיה. עד כמה זה נוכח בחייך ואיך את מצליחה להלך על החבל הדק הזה? איך עושים את הכול ביחד?

ביחד, אבל לא בבת אחת. אני כותבת לרוב בבקרים כשהבנות שלי בבית ספר (רק בשבועות לפני שספר יוצא לאור אני יכולה להסתגר בערבים ובסופי שבוע עם תיקונים אחרונים), כמו כל עבודה אחרת. כמובן, כמו כל מי שעובד מהבית, הייתי צריכה ללמוד איך עושים את זה. כשאני כותבת אני לא עונה לטלפונים, לא עושה כביסה ולא מסדרת את הבית, לא משנה כמה הוא מבולגן.

רומן בלשי טוב הוא כמו שרשרת שכל פעם נחשפת בעלילה עוד חוליה, אך רק לקראת הסוף מתגלות ומתלכדות כל החוליות המשמעותיות. האם ידעת מלכתחילה לאן הכול יוביל או שזרמת עם הדמויות? האם בדמיונך התחלת מהסוף להתחלה או מההתחלה לסוף?

כל סופר עובד אחרת, ויש כאלה שטוענים שהם זורמים עם הדמויות, אבל אני צריכה לדעת לאן הכל יוביל – לא רק ברומן בלשי אלא בכל מה שאני כותבת. הנוסחה שלי היא ששני שליש מהעלילה אני צריכה לדעת מראש ועוד שליש מתבהר במהלך הכתיבה. כמובן שברומן בלשי הדרישה הזו עוד יותר חשובה. הספר התחיל מרעיון כללי – בקתה בהרי הסיירה, חבורת ישראלים אמידים, מרצה לספרות, תעלומה כפולה, אבל לא התחלתי לכתוב עד שלא ידעתי בדיוק מה תהיה התעלומה ואיך היא תתגלגל ותיפתר בסוף.

קינאה ותחרות בין בני זוג יכולה לחרוך ולפגוע בכל מערכת יחסים. איך מתגברים? איך מתמודדים?

זה לא קל בשום מקרה, וכל אחד מתמודד אחרת. ואני מזדהה עם מה שזוהר אומר בספר, שבנושא הזה לגברים קשה יותר, כי אישה מקבלת לגיטימציה מהחברה לקחת לעצמה חלק מההצלחה של בן הזוג (איזו מציאה תפסתי!) ואילו גבר שאשתו מצליחה יותר ממנו נחשב "לוזר". מה שלא יהיה, זה נושא מרתק לכתיבה. עוד לא מיציתי אותו.

 

"סופר שכותב ספר בלשי הוא כמו קוסם", היא כותבת בספרה החדש, ואין ספק שמאיה ערד היא קוסמת מיומנת. היא מפזרת רמזים, מלהטת להטוטים, חושפת את שיטותיה בתבונה ומוליכה אותנו צעד צעד אחר התעלומה העומדת בלב ליבו של הרומן. ולמה אנחנו קוראים בכלל? "כי אנחנו רוצים לדעת. זה כול העניין, הרצון לדעת".

מאיה ואני יכולנו לשוחח עוד כהנה וכהנה, ומן הסתם עוד ניפגש. בגלגול הזה.

שבת שלום,

דלית

הסופרת הבריטית ג׳וג׳ו מויס

מאת: סיגל קלטר
שני ספרים של הסופרת הבריטית ג׳וג׳ו מויס נכנסו לאחרונה לרשימת רבי-המכר שחייבים לקרוא!goigm
אחד מהם, ללכת בדרכך, כבר אוטוטו יוצא למסכים כסרט.
הסופרת הבריטית (והעיתונאית) ג׳וג׳ו מויס כתבה הרבה יותר משני הספרים האלה וזכתה פעמיים בפרס ״הרומן הרומנטי של השנה״ בבריטניה.
נראה שהפרסים בהחלט ניתנו בצדק. הסופרת מתמחה בכתיבת סיפורים המותאמים לחוקי הז׳אנר הידוע כרומן רומנטי. הספרים שכותבת מויס מאד מאד קריאים, קולחים. לפני שהקורא תופס את עצמו, הופ! הוא בעמוד 100 ואינו יכול להניח לספר.
התיאורים מקימים לתחייה כל סיפור שהיא אורגת. לכל סיפור יש נקודה, מציאות אמיתית ונדושה מן החיים. הסיפורים כתובים בכשרון ״לבלוע״ את הקורא. אך מה נותר בסיום קריאת המשפט האחרון מלבד הנאת הקריאה עצמה? כמו בועת סבון בשמש, כשהיא מתפוגגת, לא נשאר ממנה דבר.
אהבתי את אחת הבקורות שקראתי:״ אהבה אמיתית הלקוחה מן החיים; רומנטי, מרגש ועצוב״.
הספר "הנערה שהשארת מאחור" נוגע בנקודה רגישה של אומנות גנובה משנות מלחמת העולם השנייה. לדעתי, למורכבות  הסבוכה בנושא המחברת לא הגיעה, ואולי בצדק נמנעה מהתעמתות ונשארה בעניין האהבה.
הספר "ללכת בדרכך" מעלה נושא מורכב של נכות, נכות פיזית כמעט מוחלטת, שהמעגל החברתי הדואג והאוהב מתקשה להתמודד איתו. נכים באופן מוחלט וסופני אינם תינוקות חסרי דעה וקול שצריך להחליט בשבילם ולעשות. אלו אנשים מבוגרים בעלי יכולת הבעה שברוב המקרים יכולים להחליט לגבי עצמם, למרות שלסובבים אותם ההחלטה קשה וקשה לקבל אותה. נקודה מדהימה שרק מוזכרת ברקע, אך לא מתקבעת.
לימים חורפיים אלה, כשיושבים בבית ורוצים לקרוא ולהעלם במציאות שונה משלנו, אלו הספרים שתרצו לקרוא.
ואגב, לקוראים באנגלית- השפה נהדרת, שוטפת וקריאה מאד גם באנגלית, שפת המקור.
תהנו!
סיגל קלטר

בעלת הבית

הספר הוא עירום!

קראתי כל מילה, אני נשבעת! קראתי עד הסוף, אפילו שלפרקים חשבתי להתייאש… קראתי משום שיש לי המון כבוד והערכה לאנשים הבוראים עולמות במילים. קראתי כי אני כמהה ליצירת מופת והספר ״בעלת הבית״ של נעה ידלין זכה זה עתה בפרס ספיר. קראתי כי כאמור, בכל פעם שנופל לידי ספר חדש, אני אוחזת בו בהתרגשות ונתלית בהבטחה שהוא טומן בחובו. אך על אף כל ההבטחות, לא מצא הספר את דרכו אל לבי. ״בעלת הבית מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית״… כך נכתב עליו, ואני תוהה איפה טעיתי. הכיצד חלפה הסערה על פניי ולא חשתי בה כלל?

בוקר אחד מגלה אסא פוגל, מרצה כושל למדעי הרוח, שאמו נמצאית במרכזה של סערה ציבורית בעקבות חשדות למעילה בכספי הארגון שבו היא עובדת. כך זה מתחיל ופה זה נגמר. בשאר הזמן, מלהגות הדמויות (בעיקר של בני המשפחה) באובססיביות בספקולציות אם אכן שלחה אלישבע פוגל, ״שמנה וסולתה״ של האליטה הירושלמית האשכנזית, את ידה אל למעלה משלושה מיליון שקלים השייכים ל"מרכז הירש לשלום" שבו היא משמשת כסמנכ"לית, או לא. כשאני מנסה לדמיין את אסא פוגל, אני רואה לנגד עיניי גבר עגלגל ומקריח, מעט זחוח, שכל מראיתו משדרת חסך וחוסר ביטחון. הוא בוחן את העולם שמסביבו, את האנשים, ובעיקר את הנשים בחייו מעמדת נחיתות המעוררת חמלה. הוא כל כך עסוק בעצמו, בצרכיו ובצדקנות האנטי ניו-אייג׳ית שלו, שהוא לא מסוגל לעשות במהלך העלילה כולה ולו מעשה אחד המעורר הערכה או אהדה. רוב הזמן הוא פשוט, ותסלחו לי אבל בלית ברירה אני הולכת להשתמש במילה שאני פשוט מתעבת, חופר. הוא איש קטן ואנטי-גיבור במלוא מובן המילה, המחפש מעט נחמה במקומות הלא נכונים.

הרומן של ידלין גבר בתחרות השנה על הספרים "כלה" של אורה אחימאיר, "אפשרות של אלימות" של דרור משעני, "צילה" של יהודית קציר ו"גן נעמי" של ישי שריד. בתור מי שקראה ואהבה שלושה מתוך הארבעה האחרים ("כלה", "צילה ו"גן נעמי") לא נותר לי אלא לזקוף גבה ולתמוה.

בעלת הבית, נעה ידלין. הוצאת כנרת, זמורה ביתן

כתבה: דלית גבירצמן

אנחנו שאוהבות כל כך – מרסלה סראנו


"אנחנו שאוהבות כל כך”, ספרה של הסופרת הצ’יליאנית מרסלה סראנו עטוף בצבע ורוד פוקסיה, ורוד בוהק, כעור, שמשווה לספר מראה של רומן רומנטי למתבגרות. הספר עצמו עוסק בחייהן של ארבע נשים  צ’יליאניות, ומכיוון שאין שום ורוד בצבעי הדגל של צ’ילה (בדקתי), אין לי אלא להניח שהוורוד נבחר בגלל מגדרן של הגיבורות והעיסוק המובהק של הספר בעניינים שנחשבים ל-”נשיים”. אני לא יודעת מי האחראי לבחירה האומללה הזו – תמר ורסנו שעיצבה את העטיפה או המוציא לאור שאישר אותה. מה שאני כן יודעת הוא שספרה של סראנו עטורת הפרסים היה ראוי ליותר מאשר הוורוד הבנאלי הזה, שהרתיע, יש להניח, רבים מלקחת אותו מהמדף. הפסד שלהם ורווח שלי. אני השגתי את הספר בעשרה שקלים במחסן העודפים של “ספרים בכפר”, וכשמדובר בעשרה שקלים הקיבה שלי הרבה פחות רגישה. אפילו הצלחתי למצוא יתרון כלשהו בוורוד המזעזע. הספר הזה לעולם לא ילך לי לאיבוד בספרייה.

ארבע חברות נפגשות בבית ליד אגם. בדרך כלל כשמפגישים אנשים במקום מבודד יש לכך הצדקה עלילתית; המפגש אמור להשפיע בדרך זו או אחרת על הדמויות ועל האינטראקציה ביניהן, אפילו אם חלק גדול מהסיפור מוקדש דווקא לאירועים שקדמו לו. אחרי אין ספור ספרים וסרטים שעוסקים במפגשים מהסוג הזה אנחנו מותנים לחשוב שלמפגש עצמו אמורה להיות משמעות. ובכן, ב”אנחנו שאוהבות כל כך” זה לא קורה. אצל סראנו המפגש שפותח וסוגר את הספר הוא רק תירוץ. היא מקבצת  את אנה, מריה, שרה ואיזבל בבית אחד כדי לספק לעצמה במה עליה תוכל להעמיד סיפורי חיים נשיים. אהבה, הרבה אהבה, מין, זוגיות ועוד. ומכיוון שארבע הדמויות המרכזיות הן רק כלי, הרי כשיש נושא שבו סראנו רוצה לחשוף יותר מאשר ארבע דרכי התייחסות/התמודדות היא מגייסת לשם כך נשים נוספות – בנות משפחה של הגיבורות, מכרות קרובות ורחוקות ואפילו מעגל נשים שלם שנאסף ומתפוגג אחרי ששימש למטרתו. זה לא שהסיפורים עצמם, שמשולבים בהיסטוריה של צ’ילה, אינם מעניינים. סראנו באמצעות המספרת, אנה, מספקת קרעי מידע, מדלגת בין הדמויות והזמנים, מייצרת מתח עדין, ומצליחה לייצר עניין בתהפוכות שעוברות על הגיבורות. יחד עם זאת היה לי קשה להשתחרר מהציפייה שיוצר המבנה הסיפורי. ציפייה שמשהו יקרה במהלך המפגש. משהו שיאיר את הסיפורים באור חדש, אחר, משהו שיהפוך אותם מאוסף אקלקטי ליחידה לכידה שתצדיק את קיבוצם יחד. וכשהגיע הסוף – בפרק שאורכו עמוד וחצי ואשר מתחיל במילים “ואז הגענו לאגם” – והתברר שהצפייה היתה לשווא, לא הצלחתי שלא להתאכזב.

יחד עם זאת האכזבה שלי היא הבעיה הקטנה יותר של הספר. אני כבר ילדה גדולה ואין אכזבה שאני לא מצליחה לתקן בעזרת שוקולד. הבעיה המרכזית שלו היא שלמרות שהוא מתיימר לעסוק ברגשות ובעיקר ביכולתן של נשים לאהוב, הספר לא מצליח להעביר רגש אמתי. ב”אשת הטיגריס” של טאה אוברכט שאני קוראת עכשיו מצליחה המספרת להבהיר בשתי פסקאות הפותחות את הקשר הרגשי המיוחד בינה ובין סבה שעל מותו היא תלמד כמה עמודים אחר כך. סראנו לא מצליחה לעשות את זה בספר שלם למרות אינספור הדוגמאות והררי המילים שהיא שופכת בנושא. “אנחנו שאוהבות כל כך” נשאר בבחינת כותרת הצהרה שלא נפרטה למשהו ממשי.

אז למה בכל זאת לקרוא את הספר? משום שיש בו עיסוק עשיר בחיי הרגש הנשיים. משום שהוא נוגע בנושאים שנחשבים עדיין בעיני רבים (ויותר גרוע בעיני רבות) לטאבו. סיפוק מיני, אוננות, בגידה – הכל של נשים, הכל נבחן מתוך נקודת מבט נשית, ללא שמץ שיפוטיות, ומתוך פתיחות והכלה מעוררות קנאה. אני לא יודעת אם סראנו מציגה תמונת ראי של חברה נשית קיימת שמוכרת לה או כותבת על קירבה נשית אוטופית, במסגרתה נשים, גם אם אינן חברות קרובות, חולקות זו עם זו רגעים אינטימיים. זה לא משנה. שווה לקרוא את הספר הזה ולו רק בשביל התקווה שמשהו מזה יידבק גם בנו.

שורה תחתונה: הבו לי עוד ספרות דרום אמריקאית.

הכותבת: דורית תמיר – בלוגרית, יוזמת ומקימת "מועדון קוראות" – מועדון קוראות יוצר מפגש קהילתי מקומי, המאפשר יצירת וקיום שיח נשי, ממשי ולא וירטואלי גרידא, שהבסיס לו  הוא ספרים, אהבת הקריאה וחווית הקריאה.

https://www.facebook.com/korotclub