בעלת הבית

הספר הוא עירום!

קראתי כל מילה, אני נשבעת! קראתי עד הסוף, אפילו שלפרקים חשבתי להתייאש… קראתי משום שיש לי המון כבוד והערכה לאנשים הבוראים עולמות במילים. קראתי כי אני כמהה ליצירת מופת והספר ״בעלת הבית״ של נעה ידלין זכה זה עתה בפרס ספיר. קראתי כי כאמור, בכל פעם שנופל לידי ספר חדש, אני אוחזת בו בהתרגשות ונתלית בהבטחה שהוא טומן בחובו. אך על אף כל ההבטחות, לא מצא הספר את דרכו אל לבי. ״בעלת הבית מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית״… כך נכתב עליו, ואני תוהה איפה טעיתי. הכיצד חלפה הסערה על פניי ולא חשתי בה כלל?

בוקר אחד מגלה אסא פוגל, מרצה כושל למדעי הרוח, שאמו נמצאית במרכזה של סערה ציבורית בעקבות חשדות למעילה בכספי הארגון שבו היא עובדת. כך זה מתחיל ופה זה נגמר. בשאר הזמן, מלהגות הדמויות (בעיקר של בני המשפחה) באובססיביות בספקולציות אם אכן שלחה אלישבע פוגל, ״שמנה וסולתה״ של האליטה הירושלמית האשכנזית, את ידה אל למעלה משלושה מיליון שקלים השייכים ל"מרכז הירש לשלום" שבו היא משמשת כסמנכ"לית, או לא. כשאני מנסה לדמיין את אסא פוגל, אני רואה לנגד עיניי גבר עגלגל ומקריח, מעט זחוח, שכל מראיתו משדרת חסך וחוסר ביטחון. הוא בוחן את העולם שמסביבו, את האנשים, ובעיקר את הנשים בחייו מעמדת נחיתות המעוררת חמלה. הוא כל כך עסוק בעצמו, בצרכיו ובצדקנות האנטי ניו-אייג׳ית שלו, שהוא לא מסוגל לעשות במהלך העלילה כולה ולו מעשה אחד המעורר הערכה או אהדה. רוב הזמן הוא פשוט, ותסלחו לי אבל בלית ברירה אני הולכת להשתמש במילה שאני פשוט מתעבת, חופר. הוא איש קטן ואנטי-גיבור במלוא מובן המילה, המחפש מעט נחמה במקומות הלא נכונים.

הרומן של ידלין גבר בתחרות השנה על הספרים "כלה" של אורה אחימאיר, "אפשרות של אלימות" של דרור משעני, "צילה" של יהודית קציר ו"גן נעמי" של ישי שריד. בתור מי שקראה ואהבה שלושה מתוך הארבעה האחרים ("כלה", "צילה ו"גן נעמי") לא נותר לי אלא לזקוף גבה ולתמוה.

בעלת הבית, נעה ידלין. הוצאת כנרת, זמורה ביתן

כתבה: דלית גבירצמן

אנחנו שאוהבות כל כך – מרסלה סראנו


"אנחנו שאוהבות כל כך”, ספרה של הסופרת הצ’יליאנית מרסלה סראנו עטוף בצבע ורוד פוקסיה, ורוד בוהק, כעור, שמשווה לספר מראה של רומן רומנטי למתבגרות. הספר עצמו עוסק בחייהן של ארבע נשים  צ’יליאניות, ומכיוון שאין שום ורוד בצבעי הדגל של צ’ילה (בדקתי), אין לי אלא להניח שהוורוד נבחר בגלל מגדרן של הגיבורות והעיסוק המובהק של הספר בעניינים שנחשבים ל-”נשיים”. אני לא יודעת מי האחראי לבחירה האומללה הזו – תמר ורסנו שעיצבה את העטיפה או המוציא לאור שאישר אותה. מה שאני כן יודעת הוא שספרה של סראנו עטורת הפרסים היה ראוי ליותר מאשר הוורוד הבנאלי הזה, שהרתיע, יש להניח, רבים מלקחת אותו מהמדף. הפסד שלהם ורווח שלי. אני השגתי את הספר בעשרה שקלים במחסן העודפים של “ספרים בכפר”, וכשמדובר בעשרה שקלים הקיבה שלי הרבה פחות רגישה. אפילו הצלחתי למצוא יתרון כלשהו בוורוד המזעזע. הספר הזה לעולם לא ילך לי לאיבוד בספרייה.

ארבע חברות נפגשות בבית ליד אגם. בדרך כלל כשמפגישים אנשים במקום מבודד יש לכך הצדקה עלילתית; המפגש אמור להשפיע בדרך זו או אחרת על הדמויות ועל האינטראקציה ביניהן, אפילו אם חלק גדול מהסיפור מוקדש דווקא לאירועים שקדמו לו. אחרי אין ספור ספרים וסרטים שעוסקים במפגשים מהסוג הזה אנחנו מותנים לחשוב שלמפגש עצמו אמורה להיות משמעות. ובכן, ב”אנחנו שאוהבות כל כך” זה לא קורה. אצל סראנו המפגש שפותח וסוגר את הספר הוא רק תירוץ. היא מקבצת  את אנה, מריה, שרה ואיזבל בבית אחד כדי לספק לעצמה במה עליה תוכל להעמיד סיפורי חיים נשיים. אהבה, הרבה אהבה, מין, זוגיות ועוד. ומכיוון שארבע הדמויות המרכזיות הן רק כלי, הרי כשיש נושא שבו סראנו רוצה לחשוף יותר מאשר ארבע דרכי התייחסות/התמודדות היא מגייסת לשם כך נשים נוספות – בנות משפחה של הגיבורות, מכרות קרובות ורחוקות ואפילו מעגל נשים שלם שנאסף ומתפוגג אחרי ששימש למטרתו. זה לא שהסיפורים עצמם, שמשולבים בהיסטוריה של צ’ילה, אינם מעניינים. סראנו באמצעות המספרת, אנה, מספקת קרעי מידע, מדלגת בין הדמויות והזמנים, מייצרת מתח עדין, ומצליחה לייצר עניין בתהפוכות שעוברות על הגיבורות. יחד עם זאת היה לי קשה להשתחרר מהציפייה שיוצר המבנה הסיפורי. ציפייה שמשהו יקרה במהלך המפגש. משהו שיאיר את הסיפורים באור חדש, אחר, משהו שיהפוך אותם מאוסף אקלקטי ליחידה לכידה שתצדיק את קיבוצם יחד. וכשהגיע הסוף – בפרק שאורכו עמוד וחצי ואשר מתחיל במילים “ואז הגענו לאגם” – והתברר שהצפייה היתה לשווא, לא הצלחתי שלא להתאכזב.

יחד עם זאת האכזבה שלי היא הבעיה הקטנה יותר של הספר. אני כבר ילדה גדולה ואין אכזבה שאני לא מצליחה לתקן בעזרת שוקולד. הבעיה המרכזית שלו היא שלמרות שהוא מתיימר לעסוק ברגשות ובעיקר ביכולתן של נשים לאהוב, הספר לא מצליח להעביר רגש אמתי. ב”אשת הטיגריס” של טאה אוברכט שאני קוראת עכשיו מצליחה המספרת להבהיר בשתי פסקאות הפותחות את הקשר הרגשי המיוחד בינה ובין סבה שעל מותו היא תלמד כמה עמודים אחר כך. סראנו לא מצליחה לעשות את זה בספר שלם למרות אינספור הדוגמאות והררי המילים שהיא שופכת בנושא. “אנחנו שאוהבות כל כך” נשאר בבחינת כותרת הצהרה שלא נפרטה למשהו ממשי.

אז למה בכל זאת לקרוא את הספר? משום שיש בו עיסוק עשיר בחיי הרגש הנשיים. משום שהוא נוגע בנושאים שנחשבים עדיין בעיני רבים (ויותר גרוע בעיני רבות) לטאבו. סיפוק מיני, אוננות, בגידה – הכל של נשים, הכל נבחן מתוך נקודת מבט נשית, ללא שמץ שיפוטיות, ומתוך פתיחות והכלה מעוררות קנאה. אני לא יודעת אם סראנו מציגה תמונת ראי של חברה נשית קיימת שמוכרת לה או כותבת על קירבה נשית אוטופית, במסגרתה נשים, גם אם אינן חברות קרובות, חולקות זו עם זו רגעים אינטימיים. זה לא משנה. שווה לקרוא את הספר הזה ולו רק בשביל התקווה שמשהו מזה יידבק גם בנו.

שורה תחתונה: הבו לי עוד ספרות דרום אמריקאית.

הכותבת: דורית תמיר – בלוגרית, יוזמת ומקימת "מועדון קוראות" – מועדון קוראות יוצר מפגש קהילתי מקומי, המאפשר יצירת וקיום שיח נשי, ממשי ולא וירטואלי גרידא, שהבסיס לו  הוא ספרים, אהבת הקריאה וחווית הקריאה.

https://www.facebook.com/korotclub