פסטיבל הסרטים היהודי 2019: רשימת הסרטים שלא כדאי להחמיץ

פסטיבל הסרטים היהודי 2019: רשימת הסרטים שלא כדאי להחמיץ

מאת: דלית גבירצמן

אמרו שעבר זמנו. אמרו שהוא פאסה. אמרו שאין לו סיכוי, אבל אולם הקולנוע ממשיך למשוך אליו מליוני צופים נאמנים בשנה. אלו הם אותם האנשים, ואני בינהם, שלא מוכנים לוותר על החוויה של להיבלע בתוך אולם קולנוע חשוך אל מול מסך עצום ולהשאב אל תוך פנטזיה למשך שעה וחצי, ולא משנה כמה גדול המסך הביתי שלהם. יש משהו ממכר בניתוק מכל רעשי הרקע וההתמסרות הטוטאלית לחוויה, שקסם לי כשהייתי בת שש עשרה והיה לי מנוי בסינמטק תל אביב, והוא עדיין קוסם לי עד היום הזה.

אנחנו חיים בעולם המוצף בתוכן. כל תחנת טלוויזיה, כל ערוץ תקשורת ופלטפורמה אינטרנטית מייצרים כיום תוכן משלהם. הזמינות והנגישות לסרטים ולתוכניות ברשת היו אמורות לסתום את הגולל על היציאה מהבית לצורך ישיבה בצוותא עם אנשים זרים וצפייה בסרטים תוך לעיסת פופקורן ושתיית קוקה קולה, אך הפלא ופלא, אולמות הקולנוע נעשים נוחים יותר ומפנקים יותר, פסטיבלי הסרטים מעולם לא היו פופולריים יותר, סרטי הקולנוע – ובעיקר סרטי הדוקו – מעולם לא היו טובים יותר, והתעשייה ממשיכה לגלגל מאות מליוני דולרים ברחבי העולם. ואפילו עוד לא דיברנו על המהפכה של סדרות הטלוויזיה והקולנוע הישראליים בעשורים האחרונים. מסתבר שלפחות בעניין הזה אנחנו לגמרי לא חיים בסרט.

מזה עשרים ושמונה שנים, פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי מקשט לנו את הסתיו ומביא לפתחנו את מיטב הסרטים, האורחים והאירועים הקולנועיים. השנה, יפתח הפסטיבל ב-27 באוקטובר ויסתיים ב-17 בנובמבר, ובמהלכו יוקרנו מספר שיא של 31 סרטים ב-51 הקרנות, כולל שלוש הקרנות חינמיות לבני נוער בשלושה בתי קולנוע שונים. ״בפסטיבל השנה יתארחו יותר דוברים, במאים ואנשי קולנוע מאשר אי פעם בעבר״ אומרת צביה שלף, המנהלת הכללית של הפסטיבל. ״בפסטיבל השנה יוקרנו סרטי דרמה מצוינים, סרטי דוקו נפלאים וכן קומדיות משעשעות״. לוח ההקרנות המלא כאן.

כאמור, ערב הפתיחה החגיגי יתקיים ב-27 באוקטובר בשעה 6:30 בערב, בג׳יסיסי בפאלו אלטו עם הקרנה של הסרט התיעודי המרהיב ״תמונת חייו״ (Picture of His Life). הסרט המתעד את סיפור חייו ומפעלו של צלם הטבע הנודע עמוס נחום, יוקרן בנוכחותם של עמוס נחום עצמו, דני מנקין הבמאי עטור הפרסים ואורי אייזן המפיק.

במסגרת האירוע המרכזי של הפסטיבל שיתקיים ב-6 בנובמבר בקולנוע CinèArts וב-7 בנובמבר בקולנוע AMC, יוקרן סרטה של מיכל אביעד ״אישה עובדת״. זהו סיפורה של אישה שמוצאת את עצמה בדילמה בין האמביציות שלה והצורך לפרנס את משפחתה לבין ההתמודדות עם הטרדה מינית במקום העבודה. בתום ההקרנה, תתקיים שיחה בפאנל מכובד הכולל את אילנה שושן-דיאמנט, מלכת היופי של ישראל, העומדת היום בראש ארגון הפועל למען העצמה של נשים (WEF (Women’s Empowerment Foundation ואן ראוול שהיא מרצה למשפטים באוניברסיטת UC Berkeley ומשמשת כיועצת במשרד לעורכי דין המתמחה במקרים של הטרדה מינית.

בערב הנעילה יוקרן הסרט התיעודי “Fiddler: A Miracle of Miracles” העוסק בתופעה הסנסציונית של המחזמר המצליח ״כנר על הגג״ וההשפעה האדירה שלו ברחבי העולם. הבמאי מקס לבקוביץ׳ והשחקן מייקל ברנרדי יהיו אורחי הכבוד ויענו על שאלות עם תום ההקרנה.

פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי 2019 יוצא לדרך, והוא יכלול השנה מספר שיא של סרטים מצוינים. הנה רק כמה מהם:

הד (Echo) -סרטם של עמיקם קובנר ואסף שניר מתמקד באבנר (יורם טולדנו) מהנדס מנהרות חיפאי, החושד שאשתו אלה (יעל אבקסיס) בוגדת בו. הוא מקליט את שיחות הטלפון שלה וצולל אך תוך מסע אובססיבי לגילוי המאהב המסתורי (גורי אלפי).

גאולה (Redemption) – סרטם של יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב עוקב אחר מנחם, סולן להקת רוק בעבר וחוזר בתשובה, המנסה לאחד את להקתו לסיבוב הופעות אחרון כדי לממן טיפול חדשני ויקר לבתו החולה. הסרט זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים ומשה פולקנפליק זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל טורונטו.

שרוכים (Shoelaces) – סרטו של יעקב גולדווסר משנת 2018 בכיכובם של דב גליקמן, נבו קמחי ואוולין הגואל, מספר את סיפורו של גדי (נבו קמחי) בן ה-36 שהוא אדם בעל צרכים מיוחדים הנאלץ לעבור לגור עם אביו ראובן (דב גליקמן) לאחר מות אמו בתאונת דרכים. הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אופיר בשנת 2018 ודב גליקמן זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר.

סיפור אחר (The Other Story – סרטו של אבי נשר משנת 2018, בכיכובם של ג׳וי ריגר, נתן גושן, מיה דגן, יובל סגל וששון גבאי, עוסק בזוג צעירים ישראלים שחזרו בתשובה ועומדים להתחתן, ובנסיונם של הורי הכלה למנוע את הנישואים.

משפחה בטרנס (Family in Transition) – סרטו התיעודי של אופיר טריינין עוקב אחר משפחה שבה אב המשפחה, עמית צוק, עובר ניתוח לשינוי מין. הסרט מלווה את עמית לכל אורכו של התהליך ומתאר את הקשיים הרבים איתם נאלץ להתמודד הזוג. הסרט זכה בפרס דוקאביב לסרט הטוב ביותר בשנת 2018.

היום שאחרי לכתי (The Day After I’m Gone) – סרטו של הבמאי והתסריטאי נמרוד אלדר עוקב אחר דמותו של יורם גולן (מנשה נוי), וטרינר אלמן בגיל העמידה המתמודד עם רצונה של בתו המתבגרת רוני (זוהר מידן) לשים קץ לחייה.

עמוס עוז: ישר אל תוך השמש הקיצית (Amos Oz:The Nature of Dreams– סרטם של יונתן ומאשה צור יוצא למסע בעקבות כתיבתו הספרותית ומשנתו הפוליטית של אחד מטובי הסופרים הישראלים. הסרט עשיר בקטעי ארכיון ומלווה במפגשים של עוז עם אישים מעניינים כגון סלמן רושדי, פול אוסטר, סרי נוסייבה, גדי טאוב ושמעון פרס. הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל Film for Peace שבאיטליה.

המחתרת היהודית (The Jewish Underground) – מותחן בלשי-פוליטי של הבמאי שי גיל, המתחקה אחר חקירת השב״כ הדרמטית שהובילה למעצר חברי המחתרת היהודית. הסרט כולל תמונות, הקלטות, עדויות וחומרים שטרם פורסמו.

אתה מת רק פעמיים (You Only Die Twice) – סרטם התיעודי של דוד דרעי ויאיר לב מתחקה אחר זהותו הכפולה של לא אחר מאשר סבו המנוח של יאיר. לאחר שאימו גילתה שהיא היורשת החוקית של בית בלונדון, הסתבר לתדהמתה שבאוסטריה נחשפה דמות נוספת העונה על אותו השם בדיוק ובעלת אותו מספר זהות. הסרט זכה בפרס חביב הקהל ופרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב.

שייקה: החיים הנסתרים של שייקה אופיר (.Shai K)- סרטו של ארי דוידוביץ׳ מהווה דיוקן תיעודי המציג את כשרונו הכביר של שייקה אופיר. הסרט עוקב אחר חייו האישיים והוא כולל שלל מרואיינים וקטעי ארכיון ישנים מראשית דרכו של שייקה אופיר בצ׳יזבטרון ועד להופעתו האחרונה ב״המלך מתיא הראשון״.

הבלתי רשמיים  (The Unorthodox) – סרטו של אלירן מלכה, עוסק בסיפור הקמתה של מפלגת ש״ס בשנות השמונים בירושלים והוא מבוסס, כמובן, על סיפור אמיתי. שולי רנד, יעקב כהן ואחרים מספרים את סיפורו של יעקב כהן (שולי רנד) המתרעם על האפליה נגד הספרדים והגזענות במוסדות החינוך של בית יעקב ואגודת ישראל, ומחליט להקים רשימה חרדית-ספרדית שתרוץ לראשות עירית ירושלים, ובהמשך מריץ רשימה לכנסת, ואת הסוף כולם יודעים. הסרט זכה בארבעה פרסי אופיר בשנת 2019.

אז למה אתם מחכים? בקרו באתר הפסטיבל www.svjff.org והזמינו כרטיסים לכל הסרטים והאירועים.

להתראות בקולנוע!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

Division Ave בקרוב במורגן היל: שיחה עם יוצרת הסרט מיכל בירנבאום

Division Ave בקרוב במורגן היל: שיחה עם יוצרת הסרט מיכל בירנבאום

מאת: דלית גבירצמן

– תגידי, את חושבת שזאת אחות של טובה בירנבאום?

– מי? מנהלת התוכן היהודי בג׳יסיסי? לא, לא יודעת. נראה לך?

– שנייה, כבר מבררת…

האמת, שאפילו לא הייתי צריכה לחכות שתחזור אלי. מבט אחד חטוף בעיניים הכחולות הענקיות האלו, החיוך, הקול הרך, המתוק והמלטף, וכמובן – הנושא מעורר המחשבה מיד הסגירו את התשובה לשאלה. סרט ביכורים קצר בשם ״דיויז׳ן אבניו״ שכתבה והפיקה מיכל בירנבאום, ובו היא אף מככבת, יועלה בחמישה באפריל במורגן היל במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי Poppy Jasper. מיכל בת ה-29, גדלה בבני ברק במשפחה שנמצאת כהגדרתה ״על הספקטרום בין דתי-לאומי לחרדי-מודרני״. היא האחות הצעירה מתוך חמישה אחים ואחיות, ומאז שהיא זוכרת את עצמה, תמיד נמשכה למשחק ולתאטרון. כשבגרה, התעקשה לעבור לתיכון דתי לבנות שהיתה בו מגמת תאטרון. היא שירתה בגלי צה״ל ככתבת לענייני תרבות, וכך נחשפה עוד יותר לעולם הבמה ולקולנוע. היא הגיעה לארצות הברית במסגרת תוכנית ללימודי יהדות שנקראת ״מכון הדר״ בניו יורק, וכמו רבים מאיתנו, לא תיכננה להישאר. היא נבחנה לבתי ספר למשחק והתקבלה לבית הספר ״לי שטרסברג״, ומזה שמונה שנים שהיא חיה שם.

כאמור, מיכל גדלה בסביבה אורתודוכסית, ואביה עוסק, בין היתר, בחזנות או כפי שהיא קוראת לזה – מתחזן. תמיד ליוותה את מיכל התהייה האם אי פעם תוכל אף היא לעמוד במקום הזה. כיום, כשהיא חיה בארצות הברית, מיכל מצליחה להגשים את החלום הזה, לקרוא בתורה, לקרוא מהמגילה ואף להוביל את התפילה.

בשלב הזה, סקרנותי גברה עלי ולא הצלחתי להתאפק. ראשית, אי אפשר היה שלא לתהות מה שמו הוריהן של מיכל וטובה באוכל, כך ששתיהן הפכו לנשים אמיצות וחכמות ומובילות כל אחת בדרכה. יחד עם זאת, הייתי חייבת לשאול את מיכל לגבי יחס הקהילה שבה גדלה אל התופעה הזאת של נשים על הבמה או הבימה. להפתעתי, היא סיפרה לי על החברה החרדית דברים שהפתיעו אותי לחלוטין: ״בבתי הספר החרדיים לבנות שאנחנו למדנו בהם השקיעו ה-מון בהצגות. כמובן, שזה היה רק לנשים ורק האימהות הגיעו, אבל אני זוכרת שכבר במסיבת הסידור בכיתה א׳, קיבלתי את התפקיד הראשי. זה גרם לי לרצות לעשות את זה עוד ועוד. תמיד בסוף השנה, נהגו לשכור אולם גדול ברמת גן ושם העלינו הצגות של מדרשים וחומרים מספרות חז״ל, בנות שיחקו בנים וכד׳. אז כן, היה את זה, אבל במגבלות הקיימים. בהמשך הדרך, בתיכון שלמדתי בו, כבר כן עשינו הצגות שאליהן האבות והאחים יכלו להגיע. עוד דבר שטיפוסי לבני ברק הוא שלכולם יש טלוויזיה, אבל היא חבויה בארון. כולם יודעים על כך, אבל מסתירים את זה. בגיל מאוד צעיר כבר עליתי על הקונפליקט הזה, שמותר לי לצפות, אבל חס וחלילה שאופיע בטלוויזיה. הרבה דתיים חרדיים הולכים להופעות בהן נשים שרות או מאזינים לדיסקים, אבל לא מדברים על זה. כל אחד עושה את הבחירה שלו ואני עשיתי את שלי. על אף שאני לא מגדירה את עצמי כאורתודוקסית, אני עדיין חלק מהקהילה היהודית כאן, מקפידה ללכת לבית הכנסת והיהדות עדיין מאוד חשובה לי״.

– איך קיבלה הקהילה את הבחירה שלך? היא לא הסתכלה על כך בעין ביקורתית?

״ההורים שלי מאוד פתוחים ומקבלים, ואני מניחה שתמיד יהיו אנשים שלא יראו את זה בעין יפה, אבל בסופו של דבר, כשמישהו מהקהילה מצליח, אז תמיד מתגאים בו. אם סרט מצליח או מישהי כמו גל גדות עושה חיל או ששון גבאי שמגיע לברודווי, אז כן מנכסים את ההצלחות. בזמנו, כשדודו פישר שיחק בברודווי, הדתיים לא התנערו ממנו. בכלל, עם קום המדינה, כשבבני עקיבא רקדו בנים ובנות ביחד, לא העלו על הדעת את האפשרות לאסור על נשים לשיר״.

– אז איפה טעינו?

״זאת שאלה ממש טובה. לא ברור לי מהיכן מגיעה ההקצנה הזאת. אני חושבת שהדגש על ההלכה הזאת נוצר עם הזמן, וזה לא בהכרח משהו שחכמינו התכוונו, וגם אם כן, היום יש לנו חכמים חדשים. זה מזכיר לי, שפעם הדרכתי קבוצה של ״תגלית״ ואחת החניכות הגיעה מבית קונסרבטיבי, וכשהגענו לכותל היא שאלה אותי האם היא יכולה להניח תפילין. עכשיו, לכי תסבירי לה שבמקום הכי קדוש לעם היהודי, היא לא יכולה להניח תפילין רק משום שהיא אישה. הסברתי לה במילים הכי טובות שיש לי, שעדיף שלא תעשה את זה שם, ממש ברחבה, אלא במקום אחר בירושלים. חששתי שהסיטואציה תסלים ולא תהיה לי דרך להגן עליה. קשה להיות במקום הזה שצריך להסביר זרם דתי מסוים״.

– ספרי לי מה הביא אותך לסרט ״דיויז׳ן אבניו״?

״האמת שהיא, שלפני שעברתי לברוקלין הייתי חלק מקהילה שיוויונית והרב של בית הכנסת דיבר איתנו על התופעה הזאת שמתוארת בסרט, של פועלות ניקיון ממוצא לטיני שהפכו ממש ל״שוק עבדים״ , שמתרכז בעיקר בפינת הרחוב בשכונת ויליאמסבורג החרדית בברוקלין. זה היה בדיוק לפני חג הפסח, ובתור רב הקהילה, הוא רצה שנהיה מודעים לזה שאם אנחנו שוכרים את שירותן של פועלות הניקיון, שנשלם להן ונדאג לזכויות שלהן. זה נושא מאוד מורכב, כי מדובר באנשים ונשים שהרבה פעמים אין להם מסמכים וזה כבר הופך להיות עניין מוסרי. העובדה שאין להם מסמכים מהווה פתח לניצול, כי אף אחד לא ידע ואף אחד גם לא הצהיר על זה. הרב גיא אוסטריאן היה פעיל בארגון שעזר לנשים שעמדו שם בפינת הרחוב, ודרכו נחשפתי לתופעה. התחלתי לדבר עם הנשים הללו ודרך הקשרים שלי, דיברתי גם עם נשות הקהילה החרדית בוויליאמסבורג, וגילינו שיש שם ממש פוטנציאל לחיבור בין קהילת הנשים החרדיות לקהילת הנשים הלטיניות. השחקנית הראשית לורנה רודריגז, שמופיעה איתי בסרט, הגיעה גם מבית הספר למשחק ושתינו מאוד הסתקרנו מהחיבור שיש שם בפינה הזאת. ככל שדיברנו עם יותר נשים, הבנו שאין כאן שחור-לבן ושנוצרות שם חברויות וקשרים מאוד מעניינים. גם הנשים הסגורות בעולם החסידי מוגבלות בדרכן, וגם הצעדים של עובדות הניקיון מאוד מוגבלים, בעיקר אם אין להן מסמכים. ראינו פה הזדמנות לספר סיפור מעניין של איחוד בין שני העולמות האלו״.

– אני חייבת לומר שהסרט הקצר (14 דקות) השאיר בי טעם של עוד ועורר בי סקרנות והמון שאלות. האם יש סיכוי שהסרט יהפוך אי פעם לסרט באורך מלא?

״זה בהחלט משהו שאנחנו רוצות לעשות, בין אם סרט באורך מלא ובין אם איזושהי מיני סדרה. בעיקר משום שבחיים האמיתיים, חלק מהעובדות התאגדו והקימו לעצמן קו-אופ כזה של מנקות, מעין סוכנות ניקיון שכזאת, כך שיש פה כמעט ״סוף טוב״ לסיפור. זה משהו שבהחלט אפשר להפוך לסרט באורך מלא, ואנחנו מקוות להגיע לשם. כשהתחלנו לעבוד על הסרט לפני שלוש שנים עם קמפיין הקיקסטארטר, זה עוד היה לפני הבחירות. כמובן שכיום, המסר הוא אפילו עוד יותר חזק. יש הרבה מה לספר כאן״.

– ספרי לי קצת על פסטיבל הסרטים Poppy Jasper שבו יופיע הסרט.

״זהו פסטיבל סרטים בינלאומי, ויש להם הקרנות בגילרוי וגם במורגן היל. הסרט שלנו יוקרן במורגן היל ב-5 באפריל במסגרת ערב הפתיחה שבו יוקרנו מספר סרטים קצרים. זה פסטיבל שבעיקר תומך בסרטי נשים, על נשים. מקימת הפסטיבל היא אישה ואני מקווה שהרבה אנשים יגיעו אליו. בסוף אפריל, הסרט מתוכנן להופיע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי Filmfest בוושינגטון די סי, ובתחילת מאי אנחנו נציג בניו יורק״.

– אילו סרטים השפיעו עליך מבחינה מקצועית? 

״אני תמיד חוזרת לסרט שהפך לסרט קאלט שכתבה דורית רביניאן בשם ״הבחור של שולי״. הוא אפילו לא סרט באורך מלא, אבל משהו שם באחות הפחות מוצלחת והפחות יפה שדווקא אותה הוא רוצה מאוד ישראלי בעיני. אני מאוד מתחברת לשפה הקולנועית והצילום שם מאוד ישראלי ואמיתי. גם את הסרטים של רונית ושלומי אלקבץ ״שיבעה״ ו״גט״ אני מאוד אוהבת״.

– על מה את עובדת עכשיו?

״וואו, על כל כך הרבה דברים במקביל. אני חלק מקבוצת תאטרון יהודי שמעלה מידי פעם דברים ביחד, בעיקר צ׳כוב. יש לי ערוץ יוטיוב שהתחלתי לאחרונה שעוסק בנשים בהיסטוריה של התאטרון. אני בעיקר רוצה להיות על הבמה. אני חושבת שלשחקנים, בעיקר על הבמה, יש המון שליטה על איך דברים נראים בסוף. אני מקווה גם לכתוב ולהפיק סרט באורך מלא״.

– מה היה השלב הכי מעניין, מרגש או מאתגר בתהליך יצירת הסרט דיויז׳ן אבניו?

״אני חושבת שהחלק הכי מרגש היה הפניות מהשטח. פנו אלינו בצורה אנונימית, וגם שלא, נשים שעבדו או שעדיין עובדות בפינה הזאת או מישהי שאימא שלה עבדה שם, ועכשיו הבת שהיא כבר דור שני, הצליחה ללכת לקולג׳. כולן מאוד התרגשו שהסרט קיים ושמספרים את הסיפור שלהן. זה מרגש גם משום שיש אולי איזושהי תיקווה לשינוי, כי יש המון בעיות בפינה הזאת. הנשים עומדות וממתינות שם בקור והיו נסיונות להעביר אותן למקום סגור ופעילים חברתיים עושים שם כל מיני פעילויות כדי לשפר את התנאים והמעמד שלהן. אין ספק, שהתגובות הללו והעובדה שהסרט יעזור אולי לעשות שינוי קטן פה בקהילה בברוקלין ביחס אל הנשים, הן החלק הכי מרגש בתהליך הזה״.

– מבלי להסגיר יותר מידי פרטים, הסוף של הסרט מאוד יוצא דופן. 

״באמת, תמר גלזרמן הבמאית ואני מאוד התלבטנו כיצד לסיים את הסרט. רצינו להישאר נאמנות למציאות, שבה סביר להניח, שלא יהיה לסיפור הזה סוף טוב. מצד שני, הדמות של פרננדה בסרט רוצה למצוא דרך להחזיר טובה לחברה החדשה שלה, ומאחר והיא מאוד רוצה ללמוד על העולם, פרננדה מספרת לה את הסיפור על הפירמידות במקסיקו. זאת הדרך שלה להכיר תודה בכך שהיא מספרת לחברתה החרדית על העולם שמחוץ לברוקלין״.

 

Division Ave

במאית: תמר גלזרמן

מפיקה, תסריטאית, שחקנית: מיכל בירנבאום

מפיקה, שחקנית: לורנה רודריגז

מפיק ומלחין: נדב רמז

קדימון הסרט

עמוד הבית של הפסטיבל

ערוץ היוטיוב של מיכל

שבת שלום,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

יום השואה הבינלאומי: ראיון עם נורית יוגנד יוצרת הסרט "צלילי הנצחון"

מאת: אביב פרץ

לכאורה מדובר בעוד סרט שואה, אלא שלצופה שהכין את עצמו נפשית לקראת הצפייה מצפה הפתעה. נורית יוּגנד, יוצרת הסרט, בחרה במודע לא ללכת בתלם. "רציתי ליצור סרט מנקודת מבט לגמרי שונה", היא מסבירה, "סרט שאפשר לצפות בו מהתחלה ועד הסוף מבלי לראות זוועות, לגעת בעצב ובטראומה מבלי לזעזע את הצופה".

יוגנד היא מוזיקאית, מלחינה ומרצה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. סרטה "צלילי ניצחון" (They Played for Their Lives) מתחקה אחר חוויותיהם של שמונה ניצולי שואה שניגנו ויצרו מוזיקה בגטאות ובמחנות הריכוז, ובמידה רבה המוזיקה היא שהצילה את חייהם. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל וודסטוק לסרטים עצמאיים, ויוקרן ביום ראשון הקרוב בסטנפורד במסגרת יום השואה הבינלאומי.

זהו סרט יפה ומרגש, ובאופן בלתי צפוי זהו סרט מרומם רוח, "רציתי להציג את החוסן האנושי, את הכוח שיצא מהאנשים האלה, ואת היכולת שלהם ליצור במסגרות כאלה", אומרת יוגנד. בסופו של הסרט מופיעה הכתובית ״מוקדש לכל הניצולים״, ויוגנד מפתיעה אותי כשהיא מבארת: "אני לא מתכוונת רק לניצולי שואה אלא לכל הניצולים. זה לא משנה מה הטראומה וממה ניצלת, אלא עצם זה שאתה ניצול".

יוגנד מדברת בשטף כשאנחנו מדברים על הסרט, הופכת למהוססת יותר כשהשיחה נודדת למחוזות אחרים, ונדרכת כשהיא מגיעה לחלוק פכים מחייה האישיים. מאוחר יותר היא אף מבקשת ממני לא להכניס לכתבה קטע מהראיון שבו היא ניסתה להסביר לי את מקור המשיכה שלה למוזיקה. רק אחרי שאני אומר לה שאהבתי את התשובה שלה, ושהיא היטיבה לאפיין במילותיה את עמימותו של אותו דחף שאנחנו מרגישים לפעמים בחיים כלפי דבר מה – מוזיקה במקרה שלה – אותו רגש עז שהוא על הגבול המטושטש שבין צורך לרצון לאהבה, רק אז היא נמלכת בדעתה.

איך קורה שאת קמה יום אחד ומחליטה: ״אני הולכת לעשות לסרט״? את הרי לא אשת קולנוע.

"נכון מאוד, אני לא באה מהתחום. אני אפילו לא ידעתי מה זה טריילר או סינופסיס, לא היה לי שום מושג. לא היה לי חלום לעשות סרט, וזה אפילו לא משהו שתיכננתי כשהכול התחיל. מוזיקה היא חלק ממני, מאז שאני מכירה את עצמי, אבל כל התהליך שלי עם מוזיקה היה רצוף במכשולים, ואני חושבת שכל פעם שקיבלתי 'לא', זה חיזק אותי להוכיח אותי שאני יכולה, אז הדחף שלי בכל מה שקשור למוזיקה הוא מאוד חזק. בנוסף, ברמה האישית, רוב המשפחה של אמי נכחדה בשואה, חלקם נעלמו ואנחנו לא יודעים בדיוק איפה או איך, חלקם אנחנו רק יודעים שנספו באושוויץ. היה טריגר שאיחד בין שני הדברים האלה – מוזיקה והרקע של המשפחה שלי בשואה – בדיוק לפני שמונה שנים. זה היה טריגר אישי, רגשי, הייתי במקום קשה עם עצמי, ואני חושבת שלקחתי את הדוגמה הכי קיצונית לאיך בנאדם מוצא תקווה כשהעולם שחור לגמרי: אנשים שאיבדו הכול ואיכשהו מצאו את הכוחות לא רק לשרוד, אלא למצוא תקווה ולהמשיך הלאה עם החיים, להתחיל משפחה חדשה, למצוא משמעות ואפילו שמחה ואהבה. והרגשתי שאם הם הצליחו – אני יכולה. כשאנחנו מדוכאים אין אפילו כוח לאכול, לצאת החוצה וכו', אבל במקום של תקווה יש גם יצירתיות, ולכן היכולת ליצור הייתה מבחינתי עדות לתקווה. זה גם משהו שהזין את עצמו: אנשים הביעו תקווה דרך היצירה, והיצירה חיזקה אותם".

יש מוזיקה שממש נכתבה במחנות?

"כן. למשל, אלכס תמיר, שמופיע בסרט, כתב את השיר ׳שקט שקט בני נחרישה׳ בתור ילד בגטו וילנה. חלק מהמוזיקה שנכתבה במחנות היא יפהפייה, וזה די מדהים לשמוע אותה ולהבין איך יופי יצא ממקום מזעזע. כשאני התעניינתי בנושא, רציתי להבין אם הייתה יצירה של מוזיקה בזמן השואה, ואם כן איך זה בכלל התאפשר. הדהים אותי איך אנשים יצרו שם, כי בתור מלחינה אני יודעת כמה זה קשה לכתוב מוזיקה, וכמה אני צריכה את השקט ואת המוזה. ניסיתי להבין איך זה ייתכן ומה זה נתן להם, למה הם ריכזו את הכוחות שלהם ביצירת מוזיקה, דבר שנחשב לפעילות פנאי. מתוך המחקר שלי למדתי שהמוזיקה איננה רק בידור, אלא שיש לה כוח להציל חיים, וזה משהו שלא ידעתי על מוזיקה".

להציל ברמה של הרוח?

"ברמת הרוח, ברמה הרגשית, שזה מאוד משמעותי, אבל גם ברמה הפרקטית. אליס הפסנתרנית ניגנה בטרזין, לא היה תשלום אבל היא קיבלה חמאה, ונתנה אותה לבן שלה. הלמוט, ששרק עם התזמורת, קיבל אוכל ובגדים ונתן אותם לסבא וסבתא שלו. ואת אלמה, המנצחת של התזמורת, הנאצים מאוד העריכו, והיא עשתה איתם עסק שהם לא יהרגו את הנשים של התזמורת, אם הם צריכים שתהיה מוזיקה. בנוסף, תזמורת הנשים באושוויץ ניגנה בקונצרטים לנאצים, ולכן רצו שהנגניות תיראנה יותר מכובדות, אז זה סיפק להן תנאים הרבה יותר טובים".

אחד הדברים שנדהמתי לראות בסרט הוא שהמיומנות של המוזיקה לא מתבלה עם השנים. אישה בת 106 בסרט מנגנת על פסנתר או איש בשנות השמונים לחייו שעדיין שורק להפליא. זו באמת מיומנות על-זמנית או שהאנשים האלה הם יוצאי דופן?

"באופן כללי זה לא בהכרח שורד, ובהחלט יש אנשים שעם הזמן עושים פחות ופחות מוזיקה, אם זה בגלל היכולת הפיזית או כי הם מאבדים עניין. אלא שצריך להבין שעבור האנשים האלה המוזיקה מילאה חלק מאוד חשוב ומרכזי בהישרדות. כשנפגשתי עם הניצולים רציתי להבין מה היה היחס שלהם למוזיקה אחרי המלחמה, וציפיתי לשמוע שהם לא יכלו לגעת בה. מה שהפתיע אותי זה שכולם המשיכו לעשות מוזיקה – לשיר, לנגן, לשרוק – והמשיכו לאהוב מוזיקה. הם לגמרי הפרידו את הטראומה מהעשייה המוזיקלית. מה שעוד הדהים אותי היא העשייה המוזיקלית בתוך המשפחות, בחלקן אפילו הניצול עצמו לימד את הילדים שלו מוזיקה. בעיניי זה לא רק להעביר הלאה את המורשת של המוזיקה; הרי חלק מהניצולים לא סיפרו מה עבר עליהם, ואני חושבת שדרך המוזיקה הם העבירו את החוויה ההיסטורית האישית שלהם, מבלי להיכנס לפרטים המילוליים של 'מה קרה לי'".

על אליס, המורה לפסנתר בת ה-106, נאמר בסרט שמה שבולט אצלה זו היכולת לקבל את הדברים כמו שהם. בעצם היכולת הזו להגיד: ׳זה המצב, אלה הם פני הדברים, עם זה צריך להתמודד׳ היוותה עוד גורם שעזר בהישרדות.

"בהחלט. מוזיקה זה לא הדבר היחיד בהכרח שהציל בנאדם. אני יכולה להגיד לך שלאליס – היא חיה עד גיל 110 – הייתה אחות תאומה שמתה כשהייתה בשנות בשמונים שלה. ואליס, שאיבדה את הבן שלה, אמרה שאחותה לא האריכה ימים כמוה, כי היא הייתה מאוד פסימית. אם זה נכון או לא נכון? לא יודעת, אבל עצם זה שהיא אמרה את זה מראה לך שבאופן מאוד מודע היא מאמינה באופטימיות".

אז יש לנו פה תאומות – שני בני אדם שהם הכי קרובים לזהים שאפשר – ואליס בעצם מכמתת את האופטימיות שלה בעשרים ומשהו שנות חיים, היא למעשה טוענת: אופטימיות שווה רבע מתוחלת החיים.

"אליס הפכה לדמות שכל מי שרואה אותה רוצה עוד. האופטימיות שלה מהממת, אנשים נמשכים אליה, הם רוצים להבין אותה. אליס אפילו אומרת שהיא לא שנאה את הנאצים, בגלל ש'איך אפשר לשנוא מישהו שאוהב מוזיקה?' האופטימיות של אליס איננה צבועה אלא אמיתית, ואני חושבת שהיא – לצד המוזיקה – עזרה לה להגיע לגיל כזה".

בסרט יש נגיעה בשימוש המניפולטיבי של הנאצים במוזיקה כדי להסיט את תשומת הלב של האנשים. למשל, התזמורת הייתה מנגנת כשאנשים היו צועדים לעבר תאי הגזים.

"כן, התזמורות גם קיבלו אנשים שירדו מהרכבות. הנאצים לגמרי ידעו מה הם עושים, הם לא השמיעו מוזיקה כי הם היו אדיבים ורצו להנעים את זמנם של היהודים, אלא כי הם רצו שתהליך ההכחדה והעבודה יהיה הכי יעיל. אם יש לך קבוצת אנשים שאתה אומר להם: 'בואו נלך' והם מוכנים ורוצים – אז זה קל. אם הם מתחילים להתנגד, הרבה יותר קשה לגרום לדברים לקרות, נדרשים יותר מאמץ, כוח ואמצעים. אם היו אומרים לאנשים שהם הולכים לתאי גזים, הם היו מתחילים לברוח, והשליטה עליהם הייתה הופכת להיות הרבה יותר קשה. לעומת זאת, כשמביאים אנשים למקום חדש ונותנים להם את הרושם ש'לא נורא פה – יש מוזיקה', אז הם יהיו הרבה יותר צייתנים. בנוסף, המוזיקה ברמה התת-מודעת גורמת לאנשים לנוע, ומאפשרת להזרים אותם קדימה בהלך רוח של שיתוף פעולה. למשל, הם היו הולכים לעבודה עם מוזיקה ברקע, בעיקר לצלילי מארשים או לצלילי וולס שזה קצב של אחת-שתיים-שלוש אחת-שתיים-שלוש. המקצב של המוזיקה – אפשר לראות את זה גם במצעדים – הניע אנשים קדימה, גרם להם לצעוד בצורה הרבה יותר יעילה וזריזה, בפרט אנשים שלא היה להם כוח והיו עייפים, רעבים וחולים. חשבתי על המשפחה שלי: האם הם שמעו מוזיקה כשנכנסו לתאי הגזים? האם הם שמעו את אניטה והתזמורת שלה ברקע? בשבילי, זו הדרך הכי קרובה שהייתה לי להתקרב בכלל אליהם".

הלמוט, ששרק יחד עם התזמורת, אומר בסרט שבגיל שמונה, 'משום סיבה שנראית לעין', הוא מתחיל פתאום לשרוק. התיאור הזה הדהד בי אמירות של מוזיקאים בסגנון 'המוזיקה בחרה בי, ולא אני בה', אמירות שבתור מי שהוא לא מוזיקאי היה לי תמיד קשה להבין.

"היה מלחין באיטליה ששאל אותי: 'את רוצה להיות מלחינה, או שאת חייבת להיות מלחינה?', אמרתי לו: 'אני חייבת להיות מלחינה', והוא אמר לי: 'אז זאת התשובה שלך'".

כי אם לא, אז אין טעם לחיים?

"האם יש משהו שיש לך דחף לעשות ואתה לא שואל יותר מדי שאלות? אתה ממש צריך את זה, לא משנה לך הכסף, לא משנה לך אם יש לך זמן, זה דחף נורא חזק למשהו שאתה יודע שאתה צריך אותו".

לכתוב.

"יש המון קשיים בלהיות מוזיקאי ולכן אני לא ממליצה על זה, אלא אם כן בא אליי תלמיד ואומר לי: 'אני יודע שזה לא פרקטי, ושזה נורא קשה, ושאני אמור לעשות משהו אחר, אבל אני קם בבוקר וזה עדיין מה שאני רוצה'".

'זה חזק ממני'.

"זה חזק ממני, בדיוק".

מה הזיכרון הראשון שלך שקשור באהבה למוזיקה?

נורית יוגנד

"קשה לי להגיד לך איך אני מפרידה צורך מאהבה. הכרנו משפחה בבלגיה והילד שלהם ניגן בכינור, והוא השוויץ שהוא מנגן בפני מלך בלגיה. הוא הביא את הכינור לסלון, שמעתי אותו מנגן וקינאתי. ורציתי. אין לי מושג למה ילדה בגיל חמש רוצה לנגן בכינור… בסופו של דבר לא קיבלתי כינור. הלכנו למורה שאמרה שאחי יכול להתחיל עם כינור, אבל אני צריכה לעשות משהו אחר, אז עשיתי התעמלות מכשירים. אחר כך עברנו לבוסטון, ובבית הספר הציבורי חילקו כלי נגינה. ראיתי כינור – לקחתי הביתה. אימא שלי ראתה את הכינור ואמרה: 'אוי לא'. וכל פעם שקיבלתי 'לא', עדיין רציתי להמשיך, היה איזשהו דחף. למה לקחתי כינור כשראיתי אותו שוב בגיל תשע? לא יודעת. לא יודעת להגיד לך בוודאות שזו הייתה אהבה. רציתי".

איך מלחינים? האם את יכולה לשפוך אור על פעולת ההלחנה עבור מי שהוא לא בתחום?

"זה עוד יותר לא ברור מ'איך אתה יודע שאתה חייב לעשות מוזיקה'. אני בטוחה שיש דברים בחיים שלך שבאים מתוך יצירה: משהו שאתה פתאום רוצה לנסות, הרעיון הזה שמבריק לך לפתע ולא בהכרח אתה יודע לקשר אותו למשהו שקראת או ראית. כשאני מדברת אתך, ויש לך את כל החומרים – התמליל של השיחה, הסרט כנקודת התייחסות – אתה צריך לכתוב כתבה, אבל המילים לא מספיקות, אתה צריך לתקשר את זה לקוראים. אז אתה מתחיל איזשהו תהליך שבו אתה מברר לעצמך באיזה סדר אתה הולך להגיד את הדברים, ואיך תפרוש בפני הקורא סיפור מעניין – זה החלק היצירתי שלך".

נכון, אבל כשאני כותב, אני יודע בערך על מה אני רוצה לכתוב, ומכיוון שיש לי רעיון כללי, אז המחשבות רצות בראש ולאט לאט הרעיון מתעצב. בהלחנה זה לא קיים, אתה מתחיל משום דבר.

"עבורי בכל יצירה חומר הגלם יכול לבוא ממקום אחר. זה יכול לבוא מתוך תסכול, אני אשב על הפסנתר וסתם אקשקש, ואז פתאום אני אקשקש משהו שייתן לי רעיון. לפעמים אני שומעת 'בום', נגיד כש-9/11 קרה, אז הרעיון המוזיקלי שתיאר את הבניין קורס היה אקורד cluster, וזה היה חומר הגלם שלי. לפעמים חומר הגלם יכול להיות איזה מקצב, יכול להיות שהלכתי ברחוב ושמעתי משהו. יש לי יצירות שכתבתי כשגרתי בקמפוס בסטנפורד, יש שם רחוב עם עצים שהעלים שלהם צהובים ואדומים. הסתכלתי – זה היה כל כך יפה, ופתאום הרגשתי איזשהו מקבץ של צלילים, ושאלתי את עצמי, 'איך אני מתרגמת את היופי הזה שאני מרגישה למוזיקה?' ואז זה הזכיר לי את הטכניקה הזו, כמו ביצירות של סרה, שמקרוב אתה רואה שיש המון-המון נקודות, וכשאתה מסתכל מרחוק אתה רואה את הציור. ואז חשבתי איך אני מתארת במוזיקה את התהליך הזה שבו צייר מתחיל ציור פוינטליסטי שלאט לאט הופך למילה, למשפט ולסיפור שלם".

את מרצה בקורס Enjoying and Understanding Classical Music. האם מוזיקה היא משהו שאמור להגיע אליך ולגעת בך מעצמו, או שאתה צריך קודם שיהיו לך את הכלים להבין אותו, ורק אז באמת תוכל להעריך אותו?

"אפשר בהחלט ליהנות ממוזיקה באופן הכי גולמי. אלא שכמו עם אמנות, עם ההבנה נוסף אלמנט של הערכה, והאלמנט הזה של ההערכה מוסיף עוד רובד של הנאה. ברוב המקרים באים לקורס אנשים שמקשיבים למוזיקה והולכים לקונצרטים כבר שנים, ואומרים: 'אנחנו שומעים ונהנים, אבל אנחנו לא מבינים מה קורה מבחינת המוזיקה'. אני מתחילה מההגדרות: מה זה צליל, מה זה רעש, ואז אני עוברת על אלמנטים שמגדירים מה זה מוזיקה: צורה מוזיקלית, ארכיטקטורה, הטקסטורה של הקולות, הבחירה של הכלים – המון אלמנטים שמשפיעים על החוויה ומרכיבים יחד קומפוזיציה. אנחנו מקשיבים להם בקונטקסט של המוזיקה, וככה הם לומדים איך לזהות משהו כשהם שומעים אותו, והם מבינים יותר למה זה משפיע עליהם רגשית בצורה זו או אחרת".

והם באמת מדווחים שהמוזיקה נשמעת להם אחרת בעקבות השיעורים?

"לא תמיד יוצא לי לשמוע אותם מדווחים, כי זה כמו ללכת לחדר כושר, המאמן אומר לך איזה תרגילים לעשות, אבל הוא לא יכול לפתח לך את השריר – צריך לשמוע ולשמוע. אבל לפעמים אנשים אומרים לי: 'הלכתי לקונצרט ופתאום זיהיתי פה ושמתי לב שם'. גם מתחילים לשמוע פרטים, זו האזנה יותר מכוונת משמיעה פסיבית".

מעניין, זה מזכיר לי שאחרי שלקחתי שיעורי מבטא באנגלית, אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שהתחלתי לפרק את המילים שאנשים אומרים להגאים, השמיעה שלי הפכה להיות הרבה יותר רגישה, מתוך זה שידעתי מה לחפש.

"בדיוק, זה זה. אם שמעת קודם עשרה דברים, פתאום אתה שומע מאה דברים, ואז יש תחושת 'וואו', העיניים שלך נפתחות. אנשים אומרים לי: 'איך יש לך סבלנות ללמד את ה-ABC?', אבל בשבילי, כשאני רואה את העיניים של האנשים ככה נפתחות – ואני רואה אותן נפתחות – אני יכולה להגיד לך שזה הכול. זה מותיר אותי ללא מילים. בשבילי, זה הסיפוק הכי גדול".

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

שישי אישי בסימן הודיה

שישי אישי בסימן הודיה

מאת: דלית גבירצמן

למילים יש כל כך הרבה כוח, אבל לפעמים גם מילים מתעייפות. ואולי רק אנחנו הם אלה שמתעייפים והמילים – הן פשוט רק מילים. יש שבועות שקשה למצוא בהם תקווה ויופי, והשבוע החולף היה אחד מהם, אבל זה רק אומר שצריך להתאמץ יותר. בין הירי ההמוני, הרקטות, השריפות, ההרוגים והיאוש שמסביב, מפציע לו בשבוע הבא חג ההודיה. עוד בטרם התנקו לנו הריאות מעשן השריפות, עוד בטרם נבנה בית אחד או שוקמה שכונה חרוכה, מגיע החג האמריקאי שמזכיר לנו להודות על כל השפע שבחיינו. שיט, אני מודה שאפילו לי, הסוגדת לאלוהי הדברים הקטנים, היה קצת קשה הפעם. התקשיתי פתאום למצוא רלבנטיות בהנאות הקטנות, חשתי אי נוחות להתעסק בזוטות כשמסביב נחוצה כל כך הרבה עשייה משמעותית, התגייסות קהילתית ותרומה לאחר.

אני מודה שהשבוע, קשה היה לי שלא לרצות להשתבלל בבית, להתכרבל מתחת לשמיכה ולחכות לימים יפים יותר. בכל בוקר התעוררתי בתקווה לראות שוב שמיים כחולים, ובכל בוקר קיבלה את פני עיר עשנה וחנוקה. אנשים בחליפות עסקים ומסיכות על פניהם פסעו ברחובותיה של סן פרנסיסקו כמו בסצינה הזויה מסרט מדע בדיוני גרוע. קשה היה לי להיכנס לכיתה ולהמשיך לשוחח עם תלמידי על נתינה מהלב והכרת הטוב כאשר המציאות הפכה כל כך מסובכת. איך מסבירים טרוריזם, אנטישמיות, שינאה ואסונות טבע לבני נוער שרק עכשיו מתחילים להיפתח למעגלים של חברה וקהילה? זה לא סוד, ודיברנו על זה לא פעם, שבגרעין האנושיות שבנו קיים פרדוקס מפעים. דווקא ברגעי הקושי הגדולים מתגלה עוצמה. בתוך מצוקה גדולה נחשפים גילויים מרגשים של אמפטיה ואנושיות. אנשים קמים ועושים למען אחרים, ללא כל ציפייה לתמורה. מעצם הנתינה, מתחזקים הנותנים לא פחות, ובניגוד לכל הגיון, גם הנותן יוצא נשכר. העשייה למען האחר מתגמלת ומזכירה לנו שאנחנו חזקים מסך כל הבעיות שמסביבנו. לכן דווקא ברגעים שכאלו, חשוב להוקיר על כך תודה.

״כולנו עשויים אבק של אהבה״… ועכשיו, זה בדיוק הזמן לעצור ולהודות לאנשים הטובים שמסביבנו שעוסקים בנתינה שאינה תלויה בדבר. אלו יכולים להיות חברים קרובים לנו, שהם חלק מהמעגלים האישיים והחברתיים שלנו, כמו גם כאלו שעושים למען הזולת במרחב הקהילתי. מה היינו עושים בלי החברה שאוספת את הילד שלך מהגן כשאת תקועה בישיבה, או בלי החבר שמופיע בדלת עם סיר מרק חם כשאתה חולה? כמה חשוב לגלות ברגעי הצער והמשבר שיש סביבנו אנשים שמוכנים להושיט יד לעזרה ולתמוך בנו ברגעים הכי קשים. עכשיו זה הזמן להכיר תודה על כל האהבה ועל מעגל התמיכה שמקיף אותנו, שאסור לקחתם כמובנים מאליהם. ודווקא עכשיו, חשוב להכיר בעובדה שאנו ברי מזל שיש לנו קורת גג, בני משפחה וחברים אהובים לחגוג איתם את החג הזה.

אז השבוע, באמת על קצות האצבעות, אני מניחה בפניכם ערכת הודיה ונחמה. כתבה נטולת יומרות, שכל מטרתה לשתף בדברים קטנים שהצלחתי ללקט כדי לרומם את רוחי.

1) The Hate You Give

סרט קטן, מרגש ואנושי (בדיוק כמו שאני אוהבת!) שעובד לקולנוע על פי הרומן ״השנאה שנתתם״ מאת אנג׳י תומאס. זהו סיפורה של סטאר קרטר, נערה אפרו-אמריקאית שחיה על קו התפר שבין שני עולמות. היא נולדה למשפחה חמה ואוהבת בשכונה שחורה שיש בה עוני ופשע, והיא לומדת עם ילדים לבנים ועשירים בבית הספר התיכון שבשכונה הסמוכה. נסיון ההפרדה בין שני העולמות תוך שמירה על איזון בינהם עומד למבחן קשה כששוטר לבן הורג את קאליל, חבר הילדות של סטאר, והיא העדה היחידה למעשה. עכשיו היא ניצבת בפני הדילמה הגדולה של חייה, האם לשתוק או לצאת למאבק כדי לחשוף את האמת. סוחף, מרגש ומעורר מחשבה!

 2) מרק דלורית

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני, כשעצוב ורע לי על הלב, מיד אני זקוקה לאוכל מנחם. ומה יותר מנחם מצלחת מרק חם, סמיך ומהביל לרפד בה את הנשמה? זה מתכון מנצח שאני מכינה כבר למעלה משלושה עשורים וממש לא ברור לי איך עד עכשיו לא שיתפתי. הנה זה בא:

מרק דלורית מנחם

מה צריכים?

1 דלורית קלופה וחתוכה לקוביות

2 כרישות חתוכות  (החלק הלבן)

2 בצלים קצוצים

2 כפות שמן

1 כפית קארי

4 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לקוביות

8 כוסות מים

2 כפיות אבקת מרק עוף

מלח, פלפל

מה עושים?

בסיר כבד מחממים את השמן ומטגנים את הבצל עד שיעשה שקוף. מוסיפים את הכרישה ומטגנים עד שתתרכך. מוסיפים את קוביות הדלורית ותפוחי האדמה ומערבבים. מוסיפים את התבלינים והמים. מבשלים על אש קטנה כשעה, עד שכל הירקות התרככו. מרסקים עם מעבד מזון ידני. ניתן לקשט לפני ההגשה בזרעוני דלעת או חמניה. חמים טעים, ומלטף מבפנים!

3) Becoming Astrid

העשן הכבד הבריח אותי השבוע, שוב ושוב, אל אולם הקולנוע. שם, שקעתי בכורסה הנוחה ובדמיוני הייתי במקום אחר. והפעם, מדובר בסרט קטן ומקסים על חייה של אסטריד לינדגרן, סופרת הילדים האהובה, שהביאה לחיינו את בילבי. הסרט מתרחש בשבדיה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. כבר כנערה מתבגרת בת 16, מתגלה כישרון הכתיבה של אסטריד והיא נשלחת לעבוד כמזכירה בעיתון הכפר. עורך העיתון המבוגר והנשוי מתאהב בה, והרומן בינהם מביא לתוצאה הבלתי נמנעת ולהחלטה הקשה מכול. את דמותה של אסטריד מגלמת אלבה אוגוסט, השחקנית החיננית והמקסימה שהתקבלה בתשואות בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הסרטים בברלין. מומלץ בחום!

4)  Farmgirl Flowers

עוד דבר שתמיד מצליח לרומם את רוחי, וגם השבוע הושטתי לעברם יד לעזרה, אלו פרחים. בשמחה ובעצב הם תמיד שם בשבילנו, לנחם ולהביא יופי וצבע לחיינו, לחדרי ביתנו וללבבנו. אחת מהחברות האהובות עלי נקראת Farmgirl שאותה הקימה בחורה בשם כריסטינה סטמבל. הסידורים שלהם יפיפיים וארוזים ביצירתיות תוך הקפדה על טריות הפרחים. הם עושים משלוחים (על אופניים!) מסן פרנסיסקו ועד סן ברונו, והשאר בFedEx. אין מתנה יפה מזאת לארוחת שבת או חג!

https://farmgirlflowers.com/

5) מאפיית The Midwife and the Baker

כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה ללחמים (וכן, גם לאופים!), ולכן כל כך שמחתי לשמוע מר׳, חברתי האנינה, שנפתחה בעמק מאפייה חדשה של “המיילדת והאופה”. מדובר בזוג חמוד להפליא העוסק בשתי המלאכות העתיקות הללו, היא באמת מיילדת והוא באמת אופה. כבר לפני כמה שנים גיליתי את המאפים של השניים בדוכן של שוק האיכרים, וראיתי כי טוב. עכשיו, הם פתחו מאפייה ממש אצלינו וזאת בהחלט סיבה לחגוג. לחם הזיתים שלהם ממכר!

846 Independence Ave. Mountain View

https://www.themidwifeandthebaker.com/

6) Beautiful Boy

אבא שלי תמיד אומר שאין לו כוח לסרטים עצובים, כי יש מספיק צרות בחיים גם ככה. אבל אין מה לעשות, אבא׳לה, כשיוצא סרט חדש עם טימותי שאלאמה ההורס, אני פשוט חייבת לרוץ לראות אותו. נשביתי בקסמו של השחקן האמריקאי המוכשר כבר בסרט היפיפה Call me by your name, כשהופיע לצידו של השחקן ההורס לא פחות ארמי האמר, המופיע כעת בסרט חדש על חייה של RBG הנקרא On the basis of sex. גם הפעם, בסרט ״ילד יפה״ שאלאמה חורך את המסך בכריזמה שלו. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של דיוויד שף, עיתונאי ואיש משפחה האוהב את בנו ניק ״יותר מהכל״. הלב יוצא אל דיוויד כאשר הוא מגלה שבנו היפה התמכר לסמים קשים. הסרט, המבוסס על סיפרו רב המכר של דיוויד שף, מלווה את מערכת היחסים בין אב לבן, החומקת מבין אצבעותיו. זהו תיעוד של מסע כאוב ומתעתע של הורה מלא רגשות אשמה בעקבות בנו האהוב שהפך מילד תמים בעל עתיד מבטיח לאויב הכי גדול של עצמו ושל המשפחה כולה. הנופים המוכרים של גשר הזהב ורחובות סן פרנסיסקו תורמים עוד יותר לריאליזם הכאוב. סטיב קארל מצוין בתפקיד האב, וטימותי, אוי טימותי, נפלא כתמיד ויפה עד כאב.

אז מה היה לנו השבוע? שלושה סרטים נפלאים, לחם טרי, פרחים יפים ומרק כתום לנשמה. זה מה שעשה לי את השבוע הזה קצת יותר נסבל. אך מה שבאמת היה לנו כאן, זה תרגיל בקורס להכרת הטוב, שנה ב׳, כי זאת חוכמה קטנה להכיר בטוב, כשהחיים דבש. וביום חמישי הקרוב, כשנשב כולנו סביב השולחן העמוס בכל טוב, אולי אפילו נשתף את הנוער בלקחים ונלמד אותם כמה חשוב, בעיקר עכשיו, להתמקד בטוב.

אז שיהיה לנו חג הודיה שמח, חברים! ושירד לנו כבר קצת גשם כדי שנוכל סוף סוף לנשום…

שבת שלום!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/Subscribe

"אני לא רוצה להזדקן באמריקה": ראיון עם העיתונאי שלומי אלדר

"אני לא רוצה להזדקן באמריקה": ראיון עם העיתונאי שלומי אלדר

מאת: אביב פרץ

בין מפעלותיו הרבים של שלומי אלדר – עיתונאי, כתב, פרשן ובמאי – כתובה בספר דברי הימים גם השתתפותו בעונת ה-VIP של ״מאסטר שף״. ״אני לא בטוח שעשיתי נכון״, הוא מפטיר היום כלפי האפיזודה הזו מ-2015. מצד אחד, אולי אין זה יאה לפתוח את הכתבה דווקא עם האזכור הזה. מצד אחר, למה לא בעצם? איך אומר לי אלדר, חובב הבישול, ״תמיד הפריע לי, כשהייתי כתב לענייני ערבים בערוץ 10, שלכולם היה נדמה שאני מבין רק בענייני ערבים״. בנוסף, סביר שהריאיון שאתם עומדים לקרוא כאן ידכדך אתכם, אז למען הנחיתה הרכה נפתח עם אנקדוטה חביבה על הדחתו של אלדר מ״מאסטר שף״.

צילום: ינאי יחיאל

״היה לי טור שבועי ב׳אל-מוניטור׳, שבו הייתי מזמין אורח למסעדה שהוא בוחר, והיינו מנהלים שיחה. הזמנתי את סייד קשוע לארוחת צהריים, והוא בחר את ׳מחניודה׳ בירושלים. איך שזיהו אותנו במסעדה, שני סלבים״, הוא מתיז מפיו בבוז את המילה, ״הגישו לנו צ׳ייסר וויסקי, ואני למען הריאיון הטוב שתיתי אותו. אחרי זה מילאו את הצ׳ייסר השני, ושתיתי שוב, וכך יצאתי משם, אמנם עם ריאיון מאוד מעניין אבל לא מספיק מפוכח. בהמשך היום הזמינו אותי ל׳לונדון וקירשנבאום׳, ואחרי זה הייתי נורא רעב, וההוא מהמסעדה למטה, שלא ראה אותי מזמן, מזג לי כוס בירה. ואני אוהב בירה, אז שתיתי. למחרת הצילומים של ׳מאסטר שף׳ התחילו בחמש וחצי בבוקר. אחרי הצהריים, כשהייתה משימת הדחה, צולמתי שם נכנס למזווה, שזה חדר ענק, כשאני לא יודע בכלל איפה אני, הייתי עדיין בהנגאובר. בחרתי לעשות משהו עם קישואים, ואני שונא קישואים! אין לי מושג בכלל איך נלכדתי ביופיו של הקישוא שלקחתי… הכנתי איתו משהו שלא ראוי למאכל אדם, והודחתי״.

לפני חודשיים, כשהוכרז שמו של סרטו, ״ארץ זרה״, כזוכה בפרס ״אופיר״ לסרט התיעודי, עלה אלדר נרגש לבמה. מכיס מכנסיו הוא שלף דף נייר מקופל, פרס אותו, והקריא: ״את ׳ארץ זרה׳ התחלתי לצלם לפני שש שנים, זה הרבה זמן במונחים של סרט, אבל פסיק בחייה של מדינה. לפני שש שנים אף אחד לא חשב לעלות עם D-9 על בית המשפט, אמנים לא נרדפו ואוימו, הורים שכולים לא ננזפו, הערבים לא נהרו לקלפיות, סיפוח היה רעיון עִוועים של ימין קיצוני שולי, הדתה לא הייתה מילה בלקסיקון שלנו, ולא היה חוק לאום שהגדיר סופית ערבים, דרוזים וצ'רקסים כאזרחים סוג ב׳״.

מאז ומתמיד היה אלדר עיתונאי דעתן, שלא לומר אנטי ממסדי. במשך שנים כיהן ככתב מדיני בערוץ הראשון, וב-2003 הצטרף לשורות חדשות 10, שם היה כעשור הכתב לענייני רצועת עזה. אלא שרק כשהיו באמתחתו שני סרטים תיעודיים – הראשון, ״חיים יקרים״, זכה אף הוא בפרס ״אופיר״ והעפיל עד לרשימה המקוצרת של הסרטים התיעודיים המועמדים לאוסקר – החל אלדר להציג את עצמו קודם כבמאי ורק אחר כך עיתונאי, ״עד אז הייתי מציג את עצמי כעיתונאי, פרשן לענייני ערבים, והייתי מוסיף: ביימתי סרט״.

בשלהי 2012 גמלה באלדר ההחלטה להתפטר מערוץ 10. בראיונות קודמים הסביר שהדברים שרצה לספר עליהם ככתב – למשל, מצוקתם של הפלסטינים – כבר לא היו מה שהציבור הישראלי רצה לשמוע, והוא נאלץ לראות בעיניים כלות כיצד הדיווחים שלו הולכים ונדחקים לירכתי מהדורות החדשות. משעזב את ערוץ 10, התמנה אלדר לפרשן של אתר חדשות המזרח התיכון ״אל-מוניטור״, תפקיד שהוא ממלא עד היום, ואולם דבר מה משמעותי יותר קרה לו סמוך לעזיבה ההיא. אלדר שלח הצעת מחקר למכון המחקר הפדרלי ״ווילסון״ שבוושינגטון הבירה, הצעתו התקבלה, והוא היגר עם משפחתו לארה״ב. זה היה לפני חמש שנים, ומאז הם שם.

בחודש יוני השנה פרסמה אשתו, העיתונאית והמחזאית מיכל אהרוני, פוסט פייסבוק שבו כתבה: ״אנחנו אמורים לחזור לארץ בחודש הבא, להקיף את עצמנו שוב בתחושת שייכות וחברים ומשפחה ו׳מה קרה לך, נשמה, ברור, מה אני לא אעזור לך?׳״ בסופו של דבר, הם לא חזרו לישראל. ״הוחלט שאנחנו חוזרים לארץ, ואפילו כבר היו לנו כרטיסי טיסה חזרה״, מבאר אלדר, ״ואז קיבלתי הצעה לעשות סדרה דוקומנטרית. בנוסף, חוק הלאום פתאום בא וראיתי לאן זה הולך… אני יודע שהעבודה על הסדרה תימשך שנתיים, אחרי זה ממש יהיה לי קשה להחזיר את הילדים שלי לישראל, וישראל תשתנה לי עוד יותר״. וכך, לפני כשלושה חודשים עזבו אלדר ומשפחתו את מרילנד ועברו להתגורר בניו יורק, ״כיף לנו פה, אבל אני לא יודע אם עשינו את הדבר הנכון״, הוא מסכם.

הסרט ״ארץ זרה״, שיוקרן בפסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון (SVJFF), מספר על ישראל ששינתה את פניה, דרך שתי דמויות מרכזיות: אלדר עצמו, כמתבונן בישראל מרחוק, והשחקן גסאן עבאס, כוכב ״המסעדה הגדולה״, קומדיית המצבים משנות ה-80, שחווה בישראל גילויי גזענות ואינו מרגיש שייך אליה. ״אני חושב שהדאגה שלי ושל רבים כמוני בישראל״, אומר אלדר, ״היא מהתהליך שעוברת החברה הישראלית. מי שלא מסכים עם האג׳נדה הפוליטית הימנית-מתנחלית, ומי שעדיין חושב שיש תקווה – הופך להיות מיד לבוגד, וסופג קללות ואיומים. זה קרע חברתי עמוק שמכיל כמעט כל תחום מתחומי החיים, וזה מתחיל מהראש, זה מתחיל מנתניהו״.

אלדר יודע על מה הוא מדבר. כשהיה הכתב המדיני של הערוץ הראשון, הוא עמד עשרים סנטימטר מהאוזן של הרב כדורי הקשיש, כשנתניהו לחש לתוכה את הלחישה המפורסמת, ״בשמאל שכחו מה זה להיות יהודי״. ״לא שמעתי את זה במו אוזניי, רק בדיעבד״‏, הוא מגלה, ״עמדתי ליד הכתב חיים ריבלין, שהקליט את זה, וגם הוא לא שמע אבל קירב את המיקרופון שלו, ורק אחר כך הבנו שנינו את הסיטואציה ההיסטורית, ההרסנית, שהיינו עדים לה באותו רגע. שם זה התחיל״. אלדר זוקר אצבע מאשימה כלפי נתניהו כמסית וכמשסע של החברה הישראלית, ולדבריו ״את התוצאות אנחנו רואים היום בשיח הישראלי״.

כשאני שואל את אלדר על תגובות מעניינות שקיבל על הסרט, הוא משתף שראה אנשים בוכים, שלא היו מסוגלים לקום מהכיסא. ״אחד מידידיי כתב לי״, הוא מוסיף, ״שהסרט הזה חובט בך ללא רחם, ובניגוד לסרטים אחרים, שיש להם סוף טוב, אני לא מרמה אותו, ולא אומר לו ׳יהיה בסדר׳. התגובות שקיבלתי על הסרט הן הרבה יותר משמעותיות ומרגשות מאלה שקיבלתי על ׳חיים יקרים׳, כי בסרט הזה אנשים לא התרגשו מסיפור, אלא הוא נגע בהם בנימים הכי עמוקים ורגישים. אני חושב שאנשים בכו על המדינה״. בנקודה אחרת בשיחה שלנו מציין אלדר, שהרבה ישראלים הגיבו לסרט ב״לא שמענו, לא ידענו״, ״אנשים מעדיפים לא לשמוע יותר חדשות, לא לפתוח טלוויזיה, לחיות את החיים שלהם – עדיף בתל אביב, שהיא מעוז השפיות – ולא לראות את הדברים. זאת אומרת, שהייאוש גבר על הכול״.

גסאן עבאס אומר בסרט: ״שנאה זאת המחלה של הארץ הזאת, שלא נותנת לה מנוח״. אני מתאר לעצמי שתסמיני המחלה הגיעו עד אליך כשהסרט שודר ב״כאן״?

״אני מוכרח להגיד, שחשבתי שאני אקבל יותר קללות. קיבלתי – ׳עוכר ישראל׳ וכו׳ – אבל אני מופתע ממיעוט התגובות הללו״.

איך הרגשת כשמירי רגב אמרה ש״זהו סרט על זהות ושייכות של אדם שעזב את ישראל, ובוחר ללמד אותנו ערכים מה הם״?

״אני חושב שהיום השאלה היא לא רק מיהו יהודי, אלא מיהו ישראלי. האם ישראלי הוא מישהו שחי בישראל בלבד, או מישהו שנולד כישראלי, הוא אזרח ישראלי, ואוהב את ישראל, על אף שהוא לא גר בה היום. כשאשתו של שלדון אדלסון תורמת עשרות או מאות מיליוני דולרים בשמו של שלדון, אף אחד לא תוהה על ישראליותה או על יהדותה, אבל כשזה נוח אפשר לתקוף; כשבאים כל שרי ישראל ל-IAC בארה״ב לדבר בפני מי שמרגישים ישראלים ופועלים למען ישראל, זה בסדר, אבל כשזה לא מתאים לאג׳נדה הימנית, אז פתאום אין לך זכות לבקר״.

בסרט לא מוזכר הרקע לניכור והשנאה הגוברים לערביי ישראל: המציאות שבה ישראל חיה תחת טילים ופיגועים במשך כל כך הרבה שנים היא מציאות שמלבה שנאה. אני לא אומר את זה כהצדקה – שום דבר לא יכול להצדיק סיטואציה שבה נער ערבי ישראלי מוסר לשוטר תעודת זהות, ואז סופג ממנו מכות נמרצות – אבל אם מישהו שלא בקיא בסכסוך הישראלי-ערבי צופה בסרט, המורכבות הזו לא מובאת בפניו.

״לפי מחקרים, רוב ערביי ישראל רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית. הניכור של חלקם נובע מהזנחה. אתה יכול להגיד שלאחרונה היו כמה פיגועים של חלק מערביי ישראל, אבל המפגעים הם אחד מאום אל-פחם, עוד אחד מוואדי ערה, ועוד אחד מתל שבע, ובזה נגמר הסיפור. לבוא ולהגיד שכל ערביי ישראל הם בוגדים וגיס חמישי, כמו שאומר ליברמן, יש מרחק עצום. נניח שייתפס בארה״ב יהודי שירה בבית ספר והרג חלילה כמה נערים ונערות, האם זה אומר שכל היהודים אשמים? שצריך להעיף את כל היהודים מארה״ב? הנתונים האחרונים מוכיחים שמספר הלומדים באוניברסיטאות בקרב ערביי ישראל גדל בעשור האחרון ב-80 אחוז. את רוב ערביי ישראל דוחפים ללימודים אקדמיים, כי זו הדרך היחידה שלהם לשרוד בישראל, וגם זה עדיין לא בטוח, לכן הם גם הולכים למקצועות מאוד מסוימים כמו פארא-רפואיים וחינוך. גסאן מספר בסרט שהמורה לעברית היה מכה אותם כדי להכריח אותם ללמוד את השפה, הוא אמר להם: ׳מי שלא יידע עברית, לא יוכל להביא לחם הביתה׳. היום עבור ערביי ישראל לשרוד בארץ זה כבר לא על לדעת עברית, אלא על תואר ראשון ושני״.

כשרואים את המוצר המוגמר לא ניתן להבחין בכך, אבל תהליך הפקתו של הסרט ״ארץ זרה״ ידע מספר מהמורות. המטרה הראשונית הייתה בכלל ליצור סדרה על החברה הישראלית, אלדר הציע את הרעיון ל״רשת״, שנענתה לו, והחוזה בין הצדדים עמד להיחתם. בינתיים החלה הסדרה להצטלם כפיילוט, כשגסאן עבאס חלק ממנה, כמייצג של ערביי ישראל. אלא שבסופו של דבר הסדרה התמסמסה ולא יצאה לפועל מסיבות שונות. בנוסף, את הסדרה, שהתגלגלה להיות סרט, התחיל אלדר לצלם בלי לדעת שימצא את עצמו תוך כדי צילומים עובר לארה״ב. לאחר המעבר הוא המשיך לנסוע לישראל פעם בכמה חודשים כדי לצלם את גסאן, אלא שאלדר לא היה מרוצה מהחומרים שהתאספו, ״הרבה פעמים הייתי חוזר ואומר: ׳אין לי סרט, לא קורה כלום, אני לא רואה שום תהליך׳. בסרט דוקומנטרי צריך שהגיבור יעבור תהליך מסוים, יתחיל בנקודה מסוימת, ויעבור מסע. אני לא חושב שלגסאן קרה משהו דרמטי במהלך כל הצילומים האלה: הוא התחיל מייאוש, וגמר בייאוש גדול יותר. גם אני כדמות לא עברתי תהליך גדול: נעתי כמה פסיעות. ורק כשהבנתי שהתהליך שנדרש לסרט הוא התהליך שעובר על ישראל, רק אז ידעתי שיש סרט״.
הכותר של הסרט הוא ״ארץ זרה״, ואתה מראה בו לא פעם הקבלות בין ארה״ב, שהיא כיום ארץ זרה עבורך, ובין ישראל, שהיא ארץ זרה עבור גסאן עבאס. אבל, אין קשר בין הזרות שלך, על קשיי השפה ועל פערי התרבות, ובין הזרות שחשים ערביי ישראל. הנרטיב שונה לחלוטין. למה בכל זאת בחרת בהקבלה הזו?

״זה לא תוכנן. החיים האישיים שלי הביאו אותי לכאן, וזה הפך להיות חלק מהסיפור. היה לי קשה להכניס את עצמי כדמות, אבל נעתרתי אחרי ששוכנעתי שזה הכרחי לסרט. בארה״ב התחלתי להרגיש זרות, שהיא לא דומה לזו של גסאן עבאס בכלל, אבל היא זרות נוספת. אני בא מהרוב הישראלי, בעל פריבילגיות, הייתי עיתונאי שזכה להכרה ומעולם לא חשתי קיפוח – אבל פתאום טעמתי את טעמה של זרות, ולכן זה כמעט התבקש. התמה של הסרט היא לא רק זרות, אלא בעיקר התהליך של אדם שמסתכל מבחוץ על התהליכים שעוברת החברה הישראלית. כשעברתי לארה״ב המפיק של הסרט אמר לי: ׳כשתהיה מחוץ לישראל תוכל לראות את כל היער׳. לא ידעתי אז למה הוא מתכוון, אבל אני חושב שרואים מכאן את התהליכים שמתרחשים בישראל הרבה יותר בבירור. כשאתה מסתכל על התהליך בכללותו, מה שקורה בישראל הוא תהליך דרמטי. אנשים אומרים לי, אבל ארה״ב נמצאת בתהליך אפילו יותר פרוע, עם נשיא שאין לו שום עכבות. ואני עונה, אל״ף, לא פיתחתי זהות לארה״ב באופן שאני יכול לחוש שזה הבית שלי שנהרס; בי״ת, אמריקה היא מקום כל כך עצום, שלהרוס אותו ייקח הרבה מאוד זמן; וגימ״ל, יש הבדל בין ישראל לארה״ב. בארה״ב מתרחשים תהליכים מסוכנים, אבל הם לא יביאו לשינוי אופייה של ארה״ב במידה שהתהליכים שקורים בישראל קובעים את דמותה. בשנים האחרונות – יש כאלה שיגידו מאז רצח רבין – נקבעת זהותה לעתיד של ישראל. שלום לא יהיה, זו תהיה או מדינה דו לאומית או מדינה שתמשיך לחיות על חרב לעד. ומה שנקבע – חיזוק ההתנחלויות באופן שלעולם אי אפשר יהיה להסירן או לפחות לוותר על חלקן למען שלום עתידי, השינויים הדרמטיים שמתרחשים עכשיו בבית המשפט על ידי שקד, תהליך ההדתה בישראל שעושה בנט במערכת החינוך – אלה דברים שלא ניתן יהיה לשנות אותם״.

רוב הישראלים חווים רילוקיישן בשנות ה-20 וה-30 שלהם, חלק קטן בשנות ה-40, ובעצם אני לא מכיר אף אחד חוץ ממך שעשה רילוקיישן באמצע שנות החמישים לחייו.

״הגעתי לארה״ב בגיל 57, אבל לא באתי ואמרתי: אני עושה רילוקיישן. זאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל. באתי לכאן לשנה, רציתי לעשות סוג של התרעננות. אחרי שנה קיבלתי הצעה לעבור לאוניברסיטת מרילנד, ואחרי שנה נוספת קיבלתי הצעה לעבור ל-NYU. בשנה הרביעית, היה לי סרט גמור אז הלכתי לערוך אותו, ועכשיו קיבלתי הצעה לעשות סדרה בארה״ב. איכשהו, נסיבות החיים הביאו אותי לכאן, והן נובעות ממציאות מסוימת, שהתרחשה במצבי המקצועי בישראל, שהוא קשור איכשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובניסיון של נתניהו לרסק את התקשורת הישראלית״.

איך הייתה לך חוויית המעבר?

״המעבר שלי היה מאוד קל, כי הייתה לי מסגרת לתחום שאני מכיר מאוד. ישר נחתי במכון 'ווילסון', התחלתי להיות מוזמן להרצאות, ומצאתי את עצמי מגלה דברים שלא נחשפתי אליהם במשך חיי המקצועיים. מבחינתי זה היה תהליך מרתק״.

לא היה לך משבר שפה, מבנאדם שהמילה היא הכלי המרכזי שלו והוא רהוט בשפתו לבנאדם ששובר את השיניים?

״בוודאי. כשעברתי לשנה לארה״ב הייתי בטוח, כמו שקורה להרבה ישראלים, שתוך שנה אדבר אנגלית שוטפת. זה לא יקרה, אני לא אדבר אנגלית שוטפת לעולם. השלמתי עם זה. מזמינים אותי לפעמים להרצות באנגלית, ולחלק מההרצאות אני מסרב, כי אני יודע שבשביל לתת הרצאה לא מספיק לדבר אנגלית ולהגיד את מילים הנכונות; לתת הרצאה זה לדעת – כמו שאני יודע בעברית – לשחק עם השפה: פה לתקוע בדיחה, שם להשתמש בניואנס. אין לי את זה באנגלית. יום אחד ביקשו ממני לצלם משהו עם תום פרידמן, אנחנו מכירים היטב, הוא כתב ביקורת על הסרט ״חיים יקרים״ ששינתה את חיי. הוא נשא כמה מילים, ואז ניהלתי איתו שיחה, וכשיצאתי הרגשתי שהוא בטח חושב שאני אדם… איך לומר את זה בעדינות, עם חשיבה מאוד בסיסית. כי אתה משתמש במילים הנכונות, אבל אתה הרבה פעמים על יד, אתה לא מצליח להביע את עצמך באופן שבו אתה צריך להביע את עצמך. לי יש בעיה נורא קשה במילים הפשוטות, אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט וחיפשתי פירורי לחם, אבל את המילה באנגלית לפירורי לחם לא ידעתי. מילות היום-יום מאוד חסרות לי, ואני לא אשלים אותן. אני צריך לשאול את הבן שלי, וזה מזכיר לי הרבה פעמים איך כשהוריי היו עולים חדשים, אני שנולדתי בארץ הייתי צריך לתקן להם את העברית. אני זוכר את אמא שלי, עולה מעיראק, שאחר הצהריים הייתה לומדת לכתוב כתיבה תמה באותה כיתה שבה אני למדתי, וזה מזכיר לי את עצמי… אתה שואל אותי אם אני רואה את כל חיי פה בארה״ב? בפרפרזה על דבריו של גסאן עבאס, שאומר שהוא לא רוצה למות בישראל, אני לא רוצה למות באמריקה. אני גם לא רוצה להזדקן כאן״.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו