חיים בסרט: מדריך צפייה לחורף 2017-18

חיים בסרט: מדריך צפייה לחורף 2017-18

מאת: דלית גבירצמן

אחד הדברים שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות בכל שעה פנויה, בסוף השבוע, בחופשה או סתם ביום חול, זה ללכת לקולנוע. ממש כמו שרון ליפשיץ, אני אומרת, שזה כל כך פשוט כשזה בסרט. אני אוהבת ת'קולנוע. אוהבת להתנתק לשעה וחצי מרעשי העולם החיצון ולהיבלע אל מול המסך הגדול. אוהבת לשבת בשורות הראשונות ולתת לחוויה, לצלילים, למראות, לנופים ולקולות להקיף ולהציף אותי. ללכת שבי אחר סיפורים מעולמות דומים ושונים משלי, להתאהב בשחקנים ושחקניות יפי תואר, להזדהות ולהתרגש עד צחוק ודמעות. אוהבת לצעוד לשעה קלה בנעליהם של אחרים, לנסות ללמוד ולהבין את עולמם. עולם הקולנוע מהלך עלי קסמים מאז שאני זוכרת את עצמי, ולשמחתי, הצלחתי להדביק בשיגעון שלי את כל בני משפחתי, ותמיד אני מוקפת באנשים שוחרי קולנוע, כמוני. לכן הצטרפתי בהתרגשות רבה לחברים טובים השייכים למועדון בסן פרנסיסקו, הנקרא The Cinema Club, שבו צופים בסרטים איכותיים בהקרנות טרום בכורה, ולאחר מכן, משוחחים עליהם. כך יצא לנו לראות בחודשים האחרונים סרטים מובחרים, שחלקם עומדים לצאת בשבועות הקרובים לאקרנים, חלקם מופיעים עכשיו, ואת חלקם אפשר למצוא בנטפליקס או באמזון.

אז לכבוד החגים וחופשת החורף הקרבה, רציתי לשתף אתכם ברשימה שלי, אמנם זאת רשימה זמנית אך בהחלט שווה. מסתבר, שאפילו בגינת הירק הצוחנת-משהו של הוליווד צומחים פרחים נדירים ויפים. אז בואו נצא לדרך.

Call Me by your name

״קרא לי בשמך״ – היא דרמה חושנית עד כאב ומצולמת למופת מאת הבמאי האיטלקי לוקה גאודאנינו, על נער צעיר בשם אליו המתאהב בצעיר אמריקני בשם אוליבר שמגיע להתארח אצל משפחתו בקיץ. שימו עין על שני השחקנים הראשיים בסרט. טימותי צ'אלאמט (אליו) חורך את המסך ביופי, בתמימות ובערגה שלו לארמי האמר (אוליבר) שפשוט כובש לבבות בכריזמה שלו. סרט מלא יופי, רוך וארוטיקה, בדיוק מה שצריך הבן אדם בערב חורפי וקריר של דצמבר. מרטיט!

Lady Bird

לעתים נדירות, קורה שאני הולכת לראות סרט פעמיים. ישנם יותר מידי סרטים טובים ומעט מידי זמן. אבל את הסרט הנפלא הזה הייתי חייבת לראות שוב עם הילדים שלי שחזרו הביתה לחופשה מהקולג׳. ״ליידי בירד" – סרטה החדש והמדובר של גרטה גרוויג, בכיכובה של סירשה רונן (״ברוקלין״) מתרחש בתחילת שנות ה-2000 ומביא את סיפור התבגרותה של כריסטין"ליידי בירד" מקפירסון (רונן), בת ה-17 מסקרמנטו. וכמו בכל סיפור התבגרות, עומדת במרכזו מערכת יחסים מורכבת עם אימה (לורי מטקלף הנפלאה), וגם אהבות נעורים וכל שאר הדברים שבני נוער אמריקאים נאלצים להתמודד איתם בגיל המטופש והסבוך הזה. סרט רגיש, מצחיק, מרגש ומדויק להפליא!

I, Tonya

עוד הצצה אנתרופולוגית מרתקת על הבדלי המעמדות בארצות הברית מזומנת לנו דרך הסרט על טוניה הארדינג. הסרט "אני, טוניה" מתאר את סיפור חייה של אחת ממחליקות הקרח האולימפיות המפורסמות בעולם. למרות שהייתה אחת המחליקות המחוננות והבודדות בהיסטוריית הספורט של ארצות הברית שהצליחו לעשות ״בורג משולש״ ואף זכתה בתואר אלופת המדינה, לעולם היא תזכר בשל ניסיונה להבטיח את מקומה באולימפיאדה על ידי ארגון ותכנון תקיפה פיזית של מחליקה נוספת שהתחרתה איתה על המקום במשלחת. הסרט, בכיכובן של מארגו רובי, השחקנית האוסטרלית הנהדרת, ואליסון ג׳אני המצוינת, מהמם מבחינה טכנית והבימוי שלו עוצר נשימה. הסרט מציג מערכת יחסים מורכבת נוספת בין אם ובת, מניפולטיבית עד כדי סדיסטית, והוא מעורר מחשבה בנוגע למהות ה״אמת״ ולמי בעצם שייך הנרטיב. מבריק!

Coco

אני חייבת להודות, שסרטים מצוירים פחות עושים לי את זה. א-ב-ל, קוקו הוא פשוט קסם בהתגלמותו. הסרט החדש מבית היוצר של פיקסאר מספר על ילד מקסיקני חד-גומה, שנאסר עליו לעסוק בדבר האחד שהוא הכי אוהב בעולם – מוסיקה. במסע מופלא (ומצויר להפליא) יוצא מיגל ריוורה להתחקות אחר האמת על עצמו ועל משפחתו במהלך חגיגות ״יום המתים״ המקסיקני. אנימציה גדולה מהחיים!

Wonder

״פלא״ הוא סרט ממיס נוסף לכל המשפחה, המבוסס על רב המכר מאת ר״ג פלאסיו שיצא לאור בשנת 2012. גיבור הסרט הוא אוגוסט ״אוגי״ פולמן, שנולד עם תסמונת גנטית נדירה המעוותת את פניו. לראשונה בחייו הוא מתחיל ללכת ללמוד בבית ספר רגיל ונאלץ להתמודד עם תגובות הסביבה. הוסיפו לסיפור הנוגע ללב מלוא חופניים ג׳וליה רוברטס ואוון ווילסון ופזרו מעל אבקת מנדי פטנקין, וקיבלתם מעדן!

The Florida Project

מידי פעם בפעם, מפציע סרט קטן, נועז ומפתיע באותנטיות שלו וכובש את לב הקהל. ״פרויקט פלורידה״ הוא בדיוק כזה. באיכויות של סרט דוקו מסופרת עלילת הסרט המתרחשת בשולי ה״דיסניוורלד״ שבעיר אורלנדו. זהו סיפורם של חבורת ילדים החיה במלונות דרכים מוזנחים לומדים להתמודד ולשרוד את קשיי היומיום. מוני בת ה-6 עומדת בראש החבורה ודרכם אנחנו עוקבים אחר הנסיונות מכמירי הלב שלהם, פשוט להתקיים. ויליאם דפו, מגלם את דמותו המורכבת של מנהל המוטל. רגיש, כמעט גולמי ונוגע ללב!

 

Faces and places

למי שממש מתעניין ואוהב קולנוע, בעיקר הגל החדש הצרפתי, חייב למצוא דרך להגיע אל הסרט המקסים ״אנשים ומקומות״ ( Visages Villages). כמובן, ששמעתי עליו מחברה טובה שמבינה דבר וחצי דבר בקולנוע, והלכתי בעצתה לראות אותו. הסרט עוקב אחר הבימאית אנייס וארדה והאמן הוויזואלי המכנה את עצמו JR היוצאים יחד למסע בדרכים הכפריות של צרפת. חמושים במצלמה ומדפסת ענק הם מצלמים לאורך הדרך חקלאים, פועלים, סוורים ובעלי מלאכה. את פניהם הם מדפיסים על פוסטרים ענקיים ומעטרים בהם את בתיהם, משאיותיהם והסביבה הטבעית שלהם. האנשים הפשוטים הופכים להיות הגיבורים הראשיים בסרט הנפלא הזה. מיוחד ושובה לב!

The Disaster Artist

ולסיום, אני חייבת לומר מילה על הסרט ״אמן האסון״. לא רק בגלל שהבמאי והשחקן הראשי הוא לא אחר מאשר ג׳יימס פרנקו שלנו, שגדל ממש כאן, בפאלו אלטו ואפילו עשה בר מצווה. אני חייבת לדבר על הסרט ההזוי הזה, כי כל מי שחי ונושם קולנוע, מדבר עליו. הסרט מבוסס על הסיפור שמאחורי יצירת הסרט הגרוע ביותר שנוצר אי פעם הנקרא ״החדר״. הסרט משנת 2003 היה כל כך גרוע שהפך באופן תמוה לסרט קאלט בנוסח ״מופע האימים של רוקי״. ג’יימס פרנקו לובש את דמותו של טומי וויסו, הבמאי, התסריטאי, המפיק, וכמובן, הכוכב הראשי של הסרט הכושל. שוב נוכחנו שהמציאות עולה על כל דמיון.

The Crown

למי שאוהב לבלות את ערבי החורף הקרירים בהתכרבלות מול הטלוויזיה, וחשקה נפשו בסדרות טלוויזיה מומלצות – זה בשבילכם. כל מי שצפה והתענג על העונה הראשונה של הסדרה המצוינת, מצפה וודאי כמוני בקוצר רוח לעונה השנייה שתיפתח ב-8 בדצמבר. ״הכתר״ היא סדרת טלוויזיה מבית היוצר של נטפליקס המתארת את תקופת שלטונה של המלכה אליזבת השנייה באנגליה. כל ידידי, חובבי הסדרות הבריטיות, הכינו לכם כוס תה וסקונז והתכוננו להיבלע שוב אל תוך עיניה הכחולות והיפות של קלייר פוי הנפלאה ולהפליג לווינדזור. חוויה מלכותית!

כיפת ברזל

עוד סדרה ישראלית נוספה לרשימה ארוכה ומכובדת של סדרות ישראליות מצוינות. והפעם, העיסוק הוא בנושא חם ואקטואלי שמעולם לא נגעו בו עד היום, והוא גיוס בני ישיבות. הסדרה מתארת מחלקה של טירונים חרדים בצה״ל, והיא נוגעת במורכבות שבשירות הצבאי של אותם החיילים. הסדרה עוקבת אחר עמרם אלקיים המחליט להתגייס בעקבות גניבת צרור יהלומים המוסתר בתוך מזוזה, ויעקב אנילביץ', תלמיד חכם המחליט להתגייס בניגוד לדעת הוריו. מפרק לפרק, אנחנו נחשפים לקשיים, ללבטים וגם לחוויות שעוברים השניים, בתוך סיפור המסגרת של פעילות צבאית בשטחים שהולכת ומסתבכת. אה, ויש כמובן, גם סיפור אהבה. סדרה מעניינת, שלא פוחדת לבחון את אחת מנקודות החיכוך הבוערות בחברה הישראלית. מומלץ בחום!

וכעת, איך אוכל לשלוח אתכם לשלום בלי מתכון נהדר לחג? אחרי כמה ימים, כשכבר אי אפשר יהיה לחשוב יותר על טיגון לביבות, הנה לכם אלטרנטיבה מודרנית ומשודרגת.

צ׳יפס בטטה עם קרם פטה ושומשום

מה צריכים?

3 בטטות

100 גרם גבינת פטה

50 מ״ל שמנת מתוקה

1 כף לבנה

שמן צמחי לטיגון

דבש

שומשום

מה עושים?

קולפים את הבטטות, פורסים וחותכים למקלות בגודל 1 ס״מ על 1 ס״מ. מטגנים בשמן למשך 3-4 דקות, ומניחים על נייר סופג. מערבבים את כל הגבינות יחד: מועכים את הפטה, מוסיפים את השמנת המתוקה והלבנה ומערבבים עד לקבלת מרקם אחיד. יוצקים לקערה את קרם הפטה ומניחים עליו את ״צ׳יפס״ הבטטה, מזגנים בדבש ומפזרים שומשום.

חג שמח וצפייה מהנה!

שלכם,

דלית

מיינדפולנס בילט-אין: שיחה עם יונתן ניר, יוצר הסרט "אח שלי גיבור"

מיינדפולנס בילט-אין: שיחה עם יונתן ניר, יוצר הסרט "אח שלי גיבור"

מאת: אביב פרץ

הבמאי יונתן ניר ממיס את לבי כשהוא מתאר לי את המפגש הראשון שלו עם גיבורי סרטו הדוקומנטרי, "אח שלי גיבור", הלוקים בתסמונת דאון. "איך שנכנסתי לחדר", הוא משחזר, "ניגשו אליי שישה חבר'ה, ובזה אחר זה חיבקו אותי, כל אחד עשרים שניות-חצי דקה, כולל נשיקות, כולל 'איזה חמוד אתה!', 'איזה כיף שבאת!' ו'איזה זקן מצחיק יש לך!' עומדים מולך אנשים בני 30, ואתה מרגיש שאתה מדבר עם ילדים. אהוד בנאי, שיצר את המוזיקה לסרט, אמר לי שבעצם כולנו ילדים בפנים, רק שעם השנים האבק של הזמן הפך אותנו ליותר קשים ומתוחכמים, אנחנו מעבירים הכול דרך הפילטר של המוח וחושבים מה יגידו עלינו. הם לא, וזה נורא כיף! יש להם את היכולת להיות ברגע. אנשים הולכים ללמוד שנים מדיטציה במערות בהודו, ולהם יש את זה בילט אין".

מיינדפולנס בילט אין.

"לגמרי. מיינדפולנס – עד הסוף, אמיתי! זה באמת הכי טהור וטבעי אצלם. הם יכולים להיות הכי עצובים בעולם או הכי שמחים בעולם, ובין לבין יכולות לעבור חמש דקות. הם פשוט ברגע עצמו, כמו ילדים".

"אח שלי גיבור" הוא סרט מרחיב לב ומעורר מחשבה. הוא מתעד טיול תרמילאים בהרי ההימלאיה בצפון הודו, שאליו יוצאת קבוצה של צעירים ישראלים עם תסמונת דאון יחד עם אחיהם, ובתוך כך נחשפות מערכות היחסים המורכבות השוררות בין האחים, הקשיים לצד רגעי הקסם. הקרנת הסרט, שהוצג עד כה ביותר ממאה פסטיבלים ברחבי העולם וקטף פרסים שונים, תהיה השנה האירוע המרכזי בפסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון (SVJFF). רגע לפני שהוא שוב יוצא ללוות את סרטו ברחבי העולם, הצלחתי לתפוס את יונתן ניר לשיחה קצרה.

מימין: הבמאי יונתן ניר

ניר (40) מתגורר כיום בקיבוץ רמות מנשה בדרום הכרמל. הוא נולד וגדל בקיבוץ הזורע, ומעיד על עצמו שכבר מגיל מאוד צעיר התחיל להימשך לטבע ולטיולים. את שירותו הצבאי עשה כלוחם ביחידה מובחרת, המשיך לשירות קבע, וכשהשתחרר יצא לטיול המסורתי אחרי הצבא. הוא תכנן טיול קצר, אבל איכשהו הטיול נמשך ונמשך – שבע שנים. בארה"ב, שבמהלך השנים חרש ניר לאורכה ולרוחבה, התגלגל לעבוד בעסק של עגלות למכירת מוצרים במרכזי קניות. ניר הפעיל את העסק במשך ארבע שנים, כשבמהלכן כחצי שנה עבד וכחצי שנה טייל בעולם. לא מדובר בסתם עסק קיקיוני: "בשלב מסוים היו לי 40 עובדים ב-15 חנויות", הוא מדווח.

 

לא מתלבשת עליך התדמית הזו, אני חייב לומר.

"גם אז היא לא התלבשה, זה היה מאוד משתלם ומאוד סבלתי מזה. אני כן חייב להגיד שזה נתן לי הרבה: היכולת למכור, לשווק, לזהות מי עומד מולך, מה הוא רוצה ואיך הופכים את הסיטואציה לכזאת ששני הצדדים יוצאים מבסוטים ממנה – כל אלה הם כלים שאני משתמש בהם עד היום בתקשורת עם בני אדם".

תוך כדי הטיול בעולם התעורר בניר הצורך לתעד אותו, בכתיבה ובצילום. "שמתי לב לשני דברים", הוא מאבחן בדייקנות, "הראשון – כשאתה כותב ומצלם יש משמעות יותר גדולה למה שאתה חווה ברגע, אתה נדרש לנסח לעצמך יותר טוב מה הסיפור שאתה רואה: מה הסיפור שאתה רוצה לספר, ומה הסיפור שלך בתוך זה, כלומר, מי אתה ומה אתה עושה כאן; השני – היכולת לחלוק עם אנשים את מה שאתה חווה, וגם האפשרות לחזור לזה אחר כך בעצמך ולגלות איך השתנית, איך משהו שחשבת קודם שהוא הכי הכי חשוב, פתאום הזמן עבר והוא כבר לא כל כך חשוב. זה עוזר לי לשים דברים בפרופורציה, כשאני חווה חוויות קשות או חוויות שאני חושב שהן קשות".

בסופו של דבר החליט ניר לסגור את העסק הרווחי שלו, "הייתי בן 27, בנקודה שבה אני צריך להחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. הרעיון להפוך להיות עיתונאי-צלם מאוד קרץ לי. קניתי את הציוד הכי טוב בעולם, והלכתי ללמוד אצל הצלם הכי טוב בעולם, עמוס נחום, שהפך להיות סוג של מנטור שלי ועכשיו אני עושה עליו סרט". את כתבותיו פרסם ניר במגזינים רבים בארץ ועולם, וכתבה שלו על אזור נידח בפפואה גינאה החדשה אף זכתה בפרס "הכתבה המצולמת הטובה של העשור" מטעם מגזין Asian Geographic. "בשלב מסוים חזרתי לארץ", הוא מסכם את התקופה, "עדיין הייתי על הקו, מטייל, כותב ומצלם לעיתונים, אבל החלטתי שאני רוצה להתקבע. מצאתי עבודה כצלם בריף הדולפינים וכעבור חצי שנה גויסתי למלחמת לבנון השנייה במהלכה נפצעתי. החזרה לריף אחרי הפציעה והקשר המיוחד שהיה לי עם הדולפינים, הובילו אותי לסרט הבכורה שלי, "הדולפין", עליו עבדתי במשך כמעט חמש שנים. תוך כדי העבודה על הסרט יצרתי שני סרטים נוספים אשר גם הם סבבו סביב הנושא של טראומה והחלמה ממנה והיו בעלי זיקה לטבע ובעלי החיים".

"אח שלי גיבור" החל למעשה כפרויקט קבוצתי שיזם אנוש כסל, לאחר שיצא לטיול תרמילאים בנפאל עם אחיו חנן, שנולד עם תסמונת דאון. אל כסל חבר בהמשך מדריך הטיולים איתמר פלג. "כשאני הגעתי הם כבר ידעו שהם יוצאים להודו", מסביר ניר, "היו להם פנטזיות שגם ייעשה על זה סרט, אבל הם לא מצאו את האדם הנכון. אמרתי להם שאשמח להצטרף אליהם, הם ראו את הסרטים הקודמים שלי, ואמרו: 'יאללה, נראה לנו מתאים'".

מה היה בסיפור שגרם לך לרצות להסריט אותו?

"אני לא יודע כמה זה קשור, אבל בכיתה שלי בקיבוץ הייתה ילדה עם תסמונת דאון. היא הייתה איתי לא רק בכיתה אלא גם ב'שישייה' – שישה ילדים שיש עליהם שתיים-שלוש מטפלות – וזה אומר לגור איתה מגיל אפס עד גיל שש עשרה, כך שכל הנושא של תסמונת דאון לא היה זר לי. ואז נחשפתי לסיפור של אנוש ואחיו חנן דרך כתבת טלוויזיה, והרגשתי שיש פה כל הרכיבים שמעניינים אותי: הודו, מסע, אנשים מיוחדים שרוצים לעבור תהליך, סיפורים לא פתורים שיש להם פוטנציאל להיפתר. אמרתי: 'בוא ננסה'".

מה יש ביצירה הדוקומנטרית שמצד אחד גורם לך להתחבר לסיפור, ומצד אחר מסייע למושא הצילום לעבד את הטראומה שלו?

"אני רואה מול העיניים שלי משולש: הגיבור – הבמאי – הקהל. הסרטים הדוקומנטריים שאני עושה הם סרטים שבהם הגיבור הוא בדרך כלל אנטי-גיבור, אנדרדוג שמתמודד עם הקושי שלו וחושף אותו לאט לאט בפני הצופה. בכך הוא יוצר הזדהות: כולנו אנדרדוגים, כולנו נחווה בחיינו קושי וכאב ושבר. אני אוהב להיות במקומות האלה, בעיניי מתגלה בהם הרוח האמיתית של האדם. כשאני בוחר פרויקט אני מחפש שיהיה בו שינוי. באופן כללי, מה שמניע את הקהל בסרט דוקומנטרי היא התחושה שמתחולל שינוי מול עיניו, שינוי אמיתי. בנוסף, עולם הטבע מושך אותי. אני פשוט אוהב להיות במקומות שבהם הנוכחות של הטבע היא גדולה וחזקה, כזו ששמה את האדם בפרופורציות, וקצת מקטינה את האגו של כולם, גם שלי. דווקא המקומות האלה, שאין לי בהם שליטה, הם אלה שבהם אני מרגיש מאוד חי".

מעניין, בדרך כלל מקור המשיכה של אנשים לטבע הוא היופי שלו, ולאו דווקא היכולת שלו לגמד אותם, כמעט אפילו להשפיל אותם.

"גם וגם. כשאתה בים, הוא יכול להיות הדבר הכי יפה בעולם, וחצי שעה אחרי זה הוא יכול להיות הדבר הכי אכזרי בעולם וברגע אחד הכול מתהפך עליך. זה לא שאני לא אוהב להיות בשליטה, אני כמו כולם רוצה להיות בשליטה, זה האוטומט שלי, אבל בסופו של יום לנסות להיות בשליטה זה בזבוז זמן – אין לנו שליטה. בעשייה של סרטים דוקומנטריים אני חופר לתוך הדבר הזה כל כך חזק, שזה מחבר אותי לחלקים הטובים שבי, אלה שבהם האגו פחות שולט והפחד פחות שולט. כשאתה עומד מול דוב במרחק של מטר וחצי, אין זמן לפחד, אתה פשוט מתנהל בתוך סיטואציה הישרדותית של להגיב כמו שצריך למה שקורה, ואתה הכי ברגע שאפשר".

אתה מכור לריגוש הזה?

"זה לא חייב להיות משהו מסוכן שמוביל למקום של התמכרות, זה יכול להיות לקרות גם בקשר עם בנאדם. זו לא ההתמכרות לסכנה, אלא התחושה שאני נמצא ביצירה והמודעות למה שאני חווה. הלוואי שהייתי יכול להיות מאה אחוז בחוויה הזו של ליצור. לצערי הרב, שבעים אחוז מהעבודה שלי היא בכלל לא יצירה, אלא שיווק ומכירה וגיוס כספים וניהול תקציבים. בעצם מה שאני עושה זה סטארט-אפ, רק שהאקזיטים הם מאוד קטנים באופן יחסי".

לפני שצפיתי בסרט חשבתי לעצמי שהאתגר הכי גדול בלספר כזה סיפור הוא להצליח לעשות זאת בלי לעורר בצופים רחמים, אלא להציג בגובה העיניים אנשים עם תסמונת דאון.

"ודאי שהייתי מודע לסכנה הזו, וידעתי שזה בור שאני לא רוצה ליפול אליו, אבל לא ניסיתי לטפל בזה באופן מלאכותי. אני באמת מאמין שלאנשים האלה יש מה ללמד אותנו, ושיש להם תכונות אנושיות שכולנו יכולים להתקנא בהן. כשאני מתמלא בהערכה ובאהבה לדמויות שלי, זה עובר גם לסרט. אם מישהו יקרא את התיאור הקצר של הסרט ויחליט שהוא לא רוצה לראות את הסרט, כי זה נשמע לו כמו משהו שיש בו רחמים, אז הבעיה היא אצלו, לא אצלי".

עד כמה האחים היו מודעים למצלמות או לחלופין, עד כמה הם התנהגו בטבעיות כאילו אין סביבם צוות צילום?

"הם היו מודעים לנוכחות שלנו שם, זה ברור, אבל אני לא עובד עם מצלמות ענקיות ועם צוות גדול. היינו שם בסך הכול שלושה חבר'ה, רוב הזמן שני צלמים – כל אחד יודע לעשות בעצמו סאונד ולצלם, כל אחד מתמקד בזוג אחד, ועונדים להם מיקרופונים לצוואר, כך שאפשר לצלם אותם מרחוק. עוזרים להם לעלות כשקשה, נותנים להם מים כשצריך, לוקחים מהם מים כשצמאים, ישנים איתם, אוכלים איתם, הופכים להיות לגמרי חלק מהקבוצה; מדברים איתם אוף-קאמרה כשהם רוצים, מכבדים אותם, רוצים בטובתם, וגם – מנסים להסביר להם איך המצלמה היא כלי שיכול לעזור להם לעבד את הסיפור שלהם ולספר אותו באופן יותר מדויק. אולי הדוגמה הכי טובה לאופן שבו הגיבור מבין את זה היא בחורה בשם אסנת. למעשה, כמעט כל מה שהיא סיפרה בסרט בווייס אובר – והיא סיפרה דברים לא פשוטים – צולם בכלל בארץ אחרי שחזרנו. היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'אני חושבת שהסיפור שלי לא סופר עד הסוף, בוא ניפגש שוב'. היא פתחה את הדברים שלא נפתחו בהודו, כי היא הבינה את היכולת של הסרט לעזור לה לנסח לעצמה ולשאר העולם את הסיפור שלה, ולסגור מעגל".

הסרט גרם לי לתהות לגבי אותם מצבים בחיים שבהם, כמו שאחד האחים מנסח בסרט, 'כולם גדלים ואתה נשאר באותו מקום'. בתפיסה הנורמטיבית זה נחשב לפסול, מצופה ממך כל הזמן להיות בתנועה, להתקדם לאנשהו, אבל בעצם, בתקיעות הזו יש גם יתרונות.

"כן. אם תשים לב, בכל פעם שיש בסרט איזה רגע של סתימת אנרגיה או קושי בלתי פתור, מי שנחלץ לעזרה הם האחים עם תסמונת דאון. למשל, כשגולן אומר להראל אחרי רגע לא קל ביניהם: 'אני אוהב אותך'. מה צריך יותר בנאדם? כמה פעמים אנחנו תקועים בתוך סיטואציות קשות – עם בני הזוג שלנו, עם ההורים שלנו, עם האחים שלנו – שכל מה שצריך זה להסתכל לאחר בעיניים ולהגיד לו: 'אני אוהב אותך'. הלוואי שהייתי מסוגל לעשות את זה כמוהם – כל הזמן ובלי קשר למה היה קודם. זה כמו הילד שאומר 'המלך הוא עירום', אבל לא במובן הזה אלא במובן האחר: 'בואו תסתכלו רגע על החיים, בואו תראו כמה המלך יפה כשהוא עירום'. הם מלאים בחמלה ובאהבת אדם, וזה משהו שמאוד חסר בעולם שלנו".

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

ראיון עם יריב מוזר, יוצר הסרט "בן גוריון, אפילוג"

ראיון עם יריב מוזר, יוצר הסרט "בן גוריון, אפילוג"

מאת: דלית גבירצמן

מת אב ומת אלול, הקיץ תם, ורוחות הסתיו מביאות איתן לעמק הסיליקון את פסטיבל הסרטים היהודי. מזה השנה ה-26 שמגיעים אלינו שלל סרטים איכותיים מכל העולם, סרטים ישראליים מצליחים, סרטי דוקו, קומדיות ודרמות משפחתיות, סרטי מסע ועוד ועוד – פסיפס מרהיב של יצירה קולנועית במיטבה. בדיוק במרווח הנשימה הקצר שבין התקופה העמוסה של החגים היהודיים לקלחת החגים האמריקאים, אנו זוכים לאתנחתא תרבותית מרעננת. כל הסרטים בפסטיבל מוצגים ממש כאן, בפאלו אלטו ובסרטוגה, החל מה-21 באוקטובר ועד ל-12 בנובמבר.

השנה, כולל הפסטיבל סרטים נפלאים כמו הסרט ״לא פה, לא שם״ (In Between) שהיה מועמד ב-12 קטגוריות בפרסי אופיר לשנת 2017 ושזכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, סירטה המקסים של  שלומית נחמה ״ישמח חתני״ (The Women’s Balcony) שהיה מועמד ל-5 פרסי אופיר, ״לב שקט מאוד״ שזיכה את אניה בוקשטיין במועמדות לפרס אופיר על משחקה בסרט ועוד רבים וטובים.

צילום: דוד מרקס

אבל הפעם, רציתי להפנות את הזרקור שלי דווקא לסרט האחרון שיככב בהקרנה של ערב הסגירה. הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ הוא מבחינתי, בחזקת ה-קינוח ה-רשמי של הפסטיבל השנה. היהלום שבכתר, אם תרצו, זכה לפני מספר שבועות בפרס אופיר לשנת 2017 עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר. לשמחתי הרבה, זכיתי אף לפגוש לראיון אישי את יריב מוזר , במאי ומפיק הסרט. מוזר בן ה-39 סיים בהצטיינות את החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בשנת 2006 הוא ביים את הסרט "המלחמה הראשונה שלי", על ההתנסות האישית שלו במלחמת לבנון השנייה וב-2012 הוא ביים את הסרט התיעודי המצוין "גברים בלתי נראים" על הומוסקסואלים פלסטינים. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של סן פרנסיסקו. סרטו העלילתי הראשון "שבלולים בגשם״ עלה לאקרנים בשנת 2013, והיה לסרט הפותח של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה.

יריב הוא בחור מקסים, פתוח וחייכן, איש שיחה נעים, רהוט ומעניין. אך יותר מכול, הרשימה אותי האופטימיות שלו, והעובדה שהוא בא ממקום של אהבה.

– ראשית, ברכות על הזכייה בפרס אופיר. איך זה מרגיש לקבל הכרה והערכה כה רבה על הסרט ״בן גוריון, אפילוג״?

״תודה רבה. אני חייב להגיד שיחד עם כל ההכרה וההערכה שהסרט זכה להן, אני תמיד מסתכל קדימה. אני לא בן אדם שנוהג לנוח על זרי הדפנה, אלא תמיד מסתכל הלאה אל הפרויקטים הבאים שאני רוצה לממש.״

– האם אתה מזהה איזה קו מנחה שעובר כחוט השני בין כל הסרטים שלך, ובעיקר אלו התיעודיים?

״אני חושב שהם תמיד איכשהו קשורים אלי, באופן אישי. גם את בן גוריון אני מקשר למשפחה שגדלתי בה, לסבא וסבתא שלי משני הצדדים, לזה שבן גוריון ומפא״י היו תמיד דבר מאוד חזק בבית. כל הסרטים האחרים שלי ״גברים בלתי נראים״ ״שבלולים בגשם״ ו״המלחמה הראשונה שלי״, כולם מרכיבים את הזהות המגוונת שלי.

יריב מוזר. צילום: מוטי מילרוד

– אתה ידוע כבמאי, תסריטאי ומפיק סרטים. איזה מבין שלושת הכובעים אתה הכי נהנה לחבוש?

״עכשיו אני אולי אפתיע אותך, כי הדבר שאני הכי נהנה לעשות, זה לכתוב. זה דורש ממני הכי הרבה משאבים של זמן, פניות וריכוז, וזה מאוד קשה לי כשאני בתוך העשייה. לכן זה הדבר שמוסט הצידה, אבל זה גם הדבר שאני הכי נהנה לעשות והכי רוצה להגיע אליו.״

– מה הביא אותך מלכתחילה אל עולם הקולנוע?

״זה היה חלום או שאיפה חזקה מגיל מאוד צעיר. אני זוכר את עצמי מגיל ארבע, ואימא שלי יכולה להעיד על כך, שתמיד היה בי משהו שנמשך לשאו ביזנס. החל מהאהבה למסך הקטן, לטלוויזיה, שהיתה אז בחיתוליה, ולסרטים, לקולנוע ולמצלמה שתמיד הסתובבתי איתה ותיעדתי.״

– ואיפה היתה הפנייה לרחוב דוקו?

״מעולם לא חשבתי שאעשה סרטים דוקומנטריים. אחרי שסיימתי את לימודי הקולנוע באוניברסיטה, קיבלתי הצעת עבודה מאריק ברנשטיין להיות מפיק ראשי של ״עלמה הפקות״, ואריק התמחה בעיקר בקולנוע תיעודי. עניין אותי מאוד לעשות משהו איכותי ולא להישאב לעולמות הריאליטי, אז פשוט נכנסתי לעולם הדוקו. כשגוייסתי למלחמת לבנון השניה לקחתי איתי, כמו תמיד, את המצלמה ותיעדתי את מה שהפך להיות הסרט התיעודי הראשון שלי ״המלחמה הראשונה שלי״.

–  מה בעיניך מבדיל סרטים דוקומנטריים מסתם כתבות עיתונאיות?

״אני חושב שהדבר המרכזי הוא, שיש בהם נקודת מבט של יוצר שבא להגיד משהו על העולם. אני לא מאמין באובייקטיביות בכלל, אבל אם לעיתונות יש לכאורה איזו יומרה לאובייקטיביות והעיתונאי כביכול בא להציג את האמת המוחלטת, הרי שאמנות הקולנוע התיעודי, שהיא חלק מאמנות הסיפור הקולנועי בכלל, באה לספר סיפור מנקודת מבט אישית. לו מישהו אחר היה בא לספר את הסיפור על בן גוריון הוא בטוח היה מציג משהו אחר לגמרי. זה הכוח של אמנות הקולנוע התיעודי, ובגלל זה אפשר לגרום לשינוי ולהביא אנשים להזדהות ולהסתכל אחרת על העולם, לטוב ולרע. אני מאמין בטוב.״

– מה היה הדבר הכי מפתיע שקרה לך במסע עם הסרט הזה?

״שני דברים מפתיעים קרו. האחד, לפני שבועיים כשזכינו בפרס האקדמיה. הזכייה בפרס אופיר באה לי כהפתעה מוחלטת וכנגד כל הציפיות. הזכייה היתה רגע כל כך מפתיע, ששכחתי להודות להמון אנשים. הדבר השני היה כשמצאנו את סלילי הסאונד האבודים של הראיון. זה גם היה כנגד כל הסיכויים, בעיקר משום שכל הזמן, זה היה מתחת לאף שלי. כשמצאתי אותם זה היה אחד הרגעים המאושרים ביותר.״

״בן גוריון, אפילוג״ הוא הסרט התיעודי הכי מדובר והכי מצליח כיום בארץ. הוא מבוסס על ראיון נדיר שנערך עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון בשנת 1968, כשה״זקן״ היה בן 82. ההתחקות אחר סלילי הקול של הראיון יכולים לשמש עלילה לסרט בלשי בפני עצמו, אך התוצאה היא מסמך נדיר, מרגש ומעורר מחשבה. המנהיג נמוך הקומה והנמרץ להפליא מתגלה במלוא גדולתו. הוא צלול להפליא, רהוט, רטרוספקטיבי ותשובותיו רלבנטיות היום, אולי אף יותר משהיו בשעה שהוקלטו.

צילום: דוד מרקס

– הסרט הוא אוצר בלום, וכל מי שצפה בו נשבה בקסמו. מתי הבנתם שעליתם על אוצר?

״זה משהו שרק בעריכה, כשישבנו מול החומרים והתחלנו להקשיב להם, היו רגעים שעברה בנו צמרמורת. אלו היו רגעי התרגשות מאוד גדולה שרק יעל (יעל פרלוב, העורכת והמפיקה של הסרט) ואני חווינו בחדר העריכה. שנינו עברנו לשדה בוקר בזמן עריכת הסרט, שם התבודדנו, וזה היה מאוד עוצמתי לשמוע דווקא שם את הראיון. כשהקשבנו לראיון בפעמים הראשונות, היו לנו ממש דמעות בעיניים, וכשיש לך דמעות בעיניים – אתה יודע שאלו יהיו רגעים שתילחם כדי שימצאו את דרכם אל תוך הסרט. הסרט בנוי כמארג של המון קטעים שלא היה בהם שום סדר. לכאורה, זה נראה כאילו הכול היה שם, אבל אין שום קשר בין המוצר הסופי לתפזורת הכאוטית שקיבלנו. אלו היו שש שעות של סאונד ולתוך זה הוספנו עוד מאה שעות של סרטי ארכיון בכל רחבי העולם. את כל זה צריך היה להכניס לתוך איזשהו מבנה קוהרנטי, וזה לקח שמונה חודשים של עריכה והרבה ניסוי וטעייה.״

– איך בכלל מחליטים מה ייכנס לסרט ומה יישאר על שולחן העריכה?

״בהתחלה יש באמת תחושה אינטואיטיבית של משהו חזק שקיים בחומרים, שמדבר ונוגע בך ומרגש. ההתרגשות הזאת היא כבר איזשהו סימן. ברמה יותר עמוקה, הסרט הזה הוא לא סתם סרט נוסטלגי או עוד ביוגרפיה על בן גוריון. יש פה מנהיג שיושב בערוב ימיו ובדלת אמותיו, שם בשדה בוקר, ומסתכל על העתיד ויש לו מה להגיד. כאשר אתה צופה בסרט, אתה לא מפסיק לחשוב על החיים שלנו כאן ועכשיו. זאת בעצם העוצמה של הסרט הזה, שיש בו חזרה לנושאים שמתכתבים עם מה שקורה היום. כולל השאלות הפוליטיות, שלצערנו, הן אותן השאלות גם היום. את מה שנשאר בחוץ נעלה לאינטרנט לפי נושאים, כך שכולם יוכלו לראות הכול. אני לא חושב שנשארו דברים הרי-גורל, אלא הרחבות וירידה לפרטים על נושאים שעלו בראיון.״

– דיברת על כך שהסרט הוא מעין מצפן, ואני דווקא יצאתי בתחושה שאנחנו קצת יותר אבודים היום. היו לי גם הרבה רגעים עצובים של ריאליזציה, ובעיקר על כך שלא קיימים יותר מנהיגים בעלי שיעור קומה כפי שהיה בן גוריון.

״יש משהו מאוד חזק שבן גוריון הביא איתו עם הקישור לתנ״ך לא כספר דתי, אלא כספר הסטורי, ויותר מזה, כספר ערכי-מוסרי. הוא ממש משתמש בו כדי לתת סט של ערכים שעל פיהם אנחנו צריכים לנהוג. פתאום הדברים נראים נורא ברורים וצלולים. אני מסכים איתך, שאלו דברים שאנחנו לא שומעים מההנהגה שלנו כיום. אני משתמש בעוד דימוי – אולי כי אני ניפגש עם הרבה חיילים – של כיול כוונות. הספינה קצת איבדה את הדרך שלה ואתה מנסה להראות כיצד יש לכייל את הכוונות כדי שנראה את הכיוון אליו יש ללכת. מהבחינה הזאת, אני חושב שזה דווקא סרט אופטימי, ויש הרבה סיבות שאפשר עוד להאמין שנגיע לשם. אני מסתובב המון עם הסרט ויש משהו מאוד חזק במפגשים עם הקהל בארץ. לשמחתי הרבה, הסרט חצה קהלים והוא לא נתפס כסרט ימני או שמאלני. בבן גוריון יש משהו מאחד ולכן נוהרים לראות אותו.״

– ואולי בעצם, זה אומר משהו עלי? ממקומי בניכר, הדברים נראים קצת מדאיגים…

״גם בארץ רוב התגובות היו כאלה כמו שלך, של דכדוך ודאגה ועצבות אבל אני באופן אישי, רוצה להיות נאמן למורשת של בן גוריון, שתמיד שמרה על נימה של אופטימיות. זאת גם הסיבה שלא בחרנו לסיים את הסרט בלוויה שלו, שהתרחשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מבחינתנו, אם היינו מסיימים כך את הסרט זה היה עוד יותר קודר וקשה. הכוונה היתה להיות נאמנים לנימה האופטימית שלו.״

איך אתה מסביר את ההצלחה של אפילוג? מה יש בראיון משנת 68׳ שעדיין אנשים מוצאים בו עניין?

״צריך להבין שזה לא היה ראיון עיתונאי, אלא יוזמה של אנשים פרטיים שבאו ממקום מאוד מכבד, מוקיר ומעריך, ומתוך רצון להפוך את הראיון הזה למשהו אינטימי. הם באו אליו לשדה בוקר, עיצבו את החדר כמו המשרד שלו, המראיין הוא ד״ר קלינטון ביילי שהיה בחור צעיר ובן טיפוחיו שעבר לגור במדרשה, ולא סתם עיתונאי. הקשר החזק של הקהל לסרט נוצר משום שכל מה שנאמר שם מאוד רלוונטי לחיים שלנו ומאוד חסר בשיח של היום.״

– יש משהו מפעים בצפייה בבן גוריון האדם. הוא מתגלה לא רק כמנהיג דגול, אלא גם כאדם חושב, משכיל ובעל חוש הומור. מה הרשים אותך, באופן אישי, בדמותו של בן גוריון?

״קודם כל, זכיתי להכיר לראשונה את בן גוריון האיש. אני מדור שבשבילו דוד בן גוריון היה רק תמונה על הקיר, ושהקול שלו הדהד בהכרזת העצמאות, וחוץ מזה, אתה לא יודע עליו כלום. אז קודם כל, החוויה החזקה ביותר היתה לגלות את הבן אדם. דבר שני, היה המסר שלו של ״ואהבת לרעך כמוך״. לראות מנהיג שכל הזמן חוזר לערכים של שלום, שוויון, צדק וזכויות אדם. הדברים הכי בסיסיים של הערכה בין בני אדם, היה מבחינתי הדבר הכי חזק שיצא ממנו.״

– שעשע אותי הנאום שבו בן גוריון מודה על ה״ברכה המפוקפקת״ שהביא איתו מכשיר הטלפון.  נדמה שהאיש הקדים את זמנו ביותר ממובן אחד.

״זה נכון, ואתה גם רואה בן אדם שהחומר אצלו היה non issue. זאת אומרת, זה פשוט לא היה קיים בספקטרום של האידאלים שלו. זה לא עניין אותו, לא אוכל ולא רכוש, לא בגדים ואפילו לא הספרים. את הכול הוא ציווה לתת למדינה עבור האזרחים. האיש הזה באמת היה מנותק מכל חומרנות.״

– אחרי הצפייה, נשארו איתי כמה רגעים בלתי נשכחים. למשל, כשהוא מודה שעדיין לא הגשמנו את חזון הנביאים ולא הפכנו עדיין לעם סגולה, וגם כשהוא מציין בסוף הראיון שנותרו עוד עשר דקות…

״באופן אישי, בקטע הזה יש גם נימה של עצבות. הוא היה מאוד לבד, כי זה היה ארבעה חודשים בלבד אחרי שפולה נפטרה. בן גוריון היה אחד האנשים שבאמת כל דקה היתה חשובה לו, והוא הקדיש כל דקה מזמנו לקריאה או לכתיבה. הוא לא היה אדם שנהג לבזבז זמן על שיחות חולין, אבל אתה מרגיש שהיה שם משהו בתשומת הלב שהוא קיבל פתאום, בזה שהגיעו ארבעים איש ובנו אולפן וכולם סביבו, ואתה מבין כמה לבד הוא היה, גם גאוגרפית ופיזית וגם מבחינה אישית ואנושית.״

– לו היית פוגש את דויד בן גוריון…

הייתי שואל אותו כמה שאלות שמאוד הייתי רוצה לשמוע את ההתייחסות שלו אליהן, ולצערי לא מצאתי את זה בחומרים. למשל, על פרשת אלטלנה. זאת היתה בעיני אחת מההחלטות האמיצות שהוא קיבל, הכי מרחיקות לכת ונועזות.

– האם יש איזו שאלה שתמיד רצית שישאלו אותך בראיון ולא שאלו עד היום?

״אני חייב להגיד שאת שאלת את השאלות הכי מקוריות ששאלו אותי מזה הרבה זמן. זה היה אחד מהראיונות הכי מהנים שהיו לי.״

אמרתי לכם שהוא בחור מקסים. וכל מה שנותר לי, הוא להזמין אתכם להצטרף אלי ב-12 בנובמבר להקרנה מיוחדת של הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ שתלווה במפגש עם יריב מוזר ואלון בן גוריון, הנכד של, בשעה שש בערב ב-OFJCC בפאלו אלטו. נתראה בערב בפתיחה של הפסטיבל במוצאי שבת הקרובה! לפרטים

שבת שלום,

דלית

אוכל למחשבה: מסע קולינארי בעקבות המטבח הישראלי

אוכל למחשבה: מסע קולינארי בעקבות המטבח הישראלי

מאת: דלית גבירצמן

"אין מקריות. השימוש במילה זו הוא נחלתו של מי שאינו יודע." (פול אוסטר)

משהו פנימי ועמוק בתוכי חש ויודע, שדברים לא קורים סתם כך, ללא סיבה. ההגיון אומר לי שברור שיש מקריות בחיים, ושאנחנו אלו הנוטים לייחס לדברים משמעות, אבל פעמים כה רבות חוויתי קשרים וצרופי מקרים, שנדמה היה שהיד שניצחה עליהם היתה יד מכוונת, ולא יד המקרה. הייתי יכולה לספר לכם על המון דוגמאות, קטנות כגדולות, שבהם אירועים משמעותיים בחיי לימדו אותי שיש הגיון בשיגעון, ושלדברים יש כנראה חוקיות ותזמון משלהם. דלת אחת נסגרה, ואז לפתע חלון נפתח. את פונה ליקום בבקשה, והנה הוא נענה לך ושולח לחייך את האנשים הנכונים וההזדמנויות המתאימות. פתאום במבט לאחור, את מצליחה לחבר את הנקודות ולראות איך דבר הוביל למישנהו, והתמונה מתבהרת. אירועים מתרחשים בקצב מסחרר, ואז בנקודה מסוימת, פתאום ״נופל האסימון״, הנורה נדלקת, רגע ה״אהה!״ מגיע, ואיתו מפציעה התובנה. אבל הכתבה הזאת היא לא עלי.

הכתבה הזאת, היא על מייקל סלומונוב ועל הסרט הדוקומנטרי הנהדר In Search of Israeli Cuisine העולה להקרנות חוזרות בשל דרישת הקהל. והקהל שלנו יודע מה טוב. ברי המזל שבינינו, זכו אף לבקר במסעדת ״זהב״ הנפלאה שבפילדלפיה, ואילו אחרים יכולים להנות ולהתפעל מספר הבישול העונה על אותו השם, או להתענג על הסרט. עכשיו תבינו, שמזה שבועות שמונח על שולחני ספר הבישול המרהיב Zahav מאת מייקל סולומונוב, מבלי שאפילו פתחתי אותו. רק אחרי שצפיתי בסרט, אני שוב מבינה שהיתה כאן התערבות של איזו יד מכוונת. זה לא סתם שהוא חיכה לי שם בסבלנות. רק אחרי הצפייה בסרט הנהדר, הבשלתי לקראתו, וכעת אחרי שלמדתי על סיפור חייו של סולומונוב, אני נהנית ממנו שבעתיים.

נראה שיד מכוונת היתה נוכחת באופן פעיל ומעורר השתאות גם בחייו האישיים של מייקל סלומונוב, השף המצליח והבעלים של מסעדת ״זהב״. אגב, זוהי המסעדה "הישראלית" הראשונה שזכתה בפרס ג'יימס בירד, הפרס היוקרתי ביותר בתחום האוכל והמסעדנות בארצות הברית. וכך היה הדבר: ב-6 באוקטובר, 2003 נהרג דויד, אחיו הצעיר של מייקל, בגבול הלבנון. הוא החליף חבר שביקש ללכת הביתה כדי לבלות את החג בחיק משפחתו, וצלף של החיזבאללה ירה בו והרג אותו במקום, שלושה ימים לפני השחרור שלו מצה"ל. ב-6 באוקטובר 2008, בדיוק 5 שנים לאחר מכן, נבחרה מסעדת ״זהב״ לאחת מעשרים המסעדות הטובות ביותר בארצות הברית ע״י המגזין אסקוויר. ואם לא די בכך, ב-6 באוקטובר 2013, הביא סולומונוב קבוצה של שפים לישראל לעשות ארוחת זיכרון במלאת עשור לפטירתו של אחיו, וב-6 באוקטובר 2015, יצא לאור ספר הבישול שלו. וחכו, זה לא הכול! באוקטובר 2008, נגמל סולומונוב משימוש באלכוהול וסמים אותם החל לצרוך בעקבות הדיכאון על מות אחיו, ובאוקטובר 2013, יצא סולומונוב עם הבימאי רוג'ר שרמן למסע בעקבות המטבח הישראלי. עכשיו, תגידו לי שכל זה מקרי.

הסרט ״החיפוש אחר המטבח הישראלי״ מציג את מיטב השפים בארץ שמנסים לברר האם בכלל קיים הדבר הזה שנקרא ״מטבח ישראלי״. מאיר אדוני, ישראל אהרוני, הגבן שי זלצר, ארז קומורובסקי, אסף גרניט ממחניודה, אייל שני, חיים כהן ועוד רבים אחרים דנים, מתלבטים, ובעיקר – מבשלים. סולומונוב מריח, טועם, גונח מהנאה, וכשממש נגמרות לו המילים – הוא מחבק.

מהרבה בחינות סולומונוב הפך להיות השגריר של האוכל הישראלי בארצות הברית. הוא מציג את ישראל שלנו, זאת שאנחנו כל כך מתגעגעים אליה, ואליה אנחנו חוזרים שוב ושוב, כל שנה. להנות ממטעמיה, להתפעל משווקיה ולחגוג ביקביה. ״החיפוש אחר המטבח הישראלי״ הוא מיצג של כל מה שטוב, מורכב, מרגש, מעורר גאווה, אהוב וכל כך טעים בחוויה הישראלית שלנו-עצמנו. הסרט וספר הבישול ״זהב״ הוא חגיגה לעיניים, אבל יותר מזה, הוא מניפסט של אהבה לטעמים של המטבח הישראלי ולקשר העמוק של סלומונוב למשפחה ולארץ. דרך הבישול הוא מצא את הייעוד של חייו. המטבח הישראלי מחבר אותו אל הבורקסים של סבתא מתי, אל חומוס אסלי, מאזטים, סלט ישראלי קצוץ דק, עלי הגפן הממולאים, הכרובית המטוגנת, והמרק התימני. אל קובה, קבב ואורז פרסי, ודרכם אל החדווה של אכילה בצוותא.

אז מה אכין לכם מתוך הספר הנפלא הזה, שהרי מתחשק לי להכין את כולו, מתחילתו ועד סופו. ואולי בכלל אצא להרפתקה משלי, כמו בסרט המקסים ״ג׳ולי וג׳וליה״, ואכין במשך שנה בכל יום מתכון אחר? אז אחרי לבטים רבים בחרתי לחלוק איתכם את המתכון לסלט חצילים פשוט מ-ש-ו-ב-ח! כבר הצהרתי לא פעם שאהבתי לחציל אינה יודעת גבולות. אני אוהבת אותו בכל צורה ואופן; מטוגן בשמן, אפוי בתנור, קלוי, מבושל, צלוי ואף מאודה. כל עדה וכל מדינה וחצילה: מסלט החצילים הרומני, הסביח העיראקי, החציל במיונז, ברוטב מרוקאי, החציל בלאדי על האש, החציל הפיקנטי, החציל בטעם כבד, דרך הבאבא גנוש, סלט החצילים הקלויים בטחינה הנפוץ במטבח הישראלי, ועד המוסקה היוונית – כולם היו חצילי.

בעיני, החציל הוא הירק הכי אציל; בשל מרקמו הספוגי הוא סופח אליו באהבה כל טעם, ובענווה רבה הוא מתמסר לכל מרכיב; לטחינה, מיונז, יוגורט, עגבניות, שום, חומץ, שמן זית ואפילו לרוטב סויה – הכול הולך! הוא כל כך צנוע, ועל אף שטעמו נפלא בפני עצמו, הוא משאיר את האגו בצד, ובוחר להתיידד ולהתערבב עם כולם. איזה ירק אלוף!!

ידידי סלומונוב בוחר לטגן אותו, ללא הקליפה, עם רצועות דקות של פלפל אדום ובצל פרוס לכדי סלט משובח כעין וריאציה על רטטוי. מושלם בפני עצמו על לחם טרי או כתוספת מצוינת לבשר עגל או כבש.

סלט חצילים חמצמץ עם פלפלים אדומים

מה צריכים?

11/2 פאונד חצילים יפים, מבריקים וקלים, קלופים ופרוסים לעיגולים בעובי של אינץ׳

מלח כשר

2/3 שמן צמחי

2 פלפלים אדומים פרוסים דק

בצל גדול פרוס דק

3 שיני שום פרוסות דק

1 כף פפריקה מתוקה מעושנת

1/4 כוס חומץ שרי

1/2 כוס  פטרוזיליה קצוצה

2 כפות מיץ לימון סחוט טרי

מה עושים?

מרפדים תבנית אפייה במטליות נייר ומפזרים מעליה את פרוסות החצילים. בוזקים מעל מלח ומניחים למשך שעה. סופגים את הנוזלים שהצטברו על החצילים במגבות נייר. במחבת גדולה מחממים 1/3 כוס שמן ומטגנים את פרוסות החצילים עד שהן משחימות. מניחים שוב על גבי מטליות נייר לספיגת עודפי השמן. מוסיפים למחבת את הבצל הפרוס, רצועות הפלפל והשום ומבשלים תוך ערבוב עד שהם מתרככים. מוסיפים את הפפריקה וממשיכים לבשל דקה נוספת. מחזירים את החצילים למחבת, מערבבים בזהירות וממשיכים לבשל כ-5 דקות נוספות. מוסיפים את חומץ השרי ומערבבים במשך דקה. מסירים מהאש. מוסיפים את הפטרוזיליה הקצוצה והלימון. בוזקים מעט מלח ומצננים. מניחים ל-20 דרות ומגישים בטמפרטורת החדר.

ולמי שהתמיד וקרא עד לכאן, הנה לכם האיש, בכבודו ובעצמו: https://youtu.be/E6KO5SG_3f4

מעורר גם השראה וגם תיאבון!

וכי מה עוד צריך?

שבת שלום,

דלית

אוסקר 2017‎: עשרת הסרטים המנצחים של דלית

שמתי לי בוטוקס,

הדבקתי ריסים,

לבשתי שמלה מלאה נצנצים

שזרתי שיער

והכול כבר מוכן

עכשיו רק חסר שיבוא…

האוסקר.

כן, חברים, ביום ראשון הקרוב זה שוב קורה. אבק כוכבים, יפות ויפים, שטיח אדום, נאומים נרגשים, מי לבשה מה, ומי לעולם יזכו בתואר ״זוכה/ת פרס האוסקר לשנת 2017״. קבלו בבקשה במחיאות כפיים סוערות את משתתפי הטקס ה-89 במספר של פרסי האקדמיה שיתקיים בהוליווד בהנחיתו של מנחה הטלוויזיה והקומיקאי, ג'ימי קימל.

אהבתי לקולנוע באמת שאינה יודעת גבולות. כששמח לי, בא לי ללכת לקולנוע, וכשעצוב ורע לי על הלב – גם כן. אני אוהבת לצפות בסרטים עם חברים, עם חברות, עם האיש היקר, ובעיקר – לבד. לסרטים ישראלים יש בליבי תמיד פינה חמה, וכן לסרטים אירופאים וזרים. לסרטים קטנים ועצמאיים יש לי המון הערכה, וסרטים דוקומנטריים מרתקים אותי. סרטים, ממש כמו אוכל, אם הם עשויים היטב – הם תענוג. השנה החולפת, הביאה איתה למסך הגדול הרבה רגעים מרגשים, סיפורים מדהימים והופעות בלתי נשכחות. מה שמיוחד בעיני השנה, זאת העובדה שלא מעט סיפורים קרו באמת, ולא נרקמו במוחם הקודח של תסריטאים מיומנים. שוב ושוב, נוכחנו לדעת שהמציאות עולה על כל דמיון. והשבוע, כמידי שנה, אני משתפת אתכם ברשימת עשרת הגדולים הפרטית שלי, וכמובן, במתכון מנצח.

Manchester by the sea

״מנצ׳סטר ליד הים״ הוא סרט מפתיע ברגישות ובאיפוק שלו. הוא שונה בתכלית השינוי מכל סרט הוליוודי, שבלוני. כבר מזמן לא ראינו בקולנוע דמות ראשית גברית כה מורכבת, עדינה, כובשת ונוגעת ללב. לא אגלה לכם יותר מידי פרטים על עלילת הסרט. אלף, משום שיש סרטים שעדיף לא לדעת עליהם יותר מידי, ובית, משום שמי שעדיין לא ראה – שילך. רק אומר שקייסי אפלק (כן, האח של) מהפנט, ומישל וויליאמס מספקת את אחת ההופעות הנשיות המרגשות ביותר שנראו בשנים האחרונות. מורכב ורגיש!

Moonlight

״אור ירח״ הוא סרט יפיפה, שעל אף הנושאים הקשים והכואבים שהוא עוסק בהם, הוא מצטיין ברגישות ובאיפוק יוצא דופן. הסרט מגולל את סיפורו של צעיר אפרו-אמריקאי, מילדותו ועד בגרותו, דרך כל הקשיים שהוא נתקל בהם בחייו. הטיפול העדין וסגנון ההגשה הלירי והמאופק, חרף העיסוק בנושאים הטעונים של חברת השחורים והגייז, מעוררים התפעלות גדולה ומחשבה. שונה, מקורי ומשוחק מצוין!

La La Land

במקרה הזה, מדובר בקסם קולנועי במלוא תפארתו. למען האמת, כדי לשכנע אותי, צריך היה להגיד רק שתי מילים: ריאן גוזלינג. אני מוכנה ללכת לראות כל סרט שלו, ואפילו המילה ״מיוזיקל״ לא מרתיעה אותי. גוזלינג (טוב, נו, וגם אמה סטון) כבש את המסך ואת ליבי בכשרון המשחק, הריקוד, הנגינה והשירה שלו. בקיצור, סרט שהוא חגיגה של צבע, הרמוניה קולית וריקודים מושלמים. מחווה יפיפיה ללוס אנג׳לס, הלא היא עיר הלה לה לנד. זהו הישג אדיר לצ׳אזל, הבמאי המצוין של הסרט המעולה ״וויפלאש״. וגוזלינג, כבר אמרנו?  כובש!

Hidden Figures

סרט נפלא, מרגש ומשוחק היטב, ששוב מבוסס כולו על דמויות אמיתיות. הסרט מגולל את סיפורן המדהים של שלוש נשים אפרו־אמריקאיות, שמילאו תפקיד חשוב בתוכנית החלל האמריקאית בשנות ה-60. מדובר בדורותי ווהן (אוקטביה ספנסר), שמפקחת על קבוצה של חשבונאיות שחורות במשרד קטן באזור מרוחק של נאס"א, מבלי לזכות בתואר מפקחת, מרי ג'קסון (ז'אנל מונה, שמופיעה גם ב"אור ירח"), ששואפת להיות מהנדסת, אך לשם כך עליה להתקבל ללימודים בבית ספר לבן, שעל פי חוק לא קיבל מעולם תלמיד או תלמידה שחורים, וקתרין גובל (טאראז'י פ' הנסון), מתמטיקאית על גבול הגאונות, שמתקבלת לעבודה במרכז של נאס"א המאוכלס כולו בגברים לבנים ומנוהל על ידי אל הריסון (קווין קוסטנר). על אף תרומתן החשובה, נחישותן ואומץ ליבן, הדמויות ההיסטוריות נשארו עד היום אלמוניות. חשוב ומעורר השראה!

Lion

סיפורו הלא יאומן של סארו ברירלי, ילד הודי בן חמש, שהתלווה לילה אחד אל אחיו ואיבד את דרכו בתחנת הרכבת באישון לילה. הסרט מבוסס על סיפור חייו האמיתי והמופלא של סארו (אריה בהודית) שכעבור 25 שנה, הצליח בדרך נס לאתר מבין ביליון איש בהודו את משפחתו ולהתאחד עם אימו הביולוגית. זיכרונות ילדות של ילד בן חמש מצליחים להחזיר אותו, כנגד כל הסיכויים, מאוסטרליה הרחוקה כל הדרך אל בית אימו ומשפחתו. מפעים!

Loving

סיפור אהבתם האמיתי והבלתי יאמן של זוג ששם משפחתו כבר אומר את הכול. מילדרד וריצ'ארד לאבינג – היא שחורה, הוא לבן – נעצרים בשנת 1958 רק משום שהעזו למסד את אהבתם במדינת וירג'יניה. השופט שדן בעניינם קבע שיגורשו לאלתר אל מחוץ לגבולות המדינה בה נולדו, אך בני הזוג לאבינג החליטו להילחם על זכויותיהם. הם פנו לשני עורכי דין מתחילים אך מבריקים, ויחד איתם שינו את פני ההיסטוריה: לאחר מאבק בן תשע שנים, פסק בית המשפט העליון כי החוקים נגד נישואי תערובת נוגדים את החוקה. מעבר לחשיבות הסיפור בתולדות המאבק לזכויות האדם, מוצגת אהבתם הפשוטה, הכה-אמיצה והצנועה להפליא של בני הזוג לאבינג. מעודן ומרגש!

על נפלאות הסרט הקצר

בסרט קצר, ממש כמו באמנות הסיפור הקצר, חשוב לדייק. זאת הליכה על חבל דק, או אם תרצו, על משטח קרח. כל מעידה או צעד לא זהיר מפירה את האיזון ומיד אתה נופל לתהום. ממש כפי שלמדנו בסדנת הכתיבה של מאיה ערד הכה-מוכשרת, תפקידו של מספר הסיפורים הוא ללקט ״רגעים״, ללכוד אינטראקציות ולהפיח בהם חיים. יש ללטש אותם, לחדד את התיאור, וכל זאת בזמן קצר מאוד. כמו בועת סבון שיכולה להפנט אותך ולגרום לך לעקוב אחריה בעניין אך בשניה אחת היא עלולה להתנפץ לך בפנים. השנה, צפיתי בסרטים המועמדים לפרס הסרט הקצר והחוויה הייתה מענגת. ממש כמו לפתוח בונבוניירה טעימה ולנסות בה ממגוון הפרלינים.

Ennemis Intérieurs" – Enemy Within" הצרפתי מספר את סיפורו של תושב צרפתי יליד אלג׳יריה המוצא את עצמו בחקירה צולבת ובדילמת מוסרית נוקבת, בשעה שהוא מגיש בקשה לאזרחות צרפתית.

"La Femme et le TGV" השוויצרי בכיכובה של ג׳יין בירקין הנהדרת הוא סיפור על אישה מבוגרת שנוהגת לנופף בדגל שוויץ בכל פעם שעוברת הרכבת ליד ביתה. יום אחד הכול עומד להשתנות בחייה.

"Silent Nights" סרט דני החושף סיפור אהבה בין אזרחית דנית המתנדבת ומסייעת למהגרים חסרי כל, המתאהבת במהגר מגאנה.

"Sing" סרט הונגרי קטן ומקסים על חברות אמיצה בין שתי בנות השרות במקהלת בית הספר.

"Timecode" סרט ספרדי מצוין על זוג שומרי לילה בחניון המתקשרים בדרך מיוחדת, וללא מילים. מקורי ונפלא!

סרט דוקומנטרי

נוגע ללב וראוי לציון הוא שירו של סטינג ״The Empty Chair". זהו שיר הנושא מתוך הסרט הדוקומנטרי Jim:The James Foley Story. הסרט, מבית היוצר של HBO, מלווה את חייו של העיתונאי האמריקאי ג׳יימס פולי, שנחטף בסוריה בשנת 2012 ושנתיים לאחר מכן הוצא להורג בעריפת ראש על ידי דאע"ש. האירוע, שצולם והופץ בכל העולם הפך את פולי לסמל – והסרט האינטימי והמפתיע חוזר והופך אותו שוב לאדם.

Arrival: הזוכה בקטגורית הסרט המפוספס של השנה

זאת היתה, ללא ספק, ה-שנה של הג׳ינג׳יות. בין ניקול קידמן ב-Lion, לאמה סטון בלה לה לנד ועד איימי אדאמס ב-Arrival האדומות להטו השנה. ועם כל חיבתי הרבה לאדומות השיער, ויש לי אליהן חיבה רבה, אני מודה בהכנעה שלראות את איימי אדאמס מתנשפת במשך שעה וחצי בתוך חליפת אסטרונאוט אל מול יצורים עציים המתקשרים באמצעות מעגלי דיו שחור, אפעס, לא עשה לי את זה. אדאמס המצוינת משחקת פרופסורית מבריקה לבלשנות, המגויסת על ידי הממשלה בכדי לפענח את שפתם של יצורים משונים שהופיעו לפתע על פני כדור הארץ. אך אוי לבושה, הקצב האיטי התיש אותי ו…נרדמתי באמצע. הייתי נותנת לזה עוד הזדמנות, שכן יש מצב שפשוט הייתי עייפה.

ולסיום, המתכון זוכה פרס האוסקר לשנת 2017 הוא המתכון הסודי לבראוניז מהמאפייה המשובחת של Marla. הקפידו להשתמש בחומרים הטובים ביותר ולעקוב אחר ההוראות בקפידה. כך תזכו לטעום מהבראוניז החלומיים האלה ובאוזניכם יהדהדו מילות הקסם: אנד דה ווינר איז… מרלה בייקרי!

בראוניז שוקולד מריר

מה צריכים?

1 כוס חמאה + מעט לשימון התבנית

13/4  כוס דסקיות שוקולד מריר 68% של Tcho

11/2  כוס סוכר אורגני

9  ביצים

11/2  כפיות אספרסו

2  כפיות תמצית ווניל

1  כפית מלח

13/4  כוס קמח אפייה

1 כוס קמח רגיל

מה עושים?

מחממים תנור לחום של 325 מעלות פרנהייט. משמנים תבנית אפייה בגודל 8x12x2 מכל צדדיה. מצפים את התבנית בנייר אפייה ומשמנים גם אותו בחמאה. בקערה חסינת אש, מעל לסיר עם מים רותחים, מערבבים את החמאה, השוקולד, האספרסו, המלח ותמצית הווניל. מצננים. מערבבים בקערת המיקסר את הביצים והסוכר. מוסיפים מחצית מתערובת הביצים לשוקולד המומס, ואילו את שארית תערובת הביצים מחממים טיפונת מעל לסיר המים הרותחים. מעבירים מיד למיקסר ומערבלים במשך 5 דקות במהירות בינונית, עד שהתערובת בהירה ותפוחה. שופכים את תערובת הביצים והסוכר לתוך השוקולד ומערבבים בעדינות בתנועות קיפול. מוסיפים את הקמח המנופה בשלושה חלקים תוך ערבוב. מעבירים לתבנית ואופים במשך 25 דקות. מצננים בטמפרטורת החדר. מצננים במקרר במשך 3 שעות לפחות לפני החיתוך. מגישים בטמפרטורת החדר.

 

צפייה מהנה!

שלכם,

דלית