חג ההודיה: הסיפור מאחורי תרנגול ההודו והפאי הריחני

מאת: טובה בירנבאום

ממש כמו פסח, שבועות וסוכות היהודיים, גם חג ההודיה האמריקאי, ה-Thanksgiving, מקורו בלוח השנה החקלאי. המתיישבים הבריטים בתחילת המאה ה17, הביאו איתם מאנגליה את חג האסיף, שהיה נהוג בכנסיה הפרוטסטנטית. אבל לקח זמן עד שלמתיישבים החדשים הייתה סיבה לחגוג: לפי הסיפור, החג נחגג לראשונה ב״עולם החדש״ לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב. עד שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של השבטים המקומיים, הם איבדו כמחצית מחבריהם, איתם הגיעו בספינת הראשונים המפורסמת, המייפלאואר.

לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט האינדיאני המקומי, הוואמפאנואג, כאות תודה על שלימדו אותם את סודות החקלאות והדיג המקומיים, ואשר בזכותם הצליחו סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת ותפוחי אדמה. אבל האידיליה שנושבת מן הציורים של סוף המאה ה19, בהם המתיישבים החדשים מסובים לשולחנות עמוסי כל טוב לצד האינדיאנים המקומיים, לא בהכרח מוסכמת על כולם; אנחנו יודעים היטב כי שבטים אינדיאנים שלמים נמחקו תחת ידם הכובשת של המתיישבים החדשים, וגם החברה האמריקאית עברה תהליך התבגרות והכרה בסיפור ההיסטורי האמיתי. גרסאות קצת פחות עליזות על מקורו של החג מייחסות אותו לחגיגות שנערכו לאחר ניצחון המתיישבים החדשים בקרב עקוב מדם עם שבט הפקוט האינדיאני, בקונטיקט בשנת 1637.

החג נחגג מתחילת המאה ה17 בווריאציות שונות, אך קיבל את תוקפו הרשמי רק בשנת 1941 ע״י הנשיא רוזוולט, שקבע כי חג ההודיה ייחגג בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. התפריט של ארוחת הערב, שנאכלת בסיומו של אחר צהריים משפחתי ארוך וחמים במיוחד, כוללת, בנוסף לצלי תרנגול ההודו המפורסם, מאכלים שאופייניים לגידולים של המתיישבים הראשונים: רוטב בשר, מחית תפוחי אדמה, בטטה, שעועית ירוקה, רוטב חמוציות, וכמובן לקינוח- פאי דלעת מהביל.

חג ההודיה, שהחל כחג דתי, הפך עם השנים לחג אמריקאי לאומי חילוני, ולפיכך, הוא מאפשר לצקת לתוכו תכנים תרבותיים נוספים: אם בחרתם לציין את החג, ותרצו להוסיף לו נופך אישי משפחתי, תוכלו להציע למסובים לערוך סבב בו כל משתתף חולק עם חבריו דבר אחד עליו הוא או היא מכירים תודה הערב.

אם חשקה נפשכם להוסיף טקסט מהתרבות היהודית, אפשר לשיר קטעים מתוך תפילת ההלל המסורתית, שרצופה במנגינות מוכרות וטקסטים שאומרים במילים יפות  ופיוטיות, פשוט- תודה. אפשר להוסיף שירי תודה עבריים מודרניים כמו ״לעבודה ולמלאכה״ של ביאליק, ״תודה״ של עוזי חיטמן, ״מודה אני״ של מאיר אריאל, "כולנו זקוקים לחסד", "אלוהים נתן לך במתנה", "אנשים טובים באמצע הדרך", ואיך אפשר בלי- “What a wonderful world” , או בגרסה העברית המקסימה של עלי מוהר ומאור כהן- "איזה אחלה עולם".

מאחלת לכולנו ימים יפים, ושרק יהיה לנו על מה להודות!

אלוהים לא חובש כיפה: מחשבות על תפילה חילונית בפתחו של חודש אלול

אלוהים לא חובש כיפה: מחשבות על תפילה חילונית בפתחו של חודש אלול

מאת: טובה בירנבאום

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לאה גולדברג (כותבת השורות שלמעלה), רחל ויהודה עמיחי היו אנשים חילונים. למה, אם כן, כתבו שירים בהם דיברו לאלוהים?

בימים אלה בהם אני מבלה את הערבים בחזרות לקראת טקס יום כיפור חילוני, שרה יחד עם המוזיקאים הנהדרים שיש לנו כאן בקהילה את אהוד בנאי, נעמי שמר, תהילים ופיוטים עתיקים, אני שוב שואלת את עצמי מהי מהות המושג תפילה עבורי כאדם חילוני.

אלוהים, אם קיים או לא קיים, אינו חלק מהסיפור כאן. כאשר נתכנס כקהילה ביום הקדוש בשנה, אלוהים, עם כל הכבוד ויש כבוד, לא יהיה במרכז. אנחנו והערכים בהם אנו מאמינים יהיו במרכז; הקהילה כישות וערך תהיה במרכז, ושימור התרבות שיקרה לנו כ"כ תהיה במרכז. גם ההלכה לא ממש תמצא מקום בחדר. היא קיימת בבחירתו האינדיבידואלית של כל אחד מן היושבים בו.

כשאני מסבירה למתעניינים מהו יום כיפור חילוני אני מוצאת את עצמי נמנעת מלהשתמש במושגים הקלאסיים של טקס חג קהילתי: תפילה, מחזור תפילות, קדושה, חזנית, ומשתמשת במקבילות לא מוצלחות כמו טקס, חוברת ומבילת טקס. כחילונית רליגיוזית אני מרגישה בנוח להשתמש במושגים היהודיים בהם השתמש סבא שלי וסבא שלו וסבא שלו, וגם אבא שלי, שיעבור מול התיבה (ישמש כחזן) כבכל שנה בבני ברק. קהילתי ואני נהיה חוליה נוספת בשרשת הזו, וכמו שכל קהילה מעצבת לעצמה את חגיה וטקסיה, כך גם אנו. אני גאה להיות חלק מהפסיפס היהודי העשיר והנדיר שלנו ולכן גם אני מתפללת.

בימים כה טרופים בהם העולם ממש משתגע והאלימות גואה, יש מי שיחוש שתפילה היא הדבר האחרון שאנו צריכים לעשות כעת. "שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה" קורא לנו לעשות, לקחת אחריות ולפעול למען עולם טוב יותר. אני נזכרת במילים היפות של אברהם יהושע השל, שאנחנו, הישראלים לא מספיקים מכירים את כתיבתו הגאונית, בהן הוא מדבר על תפילה:

"התפילה מזמינה את האל להיות נוכח בנשמותינו ומנציחה את רצונו בחיינו. תפילה אינה מסוגלת להביא מים לשדות צחיחים ואינה מסוגלת לתקן גשר שבור, וגם לא לבנות מחדש עיר מהריסותיה. אבל תפילה יכולה להשקות מים לנפש צחיחה, יכולה לתקן לב שבור, ממסוגלת לבנות מחדש את רצון האדם מהריסותיו".

(הרב אברהם יהושע השל, סידור 'משכן תפילה', תרגום: הרב אסטבן גוטפריד)

השל היה פעיל זכויות אדם נלהב שלחם לצד מרטין לותר קינג למען שוויון זכויות עבור הקהילה האפרו-אמריקאית בארה"ב, ויחד עם זאת הוא התפלל. הנפש זקוקה למילוי מצברים והתכנסות מיוחדת כציבור עשויה לתת דחיפה ורוח גבית לעשייה ושינוי.

היהדות היא דת פרקטית; היא שמה במרכזה מצוות מעשיות. החילוני שרוצה לתרגם את הלימוד למעשה ואת התפילה לשינוי חברתי יכול גם יכול להשתמש במושגים כמו תשובה, חשבון נפש וסליחה על מנת לפעול למען תיקון העולם.

ביום כיפור הקרוב גם אנחו נדבר אל אלוהים; אלוהים כמושג מחבר שמלכד אנשים סביבו לעשייה. ויחד, כקבוצה אולי נוכל להאיר קצת העולם ולגרש מעט מן החושך.

שבת שלום!

המשבר בין ישראל והתפוצות: באיזה צד אנחנו (הישראלים החיים באמריקה)?

המשבר בין ישראל והתפוצות: באיזה צד אנחנו (הישראלים החיים באמריקה)?

מאת: טובה בירנבאום

ביום שני בערב יציינו יהודים בכל העולם את תשעה באב וייזכרו בשני בתי המקדש שהיו לנו וחרבו. תשעה באב מזכיר לנו בכל שנה שלמעשה רוב רובה של ההיסטוריה שלנו היא גלות. למעשה, אם נדייק, באף שלב בסיפור שלנו לא היינו מרוכזים כולנו יחד בארץ ישראל. עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ בחרו שנים וחצי שבטים להישאר בעבר הירדן המזרחי; במהלך תקופת הבית הראשון גלו מהארץ עשרת השבטים בגלות אשור ובתקופת בית שני היתה בבבל קהילה יהודית חזקה ומשגשגת שממש לא התנצלה על קיומה.

Photo by Chris Yunker

עם היסטוריה עשירה כ"כ בהתפצלויות וחיים מקבילים של קהילות שונות ורחוקות זו מזו, עשויים היינו לצפות שבמרוצת הדורות והשנים נלמד כיצד להתנהל מול העובדה שהציביליזציה היהודית מפוזרת במוקדים שונים בעולם, ולנהוג בחכמה וברגישות כך שכל קהילה תשגשג במקומה, ובמקביל תקיים קשרים ענפים ומפרים עם הקהילות האחרות.

אז זהו שלא. מתחים ותחרות בין המרכזים היהודיים השונים בעולם תמיד היו. פרישתם של שנים וחצי השבטים מהישיבה בארץ לא עברה בקלות, ובימי יהושע כמעט פרצה מלחמת אחים בין שני עברי הירדן; בין קהילת בבל וארץ ישראל בתקופת בית שני היו מתחים ברורים ומלחמה מתמדת על מעמד הבכורה, ובימי הביניים יהודי אשכנז ויהודי ארצות האיסלם לא בהכרח שמרו על קשרים הדוקים בינהם.

יחד עם זאת, על אף ההבנה שמעולם לא הצטיינו המרכזים היהודיים השונים בעולם בכבוד הדדי ובהרמוניה, עדיין כואבת ומכעיסה העובדה כי ישנם יהודים רבים בעולם כיום, שגדלו כיהודים, חיים כיהודים ומגדלים את ילדיהם כיהודים; חיים אורח חיים יהודי מלא ועשיר, אוהבים את התרבות שלהם, יוצרים בה ומשמרים אותה, ועם כל זאת מדינת היהודים אינה מכירה ביהדותם.

ישנם גם יהודים, בארץ ובעולם, שהכותל המערבי הוא סמל עבורם, מרכז ונקודת עוגן זהותית, והעובדה שהכותל הוא כיום בית כנסת אורתודוכסי מונעת מהם לערוך בו טקס דתי כפי שהם מכירים, רגילים ואוהבים משחר ילדותם.

אלה כמובן שתי דוגמאות מן התקופה האחרונה של הטון הצורם המאפיין כיום את מערכת היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם- ישראל וארה"ב. שתי ההחלטות שהתקבלו לאחרונה ע"י ממשלת ישראל בעניין הענקת מונופול הגיור לבתי הדין האורתודוכסיים וביטול מתווה הכותל, שהיווה פשרה בעניין תפילה שוויונית שם, יצרו משבר חמור בין קהילות יהודיות רבות בעולם, ובעיקר זו שבארה"ב, לבין מדינת ישראל.

משבר פנימי עמוק קיים כמובן זה זמן רב בתוככי החברה הישראלית, אך זהו אינו דבר חדש; הדבר החדש הוא שעד כה, על אף המחלוקות, האופן המזלזל וכפוי הטובה בו מתייחסת ישראל ליהדות העולם, חוסר הסובלנות והבורות- יהדות העולם, ובעיקר יהדות ארה"ב, חרקה שיניים והמשיכה לתמוך במדינה הצעירה. האמא הגדולה באמריקה נהגה עד כה להתייחס להתנהגותו של הגור הצעיר והסורר כמשובת נעורים של מדינה צעירה שעוד תצטרך ללמוד איך להתנהג, אך עם כל הבעיות שרובצות תדיר על פתחה- ניתן להעלים עין ולהמשיך לתמוך הן כלכלית והן פוליטית מול הקהילה הבינלאומית.

הפעם קרה דבר חדש. לראשונה נשמעים קולות בקרב גורמים מרכזיים בארה"ב להפסיק את התמיכה האוטומטית בישראל; לראשונה מתחילה להינתן לגיטימציה למי שמצהיר כי לא יבקר בישראל, על אף שהיה נוהג להגיע אליה באופן קבוע, עד שלא יפתר המשבר. נראה כי זהו מצב תקדימי שמסמן עידן חדש ביחסי ישראל והתפוצות וכרגע העתיד נראה פסימי מאוד.

בתור ישראלית-אמריקאית, אני מתבוננת במרחש בהשתאות, בחשש ובבלבול. בתור ישראלית אני מתביישת במדינה שלי, בתור אמריקאית אני נעלבת עד עמקי נשמתי; בתור ישראלית אני נבוכה מהבורות של הישראלים בכל הקשור לחלקה המרכזי של יהדות התפוצות בהקמתה וכינונה של מדינת ישראל, ובתור אמריקאית אני כועסת על כך שאף אחד לא דואג ללמד היסטוריה כמו שצריך.

בתור ישראלית-אמריקאית שהיא, לפחות כרגע, הרבה יותר ישראלית מאמריקאית, אני חשה שעלי לעשות מעשה. אני חשה שההיכרות העמוקה שלי עם החברה והפוליטיקה הישראלית, מחד, וההבנה שלי את יהדות אמריקה, לפחות מעיניים של ישראלית שרואה עצמה חלק מהקהילה היהודית המקומית, מאידך, מאפשר לי ולחברי להשפיע.

האם עלינו לספר ליהודי אמריקה הפגועים כי לא כל הישראלים בורים וכפויי טובה וכי ישנם רבים, טובים, מוכשרים ואמיצים שפועלים יום יום על מנת להגביר את האור ולקדם פלורליזם דתי בישראל ודיאלוג אמיתי עם יהדות התפוצות? האם עלינו לנסות להעביר את המסר לחברינו בישראל שאולי לא מספיק מכירים את יהדות התפוצות? ומה יקרה אם המצב יחמיר ויתרחש נתק אמיתי? באיזה צד נבחר או כיצד נוכל לנסות ולתקן?

בתשעה באב השנה אני בוחרת להתכנס עם חברי האמריקאים והישראלים ולבכות את השבר. לאפשר לעצמינו להשתהות בתוך הכאב, הפגיעה והאכזבה ולבדוק יחד היכן בכל זאת חודר מעט אור דרך הסדקים. להקשיב זה לזה וללמוד יחד על חורבן ובניין, שבר ותיקון.

אם בכל הדורות הללו, למן תקופת יהושע ועד היום, לא למדנו כיצד מנהלים יחסים בריאים בשלט רחוק, אז אולי הגיע הזמן להתחיל. אולי נוכל ללמוד מטעויותיהם של כל הקודמים לנו ולהתחיל לאט אט ליצור דיאלוג מכבד שינסה לאחות את השברים ואף יעז להניח את היסודות למעין מקדש שלישי. לא פיזי חלילה, אלא מרחב שיח בר קיימא שמבקש לחגוג את היהדויות הרבות שקיימות בעולם שלנו ולברך על העושר הנדיר הזה דרך עשייה משותפת ויצירה חדשה.

בבניין ירושלים של כולנו נינוחם

פרשת שלח: איך נתמודד עם העובדה שדי טוב פה?

פרשת שלח: איך נתמודד עם העובדה שדי טוב פה?

מאת: טובה בירנבאום

שמתם לב לכך שאחת לכמה חודשים מתפרסמת כתבה, משודרת או כתובה, במדיה הישראלית אודות עמק הסילקון? שמתם לב שלרוב יש נטיה להדגיש את הצדדים הפחות מסנוורים של עמק החלומות, את השלילי והקשה? את יוקר המחיה, את שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב בני הנוער, את המוסריות הרקובה והסגידה לכסף. כמי שבחרה לחיות פה, לפחות לתקופה, זה מעורר תחושת אי נוחות: אם טוב לי כאן, מה זה אומר עלי? אולי גם אני מסונוורת מהעושר ורכבי הטסלה שנמצאים בכל פינה והפכתי גם אני לאדם אטום וחומרני? אולי גם משפחתי תיפול, חלילה, לסטטיסטיקה העגומה של שיעורי הדיכאון בקרב בני הנוער שמתקשים לעמוד בציפיות הגבוהות להישגיות ומצוינות?

במחשבה שניה, אני יודעת שיש כאן מגמה מכוונת. איני יודעת אם יש כאן מקרה של תוכן מוזמן ממשרד ממשלתי זה או אחר שחושש מבריחת מוחות או מנסה להחזיר אליו את בניו האבודים, אבל ודאי יש כאן ניסיון לפתור דיסוננס קוגניטיבי: איך נתמודד עם העובדה שישנם מקומת בעולם שדי טוב לחיות בהם בזמן שאנו, שחיים בישראל, בוחרים לחיות  בארץ בה החיים קשים. נקודה. ישנה, כמובן, הצדקה אידיאולוגית חזקה סביב בחירה בנסיבת חיים מאתגרות על פני נוחות, אבל לפעמים האידיאולוגיה נחלשת או לפחות קצת מתקפלת כשעליה להתמודד מול חיים שקטים, בתים רחבי ידיים, מזג אוויר מושלם ומערכת חינוך מהטובות בעולם.

כשרפרפתי בכתבה האחרונה שכותרתה זעקה "סגידה לעושר וריקבון מוסרי בסיליקון ואלי" נזכרתי במדרש יצירתי של חז"ל על חטא המרגלים, שמופיע בפרשה שלנו: המדרש מנסה להתמודד עם תופעה מעניינת במגילת איכה, המגילה שנקראת באופן מסורתי בתשעה באב, בו אנו אבלים על חורבן שני מקדשינו: בכל פרק מפרקי המגילה (חוץ מפרק ה' אשר שונה משאר הפרקים) האות הפותחת של כל פסוק משלימה רצף אקרוסטיכון בסדר הא"ב-  הפסוק הראשון מתחיל באות א', השני בב', וכו' עד האות ת'. משום מה בחלק מן הפרקים הרצף מופרע והאותיות ע' ופ' מתחלפות; הפסוק הפותח בפ' מקדים את הפסוק הפותח בע'. חז"ל בגאוניותם אינם מפספסים הזדמנות למדרש מתוחכם והם מקשרים את העניין לחטא המרגלים, שע"פ המסורת התרחש אף הוא בט' באב.

"אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ' לע'? בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם" (בבלי, סנהדרין, קד, ע"מ) -הות פ' היא גם פה, והאות ע' היא עין והקדמת הפה לעין היא מהות חטאם של המרגלים.

סיפור המרגלים הוא פרשה דרמטית וקשה במסכת מסעותיהם של בני ישראל במדבר; כשנה לאחר היציאה ממצרים עמדו ישראל להיכנס אל הארץ המובטחת ושלחו קבוצת נציגים אשר הלכו במצוות משה לבחון את המקום על מנת להיערך לקראת כיבושו. בחזרתם הם מתארים בפני העם את חוזקם הרב וגודלם העצום של יושבי הארץ וזורעים פחד גדול בלב העם.

"…אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן… לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ- אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ- אַנְשֵׁי מִדּוֹת, וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג).

העונש על המעשה הוא חמור ונראה כמעט חסר פרופורציה- כיון שהעם כולו פרץ בבכי גדול וביקש לחזור למצריים, הוא נענש בכך שאותו הדור לא זכה להגיע והיכנס אל הארץ ונאלץ לנדוד 40 שנה במדבר על מנת שרק דור הבנים יזכה להגיע אל הארץ המובטחת.

השיח אודות עדותם של המרגלים הוא מרתק והפרשנים תוהים האם אכן הם דיווחו לעם את מה שראו עיניהם או שמורך הלב הפנימי השפיע על האופן בו פרשו את מה שנגלה בפניהם בארץ והצטייר בעיניהם כמאיים הרבה יותר מאשר היה במציאות. לכך מתייחס המדרש שהזכרנו למעלה: המרגלים "אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם"- הם הקדימו את הפ' לע', כפי שעושה מגילת איכה בחלק מפרקיה, והגיעו לבחון את הארץ כאשר בפיהם כבר סדורה העדות אותה התכוונו לתת, עוד לפני שבכלל ראו בעיניהם את התנאים והמציאות בארץ אותה נשלחו לבחון.

יכול להיות שאני טועה, אבל השחרת המקום שבו אני חיה חיים מאוד טובים במדיה הישראלית מזכירה לי את סיפור המרגלים והמדרש בעקבותיו: אותו כתב צעיר ונמרץ שנשלח לחקור ולסקר את החיים בארץ המובטחת של המאה ה21 מגיע, כנראה, מראש עם עמדות מגובשות אותן עליו להצדיק; אם מחמת אותו דיסוננס קוגניטיבי, אם בשליחותו של גורם ממלכתי זה או אחר שחושש מיותר ויותר אנשים שבוחרים בחיים שקטים שטופי שמש רחוק מהמזרח התיכון.

וכל זאת במקום להתמודד עם השאלה האמיתית: כן, אז טוב פה, כן, ישנם ישראלים שבידם האפשרות לבחור היכן לחיות בעולם, ולפחות לתקופה הם בוחרים לחיות מחוצה לה; כיצד נתייחס לאמת הזו באופן ישיר מבלי לנסות לצייר את המקום הזה כמקום נורא? כיצד יתמודד החלום הציוני עם תחרות קשה מבחוץ, היום, כאשר האידיאולוגיה כבר לא מספיקה? יכול להיות שהגיע הזמן לשיח אמיץ ונוקב על מי אנחנו כעם וכיצד הבחירות שלנו מעצבות אותנו מחדש? או  שפשוט נלך על האופציה הקלה ונתאמץ להאמין שרע כאן, רע מאוד…

שבת שלום!

חירות, רוח וכח: הסיפור של העם שלנו ב-49 יום

חירות, רוח וכח: הסיפור של העם שלנו ב-49 יום

מאת: טובה בירנבאום

התינוקת שלי נולדה בפסח. היא הגיחה לעולם ביום הראשון של חול המועד, היום בו בתקופת המקדש היו מקריבים את קרבן העומר ומתחילים לספור 49 יום עד לחג השבועות. המסע שבין פסח לשבועות, בין השחרור מעבדות לבין קבלת קודקס חוקים שהפך אותנו מאוסף של עבדים נוודים לחברה מתפקדת- הוא מסע מרתק ועמוס במשמעות. אמנם אני לא אדם שנשאב בקלות לסימליות, אבל איני יכולה שלא לחשוב על המסע הקולקטיבי התרבותי שלנו, ועל המסע האישי אותו התחילה התינוקת שלי ביום בו נשמה את נשימותיה הראשונות.

אם נרד לרגע מהררי המטאפורות ונתבונן במשמעות המקורית של ספירת העומר, נראה כי בסך הכול מדובר פה במסורת חקלאית פשוטה ששימרה במשך דורות את הידיעה כי בין קציר השעורה לקציר החיטה מפרידים שבעה שבועות. חג הפסח, במקורו החקלאי הוא חג קציר השעורה, וחג השבועות הוא חג קציר החיטה. בעידן בו תנובת האדמה ועונות השנה היו תמצית החיים- כל המועדים המיוחדים והחגים ציינו את נקודות הציון של הטבע, שמעניק לנו את קיומנו.

התרבות היהודית, כפי שעשתה כמעט לכל מועד בשנה, ירשה מתרבויות עתיקות מועדים וימים מיוחדים ועטתה עליהם את הסיפור שלנו, את האופן בו נהיינו לעם ואת הערכים הנלווים לכך שכדאי לנו לשמר. כך הפך פסח בתנ"ך לחג בו שברנו את עול של מצריים מעלינו, והרבה יתר מאוחר, בתקופת חז"ל, הפך חג השבועות לחג מתן תורה.

כמה מרתקת העובדה שבתוך 49 הימים הללו התקבצו להם, במשך הזמן והדורות, ימים וחגים נוספים, שאם נתבונן במהלך הכולל שהם מייצרים- אפשר לומר שהם שבים ובוחנים את אותו מושג שוב ושוב- את מושג החירות.

נעזוב לרגע את הרצף ההיסטורי ונתבונן ברצף הקלנדרי של לוח השנה, וזהו המהלך שנגלה: פסח, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות, ל"ג בעומר, שבועות. תוך כדי המסע מעבדות לחירות, מחוסר שליטה מוחלטת על ההוויה שלנו ועד לעיצוב חברה בעלת חוקים וערכים משלה, אנו מבקרים בתחנות מקבילות בהיסטוריה שחוזרת על עצמה, ודורשת התבוננות מחודשת:

גם לאחר דורות רבים בהם ישבנו כל שנה סביב שולחן הסדר וחגגנו את חירותנו, מצאנו את עצמינו בחשכת שעבוד שלא ידענו כמותה ולא שיערנו שנשוב אליה. יום השואה, שמציין את האסון הקשה ביותר שידענו כעם, והתרחש לפני זמן מועט כל כך, מחזיר אותנו אל השיעבוד והאפילה, וזאת רק שבוע לאחר שסיימנו לציין את שמחת היציאה מעבדות מצריים אל החירות.

יום הזיכרון, שעומד על סיפו של יום העצמאות, מזכיר לנו שבניגוד ליציאת מצריים, שהתרחשה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, אלא ע"י הקב"ה בעצמו- את החירות והעצמאות שלנו בעידן המודרני יצרנו אנו בעצמינו עבור עצמינו. שילמנו את המחיר הכבד מכל על מנת לצלוח את המסע הבלתי אפשרי מעבדות לחירות, והפעם לא בעזרת עשר מכות ולא בעזרת קריעת ים, אלא רק מכה אחת- זו הקשה והכואבת מכל- מכת דם- של בנינו, אחינו ואבותינו. הפעם לא חיכינו 400 שנה למשה, שליח האל, שיבוא ויגאלנו, אלא גאלנו את עצמנו ביד חזקה, בזרוע נטויה ובחיים צעירים כל כך שנגדעו באיבם.

בתוך מסע הדילוגים המטורף הזה בין התנ"ך (פסח ושבועות), התלמוד (חג מתן תורה) והעידן המודרני (שואה, זיכרון ועצמאות) בו מושג החירות ומחיריה נבחנים שוב ושוב בכל שנה ומספרים את תמצית הסיפור שלנו כעם, ל"ג בעומר לוקח אותנו אל המאה שנייה לספירה- אל מרד בר כוכבא ואל רבי שמעון בר יוחאי- סמל המיסטיקה והזוהר. היום המזר והלא כ"כ ברור הזה אוחז בעיני בתמצית השאלה הקשה ביותר שעלינו לשאול את עצמינו היום, ערב יום הזיכרון והעצמאות ה69:

בר כוכבא המיט על העם שלנו אסון נורא; דור לאחר חורבן בית המקדש השני, בעידודו של רבי עקיבא, הוא הוביל מרד אבוד מראש ברומאים, והביא לחורבנה הסופי של יהודה. התלמוד לא יכול היה להשחיר יותר את דמותו של בר כוכבא, ומתאר אותו כביריון אימפולסיבי שיכור כוח שגרם לנהרות דם להישפך ברחובות. בעוד שחז"ל הוקיעו אותו על מנת להעביר מסר חד משמעי לגבי מחירו המר של שיכרון כח- הציונות, שחיפשה מודלים להזדהות עבור הנוער, שלפה את בר כוכבא מתוך ההיסטורה והאדירה אותו כגיבור ללא חת. ל"ג בעומר של הציונות מזוהה, אמנם, עם בר כוכבא, הגיבור המפוקפק, אך ל"ג בעומר המסורתי מזוהה עם רבי שמעון בר יוחאי שמסמל את ההתמסרות המוחלטת לרוח וללימוד. זהו אותו רבי שמעון שיושב 12 שנה במערה, אוכל חרובים, שותה מים  לומד תורה ומתנתק מן העולם. בדיוק מדימוי היהודי הזה- הרכון על הספרים והולך כצאן לטבח- ביקשו החלוצים להתנער, כיון שעבורם, הרוח לבדה לא תגן עלינו ויציאת מצריים היתה רק פעם אחת ולא תחזור.

ל"ג בעומר, שמופיע בלוח השנה בין פסח לשבועות, בין רצף חגים חקלאיים מחד לבין סיפור של חירות וגאולה; סמוך ליום השואה, הזיכרון והעצמאות, שמספרים את סיפור הגאולה המודרני בו נס לא קרה לנו, אלא אנו בכוחנו גאלנו את עצמינו, מציע לנו להתבונן במתח שבין כח הרוח לכח הזרוע, בין פסיביות לשכרון כח, ולבדוק את עצמינו והיכן אנו רוצים להיות עוד שנה, בחג העצמאות השבעים: האם אנו, כעם, שמסוגלים להגן על עצמינו, יודעים לרסן את עצמינו כעת, כשהכח בידינו? האם, לצד זאת, אנו מודעים לסכנה בהישאבות והתמסרות טוטאלית לרוח, אך מודעים לחשיבות העליונה של סיפור, תרבות ורוח, שנותנים סיבה לכל זה ומאפשרים לנו לדעת מי אנחנו?

הילדה שלי, שנולדה בפאלו אלטו בפסח לפני שנה, מתחילה כעת את המסע האישי שלה. היא תלמד על שעבוד וגאולה, היא תתבונן במדינת ישראל העצמאית והחזקה ועל האופן בו היא משתמשת בכוחה; היא תתבונן במדינה היהודית שעדין מחפשת את משמעות היותה יהודית; וכולי תקווה שהיא תחוש גאווה. כולי תקווה שהסיפור שלה והסיפור של העם שלה ימצאו נקודות השקה ויהוו עבורה מקור כח והשראה. כולי תפילה שלא רק היא אלא כולנו נשכיל להבין את עומק האחריות של להיות עם חופשי בארצינו.

חג עצמאות שמח!