פרשת וארא: לתפוס את המנכ"ל בשירותים

פרשת וארא: לתפוס את המנכ"ל בשירותים

מאת אייל עקיבא

מכירים את זה שעוד פעם מנסחים מחדש את החזון של החברה? ואז כל מצגת, כל ישיבת צוות, כל מפגש מחלקה שנפתח בעצלתיים, כל "כל ידיים" – כולם מתחילים בציטוט הגרסה החדשה של החזון. מילים יפות וגבוהות שקשה להבין איך בדיוק לתרגם אותן למה שמאן דהוא עושה כל יום, או כל שבוע, או אפילו כל חודש. דברים שמכוונים אל עתיד סמוי מן העין, מתישהו, כשזאבים וכבשים יחלקו את אותו ה cubicle, כשנכבוש את העולם. למען האמת – כבר די קשה לחזור ולשמוע את אותן המילים שוב ושוב.

השראה או פיהוק? מה מתעורר בנו כשאנחנו באמת חושבים על החזון הזה?

ובכן, אם נחזור 3,500 שנה אחורה, נגלה שבמקרים רבים, הסבלנות שלנו למילים גבוהות היתה, וכנראה תמיד תהיה קצרה (למעט בקרב חוגים אקדמיים חמורי-סבר). רק בשבוע שעבר, משה רבנו שמע את ההבטחה הדרמטית לשחרר את העם העברי ממצרים – במילים אלה: "אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים". מלא ריגשה ובעיניים נוצצות הוא עומד מול העם, מגיש להם את החזון, וזוכה… להתעלמות מוחלטת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

אז למה אנחנו, עכשיו כמו אז, לא מקשיבים לחזון? הפסוקים נותנים תשובה ברורה: קוצר רוח ועבודה קשה.

"עבודה קשה"

עבודה קשה. ציור מצרי עתיק בעיבוד של נעמה עקיבא

ייתכן ומה שהעסיק את העם הוא עבודה קשה, "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה", כלומר מטלות היומיום- השלמת המשימה שתמנע טעימת טעמו המר של השוט. דברי משה עברו גבוה מעל לאוזניהם, במיוחד שגם הזמן בין מילוי משימה אחת לרעותה, מתמלא בבילוי במעבר מרשת חברתית אחת לשניה (איור 1). כשעובדים נמצאים במצב של אינרציה יומיומית, מתקדמים באופן לינארי קדימה, קשה לשמוע על קפיצות דרך ותחזיות להתקדמות בקצב מעריכי אל עבר עתיד אחר.

לחלופין, אותה הבטחה שפורס בפניהם משה נשמעת להם כמו הצעה להחליף מנהל! את המנהל הנוכחי הם לא אוהבים, בלשון המעטה, אבל אחרי שנים רבות, הגב מתרגל לזווית… אולי לאחר כמה דורות של עבדות, יש משהו בסטטוס הזה יכול להתפרש כ "Job Security": בהכרה המלאה של העבודה ושל הבוס יש נחמה מסוימת. בהבטחתו של משה שמענו: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". לא היה ברור מה רוצה ומה ירצה האלוהים החדש שלהם. יש לזכור כי פרעה המצרי לא היה "שליח של אל", אלא אלוהים בכבודו ובעצמו.  מסופר אפילו שהוא היה כל כל אלוהי, עד שהעובדים והעבדים שלו לא האמינו שהוא אפילו צריך ללכת לשירותים. "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר". ופירש רש"י, הנה יצא המימה: לִנְקָבָיו; שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְקָבָיו, וּמַשְׁכִּים וְיוֹצֵא לַנִּילוּס וְעוֹשֶׂה שָׁם צְרָכָיו. משה מצוּוה לפגוש את המנכ"ל בשירותים, ולבקש ממנו בקשה גדולה כשהוא במצב אנושי למדי…

"קוצר רוח"

אולי הקושי להקשיב טמון במשה עצמו, שחזר והעיד על עצמו: "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם", "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". אכן, בבית הספר למדנו שמשה היה גמגמן – לכן לעם לא היתה סבלנות לשמוע את דבריו. אבל עתה קשה לי להאמין להסבר זה. ספר דברים מתחיל במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ואז הוא נואם ספר שלם בפני העם כולו…). משה הוא כל כולו איש דברים. אולי "כבד פה" פירושו שמשה יכול היה לדבר רק גבוהה-גבוהה ואינו יכול לדבר ברמה של "עמך"; לא מסוגל להגיע למסיבות בר-מצווה ומימונות, ולכן העם לא שומע. "ערל שפתיים" – ייתכן שסבל משפה שסועה, וייתכן ששפתיים כאן הן מלשון גבול (שפה), כלומר לא נהג לשים סייג לדבריו, לא נהג להתנסח בצורה דיפלומטית. למנהיג כזה קשה לשמוע.

אם מדובר בחסרונותיו של משה – אחיו מונה להיות לו לפה (וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ), אחד שיתרגם את החזון למילים הנכונות (במילים אחרות, CTO: Chief Talking Officer). אם מדובר בחסרונותיו של העם, ובכן… את העם אי אפשר להחליף. למעשה, משה ואהרון מצווים לקבל את האחריות להתמודד עם העם, על אף שהוא "בעייתי"-  ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. על מה בדיוק מצווים משה ואהרון? יש המפרשים שהם מחוייבים להתמודד עם עם עיקש, לקחת אחריות על משימה ששכרה הנפוץ – כפיות טובה. אולי זו קריאה ואזהרה לכל מי שנוטל את מושכות ההנהגה באופן כללי, ובאופן מיוחד- במקרה של העם העברי.

בסופו של דבר, עם קצת עזרה מלמעלה ועשר מכות נמרצות בישבנם של המצרים – בני ישראל אכן יוצאים ממצרים. הם נגמלים מן העבודה הקשה, אך תוך כדי הליכה במדבר הם מתלוננים לא מעט ושומרים על קוצר הרוח האופייני. הפרשה שלנו היא ירייה הפתיחה של יציאת מצריים, בה מתקיים חיבור למטרה ארוכת טווח. אז אולי בכל זאת כדאי להקשיב לחזון!

תודות: ר' שלמה יצחקי, ישעיהו לייבוביץ', רבי לוי בן גרשום, פרוייקט ספריה, יצחק בן אהרון, יוסף בן שלמה ויעל יחיאלי.

פרשת שמות: על שפרה, פועה ולידה בארץ זרה

פרשת שמות: על שפרה, פועה ולידה בארץ זרה

מאת: גלי בק

כששמעתי שבפרשת השבוע מופיע הסיפור על המיילדות שפרה ופועה ראיתי זאת כהזדמנות לחבר את העשיה היומית שלי לטקסט עתיק ומוכר. בעצם מצאתי קשר הדוק למה שנשים ואמהות חוו פעם למה שאמהות ומשפחות חוות גם עכשיו. הריון, לידה והורות הן תקופות שבירות ורגישות כמו גם מעצבות ועוצמתיות וחוצות זמנים ותרבויות.

Photo by iStock/deng qiufeng

בתחילת פרשת שמות אני פוגשת את גדלות הנפש של המיילדות העבריות -פועה ושפרה. בסיפור המסופר יעקב ובניו ירדו מצרימה, העם השתקע שם, וכשיוסף נפטר והתחלפה המנהיגות, הם הפכו לעבדים. המיילדות מתבקשות להמית כל בן זכר והן מפרות את הצו ומשאירות את הזכרים בחיים. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

פרעה יודע מדוע הוא מבקש להמית כל בן זכר שנולד. פגיעה בתינוקות היא פגיעה בבטן הרכה, תרתי משמע, של כל אם, משפחה, קהילה, עם.

אני מתרגשת כל פעם מחדש מכל תינוק ותינוקת שאני פוגשת וחושבת איך כל לידה היא נס בריאה, על כמה חכם הטבע ועל מה צריך לקרות כדי שתינוק יוולד לעולם. כמה ניסים טבעיים קטנים כגדולים צריכים לחבור יחד כדי שאמהות יחזיקו את פרי בטנן בידן. כולנו יודעים כיצד הריון מתחיל (גם כשיש קושי) ועד כמה מהלך ההריון מלווה במתח וציפיה כי יסתיים בבריאות ובחיים והתפילה שהלידה תעבור בשלום ללא סיבוכים מיותרים. שפרה ופועה, כמו מיילדות לאורך הדורות, מקדשות את החיים ומאפשרות לנשים לממש את זכותן ללדת תינוקות.

אני קוראת וישר חושבת על בלהה, דודה שלי, המיילדת המופלאה שעזרה לי ללדת את בני הצעיר עומר. בלהה היתה שם בשבילי, עשתה עימי חסד כשחדר ניתוח היה מוכן לקראת ניתוח והיא ידעה כי משאלת ליבי וגופי היא ללדת ויב״ק (לידה נרתיקית אחרי לידה קיסרית).

במהלך השנים פגשתי מאות אמהות אחרי לידה ולכל אחת סיפור לידה משלה, סיפור מיוחד שמלווה תמיד בהתרגשות, פחד,כאב, שמחה, שליטה (או חוסר שליטה), תמיכה ומה לא. ההריון גם כך מלווה בחרדות ופחדים מיום הלידה, מסופו ואני גם יודעת ומכירה איך זה כשלא הכל הולך כמו שחלמנו ופיללנו. אך משאלת הלב והגוף של כולן היא ללדת תינוק בריא חי ונושם.

אני חושבת על הנשים והזוגות היהודים במצרים וחשה את המתח והלחץ בעקבות הגזירה של פרעה.  החרדה ללדת בן זכר כשאת יודעת שיש גזירה שכזו עם החשש שתינוקך ידון למוות ולא לחיים ורק בגלל שבן זכר הוא. התקווה ללדת בנות מתוך פחד שמחליפה את ההתרגשות וציפיה הטבעית ללדת פרי בטן ולא משנה מינו.

ופועה ושפרה, כמו בלהה שלי, היו שם בשביל האמהות, באומץ רב, כשהן מסכנות את עצמן, אך נאמנות לתפקידן ולשליחות שלהן לעזור לנשים ללדת ולקדש את החיים.

בסיפור הזה ישנם מספר אלמנטים חזקים ומורכבים שמהדהדים גם לחוויה שלנו כאן. אני חושבת על הנשים במצרים, שיולדות בארץ זרה, על הקושי ללדת ולגדל ילדים בתרבות שונה, שפה אחרת ומרחק פיזי ורגשי מהמשפחה והחברות.

לפני עשר שנים כשרק הגענו לעמק ואני אמא צעירה בארץ זרה, יצא ליבי לנשים שזה אך הפכו לאמהות, רציתי להיות כאן בשבילן. הקמתי את קבוצת אמהות מדברות ב-ICC ששם לו למטרה להוות בית רחוק מהבית. האמהות אז וגם היום רחוקות מהבית, מהמשפחה, ממקורות התמיכה והשייכות. בהמשך הקמנו את "ליבי – בית לגדול בו" כשמו כן הוא בית. בית שעוטף, מלווה ותומך נשים, אמהות ומשפחות כבר בהריון, דרך הלידה וההורות הראשונית. היום בליבי אנו מציעים פעילויות, הרצאות, סדנאות ומפגשים שמטרתם להעשיר, לתמוך ולהעצים זוגות ומשפחות צעירות הן ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית והקהילתית. והכל נולד מתוך צורך אמיתי בקהילה שלנו.

מוזמנים להצטרף ולהרגיש בבית:https://www.paloaltojcc.org/Libi

השנה אף חדשנו במנוי שנתי משתלם במיוחד, עליו תוכלו להתרשם ולהרשם פה

לשנה החדשה אני מאחלת בשמי ובשם כל צוות ליבי שנה פוריה ולידות בריאות.

פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

מאת: יעל יחיאלי

מה יהיה אחרי מותנו? זו שאלה שהאנושות מאז ומתמיד מתמודדת איתה. אני בטוחה שהמחשבות על המוות עוברות בראש לכל אחד ואחת מאיתנו מידי פעם. זה חלק מהחיים. במצב של הגירה מתעוררות עוד שאלות, איך נתמודד עם מוות של אדם קרוב בישראל, באלו מקרים ניסע חזרה, באיזו דרך ניתן להתאבל מכאן, האם יש לנו מחשבות איפה אנחנו נרצה להיקבר בבוא היום, מה המקום של הקהילה סביבנו במצב של אבל.

Photo by istock/ pixinoo

פרשת ויחי, מספרת את סיפור פרידתו של יעקב ממשפחתו. יעקב נמצא על ערש דווי במצרים, אליה היגרו בגלל הרעב שהיה בארץ כנען. בזכות יוסף, הבן האבוד, שביסס את חייו שם, הם היגרו למקום שבו יש אוכל והקימו שם חיים, קהילה. רגע לפני שהמשפחה הזו הופכת לעם, ולמסע הארוך ממצרים לישראל אנחנו נפרדים מיעקב ובסוף הפרשה גם מיוסף. אמנם קוראים לה פרשת ויחי אבל יש בה לא מעט עיסוק במוות.

הפרשה מתחילה עם בקשתו של יעקב מבניו –  אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם

בקשתו האחרונה של יעקב – אני רוצה להיקבר יחד עם אבותי, ובהמשך הפרשה הוא חוזר על הבקשה – אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

אפשר ממש לשמוע את התחינה שלו. הוא מבהיר שוב ושוב שזה חשוב לו, הוא יודע איפה הוא רוצה להיקבר. בספר בראשית יש לא מעט עיסוק במוות כי זה סיפור של דמויות – לידתם ומותם. מספר בראשית עד היום המסורת היהודית לוקחת חלק ממנהגי האבלות, מערת המכפלה היא המקום שאברהם קנה בשביל לקבור את שרה אשתו. והדורות הבאים בספר גם נקברו שם. יעקב מסמן לבניו, אני רוצה לחזור, להיקבר שם.

הקריאה של הסצינה הזו מכאן, מעלה שאלות שאולי ביום יום אפשר להימנע מהן, על אף שהן חלק מהחיים. מוות הוא חלק מהחיים. בקריאת הפסוקים האלו אפשר לנסות להיכנס לראש של יעקב למה זה היה חשוב לו, האם זה בגלל החיבור לעבר, למקום שבו נמצאים אבותיו ואמותיו, או לעתיד, במחשבה או ידיעה שילדיו יחזרו לשם. אולי זו עבודה של העורך המקראי שכבר מסמן את המעבר לספר שמות, שבו מתחיל סיפור של הדרך ממצרים חזרה לארץ כנען. אני חושבת על דורות של יהודים/ות שקראו את הפרשה הזו שנה אחרי שנה ברחבי הגלובוס ואצל חלק מהא/נשים אני בטוחה שזה נטע את הכמיהה הזו להיקבר בארץ ישראל.

ומה איתנו? האם אלו מחשבות שעוברות עלינו מידי פעם? אני בטוחה שכן. האם יש לנו תשובות חד משמעיות כמו של יעקב? לא בטוח ואולי טוב שכך. לפנחס שדה יש מחשבות אחרות על אחרי מותו, הוא גם יודע איפה הוא רוצה להיקבר אבל ממניעים אחרים:

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון

נשב את ואני אל החלון

איזה אושר יהיה זה נשב דומם כך

את תהיי שלי אני שלך

נזכור אך לא נאמר דבר

כל שסבלנו כל שעבר

שנות אור של אחר צהריים אינסופי

נצחים באים נצחים חולפים

נחל השאול שחור ירקרק לאט

בכל מלוא היקום אני ואת.

בסוף הפרשה מגיע מותו של יוסף, בפסוקים האחרונים יוסף מודיע לאחיו שעוד מעט הוא ימות ואלוהים יעלה אותם אל הארץ שנשבע לאברהם יצחק ויעקב. בניגוד ליעקב, יוסף לא מבקש שיקברו אותו במערת המכפלה, אבל הוא אומר להם, כשאתם מתחילים את המסע שלכם לארץ – תקחו אתכם את עצמותי. ועד שזה יקרה הוא ינוח בארון במצרים.

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

בפרשה אחת יש שתי אפשרויות של מה לעשות במצב של מוות בתקופה של הגירה. וכמובן שיש עוד אפשרויות. פרשת השבוע נותנת לנו הזדמנות לחשוב על הסוגיה של מוות, לשאול את השאלות ואולי למצוא כיוונים למה אנחנו רוצים שיקרה אחרי מותנו.

בתקופה האחרונה התחלנו בתוך הצוות של ה-ICC  לעסוק בנושא של מוות ואבלות מתוך מחשבה על המענה הקהילתי שלנו למצבים של מוות ואבלות.

ביום שלישי הקרוב מתחילה להתגבש וועדה שתעסוק בנושא, אם מעניין אתכם להצטרף, צרו קשר- rantebi@paloaltojcc.org.

שבת שלום

פרשת ויקהל: לא צריך לחכות לטראומה כדי ליצור חברה שוויונית

פרשת ויקהל: לא צריך לחכות לטראומה כדי ליצור חברה שוויונית

מאת: מעיין ארזי מלינרסקי

פרשת ‘ויקהל’ מהווה סגירה מושלמת של הפרשות הקודמות, ומתארת בדקדוק רב את עבודת הבניה והקמתו של המשכן, לאחר הכנות רבות. מיד בפתיחת הפרשה משה אוסף את העם ונותן את האות לפתיחת גיוס ההמונים הראשון בהיסטוריה – “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה” (שמות ל”ה 4-5).

עם ישראל נקרא לתרומה בכל מימד אפשרי – בכסף, ברכוש ובעבודה הכוללת מלאכות שונות, כשרונות מדויקים ועוד ועוד לפי רשימה מדויקת ומפורטת שמשה פורס בפני העם. ההתגייסות מדהימה! אפשר ממש לדמיין את הכלים והציוד נערמים, את האנשים שמתאספים, את הנשים שרותמות את כשרונן וכליהן ואת הידיים הרבות שמתחילות לעבוד יחד, בתיאום מושלם ובניהולם של המוסמכים לדבר. כולם, כולל כולם, הם אנשים בעלי “חכמת לב” כפי שמופיע לאורך כל הפרשה, התרומות וההירתמות גם הם לפי מידת הלב: “וְכָל-חֲכַם-לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה” (שמות ל”ה 10).

אפשר היה להמשיך ולאסוף תרומות אל מול המוטיבציה הגבוהה של העם לתרום ולקחת חלק בפרויקט החשוב הזה, אבל מול כתב הכמויות המקורי ויעד הגיוס – המכסה הושלמה ועל כן משה מבקש להפסיק לתרום: “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות ל”ו 5-7).

משה מציע לנו פה מודל של מנהיגות שמחויבת לבקשותיה המקוריות, לצניעות ולאחריות. מנהיגות שמבינה שאיחוד וגיבוש ייעשו דרך רתימת כל אחד ואחת. ראו עד כמה חשוב לקחת חלק במידה הנכונה על מנת לאחד את העם סביב המשכן – אותו סמל אלוהי, שאמור להיות מרכז הרוח הפיזי של עם ישראל. והרי בעבודת כפיים, בנתינה אישית ובחיבור של הלב ושל הנשמה יוכל העם לקחת חלק במעשה הגדול ולהרגיש שייכות ואפילו בעלות. יחד עם זאת – אסור להתבלבל, הלב הוא מפתח מרכזי.

כאשר מנהיגות בישראל של 2019 מקיימת מימון המונים סלקטיבי ואין סופי, ממימון חליפות ועד הוצאות משפט, קשה שלא לתהות מהי המטרה המשותפת. בוודאי ששנאת האחר אינה נרטיב משותף שמסוגל ללכד באמת את החברה הישראלית. מדינת ישראל קמה מתוך שבר גדול, לבנייתה הצטרפו בנתינה ובתרומה אין סוף ידיים עובדות ולבבות חכמים. אין צורך לחכות לטראומה לאומית כדי להירתם למען בנייתה של חברה שוויונית וצודקת, אם כי יש שיאמרו שאנחנו כבר חיים טראומה מודרנית של חברה מפולגת ומוסתת.

לפרשת ‘ויקהל’ מצטרפת הקריאה בפרשת ‘שקלים’. אקח ממנה ציווי אחד והוא המס לטובת המשכן המבקש חצי שקל באופן שוויוני – “הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל” (שמות ל’ 15). בתוך מס זה מקופל מסר פשוט של שוויון במעשה ובזכות. זו אותה הנחת עבודה בסיסית שאם כולם יתרמו וירגישו שווים, כולם ירגישו שייכים.

אי השוויון החברתי ניכר כיום בכל מקום. רק השבוע התפרסמו נתוני הגידול המרשימים בתלמידי ישיבות ואברכים, ולעומתם תלמידי החכמים החילוניים נותרים מאחור בחושך – עם תרומה גדולה של עשייה חברתית, שירות צבאי ולימוד תורה.

העיקרון הידוע של ‘איש אשר ידבנו ליבו’ לא עובד לנו כאן. ההירתמות והתרומה של ציבור רחב בישראל לא מצליחה לחזק את תחושת השייכות והבעלות שלו על הבית. שוויון בנטל הוא לא המצאה של השמאל, ולא של ציבור חילוני עייף. זה היה שם לפנינו ומוטב שנחזור לשם מהר ככל האפשר.

 

*מעיין ארזי מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ״ה.

פרשת כי תישא: מה לחטא העגל ולבחירות בישראל?

פרשת כי תישא: מה לחטא העגל ולבחירות בישראל?

מאת: אברהם אייזן

פרשת ‘כי תישא’ גדושה בהתרחשויות: המשך הלכות בניית המשכן וההתגייסות הכללית לבניינו, מגוון רחב של הלכות העוסקות במועדי השנה ותיאורו של האירוע המכונן, חטא העגל, המציב אתגר מנהיגותי לצמד האחים משה ואהרון.

זמן קצר לאחר היציאה הדרמטית ממצרים עולה משה למרום על מנת להביא לעם את דבר האל, אולם הוא בושש מלהגיע. יום רודף לילה וארבעים יום חולפים מבלי שהמנהיג מראה אותות חיים לאחר שנעלם בערפלי ההר. פקפוקי האמונה מכרסמים בכל פה בקרב העם שעד לא מזמן, כלל לא הכיר את הצמד משה ואהרון. ככל שהימים נוקפים החששות מתגברים, והלחץ על אהרון שנשכח מאחור הולך ומתעצם. בצר לו, מנסה האח שורה של תרגילי השהיה: “וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃ וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק” (שמות ל”ב, ב’-ז’).

העם הלהוט למנהיגות ברורה ממלא אחר הוראותיו של אהרון. חיש מהר ניצב מולם עגל הזהב המסמל את הכמיהה לביטחון ולממשות במקום החידתי והנעלם המדבר מתוך האש והעשן. הגחתו של העגל מנפצת באחת את האידיליה השמימית בה נתון משה הלומד חוכמה מפי הגבורה,

“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב”, ז’-ח’).

באופן מפתיע ברגע האמת, האל מפיל את כל האחריות על משה. הוא לבדו העלה אותם מארץ מצרים, הוא ציווה עליהם לא לעבוד אלוהים אחרים ועל כן הכישלון המנהיגותי אינו נתלה בכוח שמימי אלא בו. כך, בבדידות מצמררת ובנפילה קשה מעולמות עליונים של הסתופפות בצל השכינה, מוטח משה לקרקע המציאות בה הוא נזקק להתמודד אל מול עם שכשל במבחן האמונה ובחר לעזוב את המופשט ולעבור לעבוד את הממשי והקונקרטי. המציאות שמתפתחת במהירות אינה מאפשרת זמן למחשבה יתרה; משה יורד מן ההר ופותח במעשים: שבירת הלוחות, הריסת העגל, גיוס תומכים וטבח במתנגדים, ריצוי האל ולבסוף חזרה לשגרה ומתן חוקים ומתווה למשימה העתידית, ירושת הארץ המובטחת.

פרשת העגל נושאת עמה שיעור משמעותי במנהיגות. מופעים פירוטכניים גדולים אינם משאירים את חותמם לאורך זמן, ומנהיגות צריכה להיות נוכחת באופן ממשי ברוח ובגוף. לא די בממלא מקום או בחוויה מסעירה שמשאירה את חותמה, כל אלו מתפוגגים במהירות אל מול פני המציאות המשתנה. עם פרוץ המשבר שבמידה רבה הוא בלתי נמנע, המנהיגות נבחנת ביכולתה להתעשת במהירות ולנקוט בפעולה שאינה מסתפקת בניקוי המחנה אלא היא צריכה להנחיל סדר יום אלטרנטיבי. שורה של מעשים קונקרטיים שיאחדו בשנית את העם שכשל, יתנו לו מטרה וייעוד שיאפשרו לו לפעול ביום שלאחר המשבר.

תובנות מנהיגותיות אלו אינן מאבדות מכוחן גם לאחר אלפי שנים. בעודנו ניצבים בעיצומה של מערכת בחירות, בה הדי הגימיקים והפירוטכניקה מסמאים את עינינו, עלינו לזכור את היום שאחרי. יום בו אנו נזקקים למנהיגות מעשית שאינה מנסה לתלות את האשמה בריבונו של עולם, אלא לוקחת אחריות על המציאות האנושית ומנסה לשנותה. לא באמצעות ריב ומדון, אלא דרך גיוס העם סביב מטרות משותפות, המבוססות על מימושם של ערכים המרחיקים אותנו מאלילי זהב כוזבים. עלינו לבחור מנהיגים ומנהיגות שיצביעו על נתיב של משמעות אותנטית, שאינה מתעצבת רק על פי הדי הזמן והסקר.

*אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה- התנועה ליהדות חברתית.