פרשת תצוה: מחשבות לקראת יום הצדק החברתי הבין-לאומי

פרשת תצוה: מחשבות לקראת יום הצדק החברתי הבין-לאומי

מאת: יובל לינדן

הזכרונות של רובנו מסיפורי התנ”ך’ באופן טבעי נוטים להתמקד בסיפורים האנושיים: המריבות המשפחתיות של סיפורי האבות והאמהות, האפוס הלאומי של עם ישראל ביציאה ממצרים לנדודיו המדבריים וכמובן גם המלחמות והתככים של השופטים והמלכים לבית ישראל ויהודה.

הפרשה שלנו השבוע, פרשת ‘תצוה’, לצערנו, לא עונה על אף אחת מהקטגוריות המלהיבות האלה. רחוק מכך. למעשה, מדובר כבר בפרשה שניה ברצף שמורכבת כמעט באופן בלעדי מהוראות והנחיות טכניות להחריד. קריאה בפרשה מעלה תחושה דומה לו היינו קוראים שילוב של הנחיות תפירה של מעצבת אופנה האחראית על תפירת בגדי הכוהנים (אני די בטוח שאפשר לעשות מזה תחרות ריאליטי), הוראות בישול ואפייה של הפרים והאילים וסדרם בטקסי הקורבנות (אני כמעט בטוח שכבר יש תחרות ריאליטי כזאת) ולבסוף גם הוראות ההרכבה של המזבח שעליו צריך לצלות את כל הבשר. למי שמתקשה לדמיין, זה נשמע קצת כמו לקרוא את הוראות ההרכבה של רהיט איקאה שאיכשהו תמיד נשאר לך ממנו שני ברגים שאתה לא בטוח איפה התפספסו.

כשאנחנו חושבים על המטען התרבותי של היהדות אנחנו נוהגים להתמקד במימד הערכי, החברתי ורוחני של הדברים. גם דתיים וגם חילונים לאורך הדורות דיברו רבות על המוסר הלאומי היהודי והגדיל לעשות אשר גינצבורג, “אחד העם”, אשר כתב מאמר בשם זה בו ניסה למקד את השיח הציוני של תקופתו ברעיונות הערכיים הנמצאים ביסודות היהדות.

אז מה הקשר בין השניים? איך אנחנו קושרים בין הליבה המוסרית-ערכית של היהדות לבין הנחיות התפירה, הבישול וההרכבה של הטקסיות היהודית העתיקה במשכן? תשובה אפשרית נעוצה בפרק כ”ח פסוק ג’, בראשית הפרשה: “וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי”.

שני צירופי הלשון המופיעים פה, “חכמי לב” ו-“רוח חכמה”, נראים קצת מאולצים ולא קשורים. הרי חכמה נחשב כנושא אחד ולב כנושא אחר שאינו בהכרח קשור. גם ענייני “רוח” לא תמיד מתיישבים ולפעמים אפילו באים בסתירה לענייני “חכמה”. השימוש של שני ביטויים אלה בסמיכות אחד לשני עשוי ללמד אותנו שיעור קצר בחיבור בין המחשבה והמעשה.

ביום רביעי הקרוב, ה-20 לפברואר, חל “יום הצדק החברתי הבין-לאומי”. יכול מאוד להיות שלא ידעתם שקיים יום כזה ושהוא ממשמש ובא עלינו לטובה, אבל את המונח “צדק חברתי” שמעתם גם שמעתם אם אתם חיים במדינת ישראל בעשור האחרון.

קצת כמו האסוציאציות התנ”כיות שלנו והמחשבות שלנו על המטען התרבותי של היהדות, גם האסוציאציה שלנו באשר למשמעות של המונח “צדק חברתי” קשורה יותר בסיפורים אנושיים ובשיח ערכי ורעיוני. אך טעות היא לחשוב שניתן להגשים את ערכי הצדק החברתי וליישם אותם בחברה בלי לעבור דרך הוראות הרכבה משמימות למראה ותכניות עבודה מפורטות לרמת חוט השני, שוק האיל או טבעת הנחושת.

אם אנחנו חפצים בהשגת אותו מושג חמקמק בשם “צדק חברתי”, אין מנוס מחיבור הלב והרוח לחכמה והמחשבה בדרך שתוביל אותנו, צעד אחרי צעד, חוט שזור בחוט ובורג אחרי בורג בדרך הארוכה והמפרכת להגשמתו.

עונת בחירות היא זמן רע, לכאורה, לתכניות מפורטות שכאלה. הסלוגן הקליט בלבן-ירוק על גבי שחור צריך לתפוס את העין ולשבות את הלב. אין יועץ אסטרטגי אחד בכל הארץ שידרבן את המועמד שלו לפרסם מסמך בסגנון פרשת תצוה, בה יפורק ויפורט רעיון “הצדק החברתי” לכדי מסמך מקיף היורד לדקויות הקטנות והמשמימות במטרה לפתור את מצוקת מערכת הבריאות, או צמצום תופעת הילדים מתחת לקו העוני.

ואולי זו נאיביות. הרי גם אני לא מצליח לקרוא לעומק משפט אחרי משפט את סדר הקרבת הקרבנות ואת פירוט הרכבת לוחות הנחושת על המשכן. אבל כשזה מגיע ל”חיים עצמם” ולעתידנו פה בשנים הקרובות – הייתי רוצה לחשוב שאני אתמוך במועמד שיצליח להסביר לי לא רק במה הוא מאמין אלא גם בדרך בה הוא מתכוון להגשים אמונות וערכים אלו בפועל.

 הכותב יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.

פרשת תרומה: כבר לא מסתמכים על הדוד העשיר מאמריקה

פרשת תרומה: כבר לא מסתמכים על הדוד העשיר מאמריקה

מאת: אברהם אייזן

לכל אורכה של מדינת ישראל פרושים מבנים ומיזמים שנבנו הודות לנדיבות ליבם של תורמים שמרביתם חיים מעבר לים ובנדיבות לבם שלחו את כספם לטובת רווחתם של תושבי הארץ: פה מתנ”ס ושם ציוד למחלקת ילדים בבית חולים. המוני שלטים זעירים המעטרים את הנוף עד שהם הפכו לחלק מהמראות הקבועים של חיינו, בהם אנו מביטים באדישות. במקומות מסוימים ההתרגלות לתרומות ולמענקים החיצונים יצרו תהליך של שקיעה והסתמכות על הזולת שהחליפו רצון ויוזמה של הפרט והקבוצה לשפר את מצבם בכוחותיהם שלהם. משפטים כמו, “חכו עוד מעט יגיע כסף מחו”ל והכל יסתדר” או “מה זה משנה, הם תמיד יכולים להביא עוד” יצרו מובלעות של הסתמכות ואדישות כך התרומות שהיו אמורות ליצור ניעות חברתית דווקא הובילו לקיבעון ולפגיעה ברוח היזמית של אלו שעבורם קובצו התרומות.

פרשת תרומה מתמודדת עם אתגר זה כחלק מהסיפור הכולל הפיכת  עם ישראל מאוסף של עבדים לעם העומד בזכות עצמו. לאורך מסעם במדבר, הנפרש על פני ספר שמות, עוברים בני ישראל מסע גיבוש שבמהלכו הם מקבלים על עצמם חוקים, מתרגלים לציית להנהגה, טווים סיפור משותף ועתה בפרשתנו, הם מצטווים לבנות את המשכן וכליו. לצד התיאור הטכני והמפורט של כלי המשכן וצורותיהם טמון בתחילת הפרשה עיקרון מנחה ביצירתה של שייכות ומחויבות קהילתית.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם.  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים […] שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן” (שמות, כ”ה, ב’-ז’).

בניית המשכן בפועל הוטלה על יחידים, אולם איסוף חומרי הגלם היווה מעשה קהילתי מהמעלה הראשונה. הבקשה לתרומה מופנית לכלל העם מבלי לנקוב בתעריפי גביה, אלא כל אחד מתבקש לתת על פי צו מצפונו. על מנת לאפשר לכלל שדרות העם להרגיש חלק במעשה הבניה, רשימת התרומות המתבקשת כוללת שורה ארוכה של מוצרים שמותאמים לכל כיס. מהזהב היוקרתי ועד לנחושת, מאבנים טובות שרק עשירים מופלגים יכולים להשיג ועד לשמן פשוט למאור.

ההתגייסות המבוססת על הרצון של כל פרט ופרט לקחת חלק ביצירתו של המרחב המשותף, פותחת פתח להגדרה רחבה יותר של גבולות השייכות והמחויבות. הפניה אל הכלל נושאת עימה מסר מהותי: המוקד הפולחני המהווה את ליבת הקהילה המקראית אינו נחלתם של קבוצות מיוחסות ועשירות, שהודות לתרומתם כלל העם יכול ליהנות מזיו השכינה. אלא מראשיתו המשכן מהווה מיזם משותף בו כלל העם לוקח חלק פעיל. הפניה אל  כלל שכבות העם כבר משלב גיוס המשאבים יוצרת את התשתית הערכית המאפשרת לכולם לחוש שייכות למרכז הפולחני ולערכים אותו הוא מייצג.  תחושת השייכות אליה חותרת התורה באה לידי ביטוי מובהק במילים החותמות את הפיסקה הראשונה הפותחת את הפרשה:  “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” ( שמות, כ”ה, י’). הדגש מושם על העשייה של כלל העם שצריך לפעול באופן פרו-אקטיבי על מנת שהנשגב ישכון בקרבם.

מסר חינוכי זה לא קהה במשך הדורות וגם בימנו אנו הוא רלוונטי מתמיד. על מנת שקהילה באשר היא תחוש שייכות ומחוייבות, עליה לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה. אל לה לחכות לדוד העשיר מאמריקה או מסביון שיבואו ויגאלו אותה, אלא עליה להתגייס, כל אחד ואחת על פי כוחם, על מנת לשים עוד אבן בבניית הבית. המאבקים הציבוריים האחרונים, החל מארגוני סיוע לנשים בזנות דוגמת ‘סלעית’ ועד התארגנויות ספונטניות לתמיכה בחיילים בודדים, אפשרו לתנועות חברתיות לפרוץ. התארגנויות אלו מהוות דוגמא ומופת ליכולת של ציבור רחב ומגוון לקחת אחריות על הסובב אותו מבלי להמתין לישועתם של נדבנים. ההכרה בכוח המשותף וההתגייסות של מספר אנשים רב ככל שניתן לטובת הפיכתו של חזון למציאות יום יומית, מהווה נדבך נוסף בכינונה של חברה ברת קיימא אשר אינה עסוקה רק בהישרדות ובשמירה על הקיים אלא שואפת לקיומה של חברת מופת.

אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך בבינ״ה – התנועה ליהדות חברתית.

פרשת חיי שרה: קריאת ההשכמה ששינתה את יהדות אמריקה

פרשת חיי שרה: קריאת ההשכמה ששינתה את יהדות אמריקה

מאת: טובה בירנבאום

כשהייתי בת 17 רצחו את ראש הממשלה שלי והחיים שלי השתנו ברגע. באותו ערב הבנתי, לחרדתי, שלא כל מה שהמבוגרים אומרים הוא בהכרח נכון או צודק, ובכאב גדול יצאתי למסע ברור זהות שהוביל אותי, בסופו של דבר, להיות מי שאני היום.

רצח רבין יצר משבר עמוק בקרב רבים; וכמו שקורה הרבה פעמים, מתוך שבר וחוסר אונים צומחת עשיה ונולדות יוזמות חשובות. עשרות ארגונים לקידום פלורליזם דתי והידברות בין חלקי החברה הישראלית קמו מיד לאחר הרצח וסללו את הדרך לאחת המהפכות הדרמטיות שהתברכה בהן הארץ שלנו- מהפכת ההתחדשות היהודית. יותר ויותר קהילות מכל רחבי הקשת הדתית והפוליטית החלו לתבוע את מקומן בשיח אודות מהי מדינה יהודית ולאור אילו ערכים עליה להתנהל.

פרשת חיי שרה מתחילה, באופן אירוני, במותה של שרה, ומסתיימת במותו של אברהם. בין מוות אחד למשנהו ישנן שתי חתונות: נישואי יצחק ורבקה ונישואי אברהם עם קטורה. מרוב כל כך הרבה התרחשויות בפרשה אף פעם לא הקדשתי תשומת לב לפרט קטן, לכאורה, אבל עם משמעות עצומה:

"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃ וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה". (בראשית כה)

שני האחים, יצחק וישמעאל, קוברים את אביהם יחד. ישמעאל, האח המגורש, האח שנשללה ממנו ירושה ושאימו נרדפה ע"י גבירתה, חובר לאחיו הצעיר, יצחק, ברגע של אובדן ומוות. קשה לדעת אם המוות של אברהם הוא שאיחד בין האחים ולו לרגע, אבל ההתעכבות של הכתוב על הפרט הזה בהחלט מעניינת.

רגעים חזקים מאוד של סולידריות היו גם השבוע, לאחר האסון הנורא בבית הכנסת בפיטסבורג. הקהילות המוסלמיות, הנוצריות ואחרות הביעו את השתתפותן בצער, גייסו כספים ותמכו בקהילה היהודית בדרכים רבות. לצד ההתרגשות ממחוות חזקות שכאלה, אי אפשר שלא להצטער על כך שרק המוות מאחד בין פלגים, דתות וקהילות.

אבל נקודה אחת בכל זאת מעוררת תקווה: הקהילה היהודית הממוסדת בארצות הברית, שלרוב נמנעת מלהביע דעה קהילתית סביב נושאים טעונים פוליטית, החלה להשמיע קולות ברורים המצדדים בהגבלת אחזקת נשק בארצות הברית ופעילות נחרצת יותר כנגד גילויי גזענות. ראשי קהילות וארגונים יהודיים בארצות הברית תלויים בתמיכה הכלכלית של הציבור שלהם, ועל כן נמצאים בחשש מתמיד מפני נקיטת עמדה לכיוןן מסויים שתרחיק את בעלי הדעה ההפוכה. סוגיות חברתיות מובהקות זוכות לרוב להתעלמות מצד הרבנים בגלל המצב המשתק בו הם נמצאים.

אבל השבוע משהו השתנה. השבוע שמעתי רבנים ומנהיגים הקוראים בגלוי לפעולה סביב סוגיות של נשק, להחמרת האכיפה כנגד פשעי שינאה וחלקם קראו בקול ברור לחברי קהילתם לגשת ולהצביע בבחירות האמצע שיתקיימו בשבוע הבא.

על כן יש בי בכל זאת מעט תקווה. כשם שרצח רבין, שהיווה סטירת לחי וקריאת השכמה לרבים כל כך  בחברה הישראלית, רתם אותם לעשייה חדשה, כך אני צופה שהאסון הנורא בפיטסבורג פתח עידן חדש בשיח היהודי אמריקאי סביב סוגיות חברתיות פוליטיות. אמנם עצוב ומתסכל שרק כאשר הפגיעה היא פגיעה ישירה מתרחשת תנועה שכזו אבל השיתוק החברתי שאוחז במנהיגי הקהילה מתסכל אף יותר.

כרזה אשר יצרו תלמידי ביה"ס בגד כפת ותוצג בתערוכה

לפני עשרים שנה קראו לנו "דור הנרות"; אני תוהה כיצד ייקראו המנהיגים הצעירים שעומדים כעת להוביל את יהדות אמריקה להיות הקהילה הערכית והאקטיביסטית שהיא באמת יכולה וצריכה להיות.

לשמחתי, בני הנוער של הקהילה שלנו יקבלו הזדמנות ללמוד על קריאת ההשכמה שקיבלנו אנחנו לפני 23 שנה בארוע עוצמתי וחשוב שיערך ביום ראשון בג'יסיסי: יצחק רבין סובלנות מול אלימות. ומי יודע, אולי אותם נערים ונערות שיגיעו לצפות בתערוכה ולהשתתף בפעילות החינוכית ביום ראשון יהיו בין מובילי המהפכה שעומדת יהדות אמריקה לעבור בשנים הקרובות.

שבת שלום!

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

אלוהים לא חובש כיפה: מחשבות על תפילה חילונית בפתחו של חודש אלול

אלוהים לא חובש כיפה: מחשבות על תפילה חילונית בפתחו של חודש אלול

מאת: טובה בירנבאום

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לאה גולדברג (כותבת השורות שלמעלה), רחל ויהודה עמיחי היו אנשים חילונים. למה, אם כן, כתבו שירים בהם דיברו לאלוהים?

בימים אלה בהם אני מבלה את הערבים בחזרות לקראת טקס יום כיפור חילוני, שרה יחד עם המוזיקאים הנהדרים שיש לנו כאן בקהילה את אהוד בנאי, נעמי שמר, תהילים ופיוטים עתיקים, אני שוב שואלת את עצמי מהי מהות המושג תפילה עבורי כאדם חילוני.

אלוהים, אם קיים או לא קיים, אינו חלק מהסיפור כאן. כאשר נתכנס כקהילה ביום הקדוש בשנה, אלוהים, עם כל הכבוד ויש כבוד, לא יהיה במרכז. אנחנו והערכים בהם אנו מאמינים יהיו במרכז; הקהילה כישות וערך תהיה במרכז, ושימור התרבות שיקרה לנו כ"כ תהיה במרכז. גם ההלכה לא ממש תמצא מקום בחדר. היא קיימת בבחירתו האינדיבידואלית של כל אחד מן היושבים בו.

כשאני מסבירה למתעניינים מהו יום כיפור חילוני אני מוצאת את עצמי נמנעת מלהשתמש במושגים הקלאסיים של טקס חג קהילתי: תפילה, מחזור תפילות, קדושה, חזנית, ומשתמשת במקבילות לא מוצלחות כמו טקס, חוברת ומבילת טקס. כחילונית רליגיוזית אני מרגישה בנוח להשתמש במושגים היהודיים בהם השתמש סבא שלי וסבא שלו וסבא שלו, וגם אבא שלי, שיעבור מול התיבה (ישמש כחזן) כבכל שנה בבני ברק. קהילתי ואני נהיה חוליה נוספת בשרשת הזו, וכמו שכל קהילה מעצבת לעצמה את חגיה וטקסיה, כך גם אנו. אני גאה להיות חלק מהפסיפס היהודי העשיר והנדיר שלנו ולכן גם אני מתפללת.

בימים כה טרופים בהם העולם ממש משתגע והאלימות גואה, יש מי שיחוש שתפילה היא הדבר האחרון שאנו צריכים לעשות כעת. "שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה" קורא לנו לעשות, לקחת אחריות ולפעול למען עולם טוב יותר. אני נזכרת במילים היפות של אברהם יהושע השל, שאנחנו, הישראלים לא מספיקים מכירים את כתיבתו הגאונית, בהן הוא מדבר על תפילה:

"התפילה מזמינה את האל להיות נוכח בנשמותינו ומנציחה את רצונו בחיינו. תפילה אינה מסוגלת להביא מים לשדות צחיחים ואינה מסוגלת לתקן גשר שבור, וגם לא לבנות מחדש עיר מהריסותיה. אבל תפילה יכולה להשקות מים לנפש צחיחה, יכולה לתקן לב שבור, ממסוגלת לבנות מחדש את רצון האדם מהריסותיו".

(הרב אברהם יהושע השל, סידור 'משכן תפילה', תרגום: הרב אסטבן גוטפריד)

השל היה פעיל זכויות אדם נלהב שלחם לצד מרטין לותר קינג למען שוויון זכויות עבור הקהילה האפרו-אמריקאית בארה"ב, ויחד עם זאת הוא התפלל. הנפש זקוקה למילוי מצברים והתכנסות מיוחדת כציבור עשויה לתת דחיפה ורוח גבית לעשייה ושינוי.

היהדות היא דת פרקטית; היא שמה במרכזה מצוות מעשיות. החילוני שרוצה לתרגם את הלימוד למעשה ואת התפילה לשינוי חברתי יכול גם יכול להשתמש במושגים כמו תשובה, חשבון נפש וסליחה על מנת לפעול למען תיקון העולם.

ביום כיפור הקרוב גם אנחו נדבר אל אלוהים; אלוהים כמושג מחבר שמלכד אנשים סביבו לעשייה. ויחד, כקבוצה אולי נוכל להאיר קצת העולם ולגרש מעט מן החושך.

שבת שלום!

המשבר בין ישראל והתפוצות: באיזה צד אנחנו (הישראלים החיים באמריקה)?

המשבר בין ישראל והתפוצות: באיזה צד אנחנו (הישראלים החיים באמריקה)?

מאת: טובה בירנבאום

ביום שני בערב יציינו יהודים בכל העולם את תשעה באב וייזכרו בשני בתי המקדש שהיו לנו וחרבו. תשעה באב מזכיר לנו בכל שנה שלמעשה רוב רובה של ההיסטוריה שלנו היא גלות. למעשה, אם נדייק, באף שלב בסיפור שלנו לא היינו מרוכזים כולנו יחד בארץ ישראל. עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ בחרו שנים וחצי שבטים להישאר בעבר הירדן המזרחי; במהלך תקופת הבית הראשון גלו מהארץ עשרת השבטים בגלות אשור ובתקופת בית שני היתה בבבל קהילה יהודית חזקה ומשגשגת שממש לא התנצלה על קיומה.

Photo by Chris Yunker

עם היסטוריה עשירה כ"כ בהתפצלויות וחיים מקבילים של קהילות שונות ורחוקות זו מזו, עשויים היינו לצפות שבמרוצת הדורות והשנים נלמד כיצד להתנהל מול העובדה שהציביליזציה היהודית מפוזרת במוקדים שונים בעולם, ולנהוג בחכמה וברגישות כך שכל קהילה תשגשג במקומה, ובמקביל תקיים קשרים ענפים ומפרים עם הקהילות האחרות.

אז זהו שלא. מתחים ותחרות בין המרכזים היהודיים השונים בעולם תמיד היו. פרישתם של שנים וחצי השבטים מהישיבה בארץ לא עברה בקלות, ובימי יהושע כמעט פרצה מלחמת אחים בין שני עברי הירדן; בין קהילת בבל וארץ ישראל בתקופת בית שני היו מתחים ברורים ומלחמה מתמדת על מעמד הבכורה, ובימי הביניים יהודי אשכנז ויהודי ארצות האיסלם לא בהכרח שמרו על קשרים הדוקים בינהם.

יחד עם זאת, על אף ההבנה שמעולם לא הצטיינו המרכזים היהודיים השונים בעולם בכבוד הדדי ובהרמוניה, עדיין כואבת ומכעיסה העובדה כי ישנם יהודים רבים בעולם כיום, שגדלו כיהודים, חיים כיהודים ומגדלים את ילדיהם כיהודים; חיים אורח חיים יהודי מלא ועשיר, אוהבים את התרבות שלהם, יוצרים בה ומשמרים אותה, ועם כל זאת מדינת היהודים אינה מכירה ביהדותם.

ישנם גם יהודים, בארץ ובעולם, שהכותל המערבי הוא סמל עבורם, מרכז ונקודת עוגן זהותית, והעובדה שהכותל הוא כיום בית כנסת אורתודוכסי מונעת מהם לערוך בו טקס דתי כפי שהם מכירים, רגילים ואוהבים משחר ילדותם.

אלה כמובן שתי דוגמאות מן התקופה האחרונה של הטון הצורם המאפיין כיום את מערכת היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם- ישראל וארה"ב. שתי ההחלטות שהתקבלו לאחרונה ע"י ממשלת ישראל בעניין הענקת מונופול הגיור לבתי הדין האורתודוכסיים וביטול מתווה הכותל, שהיווה פשרה בעניין תפילה שוויונית שם, יצרו משבר חמור בין קהילות יהודיות רבות בעולם, ובעיקר זו שבארה"ב, לבין מדינת ישראל.

משבר פנימי עמוק קיים כמובן זה זמן רב בתוככי החברה הישראלית, אך זהו אינו דבר חדש; הדבר החדש הוא שעד כה, על אף המחלוקות, האופן המזלזל וכפוי הטובה בו מתייחסת ישראל ליהדות העולם, חוסר הסובלנות והבורות- יהדות העולם, ובעיקר יהדות ארה"ב, חרקה שיניים והמשיכה לתמוך במדינה הצעירה. האמא הגדולה באמריקה נהגה עד כה להתייחס להתנהגותו של הגור הצעיר והסורר כמשובת נעורים של מדינה צעירה שעוד תצטרך ללמוד איך להתנהג, אך עם כל הבעיות שרובצות תדיר על פתחה- ניתן להעלים עין ולהמשיך לתמוך הן כלכלית והן פוליטית מול הקהילה הבינלאומית.

הפעם קרה דבר חדש. לראשונה נשמעים קולות בקרב גורמים מרכזיים בארה"ב להפסיק את התמיכה האוטומטית בישראל; לראשונה מתחילה להינתן לגיטימציה למי שמצהיר כי לא יבקר בישראל, על אף שהיה נוהג להגיע אליה באופן קבוע, עד שלא יפתר המשבר. נראה כי זהו מצב תקדימי שמסמן עידן חדש ביחסי ישראל והתפוצות וכרגע העתיד נראה פסימי מאוד.

בתור ישראלית-אמריקאית, אני מתבוננת במרחש בהשתאות, בחשש ובבלבול. בתור ישראלית אני מתביישת במדינה שלי, בתור אמריקאית אני נעלבת עד עמקי נשמתי; בתור ישראלית אני נבוכה מהבורות של הישראלים בכל הקשור לחלקה המרכזי של יהדות התפוצות בהקמתה וכינונה של מדינת ישראל, ובתור אמריקאית אני כועסת על כך שאף אחד לא דואג ללמד היסטוריה כמו שצריך.

בתור ישראלית-אמריקאית שהיא, לפחות כרגע, הרבה יותר ישראלית מאמריקאית, אני חשה שעלי לעשות מעשה. אני חשה שההיכרות העמוקה שלי עם החברה והפוליטיקה הישראלית, מחד, וההבנה שלי את יהדות אמריקה, לפחות מעיניים של ישראלית שרואה עצמה חלק מהקהילה היהודית המקומית, מאידך, מאפשר לי ולחברי להשפיע.

האם עלינו לספר ליהודי אמריקה הפגועים כי לא כל הישראלים בורים וכפויי טובה וכי ישנם רבים, טובים, מוכשרים ואמיצים שפועלים יום יום על מנת להגביר את האור ולקדם פלורליזם דתי בישראל ודיאלוג אמיתי עם יהדות התפוצות? האם עלינו לנסות להעביר את המסר לחברינו בישראל שאולי לא מספיק מכירים את יהדות התפוצות? ומה יקרה אם המצב יחמיר ויתרחש נתק אמיתי? באיזה צד נבחר או כיצד נוכל לנסות ולתקן?

בתשעה באב השנה אני בוחרת להתכנס עם חברי האמריקאים והישראלים ולבכות את השבר. לאפשר לעצמינו להשתהות בתוך הכאב, הפגיעה והאכזבה ולבדוק יחד היכן בכל זאת חודר מעט אור דרך הסדקים. להקשיב זה לזה וללמוד יחד על חורבן ובניין, שבר ותיקון.

אם בכל הדורות הללו, למן תקופת יהושע ועד היום, לא למדנו כיצד מנהלים יחסים בריאים בשלט רחוק, אז אולי הגיע הזמן להתחיל. אולי נוכל ללמוד מטעויותיהם של כל הקודמים לנו ולהתחיל לאט אט ליצור דיאלוג מכבד שינסה לאחות את השברים ואף יעז להניח את היסודות למעין מקדש שלישי. לא פיזי חלילה, אלא מרחב שיח בר קיימא שמבקש לחגוג את היהדויות הרבות שקיימות בעולם שלנו ולברך על העושר הנדיר הזה דרך עשייה משותפת ויצירה חדשה.

בבניין ירושלים של כולנו נינוחם