פרשות ניצבים וילך: משהו חדש מתחיל

פרשות ניצבים וילך: משהו חדש מתחיל

מאת: רובי יהושע

פרשות ניצבים וילך הן מן הקצרות שבפרשות התורה. רוב השנים הן נקראות בבית הכנסת ביחד. הן הפרשות האחרונות שבהן משה, כמנהיג ומורה, מלמד את עם ישראל את המצוות האחרונות וגם החשובות ביותר, לפני כניסתם לארץ אחרי ״שאכלו הרבה חול״ בארבעים שנות המדבר. כמה סמלי ששתי פרשיות אלה נקראות בשבת האחרונה לפני ראש השנה, לפני השנה החדשה שאין לנו מושג מה תביא לנו. כמו עם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל שלא ידעו לקראת מה הם הולכים, ממה יתפרנסו ועם מה יכבשו את הארץ. חישבו על המעמד המיוחד ביום הזה שכולם נצבו לפני הכניסה לארץ לפני ה‘. הפרשה מתחילה במילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ":

גם אנו נצבים היום בשבת האחרונה לפני ראש השנה בו כל אחת ואחד מאתנו, ללא יוצא מן הכלל, יעמוד או תעמוד לפני בורא עולם, אבל לא רק לפניו אנו עומדים. כשכולם נעמדים בתור, אנו נצבים וחשופים בפני הקהילה שבה אנו חיים. בזמן שראשי השבטים נצבו לפני ה', הם גם נצבו בפני חוטבי העצים ושואבי המים. כך אנו נצבים גם בפני הורינו, ילדינו, חברנו ושכנינו ונהרהר במעשינו בשנה החולפת. האם ראויים אנו לקבל את האישור ולהמשיך לשנה הבאה? האם דאגנו לזולת? האם שמרנו על הטבע ולא רק כדי שישמור עלינו? האם נהגנו ביושר וחמלה עם כל נותני השירותים? הקופאית בסופר, הגנן, הדוור או המטפלת? על כן נזהר בשבוע הקרוב, להיות רגישים לזולת ולבקש סליחה מבני משפחותינו, שכנינו וחברינו קודם כניסת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, לשלום, ולרפואה.

מחציתה הראשונה של הפרשה היא האָלָה, הברית שנכרתה לדורות בין ישראל לבין אלוהים. אגב ברית זו היא לא ברית בין מדינות או ברית של נבחרי ציבור שנוטים להפר בריתות ורוצים להחזיר את הגלגל לאחור. זו ברית שלא ניתן להתחרט עליה ואין דרך להחזיר עטרה ליושנה. גם הדורות שאחרי דור המדבר, ואנו בתוכם, שלא היו באותו מעמד מחויבים לברית: " וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.  כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" זוהי ברית מעתה ועד עולם שיש איתה גם אזהרה, מפני פניית האדם  מעבודת ה‘ לעבודת אלילים. במקרה שתופר הברית אנו נסבול מפורענות איומה, מחורבן, גלות וחולאים אחרים. אבל יש גם את התיקון והיעוד לעתיד, שתהיה תשובה ועם ישראל יחזור ל-ה‘, ויקיים את המצוות שכתובות בתורה, כלומר להגיע להכרה בו. "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה". השורש ״שוב״ באורח פלא מוזכר לא מעט פעמים בשמות ופעלים שונים בפסוקים הבאים: ״שיבה״, ״השבה״, ״שבות״, ״שבי״ הן חוזרות שוב ושוב כרוכות ומעורות זו בזו. מזכיר לנו את השיבה אל ה‘, אל העבר הטוב, אל המקורות שלנו בלי הבדל של מין, גזע, או כיסוי ראש. השיבה אל הארץ, השמירה על האדמה והטבע, כן, גם לשמור על כדור הארץ שלנו משינויי אקלים. לכל זה יכול נוכל כי ברגע שנשוב כולנו נקבל את כל הטוב: " וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ .. לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. … לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא. הטוב אינו נמצא בשמיים גם לא מעבר לים. הוא ממש פה איתנו ואנו רשאים לעשות טוב.

פסוקים אלו, שמדברים על הטוב, אינם אלא הקדמה לציווי האדיר לפיו האדם מצווה לבחור – (פרק ל פסוק טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. ובהמשך בפסוק יט .. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

האמנם בחירה חופשית? האם אנו אדון לעצמנו?

רבים וטובים מאמינים ושאינם מאמינים ניסו לענות על שאלה זו. האם האדם הוא בין חורין לענות על שאלה זו. כבר בילדותי ובתמימותי חשבתי שפסוק זה לא כתוב נכון. לפי ראות עיני היה צריך להיות: את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע. כלומר מילה והיפוכה ורשאי אתה לבחור כראות עיניך.

לאורך כל ההיסטוריה יש דיון באיזו מידה יש לאדם בחירה. כמובן שגם בתרבות היהודית יש מחלוקת. הרמב״ם, שפינוזה, הרב סעדיה גאון, רבי חסדאי ועוד גדולים אחרים שמפאת חוסר מקום לא הוספתי אותם, נחלקים בסוגיה חשובה זו.

הרמב״ם בהלכות תשובה (פ״ה ה״א) פוסק: רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו.

רב חסדאי (רח״ק) מכוין בדבריו אל תחושה האדם. האדם יכול לבחור אך מחויב מצד המציאות. בפועל אין לו בכלל בחירה אך התורה כיונה לתחושה שלו.

הרב סעדיה גאון (רס״ג) בספרו ״אמונות ודעות״  מציג פסוקים הנוגעים לנושא בחירה חופשית ומוסיף קטע גמרא (ברכות ל״ג ב) ״הכל בידי שמים חוץ ממה שה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. כלומר כל ההתרחשיות נקבעו מראש ללא בחירה חוץ מיראת שמיים.

ברוך שפינוזה, ההוגה היהודי הגדול של הפילוסופיה האתאיסטית, שולל לחלוטין את חופש הבחירה והוא מעגן את האדם בהכרח של מציאות. במילים פשוטות, כל רצון של הנפש נובע מסיבה קודמת, המניעה אותה לבחור בצורה הנוכחית. אין לאדם אפשרות אמיתית לבחור, הוא כפוף לסיבות קודמות.

הרמב״ם מוסיף לענין הבחירה בהקדמה לפרק ח בפרקי אבות עם פרשנות נוספת משלי: כל אדם חייו ללמד ולחנך את בניו ובנותיו גם בערוב ימיו. גם משה, בערוב ימיו, מסיים את תפקידו כמנהיג, ומעביר את דברי ה' ישירות. ללא מתוכים. ישר, אמיתי וחד כמו אב טוב לילדיו. הורה טוב קורא להם ומספר על השבילים שעבר עד להצלחה. האחת קשה, תלולה ומפותלת בראשיתה, קלה ונעימה בסופה. והאחרת קלה, ללא מהמורות אבל אויה לנו קשה ובלתי עבירה בסופה. האב ממליץ ומצווה אתכם לבחור בדרך הראשונה. כך ה' מראה לנו את האפשרויות ומצווה אותנו לבחור בדרך שהוא יודע שתיטיב איתנו. ובחרת בחיים.

גם לנו עכשיו ישנה התלבטות באיזו דרך נלך במלחמה בקורונה. האם להקשיב לשלטונות בכל עיר ועיר שממליצים לחבוש מסיכה גם כשלא נוח ומציק? שסוגרים שבילים בפארק או גם לעיתים סוגרים את הפארק בימים עם רמת זיהום אויר גבוהה? או פשוט לצפצף על כולם וללכת בדרך הקצרה והנוחה אל הלוא ידוע? בלי מסיכה ובלי פארקים. על זה נאמר ״ובחרת בחיים״. בחרנו להקשיב לאחראים על בריאותינו. כדי שנמשיך לחיות אנו מצווים לשמוע למומחי הבריאות שממליצים על מסיכות ששומרות עלינו וגם שומרות שלא נדביק את הסובבים אותנו. שסוגרים אותנו בביתנו מעט ועכשיו, כדי שנוכל ללכת בטבע ״ובשביליו הירוקים״ יותר לאחר מכן.

כי לא רחוק היום, ונשמח כולנו ששמרנו על עצמינו, על משפחותינו ועל הטבע שסביבנו. למענינו.

שבת שלום ושנה טובה לכולם.

פרשת "כי תבוא": על הכרת תודה והמתנה לביאת המשיח

פרשת "כי תבוא": על הכרת תודה והמתנה לביאת המשיח

מאת: ורד גאני קציר

"דע מאין באת ולאן אתה הולך" (משנה, מסכת אבותפרק ג, משנה א) ומאחר ואנו כבר במאה ה-21 אוסיף ואכתוב "דעי מאין באת ולאן את הולכת" ובאותה נשימה אני מהרהרת במחשבה על כתיבת מסכת אמהות ועל כיצד קהילה שלמה כבר החלה בכך, שבעצם קולנו כבר נשמע ומשפיע, אך הדרך עודנה ארוכה. 

פרשת כי תבוא בסוף ספר דברים היא למעשה החלק האחרון של נאום משה בפני בני ובנות ישראל, לקראת כניסתם ארצה. הפרשה, אשר מתחילה במילים "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ", הינה המקור לציווים רבים של עשה ואל תעשה הניתנות מפי משה, לבני ישראל, הנמצאים מעבר הירדן ומחכים לחצותו אל עבר הארץ המובטחת. אולם המצווה הראשונה לאחר קבלת הנחלה, היא דווקא מצוות הביכורים "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא". המצווה, המדגישה את המילה ראשית, מעורסלת היטב בין הפסוק הראשון המזכיר את מתנת הארץ לנו ובין הפסוקים הבאים המבקשים כי נזכור מאין באנו ומה עברנו, כיצד יצאנו משם והגענו עד הלום. כלומר דווקא כשאנו נרגשים במקומנו החדש, מפריינו הראשונים – דווקא אותם עלינו להעניק כמנחה לכהן, ללוי לה'. 

Photo by iStock\marimo

כיום, משאין בית מקדש, אין מי שישרת בו ואין עולות וזבחים, אנו בעלי ובעלות הזכות לבחור עם מי נחלוק את הראשון מבין פריינו, את הטוב ביותר שבנו ואשר שייך לנו, את העסיסי והנהדר מכל עמלנו. אני מוצאת צניעות וענווה רבה בפתיחה זו של הפרשה וחושבת על אחת העבירות שלצערי נוגעת כמעט בכולנו והיא ההתייחסות אל עצמנו, אל אהובינו, אל הקהילה סביבנו ואף אל החיים עצמם כמובנים מאליהם. שום דבר בחיינו אינו מובן מאליו ומצוות הביכורים מחזקת את הצורך בהכרת תודה ובחלוקת הטוב עם האחר. 

ההודיה מעוגנת בתרבות היהודית בתפילה "מודה אני" המתקיימת מידי בוקר בפתח תפילת השחרית. זיכרון יציאת מצריים, אשר מצויין בפרשה כסיבה לאותה ענווה והבאת הביכורים למשכן מעוגן אף הוא בעת קידוש השבת בארוחת השישי. בעת שמגיעים בני ישראל לבית המקדש, בנושאם את הטנא, הם נדרשים לספר את ההיסטוריה של עמם, המתחילה בירידה למצרים ועד החזרה לארץ: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.  וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. 

חלק זה של הפרשה נקרא כמעט בנשימה אחת ומסתיים ב"הגר אשר בקרבך" ומיד לאחריו מופיעה מצוות המעשר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. כלומר שבדיוק כפי שבני ישראל מצווים לחלוק את פרי עמלם עם ה', עם הכהן ועם הלוי, כך הם מצווים לחלוק אותו עם הגר, עם היתום, עם האלמנה – עם האחר.ת. בני ישראל זכו בארץ והמצווה הראשונה אשר קיבלו עליהם היא לחלוק מטובה ומפרי עבודתם, עם כל סביבתם. 

התחושה המלווה אותי מילדות היא זו שאם זכינו בחיים, עלינו לחלוק מטובם עם סביבתנו, אפילו עם עוברי אורח, וכיום אני יודעת כמה מספקת התחושה בחלוקת הטוב. באחוות אחים ואחיות. בהגנה על האחר.ת ובדאגה לו.ה. מן הצד השני של המתרס לעומת זאת – פגיעה באחר.ת, בזדון ובמחשבה, היא דבר שמעולם לא הכלתי. ובתקופה זו נראה שמאחר ו 2020 מחוללת את מה שהיא מחוללת, זה בסדר לפרוץ את כל הסכרים, לפגוע מילולית באחר.ת כי אבדה סבלנותנו, לפגוע פיזית באחר.ת כי מערכת העצבים שלנו יוצאת משליטה, לגנוב, לגזול, לאנוס, לרצוח כי מצפון, מוסר וכיבוש היצר הם מושגים שעברו מן העולם בחלקים מסויימים של האוכלוסיה. והלב כבד והחלומות נוראיים והתחושה המאזנת היחידה לתחושת הגוג ומגוג שבליבי היא ביאת המשיח המובטחת. ואני לא מדברת על המשיח המסורתי, אני מדברת דווקא על משיחות אחרת, כזו שהתחלנו לכתוב כקהילה דואגת ומודאגת במסכת האמהות שלנו במאה ה-21. כזו שמבקשת למגר את הרוע ואת ההתעללות ולהגביר את האור, את הצניעות, את האחרויות לאחר.ת ואת קיום הטוב. 

דמיינו לכם עולם בו כולנו מקיימים ומקיימות את הטוב, רק את הטוב. בתפילת ההודיה שלי אני מתפללת לביאת המשיח מסוג זה. שאנו, אלה שזכינו בחיים, נקיים חיים טובים יותר עבורנו ועבור כל אחד ואחת סביבנו.

אלול שמח ושנה טובה, מתוקה ומבורכת לכולנו! 

פרשת כי תצא: מחשבות על רצח לא מפוענח ואחריות קהילתית

מאת: רלי זיגל

כשאני לומדת תורה אני אוהבת לקרוא את הקריאה הראשונה לבד, לתת לעצמי את המרחב הפנימי שלי לגלות מה מדבר אלי לפני שאני פונה למקורות נוספים. וכך עשיתי בפרשה זו. פרשת "כי תצא" היא חלק מ"נאום המצוות", שנמצא בליבו של ספר דברים. המצוות הן תוכן הברית שנכרתת בין האל לעם, עם תום המסע במדבר ולקראת הכניסה לארץ.

הפרשה מתחילה במצווה מיוחדת במינה שהיא בעצם טקס שאמור להתבצע על ידי ראשי הציבור – טקס עגלה ערופה.

הפרשה מתחילה כך: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ..

כלומר גופת אדם נמצאה בשדה ולא ברור מי הרוצח. מה עושים במצב כזה? הפסוקים לא מתארים את החיפוש אחרי הרוצח, אך מבהירים כי גם במקרה שלא נמצא הרוצח, צריך שמישהו ייקח אחריות. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. החוק מורה על מדידת המרחק מזירת הפשע אל הערים הקרובות. ואחרי המדידות – וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. זקני העיר הקרובה ביותר (=המנהיגות המקומית) נקראים לבצע טקס המכונה טקס עגלה ערופה הכולל שלושה חלקים:

עריפת עגלה: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

חשבון נפש: וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

ובקשת כפרה: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

זו הפעם הראשונה, למיטב זיכרוני מלימודי התנ"ך בתיכון לפני הרבה שנים, שקראתי את הפרשה והדבר הראשון שהרגשתי היה זעזוע עמוק מהמעשה הברברי של הרג העֶגְלָה הצעירה. כל כולי זעקתי – איך אפשר להרוג חיה באכזריות שכזו, רק לשם טקס? איך אפשר לשטוף ידיים מעל דמה של העגלה ולהגיד אנחנו לא אחראים ולא יודעים וזהו? למה לעשות כדבר הזה?

אחרי כמה דקות של זעזוע התחלתי לשאול – למה נדרש טקס כזה? מהי המשמעות של הטקס הפומבי הזה? למה צריכים זקני העיר לומר שלא עשו את הפשע? מה פרשה זו מסמלת ומה אני יכולה וצריכה ללמוד ממנה?

בעודי חושבת על שאלות אלו, בחרתי לשתף את ילדי בפרטי הטקס ושאלתי אותם לדעתם. השאלות שעלו מהשיחות עימם הובילו להסתכלות על אחריות קהילתית והחלק של המנהיגים וכל אחד מחברי העיר במציאת האחראי לפשע, והאם אנחנו ברחצנו את ידינו מסירים אחריות מעלינו?

חיפושיי לתשובות הובילו למקורות שונים שעזרו לי להבין יותר טוב את משמעות הטקס באופנים שונים.

בימים אלו, בהם טבעונות וכבוד החיה תופסים חלק מרכזי בשיח הציבורי, טקס שכזה לא היה עולה על הדעת, אבל בימים עברו, טקסי טיהור כאלו ואחרים היו מאוד מקובלים בחברה הפגנית. במקרה שלנו, הטקס של הרג העגלה הצעירה, קטיעת חיים צעירים ורכים נעשה כסמל לרצח של אדם, לקטיעת חיים בטרם עת.

הדבר המעניין ביותר בשבילי בטקס זה קשור לנשיאת האחריות. התאור המפורט נועד להביא בפנינו את היקף האחריות והמחויבות של זקני העיר למה שקורה בטריטוריה של עירם. כשקוראים את הטקסט אפשר להבין שהמנהיגים שבקרבת עירם בוצע הרצח בוודאי לא ביצעו אותו אחרת הם היו נידונים כרוצחים, אבל עליהם להיות מסוגלים לומר ביושר שעשו מה שיכלו כדי למנוע מעשים מהסוג הזה וכי אינם יודעים מי הוא הרוצח. באמצעות הטקס עליהם לפעול לתיקון המצב כי דם נשפך, איזון הופר, וצריך כפרה.

אז מדוע צריך טקס כל כך מזעזע, פומבי וחריג?

תשובה מכיוון אחד נותן הרמב"ם שטוען שהטקס נועד לוודא שכל האנשים בכפר יודעים על הפשע שנתגלה כדי שאלו יהפכו להיות חלק באחריות למציאת האשם בהרג. הרמב"ם מעלה לתודעתנו את האחריות הקהילתית, את האחריות של אלו שבאיזור שלהם קרה הרצח.

מכיוון אחר הרמב"ן טוען שהטקס נועד להקריב את העֶגְלָה ושזרם המים ייקח עימו את האירוע וישכח, ובזה נותן לנו פתח לחשוב על כפרה לנפש הנרצח, טקס טיהור. ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מ', מסביר שתועלת טקס עגלה ערופה היא לפרסם ההורג, וחִזֵק זה העניין, בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה "לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תיערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם". הפרשנות הזו בעצם נותנת מוטיבציה לבעל האדמה לעשות ככל יכולתו למצוא את ההורג, שאם לא, פרנסתו תיפגע באופן ישיר. בכך מיוצרת מחוייבות אישית שיש לה השלכות ישירות על היחיד והקהילה.

לאחר שהבנתי יותר את הסוגיה, הבנתי שבאופן אישי התחברתי יותר לפרשנות הרמב"ם , ליצור דרך הקרבת העגלה הצעירה "עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל", שחייה נגדעו באיבם ודמה נשטף "אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ", ליצירת אחריות קהילתית. הטקס המשמעותי והחריג הזה מטיל אחריות על המנהיגים ולכן גם על הקהילה.

מחשבות אלו הובילו אותי לימים אלו, בהם אנו עדים/ות לפשעים שאנשים לא יודעים מי ביצע ואז נשאלות השאלות – מה האחריות של המנהיגים? מה האחריות של כל אחד/ת מאיתנו לסביבה שלנו? כיצד אנחנו פועלים/ת כשאנו יודעים/ת שמשהו נוראי התרחש?

-האם אנו רואים את עצמינו שותפים/ת למציאת האחראי או שחלקינו נגמר בלשטוף את הידיים בנחל ולהצהיר שלא עשינו, לא ראינו או לא שמענו? האם אנחנו מפחדים לומר את מה שאנו יודעים?

מה שאני כל כך אוהבת בלימודי התורה בשלב זה של חיי הבוגרים, זה שאפשר לזהות בחיי היום יום שלנו דוגמאות רבות שמתקשרות ללימוד. בעידן קורונה אני רואה אנשים שלא עוטים מסיכה בטענות שונות ואני מוצאת את עצמי לעיתים מעירה לאנשים בצורה יפה, אבל לעיתים גם חוששת מתגובות של אנשים. אני מבינה ויודעת שכמו בפרשה, אני צריכה לומר ביושר שעשיתי כל מה שביכולתי למנוע הדבקה שלי, של משפחתי ושל הסביבה.

דוגמא נוספת לאחריות קהילתית או חוסר אחריות קהילתית נפרש בפנינו במקרה שמזעזע את מדינת ישראל, נערה נאנסת על ידי עשרות גברים, מעשה ברברי ולא נתפס ואני, עם הזעזוע העמוק מאוד שאני חשה בתוכי אני שואלת את השאלה – איך יכול להיות שאף אחד לא ראה או שמע דבר? מהי האחריות של בעלי המלון שבתחומו נעשה מעשה מזעזע זה? מהי האחריות של הכלל לדאוג למצוא את כל האשמים במעשה? מה האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לעזור למצוא את האשמים? מה צריך ללמוד מזה כדי שדבר כזה לא יקרה יותר?

כמו העגלה הצעירה שחייה נגדעו בדרך אכזרית, כך גם חיי נערה זו השתנו ברגע במעשה נוראי.

ופה בארה"ב, אנו עדים לאירועי רצח של אנשים כהיי עור שחייהם נקטפו ללא עוול בכפם ומותם עורר הדים ברחבי המדינה ועזר להביא את האשמים במעשה לדין. פרשת עגלה ערופה מזמינה אותנו לשים לב לחשיבות של האחריות הקהילתית ולהפוך אותה לדבר שבמרכז חיינו עכשיו, בארץ ופה בארצות הברית וחובת המנהיגים לשמש דוגמא ומופת ליושר והגינות ולדאגה לשלום הזולת ומציאת אלו שפוגעים בכל אדם באשר הוא.

שבת שלום,

רלי זיגל

פרשת שופטים: מבקש עיר מקלט

פרשת שופטים: מבקש עיר מקלט

מאת: אייל עקיבא

פרשת השבוע מכילה את המקור לביטוי המוכר "עיר מקלט", ובוודאי ששימש מקור השראה לשירו הנפלא של אהוד בנאי הנושא את אותו השם:

לִפְנֵי שֶׁהַטִּפְטוּף יַהֲפֹךְ לְמַבּוּל

אֲנִי חַיָּב לִמְצֹא שַׁעַר לֹא נָעוּל

כִּי שׁוּב חָזַר אֵלַי הַבְּלוּז

חַיָּב לָצֵאת, חַיָּב לָזוּז

עַל הַכְּבִישׁ הַמִּתְפַּתֵּל בֵּין עַכּוֹ לִצְפַת

בִּטְבֶרְיָה עַל הַמֵּזַח, יוֹרֵד עַד לְאֵילַת

נִפְלַט, נִמְלַט, מְבַקֵּשׁ עִיר מִקְלָט

 

בָּאֹפֶק נוֹצְצִים הָאוֹרוֹת הָרְחוֹקִים

לְשָׁם אֲנִי אַגִּיעַ בְּכוֹחוֹתַי הָאַחֲרוֹנִים

וְאַתְּ חַכִּי בַּפֶּתַח וְהַדְלִיקִי אֶת הָאוֹר

בֶּן אָדָם חוֹזֵר אֵלַיִךְ מִן הַכְּפוֹר

קְחִי אוֹתִי אֶל הַמִּזְבֵּחַ, לִפְנֵי שֶׁאֶשָּׁבֵר

וְעַד שֶׁהָאֱמֶת תֵּצֵא אֲנִי בְּךָ אֶסְתַּתֵּר

כִּי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, תִּהְיִי לִי – עִיר מִקְלָט

מהי אותה עיר המקלט אותה מחפש אהוד בנאי בשירו? פינה שקטה? אישה? שכינה? עיר? מדינה? בשיר של אהוד בנאי עיר המקלט היא מקום לנוח בו, להסתתר, לחכות עד שהמבול יעבור, להגיע אל המקום שבו אתה יכול להיות מי שאתה, להסתתר קצת. בפרשת השבוע הסיפור קצת שונה.

פרשת "שופטים" מכילה את ה"מרשם" המקראי לניהול חברה יציבה – מעין חוקה המעצבת את סדרי השלטון ואת תחומי האחריות של הרשויות השונות. בין השאר מוזכרת המצווה להקים ערי מקלט: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ…וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל…אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם". כך מתמודד המקרא עם מנהג "גאולת הדם" שרווח בימי קדם. המדינה המקראית שומרת על חייו של אדם שהרג בשוגג ומונעת מקרובו של הנרצח לגאול את דמו. כלומר, אדם שרצח יודע שיש לו אפשרות להימלט לעיר המקלט ושם לעבור תהליך של שיקום – הרבה לפני שהוקמו בתי הכלא כפי שאנחנו מכירים כיום. המוצא מקלט בעיר זו מְצֻוֶּה להישאר בה לאורך זמן (אבל באופן זמני, לא לתמיד!). במקורות, הנמלט לעיר המקלט נקרא גּוֹלֶה – אדם שעוזב את מקום הולדתו, את שורשיו ועובר לעיר אחרת

אבל איך נראתה העיר הזו? אחת הערים המתוארות היא למשל העיר גּוֹלָן ("אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי"), ובפרשה מופיעות כמה דרישות לגבי העיר הזו – ראשית, המועצה המקומית של העיר גולן היתה חייבת לדאוג לכך שהדרך אל העיר תהיה מוארת ומתוחזקת ("בָּאֹפֶק נוֹצְצִים הָאוֹרוֹת"). עובדי העירייה היו חייבים להציב בכל צומת בדרך אל העיר שלטים עליהם היתה כתובה המילה "מקלט",  כדי שהגולֶה ימצא את דרכו בקלות. העיר עצמה חייבת היתה לעמוד בקריטריונים של מקום נוח, נקי ונעים – עיר שאיננה קטנה או גדולה, כזו שיש בה מעיינות מים, עיר בה מגוון התושבים חייב להישמר. סביר להניח שגולן לא היתה העיר שאהוד בנאי של ימינו מצא, שכן היא שוכנת בסוריה של היום, בנחלת חצי שבט המנשה.

אז מה היה המבנה הדמוגרפי בעיר המקלט? מי גר בעיר גולן? מובן שהתגוררו בה בני המנשה– שבט שמחצית ממשפחותיו ישבו ממערב לירדן, ומחציתו השנייה בחרו לגור בחו"ל. בתקופת ההתנחלות, בני המנשה לחמו כתף אל כתף לצד בני גד וראובן בכל החזיתות, ואחרי שכל שאר השבטים קיבלו את נחלתם, הם התיישבו במקום נעים ומוריק, מחוץ לכנען. בנוסף למְנַשִּׁים, היו בגולן גולים – אותם אנשים שנסיבות חיים שלא היו תלויות בהם לגמרי הובילו אותם להמלט לעיר ולחיות בה לאורך זמן. אחרונים היו בני שבט לוי ("וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת..עָרֵי הַמִּקְלָט"). מה אנו יודעים על שבט זה? בפרשה כתוב: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל…וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו". השבט היחיד שלא נתנה לו נחלה היה לוי. בהעדר נדל"ן, תפקידם היה ללמוד וללמד תורה. הם סיפקו את הצרכים הרוחניים של ה"גולים", כחלק מההזדמנות שניתנה להם להתחיל חיים חדשים. יכול להיות שהחסך ההסטורי בקשר ישיר עם האדמה, גרם לכך שבני לוי סרבו לעלות לארץ ישראל בימי שיבת ציון (ככל הנראה בשל התנאים הנוחים בגולה…). יש לנו עיר עם מגוון של אוכלוסיות, חלקן קבועות, חלקן מזדמנות, חלק באו מתוך בחירה, חלק באו תוך בריחה. יש בה מקום לאלו ואלו.  

ואיך כל זה קשור אלי, אלינו?

כשאני קורא את פרשת "שופטים" בעודי יושב בעמק הסיליקון אני חושב שהפרשה יכולה לספק נקודת מבט מעניינת על החיים פה: אני רואה פה סביבי הרבה מחצאי המשפחות של בני המנשה, אני מוצא הקבלה בין בני לוי לבין חברי הקהילות היהודיות החיים סביבנו, ואני חושב שיש כאן כמה וכמה "אהוד בנאים" שבטח לא רצחו אף אחד, אבל נסיבות שונות הביאו אותם לחפש עיר מקלט בין עכו, צפת, טבריה ואילת, ולבסוף גרמו לכך שהם נפלטו-נמלטו אל עיר מטופחת, נעימה וזמנית(?) מחוץ לגבולות כנען- פה בעמק הסיליקון. החיים יחד בעיר מקלט גורמים להשפעות של קהילה אחת על רעותה המקומיים על המהגרים, ולהיפך.

באופן ייחודי, קיימת כאן הזדמנות לדבר, להקשיב ולחבר בין אלה שנחלו לבין אלה שאין להם נחלה. בין אלה שהרגישו בצעירותם את שמנוניות המים של ים המלח, ואת התחושה של גומיה המהדקת מכנס על הרגל, לבין אלה שחיי קהילה חקוקים בנפשם. ליחסים מסוג זה יש השפעה חיובית: כך ל"ג בעומר, חג שעד לפני כמה שנים נחוג בצנעה רבה בקהילה היהודית המקומית, הפך לחגיגה גדולה עם הגעת הישראלים לאיזור. כך גם נולדות שיחות כגון זו: שאלתי חבר טוב "למה אתם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בבר המצווה של הבן שלך?" והוא ענה: "כי אנחנו לא יודעים איפה הילדים שלנו יחיו, ובכך שאני מספק להם היכרות בסיסית עם היהדות, אני פותח  צוהר. אם יתחשק להם בעתיד להרגיש חלק מקהילה או לצעוד בנתיב רוחני – הם לא ירגישו חסרי אונים. אני נותן להם כלי להתמודדות עם האפשרות שירגישו בודדים נפשית או חברתית מתישהו בעתיד". אני חושב שנדיר לקבל הסבר כזה בישראל. זו נקודת מבט של אנשים שאולי פחות קשורים לנחלה, אבל קשורים לסיפור, לאתוס. ולנו יש הרבה מה ללמוד מנקודת המבט הזו. יחסי גומלין כאלה יכולים ליצור עיר מקלט ל"אהוד בנאים" שבאו מרחוק ולאלה הנמצאים כאן.

פרשת השבוע והשיר של אהוד בנאי גרמו לי לחשוב על האנשים סביבי, חלקם "חצאי מנשה", חלקם מצאו כאן עיר מקלט, חלקם שילוב של שניהם, והרבה "בני לוי". החיבורים הנוצרים כאן מעניינים, מפרים ויוצרים משהו חדש ומרגש. 

תודות: הרב ינון קלזאן, פרופ' יואל אליצור, הרב אורי שרקי, פרופ' נחמה ליבוביץ', הרמב"ם, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ ז"ל ויעל יחיאלי.

 

פרשת ראה: שנת הלימודים החדשה- ברכה או קללה?

פרשת ראה: שנת הלימודים החדשה- ברכה או קללה?

מאת: שולי זילברפרב-סלע

פרשת השבוע, פרשת "ראה", מגיעה עבורי בתזמון מדויק ובהתאמה למצב. הפרשה נפתחת כך: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". בני ישראל נמצאים רגע לפני סיום המסע במדבר והכניסה לארץ ישראל. אל הארץ המובטחת שהחיים בה הם מציאות בלתי מוכרת מלאה באי וודאות עבורם. הפרשה פותחת בדרישה של אלוהים מהעם לקבל החלטה לקראת כניסה למסגרת, לעולם שיש בו ברכה וגם קללה. הפרשה ממשיכה בהסברים – ברכה אם הלכתם בדרך אלוהים ומצוותיו. קללה אם תסורו מדרך אלוהים ותלכו אחרי אלוהים אחרים. 

כמו בני ישראל, למרות שלא באמת נשווה חמישה חודשי קורונה לארבעים שנה במדבר, גם אנחנו עומדים היום על סף חציית הנהר. נמצאים רגע לפני כניסה למסגרת לימודית חדשה ולא ברורה. מסגרת שנראית כמעט בלתי אפשרית ולה מצוות וחוקים חדשים ומחייבים. האם נקבל אותה כברכה או קללה. והאם יש לנו בכלל בחירה? אנחנו למדים מהפרשה שבראייה אלוהית הבחירה בידי כל אחד ואחת מבני עמו. אלוהים אומר לבני ישראל שיש להם בחירה – ברכה או קללה – תלוי בכם. 

ברכה או קללה – תלוי בנו… גם אני סבורה שלא רק שיש לנו בחירה, אלא יש לנו מחויבות. מחויבות לבחור לאמץ את הכללים החדשים ולראות בהם את הברכה – הם שומרים על הבריאות שלנו. שלנו ושל ילדינו. נכון, יש לנו הרבה תסכול כלפי המערכת, ורצינו יותר וודאות, ויותר גמישות ויותר נכונות. כעת, בסיום הקיץ (הצלחנו לעבור אותו!) אנחנו עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל שהיא שנת הקורונה המסודרת שלנו. אם נבחר להיכנס אליה ברוח חיובית, להשאיר בחוץ את התסכול הגדול (מהחרדה לא ניפטר בכזו קלות) ואת הרצון להאשים, נוכל להוביל את הדרך עבור משפחתינו ועבור הקהילה שלנו. 

כל כך חשוב שרגע לפני שהם חוזרים לבית הספר הווירטואלי, נבחר אנחנו ההורים לאמץ יחד איתם את המצוות והחוקים בענווה ובהשלמה כדי שתחל שנה וברכותיה. 

הבדל משמעותי בסיטואציה הוא שלנו אין "משה רבנו". המצוות והחוקים מגיעים אלינו מפי גורמים זרים ולא מפי מנהיג שהלכנו אחריו מעבדות לחירות. זה קשה. יש אפילו משבר אמון. בני ישראל עמדו בפני בחירה אבל נקודת המוצא שלהם טובה משלנו בהרבה. יש להם אמון בהנהגה, היכרות, תרבות, היסטוריה וזיכרון משותפים. הם גם עומדים בפני הגשמת חלום, סיום של מסע ארוך לעבר המטרה הנכספת ארץ ישראל. הדרך הייתה קשה, וגם עכשיו משה מכין אותם לקראת האתגרים שיבואו, הם לא יוצאים לחופש, הם בדרך להילחם על הארץ החדשה, לבנות בתים, כלכלה. הכל הולך להיות שונה. אבל יש להם מנהיגים, משה משאיר אותם עם יהושע בן נון הממשיך שלו. ומה אצלנו? אצלנו זה יותר מורכב, יש לנו פחות אמון בהנהגה. למרות זאת, אני חושבת שגם אם אין לנו נציגות בהנהגה, וגם אם החיבור שלנו לתרבות והפוליטיקה המקומיים אינו טבעי, יש לנו את הקהילה שלנו. קהילה מדהימה עם עשייה, איכפתיות וחיוביות שמושכת קדימה בכל כך הרבה מישורים של עשייה ונתינה. ברכה גדולה. 

בהמשך הפרשה משה נותן לבני ישראל כמה הוראות, מצוות, מצייד אותם בכלים לקראת האתגר החדש שיעמוד בפניהם. בפעם הראשונה יהיו להם אדמות, יהיה להם רכוש, ובאופן טבעי יהיו כאלו שיהיו להם יותר וכאלה שפחות. אחת המצוות שמשה מתאר בפרשה היא מצוות הדאגה לעניים, ללויים, למי שאין להם נחלה ופרנסה בארץ ישראל: "אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". כשם שאלוהים הודיע שיש ברכה ויש קללה הוא מודיע כאן שיהיו עניים. זו עובדה קיימת שיש עניים, בכל חברה אנושית. בחודשים האחרונים הוכיחה הקהילה שלנו שהעם שלנו קיבל על עצמו את המצווה, גם אלפי שנים בפאסט פורוורד קדימה. 

Photo by iStock/eternalcreative

יותר מתמיד, צצו יוזמות שמטרתן לדאוג למי שקשה להם בתקופה המורכבת הזאת. לסייע למי שבבידוד, לשמור על קשר עם מי שזקוק לכך, לדאוג לשכנים, לתמוך נפשית, לזכור להתקשר, ללכת בפארק ולהשתחרר, להסתגר ביחד בערוץ ולעבור את זה ביחד. הקהילה שלנו כמו תמיד מיישמת ודואגת ועוד נבין בהמשך מה צריך עוד או יותר.  

פרשת השבוע מתחילה במילה ראה, ואני רוצה להרחיב ולאחל לכולנו לראות, "ראה", "ראי" "ראו", "נראה". ניקח את התזכורת שיש לנו בחירה. לראות את האפשרויות ולהצליח לבחור בברכה. זו לא בחירה חד פעמית, זו בחירה כמעט יום יומית שלא נעשית יותר קלה עם הזמן ואי הוודאות. אבל, אני מאחלת שנוכל לבחור בה ולהצליח לעמוד בה. כדי לשלוח את הילדים למסגרת (הווירטואלית) עם חיוך, סבלנות ואהבה. נזכור שהילדים המדהימים האלה, רחוקים מסבא וסבתא ושאר משפחה מורחבת, עוברים בעצמם את הקורונה ובוחרים מדי יום בברכה או בקללה. נבחר אנחנו בטוב ונדגמ"ש אותו עבורם. נשדר אמון במערכת, השתתפות ואחריות, וזה יחלחל אליהם. 

בברכה "ראו" לכולנו ושנת לימודים, עבודה וחברות וכמובן בריאות מוצלחת ככל שאפשר!