פרשת וישלח: מחשבות על יחסי אהבה-שנאה בין אחים

פרשת וישלח: מחשבות על יחסי אהבה-שנאה בין אחים

מאת: שרון גרוסברד

אתחיל ואומר כי הפעם האחרונה בה נגעתי בטקסט מן התנ"ך, ככל הנראה התרחש בבגרות שלי בתנ"ך וגם אז זה היה מתוך הכרח ולא מתוך בחירה. היום, אחרי שעברו כמה שנים, באתי לקרוא את הטקסט, נשמתי עמוק ותהיתי בליבי, מה צופן לו, בעבורי, הטקסט הזה?

מודה, הייתי סקפטית ואולי אפילו נרתעתי מהאפשרות כי אתחבר אליו. עם תחושות אלו, החלטתי לקפוץ למים, מאחר ו…"התחלתי ולכן אסיים", "התחייבתי ולכן אקיים".

פרשת וישלח מתפרשת על פני כ-23 שנים ומתארת מספר אירועים בחייו של יעקב, אני קוראת ונכנסת לתוך הקשר בין יעקב לעשו – קשר אחאי מורכב, אשר לאורך כל מערכת היחסים ביניהם, ידע עליות וירידות, שנאה ואהבה ולא מעט קשיים.

בפרשות הקודמות מסופר על יעקב שבורח, מתוך פחד מאחיו עשו, שכועס עליו על שגנב את הבכורה. יש כאן חתיכת סיפור. הפרשה שלנו מתחילה במילה וישלח. יעקב מתחיל את הדרך הביתה, בבית נמצא עשו אחיו. פעם אחרונה שנפגשו, הייתה אחרי שיעקב גנב את הבכורה.

בתחילת הפרשה מתואר הרצון של יעקב להתאחד עם אחיו, עשו, לאחר תקופת ניתוק ארוכה. על אף תקופת הניתוק, יעקב בוחר לבוא בדרכי שלום וברכה אל אחיו ולהזכיר לו את היות אחים הם. הוא שולח אליו מלאכים שיכינו ואף ירפדו את הדרך. עשו מצידו, אינו מוכן כל כך מהר להיפרד מן הכעס והתרעומת כנגד אחיו ובוחר להשיב לו באותות מלחמה. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ

"הציליני נא מיד אחי עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכיני אם כל בנים…".

יעקב מצידו, אמנם חרד וירא לבני משפחתו וצאנו, אך אינו מוכן לוותר על הפיוס והאיחוד עם אחיו. הוא מתגונן בשלוש דרכים, אשר מאמין כי יוכלו להגן הן על היקרים לו והן להשאיר פתח למטרתו, הלא היא איחוד עם אחיו. ראשית, הוא מחלק את העם לשני מחנות, כך שבמידה ומחנה אחד חלילה יותקף, ינצל המחנה השני. שנית, הוא נושא תפילה לאלוהים שיציל אותו מכוונותיו של עשו ולבסוף, הוא מכין מנחה הכוללת בקר וגמלים, ושולח אותה לאחיו. אז מגיע הרגע הדרמטי – רגע המפגש המיוחל.

יעקב ועשו. ציורו של פרנצ'סקו הייז

עשו נענה למחוותיו של יעקב, כך שהרצון והכיסופים לקשר עם אחיו, עולים על הפחד מפני הירידה מן הנשק והפרידה מן הכעס והתרעומת ששירתה אותו תקופה כה ארוכה.

"וירא עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צאווריו וישקהו ויבכו…".

לא בכדי התחברתי לשני הפסוקים הללו, אשר משקפים את הדיאלוג המתמיד המתקיים בקשר האחאי – יחסי שנאה, אהבה, קנאה, יריבות, תחרותיות, מקור לצמיחה והתפתחות. המקום בו אתה, מצד אחד, יכול להרגיש הכי בטוח שאפשר ומה שבאותה נשימה, מאפשר את הפגיעה הגדולה ביותר בך.

כפי שניתן לראות מתוך הפרשה הנשקפת לנגד עינינו, יעקב אמנם רצה מאוד בקשר, אך הבין כי לצד האמונה שעשו ישתכנע וייעתר לו, עליו להתכונן לאפשרות כי עשו עדיין פגוע וכועס וייתכן וינסה לחבל בניסיון הנ"ל ואפילו לתקוף אותו. יעקב היה נכון להיות חשוף בעצמו לפגיעה, אך לא לחשוף את היקרים לו ואילו עשו, ייתכן ותהה עד כמה יעקב רציני ועומד מאחורי הרצון לקשר? האם הוא יעמוד במבחן או שמא יירתע ממנו? נראה כי רק לאחר שעשו היטיב להבין כי יעקב נכון לוותר על כבודו, להיות חשוף לפגיעה פיזית ונפשית כאחד, הוא נעתר והשיל מעצמו את ההגנות והחומות שבנה סביבו במשך שנים, רק בכדי לא להיפגע בשנית. מה שנקרא, צריכים שניים לטנגו – האחד שיהיה נכון לעשות את הצעד קדימה ולהושיט את היד לשלום ואילו השני, שיהיה מוכן לסמוך ולהיעתר להושטת היד. בקשר אחאי, נראה כי אין הכרח שאותו צד תמיד יהיה המוביל או לחילופין, המובל. ישנו מקום למוביליות בקשר, לשינוי עמדות ותפקידים.

הפגישה ביניהם, לקורא הפשוט (מכלילה את עצמי כמובן), נשמעת כפגישה אותנטית, כנה, מלאת אהבה ואינטימיות, כזו אשר באמת המתינו לה יותר מידי שנים.

Photo by iStock/tatyana_tomsickova

לא פעם בעודי עובדת עם הורים, הם משתפים בנוגע ליחסי האחאות בתוך משפחתם ותוהים על טיבם. כמו כל דבר, כמעט, בהורות שלנו, גם התייחסותנו ליחסי האחאות של ילדינו, קשורים לחוויות שלנו כילדים: אם היו אלו יחסים נפלאים, אותם אנו מייחלים לשחזר או שמא היו אלו יחסים מורכבים, קשים וכואבים, אותם אנו מייחלים לתקן על ידי שינוי דפוסים מבית אבינו בתוך המשפחה אותה הקמנו. כך או כך, נראה כי זוהי סוגייה מורכבת, אשר כמעט כל הורה, במודע או שלא, נותן לה חשיבות. אחד החששות שלנו כהורים הוא שיחסי ילדינו יעלו על שרטון, כזה אשר הם יתקשו לרדת ממנו, כזה אשר יגרום להם לניתוק הקשר. חשש זה מוביל הורים רבים לשאלה כיצד ניתן לייצר או לשפר יחסים אחאות. התשובה אמנם איננה אחידה בהכרח בין משפחה למשפחה, אך היא ללא ספק מתחילה במסרים המילוליים והלא מילוליים אותם, אנו כהורים, מעבירים לילדינו. לדוגמא, האם אנו מעודדים יריבות ותחרות כשם שעודדו הוריהם של יעקב ועשו? האם אנו מעדיפים, בצורה גלויה או סמויה, ילד אחד על פני האחר? האם אנו מעודדים את ילדינו לפתור בעיות בינם לבין עצמם או שמא אנו נחפזים לסייע בפתרון קונפליקט ושלא במתכוון, הופכים לשופטים בבית משפט? אלו רק כמה דוגמאות בהן ניתן לראות כיצד אנו כהורים עלולים לתרום בצורה שלילית לקשר בין האחים. לחילופין, מהי המידה בה אנו מעודדים את ילדינו לעזור איש לאחיו? עד כמה אנו מקפידים על זמני איכות משפחתיים? מחזקים ומשבחים את ילדינו על רגעי משחק משותפים?

ישנה שפה בלתי מדוברת בין אחים, כזו אשר הורים אינם מבינים אותה על אף כי מנסים רבות ועל אף כי גם הם, ברוב המקרים, מדברים אותה עם אחיהם. גלומים בה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו, בין אם נבחר בכך ובין אם לאו, רגשות, מחשבות וסימני שאלה אשר לא תמיד ניתנים להרגעה ולקבלה אמיתית, כדוגמת תחרותיות, היררכיה בתוך המשפחה, השוואה, העדפה, קנאה או יריבות. אני מאמינה כי אין בכל אלו דבר רע או אשר יש בנו מן הצורך להסתיר או לתקן אלא לקבל אותו ולהבין כי זה חלק מעסקת החבילה של מערכת היחסים הזו כך שכאשר אירוע כזה או אחר מתרחש אנו כאחים לא נבהל ונחשוש שמא יחסינו עלו על שרטון לעולם וכהורים, גם כן לא להיבהל על מנת שלא ננסה לתקן זאת במקומם.

היפה בעיני במערכת יחסים אחאית ושהתגלה בפני גם בקריאת פרשת וישלח, היא העובדה כי איזו מערכת יחסים אחאית שלא תהיה, טובה או לא טובה, תמיד מפעם בה הרצון לקשר מיטיב ומשמעותי. כאשר זה הרצון המפעם בקשר, סבורני, כי ביום כזה או אחר, מי מקרוב יותר ומי מרחוק יותר, הוא יצליח להתקיים. חשוב לזכור, כי משלב מסוים, טיבו של הקשר האחאי, יהפוך ברובו להיות באחריות האחים עצמם ולפי רצונם, כך שייתכן ולתקופה מסוימת יחליטו לנתקו ולשוב אליו מאוחר יותר. חשוב כי אנו ההורים, נאפשר להם להיות במורכבות הזו, להביע בקול רם תסכול וקושי הדדי, נאפשר להם לאוורר את הרגשות השליליים הללו החוצה על מנת שיוכלו להתנקות, להתחדש, להתגעגע ולהתמלא ברצון לקשר. וכמובן, שלא נבחר צד של המתרס, אלא נהיה שם, נמתין ונאפשר להם לבחור את הקשר ביניהם.

חזרתי לטקסט המקראי, שנים אחרי שלא פגשתי אותו, דבר אשר עורר בי מעט פחד, רתיעה וניכור, אך להפתעתי הרבה משהרגעתי חששות אלו הצלחתי למצוא בו גם נקודות ייחוס והשקה משמעותיות לחיי האישיים והמקצועיים כאחד. אני חושבת כי נכון יהיה לזכור ולהזכיר לעצמנו, כי הקשר האחאי, הינו המעבדה לחיים, בעזרתה אנו למדים כיצד לתקשר עם אחרים, כיצד להתפשר, לכעוס, לוותר, לתחמן, לעזור, לשאת ולתת, לאהוב, להחליף, לעשות תורות, להתגבר על עלבון, להתעלות על עצמנו, להתפייס ולצמוח מכך. ברגע שנכיר בכך, אנו האחים ואנו ההורים, נוכל לחיות מעט יותר בשלום עם עצמנו.

פרשת ויצא: יעקב יוצא לרילוקיישן

פרשת ויצא: יעקב יוצא לרילוקיישן

מאת: יעל יחיאלי

ויצא יעקב, כך מתחילה פרשת השבוע, במהלכה יוצא יעקב לטיול אחרי צבא, אבל יעקב מלידתו הוא לא ממש עצמאי. נולד מחזיק בעקב אחיו. וכך גם את הטיול הגדול הוא עושה בהוראת הוריו. יעקב הוא הבן של אמא שלו, רבקה, כרוך אחרי שולחנה, עושה מה שהיא אומרת לו, כולל לגנוב את הברכה של אחיו ולהסתבך. ועכשיו, אחרי שבפרשה הקודמת קיבל את ברכת אביו הוא מפחד מעשו, ואמא שלו רבקה מארגנת לו את הטיול לדודים בחרן. המקום ממנו היא באה. יכול להיות שיש ברבקה את הרצון לחזור לבית שבו היא גדלה, אבל היא לא יכולה, היא שקועה בחיים פה. אז היא שולחת את הבן שלה, יעקב, לשם, למקום הולדתה.

הפרשה מתחילה במילים וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה ואפשר ממש לשמוע עד כמה קשה לו לצאת. זה לא ה"לך לך" של אברהם. אברהם הלך ל… יעקב הולך מ… אלו שתי מוטיבציות שונות לחלוטין. לאברהם יש חזון, יש עתיד, יש הבטחה למקום חדש. ליעקב יש עבר, ומהעבר הזה הוא בורח. הוא יוצא לדרך כמעט בכוח, הוא צריך עכשיו לבנות את עצמו הרחק מההורים, הרחק מאחיו ששונא אותו, הרחק מהארץ בה הוא גדל, אבל הוא לא הולך אל הלא נודע, הוא הולך אל הדודים, אל משהו קצת מוכר, המשפחה של אמא שלו, שדואגת לו.

השמועה שהוא מגיע לחרן מגיעה לדוד שלו לָבָן, וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ  וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אפשר לדמיין אותם יושבים כל הלילה, לָבָן רוצה לשמוע הכל, על רבקה אחותו, על המשפחה, על יצחק, על עשו. מה אוכלים שם בארץ כנען, איך הפרנסה, המצב הפוליטי, ויעקב מרגיש שהוא הגיע הביתה. הנה אפילו המרק בטעם דומה, הוא מוצא חנות פלאפל. וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. ככה זה כשבן משפחה מגיע, אתה משלנו. שב איתנו. חודש, שנה, 20 שנה.

ובארץ החדשה הוא מתחיל לבנות את עצמו, דוד שלו לָבָן, מארגן לו עבודה בעסק המשפחתי. בתמורה לכך הוא  מקבל לא אישה אחת אלא ארבע, הוא עושה את ההון שלו. אחד עשר ילדים, כמה עדרי כבשים. הילדים כבר אוטוטו מגיעים לקולג'. הוא מסתבך בעסקים, גם במשפחה הדברים כבר לא כתמול שלשום (הביטוי הזה לקוח מפרשת ויצא). היחסים עם לבן מסתבכים, וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ובלילה, אלוהים מתגלה אליו, ואומר לו יאללה, זה הזמן לקנות כרטיס לארץ אבותיך. לארוז את כל מה שיש לך ולשוב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ויעקב כמו יעקב, עושה מה שאומרים לו. אורז, מתארגן ומתחיל את הדרך חזרה עם כל החמולה.

ויצא יעקב, כך מתחילה הפרשה, ויצא יעקב כך מסתיימת הפרשה. הוא יוצא אל הדרך חזרה. רגע לפני שהם עולים על החמורים, למרות הסכסוכים של השנים האחרונות, לָבָן בא להיפרד- וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. לבן שב למקומו. יעקב מתחיל את הדרך שלו חזרה הביתה מהמסע הגדול. כאלו היו אבותינו ואמותנו. כולםן היו מהגרים/ות. חיו במסעות בין ארצות, עם דודים ומשפחה בארץ אחת. חיים בוגרים, קריירה ומשפחה בארץ אחרת. אברהם יצא מארץ אבותיו ואמותיו לכנען, אך בבואו לקחת אישה לבנו הוא שולח שליח לאור כשדים להביא משם את רבקה. היא בונה את החיים שלה בארץ החדשה, דברים קצת מסתבכים, וכשילדיה גדלים היא שולחת את בנה האהוב,יעקב, לדודים, לארץ מולדתה. בעזרת הדוד לָבָן, יעקב בונה את חייו, בונה משפחה, עסקים. נראה שכמעט משתקע, וברגע מסוים אלוהים אומר לו – זה הזמן לארוז, ולהתחיל את הדרך חזרה, עם כל המשפחה, הצאן והרכוש שצבר. בעוד שנים, הילדים שלו ימשיכו את המסעות האלו וירדו למצרים לחפש אוכל ופרנסה. יצאו מהארץ למסעות שלהם. כאלו היו אבותינו ואמונתנו, לאורך כל הדורות, במסעות בין ארצות. אצל רבים/ות מאיתנו הסבים והסבתות שלנו היו מהגרים/ות, קיימו את ה"ויצא" שלהםן. אצל חלקנו ההורים היו מהגרים/ות, קיימו את ה"ויצא" שלהםן. וגם אנחנו. ויצא. סיפור חיינו.

פרשת תולדות: מאפליה בין אחים ועד לקרע בעם

פרשת תולדות: מאפליה בין אחים ועד לקרע בעם

מאת: צחי רוזנברג

אני קורא את פרשת תולדות, שהיא גם הפרשה של בר המצווה שלי. זה מעניין לחזור למקרא אחרי 29 שנים ולראות זווית שונה ולהבין את הסיפור ולחבר אותה לאלמנטים של היום ולחבר אותה לפילוג שנוצר בעם. 

מה הבנתי בגיל 13 על הסיפור של רבקה ויצחק? שזה היה עוד סיפור מהתנ"ך שהמשמעות שלו היא יותר על רבקה ויצחק ועל יעקב ועשו. לסיפור אז לא היתה משמעות הבנתית כמו שיש לה בימים אלה. כיום שאני אבא לשלוש בנות ואני קורא את המשפט הבא:  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב אני מבין שבתור הורה אסור לאהב ילד אחד יותר מהשני. לראות הורה מעדיף בן/בת יותר מהשני יכול לגרום לנזק גדול מאוד במערכת המשפחתית. בתור אבא אני לא מסוגל להתנהג כמו שרבקה ויצחק התנהגו על ידי זה שכל אחד מהם הראה עדיפות רק בגלל שכל אחד מהבנים בחר בדרך אחרת מהשני.

פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה ועל הילדים שנולדו להם – שבחרו בדרכים שונות מאוד בחיים. אני מסתכל על הפרשה ורואה יחסים מורכבים בתוך המשפחה ואולי אף דיספונקציונליים במערכת היחסים של רבקה ויצחק.

ההתנהלות של רבקה ויצחק מסבירה את מערכת היחסים המורכבת של יעקב ועשו. המעשה של רבקה שהוא מן הראוי חוסר כבוד לבנה עשו על ידי זה שהיא ששמעה שיצחק הולך לברך את עשו היא חיכתה לרגע שבו היא תוכל לחתמן את המצב להלביש את יעקב כמו עשו ולגרום ליצחק להאמין שזה עשו ולתת לו את הברכה. להגנתה של רבקה היא לא ידעה שזה יגרום לנזק עתידי כל כך גדול.

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.

לראות אחים שבאים מאותו בית ומאותה משפחה לא בדיוק מכבדים אחד את השני. למשל אפשר לראות איך יצחק לקח את צדו של עשו ורבקה לקחה את הצד של יעקב. מה שמאוד עצוב פה זה איך נוצר שסע או שנאה מצד עשו לעבר יעקב בגלל שקיבל את הברכה מיצחק, לראות פילוג אחים שמזכיר קצת את פילוג העם שיש כיום במדינת ישראל ובסופו של דבר אנחנו שבת של אחים ואחיות. יש פה גם נושא של ריסוק היחסים בין יצחק לעשו שלא קיבל את הברכה שהייתה המיועדת לו וזה מזכיר גם את ההשתלחות שנעשית בעם ישראל בימים אלה מצד אלה שאמורים להגן עליהם ולתת זכויות שוויוניות לכולם ואת המשאבים שמגיעים לכל. 

עצוב לומר את זה, אבל בנוסף יש פה גם ניצול של רגעים מסוימים איך שרבקה ניצלה רגע מסוים בו עשו לא היה ואיך היא הצליחה לגרום לכך שיצחק יברך את יעקב ולא את עשו. מן רגעים כאלה שיכולים לגרום לשנאה לשנים ארוכות בגלל אלה שאמורים לדאוג לנו. 

זה גם מראה על אלמנט שלפעמים חייבים לתת לבן אדם את המשאבים שבו הוא טוב ולתת לו להצליח בהם ולא לחשוב שאם תחנך אחים או אחיות באותה צורה הם יגדלו להיות אותו דבר. יש פה איזה נאיביות מצד רבקה ויצחק שחשבו שיעקב ועשו יהיו דומים אחד לשני ובגלל הטעות הזאת נוצר אנטגוניזם אצל עשו.

היום לצערי הקולקטיב שהיינו השתנה. הפיצול בעם הוא משהו שהולך ומתרחב ולא רואים את האור בקצה המנהרה שבה תחזור התקוה שתאחד אותנו. גם אם ישתנו האנשים בצמרת, השיקום עדיין יהיה ארוך וקשה. 

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו–לוֹ לְאִשָּׁה. 

ברגע שעשו לקח את מחלת בתו של ישמעאל לאישה זה מן רגע כזה שעשו בחר בדרך חדשה ולא בדרך שאביו יצחק רצה שהוא ילך בה. אני מקווה שאנחנו לא הולכים בדרך אחרת כמו שעשו החליט לעשות ונוכל לחזור לדרך יותר טובה ממה שאנחנו נמצאים בה.

הסיפור מעלה חרדות על איך בתור הורים אנחנו צריכים לאהוב את הילדים שלנו ולא משנה באיזה כיוון הם הולכים בחיים שלהם.

לסיום, בתור הורים צריך לדעת שאת הילדים שלנו צריכים לאהוב לא משנה באיזה דרך הם/הן בוחרים/ות בחיים שלהם. להעדיף את האחד על פני השני יותר יכול לגרום לנזק עצום ולשסע שלא ניתן לאיחוי. 

 כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.

 וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. 

לא רק במשפחה אלה גם בחברה עצמה צריך ללמוד לנתב את הדרכים שלנו כדי למנוע את הקרע בעם.

פרשת חיי שרה: בדרך לחתונה עוצרים בכנען

פרשת חיי שרה: בדרך לחתונה עוצרים בכנען

מאת: טלי שמי

רבקה משקה את עבד אברהם ואת גמליו (אלכסנדר קבנל, 1883)נערה טובה יפת עיניים,

 

הטי כדך, השקיני מים.

שתה, אדוני, כדי לפניך

אחר אשאב גם לגמליך.

מי את? הגידי נא, בת חיל,

היש מקום ללון בליל?

אני רבקה, יש בית לנו,

גם תבן, גם מספוא רב עמנו.

בוא, הברוך, פנוי ביתנו,

תאכל, תשתה – תהיה אורחנו!

חן-חן, נערה יפת עיניים,

על כי השקית אותנו מים.

הא לך ניזמי פז לאוזניך,

וצמד צמידים על ידיך.

מי לא זוכר את השיר שכולנו המחזנו בכיתה ב׳? אני ממש יכולה לדמיין את התנועה שאני ובנות כיתתי עשינו כדי להמחיש את מילוי הכד במים בכדי להרוות את צמאונו של אליעזר וגמליו.

כשאני שואלת את השאלה הרטורית הזו אני מניחה שכולנו או לפחות רובנו כאן בקהילתינו גדלנו על אותה שפה ואותו מטען תרבותי, וכך לרובינו זכרונות דומים יחסית מהגן, מבית הספר, מהצבא ומהאוניברסיטה. 

השיר הזה מתאר את הסצנה שעומדת במרכז הפרשה הנקראת חיי שרה. הפרשה הזו מתחילה עם מות שרה (בגיל 127 שנה) וממשיכה עם מותו של אברהם ואפילו מות ישמעאל, אחיו החורג של יצחק, מוזכר בה ממש בסוף. לעומת זאת חיי שרה לא נזכרים בה בכלל. סה"כ שם הגיוני, לא?

פרשת חיי שרה מתחילה במוות של שרה "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

שרה מתה בחברון ואברהם רוצה לרכוש לה אחוזת קבר – את מערת המכפלה. הפרק מתחיל בתיאור מדוקדק של המשא ומתן עם בני חת ובייחוד עם עפרון החיתי. אברהם מתעקש לשלם על חלקת האדמה שהוא קונה. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

תכף נחזור למשא ומתן הזה אך לפני כן יש לנו קומדיה רומנטית שעוסקת בסיפור מציאת שידך ליצחק, בבת עינו של האלמן הטרי אברהם: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. 

אז הגיע הזמן למצוא ליצחק אשה, אולי מפני שאברהם כבר לא צעיר ורוצה לראות את העניין הזה סגור לפני שהוא נאסף אל אבותיו ואולי גם מפני שיצחק בעצמו כבר קצת רווק מזדקן. 

אברהם שולח את עבדו (החוקרים חושבים שמדובר באליעזר אך שמו אינו מוזכר לאורך כל הפרשה) למצוא ליצחק אישה וכך הוא אומר לו: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. 

רגע, למה? מה רע בבנות המקומיות? למה לשלוח את העבד למסע של יותר מ 1000 ק"מ לעבר חרן שבארם נהריים? אז מה אם בנות כנען לא נוהגות לגלח את הרגליים? 

וזה לא נגמר כאן. יש שבועה שאליעזר נשבע לאברהם. הוא צריך להבטיח לאברהם שבשום פנים ואופן אין להוציא את יצחק מכנען ולהחזירו לבית אביו. 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. 

טוב, את החלק הזה אני דווקא מבינה. הרי אברהם לא עשה את המסע הארוך והמפרך מאור כשדים, לחרן, לארץ ישראל, משם למצריים וחזרה לישראל רק בשביל שבנו יחזור חזרה למקום שממנו הוא בא. ואותו הוא עזב בציווי האלוהי. אלוהים הבטיח לו הבטחה וגם הוא רוצה לקיים את חלקו בברית. 

אוקי אבל…בתחילת הפרשה, במו"מ עם החיתים על קניית חלקת הקבר לשרה אברהם אומר להם –

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (כג, ד). כלומר אמנם אני מהגר, אך כבר קיבלתי את הגרין קארד ובקרוב אתאזרח ואוכל אפילו להצביע בבחירות הבאות! אז מדוע הוא אינו עושה את הצעד הנוסף של היטמעות עם המקומיים ומשיא את בנו לגויה חיתית וחתיכית?

אברהם, כמו כל אבא טוב, רוצה את הטוב ביותר עבור בנו. כלה מארצו ומולדתו ואפילו מבית אביו. כי מה זה הנוהג הזה לאכול נקניקיות לארוחת בוקר? וקוטג' עם אננס וחומוס בטעם שוקולד? 

קבורת מתייך זה דבר אחד. אך מה בעניין המשכיות הדור? 

לא. חייבים למצוא ליצחק כלה מהמקום שבו אברהם יכול באמת לסמוך על טיבם של בני האדם. במקום שאליו אברהם עדיין מרגיש שייך. 

אז אליעזר ממלא את שליחות אדונו, ובעזרתו של החבר הטלפוני אלוהים, מוצא את הכלה האולטימטיבית, לא לפני שהוא עושה לה, ללא ידיעתה, אודישן שהיא הנבחנת היחידה בו. 

היא גם נדיבה וגם חרוצה וגם זריזה וכבונוס גם יפה ובתולה והפלא ופלא! היא בת בתואל שהוא אחיינו של אברהם ככה שיצא שהיא גם מהמשפחה הנכונה. 

אליעזר מובא לבית אביה של רבקה, ושם מרבה בתיאור עושרו של מעסיקו: וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

ולמרבה המזל המשפחה אכן מתרשמת ונעתרת לבקשה וגם רבקה מסכימה מיד ללכת עם אליעזר אל ארץ כנען וכבר בדרך מתחילה לפנטז על החתן המיועד. ואני שואלת את עצמי, אם אכן הכל טוב, ורבקה היא השידך המושלם, האם באמת היה שווה לצאת למסע המפרך הזה שבסופו יש סיכון שאולי לא תמצא הנערה האולטימטיבית, ואם תמצא אולי לא תסכים לבוא עם אליעזר עד ארץ כנען הרחוקה?

ואולי יש כאן עניין אחר? אולי החזרה הזו אל בית אביו, אל מולדתו של אברהם היא מסיבות אחרת?

אברהם אמנם עושה עליה לארץ כנען אך אינו מוכן שמשפחתו תתבולל עם המקומיים עובדי האלילים האלו. מממ…מזכיר לנו משהו?

קהילתינו כאן שהיא מארג ארוג דק של ישראלים הקשורים בעבותות חזקים מאוד לבית אביהם שם, בישראל. כנען זה כאן. וגם בלפור זה כאן. ישראל היא ארם נהריים שלנו. עבור ההבטחה האלוהית לאקזיט, הלכנו לנו מארצינו, ממולדתנו, מבית אבינו למקום אשר גוגל, פייסבוק ואפל הראו לנו. התמקמנו, קנינו כאן בתים ואף הלכנו לראות משחקים של הלייקרס וה-49׳. 

ואז שלחנו את ילדינו לגנים ישראלים, לבתי ספר שבהם לומדים עוד ילדים ישראלים, קיווינו שההורים של הילדים האלו יהיו נחמדים ושנוכל להתחבר איתם, שלחנו את ילדינו לבגד כפת, לצופים, למכינות ולגרעיני צבר. כשהילדים חזרו לארץ עם גרעין צבר על מנת להתגייס, הזלנו דמעה עת הודיעו לנו שהם נשארים בארץ (ואולי היתה זו דמעה של גאווה?) 

אני מדברת ברבים, זהו סיפורם של רבים מחברינו כאן, אך אתוודה ואספר שהמקרה הפרטי שלנו הוא שונה במקצת. שלוש בנותינו נולדו כאן בארה"ב. דרך בנותינו העמקנו את שורשינו כאן. הקשר שלהן לישראל, לצערי הרב, הולך ומתרופף. לפני כמה שנים אמרה לי בכורתי שהסיכוי שתתחתן עם בחור שהגיע לכאן מבנגלור הוא הרבה יותר גדול מהסיכוי שהיא תמצא עצמה חבוקה בזרועות בחורצ׳יק ישראלי יוצא סיירת גבעתי. עניתי לה שאשמח בכל בנזוג או בת זוג שתבחר ללא קשר לדת, מוצא, לאום או מין ובלבד שיהיה אדם טוב ויאהב אותה. 

אך בכנות אגלה לכם שעמוק עמוק, אבל ממש עמוק הייתי שמחה לראות את בנותי הלא ממש ישראליות חולקות את חייהן עם בני זוג ישראלים.

הייתי שמחה שכשאומר אחלה, סבבה או איך את עפה על עצמך הם יבינו את שפתי. הייתי שמחה שהוריהם יזכרו יחד איתי במחזה מכיתה ג׳ של רבקה והכד ואליעזר והגמלים.

אגב, לא מזמן צפינו כל המשפחה יחד בסרט הסמי תיעודי המשעשע Meet the Patels. הסרט מספר על נסיונותיהם הבלתי נידלים של הורים מהגרים מהודו לשדך לבנם כלה מבני משפחת פאטאל, כולל נסיעה של כל בני המשפחה להודו לצורך העניין. כמה אנו שונים מהם בשאיפותינו עבור ילדינו – להמשיך את השושלת ואת התרבות שלנו כאן?

ולכן אני קצת מבינה את אברהם ואת התעקשותו על יבוא כלה מארץ מולדתו. 

נחזור רגע לסיפור יצחק ורבקה. כאמור, ליצחק אין saying בבחירת הכלה המיועדת לו ואינו מעורב בכלל בסיפור עד רגע הופעת שיירת הגמלים באופק (ואותו רגע שנראה כאילו נלקח מסרט בוליוודי ובו רבקה נופלת מהגמל מרוב התרגשות כשהיא רואה את חתנה לעתיד). ואני תוהה אם זה מפני שיצחק, שהוא כבר כנעני גזעי, ממש צבר, אם היו שואלים אותו, היה דווקא מעדיף כלה מקומית, שדוברת את שפתו התרבותית. ולכן לא כדאי לקחת צ׳אנסים אלא להביא לו כלה משם כעובדה מוגמרת. 

אצלינו לבנותינו כמובן יש חופש מוחלט לבחור לעצמן את בני הזוג שלהן, להחליט היכן יגורו ואיך יחיו את חייהן כנשים בוגרות. 

בבחירתינו לגדלן כאן באוירה ישראלית אמריקאית, תהינו לא פעם לגבי תחושת הזהות שלהן. תהינו אם לא בלבלנו אותן כאשר חשפנו אותן למדרג ולשאלה: מה הן קודם כל – ישראלית? יהודיות? אמריקאיות? 

ואולי לא צריך לבחור? אלא פשוט לסמוך עליהן שיצרו להן דבר חדש. שימשיכו את שושלת בית אבא ובית אמא, שימשיכו לדבר את השפה שלנו – הלינגווסטית והתרבותית – יציינו את השבת, יחגגו את החגים, את המסורות ואת ההיסטוריה העשירה של מוצאן היהודי והישראלי ובאותו זמן יחנכו את ילדיהן (אם יבחרו להביא צאצאים לעולם) ברוח של סקרנות, סובלנות ופתיחות לכל עמי העולם בכל מקום שבו יקימו את ביתן. 

פרשת וירא: מעקידת יצחק לרצח יצחק

פרשת וירא: מעקידת יצחק לרצח יצחק

מאת: תמר פורמן

בכיתה ב', למדנו את ספר בראשית. אם זה היה סרט, דירוג של RATED R היה מתאים לחלק מהתוכן, אבל לא היה אז רייטינג וגם נראה שזה לא הטריד את מערכת החינוך בזמנו. וכך, בגיל 7, פגשתי את פרשת וירא ובתוכה את הסיפור של עקידת יצחק.

עקידת יצחק, ג'ובאני דומניקו טיאפולו, 1750

אני עדיין רואה את התמונות שהיו לי בראש כשלמדנו על עקידת יצחק. דמיינתי את אברהם שהולך להוציא לפועל את הצו האלוהי להקריב את בנו יצחק שמובל על ידי אביו, איך הם נסחבים במעלה ההר (בדמיוני זה נראה כמו הגבעה הצחיחה הסמוכה לבית הספר שלנו), ואת יצחק מבין שהוא הולך להיות הקורבן. חזרתי הבייתה נסערת.

אבי האהוב, ז"ל, שהיה איש מאמין, הומניסט ופעיל זכויות אדם, חיבק אותי ואמר לי שאברהם נכשל בנסיון. שאלוהים ציפה שאברהם יסרב, אך למרות המילים המרגיעות, נרתעתי מאז מהסיפור הזה. לא סיפרתי אותו לילדיי.

השבוע אני חוזרת אל הפרשה הזו.

פרשת וירא  מתחילה בטוב: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

אנחנו פוגשים את אברהם מכניס האורחים, שיושב באוהל בחום היום, ורץ לארח את שלושת האנשים שמופיעים, משקה אותם, מאכיל אותם, עושה מעל ומעבר. לפי המדרש, אברהם, שנמצא באמצע שיחה עם אלוהים, אף מעיז ושם את אלוהים ב'ממתינה' כדי לגשת לאורחים! מכאן הסיפור ממשיך לעוד פרק במסע של אברהם כאשר אלוהים מעדכן אותו על התוכנית להשמיד את סדום על כל תושביה החוטאים. וגם כאן מתגלה אברהם ה"מענטש": עם חוש צדק ומוסר שכנראה טבועים בו, הוא לא מוכן לקבל את העונש הקולקטיבי הזה – הוא מתווכח עם אלוהים ודורש שלא ישמיד את העיר אם יימצאו בה 50 צדיקים, וממשיך להתמקח בתעוזה במילים המפורסמות וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ואז, בתפנית מוחלטת, אנחנו פוגשים אברהם אחר לגמרי. במפגש עם אבימלך, מלך גרר, אברהם מבקש משרה להתחזות לאחותו כדי שהמלך לא יהרוג אותו ויקח אותה, ובכך מקריב ומפקיר את שרה שנלקחת לבית המלך. ואם לא די בכך, מגיע הסיפור על הגר וישמעאל. על פי דרישת שרה, אברהם מגרש את הגר וישמעאל אל המדבר, הוא לא מתנגד, לא מרים את קולו בדרישה לצדק ולחמלה, אלא לוקח את האם ואת הילד ומשלח אותם. ואז, לקינוח, מגיע סיפור עקדת יצחק. למרות שאני רוצה לקרוא את הסיפור לפי הפרשנות של אבי, הטקסט המקראי לא מותיר מקום לספק. בפסוק הראשון של הסיפור נאמר לנו וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.– ומהו אותו הנסיון? קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" והנה אברהם, שרק לפני כמה פרקים העז להתווכח ישירות עם אלוהים, אינו פוצה את פיו. איפה הזעקה? למה הוא שותק כאן? אברהם לא אומר מילה, אלא רק עושה את הפעולות למילוי דרישת האל: מכין את הציוד, רותם את הגמלים, לוקח את בנו ואת עבדיו ויוצא לדרך להקריב את בנו. המילים היחידות שנהגות כאן הן של יצחק, שבשאלתו המצמררת וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" מתחיל להבין את העומד להתרחש. אברהם קושר את בנו אל המזבח, מניף מעליו את המאכלת ועומד לבצע את הבלתי נתפס. ובדקה התשעים, אלוהים עוצר בעדו ונשמע הקול וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה . הרצח נמנע, ואנחנו קוראים: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי, כלומר הנכונות של אברהם ללכת אחרי צווי האל בכל מחיר, עד כדי כך שהיה מוכן להקריב את בנו, היא ההצלחה בנסיון.

איזה מן אל עושה נסיון כזה? אלוהים אולי לא רצה את הקורבן האנושי, אבל הוא רצה את הנכונות להקריב עבורו את הבן. מפחידה אותי הדרישה הזו לאמונה טוטלית, מוחלטת, עיוורת, שדורשת את מה שכל כך מנוגד לטבע האנושי והמוסרי. יצחק אמנם שרד, אבל קשה להאמין שהוא חזר מההר אותו הדבר. בשירו "ירושה" כותב חיים גורי:

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

הסיפור הזה, של הקרבת הבן, ממשיך לרדוף אותנו.

לפי המסורת, מיקום העקדה היה הר המוריה, לימים זה יהפוך למיקום הר הבית. בין אם זו עקדת יצחק לפי המסורת שלנו, או עקדת ישמעאל, לפי המסורת המוסלמית, זהו המקום שבו האב היה מוכן להקריב את הבן. כירושלמית, קשה לי שלא לראות בנוף של הר הבית את הסמליות שלו בסכסוך הדמים הנורא עם שכנינו ואני חושבת על שני העמים שלא מצליחים לצאת מהסיפור של הקרבת הבנים.

צילום: יעל רוזן

אחרי שנים שבהן אנו כבולים בסיפור העקדה, קם יצחק של זמננו, יצחק רבין. יצחק רבין לא ברח מסיפור העקדה, אלא התעמת איתו. הוא מאס בקורבן הבנים, הוא לא היה מוכן לקבל את זה שנחייה לנצח עם מאכלת בליבינו והאמין שאנחנו לא חייבים להיות כבולים במעגל האינסופי הזה, שאפשר לשנות כיוון. הוא הציע תיקון לעקדה שרודפת אותנו מאז יצחק הראשון. ואז, באירוניה נוראית, הוא הפך לקורבן של אותה האמונה העיוורת שמעדיפה שלנצח נאכל חרב ונקריב את בנינו.

בתכנית גוונים השבוע שוחחנו על כך שעבורנו הזכרונות מה-4 לנובמבר עדיין טריים ובוערים, ועלתה השאלה איך נעצב את היום הזה עבור ילדינו שהם הדור שזה כבר לא הזכרון שלו. אני חושבת על הבן הצעיר שלי, דוד, שגדל במרחק לא רק של זמן אלא גם של מקום מאותה החוויה. הוא עכשיו בגיל שאני הייתי כשלמדתי על עקדת יצחק, אבל בבית הספר הציבורי שלו כאן בקליפורניה הוא לא ישמע על אברהם ויצחק, והוא גם לא ישמע על יצחק רבין. זה בידיים שלי, מה אני מספרת לו?

אני רוצה לספר לו על אברהם של תחילת פרשת וירא – אברהם עם האוהל הפתוח לכל הכיוונים, שמלמד אותנו איך להתייחס בכבוד ובנועם לאורחים בחברה ובמדינה שלנו. אני רוצה ללמד אותו לסרב לקבל חוסר צדק, ושהוא יכול להיות אמיץ כמו אברהם ולהתעמת אפילו עם אלוהים למטרה זו.

כשיגדל קצת יותר אספר לו על עקדת יצחק ואספר שסבא שלו (שהוא קרוי על שמו) צדק: שאברהם נכשל בנסיון.  שאמונה עיוורת וטוטלית היא לא הדרך.  שהיהדות שלנו היא לא יהדות שמקריבה את היקר לנו מכל, אלא יהדות שמסרבת לקבל מציאות כזו.

ואספר לו על יצחק רבין, שהבין שבשביל השלום והתיקון צריך לצאת מהתודעה שגזרת הגורל היא להמשיך במעגל הדמים.  על יצחק רבין שהאיר לנו את הדרך למציאות אחרת, של פתיחת האוהל לאחר,התעקשות על ערכים של מוסר, צדק, צניעות וחתירה לשלום אמיתי ומכבד.

לנו נותר להמשיך בדרכו. בנסיון הזה אסור לנו להכשל.