פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

מאת: יעל יחיאלי

מה יהיה אחרי מותנו? זו שאלה שהאנושות מאז ומתמיד מתמודדת איתה. אני בטוחה שהמחשבות על המוות עוברות בראש לכל אחד ואחת מאיתנו מידי פעם. זה חלק מהחיים. במצב של הגירה מתעוררות עוד שאלות, איך נתמודד עם מוות של אדם קרוב בישראל, באלו מקרים ניסע חזרה, באיזו דרך ניתן להתאבל מכאן, האם יש לנו מחשבות איפה אנחנו נרצה להיקבר בבוא היום, מה המקום של הקהילה סביבנו במצב של אבל.

Photo by istock/ pixinoo

פרשת ויחי, מספרת את סיפור פרידתו של יעקב ממשפחתו. יעקב נמצא על ערש דווי במצרים, אליה היגרו בגלל הרעב שהיה בארץ כנען. בזכות יוסף, הבן האבוד, שביסס את חייו שם, הם היגרו למקום שבו יש אוכל והקימו שם חיים, קהילה. רגע לפני שהמשפחה הזו הופכת לעם, ולמסע הארוך ממצרים לישראל אנחנו נפרדים מיעקב ובסוף הפרשה גם מיוסף. אמנם קוראים לה פרשת ויחי אבל יש בה לא מעט עיסוק במוות.

הפרשה מתחילה עם בקשתו של יעקב מבניו –  אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם

בקשתו האחרונה של יעקב – אני רוצה להיקבר יחד עם אבותי, ובהמשך הפרשה הוא חוזר על הבקשה – אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

אפשר ממש לשמוע את התחינה שלו. הוא מבהיר שוב ושוב שזה חשוב לו, הוא יודע איפה הוא רוצה להיקבר. בספר בראשית יש לא מעט עיסוק במוות כי זה סיפור של דמויות – לידתם ומותם. מספר בראשית עד היום המסורת היהודית לוקחת חלק ממנהגי האבלות, מערת המכפלה היא המקום שאברהם קנה בשביל לקבור את שרה אשתו. והדורות הבאים בספר גם נקברו שם. יעקב מסמן לבניו, אני רוצה לחזור, להיקבר שם.

הקריאה של הסצינה הזו מכאן, מעלה שאלות שאולי ביום יום אפשר להימנע מהן, על אף שהן חלק מהחיים. מוות הוא חלק מהחיים. בקריאת הפסוקים האלו אפשר לנסות להיכנס לראש של יעקב למה זה היה חשוב לו, האם זה בגלל החיבור לעבר, למקום שבו נמצאים אבותיו ואמותיו, או לעתיד, במחשבה או ידיעה שילדיו יחזרו לשם. אולי זו עבודה של העורך המקראי שכבר מסמן את המעבר לספר שמות, שבו מתחיל סיפור של הדרך ממצרים חזרה לארץ כנען. אני חושבת על דורות של יהודים/ות שקראו את הפרשה הזו שנה אחרי שנה ברחבי הגלובוס ואצל חלק מהא/נשים אני בטוחה שזה נטע את הכמיהה הזו להיקבר בארץ ישראל.

ומה איתנו? האם אלו מחשבות שעוברות עלינו מידי פעם? אני בטוחה שכן. האם יש לנו תשובות חד משמעיות כמו של יעקב? לא בטוח ואולי טוב שכך. לפנחס שדה יש מחשבות אחרות על אחרי מותו, הוא גם יודע איפה הוא רוצה להיקבר אבל ממניעים אחרים:

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון

נשב את ואני אל החלון

איזה אושר יהיה זה נשב דומם כך

את תהיי שלי אני שלך

נזכור אך לא נאמר דבר

כל שסבלנו כל שעבר

שנות אור של אחר צהריים אינסופי

נצחים באים נצחים חולפים

נחל השאול שחור ירקרק לאט

בכל מלוא היקום אני ואת.

בסוף הפרשה מגיע מותו של יוסף, בפסוקים האחרונים יוסף מודיע לאחיו שעוד מעט הוא ימות ואלוהים יעלה אותם אל הארץ שנשבע לאברהם יצחק ויעקב. בניגוד ליעקב, יוסף לא מבקש שיקברו אותו במערת המכפלה, אבל הוא אומר להם, כשאתם מתחילים את המסע שלכם לארץ – תקחו אתכם את עצמותי. ועד שזה יקרה הוא ינוח בארון במצרים.

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

בפרשה אחת יש שתי אפשרויות של מה לעשות במצב של מוות בתקופה של הגירה. וכמובן שיש עוד אפשרויות. פרשת השבוע נותנת לנו הזדמנות לחשוב על הסוגיה של מוות, לשאול את השאלות ואולי למצוא כיוונים למה אנחנו רוצים שיקרה אחרי מותנו.

בתקופה האחרונה התחלנו בתוך הצוות של ה-ICC  לעסוק בנושא של מוות ואבלות מתוך מחשבה על המענה הקהילתי שלנו למצבים של מוות ואבלות.

ביום שלישי הקרוב מתחילה להתגבש וועדה שתעסוק בנושא, אם מעניין אתכם להצטרף, צרו קשר- rantebi@paloaltojcc.org.

שבת שלום

פרשת ויקהל: לא צריך לחכות לטראומה כדי ליצור חברה שוויונית

פרשת ויקהל: לא צריך לחכות לטראומה כדי ליצור חברה שוויונית

מאת: מעיין ארזי מלינרסקי

פרשת ‘ויקהל’ מהווה סגירה מושלמת של הפרשות הקודמות, ומתארת בדקדוק רב את עבודת הבניה והקמתו של המשכן, לאחר הכנות רבות. מיד בפתיחת הפרשה משה אוסף את העם ונותן את האות לפתיחת גיוס ההמונים הראשון בהיסטוריה – “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה” (שמות ל”ה 4-5).

עם ישראל נקרא לתרומה בכל מימד אפשרי – בכסף, ברכוש ובעבודה הכוללת מלאכות שונות, כשרונות מדויקים ועוד ועוד לפי רשימה מדויקת ומפורטת שמשה פורס בפני העם. ההתגייסות מדהימה! אפשר ממש לדמיין את הכלים והציוד נערמים, את האנשים שמתאספים, את הנשים שרותמות את כשרונן וכליהן ואת הידיים הרבות שמתחילות לעבוד יחד, בתיאום מושלם ובניהולם של המוסמכים לדבר. כולם, כולל כולם, הם אנשים בעלי “חכמת לב” כפי שמופיע לאורך כל הפרשה, התרומות וההירתמות גם הם לפי מידת הלב: “וְכָל-חֲכַם-לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה” (שמות ל”ה 10).

אפשר היה להמשיך ולאסוף תרומות אל מול המוטיבציה הגבוהה של העם לתרום ולקחת חלק בפרויקט החשוב הזה, אבל מול כתב הכמויות המקורי ויעד הגיוס – המכסה הושלמה ועל כן משה מבקש להפסיק לתרום: “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות ל”ו 5-7).

משה מציע לנו פה מודל של מנהיגות שמחויבת לבקשותיה המקוריות, לצניעות ולאחריות. מנהיגות שמבינה שאיחוד וגיבוש ייעשו דרך רתימת כל אחד ואחת. ראו עד כמה חשוב לקחת חלק במידה הנכונה על מנת לאחד את העם סביב המשכן – אותו סמל אלוהי, שאמור להיות מרכז הרוח הפיזי של עם ישראל. והרי בעבודת כפיים, בנתינה אישית ובחיבור של הלב ושל הנשמה יוכל העם לקחת חלק במעשה הגדול ולהרגיש שייכות ואפילו בעלות. יחד עם זאת – אסור להתבלבל, הלב הוא מפתח מרכזי.

כאשר מנהיגות בישראל של 2019 מקיימת מימון המונים סלקטיבי ואין סופי, ממימון חליפות ועד הוצאות משפט, קשה שלא לתהות מהי המטרה המשותפת. בוודאי ששנאת האחר אינה נרטיב משותף שמסוגל ללכד באמת את החברה הישראלית. מדינת ישראל קמה מתוך שבר גדול, לבנייתה הצטרפו בנתינה ובתרומה אין סוף ידיים עובדות ולבבות חכמים. אין צורך לחכות לטראומה לאומית כדי להירתם למען בנייתה של חברה שוויונית וצודקת, אם כי יש שיאמרו שאנחנו כבר חיים טראומה מודרנית של חברה מפולגת ומוסתת.

לפרשת ‘ויקהל’ מצטרפת הקריאה בפרשת ‘שקלים’. אקח ממנה ציווי אחד והוא המס לטובת המשכן המבקש חצי שקל באופן שוויוני – “הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל” (שמות ל’ 15). בתוך מס זה מקופל מסר פשוט של שוויון במעשה ובזכות. זו אותה הנחת עבודה בסיסית שאם כולם יתרמו וירגישו שווים, כולם ירגישו שייכים.

אי השוויון החברתי ניכר כיום בכל מקום. רק השבוע התפרסמו נתוני הגידול המרשימים בתלמידי ישיבות ואברכים, ולעומתם תלמידי החכמים החילוניים נותרים מאחור בחושך – עם תרומה גדולה של עשייה חברתית, שירות צבאי ולימוד תורה.

העיקרון הידוע של ‘איש אשר ידבנו ליבו’ לא עובד לנו כאן. ההירתמות והתרומה של ציבור רחב בישראל לא מצליחה לחזק את תחושת השייכות והבעלות שלו על הבית. שוויון בנטל הוא לא המצאה של השמאל, ולא של ציבור חילוני עייף. זה היה שם לפנינו ומוטב שנחזור לשם מהר ככל האפשר.

 

*מעיין ארזי מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ״ה.

פרשת כי תישא: מה לחטא העגל ולבחירות בישראל?

פרשת כי תישא: מה לחטא העגל ולבחירות בישראל?

מאת: אברהם אייזן

פרשת ‘כי תישא’ גדושה בהתרחשויות: המשך הלכות בניית המשכן וההתגייסות הכללית לבניינו, מגוון רחב של הלכות העוסקות במועדי השנה ותיאורו של האירוע המכונן, חטא העגל, המציב אתגר מנהיגותי לצמד האחים משה ואהרון.

זמן קצר לאחר היציאה הדרמטית ממצרים עולה משה למרום על מנת להביא לעם את דבר האל, אולם הוא בושש מלהגיע. יום רודף לילה וארבעים יום חולפים מבלי שהמנהיג מראה אותות חיים לאחר שנעלם בערפלי ההר. פקפוקי האמונה מכרסמים בכל פה בקרב העם שעד לא מזמן, כלל לא הכיר את הצמד משה ואהרון. ככל שהימים נוקפים החששות מתגברים, והלחץ על אהרון שנשכח מאחור הולך ומתעצם. בצר לו, מנסה האח שורה של תרגילי השהיה: “וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃ וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק” (שמות ל”ב, ב’-ז’).

העם הלהוט למנהיגות ברורה ממלא אחר הוראותיו של אהרון. חיש מהר ניצב מולם עגל הזהב המסמל את הכמיהה לביטחון ולממשות במקום החידתי והנעלם המדבר מתוך האש והעשן. הגחתו של העגל מנפצת באחת את האידיליה השמימית בה נתון משה הלומד חוכמה מפי הגבורה,

“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב”, ז’-ח’).

באופן מפתיע ברגע האמת, האל מפיל את כל האחריות על משה. הוא לבדו העלה אותם מארץ מצרים, הוא ציווה עליהם לא לעבוד אלוהים אחרים ועל כן הכישלון המנהיגותי אינו נתלה בכוח שמימי אלא בו. כך, בבדידות מצמררת ובנפילה קשה מעולמות עליונים של הסתופפות בצל השכינה, מוטח משה לקרקע המציאות בה הוא נזקק להתמודד אל מול עם שכשל במבחן האמונה ובחר לעזוב את המופשט ולעבור לעבוד את הממשי והקונקרטי. המציאות שמתפתחת במהירות אינה מאפשרת זמן למחשבה יתרה; משה יורד מן ההר ופותח במעשים: שבירת הלוחות, הריסת העגל, גיוס תומכים וטבח במתנגדים, ריצוי האל ולבסוף חזרה לשגרה ומתן חוקים ומתווה למשימה העתידית, ירושת הארץ המובטחת.

פרשת העגל נושאת עמה שיעור משמעותי במנהיגות. מופעים פירוטכניים גדולים אינם משאירים את חותמם לאורך זמן, ומנהיגות צריכה להיות נוכחת באופן ממשי ברוח ובגוף. לא די בממלא מקום או בחוויה מסעירה שמשאירה את חותמה, כל אלו מתפוגגים במהירות אל מול פני המציאות המשתנה. עם פרוץ המשבר שבמידה רבה הוא בלתי נמנע, המנהיגות נבחנת ביכולתה להתעשת במהירות ולנקוט בפעולה שאינה מסתפקת בניקוי המחנה אלא היא צריכה להנחיל סדר יום אלטרנטיבי. שורה של מעשים קונקרטיים שיאחדו בשנית את העם שכשל, יתנו לו מטרה וייעוד שיאפשרו לו לפעול ביום שלאחר המשבר.

תובנות מנהיגותיות אלו אינן מאבדות מכוחן גם לאחר אלפי שנים. בעודנו ניצבים בעיצומה של מערכת בחירות, בה הדי הגימיקים והפירוטכניקה מסמאים את עינינו, עלינו לזכור את היום שאחרי. יום בו אנו נזקקים למנהיגות מעשית שאינה מנסה לתלות את האשמה בריבונו של עולם, אלא לוקחת אחריות על המציאות האנושית ומנסה לשנותה. לא באמצעות ריב ומדון, אלא דרך גיוס העם סביב מטרות משותפות, המבוססות על מימושם של ערכים המרחיקים אותנו מאלילי זהב כוזבים. עלינו לבחור מנהיגים ומנהיגות שיצביעו על נתיב של משמעות אותנטית, שאינה מתעצבת רק על פי הדי הזמן והסקר.

*אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה- התנועה ליהדות חברתית.

פרשת תצוה: מחשבות לקראת יום הצדק החברתי הבין-לאומי

פרשת תצוה: מחשבות לקראת יום הצדק החברתי הבין-לאומי

מאת: יובל לינדן

הזכרונות של רובנו מסיפורי התנ”ך’ באופן טבעי נוטים להתמקד בסיפורים האנושיים: המריבות המשפחתיות של סיפורי האבות והאמהות, האפוס הלאומי של עם ישראל ביציאה ממצרים לנדודיו המדבריים וכמובן גם המלחמות והתככים של השופטים והמלכים לבית ישראל ויהודה.

הפרשה שלנו השבוע, פרשת ‘תצוה’, לצערנו, לא עונה על אף אחת מהקטגוריות המלהיבות האלה. רחוק מכך. למעשה, מדובר כבר בפרשה שניה ברצף שמורכבת כמעט באופן בלעדי מהוראות והנחיות טכניות להחריד. קריאה בפרשה מעלה תחושה דומה לו היינו קוראים שילוב של הנחיות תפירה של מעצבת אופנה האחראית על תפירת בגדי הכוהנים (אני די בטוח שאפשר לעשות מזה תחרות ריאליטי), הוראות בישול ואפייה של הפרים והאילים וסדרם בטקסי הקורבנות (אני כמעט בטוח שכבר יש תחרות ריאליטי כזאת) ולבסוף גם הוראות ההרכבה של המזבח שעליו צריך לצלות את כל הבשר. למי שמתקשה לדמיין, זה נשמע קצת כמו לקרוא את הוראות ההרכבה של רהיט איקאה שאיכשהו תמיד נשאר לך ממנו שני ברגים שאתה לא בטוח איפה התפספסו.

כשאנחנו חושבים על המטען התרבותי של היהדות אנחנו נוהגים להתמקד במימד הערכי, החברתי ורוחני של הדברים. גם דתיים וגם חילונים לאורך הדורות דיברו רבות על המוסר הלאומי היהודי והגדיל לעשות אשר גינצבורג, “אחד העם”, אשר כתב מאמר בשם זה בו ניסה למקד את השיח הציוני של תקופתו ברעיונות הערכיים הנמצאים ביסודות היהדות.

אז מה הקשר בין השניים? איך אנחנו קושרים בין הליבה המוסרית-ערכית של היהדות לבין הנחיות התפירה, הבישול וההרכבה של הטקסיות היהודית העתיקה במשכן? תשובה אפשרית נעוצה בפרק כ”ח פסוק ג’, בראשית הפרשה: “וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי”.

שני צירופי הלשון המופיעים פה, “חכמי לב” ו-“רוח חכמה”, נראים קצת מאולצים ולא קשורים. הרי חכמה נחשב כנושא אחד ולב כנושא אחר שאינו בהכרח קשור. גם ענייני “רוח” לא תמיד מתיישבים ולפעמים אפילו באים בסתירה לענייני “חכמה”. השימוש של שני ביטויים אלה בסמיכות אחד לשני עשוי ללמד אותנו שיעור קצר בחיבור בין המחשבה והמעשה.

ביום רביעי הקרוב, ה-20 לפברואר, חל “יום הצדק החברתי הבין-לאומי”. יכול מאוד להיות שלא ידעתם שקיים יום כזה ושהוא ממשמש ובא עלינו לטובה, אבל את המונח “צדק חברתי” שמעתם גם שמעתם אם אתם חיים במדינת ישראל בעשור האחרון.

קצת כמו האסוציאציות התנ”כיות שלנו והמחשבות שלנו על המטען התרבותי של היהדות, גם האסוציאציה שלנו באשר למשמעות של המונח “צדק חברתי” קשורה יותר בסיפורים אנושיים ובשיח ערכי ורעיוני. אך טעות היא לחשוב שניתן להגשים את ערכי הצדק החברתי וליישם אותם בחברה בלי לעבור דרך הוראות הרכבה משמימות למראה ותכניות עבודה מפורטות לרמת חוט השני, שוק האיל או טבעת הנחושת.

אם אנחנו חפצים בהשגת אותו מושג חמקמק בשם “צדק חברתי”, אין מנוס מחיבור הלב והרוח לחכמה והמחשבה בדרך שתוביל אותנו, צעד אחרי צעד, חוט שזור בחוט ובורג אחרי בורג בדרך הארוכה והמפרכת להגשמתו.

עונת בחירות היא זמן רע, לכאורה, לתכניות מפורטות שכאלה. הסלוגן הקליט בלבן-ירוק על גבי שחור צריך לתפוס את העין ולשבות את הלב. אין יועץ אסטרטגי אחד בכל הארץ שידרבן את המועמד שלו לפרסם מסמך בסגנון פרשת תצוה, בה יפורק ויפורט רעיון “הצדק החברתי” לכדי מסמך מקיף היורד לדקויות הקטנות והמשמימות במטרה לפתור את מצוקת מערכת הבריאות, או צמצום תופעת הילדים מתחת לקו העוני.

ואולי זו נאיביות. הרי גם אני לא מצליח לקרוא לעומק משפט אחרי משפט את סדר הקרבת הקרבנות ואת פירוט הרכבת לוחות הנחושת על המשכן. אבל כשזה מגיע ל”חיים עצמם” ולעתידנו פה בשנים הקרובות – הייתי רוצה לחשוב שאני אתמוך במועמד שיצליח להסביר לי לא רק במה הוא מאמין אלא גם בדרך בה הוא מתכוון להגשים אמונות וערכים אלו בפועל.

 הכותב יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.

פרשת תרומה: כבר לא מסתמכים על הדוד העשיר מאמריקה

פרשת תרומה: כבר לא מסתמכים על הדוד העשיר מאמריקה

מאת: אברהם אייזן

לכל אורכה של מדינת ישראל פרושים מבנים ומיזמים שנבנו הודות לנדיבות ליבם של תורמים שמרביתם חיים מעבר לים ובנדיבות לבם שלחו את כספם לטובת רווחתם של תושבי הארץ: פה מתנ”ס ושם ציוד למחלקת ילדים בבית חולים. המוני שלטים זעירים המעטרים את הנוף עד שהם הפכו לחלק מהמראות הקבועים של חיינו, בהם אנו מביטים באדישות. במקומות מסוימים ההתרגלות לתרומות ולמענקים החיצונים יצרו תהליך של שקיעה והסתמכות על הזולת שהחליפו רצון ויוזמה של הפרט והקבוצה לשפר את מצבם בכוחותיהם שלהם. משפטים כמו, “חכו עוד מעט יגיע כסף מחו”ל והכל יסתדר” או “מה זה משנה, הם תמיד יכולים להביא עוד” יצרו מובלעות של הסתמכות ואדישות כך התרומות שהיו אמורות ליצור ניעות חברתית דווקא הובילו לקיבעון ולפגיעה ברוח היזמית של אלו שעבורם קובצו התרומות.

פרשת תרומה מתמודדת עם אתגר זה כחלק מהסיפור הכולל הפיכת  עם ישראל מאוסף של עבדים לעם העומד בזכות עצמו. לאורך מסעם במדבר, הנפרש על פני ספר שמות, עוברים בני ישראל מסע גיבוש שבמהלכו הם מקבלים על עצמם חוקים, מתרגלים לציית להנהגה, טווים סיפור משותף ועתה בפרשתנו, הם מצטווים לבנות את המשכן וכליו. לצד התיאור הטכני והמפורט של כלי המשכן וצורותיהם טמון בתחילת הפרשה עיקרון מנחה ביצירתה של שייכות ומחויבות קהילתית.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם.  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים […] שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן” (שמות, כ”ה, ב’-ז’).

בניית המשכן בפועל הוטלה על יחידים, אולם איסוף חומרי הגלם היווה מעשה קהילתי מהמעלה הראשונה. הבקשה לתרומה מופנית לכלל העם מבלי לנקוב בתעריפי גביה, אלא כל אחד מתבקש לתת על פי צו מצפונו. על מנת לאפשר לכלל שדרות העם להרגיש חלק במעשה הבניה, רשימת התרומות המתבקשת כוללת שורה ארוכה של מוצרים שמותאמים לכל כיס. מהזהב היוקרתי ועד לנחושת, מאבנים טובות שרק עשירים מופלגים יכולים להשיג ועד לשמן פשוט למאור.

ההתגייסות המבוססת על הרצון של כל פרט ופרט לקחת חלק ביצירתו של המרחב המשותף, פותחת פתח להגדרה רחבה יותר של גבולות השייכות והמחויבות. הפניה אל הכלל נושאת עימה מסר מהותי: המוקד הפולחני המהווה את ליבת הקהילה המקראית אינו נחלתם של קבוצות מיוחסות ועשירות, שהודות לתרומתם כלל העם יכול ליהנות מזיו השכינה. אלא מראשיתו המשכן מהווה מיזם משותף בו כלל העם לוקח חלק פעיל. הפניה אל  כלל שכבות העם כבר משלב גיוס המשאבים יוצרת את התשתית הערכית המאפשרת לכולם לחוש שייכות למרכז הפולחני ולערכים אותו הוא מייצג.  תחושת השייכות אליה חותרת התורה באה לידי ביטוי מובהק במילים החותמות את הפיסקה הראשונה הפותחת את הפרשה:  “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” ( שמות, כ”ה, י’). הדגש מושם על העשייה של כלל העם שצריך לפעול באופן פרו-אקטיבי על מנת שהנשגב ישכון בקרבם.

מסר חינוכי זה לא קהה במשך הדורות וגם בימנו אנו הוא רלוונטי מתמיד. על מנת שקהילה באשר היא תחוש שייכות ומחוייבות, עליה לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה. אל לה לחכות לדוד העשיר מאמריקה או מסביון שיבואו ויגאלו אותה, אלא עליה להתגייס, כל אחד ואחת על פי כוחם, על מנת לשים עוד אבן בבניית הבית. המאבקים הציבוריים האחרונים, החל מארגוני סיוע לנשים בזנות דוגמת ‘סלעית’ ועד התארגנויות ספונטניות לתמיכה בחיילים בודדים, אפשרו לתנועות חברתיות לפרוץ. התארגנויות אלו מהוות דוגמא ומופת ליכולת של ציבור רחב ומגוון לקחת אחריות על הסובב אותו מבלי להמתין לישועתם של נדבנים. ההכרה בכוח המשותף וההתגייסות של מספר אנשים רב ככל שניתן לטובת הפיכתו של חזון למציאות יום יומית, מהווה נדבך נוסף בכינונה של חברה ברת קיימא אשר אינה עסוקה רק בהישרדות ובשמירה על הקיים אלא שואפת לקיומה של חברת מופת.

אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך בבינ״ה – התנועה ליהדות חברתית.