פרשת תזריע מצורע: לראות את ה' מרחוק

פרשת תזריע מצורע: לראות את ה' מרחוק

מאת: נטלי לנדסמן

פרשת "תזריע מצורע" עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה: המון פרטים על איך מתיחסים למצורעים, לנשים בנידה וסתם מדממות (קטגוריית זבה) וגם רחמנא לצלן-לכאלה ששופכים זרע.

בפרשה יש תאור שלם על איך מטהרים את הטמאים ואת בתיהם הנגועים ואיך שומר על עצמו הכהן הגדול (היחיד שיכול להחזיר את המורחק לחיק אשתו וקהילתו) והקהילה כולה.

דווקא די אקטואלי.

חלק מהפרשה מתאר את ההטהרות -קרי קבלה חזרה לחברה, היציאה מהבידוד,  וזו כרוכה בקורבן(שהוא התשלום התנכי) והטיכסיות פגאנית: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם, וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן, וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן, וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה

ובהמשך מפורטות הוראות שבטח היוו מקור השראה לחוקי המשחק ההזוים שכולנו נשמעים להם עכשיו :"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו, וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים. ט וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ, וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְטָהֵר.

לא יודעת מה איתכם-אני די התרגלתי לפתוח CNN ו Bay briefing  על הבוקר כדי לבדוק מהן מגבלות היום-אז בואו נעזוב רגע את ה"מה עושים" ונתעכב על צרה חדשה(לי!) שמצויינת בפרשה- צרעת הבית.מסתבר שלא רק אנשים, גם בתים יכולים לחלות.

אז הכל מתחיל מאיזה בן משפחה שרואה כתם מוזר על קירות הבית ומתקשר בסלולרי לכהן ואומר לו: "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת."

לכאורה, אדם רואה ג'יפה בבית ("קלקול" פיסי או רוחני-אם מאמצים את הפרוש שצרעת באה כעונש על רכילות)-יתכבד ויקרא לכהן- כי מי לבד מהרשויות ידע איך ומה לעשות כדי להביא גאולה? (מקבילה עכשוית למומחי השטחת הגרפים שכולנו בולעים כל מילה שיוצאת מפיהם) אבל למה להשתשמש ב"נראה לי" למה לא-"סליחה אדוני הכהן  בדיוק גיליתי איזה כתם ואני בלחץ הסטרי..?" משהו במבנה המשפט הזה והבחירה במילה נראה תפס לי את העין.

אהה!

זורקת אתכם רגע לקטסטרופה אחרת.. חורבן בית ראשון (שממנו כזכור התאוששנו לסדרה ארוכה של חורבנות נוספים)

אז בזמן שהעם גולה מבולבל ומדוכא רצח- ירמיהו טובע מטבע לשון אלמותית ואומר " עוד ישמע… בערי יהודה ובחוצות ירושלם… קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה "

בטח מי שהקשיב לו אז חשב שלחגוג חתונה זה הזוי כמו נגיד-לצאת שוב להסתובב בקניון בלי פחד.. אז הנה חז"לינו נזכרים באותו ירמיהו כשרע על הנשמה ומגייסים אותו גם לפרשה הזו: הביטוי "נראה לי" מופיע גם בירמיהו לא ב "מרחוק ה' נראה לי" . ישר מחברים לו את אבי האומה ( שמצוטט רגע לפני הנפת הסכין על בנו יחידו "וירא את המקום (ה') מרחוק " -מערבבים הכל יחד ומפרשים: כשנראה שאין תקוה -אפשר לראות את ה' מרחוק.

Photo by iStock/prostooleh

כלומר גם בדאון הכי גדול-יש מצב שהיושב במרומים מציע איזו קרן אופטימית.

רגע מה זה פה?! איזו אור יכול לבצבץ ממנהרת הנידוי החברתי? ההרחקה, הבדידות?!

אז כל מי שמכיר אותי יודע שאני חפה מאופטימיות. בשביל זה יש את בעלי. והנה בא העוצר הזה.

בעיני רוחי צפיתי בתסריטי אימה שכללו ריבים וטיפוס על קירות ,דכאונות ומחסור חמור במצרכי יסוד.

עבר חודש-ולמרבה ההפתעה שלי-לא רק שהטיפוס לא תופש פה את רוב היום-אני אפילו מתחילה למצוא כמה יתרונות במצב החדש.

  • הלוגיסטיקה למשל- לא ממש מתגעגעת לפקקים.לא חולמת על לוחות זמנים הסטריים ורשימת מטלות לא נגמרת. לא חייבת(ולכן גם לא קמה!) ב6:30 כל בוקר.
  • העובדה שסופסוף מתיחסים לפנאי באותה מידה של רצינות כמו לעבודה- שמחה לגלות את ההנאה שבבישול(לא כי חייבים לאכול אלא כי כיף להכין) ו שמחה לצמצם בעיקביות את סדרות החובה (אוי כמה ארוכה הדרך..)
  • והעניין הזה עם המשפחה- מעניין להכיר קצת יותר טוב את האנשים שפתאום חזרו לי הביתה. צובטת את עצמי כל פעם שהבת 14 משפיטה את בני ב20+ ורואה אותם מצניעים חיוך.

שלא תבינו לא נכון-המצב מחורבן, אבל הריחוק מזמין אותי להתבונן פנימה קצת יותר, להעריך את "הרגיל" והיומיומי קצת יותר' להנות מפריחה ומטיול עם הכלבה (מסכנונה, לה ממש אבל ממש נשבר מכל הטיולים איתנו) ושלא כמו באוהל המצורעים' יש מצב לשיחת נפש עם החברים שחשובים באמת.

אז ברור שגרוע עכשיו, אבל אולי זה יביא לאיזה ריסט קטן למערכת (קודם כל זו הפרטית, שלי)-וכשאצטרף "בחזרה" לחברה-אולי אזכור להעריך את ה"מובן מאליו" טיפ-טיפה יותר..

אז תאמצו קצת את המבט, תראו את אלוהים (או את האביב) מקצת פחות רחוק ותשמרו על עצמכם עד יעבור זעם!

פרשת שמיני: יאללה קרחנה!

פרשת שמיני: יאללה קרחנה!

מאת: דנה גוטליב

כשהייתי קצת יותר צעירה, לפני 25 שנה בערך. גיליתי את עולם הלילה של העיר בה נולדתי. עד אז הייתי סחי, סחי, ילדה טובה תל-אביב.

קרה לא פעם ששאלו אותי אם אני דתיה לייט, כיפה סרוגה. כנראה בגלל הסגנון הסמי זרוק שאימצתי אחרי שהשתחררתי מהצבא. המראה כלל, חצאיות ארוכות, חולצות מסוגננות וסנדלים בקו נקי. מפתיע?

כילדה, תל אביב שלי של שנות ה-70, הייתה צבועה בגוונים של חומים, כתומים, ירוקים וים. אל שנות ה-80 התווספו כמה נגיעות של צבע מאופקות.

מסעדות, ברים ומועדונים? תל-אביב הייתה יותר בקטע של בתי קפה קטנים, שמגישים לצד העיתון היומי העובר משולחן לשולחן, קפה ועוגה או כריך. אלה הוגשו בכוסות וצלחות זכוכית פשוטות. בבתי הקפה המעטים היו יושבים פנסיונרים לרוב.

Photo by iStock

תרשו לי לדפדף כמה שנים קדימה. השתחררתי מהשירות הצבאי, מצאתי עבודה, הייתי בזוגיות עם אופק טוב, התחלתי ללמוד באוניברסיטה לתואר ראשון, ואז – בום!!!

תל-אביב השתנתה וגם אני. ערימות של צבע נשפכו לתוכה של העיר, את החצאיות הארוכות החלפתי בקצרות ומכנסונים ,החברות המגניבות שלי, שנולדו ברמת גן הצחיחה, קילפו ממני מהר מאוד שכבות של שמרנות, פחדים וקיבעון.

במשך השבוע, קרעתי את הישבן ב״סגר סחי״ של מי שבונה לה עתיד. וביום השמיני, יצאנו לרקוד ולחגוג. כמה חיכיתי ליום השמיני שהיה ללא ספק ה״הדובדבן בפירה״.

אני אדם רגיש בכל רמ״ח אברייי. אני לא יודעת לשתות אלכוהול, לא מסתדרת עם זה כל כך. הנה עשיתי לזה אאוטינג. וויסקי יוצא דופן, אבל למי היה אז כסף?

קריירת המועדונים אופיינה בתחילה בניסיונות להשתלב בגרוב. כולם שותים כדי לתפוס ראש, אז גם אני. וכך יצא שאחרי שבוע ארוך של עבודה ולימודים אינטנסיביים, ביליתי את עצמי ביום השמיני עד-לא-ידעה! היה דיי קשה להתאושש, אבל היה נ-פ-ל-א.

מה זה יום שמיני אתם בטח שואלים? בפעם האחרונה שבדקתי (וזה די קשה בימים אלה) יש רק שבעה ימים בשבוע. היום השמיני הוא יום מחוץ לשבוע ומחוץ לזמן. זה יום שמתקיים במימד אחר ושבו אני הייתי אחרת – לכן לא ספרתי אותו בימי השבוע.

את המסיבה המאורגנת הראשונה של עם ישראל, במועדון ה״משכן״ במדבר, שחלה ביום ה״שמיני״, פיספסתי. זאת הפרשת שבוע שלנו. פרשת שמיני. ההזמנות נשלחו לכולם:

עם יקר,

אנחנו מתרגשים להזמין אתכם למסיבת ״היום השמיני״.

במסיבה נחנוך את המועדון היהודי הראשון בעולם ״המשכן״!

אחרי שבעה ימים מפרכים של מילואים (=הכשרה) של אהרון ובניו לכהנים, אנחנו מוכנים!

בעמדת התקליטן, דיג׳י משה ודיג'יי ואהרון. יהייה אקסטטי.

תגיעו!

והיום השמיני הגיע, טם  דה דה דם!

אחרי שבפרשה הקודמת, שבעה ימים התכוננו הכוהנים עם לו״ז צפוף ומלא הוראות של מותר ואסור, הצופר הופעל והמסיבה התחילה. פ-א-מ-מ-מ-ם!

ראשונים עלו דיג׳יי משה ודיג'יי אהרון וברכו את העם בסט אווירתי. נדב ואביהוא שני בני אהרון, ערבבו והקפיצו מאחורי הבר, משקאות וקוקטיילים. קצת לימון, כמה חתכים של פלחי תפוז וקש עם מטריה.

דיג׳י הבית אהרון, עלה הפעם לבד ונתן סט לגבות, הקרבת קורבנות. לזה התווסף אפקט אלוהי ו…ק-ר-ח-נ-ה!!!.  "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם”. (פס' א-כב)

נדב ואביהוא כבר בפצצות. הם עוזבים את הבר, צועדים לעבר העמדה ומוסיפים במיקסר של אבא כמה סיבובים בכפתורים, אך אבוי איזה אסון: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (י:א). "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (י:ב)״

ככה? מול משה, אבא אהרון והעם החוגג יצאה אש אלוהית ושרפה את שני הבנים למוות על המקום ללא קבורה ובלי התאבלות.

קראתי והייתי המומה. מה כבר הם עשו? מרחו כמה טיפות של זבח בקרנות? הדליקו קטורת ושתו טיפה יין לשכרה? אחרי שבוע קשה של הכשרה אינטנסיבית, מותר קצת לשחרר וטיפה לחרוג מהכללים, לא? ותגובת האלוהים, משה ואהרון הכצעקתה?

מה היה חטאם של הברמנים והאם הם חצו גבול שאסור היה להם לחצות?

אז פשפשתי בכתובים ובפירושים, ומסתבר שעל כהנים נאסר לשתות יין ושכר בעת עבודתם במקדש. השתייה תוצאתה בשכרות והיא משבשת את יכולת השיפוט וההנהגה. היכולת להבדיל בין קודש לחול, ובין טמא לטהור. על הכוהנים מוטלת משימה. הם שמלמדים את בני ישראל תורה וחוקים. מי שדעתו משובשת לא יוכל לבצע את מלאכת ההוראה כראוי וכנדרש. כדי להדגיש את החומרה, חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה. (רמב"ם הל' ביאת המקדש, א, א-ב). וואו!

ובנוסף לשתייה הם הוסיפו משלהם לטקס, קטורת בקטנה. שד"ל טען לגבולות פרוצים ויוהרה: "שהיה חטאם מפני הגאווה". שתיית יין לשכרה גורמת לתדמית עצמית מנופחת וטשטוש הגבולות עם התפקיד שנועד לכהן הגדול בלבד.

יש חוק אחד למנהיגים וחוק אחר לעם וחוקי המנהיגים אמורים להיות מחמירים יותר.

לפני כמה ימים קראתי שראש ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן הודיעה כי היא וכל שרי הממשלה יקצצו 20% משכרם, ״זה עניין של מנהיגות״ אמרה. הלוואי וכל מנהיגי העולם היו לוקחים ממנה דוגמא.

אז עלה לנדב ואביהו היין לראש, וטשטש אצלם את הגבולות בין מה שראו כמסיבה אקסטטית למה שאמור היה להיות טקס מוקפד עם פרוטוקול ברור. מה שמותר לחוגגים אסור בתכלית האיסור לדיגי ולעוזרים, אחרת – הלכה המסיבה.

פייואו – איזה הקלה בשבילי שיכולתי לחגוג את היום השמיני שלי כמו שצריך ובעיקר ללא כוויות.

שבת שלום,

בשמחות בחגיגות וגם בגבולות.

דנה

פרשת צו: בונים משכן בתוך מציאות של כאוס

פרשת צו: בונים משכן בתוך מציאות של כאוס

מאת: אפרת אנגל

אנחנו נמצאים בתקופה של צווים. צווים של אסור ומותר. מה שהותר לפני שבוע אסור היום ומי יודע מה יהיה אסור מחר. הציווי העיקרי הוא להישאר בבית stay home. והנה לפנינו פרשת השבוע, שנקראת בשם הכה רלבנטי "פרשת "צו".

מהמילים הראשונות של הפרשה: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, אנו למדים שהפרשה עוסקת בתורת העולה. תורת הקורבנות. האופן בו צריך להקריב קרבנות והעבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. הפרשה שלפניה הייתה מיועדת לכולם, אך הפרשה הנוכחית מיועדת רק לכוהנים, ומהווה את "תכנית העבודה" שלהם בתוך המשכן.

עוד מסופר בפרשה על כך שה' אסר על הכוהנים לצאת מפתח אוהל מועד שבעה ימים. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים-עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם. הימים האלה נקראים בתורה "ימי המילואים" ובהם הוכשרו והוקדשו אהרון ובניו לעבודה במשכן.

במדינת ישראל ימי מילואים הם ימים של מילוי חובה אזרחית, לרוב במסגרת הצבא ולמען ביטחון המדינה. בפרשה, שבעת ימי המילואים הם הימים שלפני חנוכת המשכן בהם עברו אהרון ובניו הכשרה מיוחדת לתפקיד הכהונה. במשך שבעה ימים קיים משה טקס לעיני כל העם במהלכו רחץ את אהרון ובניו, הלביש אותם בבגדי כהונה והקריב קורבנות.

השימוש במונח "מילואים" וההתכנסות בתוך אוהל מועד מרגישים נכונים לתקופה של ימינו, תקופה בה אנו נדרש מאיתנו לשמור על ביתנו וילדינו בסיטאוציה שהיא סוג של הערכות בטיחותית מיוחדת. כמו שירות המילואים במדינת ישראל גם אנחנו נדרשים כעת לסוג של שירות מילואים, למילוי חובה אזרחית כלפי הקהילה בה אנו חיים וכלפי בני ביתנו.

השבועות האחרונים היו ועודם אתגר אמיתי לרבים מאיתנו ברמות שונות ומישורים שונים של החיים. כל בני הבית מכונסים בתוך הבית פנימה. גם אלו שהיו רחוקים עצרו את פעילותם וחזרו הביתה. מתלווה לכך הרגשה מיוחדת, של התכנסות ביתית, של התמלאות משפחתית, של זמן משפחתי רציף שלא מתאפשר הרבה במירוץ היומיומי הרגיל. לצד זאת, ישנם כמובן גם אתגרים. באופן אישי, אני מאותגרת מריבוי המטלות הביתיות. הטיפול בבני הבית ומילוי מלאכות הבית ממלאים את זמני ואינם מותירים לי זמן לענייני האישיים. בדגשים המיוחדים לי, אני מרגישה מחויבת לדאוג לרווחתם הפיזית והנפשית של בני הבית. דואגת לקיים סדר יום וזמן משפחתי, מארוחת בוקר דרך הסברים של המשימות שהמורה שלחה, דרך השגחה על הגדולים שגם הם יכינו שיעורים, הרי לא בחופשה עסקינן, וחזרה למטבח, להכנת ארוחת צהריים, לדאוג שישבו יחד וישוחחו, שישחקו יחד משחק (ארץ עיר חי צומח דומם באנגלית עובד נהדר), שיפעילו את הגוף. קדימה כולם להליכה משפחתית. אחריה כמובן הכנת ארוחת ערב ואולי נוסיף עוד סרט משפחתי? כן, חשוב לי לשמר סדר יום עם "טקסים" מסודרים שיבנו את הדרך, אולי בדומה למה שנדרשו הכהנים במשכן.

הקריאה בפרשת השבוע עודדה וחיזקה אותי. היא הדהדה אצלי את התחושה שיש לי תרומה משמעותית למה שקורה ויקרה במשכן הפרטי שלי. כמו הכוהנים בפרשה, שתפקידם היה חשוב להמשך קיום האמונה ושמירה על דרכו של העם, כך במצב הנוכחי יש לי תפקיד משמעותי בבניית הדרך והמשך קיומה של המשפחה שלי.

על המזבח במשכן דלקה תמיד אש, בכל יום ובכל רגע נתון. הקריאה בפרשה חיזקה את האמונה וההבנה שלי שאכן חשוב שאשמר את האש המניעה את החיים בבית גם ברגעי עומס אישיים. זה האתגר האמיתי שלי היום.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים .

אחריות רבה נדרשת מאיתנו בימים אלו, אך אנו יכולים לשנן לעצמנו כי אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

לכאורה, מה יש פה מן החדש? ומה יש פה ללמוד? הרי התנסנו כבר בחיים שלמים בבית עם הילדים, עם בן הזוג, עם לוח זמנים משפחתי צפוף שכלל הרגלי יציאה, כניסה, הסעה, בישול, אכילה, רחצה.

המשימות בבית עד כה היו רבות. כעת נוספה אחריות נוספת ואני מזכירה לעצמי את אש התמיד ובודקת היכן אני יכולה להקל ואיפה חשוב להשקיע מאמץ. מוודאה למצוא את הדרך הנכונה כדי לשמור על אש התמיד שתמשיך לחמם את סביבתה.

יש גם הקלות מסוימות למרות התוספות והניתוק לכאורה מהווית העולם אליו התרגלנו. השכמה ב-8:00 בבוקר היא אופציה לגיטימית. הילדים מקבלים חלק מהמשימות לשבוע שלם… כמו שהיה נהוג בגן, ולבטח יש פחות הסעות לחוגים…

הפרשה מסתיימת בפסוקים האלו –

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.  וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

אהרון ובניו מצווים להיכנס לאוהל מועד לשבעה ימים, לשמור על המשמרת, ואם לא התוצאה תהיה חמורה – מוות. משה הקשיב לה'. אהרון ובניו הקשיבו למשה. אנחנו מקשיבים לצווים הממשלתיים שמנחים את ההתנהלות שלנו במרחב כבר יותר משבעה ימים, מקשיבים לצו ליבנו ומוצאים בתוכנו את התשובות איך לבנות משכן בתוך מציאות של כאוס.

פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?

פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?

מאת: נירית חזן

פרשת ויקרא היא הראשונה בספר ויקרא, ללא ספק פרשה קשוחה ומאתגרת. אחרי שבני ישראל עברו הרבה ארועים במדבר: התגלויות, מחאות, תחושת איבוד דרך ורגעי השראה ואיחוד קהילתי לצד בית תפילה, באה פרשת ויקרא ופורשת רשימה לא מתפשרת של חוקים הנוגעים להלכות הקרבת קורבנות, ולנושא הקורבנות בכלל. בקושי צלחתי את קריאת הפרשה, זה היה לי קשה פיזית ורגשית.

הקושי הפיזי קשור לתאורים רווי דם של חיות שחוטות. אלה, כמו גם סרטי אימה, אף פעם לא עשו לי את זה, להפך, זה מעורר אצלי ריחוק וכעס. במשך שנים ארוכות הייתי צמחונית והזמן שעבר רק עשה אותי רכרוכית יותר למול התאכזרות לחיות, וגם אנשים.
הנה דוגמה קטנה: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

התגובה המיידית שלי היתה שכל ענין הקרבת הקורבנות לאלוהים כלשהם, הריטואל הדתי הספציפי הזה ממש לא רלוונטי לחיינו אנו. נדמה היה לי שהפרשה הזו מייצגת את הפער בן אלפי השנים בין מה שכביכול היה "אז" ומה שקורה בימינו, וכמה קשה להכיל את התפיסה והחוקים המקראיים עלינו, עם כל התפתחות האנושית, המוסרית, והחברתית שחלו מאז. הקרבת קורבנות הרי לא אפשרית בימינו. אבל אז נזכרתי במפגש של רוני קובן עם נאמני הר הבית על נסיונותיהם לחדש את העלאת הקורבנות, והבנתי שלצערי הרב יש אנשים שהריטואל האכזרי הזה עדיין מדבר אליהם.

החלק הרגשי קשור לענין הקורבן, כמושג, כרעיון. ראשית, בעברי כעובדת סוציאלית כשעבדתי עם נערות בסיכון, נערות שחיו על הקצה, היה לי דיאלוג ארוך וסבוך עם נושא הקורבן והקורבנות. ראיתי ילדות שהיו קורבנות למעשי עוולה וניצול (פיזי ורגשי) נוראיים, עבדתי עם נערות שהפנימו דינמיקה של פגיעות והחלשה שחצו דורות של נשים, ופגשתי גם נערות שבעטו ומרדו בכל דרך אפשרית במיתוג שלהן כקורבן. כל אלה עוררו בי חמלה ואמפטיה מחד, וכעס, אכזבה (מפטריארכליות נוקשה) ועצב רב מאידך, אבל זו שיחה עמוקה וכואבת ששווה לנהל סביב פרשות אחרות. מה שכן, ברור לי שהקול והטון הגברי, של המספר, של האלוהים שלכבודו כל זה זה נעשה, ושל המאזין, מוסיפים לריחוק ולהסתייגות שלי כאשה. הגבריות ההומיה כאן גם תורמת להרגשה הזו- האם זה בכלל קשור אלי?

שנית, זה נוגע ליחס האמביוולנטי שלי לביטוי השגור 'קורבן של הנסיבות', ולימינו אנו. מאז הדבר במצרים, האבעבועות השחורות במאה ה-14 והשפעת הספרדית לפני מאה שנים, לא היה כמו האתגר הענק שכולנו עומדים מולו בימים הזויים ושונים אלה. אתגר ודרמה שהם הפקה בפני עצמם, בקני מידה שלא ידענו שיכולים להיות. הסטוריה בהתהוותה. ובתוך ההמולה הזו קראתי ושמעתי כמה התיחסויות לכך שאנחנו קורבנות של הוירוס מהשוק בסין, קורבנות של מדיניות ומנהיגות כזו או אחרת.

עבור רבים זה בוודאי נכון, במסגרת עבודת ההתנדבות שלי אני נחשפת למציאות חייהם של א.נשים מקבוצות סיכון כמו בריאות נפשית מעורערת, מערכות יחסים משפחתיות לא מתפקדות, חוסר משווע באמצעים וכדומה. המצב הזה, של הסגר ואיום הוירוס שקשה לכל אחת ואחד מאיתנו, קשה שבעתיים לא.נשים שבאים מפחות פריבילגיה. המצוקה שלהם מועצמת ומוכפלת בימים אלה. תחשבו על ילדים להורים אלימים, תחשבו על אנשים שתלויים בהוריהם וכעת מצווים לשמור מהם מרחק, על מי שמקור הכנסתם היחיד יחתך, או כאלה- חלקם מעל גיל 65- שזקוקים לתמיכה יומיומית של נותני שירותי שכעת סגורים ומבודדים מהם. המצוקה שלהם היא קשה לתפיסה והכלה, ואני מניחה שהם קורבנות של המצב.

Photo by iStock

אבל המילה קורבן מתייחסת גם לויתור, לפגיעה ולהקרבה ובכך לוקחת את כל הכוח מהיחיד. כאילו המילה קורבן מרוקנת אותנו מחופש הבחירה, מהאפשרות לגבש דפוסי חשיבה –מיינדסט- של יכולות וחיוביות. וברור לי מעל לכל ספק שלרובנו כאן בעמק הסיליקון ובמקומות דומים, יש לנו כוח ומשאבים פנימיים. יותר מכך, על מנת לעבור את המשבר האימתני הזה בשלום אנחנו צריכות, אנחנו מחויבים, לגייס את כוחותינו. אין לנו את הפריבילגיה לא לגייס את כל שבכוחנו. כדי לפתח חוסן עלינו –כל אחת ואחד מאיתנו- לזכור ולזהות כמה בחירה ואפשרויות יש לנו.

חברים טובים הזכירו לי השבוע שני הוגים חשובים, הראשון הוא דרווין שהציע שמי שישרדו הם לא החזקים או החכמים ביותר, כי אם אלה שיסתגלו הכי טוב לשינויים. והשני- וויקטור פרנקל, שחי בתקופה מאתגרת אף יותר, ודיבר על הכוח שיש לנו מעצם היכולת האנושית למצוא משמעות ולשנות את התיחסותינו לארועים. בהשראתם אני חושבת שבזמן כזה, של שינויים כל כך גורפים, עלינו להתבונן פנימה ולחשוב איזה התנהגות או תפיסה שלנו משרתת אותנו נכון בתנאים ההזויים האלה שנוצרו, על מה לוותר, ומה עלינו לעשות כדי להשתנות ולהסתגל. לשנות קדימויות, להתעקש על דברים שפעם נראו זניחים, להתאים או לאתחל את סדר היום והלך הרוח. למצוא את המשמעות הייחודית הרלוונטית לנו. לכולנו יש את אפשרות הבחירה ואת הכוח לשנות, גם אם שינויים קטנים ומקומיים. וכן, יש מצב שנצטרך לוותר על הרגלים כיפיים שלא מתאפשרים כרגע, אבל יש לנו את היכולת, הכוח והחובה לעשות זאת, ואני מקווה שנדרש לכך באופן זמני בלבד.

אנחנו לא קורבנות, יש לנו, לך, לי את יכולת הבחירה והכוח לחצות גם את החלק המאתגר הזה של המסע בשלום. כולנו ביחד, בערבות הדדית יוצאת דופן. רק בריאות

פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

מאת: יעל יחיאלי

וַיַּקְהֵל. במילה הזו נפתחת פרשת השבוע של השבת הקרובה. ויקהל – פעולה שמייצרת קהילה. איסוף של אנשים ונשים. חיבור למשהו יותר גדול מהם. משה לוקח את היחידים והופך אותם לקהילה. והמילה הזו, כמו בוקס בבטן מטלטלת בימים אלו שהדרישה העיקרית מאיתנו היא לא להתקהל. מינימום מגע בין א/נשים. זה מה שיציל אותנו מהמגפה הזו. אל תתקהלו.

חושבת על קהילות שלמות שמתכנסות כל שבוע לקרוא את פרשת השבוע בבתי הכנסת ברחבי העולם, ואילו השבת מי שירצה לקרוא את פרשת השבוע יעשה את זה בבית, והמילה הראשונה שייפגש איתה תהיה – ויקהל.

Photo by iStock/scyther5

פרשת ויקהל נמצאת בסוף ספר שמות, ספר שהתחיל ביציאת מצרים, עם של עבדים יוצא למסע ארוך, רילוקיישן של עם, מסע שמשה מוביל עם הוראות ברורות מלמעלה ואלוהים שמסביר להם את המשמעות של להיות העם שלו, חותם איתם על הסכם, נותן להם חוקים, חלק לא קטן מהזמן הם חוטאים, הוא כועס, ואז הוא סולח וחוזר חלילה.

ובתוך המסע הזה בפרשות האחרונות של ספר שמות יש הוראה לבנות משכן. חושבת עליהם בלב מדבר, עשרות שנים, נוסעים ממקום למקום, אנשים נשים וטף, קהילה שצועדת יחד, Road trip אחד ארוך, הרפתקאה של מסע משותף, עם מלא דינאמיקות קהילתיות, רק בפרשה הקודמת קראנו איך הם התאחדו לעשות את חטא העגל, אלוהים פחות אהב את זה, אבל זו חתיכת התארגנות.

בפרשות האלו של בניית המשכן העם עף על זה. אין הוראה כמה לתרום, יש בקשה בואו תקחו חלק, והעם מתגייסים לגמרי. מהלב. בפרשה הזו כל כך הרבה פעמים מופיעים ביטויים עם המילה לב –

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.

… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים."

הדרך לבנות משהו ביחד עוברת דרך הלב. נדיבות לב. ככה בונים משכן. ככה בונות קהילה. עם הלב. בנדיבות. והעם הזה שמסתובבים במדבר כבר כמה שנים, משקיעים מכל מה שיש להם – בגדים, תכשיטים, מה שיש. ואת הדברים האלו הם משקיעים בפרוייקט קהילתי, בבנייה של מקום שבו יוכלו לעבוד את האלוהים.

Photo by iStock/ ViewApart

בימים אלו כשיש איסור להתקהל, קמות עשרות יוזמות קהילתיות וירטואליות, כבר לפני כמה שנים בעקבות הרשתות החברתיות  המושג קהילה הרחיב את הגדרתו, אבל בשבוע האחרון הוא התרחב עוד יותר. מתוך שאסור להתקהל באופן ממשי גדלה האפשרות של התקהלות בוירטואלי. כאן וגם כאן מה שגורם לא/נשים להתקהל זה הלב. הצורך להיות יחד ביום יום וברגעי משבר עוד יותר.

ההיסטוריון נח הררי אמר השבוע בריאיון לאילנה דיין כי הדרך היחידה לצאת מהמשבר הזה הוא שיתוף פעולה בין מדינות, בין אדם לזולתו. הוירוס הזה לא מבדיל בין דם לדם, לא בין אזרחי מדינה אחת לשניה, לא בין קהילה אחת לשנייה. ביום שאחרי נצטרך להתקהל, ולפעול יחד, בנדיבות לב, בחוכמת הלב. התיקון יהיה ברמה האישית, בבנייה מחדש של החיים שלנו אבל גם ברמה הכלל אנושית ובהבנה שוירוס שמתחיל בסין, יגיע תוך זמן קצת לכל מקום אחר בעולם ויהפוך את כולנו לקהילת אחת גדולה. וגם הריפוי יהיה ככה, כשנדאג יותר אחת לשניה, כשבריאות של אדם אחד בקהילה משפיעה על האדם השני רק בגלל שהם חיים באותו המרחב או הולכים לאותו הסופרמרקט. הוירוס תוקף את הקריאה להתקהל, והריפוי יהיה כשקהילת העולם תתקהל בנדיבות לב, בעזרה הדדית, בדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.