פרשת קהילה

פרשת קהילה

מאת: דלית גבירצמן

משהו קורה בקהילה שלנו. משהו חדש וטוב. בתוך הקרקע הדחוסה של בידוד, חוסר מעש וחוסר וודאות מבצבצים ניצנים רעננים של עשייה ויצירתיות, גילויים של דאגה, תמיכה, נתינה ופירגון. אולי דווקא השקט וההאטה יצרו ואיפשרו את הקשב, ודווקא הריחוק פתח ערוצים חדשים של קירבה ורצון להתחבר למהות ולתוכן מקומי. כפי שהגוף האנושי יודע לפתח דרכים חלופיות לפצות על לקות וחסך, גם אנחנו כקהילה הצלחנו בחודשים האחרונים למצוא דרכים מקוריות ומגוונות להתחבר למרות הריחוק ולהיפתח למרות הסגר.

יעל יחיאלי

אחת היוזמות הברוכות שקמו לנו לאחרונה היא כתיבה ופרשנות אישית לפרשת השבוע. מאחורי היוזמה עומדת יעל יחיאלי, אשת חינוך, פעילה חברתית ומנחת קבוצות שחיה כיום בברקלי. לפני כמה חודשים עלה הרעיון לאתגר את בוגרי ובוגרות התוכנית ״גוונים״ מבית היוצר של ה-ICC, בכתיבת פרשנות אישית לפרשת השבוע שתפורסם מידי שבוע באתר ״בעניינים״. הכוונה היתה לתת פרשנות עכשווית ומרתקת לפרשות העתיקות. יעל פנתה לכמה כותבים וכותבות וכמעט אצל כולםן התגובה הראשונה הייתה – מה יש לי לאמר, אני לא מבינה בזה, לא יודעת אם אצליח. בעידודה של יעל, התקבלה ההזמנה לצאת למסע הזה ביחד איתה. ומאז, כבר כמעט עשרים שבתות, שעולה בכל שבוע פרשנות אישית ומקורית לפרשת השבוע.

״פרשת השבוע היא משאב תרבותי שיש לתרבות היהודית כבר אלפי שנים. בכל שבת קוראים בתורה את אותה הפרשה בכל קהילה יהודית בעולם. קצת כמו סיפור בהמשכים שנקרא בתפוצה גלובלית על ידי מליונים של אנשים״, מספרת יעל. ״יש פרשות מעניינות יותר ויש פחות, אבל בכל פרשה, גם אם היא מתעסקת בקורבנות של בית המקדש, אפשר למצוא משהו מעניין ומעורר מחשבה. לאורך הדורות נוצר מעין מוסד שכזה של דרשה על פרשת השבוע, בדרך כלל בעל פה ועם מהפכת הדפוס, וכמובן מהפכת האינטרנט, אפשר למצוא הרבה מאד פרשנים שכותבים על פרשת השבוע עם חיבור לאקטואליה״.

וכך, נולדה אצלנו בקהילה מסורת חדשה. עם הקמת הערוץ הקהילתי, עלתה לשידור מידי יום שישי גם תוכנית אירוח בהנחייתה של יעל יחיאלי ובה היא דנה בפרשנות האישית של הכותבים.ות. השבוע, שוחחתי עם ארבעה כותבים וכותבות שסיפרו לי על החוויה, תהליך הכתיבה והתובנות שעלו ממנה.

נרי לייף-חומה

מכשירה דולות, מלמדת אחיות חדר לידה בתוכניות מקוונות ובסדנאות בבתי חולים לפי שיטה שפיתחה. לפני שני עשורים, בלידת בתה השניה, נולדה הדולה שבה, ומאז היא ליוותה מאות זוגות בתהליך הלידה והנחתה אלפים כמדריכת הכנה ללידה. במרוצת השנים, הוסמכה גם כמטפלת בהיפנוזה, NLP וכמאמנת אישית. החיים בעמק המפרץ איפשרו לנרי להתפתח גם כיזמית בתחום ולייסד את שיטת האימון ללידה, Birth Coah Method ,שאותה פירסמה בספר "The Art of Coaching for Childbirth". נרי היא אמא לשלוש בנות והיא מתגוררת בעמק המפרץ 19 שנה.

"הפרשה שהוזמנתי להתייחס אליה היתה פרשת 'בשלח' שמתארת את מנוסת בני ישראל בצאתם ממצרים ואת קריעת ים סוף, מספרת נרי, "מבחינה רגשית היתה בי תחושת ראשוניות והתרגשות מהולה בבהלה. פתאום אני, שלא היתה לי נגיעה לטקסט התנכ"י מאז בית הספר היסודי, מוזמנת להיות רבי עקיבא. ומה זה בעצם אומר לכתוב על הפרשה מתוך עולמי שלי, בלי להתייחס לפרושים הרישמיים או לכוונת הכותב? ואז היה הטקסט עצמו שהעלה בי כעס ותיעוב – הפרשה מכילה את שירת מרים ונקראת ב"שבת שירה" ואבוי לשירה הזו – איזו אלימות, איזה מורא, שיר הלל לאלוהים מאיים ונוקם שהוא לא האלוהים שלי. כיצד ניתן לתאר דמות נשית ששרה וחוגגת הטבעה של סוסים על רוכביהם? אז רציתי לזרוק את זה ממני. חזרתי ליעל ואמרתי לה – אין מצב! אני לא יכולה לקרוא את הטקסט הזה ואין בו שום דבר שמעורר בי השראה לכתיבה. רק התנגדות. ויעל אמרה – נו, אז תכתבי על זה. תכעסי ותתנגדי. תעשי בטקסט כרצונך. מה את חושבת שעשו פרשנים לפנייך? ישנתי על זה, וקמתי בבוקר עם הפרוש שלי כתוב כולו ולקח לי שעה וחצי לסיים את הכתבה. בעקבות התהליך, התאהבתי במרים מחדש וסלחתי לה. הרגשתי את הכאב שלה ושל נשים ואימהות ששרות שירי נצחון וגבורה על מלחמות שיוזמים הגברים בתקופתן. הרגשתי שהתחזקתי באמונתי. אני אישה מאמינה שלא הולכת לבית הכנסת כי החוויה לא מתחברת אצלי לאמונה, ובמקום, אני הולכת לחדר הלידה. שם, כשאני נוכחת בתהליך הבריאה, מתחזקת אמונתי. אני מאמינה באלוהימא מלאת עוצמה וחמלה נשית. המפגש המחודש עם הטקסט התנכ"י המקורי הזכיר לי למה נפרדתי ממקורותיי ומהאלוהים שהם הציגו לי.

אחד הגילויים היפים בתהליך נבע מזה שהתבקשתי פעמיים להציע פרשנות לאותה פרשה- פעם ראשונה בשבת שירה ובפעם השניה בפסח, במרחק של חודש וקצת. אבל בפעם השניה היינו כולנו סגורים בבתים ובעיצומה של המגפה. עולמנו השתנה לבלי הכר. מציאות חיי היתה חדשה ומפחידה, ופתאום גיליתי את הגמישות של הטקסט, ושבעצם הוא כחומר ביד היוצר. מתוך ההוויה החדשה שלי, הקריאה היתה מאד שונה. שמעתי את הצעקה – צעקת הפחד של הבורחים מאויב, שבצר להם צועקים אל המנהיגים שלהם בציפייה שיושיעו אותם והם מאבדים אמונה – בדיוק כמונו. התמלאתי חמלה כלפי מנהיגי העולם שנדרשים לספק לנו פתרונות והגנות והבנתי שוב כמה חשובה האמונה במשהו נשגב ועל אנושי ברגעי מצוקה.

האתגר בכתיבה נבע מהזיכרון שלי ממפגשים מוקדמים עם הטקסט התנ"כי ועם פירושים ישנים שלו. אני מאוד אוהבת לכתוב וכותבת הרבה. יש לי בלוג מקצועי, ולכן התגובה הראשונה שלי להצעה לכתוב פרשנות היתה: למה לי? איזה ערך יש בפעילות הזו עבורי ולקוראים? למי זה בכלל רלוונטי? התגמול היה בתשובה המרגשת שהתקבלה תוך כדי תהליך הכתיבה – בשעה שוויתרתי על ההתנגדות – הטקסט הזה הוא נכס תרבותי שלי. הוא מחבר אותי לאימהותיי ולשורשיי, ובאותה עת, הוא הזמנה להבין את ההוויה העכשווית שלי. החירות לעשות בו כרצוני היא תגמול ענק, ואיתה באה גם תחושת חובה לקרוא בו ולהמשיך לנכס אותו לעצמי, לקהילה שלי ולדורות הבאים. בנותיי הבוגרות מאד התלהבו מהפרשנות שלי ואני מאמינה שהיה לזה תפקיד בהחלטה שלהן להצטרף אליי השנה לסדר נשים. וזה, כשלעצמו, רווח ענק!

אייל עקיבא

נשוי לדפנה ואב לנעמה וליואב, מתגורר במפרץ כעשור. לאחר שנים באקדמיה, הוא עוסק כיום בהיבט החישובי של ביולוגיה סינתטית- הנדסת חיידקים לייצור חומרי גלם לתעשיות האלקטרוניקה והתרופות.

"פרשת השבוע פגשה אותי בשש וחצי בבוקר, על כביש 92 לכוון ה-east bay, אל מול הזריחה. פעם, בתקופה שעוד נסענו לעבודה… היא פגשה אותי גם בדרך חזרה, וחוזר חלילה. זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש, מעיין ולומד מפרשת השבוע, ולכן אין בתהליך משהו שהוא זר לי. שמתי לב שהמרחב המקוון מוצף בפרשנויות הקלאסיות שבאופן שטחי נראות דומות האחת לשניה, אבל במבט יותר מעמיק ניתן לראות שגם הפרשנים הקלאסיים עברו בעצמם תהליך של חיבור בין המציאות סביבם אל הטקסט, ושהם מייצגים תפיסות עולם שונות מאוד. מתן פרשנות אישית הנכתבת על-ידי אנשים שחיים כאן, מנגישה את הטקסט ומקילה על ההזדהות עמו. באופן אישי, ניסיתי למצוא קשר בין הפרשה לבין מעבר שעשיתי לאחרונה בין עבודה רבת שנים באקדמיה לעבודה בסקטור הפרטי, ואחד הנושאים בהם מצאתי את הקשר הזה, הוא נושא הלבוש, הנמצא במרכז הפרשה, ומשמש דוגמה לאחד ההבדלים הגדולים בין הנהוג באקדמיה לבין הנהוג בתעשייה.

בפרשת השבוע עליה כתבתי ("תצווה") מוזכר התהליך הארוך אותו עובד אהרון לפני בואו לשרת בקודש – שמונה פרטי לבוש מיוחדים שלכל אחד מהם משמעות רבה. בעקבות העיון בפרשה שאלתי את עצמי: מה הבגד שאני לובש מקרין פנימה וגם החוצה, ובאיזה מקום אני נמצא במנעד שבין החולצה המכופתרת בכל יום לבין לבוש "״זרוק״.

אחת המסקנות שלי היתה עד כמה עמוקים הקשרים בין שפת היומיום שלנו למקרא. גם משפט כמו ״נראה כאילו הוא נושא את כל כובד העולם על כתפיו״ מקורו, אם ניתן לנחש, בבגדי אהרון הכהן, שנשא על כתפיו אבנים עליהן היו חרוטים שמותיהם של שבטי ישראל, כך שיוכל לייצג את העם עת שירת בקודש. מסקנה אחרת נוגעת למשמעות הרבה של פנייה אל החושים כולם כשמנסים לייסד תרבות או להשריש מנהגים. המראה של הכהן הגדול (בגדיו), צלילי הפעמונים, וריח הקטורת אותם ראו, שמעו והריחו בכל יום מחדש כל האנשים שהיו קרובים אליו, מיסדו את הטקס באמצעות כל החושים. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום. מיסוד תרבויות הוא אירוע נדיר בקנה מידה רחב, אבל הוא קורה כל יום ובהרבה מקומות בכל חברה בשלבי ההקמה. כמייסד או כעובד, יש לשים לב שבפנייה אל כל החושים יש כוח חוצה זמנים ותרבויות… קריאת הפרשה מנקודת מבט זו גרמה לי לשים לב לדברים האלה סביבי, במקום העבודה שלי.

שבעים פנים לתורה. כה מופלא שהטקסט העתיק הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה משמעויות, ושבדורות רבים, מפרשים ופרשנים מכל העולם מצאו בו רלוונטיות לחייהם ולזמנם. על פניו, "נוח" היה יותר אם ספר מכונן כזה היה ברור ורהוט, ונטול סתירות פנימיות, אבל אין זה כך – הוא כתוב באופן כמעט פוסט-מודרני, והרבה משמעויות מתרוצצות בו, רבות מהן בעלות משמעות לחיינו אנו – בין אם שאלת האמונה תופסת או שאיננה תופסת חלק מרכזי בעיון. ההתעניינות שלי בפרשה החלה בעת לימודי התואר השני באונ' העברית (מדעי החיים). המנחה שלי, פרופ' שמואל (מולי) בן ששון, הסביר שבמחקר הנוכחי יש לבצע הצלבה בין ניסויי הביקורת השונים. הוא הזמין אותנו ללמוד על פרשת השבוע, ועם הזמן, והבילוי בין מדפי העץ של מחלקת היהדות של הספריה הלאומית בגבעת רם, הבנתי שלמרות שבתור ילד קראתי כרכים של מילון "אבן שושן" להנאתי – היה חסר לי מימד שלם של ידע, שיש עוד שכבות עבות של הקשרים לכל מילה, ושההנאה מקריאת המילה הכתובה, או מיצירה בעזרתה – אינה שלמה בלי מימד זה.

נראה לי שמחוץ לישראל, קל יותר לנהל את הדיאלוג הזה עם המקרא בעברית ולהפיק ממנו תובנות רלוונטיות לחיינו. כאשר יתקיים דו-שיח בשפת המקור וגם באנגלית, יוכל להיבנות גשר בין הקהילה הישראלית ליהודית המקומית, שכן מדובר במרכיב משותף בינינו – גם אם שאלת האמונה איננה תופסת בו מקום מרכזי. לדעתי, מדובר בסממן בגרות של הקהילה".

ורד גאני-קציר

אם לשלושה נפלאים ולהאסקית מתוקה ורעיה לאחד יחיד ומיוחד. היא גרה בסן חוזה, מורה ליוגה ולעברית, כותבת, בעיקר הגות ושירה ומשתדלת לקרוא ולעשות בכל יום דבר-מה שיוסיף מהות וירחיב את הלב. ורד אוהבת ליצור בחומר שיש בו רוח ואנרגיה טובה ומברכת על עונות השנה, על הטבע סביב, על חברותא לנפש ועל קהילה מעוררת השראה.

"פרשות 'אחרי מות – קדושים’ פגשו אותי בחודש הזוי בתקופת הקורונה, מספרת ורד, "חוויתי בו כמה אובדנים, פגשתי זמן במימד שלא היכרנו ופגשתי רוח התנדבות למען הקהילה והאחר שריגשה ושימחה אותי מאוד. פרשות אלה עוסקות בדיוק בקו התפר שבין הפרטי (במקרה שלנו אהרון, המנהיג הרוחני והכוהן הגדול) ובין העם, ורוח ה' כקושרת בין כולם. ביום ההגשה עצמו הרגשתי את השקט שנוצר בתוכי כשאני כותבת, כדי לשלב את כל מה שחוויתי לכדי טקסט. למדתי, שאל כל טקסט ניתן למצוא חיבור, ושדווקא הטקסטים המאתגרים מוציאים ממני יותר, כיוון שהתהליך דורש התמודדות ארוכה ועמוקה יותר.

תובנה אחרת שהגעתי אליה בעקבות הטקסט והחודש האחרון היא שיש בנו כוחות רבים שלא שיערנו; לחוות קושי, מכשולים ואובדן, להתגבר עליהם ואף לצמוח מהם. בקריאה פשוטה נראה שלאהרון לא היתה ברירה אלא להיכנס אל המשכן ולעשות את המוטל עליו, על אף שהיה אמור כביכול להתאבל על בניו. אולם בקריאה שניה ושלישית עולות תמיהות בקשר לכך והמסקנה שהגעתי אליה היא שיתכן כי בחר בכך כדרך מדיטאטיבית לריפוי ושבעת שהוא עובד לבדו במשכן ומשרת את העם, הוא משרת גם את נפשו. תובנה זו באה כהמשך לאובדן של אמי, לפני מספר שנים, שהיה הדבר המטלטל והמצער ביותר שחוויתי בחיי. תובנה שניה היתה שהיצירה, הן במילים, הן בחומר והן בגוף, יש בה כדי לרפא, להכיל ולשחרר כאב על מנת להתקדם למקום מואר יותר ומיטיב. הכתיבה, בעיקר שירה, היתה הדרך שלי להתכתב עם אמי. את הנשמה שלה הרגשתי סביבי בדרכים שונות, אך כשכתבתי לה הרגשתי שאני מרפאה את שתינו. היו לאמי חיים לא פשוטים והיא שמרה לעצמה את שחוותה, אולי כדי לא לדכא אותי. לאחר שנפרדה מן העולם התחלתי להתכתב איתה והרגשתי שיש בזה מעין ריכוך, שיתוף, יציאה אל האור והחלמה משדי העבר.

ביום האחרון להגשת המאמר, ישבתי ותוך כמה דקות הכל התחבר לכדי כמה פסקאות ברורות שהרגישו לי הן אותנטיות והן רלווונטיות לכלל. החיבור לשיר של זלדה שימח אותי מאוד. היא אילן גבוה מאוד, מהגבוהים שאני מכירה, ובה אני תמיד שמחה להיתלות. היא יושבת אצלי עמוק בלב והבאתה החוצה גורמת לי נחת. השלב המאתגר היו השבועיים בהם קראתי שוב ושוב, הן את הטקסט המקראי והן פרשנויות שונות ולא מצאתי את החיבור האישי כיוון שיש בו נוקשות רבה, ציוויים על קוצו של יוד ואיום במיתות שונות. זה לא טקסט שהיה לי קל להתחבר אליו בקריאה ראשונה. להיפך, הוא הילך עלי רעות. אבל היום בו הייתי צריכה להגיש את המאמר, היה יום לפני ה-30 למותו של חבר יקר ובן זוגה של חברה קרובה. ובאותו היום גם ידעתי שאלך לשמח ילד חמוד, בן של חברה, שחגג יום הולדת 10. לא ידעתי מהיכן תגיע האנרגיה לחוות את שני האירועים הללו יחדיו, וכיצד לשלב אבל ושמחה. אותה חברה שאיבדה את בן זוגה היא השראה בפני עצמה. ובאותו היום הכל התחבר לי. נזכרתי ביום כיפור של ילדותי שהיווה כור היתוך לכל הרגשות הללו, בליווי הקדושה שהיתה באוויר, ומשם כבר הכל יצא אל הדף, מעצמו.

אני חושבת שבכל טקסט מקראי ניתן למצוא רלוונטיות לחיינו, השאלה היא באיזו נקודת מבט אנו בוחרים ובמה אנו מתמקדים. לפעמים ניתן להתמקד דווקא במוסתר. לדוגמא, העובדה שהקול הנשי כמעט ואינו נשמע בטקסטים התנ"כיים, מספרת לנו על תרבות מסויימת שאולי רחוקה ממה שאנו חווים היום אך אינה לגמרי מנוגדת, וניתן דווקא מהמקום הלא מסופר לדרוש דרשה. בפרשת 'שמיני' וכן בפרשות 'אחרי מות – קדושים' לא מצויין דבר על אלישבע, רעייתו של אהרון, אשר שני בניה נספו באש לאחר שהדליקו אש זרה. מכאן ניתן לדרוש רבות לגבי כוונת המספר ולגבי הבחירה שלנו כיום לראות או שלא לראות את מה שבדרך כלל מוסתר מעינינו, ולתווך לעצמנו את את מה שאנו שומעים, רואים וקוראים. ולנושא הטקסט המקראי, כשאנו קוראים טקסטים קדומים, אנו עצמנו מהווים כלי בין עבר, הווה ועתיד ומה שאנו בוחרים לעשות עמם, מעצב את האופן בו אנו מקיימים את התרבות הרוחנית והגשמית שלנו".

נירית חזן

מתגוררת עם המשפחה והכלב בקופרטינו. נהנית מאוד מהתפלפלויות בחצר האחורית סביב טקסטים חדשים וקדומים בחברותא. בחייה המקצועיים משמשת כמנהלת לפיתוח והדרכת עובדים.ות בסטנפורד.

"קיבלתי את הפרשה כשאני במערבולת תחושות של בילבול, התרגשות, בהלה מהלא-נודע, חשש וחישוב מחדש של כל מה שהולך להשתנות ולהתבטל. כשקראתי לראשונה את הטקסט רציתי להחזיר אותו ליעל כפי שהוא, ולהגיד בחיוך ובנימוס- תודה, אבל לא תודה. חשבתי שמדובר בטקסט הזוי ולא רלוונטי. ביננו, חוקים דקדקנים של הקרבת קורבנות? דם מרוח על הקירות? יש לנו מספיק דרמות משלנו כרגע. אבל נשמתי עמוק, והחלטתי בכל זאת לנסות. בסופו של דבר, מה שאיפשר לי להתחבר לטקסט זה 'האנטי-טקסט' (על דרך השלילה) כלומר הנטייה שלי להסתכל על מערכות חוקים בעיניים ביקורתיות, וכן העמדה הברורה נגד קורבנות. נזכרתי שיש לי חשיבה מאוד אסוציטיבית ושמחה, ונטייה לחבר בין נקודות באופן יצירתי ושונה, ומאידך אני לא ממש טורחת להסביר איך עשיתי את החיבור ולמה. בנוסף, התחוור לי, שעם השנים יותר ויותר קשה לי להתחבר לטקסטים נוקשים, שפונים רק לגברים ומשקפים תפיסת עולם כוחנית ולא מתפשרת.

כדי להשאר עם הפרשה הייתי צריכה כמעט להתנתק מהתוכן שלה, לדבר בעיקר על המטפורה והסמליות שקשורות בקורבנוֹת וקורבנוּת. המחשבה על הנושא לקחה אותי לימים בהם עבדתי עם נערות במצבי מצוקה קשים והכרות עם המורכבות של המצב. בנוסף, זה חיבר אותי לידע שצברתי בשנים האחרונות בתחום של פיתוח מנהיגות; יכולת לשנות מיינד סט, החשיבות והיכולת להתבוננות עצמית וההשפעה שיש לחשיבה חיובית על חוסן ועמידות מנטלית ורגשית. שמחתי לחבר את הנקודות מהשלבים השונים של התפתחותי המקצועית. לטעמי, הפרשה מעלה את אחת הסוגיות שמשקפות את הפער בין התרבות המקראית לימינו אנו: את ההתקדמות או ההתפתחות בהבנה המוסרית והחברתית של בני האדם, כמו למשל לגבי תפיסת הטקס הדתי, דאגה לבעלי חיים וכדומה.

בימים, בשבועות ובחודשים שנדחסו ליחידות זמן לא מזוהות, נכנסה לחיי שיגרה חדשה, שבה אני מדליקה נרות שבת כדי להיזכר ולציין שהגיע סוף השבוע, ואז אני מתיישבת לקרוא ולהקשיב לפרשת השבוע. והשבוע, פרשת ״בהר בחוקותי״, הפרשות הגדולות של הצדק החברתי, ואני כבר סקרנית לשמוע את הפרשנות האישית של חברי וחברות הקהילה בהנחייתה של יעל יחיאלי.

שלכם כמידי שבוע,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

פרשות בהר בחוקותיי: על התחדשות ואחריות חברתית

פרשות בהר בחוקותיי: על התחדשות ואחריות חברתית

מאת: ענת שנרך ואפרת נוי

מי מאתנו לא נתקל בסיטואציה שמכרה או חברה דוברת אנגלית מופיעה עם איזשהו פריט חדש ומרשים, ובאופן אינסטינקטיבי רוצים לאחל לה ״תתחדשי!״, אבל נתקעים עם המילים כי אין מילה כזו באנגלית וכל ניסון לתרגם או להסביר פשוט יוצא עקום? איך אפשר לתרגם את ההתרגשות שלנו מהתחדשות?

Photo by iStock/Inside Creative House

התחדשות זה מרכיב חשוב בחיינו. חשוב לנו לנפש, על מנת להרגיש חיים ולמצוא עניין בדברים ונהלים יומיומיים שהתרגלנו אליהם. זה יכול להיות בדברים הקטנים (כמו קנית בגד, או גיטרה חדשה), במעבר למקום עבודה אחר, או בדברים הרבה יותר גדולים כמו מעבר ליבשת אחרת שמדברת בשפה אחרת ומתנהלת עם תרבות אחרת (כמו שרובנו חווינו…). ויותר מזה, התחדשות מחזורית וסיסטמטית חשובה אף יותר על מנת להבטיח לנו עניין ובריאות לטווח ארוך.

אז מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

בפרשת השבוע בהר בחוקותיי מופיעה מצוות השמיטה שניתנה לבני ישראל בהר סיני. שנת השמיטה היא מצווה חברתית וסוציאליסטית אשר מדברת על השנה השביעית מתוך שבע שנים רצופות – שבה אין לחרוש, לזרוע ולקצור את יבול הארץ. בתכלס שנת שמיטה נותנת לנו חופש ומאפשרת לנו לנוח, לאגור מצברים ולהתחיל מחדש. לא רק לנו בני האדם ניתנת המנוחה אלא גם לאדמה. דיני השמיטה מציבים על האדמה את אותם סטנדרטים שאנחנו שמים על עצמנו, יש כאן האנשה של האדמה. כמו שהאדם נח יום אחד כל שבעה ימים, כך גם על האדמה לנוח ולהתחדש כל שבע שנים. ויותר מזה, התחדשות מחזורית וסיסטמטית חשובה אף יותר על מנת להבטיח לנו עניין ובריאות לטווח ארוך. מי מאיתנו לא מחכה ליום שישי בערב בו אפשר לנוח אחרי שישה (טוב, חמישה ;)) ימי עבודה ולצאת בצד השני כמו חדש? עבור רובנו זה כתוב ומובנה – ״שמור את יום השבת לקודשו״ – אבל לעובדים במקצועות חיוניים, הסיסטמטיות לא בהכרח מובנית או מובנת מאליו.

(מעניין, אגב, מדוע נבחר המספר שבע עבור קבלת חופש… מה רע בחמש? או עשר? שהרי יש לנו עשר אצבעות…)

המבט החברתי והסוציאליסטי ממשיך לפרשת בחוקותי, ששמה דגש על הערבות ההדדית והאחריות האישית.

בעצם, עד כאן בני ישראל קיבלו בהר סיני חוקים, נהלים וטקסים שאמורים להנחות אותם ביום-יום, ומתארים אמות מידה אישיות וחברתיות. ואז מדגיש להם האלוהים כי בחינת קיום (או אי קיום) החוקים הוא קולקטיבי ולא אישי. "וכשלו איש באחיו" (פרק כו פסוק כ"ז) אומר לנו כי כאשר אדם עושה מעשה, הוא משפיע על סביבתו – לטוב או לרע – גם אם הוא אינו מודע לזה. ומכאן מקור הביטוי "עם ישראל ערבים זה לזה".

נגיף הקורונה ללא ספק מדגיש ביתר שאת את חשיבותה של האחריות האישית והערבות ההדדית. מניעת הפצת הנגיף תלויה באחריות של כל אחד מאיתנו להישאר בבית ולשמור על כללי המרחק ביננו. באותה העת ההסתגרות בבתים שנכפתה עלינו בגלל אותו הנגיף אפשרה לנו גם לראות את האחריות שלנו, בני האדם, כלפי הסביבה והמפגעים שאנחנו יוצרים. כמו למשל איי הפלסטיק או "מגה חירייה" של האנושות.

"זבל מי שמלכלך"
מי מאיתנו אינו מכיר את הבעיה? את/ה מגיע/ה למקום יפה, ליד נחל, תחת העץ ממש פוקס, אבל אוי, איזו חוצפה הכול מסביב זבל. בקבוקי פלסטיק ועוד פלסטיק, ניר, כלים חד פעמיים, וריח שלא נדע. עכשיו נסו לדמיין אי בלב ים בגודל של מדינת טקסס (!!) שכולו זבל, לא פיסת אדמה קטנה מסביב לעץ אלא מדינה שלמה, ועכשיו דמיינו חמש מדינות כאלו שצפות על פני הים, דמיינו שאתם שוחים, צוללים וצפים על פני כ-50 מיליארד פריטי פלסטיק.

במודע או שלא במודע אנחנו בני האדם מייצרים זבל (בעיקר פלסטיק) שבסופו של דבר מוצא את דרכו לים כ- 8 מיליון טון של פלסטיק בשנה. הפלסטיק מרעיל את הסביבה, הדגים, הציפורים ויצורי ים נוספים אוכלים את הפלסטיק או שמסתבכים בחלקי הפלסטיק ונפצעים, מורעלים או נחנקים ממנו ומתים בהמוניהם. לאחרונה חוקרים גם מצאו שהפלסטיק על פני זמן מתפרק לחלקיקים קטנים קטנים מיקרו פלסטיק והופך לחלק משרשרת המזון של הדגים שמגיעים לצלחת שלנו.

הצטברות הזבל נוצרת כתוצאה מכך שאנחנו בני האדם לא רואים באופן יום יומי בדרכנו לעבודה או למגרש המשחקים את הבעיה, ולכן האחריות של כל אחד מאיתנו היא לספר ולהעלות את המודעות של כולנו, ובמקביל לנסות לצמצם את השימוש בפלסטיק ואם כבר השתמשנו בפלסטיק לזרוק אותו לפח המחזור.

אנחנו קוראות את פרשות בהר-בחוקותיי אשר סוגרות את ספר ויקרא אלו למעשה שתי פרשות נפרדות אשר בדרך כלל נקראות יחדיו. לכאורה אין  קשר בין שתי הפרשות, פרשת בהר אשר מתרחשת בהר סיני פורשת ברובה את דיני העבודה שיחולו על עם ישראל, בעת הגעתם לארץ ישראל, ופרשת בחוקותיי הפותחת בפסוק "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" היא פרשה העוסקת בעיקרה בברכות ובקללות אשר יבואו על ישראל אם לא ימלאו אחר החוקים.
אולם בקריאה מעמיקה יותר ובפרשנות ניתן לראות כי שתי הפרשות המופלאות האלו עוסקות כל אחת בדרכה שלה בחוקים סוציאלים חברתיים, סוגיות שיש להן השפעה גם על החיים שלנו היום, ההתחדשות, האחריות האישית והערבות ההדדית אשר ביחד מאפשרים לנו ליצור עולם טוב יותר לנו ולדורות הבאים.

בית תחת כיפת השמיים: הצצה לבית אולטרה מודרני באתרתון

בית תחת כיפת השמיים: הצצה לבית אולטרה מודרני באתרתון

Cordellos photography

ארכיטקטורה ועיצוב פנים: מידן אדריכלים Maydan Architects

מיקום הבית: אתרטון

גודל הבית: sq ft5,000

גודל המגרש: sq ft26,000

תקציב השיפוץ: כ-1.5 מיליון דולר

הדיירים: הזוג מיטל ודן וארבע בנותיהם שהיו אז בגילאי 7 עד 17.

מיטל ודן שהגיעו לעמק הסיליקון מצרפת, הם זוג חברותי ומלא חיים ומהווים ציר מרכזי של הקהילה הצרפתית בעמק הסיליקון. כשפנו אל המעצבת מרי שגיא-מידן לגבי שיפוץ ביתם, היו להם מספר דרישות מרכזיות. היה להם חשוב שהבית יהיה נוח ומרווח עבור משפחתם, שיהיה נעים לארח בו אירועים של עד 100 איש, ובנוסף, רצו ליהנות משקיפות מוחלטת בין הפנים לחוץ, שהטבע הקסום שמקיף את הבית והשמיים הכחולים של קליפורניה ישתקפו מכל פינה בבית.

חלל הכניסה וסלון הבית לפני השיפוץ

הבית בסגנון אייכלר שרכשו באתרטון השתרע על קומה אחת והיו בו 3 חדרי שינה ו-2.5 אמבטיות. הוא לא ענה על צרכי המשפחה ולא תאם את סגנון העיצוב המודרני האהוב עליהם. מטרות השיפוץ היו להוסיף קומה שנייה שתכלול את סוויטת ההורים וכן שני חדרי שינה נוספים שיחלקו אמבטיה ובנוסף לשנות את התכנון בקומה הראשונה וליצור חלל מרכזי גדול שפונה כולו לגינה.

"השיפוץ למעשה כלל בנייה כמעט מחדש של הבית" מספרת מרי, "הצלחנו לשמור את היסודות ואת רצפת הבטון המוחלק וכן על כמה אמבטיות, אבל התקציב היה בבחינת הישג גדול עבור בית שלמעשה נבנה כמעט מן היסוד ועוד ברמת גימור כזאת גבוהה. בנינו סלון בגובה 16 פיט עם חלונות מרצפה עד תקרה, חדר קולנוע, חנייה לשתי מכוניות, 6 חדרי שינה ו-4.5 חדרי אמבטיה, כמו כן הוספנו בריכה שחיה ותכנון אדריכלות נוף חדש".

בביקורי הראשון בבית, שהיה במצב לא רע בכלל, חשבתי שהפרוייקט לא יתאים לנו, נזכרת מרי, אמרתי למיטל שאנחנו מתכננים שיפוץ רק אם אנחנו יכולים ליצור ביחד בית מרהיב, הן מבחינת עיצוב הפנים והן מבחינת הארכיטקטורה. המשרד שלנו לא מתעסק בשיפוץ של אמבטיה, הוספת 1,000 סקוור פיט, או הזזה של כמה קירות. מיטל השיבה שזה בדיוק החלום שלהם, שיפוץ מאסיבי שבסיומו הבית יהיה מושלם. חלקנו את אותה אסתטיקה עיצובית, אבל הדבר שבאמת משך אותי לפרוייקט היתה האישיות המיוחדת של מיטל ודן, הם אנשים נהדרים, שופעי חום ושמחת חיים, ובעלי סטייל טבעי. צרפתים כנראה נולדים עם זה".

חלל הכניסה

Cordellos photography

בחלל הכניסה המקורי היה ריבוע גדול שקוע ברצפת הבטון שנועד לשתילת צמחייה ולא היה בשימוש. מיטל ודן החליטו להשתמש באלמנט הזה כדרך נוספת להכניס את החוץ פנימה, ולשתול בתוכו עץ דקל. המדרגות המרחפות תוכננו סביב הדקל, ובמקביל הוחלט להוסיף סקיילייט עצום מימדים (18X9 פיט) מעל חלל המדרגות שיכניס אור ושמש למרכז הבית.

נתנו לבית את השם 'בית תחת כיפת השמיים' כיוון שהחלום של דן ומיטל היה לראות את השמיים מכל פינה בבית. לשם כך הוספנו סקיילייטים בפינות רבות, כולל המטבח וחדרי השינה.

המטבח

Cordellos photography

Cordellos photography

במקור רצו מיטל ודן להשאיר את המטבח כמות שהוא. המקרר והתנור היו כמעט חדשים ומאחר שכבר גרו בבית כמה חודשים והיו רגילים למטבח שלהם, לא ראו צורך בשינוי. התקדמנו עם התכנון לשלבים די סופיים עד שהבינו שההמלצה הראשונית שלי היתה נכונה. שברנו את הקיר שהפריד בין המטבח לחדר האורחים ויצרנו חלל גדול אחד שכולו פונה לגינה המרהיבה עם אי רחב ידיים. בדיעבד זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלנו במהלך התכנון – החלטה ששינתה לחלוטין את האופן בו מתנהלת המשפחה בבית, חיה ומארחת.

המטבח לפני השיפוץ

יחידת ההורים

Cordellos photography

Cordellos photography

מיטל ודן רצו שהשירותים יהיו בחדר נפרד בתוך חדר האמבטיה ויכללו גם כיור קטן, כפי שנהוג בצרפת. בסוף, למרות שהקצנו לכך מספיק שטח, החליטו להסתפק בשירותים ״אמריקאיים״ וויתרו על הכיור הנוסף. שני אלמנטים מעניינים בחדר האמבטיה היו במה מעץ עליה הונחה אמבטיה (כדי להימנע מטרדות של בלאי, השתמשנו באריחי קרמיקה מאורכים דמויי עץ). רעיון נוסף היה תכנון של מלבן ארוך על הרצפה מתחת לכיורים, עם טחב  (moss) צמח ירוק שמתאים לאקלים לח.

 

האמבטיה לפני השיפוץ

באילו מגבלות או אתגרים נתקלתם במהלך השיפוץ?

היו אתגרים רבים בנסיון לשמר כל שניתן מן הבית המקורי. הקבלן שיתף פעולה ועשה מאמצים אדירים לשמר אפילו את החימום התת רצפתי מתחת לרצפת הבטון המוחלק, משימה שכל היועצים הגדירו כבלתי אפשרית. אתגר נוסף היה להפוך את הריבוע בכניסה לבית לשימושי עבור צמחייה וליצור ניקוז מתחת לרצפה הגמורה. צריך היה למצוא דרך לנתב את המים הרחק מהבניין מבלי לשבור את הרצפה. ללא ספק היה יותר קל לתכנן בית מן היסוד על המגרש הזה אבל בהחלט יש סיפוק כשמצליחים לנצל חלקים בעלי ערך בבית המקורי.

איזה טיפ את יכולה לתת למי שמתכנן לשפץ את ביתו?

אני קוראת לטיפ שלי אפקט ה-25%. כשמתחילים פרוייקט, חייבים לקחת בחשבון שהוא בהכרח יעלה יותר מכפי שחשבתם ויארך יותר זמן מכפי שתיכננתם. אני אופטימית ניצחית ותמיד בטוחה שהפעם הבנייה תהיה מהירה, הכל יתנהל בצורה מושלמת, וגם התקציב יהיה בשליטה, אבל בבנייה לצערי האופטימיות בדרך כלל לא הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. בעשרות הפרוייקטים אליהם הייתי קשורה, נוכחתי שוב ושוב שגם השקולים שבלקוחות מתפתים להרחיב את היקף הפרוייקט או לחרוג מהתקציב. כשכבר מתחילים רוצים שהכל יהיה מושלם. ומשום מה חוק טבע הוא שדבר מה שלא בשליטתנו יגרום לפרוייקט להתארך, בין אם בגלל הרחבת היקפו, תנאי מזג האוויר או סיבות רבות אחרות שיצוצו. עצתי היא לקחת את זה בחשבון. להיות מוכנים מראש לחריגה מסויימת בתקציב ולכך שמועד הסיום יידחה, ולהיערך בהתאם. זו ערובה לחיים הרבה יותר שלווים בזמן הבנייה ולפרוייקט מהנה ומוצלח יותר. אם תיקחו בחשבון שיעלה לכם 25% יותר מכפי שרציתם ויימשך 25% יותר זמן מכפי שחזיתם, תוכלו אולי להיות מופתעים לטובה.

איך הגעת לעולם האדריכלות?

את הקריירה שלי בכלל התחלתי בעיתונות. בגיל 23 הגעתי לניו יורק כשליחת עיתון גלובס, התמחיתי בכתבות מגזיניות וראיינתי כמה מהדמויות הבולטות ביותר בימינו כמו מיכאיל גורבצ׳וב, ברברה וולטרס, לארי קינג, ג׳רי סיינפלד ודונאלד טראמפ. בשנת 98 נשלחתי לראיין את ד״ר דן מידן, שהיה אז הישראלי בעמדה הבכירה ביותר בעמק הסיליקון. דן שידך אותי לבנו וכבר באותה שנה התחתנו ועברתי לעמק הסיליקון.

עמק הסיליקון היה בשבילי הלם. גדלתי בתל אביב וגרתי בניו יורק ופתאום הגעתי לפאלו האלטו היפה והמשעממת. לשמחתי, העבודה שלי עברה יחד איתי ועכשיו במקום לראיין שועי עולם ראיינתי יזמי היי טק. כשהתחלנו לחשוב על הבית הראשון שלנו התאהבתי בארכיטקטורה וברעיון של להטביע את החותם שלי ולא רק לכתוב על אנשים שעשו דברים מדהימים.

ההסבה שלי לארכיטקטורה היתה בלתי צפויה. בעלי ואני החלטנו לבנות בית, ואני אהבתי רק סגנון אולטרה מודרני. לא היתה באיזור אדריכלות מודרנית וחיפושיי הובילו אותי  לאדריכל מפורסם בלוס אנג׳לס. הבעייה היתה שהוא כבר היה מבוגר מאוד ואיטי מאוד ומפאת המרחק הכל נפל עלי: ללכת לעירייה לברר מה מותר ומה אסור לעשות, לתאם עם יועצים וכדומה ובינתיים בצד שלו כלום לא זז. ראיתי מול העיניים את הבית שהייתי רוצה והתחלתי לשרטט ולשלוח לו בפקס. ישבתי שעות בעיריית פאלו אלטו ולמדתי תוכניות של אדריכלים אחרים כדי להבין איך לתרגם את מה שאני רואה בדמיוני לשפה שבה משרטטים ומגישים תוכניות. כך התחיל הרומן שלי עם ארכיטקטורה.

ואיך נראה הנוף הארכיטקטוני בעמק באותה תקופה?

חזית הבית באתרטון. צילום: Cordellos photography

עמק הסיליקון אז כמו היום היה מעוז החדשנות. המקום ממנו יצאו בשורות פורצות דרך לכל העולם, מלבד בתחום של ארכיטקטורה. המקומיים אהבו טירות צרפתיות ואחוזות ספרדיות. קשתות היו ממש סמל סטטוס. הקונסנזוס היה שסגנון מודרני מתאים לבניין משרדים אבל לא לבית פרטי ואף אחד לא מעוניין לגור בבית זכוכית. ״אם אנשים היו אוהבים מודרני״, אמרו לי, ״כל היזמים היו בונים בתים מודרנים״. זה היה בלתי נתפש בעיני. לא הייתי יזמית אבל הייתי משוכנעת ביופי של ארכיטקטורה נקייה ומדוייקת, חפה מקישוטיות יתר, ובכך שזה סגנון שמאוד מתאים לאיזור ולקונטקסט שלנו. רציתי להתרחק מהתבנית של גגות רעפים, קשתות וחלונות אקראיים. רציתי חלונות מרצפה עד תקרה ופתחי ענק שיכניסו את החוץ פנימה, ימלאו את החלל באור טבעי, בשמש ונוף ירוק ופורח. האקלים המושלם של עמק הסיליקון הזמין בעיני טשטוש בין פנים לחוץ. הייתי משוכנעת בכל ליבי שאם ייבנה בית יפה בסגנון מודרני אנשים יאהבו בזה. באותה עת אפילו לא חשבתי שזה מהלך אמיץ ללכת נגד הזרם. פשוט התאהבתי בארכיטקטורה הזו. לא הרגשתי שאני צריכה שמישהו יתן לי גושפנקא שזה סגנון ראוי. בדיעבד אני רואה כמה חצוף היה לצפות שאנשים יעשו תפנית של 180 מעלות וימצאו יופי במה שהיו רגילים לחשוב עליו כקר ומשרדי.

דרור, בעלי, נתן לי גב. הוא שנא את התהליך ומבחינתו כל עוד הוא יכול היה להתעסק במחשבים ולא לגעת בשום דבר שקשור לבנייה, יכולתי לעשות מה שאני רוצה. המתווכת שלנו הזהירה אותנו: ״אין שוק לסגנון מודרני. כשתירצו למכור תצטרכו למכור בהנחה של 10-20 אחוזים. מאחר שלא התכוונו למכור, התעלמנו מהאזהרה. אנקדוטה מעניינת היא שכאשר מכרנו בסוף לפני שלוש שנים, למיליארדר היי טק, הבית נמכר בפרמייה גדולה.

במהלך הבנייה התפרסמה על הבית כתבה ב-Palo Alto Weekly  ואנשים עצרו באתר הבנייה וביקשו ממני לתכנן להם את הבית. החלטתי שזה תחום שמעניין אותי כקריירה, על כל הכרוך בכך- הרבה שנות הסמכה. אבא שלי, יהושע שגיא, שהיה כתב ועורך בכיר בעיתון הארץ, שדר רדיו ואיש תקשורת בכל נשמתו אמר לי: ״את לא יכולה לעזוב את העיתונות. עיתונות זה ייעוד, זה לא מקצוע״.  בשלב הזה כבר היו לנו שני ילדים והיה ברור לי שלא אוכל להיות גם אמא, גם עיתונאית וגם ארכיטקטית ויצאתי לחופשה מהעיתון. לזכות הוריי ייאמר שברגע שהחלטתי הם נתנו לי תמיכה בלתי מסוייגת.

היה לי מזל שהייתי חלוצה של סגנון שהפך למאוד פופולארי והובלנו את הדרך. אני זוכרת שכאשר הבית השני שתכננתי עמד למכירה הגיעו ל״Open House״ הראשון כ-1,000 איש. זה יצא מכלל שליטה. הנעליים שמבקרים מורידים בכניסה לבית כבר הגיעו עד לכביש. המתווכת אמרה שהיא תפסיק לעשות  open houses ותראה אותו רק בתיאום מראש. זו הייתה בעיני הוכחה נוספת לכך שהצמא למשהו אחר, חדש ורענן, הוא גדול. אני חייבת לציין שישראלים דווקא תמיד נטו יותר למודרני מאשר אמריקאיים. אולי מאחר שהאדריכלות בארץ טובה והם רגילים לזה.

מהי העצה שלך לאדריכל המתחיל?

העיצה שאני יכולה לחלוק היא שאי אפשר חצי לשבור מוסכמות. בתחילת הקריירה שלי פנו אלי אנשים רבים שרצו שאתכנן להם בית מודרני בפנים אבל שמרני בחוץ, ״כדי להתאים לשכונה״. למרות שהייתי להוטה לקבל עבודות, לא לקחתי את הפרוייקטים האלו. האמנתי שזו טעות לבנות בית שלא החליט מה הוא רוצה להיות. המודרניסטים ירגישו שהוא לא מספיק מודרני והשמרנים יחשבו שהוא מידי מודרני ואף אחד לא ימצא בו יופי. העיצה שלי למי שרוצה לפרוץ מוסכמות היא להאמין בחזון שלו וללכת איתו עד הסוף.

 

*מדור העיצוב של אתר בעניינים נועד לתת במה למעצבים ואדריכלים מן הקהילה ואינו משמש כהמלצה על מעצב זה או אחר. אם אתם מעצבים או אדריכלים הפועלים כאן באיזור ורוצים להשתתף במדור, כתבו לנו- sackerman@paloaltojcc.org

פרשת אמור: איפה אתם בחגים?

פרשת אמור: איפה אתם בחגים?

מאת: מור מוריה-שיפוני ואהוד ערן

"יש לי יום יום חג", ככה פותחת נעמי שמר את השיר שלה, וכשאנחנו מסתכלים על לוח השנה היהודי זה כמעט נכון. איך היו נראים החיים שלנו בלי חגים? כמה הרבה מטען אנחנו שמים על החגים.

השנה, בעקבות הקורונה, החגים קיבלו קצת תפנית. הרבה ישראלים ויהודים מכל העולם נאלצו ״להמציא את עצמם מחדש״, אבל למי שחיים כבר מספר שנים מחוץ לישראל ורגילים להתמודד עם שאלת החגים באופן קבוע, נותנת פרשת אמור הזדמנות לדון בנושא בצורה מעמיקה יותר.

Photo by iStock/Inna Reznik

פרשת אמור עוסקת בדינים שונים וביניהם היא מביאה, את רשימת חגי ישראל – אותם אנו חוגגים מדי שנה ומהווים חלק מלוח השנה שלנו עד היום. המועד הראשון, המתרחש בכל שבוע, הוא השבת ומשם עוברת הפרשה לקבוע מועדים שמתרחשים פעם בשנה: "בחודש הראשון" פסח ואחר כך ספירת העומר (שאנו מצויים במהלכה), זיכרון תרועה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. 

למועדים האלו נוספו מועדים חדשים; רק לפני כמה ימים סיימנו לציין את מעגל המועדים שקבעו לעצמם ״היהודים החדשים״ (הציונות ומדינת ישראל) – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. באופן מעט סימבולי, היום, יום שישי ה-8 למאי, הוא היום בו נכנעה גרמניה בפני בעלות הברית ב- 1945, ובכך חתמה את האירוע הדרמטי ביותר שעבר על העם היהודי בדורות האחרונים. הסדר העולמי שעוצב לאחר המלחמה, ולקחי השואה, תרמו בתורם לאירוע הדרמטי השני המשמעותי של הדורות האחרונים: הקמת מדינת ישראל. 

כשמשווים את המועדים שנקבעו בטקסט לחגים שאנו מציינם כיום, ניתן לראות, לצד הדמיון, גם שוני: "בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה: [ו] וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ" (ויקרא כ"ג, פס' ה-ו)

החודש הראשון המוזכר בפרשה (בו מצווים לחגוג את פסח), הוא בתחילת האביב ונקרא (מאז שיבת בבל החל במאה השישית לפני הספירה) ניסן. חודש זה רחוק מאד מן החודש הראשון אותו אנו מציינים כיום, בתחילת הסתיו, ונקרא תשרי. בפסוק כ"ד, עולה מועד נוסף: "דַּבֵּ֛ר אֶל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ"

 ומהו חג זכרון תרועה? כיום אנחנו מכירים אותו יותר כראש השנה. כלומר, בזמן כלשהו בין כתיבת הפרשה לימינו (ככל הידוע בתקופה המשנה) ה"זמנים המיוחדים" שונו. תשרי החליף את ניסן כחודש הראשון, ויחד עם המהלך, הפך חג ״זכרון תרועה״ למועד בשם ״ראש השנה״. 

העיון המהיר הזה מזכיר לנו כי המועדים אינם מציאות שנכפתה עלינו ממעל, אלא עיצובם והמשמעות המדויקת שלהם תלויה בבני אדם – בנו. 

כישראלים שגרים מחוץ לישראל (בייחוד אלו מאיתנו שהם הורים לילדים) אנו נושאים באחריות מיוחדת לאופן בו נעביר את החגים לדורות הבאים. אנחנו מתחרים לא רק במרחב ציבורי שאדיש בהכללה למועדים, אלא לעיתים אף מתחרה בהם. 

ניקח כדוגמא את השואה – שנוכחת גם במציאות האמריקנית, אך ממוסגרת אחרת מן האופן בו עוצב זיכרונה בישראל. הממשל האמריקני הקים (על פי חוק!) מוזיאון שואה לאומי בוושינגטון. המסר העולה ממנו (הגירה למקום שמחויב חוקתית להגנה על כל אדם) שונה מזה המוצג במוזיאון ״יד ושם״ (לפיו ישראל היא המענה לשואה). 

אפילו בפינתנו הקטנה יש לשואה הדים – הנציג המקומי לקונגרס של מחוז הבחירה של סן מטאו (1981-2008) היה טום לנטוס, יהודי הונגרי ששרד את השואה. מה שמבהיר כנראה, מדוע בחורשה קטנה ליד הספריה הציבורית של מנלו פארק יש אנדרטה קטנה לזכרו של ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל אלפי יהודים (כולל לנטוס ואשתו). כמו מוזיאון השואה בוושינגטון, גם מסע חייו של לנטוס – שבחר להגר אחרי השואה דווקא לארה"ב – מראה כי בראיית חלק מן הניצולים ישראל לא הייתה המענה היחיד לשואה, הגם שלנטוס היה ידיד ישראל. אשתו של לנטוס – ניצולת  שואה גם היא, כאמור, ובנותיו המירו את דתן לדת המורמונית – בכך התוו נתיב נוסף, מנוגד מאד לאתוס הישראלי, לחיים שלאחר השואה.   

המועדים והאופן שבו אנו מציינים אותם מאששים לעצמנו ומשדרים לילדינו, את העולמות הערכיים שלנו. זה אתגר שאין לו מענה חד-ערכי וכל אחד מאיתנו מעצב אותו אחרת.

שאלה שניה שעולה מן ההשוואה בין שתי הקטגוריות היא שאלת העמידות של המועדים לאורך זמן.  

המועדים החילוניים הם חדשים יחסית ופועלים מכוח חוק – בייחוד בתוך יישות ריבונית, מדינת ישראל. 

המועדים הדתיים שרדו לאורך תקופה ארוכה הרבה יותר, ועמדו במבחן של קיומם במציאות לא ריבונית כשאין כח ממשלתי שעומד מאחוריהם. 

יתר על כן, שלושת המועדים הלאומיים – יום שואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – נוגעים באירועים שאנו קרובים אליהם מאד: יש בקרבנו עדיין ניצולי שואה, אנשים שזוכרים את הקמת המדינה, ובוודאי כאלה שהכירו נופלים. אך מה יהא על חגים אלה ממרחק הדורות. האם יום הזיכרון יהפוך לסוג של ממוריאל דיי אמריקני בו יש הנחות וסיילים בחנויות? כמה באמת תיגע השואה בניננו ונינותינו, במציאות אותה איננו יכולים אפילו לדמיין? האם מועדים דרמטיים אחרים – יום זיכרון הקורונה (בו נסתגר בבתים ונאכל מקופסאות שימורים כפי שמופיע במים ישראלי פופולרי) -– ידחקו אותם?  

ומה יהא על יום העצמאות בנסיבות שישראל עצמה משתנה? כמחצית מן הילדים בבתי הספר היסודיים בישראל משתייכים לקבוצות שמציבות אתוס חלופי למיין-סטרים הציוני (חרדים וישראלים-ערבים-פלסטינים). האומנם הם חווים את יום העצמאות כפי שהתכוונו מקימי המדינה?

מדינות רבות, כולל ארצות הברית, שינו את המועדים שלהם ככל שהייתה הכרה בשינויים דמוגרפים ובראיה מחודשת של ההיסטוריה:

יום השבתון הפדרלי לזכר מרטין לותר קינג נקבע רק ב-1983, וצויין לראשונה בכל מדינות הברית רק בשנת 2000. בדרום אפריקה שונה ב- 1995 החג הלאומי של ״יום הנדר״ (שציין את ניצחונם של האפריקנים -הלבנים ממוצא הולנדי- על שבט הזולו ב 1864), למועד לאומי אחר שנקרא ״יום הפיוס״ ומדגיש דווקא אחווה בין-גזעית. 

ומה יהיה על יום העצמאות אצלנו כשחצי מן האוכלוסיה כבר לא תהיה מחוברת לפואמות על מגש הכסף? 

בסופו של יום, נדמה לנו ששתי הסוגיות הללו – עיצוב המועדים, ושינויים לאורך זמן –  חוזרות לשורות המפורסמות של יהודה עמיחי:  

באביב זה, מי יקום ויאמר לעפר: מאדם אתה ואל אדם תשוב.

פרשת אמור מזמינה אותנו ללמוד על החגים בתרבות היהודית, איך עוצבו במהלך השנים מתוך הבנה שיש כאן מעשה אנושי והכרעות שהתקבלו לאורך הדורות שגרמו לכך שככה ייראה לוח השנה היהודי. ומה איתנו? איפה המקום שלנו, מה הקומה שאנחנו נוסיף לחגים של הדורות הבאים – ואולי, אני (או כל אחד) יכול לשמוח איך שבא לי – וזה יהיה החג האמיתי.

הכל אודות אמא: המלצות למתנות ליום האם

הכל אודות אמא: המלצות למתנות ליום האם

מאת: דלית גבירצמן

השבוע אני רוצה להקדיש מילים ומחשבה לקול הנשי, האימהי והקמאי שבתוכנו. הרי לכולנו יש אימא; מזאת הביולוגית שילדה אותנו ושגידלה אותנו, דרך האימא הרוחנית שלמדנו ממנה את השיעורים הכי חשובים בחיים, האימא שבשמה נקרא ברגעי פחד ומשבר, האימא הארכיטיפית, אימא אדמה ועד היצר האימהי הקיים בכולנו, והוא הצורך הטבעי לעשות טוב ולדאוג לאדם אחר שאותו אנחנו מאוד אוהבים. הכול אודות אימא. אימא היא שם קוד להכלה ולמסירות, וחיבוק של אימא הוא משהו שרק מהמחשבה עליו הלב שלך נמס. אימא היא מושא האהבה הראשון שלנו, והדמות הראשונה שרוכנת לעברנו ומספקת לנו חום, הזנה וביטחון. דרכה אנחנו חווים לראשונה מערכת יחסים טוטלית וחותם הקשר האימהי לנצח מוטבע בנפשנו. עבורי, מהות האימהות היא נתינה, דאגה והקרבה, ובעיקר – אהבה שאין לה גבולות.

Photo by iStock/ fotogestoeber

וכעת, בעידן המטורף הזה של ריחוק ובידוד, כשחיבוק הפך למצרך הנדיר ביותר ולמשאת נפש של ממש, איך נציין וכיצד נחגוג ונפנק את האימהות שבחיינו? לשם כך אספתי לכם בקפידה רבה רשימה של רעיונות למתנות מפנקות, ליום האם ולכל יום אחר בשנה שבו פשוט מתחשק לכם להגיד לאימא – תודה.

הערת שוליים: כל ההצעות והרעיונות מבוססים על מוצרים שניסיתי בעצמי, קניתי בעצמי ונהניתי בעצמי. כרגיל, שום טובת הנאה לא צמחה לי מזה, פרט לתקווה שנשים נוספות יזכו גם הן להנות מהם בעתיד.

Oprah Winfrey and Deepak Chopra

אחת המתנות הכי משמעותיות שהענקתי לעצמי בשבועות ובחודשים המטורפים האלו היתה סדנת מדיטציה מבית היוצר של אופרה ווינפרי. אופרה חברה לדיפאק צ׳ופרה, רופא ממוצא הודי שהפך לגורו ולמורה רוחני, וביחד הם יצרו תוכניות אונליין (חלקן חינמיות) להתנסות במדיטציה. דיפאק צ׳ופרה כתב עשרות ספרים והוא מעביר הרצאות בכל רחבי העולם על נושאים כמו רפואה אלטרנטיבית ומדיטציה. הסדרה משלבת מנטרות למדיטציה ומסרים יומיים למשך 21 יום. לאחריה, ניתן לרכוש ערכות נוספות.

Knix

חברת ההלבשה התחתונה Knix נוסדה בקנדה עבור נשים ועל ידי אישה בשם ג׳ואנה גריפית׳ס. היא שמה לה למטרה לייצר חזיות ותחתונים המותאמים לצרכים הספציפיים של נשים, בכל שלב בחייהן. החזיות של knix מותאמות למבנה גוף של נשים אמיתיות (לא רק לדוגמניות של ויקטוריה סיקרט…) והן מעוצבות למען מטרה אחת: לגרום לכל אישה באשר היא, להרגיש יפה וחושנית, ובעיקר בנוח עם עצמה. בנוסף להלבשה תחתונה, ניתן לרכוש באתר פיג׳מות, חלוק מפנק במיוחד, בגדי ים ובגדי התעמלות.

Boom! By Cindy Joseph

סינדי ג׳וזף היא סופר מודל ומייקאפ ארטיסט, שהחליטה לייצר סדרת מוצרי טיפוח, איפור ויופי לנשים בכל גיל. החזון של חברת Boom! הוא ליצור קהילה של נשים יפות שנהנות לחגוג את החיים בכל שלב. כל המוצרים ידידותיים לסביבה, עשויים מחומרים טבעיים, ללא כימיקלים ומעולם לא נוסו על בעלי חיים. אני רכשתי את השלישיה הפותחת שלהם, הכוללת שלושה מוצרים היכולים לשמש במקום שפתון, סומק, צללית וקרם לחות, והם מתאימים לכל סוג וגוון עור. המסר של החברה הוא ברור והוא מכריז על סוף עידן האנטי-אייג׳ינג ותחילתה של תקופת הפרו-אייג׳ינג. סינדי ג׳וזף יוצאת בקריאה לנשים בכל גיל לחשוף את יופין במלוא הדרו, באופן אותנטי, טבעי, בריא וזוהר.

Kosas

חברת תמרוקים נוספת שהחליטה לשנות את כללי המשחק בתחום הטיפוח והיופי, היא חברת Kosas. החברה נוסדה בשנת 2015 והיא חרטה על דיגלה פילוסופיה של שימוש בחומרים נקיים, טבעיים ומזינים בלבד. הצללית המוזהבת שקניתי לעצמי מבוססת על מים והיא מעניקה מראה זוהר כל היום.

ספרים דיגיטליים

עוד גלגל הצלה שעזר לי לשמור על שפיות בשבועות הארוכים של הריחוק הפיזי היה ספרים דיגיטליים. בין אם דרך האפליקציה הנהדרת של ״עברית״ ובין אם בהאזנה לספרים באפליקציה של Audiable, אין דבר יותר נפלא מלהפליג אל מחוזות הדמיון, אל עבר עולמות רחוקים ונטולי קורונה. ספר אחד שטלטל, הפעים, הכאיב והרשים אותי במיוחד היה הספר ״חיים קטנים״, רומן מאת הסופרת האניה ינגיהארה. מדובר ביצירה ספרותית נדירה ומרגשת ביופי ובכאב שלה. זהו ספר סוחף, מדויק, רווי סבל ואהבה במידה שווה, ועם אקדח מכוון לרקה, הייתי יכולה לסכם אותו במילה אחת – זהו ספר על חברות.

Le Labo

בשלב די מוקדם של הסגר, הבנתי שזה לא עומד להסתיים כל כך מהר. המחשבה הבאה שעברה לי בראש הייתה ש״אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע״… ואז החלטתי לפנק את עצמי בדברים קטנים שינעימו לי את השהות בבית. פעם התחדשתי בחלוק רחצה נעים, פעם בנעלי בית פרוותיות ומנומרות, ופעם אחת הזמנתי סבון רחצה מענג במיוחד מסדרת התמרוקים של חברת Le Labo. החברה נוסדה בשנת 2006 בניו יורק ונרכשה על ידי חברת הענק אסתי לאודר בשנת 2014. הסבון הקטיפתי בעל הניחוח המשכר הוא פינוק אמיתי לכל מי שנהנית מאמבטיה מהחלומות.

ולסיום, שיר במתנה. זהו שיר מאת ענת אורפז שנקרא ״בדמותה״ והוא יצא באסופת שירים ״הקפסולה״ בסימן יום ההשראה הבינלאומי. הוא מוקדש באהבה לאימא הפרטית שלי, לכל הנשים במסע של חיי, שהיו לי ועודן אימהות ואחיות, ולילדי, שהעניקו לי את השם הנכסף, היקר והמשמעותי ביותר שיש לי – אימא.

בדמותה/ ענת אורפז

אֱלוהִים

מִן הַסְּתָם

הָייתָה מאוֹהֶבֶת

עֵת בָּרְאָה עוֹלַם

עֵת זִקְּקָה

יְפִי שָׁמַיִם.

אֱלוהִים

מִן הַסְּתָם

הָיְיתָה מְסֻפֶּקֶת

וְאָז בָּרְאָה

אֶת כָּל הַנָּשִׁים

בִּדְמוּתָהּ

שיהיה לכם סוף שבוע נעים ויום אם שמח!

באהבה, ️

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com