ספטמבר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

ספטמבר 2019: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

סופו של הקיץ מורגש היטב בזירת האמנות המקומית עם מגוון רחב ונהדר של תערוכות מרגשות. התערוכות המומלצות החודש מציגות אמנים אקספרימנטלים אמיצים אשר מותחים את גבולות החומר, מייצרים מפגשים מקוריים בין אנשים ומזמינים אותנו לדמיין מחדש את העולם.

Jim Campbell

האמן העכשווי ג׳ים קמפבל משתמש בטכנולוגיית LED בכדי לתווך רעיונות הקשורים בזמן ובזכרון. השימוש באורות הזעירים מאפשר לו לתרגם דימויים מוכרים מן המרחב היומיומי ולהפוך אותם לאובייקטים מופשטים המזמינים את הצופה להתבונן ולחשוב. קמפבל ידוע בתור אמן המציג יצירות גדולות מימדים במרחב הציבורי, אחת מהן מוצגת בראש מגדל הסיילספורס בסן-פרנסיסקו. תערוכה זו מתמקדת בעבודות אינטימיות יותר של האמן, אשר מתכתבות עם עבודות מהאוסף הקבוע של אנדרסון.

Anderson Collection

התערוכה פתוחה לקהל החל מה-5 בספטמבר 2019 ועד ה-3 באוגוסט 2020.

Lynda Benglis

לינדה בנגליס היא אמנית רב תחומית אשר מאז שנות ה-70 דוחפת את גבולות הפיסול ללא הרף. התערוכה מציגה עשרים פסלים אשר יצרה בנגליס לאורך השנים ומספקים סקירה על ניסיונותיה הבלתי פוסקים למתוח את גבולות החומר.

Pace

התערוכה פתוחה עד ה-23 באוקטובר

Differently Structured Possibilities

האמנית דנה המנווי מתבוננת בחפצים שימושיים מן היומיום ובוחנת את הצורה שבה התרגלנו להשתמש בהם. תוך בחינה מעמיקה ומדוקדקת היא בוחנת את האפשרות להשתמש בחפצים אלו בדרך אחרת שהינה מקורית ובלתי שגרתית. בתערוכה זו המנווי משתמשת בחוטי חשמל, נורות פלורסנט, סיבים וכבלים מתכתיים ובוחנת את האפשרות לארוג איתם בטכניקות המיושמות בדרך כלל בעבודות טקסטיל מסורתיות. התערוכה מלווה בשני אירועי פרפורמנס המגיבים ישירות ליצירותיה של המנווי.

Minnesota St. Project

פתיחה חגיגית + פרפורמנס: 7 בספטמבר 6-8 בערב.

ערב פרפרומנס נוסף: 5 באוקטובר 7 בערב.

התערוכה פתוחה עד ה-26 באוקטובר.

Actions Vent Ascending Frequencies

מיצב ייחודי זה מזמין את הצופים לדמיין ולחוות מחדש את חוויית ההחלקה על גלגיליות. זירת ההחלקה הופכת למרחב ציורי מלא באנשים אופטימיים, שדות של צבעים פסיכודליים, מוסיקה מרגשת ובעיקר מקום לכולם באשר הם. הכניסה בחינם אך יש להזמין מקום מראש. ניתן לשכור גלגיליות במתחם.

Fort Mason Center

המיצב פתוח לציבור מה-13 בספטמבר ועד ה-6 באוקטובר.

The Mending Project

פרוייקט התיקון מורכב משלושה אלמנטים פשוטים – חוטים, צבעים ותפירה. אלמנטים אלו מהווים נקודת הפתיחה של קשרים משמעותיים בין אנשים שהם זרים זה לזה. הפרויקט, פרי יצירתו של האמן הידוע לי מינגוויי, הוצג לראשונה לפני 10 שנים בניו יורק. מאז ועד היום הפרוייקט מוצג בכל רחבי ארצות הברית והעולם ומשמש כפלטפורמה ייחודית ליצירת קשרים בין אנשים. הצופים מתבקשים להגיע אל המרחב עם בגד ישן או פיסת בד הזקוקים לתיקון, נציגים מן התערוכה יזמינו את המבקרים לשיחה בזמן שהם מתקנים את הבגד בצורה יצירתית ומקורית. הבגדים המתוקנים ישארו בתערוכה עד לסופה ולאחריה הצופים מוזמנים לבוא ולקחת אותם בחזרה.

Montalvo Arts Center

הפרוייקט פתוח לציבור מה-19 בדצמבר ועד ה-8 בדצמבר.

ולסיכום – אמרה שנשמעת טוב יותר באנגלית:

Don’t be a hater, be a roller skater!

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

עשרת הגדולים של קיץ 2019

עשרת הגדולים של קיץ 2019
מאת: דלית גבירצמן
זהו, הקיץ תם. עוד כמה חמסינים, שהם בבחינת הפירפורים האחרונים, וכבר נחוש את השינוי באוויר. המלכה החמה תאלץ לאסוף את הביקיני הורדרד, כובע הקש והמחצלת ולהצפין את הדרכון עד העונג הבא. וכעת, מאחורי הפרגוד, כבר מתכוננת פית הסתיו לצאת אל המסלול, לבושה בגלימה דקה בצבעי לבן, אפור ובז׳. שנייה לפני שאקבל אותה במחיאות כפיים סוערות, כמו אשת לוט, אתן מבט נוסף אל עבר הקיץ האחרון. לבדוק מה היה לנו שם, מה ראוי לציון, מה להשליך, ומה לנצור ולחזור אליו בקיץ הבא.

אנחנו על המפית

זאת ה-סדרה שבאמת עשתה לי את הקיץ. מדובר בשתי עונות של עונג צרוף! השף ברק יחזקאלי (המתוק להפליא) בוחן את המטבח הישראלי דרך עינהם של שפים ישראלים שהצליחו ברחבי העולם. הוא טס אליהם עם מזוודה קטנה וכמה תשורות מהארץ, אוכל ארוחת צוות, ומיד מפשיל שרוולים ומצטרף לסרוויס. הוא מתארח בביתם של השפים וכך זוכה לתת הצצה נדירה (וכך, גם אנחנו) לביתם, משפחתם ונפשם. בבוקר, מיד אחרי הקפה, הם יוצאים לשוטט בשווקים ובחנויות הבוטיק הקטנות האוהבות על השפים, ואז הם מבשלים ביחד ארוחה למשפחה וחברים קרובים. ביום האחרון, זוכה יחזקאלי לטעום את מנות הדגל במסעדה של כל אחד ואחת מהשפים המצליחים. קונספט גאוני ותוכנית שעושה המון חשק; לחיות, לבשל, לנסוע, לאכול, ובעיקר… לפגוש את ברק ולתת לו חיבוק גדול. שאפו!

Our boys (הנערים)

צילום: HBO

סדרת דרמה חדשה ומצוינת, והפעם כזאת שנותנת לך בעיטה בבטן. הסדרה היא שיתוף פעולה בין HBO וקשת, ותחת שרביטם של היוצרים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, מגיע לפיתחנו סיפור שכולנו מבקשים לשכוח. כמה אומץ, רגישות והקפדה צריך כדי לגעת בחומרים הנפיצים והמורכבים הללו, בימים הקשים והארורים של חטיפתם ורציחתם של שלושת תלמידי הישיבה בקיץ 2014, שהובילו למבצע ״צוק איתן״. כמה נורא להיזכר באימה בהתלהטות היצרים, בגזענות וביצר הנקמה שהביאו לחטיפתו של מוחמד אבו חדיר ושרפתו בעודו בחיים. כמו תמיד, המציאות עולה על כל דמיון, והתוצאה מרשימה, מרגשת, מפחידה ומעוררת מחשבה. כמה עדינות, אנושיות ורגעי משחק בלתי נשכחים יש בסדרה, והם אלו שהופכים את הצפייה ב״נערים״ לחוויה מרתקת ומצמררת!

הפרידה The Farewell 

בתוך ים סרטי הקיץ הצבעוניים והקלילים כמו משקה ברד, שברגע אחד הופך לעיסה דביקה ומיותרת, נצנץ לי הקיץ סרט אחד קטן. הוא נשאר איתי כמו ממתק מוצפן, שבכל פעם נזכרתי בו ונתתי בו עוד נגיסה. סרטה של לולו ואנג נוגע בכל מי שיש להם משפחה, בכל מי שאי פעם היגרו למדינה אחרת, בכל מי שאי פעם נפרד מבן משפחה אהוב, ובכל מי שנכח בארוחה משפחתית וחגיגית שבה מישהו שאל ״מתי תתחתנו?״. בקיצור, זהו סרט קטן, נהדר ומרגש שנוגע לכולנו. מומלץ בחום!

שאטו גלילי

אמנם נשבעתי לעורכת המתוקה שלי שלא אתן עוד המלצות על ישראל במגזין המקומי שלנו, אבל חייבת, פשוט חייבת לספר לכם על אחד מרגעי השיא של הקיץ שלי, ושישאר בינינו… חופשה משפחתית היא עסק מורכב; לכל אחד רצונות שונים, סטנדרטים אחרים, ילדים (או שלא) בגילאים שונים, בקיצור… לא פשוט. הקיץ, מצאנו את המקום המושלם. וההוכחה לכך היא שכל בני ובנות שבט הגבירצמנים לדורותיו נהנו, התענגו, התפנקו ולא רצו לעזוב, ולו לרגע, את המקום. למעשה, היו צריכים באיזה שהוא שלב, פשוט לגרש אותנו משם בכוח. כל מה שאתם צריכים, זה ללחוש את שתי מילות הקסם ״שאטו גלילי״ והדלת תיפתח לחוויה בלתי נשכחת. מדובר במלון בוטיק מפנק, המשקיף לכנרת, שמעוצב בהרמוניה מושלמת. כל פינה בו מוקפדת ומרהיבה, ומשרה שלווה ורוגע. ארוחת הבוקר שלהם עשירה, נדיבה וכה טעימה. במלון הבוטיק חמש סוויטות יפיפיות ומאחר ומילאנו את כולן, המלון עמד כולו לרשותנו. השירות החם והמחבק הפך את החופשה שלנו לחוויה בלתי נשכחת, וכולנו כבר מצפים בכליון עיניים לפעם הבאה.
שאטו גלילי
נוף העמק 7, שכונת נוף כנרת
צפת

גורג וג’ון

ואם תתנו לי עוד שנייה קצרה בישראל, אספר לכם על מסעדת ג׳ורג׳ וג׳ון. בלב השכונה האמריקאית שביפו המתחדשת שוכן מלון דה דריסקו. מדובר במלון יוקרתי שהוקם בשנת 1866 על ידי האחים האמריקאים ג׳ורג׳ וג׳ון לבית דריסקו. המלון נמכר לטמפלרים שהגיעו לארץ, ואז הוא עבר לשליטת הבריטים, ורק ב-2018, אחרי עשר שנות שיפוץ ושיקום הוא נפתח שוב מחדש. בבניין היפיפה הזה נפתחה מסעדת George & John עליה מנצח השף תומר טל, שעבד אצל חיים כהן ביפו-תל אביב. הזמנתי את אחותי היפה לארוחה ערב מפנקת, והתענגנו על החלל המעוצב, השירות האדיב והמנות הטעימות. התפריט מחולק ל״התחלות קלות״, ״מנות בין לבין״, ״כמעט עיקריות״ ו״גדולות במשקל״. מאחר והיתה זאת שעת לילה מאוחרת יחסית, הסתפקנו בהתחלות קלות ו״מנות בין לבין״, למרות שהתחשק לי לנסות כמעט את הכול. סלסלת הלחם עם לחם דגנים, פוקצ׳ה ובייגל ירושלמי לצד קרם חצילים וצלוחית פלפלים קלויים כבר על ההתחלה העיפה לנו את הראש. מנת הסשימי אינטיאס בחלופיניו וליים שהוגש עם סלט אבוקדו ומלפפונים, היה טעים כמו שזה נשמע, ואף יותר. המשכנו לסלט עלים עם אפרסק פרוס דק, שעועית מאש ואפונה שלג עם טוסט סנט מור והתענגנו על כל ביס וכל רגע. שווה ביותר!
מלון דה דריסקו
אורבך 6, תל אביב

One65

ומה עושים אחרי ביקור מולדת מרגש שכזה ומסעדות כמו ג׳ורג׳ וג׳ון, שתמיד משאירות טעם של עוד? מנסים מיד מקום חדש שנפתח בסן פרנסיסקו. מדובר ביעד קולינארי רב מפלסי, הכולל פאטיסרי בוטיק שנראה כאילו יצא מג׳ורנל צרפתי כולל מקרונים מושלמים. בקומות מעל תמצאו מעבדת שוקולד, ביסטרו וגריל המגיש ארוחות בראנץ׳ נפלאות וברומה מעל ממוקם בר משקאות יפיפה. כל קומה בבניין וכל פינה משדרות הקפדה, טעם טוב וסטייל.  מאז שנפתח המקום במאי האחרון ביקרתי בו כבר כמה פעמים, ובכל פעם נהניתי מחדש. פשוט כמו לתת קפיצה קטנה לפריז!
165 O’Farrell Street
San Francisco

צילום: דנה גוטליב

Amarino

אחרי הכתבה הגדולה שלי על גלידריות שוות (כאן), קיבלתי המלצות נוספות שהמתיקו לי את הקיץ. הראשונה היתה על גלידריה חדשה שנפתחה בסן פרנסיסקו. מדובר באמרינו, רשת איטלקית עולמית שהביאה את הגלידה לדרגת אמנות, תרתי משמע. כל גביע שמוגש לך נראה כמו פרח מלבב. אני, בעוונותי, מכורה לטעמי השוקולד, ותמיד מודדת גלידריות לפי מדד השוקולד שלי, טעמתי ונפלתי. מזמן כבר לא טעמתי גלידת שוקולד שריגשה אותי כמו זו של אמרינו. אפילו חברתי היפה, שאצלה הכול קם ונופל על הפיסטוק, הודתה שמדובר בטובות שבהן. קניתי!
338 Grant Ave. San Francisco

Hakashi

כבר שנים שאני חולמת על סושיה קטנה, ליד הבית, שתהפוך להיות הסושיה שלנו. כזאת שנרד אליה בכל פעם שלא מתחשק לבשל, ובא לנו סושי טעים, טעים. לפני מספר חדשים גילינו אותה. היא כל כך טובה, שבהתחלה לקחנו אליה רק חברים טובים. היא כל כך טובה, שמפעם לפעם גילינו שהתורים נעשים ארוכים יותר ויותר. היא כל כך טובה שאני חייבת לספר לכם עליה, לפני כולם. הדגים בה טריים ומגיעים ישירות מיפן. הרולים יפיפיים והמנות מוקפדות, והכול באווירה נעימה ונטולת יומרות.
474 Third Street, San Francisco

נער האופניים/ אלי עמיר

עד היום, אחד התענוגות הכי גדולים עבורי, הוא להכנס לחנות ספרים בארץ, לגעת, למשש את הכריכות ולהסניף את הדפים. אמנם, אני כבר לא סוחבת עשרות ספרים כמו פעם, אבל מידי פעם עדיין חוטאת פה ושם. על המדפים הווירטואליים של האייפד שלי כבר עומדים ספרים שלעולם לא יעלו אבק, אבל אין כמו ספר שמחזיקים ביד, שמלווה אותך תקופה בחיים. אפשר לקפל בו את קצוות הדפים, לסמן, להדביק פתקיות ליד משפטים שרוצים לחזור אליהם שוב, ועליו נותרים הכתמים של ספלי הקפה ופירורי העוגיות. הקיץ, הספר הזה היה בשבילי ספרו האחרון של אלי עמיר. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של נורי, נער השליחויות שעלה מבגדד וחווה את המציאות המורכבת של מדינת ישראל
בעשורים הראשונים להקמתה. קשה שלא להיזכר בסדרה התיעודית המצוינת ״מעברות״ שעסקה אף היא באתגרים שחוו העולים החדשים בשנים אלו. אלי עמיר טווה את המציאות של אותן שנים ביד אמן רגישה ודרך עיניים תמימות של נער מתחבט, מאוהב, סקרן, ביישן ומתוסכל, והכול דרך שפע של צלילים, ריחות, טעמים, דעות ורשמים. ספר שהוא בית במלוא מובן המילה.

Sound bath

שנה חדשה תמיד מביאה איתה את התקווה לשינוי ולהתחדשות. לכל אחד ואחת מאיתנו יש דרכים משלו לעשות את האתחול, שהוא כה הכרחי לנו, בעיקר בעידן המטורף שבו אנו חיים.
דרך אחת לעשות את זה היא דרך מה שנקרא אמבטיה של צלילים, Sound Bath. מוזיקה, כידוע, היא דרך מצוינת להשפיע על הגוף ועל הרגשות שלנו. אם בא לכם להתפנק ולהיטען באנרגיה, בין אם בישיבה כמו בקונצרט, ובין אם בשכיבה על מזרון יוגה או בהתרווחות על כריות, אתם מוזמנים לחוויה יוצאת דופן. באתרים מיוחדים כמו הגנים הבוטניים ובחללים אקוסטיים מרהיבים כמו ה-Grace Cathedral שבסן פרנסיסקו נפגשת חבורת נגנים המפיקים צלילים ותדרים מכלי נגינה ייחודיים, שפעולתם העיקרית היא לכוון לתדרים בגוף ולהשפיע על מערכות שונות. הקהל מוזמן פשוט לעצום את העיניים ולתת לצלילים לעשות את שלהם. בהתחלה, גם לי זה נשמע קצת זר ומוזר, אבל איך אומרים אצלנו? עם הצלחה לא מתווכחים. כל בני המשפחה שנאלצו להיגרר אחרי, יצאו רגועים ומחויכים. אז תגידו לי, מה רע?
שנה חדשה, ואיתה שוב מגיע שינוי גדול. משהו בחיי עומד להשתנות, וכנראה שאחרי פעם אחת, כבר אי אפשר להיגמל מזה. אני צובטת את עצמי בכל בוקר כשאני מגיעה לקמפוס היפה, ומתרגשת בכל פעם מחדש – וזה כל היופי.
שתהיה לכולם שנת לימודים מהנה, משמעותית ופוריה.
שלכם בהנאות הקטנות,
דלית גבירצמן

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

"כשאני מקשיב ל׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר?"

מאת: אביב פרץ

לפני חודשיים שרד יאיר ניצני ריאיון טלוויזיוני עוין עם ירון לונדון. ״אתם להקה מצוינת – של חובבים, איש מכם לא עוסק במוזיקה, אתה איש עסקים״, סנט לונדון בניצני ההמום, ואז השווה והעלה, ״אתם ממחזרים, מבצעים אותם שלושים-ארבעים שירים, לא יוצא לכם מהתחת?״

אי לכך, חשתי צורך לדרוש בשלומו של הניצול מיד בתחילת הריאיון. ״הוא התקשר להתנצל״, עדכן אותי ניצני, ״הוא אמר לי: כשאתה עושה תוכנית טלוויזיה, אתה מנסה להיות נשכני ובועט כדי לעניין את הצופים, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע, אני אוהב ומעריך אתכם. דרך אגב, הוא עשה את זה גם לפניי וגם אחריי, זה ירון לונדון, וזה מה שעושה אותו לירון לונדון״.

צילום: שני צדיקריו

הוקרבת על מזבח הרייטינג, בקיצור.

״כן. הוא גם אמר דברים שלא ממש מחוברים למציאות. אנחנו להקה שעובדת ארבעים שנה, מנגנים באולמות אדירים עם קהלים עצומים ויש לנו להיטים ענקיים, מה הוא מבלבל את המוח?״

את ניצני תפסתי לשיחת טלפון בעודו גוהר על מזוודותיו, בעיצומן של אריזות. למחרת היום הוא טס לארה״ב לסיבוב הופעות עם מופע היחיד שלו, ובין היתר יופיע ב-OFJCC בפאלו אלטו. מדובר במופע מוזיקלי-הומוריסטי, או כלשונו של ניצני, ״זה איזשהו יצור שלא מופיע בהגדרות המקובלות, גם מוזיקה וגם סטוריטלינג, אבל באווירה קלילה ומשעשעת, וזה איזשהו מסע בזמן, מין טיול בישראל״.

ניצני (60) התפרסם בשנות השמונים כקלידן להקת ״תיסלם״. בציבוריות הישראלית הוא זכור בזכות השתתפותו בתוכניות הקאלט ״מה יש״ (גל״צ) ו״העולם הערב״ (ערוץ 2 הניסיוני), וכן בזכות שירו ״האשם תמיד״. עוד בטרם מלאו לו שלושה עשורים, מונה ניצני למנכ״ל ״הד ארצי״, והיה חתום על תגליות כמו ״החברים של נטאשה״, ״נוער שוליים״ ואדם. הוא אף זכה ללוות את עפרה חזה בתחילת הקריירה הבינלאומית שלה.

כיום הזיקה של ניצני למוזיקה היא בעיקר עסקית, הוא הקים חברה שמטפלת בזכויות יוצרים בשימוש ביצירות מוזיקליות בפרסומות וסרטים. יחד עם זאת, הוא מקפיד להישאר מעודכן לגבי סצינת המוזיקה, ״כמאזין, אני מאוד מעורה ובקיא במה שקורה״, הוא אומר.

יש היום איזשהו אמן שלדעתך עדיין לא זכה להכרה הראויה לו, והיית מחתים על אלבום?

״אין מישהו שקופץ לי בראש, אבל אני חושב הרבה על העניין הזה של למה מישהו מצליח או לא מצליח, והאם זה הוגן או לא הוגן, זו שאלה מטרידה מאוד. ההבדל הזה בין שיר נפלא שאף אחד לא שמע עליו, לבין להיט אדיר שכולם שרים – אתה אף פעם לא יכול להבין מה גרם לשיר אחד לפרוץ ולאחרים לא. האם לא גילו את הזמר הזה? האם הוא לא שיווק את עצמו נכון? האם התזמון היה רע? האם באותו רגע פשוט היה זמר טוב ממנו? יש כל כך הרבה מרכיבים של קארמה ומזל וקוסמיות, שאתה פשוט לא יכול להבין. הרבה פעמים חשבתי ששיר הוא נפלא, והייתי בפוזיציה מאוד משמעותית לדחוף אותו, וגיליתי שגם לדחיפה שלי יש גבול, שזה לא תופס. ולעומת זאת, משהו שבכלל לא חשבתי עליו, הוא זה שפתאום הביא את הבומבה״.

זו תופעה רווחת לא רק במוזיקה אלא בכלל באמנות. 

״גם בהייטק, לא? הרבה פעמים אתה רואה חברות שיש להן מוצר או איזה פטנט, ואחרי שנה אתה רואה שהן הלכו לכיוון אחר לגמרי״.

שאלה שאותי מטרידה היא לאן נעלמת היצירתיות של אמנים עם הגיל. כמעט כל אמן שאני יכול לחשוב עליו, שהוא בשנות ה-50 לחייו, מפסיק להיות פורה.

צילום: שני צדיקריו

״הסבר ללמה זה קורה אין לי, אבל אני יכול להגיד לך שאתה צודק במאתיים אחוז. התקופה הכי יצירתית ומשמעותית של האמנים הגדולים בהיסטוריה היא הפרץ של גיל עשרים-שלושים. זה לא נראה ככה כשאתה שם – והייתי שם. כשאתה בגיל הזה, נראה לך שאתה לנצח פה, ואתה תרביץ להיטים ומה זאת אומרת, רק התחלת! אתה לא חושב על זה שבגיל שלושים תתחיל ההתדרדרות״.

העניין הוא שהכישרון עדיין שם, זה לא שהוא נעלם.

״לא רק שהכישרון שם, גם השירים עדיין יפים מאוד, אבל פתאום זה פחות רלוונטי. אני לא חושב שדני סנדרסון, שיוצר תקליטים נפלאים עד היום, או פול סיימון, או פול מקרטני, או ברוס ספרינגסטין – הם פחות טובים ממה שהם היו בשנות העשרים שלהם. אבל בדרך כלל לקהל ולתקשורת יותר קשה לעוף פתאום מהתרגשות משיר חדש שלהם, כמה יפה שהוא לא יהיה. אין לי הסבר לזה אבל זו עובדה, בדיוק כמו שאי אפשר להתחיל קריירה כזמר בגיל ארבעים, למעט יוצאי דופן מעטים״.

מהם הזיכרונות שלך מעפרה חזה? 

״קודם כל, מאוד חיבבתי אותה ברמה האישית. הזיכרונות שלי הם של אדם מאוד חינני ונעים הליכות; כישרון יוצא דופן, מישהו שכשהוא נכנס לחדר, הוא מאיר אותו בסטאר קוואליטי. היא הייתה גם בחורה משעשעת מאוד, חקיינית ומצחיקה״.

נעימות ההליכות שלה השתמרה גם אחרי ההצלחה?

״כן, אני הכרתי אותה כשהיא כבר הייתה מוצלחת ומצליחה. היא הייתה כוכבת ענקית, אבל עם הרגליים על הקרקע, היא לא הייתה יצור מתנשא. מאוד חמה ולבבית ו… קולית כזאת״.

מאז 2011 כותב ניצני בעיתון ״ישראל היום״ טור שבועי, ״מרים גבה״ שמו. חרף ההתמדה המזהירה, ניצני מספר שאי אז, כשפנו אליו עם ההצעה לטור, הוא התנגד לה נחרצות. ״אני כל כך לא אוהב דדליינים ולא האמנתי שאני מסוגל לעמוד בזה כל שבוע, אבל הופעל עליי כזה לחץ… בסופו של דבר זה הפך להיות מין דרך חיים, וזה שינה לי את החיים. אני בונה את השבוע שלי לפי הטור, מפנה לו ימים לכתיבה, וכל היום רק חושב מה אכתוב״.

בדיעבד, נראה שניצני קיבל את ההחלטה הנכונה עבורו, ״אני מקבל כל כך הרבה תגובות על הטור, זה ממש פנומנלי״, הוא משתף, ״אנשים מרגישים הזדהות רבה עם העניינים המשפחתיים, ועם הטיפוס הזה שאני משדר מהראש שלו, שהוא לא בדיוק אני, אבל הוא איזשהו שיקוף של המחשבות שלי״.

שמתי לב שאתה לא מתבטא בטור בעניינים פוליטיים, זה בכוונה?

״כן, זה גם היה ההסכם שלי עם העיתון בתחילת הדרך. גם כי הם ידעו שאני לא בדיוק הפרצוף הכי מתאים לדעות הפוליטיות של העיתון, וגם כי הם אמרו לי מהתחלה: אנחנו לא פונים אליך כי אתה איזה גאון גדול בפוליטיקה, תחסוך לנו את הדעות הפוליטיות שלך ותכתוב על החיים שלך״.

ובכל זאת, אי אפשר בלי קצת פוליטיקה בימים טרופים אלה. במיוחד קשה להתאפק כשהמרואיין הוא מי שהנפיק את המילים המשוננות של הלהיט ״פרצופה של המדינה״.

איך לדעתך הייתה מתקבלת באקלים של ימינו הדמות של האשם: ערבי לאומני, ימני קיצוני, אוהב ישראל?

״היום זה לא היה קורה. עם התקינות הפוליטית של היום, אף אחד לא היה מעז לעשות דבר כזה. כשאני שומע את ׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר? היום זה לא היה עובר״.

ב״פרצופה של המדינה״ מופיעות השורות: ״ואני לא מבין מה השתנה / אם אני האידיוט היחיד במדינה / שחרד למחר וחולם עלי זית / ורוצה להרגיש שכאן זה הבית״. אתה עדיין מזדהה עם המילים?

״זה שיר שהצליח לשרוד שלושים שנה ולהישאר רלוונטי, ולפעמים זה קצת מבאס שהוא נשאר רלוונטי. זה שיר על מאכער פוליטי, תמונת מצב של פוליטיקאי שפעם היה לו איזשהו אלקטורט, אבל כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים אלא הוא משוריין כזה סטייל. כשאתה מקשיב למילים היום, זה נשמע מה-זה מתאים, ובאמת, בכל פעם שיש פרשיית שחיתות כזו או אחרת משמיעים את השיר הזה. אני עדיין חושב שזה אחד השירים היותר טובים שכתבתי, אבל, זה גם שיר שאם היה יוצא היום, היה מתקבל לא טוב, היו קופצים עלינו. הוא קצת הצליח לעבור מתחת לרדאר, להשתחל לתקופה אחרת״.

צילום: שני צדיקריו

בעצם מה שמשתקף מהמילים הוא שאותן תחושות שיש להרבה אנשים היום כלפי המדינה הן משהו שהיה קיים גם בעבר. כלומר, זה לא שהיום רע יותר, אלא שאנחנו מסתכלים אחורה במין ערגה.

״זה נושא מאוד עמוק, בימים האלה יש בארץ איזושהי תחושה של אלימות באוויר. כל פעם צץ איזה רצח במגרש חנייה, או חבר׳ה שמרימים כסאות זה על זה בבריכה, או חבר׳ה שנוסעים לקפריסין ומתנהגים בצורה שמביישת את כולנו. אז אתה שואל את עצמך: למה זה קורה? האם הפכנו ליותר אלימים, או שזה תמיד היה ורק לא שמענו על זה? אבל העולם כולו משתנה ומקצין, ולכן קצת קשה להאשים רק את עצמנו. מנהיגי העולם נהיו יותר פסיכיים, רובם הם טיפוסים שפעם לא היו עוברים, אם זה הצפון קוריאני, התורכי, או האמריקאי. והשחיתות, שיש מי שאומר עליה היום: ׳עזוב אותך, זה שטויות׳ – פעם דבר כזה לא היה עובר!״

די הופתעתי לגלות שאתה חבר של יאיר לפיד, איך הכרתם בעצם?

״הכרנו לפני המון שנים, עוד כשהוא היה ממש צעיר, והתחברנו יותר מאוחר דרך חבר משותף. נהיינו חברים, חברים קרובים אפשר לומר אפילו, אנחנו מתרועעים די הרבה״.

זה מעניין, כי אם אני צריך למקם אתכם על ציר של ציניות, אני שם אתכם בשני קטבים.

״זה נכון, אם כי כשהוא כתב בעיתון היו לו יכולות קומיות משובחות ביותר, כשהוא היה כותב על היחסים שלו עם אשתו, הייתי מתגלגל מצחוק. כל הנושאים הפוליטיים שהוא לקח על עצמו, אלה נושאים שאני פחות מרגיש בהם נוח להתבטא, כי זה הרבה יותר מורכב, ואיכשהו לא יוצא טוב בעיתון. אני רק יכול להגיד שכשמישהו כמוני פחות או יותר – איש טלוויזיה ורדיו מוכר ומצליח, והוא אפילו הצליח יותר ממני במובנים מסוימים – עוזב הכול ואומר: ׳אני הולך לפוליטיקה בשביל עתיד ילדיי׳, אני לא יכול שלא להוריד את הכובע בפניו. כי אני, בטלן שכמוני, בחיים לא הייתי עושה את זה, לא הייתי יכול לעמוד בעלבון״.

עלבון שלא יאהבו אותך?

״פוליטיקה זה דבר מסריח, כולם מנגחים אותך בשנייה הראשונה שאפשר. לפני שהוא הלך לפוליטיקה, יאיר היה אחד האנשים האהובים ביותר בישראל, ודקה אחרי יש לו כל כך הרבה אויבים – צריך להיות בנוי לזה״.

צילום: שני צדיקריו

נדמה שהציניות אופפת את כל המילים שלך, האם יש איזשהו נושא שבו היא נעלמת, תחום שמולו ביצורי הציניות שלך קורסים?
דממה ארוכה השתררה מעברו האחר של הקו, חמש עשרה שניות ליתר דיוק, נצח במונחים של שיחת טלפון: יאיר ניצני הרהר ואני המתנתי בסקרנות למוצא פיו. ״פעם יאיר גרבוז אמר שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו״, הוא שב מן השתיקה, ״ואני מהמעריצים הגדולים של גרבוז, דני קרמן ודניאלה שמי – חבורת ׳דבר אחר׳ – הם היו צוחקים על הכול. זה היה פשוט מדהים אותי, האומץ והיכולת שלהם לכתוב משהו כואב ומצחיק וסאטירי על הנושאים הכי קשים, ואני רואה בזה מודל להעריץ אותו. ואחרי שאמרתי את כל זה, כשמדברים איתי על השואה, אני איכשהו אומר: בואו נעזוב את זה, אני דור שני, זה לא בא לי טוב…״

איך הגענו בסוף לשואה??

״אתה אשם, אתה הבאת את היטלר לאירוע. ל׳משינה׳ יש שיר שנקרא ׳הכול התחיל בנאצר׳ – הכול נגמר בהיטלר״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

כך גיליתי את המטמון: ביקור ב-TreasureFest  

כך גיליתי את המטמון: ביקור ב-TreasureFest  

מאת: דלית גבירצמן, צילומים: דנה גוטליב

אחד הדברים שהכי אהבנו לעשות כשהגענו לכאן לפני טריליון שנים, היה לפקוד את השווקים והירידים. מזג האוויר (האיך נכנה אותו בלי לפגוע באף אחד… מושלם?) שהתברך בו חבל הארץ היפה הזה,  מאפשר את קיומם עשרה חודשים בשנה; כל עיר ושוק האיכרים שלה, וכל קיץ והירידים האופייניים לו. אממה, כל האירועים ה(באמת!) מקסימים הללו בסגנון arts and wine, על דוכניהם הצבעוניים, עבודות האמנות והאווירה הנינוחה קצת מיצו את עצמם מבחינתי, ואף זכו בשלב מסוים לכינוי arts and farts. איפשהו, מתישהו, כל הפסטיבלים למינהם נראו לי בדיוק אותו הדבר וחדלנו לפקוד אותם. ואז… לפתע… (הפסקה מתודית לצורך הדגשה ובניית מתח אצל הקוראים) גיליתי את הפסטיבלים של אי המטמון!

לעומת אחיו המתויר והמסקרן אלקטרז, אי המטמון (Treasure Island) זכה לפחות פרסום חרף שמו הספרותי. כשרק הגענו לכאן (כן, אז, לפני טריליון שנים) אפילו שטנו אליו במעבורת יום אחד וסיירנו בו. על אף שהחוויה הזאת זכורה לי כמלבבת, לא חזרנו עליה, משום מה, והאי הקסום נשתכח מליבי. ואז, לפני מספר חודשים, גיליתי אותו מחדש כששמעתי על קיומו של ה-TreasureFest, פסטיבל המתקיים בסוף השבוע האחרון של כל חודש החל מפברואר ועד נובמבר. סימנתי לי את העניין מנטלית בראש וטסתי לביקור מולדת. וכפי שקורה לי מידי שנה (וכאן אחסוך מכם פיסקה דביקה וסנטימנטלית) כשחזרתי, והכול נראה לי קצת יותר דהוי, קצת פחות צבעוני והרבה פחות מרגש, גיליתי את ה-מטמון!

במרחק 15 דקות נסיעה מהעיר, ושעה נסיעה מהעמק, ישנו אי שממנו נשקפים נופים עוצרי נשימה של סן פרנסיסקו, ועל גדות המים מתקיים אחד השווקים הכי מקוריים, צבעוניים ויפים שביקרתי בהם מזה זמן. במחיר כניסה באמת סמלי של $3-$7, גילינו פסטיבל – ממש אוצר! עשרות דוכנים ובהם עבודות אמנות, בגדים, תכשיטים, כובעים, סינרים, תיקים, עציצים, תקליטים, צעצועים, חדשים וכן משומשים, וכמובן, דוכני אוכל ושתייה. השילוב של מזג האוויר, הנוף, האווירה, כסאות הנוח הפונים לים, וכל הססגוניות הנפלאה של המוצרים והאנשים כאחד, הפכו את הביקור באי המטמון לחוויה מעוררת חושים והשראה.

הפסטיבל הוא שילוב נהדר של שוק פשפשים (או כפי שנוהגים לכנותם היום בגדים וחפצי וינטג׳) לצד חגיגה של מעצבי אינדי, שמציגים בגדים, תיקים, תכשיטים ועוד עיצובים מקוריים ומדליקים. כל השפע הזה של יצירתיות וצבעוניות על רקע הנופים של המפרץ ואל מול המים הכחולים והרוח הקרירה שמלטפת את הפנים, הופכים את החוויה למושלמת. זהו פשוט שוק מושלם לזוגות, למשפחות עם קטנטנים (יש אפילו פינת הפעלות), לחובבי אמנות, בגדים יד שנייה ולכל מי שמחפש בילוי סוף שבוע זול ומהנה. שלא לדבר על מקום מטורף לצלם בו את התמונות הכי יפות בעולם ולהעלותן לפייסוש ולאינסטוש. זהו אי-האינסטוש. ולכל הפודיז שבינינו, הנה שתי המלצות לדברים שניסיתי בשוק ואהבתי. האחד נקרא Mister Bomboloni. מדובר במיני סופגניות, איטלקיות, קטנטנות שמוגשות על מקל, הממולאות בריבה, קרם שוקולד או קרם וניל. בשעה שנוגסים בהן, כל הטוּב הזה שבתוכן מתפוצץ לכם בפה, להלן השם Bomb-oloni.  בקצה השוק, טעמתי פיצה נפלאה שעשויה בתנור לבנים, שהיתה מהטובות שאכלתי. טרייה, קריספית ומלאה בטעם. כשהגעתי לתור, החבר׳ה הצעירים כבר עמדו לפני סגירה, כך שקיבלתי אחת פלוס אחת חינם. שווה! מסתבר שבכל חודש יש תימה שונה לשוק, כך שאין האחד דומה למישנהו, מה שהופך אותו למדליק אף יותר. רישמו, רישמו! לפרטים נוספים: https://www.treasurefest.com/

 

 

 

שיהיה אחלה סוף שבוע!

שלכם, דלית

dalit@gvirtsman.com

עבודה עברית: על לימודי האולפן בעברית המוצעים באיזור

עבודה עברית: על לימודי האולפן בעברית המוצעים באיזור

מאת: דלית גבירצמן

על מה אתם חושבים כשאומרים לכם ״קיץ״? קיץ זה ים וקייטנות, נסיעות ובילויים עם משפחה וחברים. קיץ זה שמש, גלידה ואבטיח מתוק, ובעיקר, קיץ זה חופש מלימודים. לא ככה? ובכן, לא ממש ככה.

תכל׳ס, כל מי שאי פעם הכיר מורה מקרוב, יודע עד כמה אנחנו מחכים, מצפים וזקוקים לחופשת הקיץ. וזה לא משום שאנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו עושים. נהפוך הוא. בעיני, כל מי שבחר במקצוע ההוראה, בוערת בו או בה תשוקה גדולה ובלתי נשלטת לחנך, ללמד ולנסות להשפיע, באופן כזה או אחר, על דור העתיד. הצורך להתעדכן, לנוח ולמלא מצברים הוא חיוני והכרחי. ולמי שיש ספק מדוע מורים זקוקים לחופשת קיץ, מוזמן לעמוד מול כיתה וללמד פעם אחת, לא יותר. דברו איתי אחר כך.

תלמידי ומורי אולפן USF

על מה אתם חושבים כשאומרים לכם ״עברית״? עבור רובנו זאת שפת אם. השפה שבה אנחנו חושבים, חולמים, כועסים ואוהבים. ולא משנה היכן נהיה, ולאן החיים גילגלו אותנו בדרך, לא חשוב מהן הדעות הפוליטיות שלנו או הסדרה החביבה עלינו בטלוויזיה, העברית היא עבורנו הרבה יותר משפה שנייה. עבור חלקנו זאת שפת מסורת, ועבור אחרים זאת שפה זרה, ובשבילי זאת שפת זהות. אם כך ואם כך, העובדה הברורה, הוודאית והכואבת היא, שעבור רבים אחרים, ובעיקר אמריקאים (יהודים או שלא) קרנה של השפה העברית יורד פלאים. הנתונים מדברים על ירידה של קרוב לעשרה אחוזים בהרשמה ללימודי העברית בקרב סטודנטים בין השנים 2013-2016. המאמרים והמספרים מדברים בעד עצמם. אנשי חינוך בעולם היהודי מביטים במספרים בדאגה ומנסים בדרכים שונות להתמודד עם הבעיה. והנה, באווירה ובמגמה הזאת מתקיימת מזה למעלה מעשרים שנה תוכנית האולפן לעברית באוניברסיטת סן פרנסיסקו, ובאופן מפתיע ובניגוד לכל הנתונים המדאיגים, ההתעניינות בה הולכת וגוברת משנה לשנה.

בשנת 1997, הקימה את האולפן אסתי סקלוט, הפרופסור לעברית באוניברסיטה, במטרה להציע תוכנית לימודים אינטנסיבית להוראת העברית במשך שלושה שבועות בקיץ. מאז ועד היום, מציעה התוכנית הייחודית לציבור לומדי העברית למידה מותאמת ברמות, החל מתלמידים שלא יודעים עברית כלל, ועד לרמה של תלמידים המעוניינים לתפקד באופן יעיל בשפה ולשפר את מיומנויות הלשון בסוגי שיח שונים.

פרופ' אורן קרוֹל-זלדין

״קודם כל, מה שבעיני הופך את האולפן לתוכנית למוצלחת כל כך זה צוות המורים״, אומר פרופסור אורן קרוֹל-זלדין המרצה ללימודי יהדות וצדק חברתי במחלקה לתאולוגיה ולימודי דת ב-USF ומנהל האולפן.  “יש לנו תלמידים שחוזרים שנה אחר שנה ללמוד עם המורות שהם כל כך אוהבים ונהנים ללמוד איתן. כל המורות שמלמדות באולפן מוכשרות מאוד, מנוסות מאוד, כולן אוהבות את השפה העברית והן משקיעות ועובדות במסירות רבה, וזה הדבר החשוב ביותר. דבר שני, כל מי שבוחר ללמוד עברית, כמה למסגרת שתאפשר להם חשיפה מירבית לשפה. רוב האפשרויות העומדות לפניהם היא שעה פה, שעה שם, פעם בשבוע, וזה לא מספיק כדי ללמוד שפה. צריך באמת להיטמע בשפה ובסביבת הלמידה. הדרך היחידה לעשות זאת היא לנסוע לארץ ולא כל אחד יכול להרשות זאת לעצמו. האולפן מציע מסגרת אינטנסיבית של שלושה שבועות, חמישה ימים בשבוע במשך חמש שעות כל יום, שבהם התלמידים חשופים לשפה. דבר נוסף שיחודי לתוכנית שלנו, הוא העניין הרב-דורי. יש לנו באולפן תלמידים שהם גמלאים שיושבים בכיתה אחת עם אנשים שעדיין עובדים מחד, וסטודנטים באוניברסיטה, מאידך, ואפילו עם תלמידי תיכון. הצביון הרב-דורי של האולפן מספק סביבה ייחודית שלא מוצאים בהרבה מקומות בחברה שלנו. החוויה של ללמוד במשך פרק זמן ארוך שכזה בסביבה רב-דורית היא מאוד מיוחדת. מחקרים מראים שחוויות למידה שכאלו הוכיחו את עצמן כטובות ביותר ללימוד שפה שנייה. ולבסוף, העובדה שאנחנו ממוקמים בקמפוס אוניברסיטאי הופכת את החוויה למיוחדת שבעתיים, במיוחד לאנשים מבוגרים יותר וגימלאים המגיעים לקמפוס, וזה מיד מחזיר אותם לעבר שלהם ומחבר אותם לדור הצעיר״.

לפני כשנתיים, חלה ירידה משמעותית בהרשמה גם באולפן של USF והיה חשש גדול לסגירתו. תודות לתרומה משמעותית של הפילנטרופית הידועה אן ג׳רמנקוס, האולפן גדל בצורה משמעותית והוא מונה כיום קרוב ל-60 תלמידים הלומדים בשש רמות שונות, מכיתה א׳ ועד לכיתה ו׳.

פרופסור קרוֹל-זלדין מוסיף ואומר: ״בעוד חמש שנים אני רואה את האולפן גדל, ואני מקווה שבכל כיתה בבניין ישמעו עברית. הייתי רוצה שהתוכנית תוכר כתוכנית הראשית ללימודי עברית בקיץ בארצות הברית ושיגיעו אליה סטודנטים מכל קצוות הארץ. אנחנו מתחילים לראות כבר היום, שיועצים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית ממליצים עליה לסטודנטים שרוצים לשפר את כישורי השפה שלהם כדי שיוכלו לעסוק במחקר בישראל. עוד דבר שמגיע מהחזון של אן ג׳רמנקוס, הוא הקמת תוכנית מקבילה ללימודי ערבית שתתקיים אף היא בקיץ. הייתי רוצה לראות את שתי התוכניות הופכות למרכז בין-תרבותי הכולל פעילויות משותפות לדוברי עברית וערבית״.

למעוניינים להמשיך את לימודיהם במהלך השנה, מומלץ ביותר לשקול את האולפן לעברית של בגד כפת.

שולי זילברפרב-סלע, מנהלת ביה"ס לעברית "בגד כפת"

מספרת שולי זילברפרב-סלע מנהלת בית הספר לעברית בגד כפת: ״פתחנו את האולפן בשנת 2017. בנוסף לשיעורים מדי שבוע בכיתה, הוספנו שני מוטיבים שהיו חלק גדול מההצלחה במחזור הזה ובאלו שנפתחו בהמשך, ואלו היו חונכים מהקהילה הישראלית וחגיגת חגים משותפת. בתכנית של ה- Hebrew Buddies גייסנו את שני האלמנטים העיקריים והמשאבים הענקיים של הקהילה הישראלית: השפה העברית ורוח ההתנדבות. יצאנו בהצעה לדוברי עברית להתנדב להיות חונכים באולפן. להגיע למשך שעה פעם בשבוע, ולתרגל אוצר מילים, נושאים תחביריים, קריאה וכתיבה עם הלומדים שלהם. ההיענות היתה מדהימה! ישראלים מהקהילה התנדבו והגיעו מדי שבוע למפגשים. החונכים מצידם, רכשו חברים חדשים שלא היו פוגשים בהם אחרת. לאורך הקורס, התכנסנו כמה פעמים לחגוג יחד את החגים ולהחליף מנהגים. מסורת פגשה מסורת, והמפגש היה מרגש לשני הצדדים״.

המחזור הבא של האולפן של בגד כפת ימשיך להיות מקום לימוד עברית וגם מפגש של שתי התרבויות. המחזור הבא ייפתח בסתיו הקרוב, פרטים בקרוב!

כולנו, כישראלים החיים כאן על קו התפר הבין תרבותי הזה, יכולים לשמש כמתווכים, כמקשרים וכשגרירי תרבות. כולנו יודעים שהעברית היא חלון הצצה לתרבות וגשר המחבר בין עולמות. כולנו מכירים זוגות מעורבים של ישראלים ואמריקאים, דוברי עברית ודוברי אנגלית/ספרדית/כל שפה אחרת שאינה עברית. כולנו עובדים בחברות משולבות, שבהן חיים ומתפקדים זה לצד זה, ישראלים ואמריקאים. ובעידן הזה, שבו אנחנו מחפשים לבנות גשרים ולא חומות, חשוב כל כך שהשפה העברית תחבר בינינו לבין שכנינו.

פרטים על האולפן של בגד כפת בקרוב כאן.

פרטים נוספים על אולפן עברית USF כאן.

שבת שלום!

שלכם, דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com