פרשת כי תשא: מחשבות על חטא העגל

פרשת כי תשא: מחשבות על חטא העגל

מאת: רובי יהושוע

בימינו, אפשר להבין את הדאגה של משפחה כשאחד ההורים, אמא או אבא, יוצא או יוצאת לקורס השתלמות ארוך מעבר לים ולא מתקשרים להגיד שהכל בסדר ושהגיעו בשלום. כשזה נכתב כתסריט טוב ניתן לראות את ההורה, מצד אחד, מרוכז בעבודה יומם ולילה. מארחיו-מדריכיו, דואגים לכל צרכיו ורוצים שיסיים את ההשתלמות בהצלחה. מצד שני, את המשפחה המודאגת שאפילו צלצול או מסרון לא קבלו. כצופים בסרט, שמתמקד רוב הזמן בשחקן הראשי, שהוא ההורה שבקורס ההשתלמות, אנו אפילו נכעס על המשפחה שמנסה להפריע להורה, שאין לו זמן ליצור קשר, כי הוא במתח רב, רוצה להשכיל ולדעת יותר ולקבל משרה גבוהה יותר כדי שמצב המשפחה ישתפר בעתיד.

Photo by iStock/MR1805

משל זה אולי יתן לנו הבנה למצב של עם ישראל הדואג, שמשה, המנהיג הבלתי מעורער, נעלם כבר מסוף פרשת משפטים, יחד עם יהושע, יד-ימינו, שמחכה לו שיחזור ״מההשתלמות״. כשאנו קוראים את פרשות תרומה, תצוה וכי תשא כולן פרשות עם מצוות שמשה לומד ״בקורס״ אצל אלוהים ודעתנו מוסחת לגמרי מעם ישראל. רק באמצע ״כי תשא״ המספר המקראי חוזר ומספר לנו על דאגת עם ישראל, שחושב שמנהיגו, היחיד שמסוגל לדבר עם אלוהים, נעלם כלא היה, ובסופו של דבר, מבקש ומתחנן לאהרון שיעשה להם אלוהים אחר ויוצר, בלית ברירה, את עגל הזהב.

שמות לב, פסוק א: וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

עם ישראל מחכה ארבעים יום וארבעים לילה בלי לדעת את מצבו של משה. העם דואג מאוד ולא לחינם מציינים גם ״ארבעים לילה״. מרמז שגם לא יכלו לישון מרוב דאגה. משה עסוק, אנו יודעים ולא דואגים, כי הוא אצל אלוהים לומד, לפרטי פרטים, איך לבנות מקדש שבו כל עם ישראל, וגם אלוהים, ישמחו יחדיו. שמות כה פסוק ח: וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם. אהרון מבין את מצוקתם. לפי המפרש חזקוני הם חושבים שמשה מת ורוצים שופט, דיין ומנהיג שיודע לדבר עם האלוהים שהם מכירים. אהרון יודע ממש את מקומו. הוא אמנם נביא וגם הסמכות הדתית והרוחנית שלהם ומקומו בתוך המקדש. אין לו שאיפות להיות שר, חבר-כנסת או ראש-ממשלה. יטיבו הרבנים לדעת גם הם את מקומם כמו אהרון. רק אם הוסמכו כרופאים יש להם סמכות לחוות דעה על חיסונים, ולא עלינו, גם על מחלות. וראוי שיצייתו למומחי הבריאות באשר הם. אהרון רק מנסה לדחות את הקץ עד שמשה יגיע. הוא שולח את העם לאסוף זהב מנשיהם, בנותם או בניהם. אהרון לא הופתע שכמות הזהב היתה מעטה, כי זו היתה כוונתו, שהנשים יסרבו לתת את תכשיטיהם ובצדק.

הזהב שנאסף זה רק מה שהגברים הביאו מעצמם. שמות לב, פסוק ב-ג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ההצלחה היתה חלקית כי העם או הגברים בעם, כן הצליחו לאסוף מעט זהב. הם הורידו את תכשיטיהם ונתנו לאהרון. למרות זאת, לאחר שיצרו את העגל אהרון בקש שילכו לישון ומחר יחגגו. עוד דחיה שאולי משה יגיע ולא יצטרכו לחגוג עם העגל. שמות לב, פסוק ה: וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.

נחזור ל״הסרט״ שלנו. ההורה, שחזר מהקורס והתגעגע למשפחתו, מגיע לבית רועש, מבולגן, אולי עם הרבה אלכוהול, שאין דמיון בינו ובין הבית שעזב קודם. פניו אבלות ומתבייש במשפחתו. כל מה שלמד נשכח ממנו וגם הדיסק און-קי נמחק. הוא לא צועק, מעיר, גוער או מאבד עשתונות. הוא מיד קורא לילדיו להתחיל לנקות את הבית והחצר עד שכל הזוהמה תיעלם ותישרף. רובם נשמעים לו. כך גם אצל משה. הוא קורא לכולם והראשונים להתיצב הם מתנדבים משבט לוי שמתחילים לנקות את הזוהמה. הוא לא מחליף בית, משפחה או עם. גם אפילו שכנועים של אלוהים להשמיד את העם או להחליף את ״עם קשה העורף״ לא צלחו. אלוהים מפציר במשה, כמו אומר: תפוס אותי אני ממש עצבני: שמות פרק לב, פסוק י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. אלוהים אומר למשה ״ויחר אפי בהם״ בלשון עתיד. כלומר אם אתה לא תחזיק אותי אני אכעס על מה שהם עשו. אני מחכה לראות שאתה, משה, עדיין אוהב את העם הזה כך גם אני. אלוהים יכעס בעתיד רק אם משה לא יתפלל למענם ויבקש סליחה בשמם. מנהיג אמיתי יודע להתפלל וגם לעצור מגיפות כשצריך. שמות לב, פסוק יא: וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; תרגום אונכלוס: וְצַלִּי מֹשֶׁה, קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ. משה התפלל לפני הקב״ה שיסלח להם. כמו אצל חנה: שמואל ב, פסוק א. וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה.. ותרגם יונתן בן עוזיאל: וצליאת חנה ברוח נבואה.

מספר פסוקים לאחר מכן שכוללים את שכנועיו של משה, אלוהים נכנע וסולח לבסוף. שמות פרק לב, פסוק יד: וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּו. כל זה קורה כשמשה עדיין למעלה, אצל אלוהים, ממשיך לשכנע אותו שיסלח לעם. מהרגע שירד מההר וראה במי עיניו, כמו מנהיג אמיתי שלא רואים עוד בעולמנו, ידע שאין זמן לדיבורים רק למעשים.

המעשה הראשון שבירת הלוחות.

שמות לב, פסוק יט: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.

המעשה השני: שריפת העגל, הפיכתו לאבקה והשקיית החוטאים בה. מין פעולה מטהרת.

שמות לב, פסוק כ: וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

המעשה השלישי: מברר עם אהרון לפני שמאשים את העם.

שמות לב, פסוק כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה:  כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה

המעשה הרביעי: להרוג את החוטאים.

שמות לב, פסוק כח: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

מנהיג אמיץ וישר מקריב עצמו למען עמו ולא את עמו למענו. לצערנו ישנם הרבה נבחרי ציבור שהתנהגותם היא ההיפך הגמור. הם יעשו הכול ״לשרוף את המועדון גם יחד עם האוהדים״ כמו שנעשה בשישה בינואר בעיר הבירה. וכמה אירוני לקרוא שאפילו לכבוד פרשתנו יצרו הם את עגל-פסל הזהב. אם כי בדמותו של אותו מנהיג.

מנהיג אמיתי גם יודע להתנצח עם אלוהים ולנצח. משה לא מוכן ל״המשיך״ עם אלוהים רק אם, וגם עושה לו אולטימטום. בשפת היום יום. אם לא תסלח לכולם, שכח ממני, אני לא רוצה לחיות.

שמות לב, פסוק לב: וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתּ.

שבת שלום!

גאווה יהודית בסן פרנסיסקו

גאווה יהודית בסן פרנסיסקו

מאת: דנה גריצר-גוטליב

כשטובה מנחת קבוצת גוונים הודיעה לנו שנוסעים לבקר בבית הכנסת הגאה ברובע קסטרו בסן-פרנסיסקו, נשמטה לסתי. כישראלית מהגרת בפוסט טראומה, יהדות נתפסה בעיניי כדבר לא מכבד ופתוח. ברחתי ממנה, הכחשתי אותה אבל גם התגעגעתי ליד של אבא שלי כשהלכנו שנינו לבית הכנסת הגדול בבן יהודה בתל אביב. כשישבתי על השטיח בסוף האולם, ביציע של הגברים בלי להבין אף מילה הבנתי, יש לבד, יש יחד ויש את שתי התחושות שזורות תחת קורת גג אחת. קוראים לזה התכנסות במקום לשם חגיגת חַיִּים, קֶשֶׁר, קִרְבָה, קְהִלָּה. החגים הם רק תירוץ. 

אף על פי המוזיקליות בתפילה, גדלתי וקראתי את הטקסטים והיה לי קושי להתחבר לתכנים ולמי שייצג את היהדות בעיניי והתרחקתי. כך שההכרזה על הטיול השנתי לבית כנסת בסן פרנסיסקו ועוד כזה של הקהילה הגאה היתה בלתי נתפסת בעיניי. לא הבנתי את הקשר של אוכלוסיית להט״ב שמוקצית על ידי היהדות החשוכה שאני מכירה ובית כנסת?

אז נסענו…  

וגיליתי סיפורים על אנשים שגדלו והתחנכו בזרמים שונים של יהדות: אורתודוקסית, רפורמית, שאינה יודעת לשאול ומה שבינהם. אנשים שסבלו מדחייה בבית הכנסת ושל המשפחות שלהם לעיתים וחיפשו בבגרותם חוויה יהודית שבה יוכלו לחגוג חַיים, קֶשֶׁר, קִרְבָה לבד וביחד בקהילה, כמו שהם. החגים הם רק תירוץ.  

הם חברו ואספו יחד מילים, לחנים ושירה מקומית, מחקו טקסטים שאינם שוויונים, אמנים עיטרו את המילים וכך נולד הסידור הגאה הראשון. 

הקהילה נוסדה ב-1977 על ידי שלושה חברים. השייכות לדת היתה מובנת להם בלי כאב הראש של דת ומדינה שאנחנו מכירים מישראל. הם הגיעו ממשפחות אורתודוכסיות ובחרו שלא לוותר על מה שהם הרגישו שהוא שלהם לא-פחות. הדרך הלא-פשוטה שעשו אותם גאים ביהדותם בסן פרנסיסקו, הובילה בסופו של דבר את הממסד היהודי כולו להכיר בהם כשווים בין שווים. גם כשמדובר על יהדות, מסורת, בית כנסת ותפילה. הם חוללו מהפכה תפיסתית שהפכה אותם לשווים ומקובלים בכל מקום. 

הרווי מילק נמנה בין חברי הקהילה ויש האומרים שאת הרוח החברתית אקטיביסטית שאב מהיהדות, טקס האשכבה לאחר הירצחו נערך בשערי זהב.

בשנות ה-80 ידעה הקהילה את אחד מרגעיה הקשים, כשהאיידס השתולל והפך למכת מוות. בית הכנסת הפך לכתובת ועמוד תמיכה. הקהילה התגייסה וסייעה בעזרה פיננסית, ביקורים בבתים ובבתי החולים, ייעוץ ותמיכה. הדלתות היו פתוחות גם לאלו שלא נמנו בין חבריה. עד היום, מציינת הקהילה בטקס זיכרון שנתי את הסולידריות שלה במאבק נגד ה-HIV.

את רבי מייקל קופלנד המובילה את הקהילה בימינו נפגוש ביום רביעי במסגרת התוכנית חמישים גוונים. קירוב והכלה הם מרכיבים מרכזיים בחייה. בין הישגיה נמנים, עריכה משותפת של הספר״  Struggling in Good Faith: LGBTQI Inclusion from 13 American Religious Perspectives. מייקל ניהלה את התחום בInterfaithFamily Bay Area בו סייעה לזוגות לנווט את חייהם על רקע דתי ותרבותי. היא כיהנה כרבה אוניברסיטאית כ-13 שנה, באוניברסיטאות UCLA ובהלל סטנפורד. יש לה תואר שני בלימודי תיאולוגיה, הסמכת הוראה מאוניברסיטת הרווארד ותואר רבני ממכללת הרבנות הרקונסטרוקציוניסטית. בשנת 2005 הוכרה כדוגמא למופת על ידי המרכז הבינלאומי של הלל ושימשה כמתמחה לרבה קופרברג-ריטמאסטר בקהילת בית שמחת תורה בעיר ניו יורק, קהילת הלהט"ב הגדולה בעולם, והביאה את העבודה לקריירה שלה עם סטודנטים. בשנים האחרונות העתיקה עם בת זוגתה את מגוריה לעיר והיא מכהנת כרבי של קהילת שער זהב.

רוצים/ות לשמוע יותר על הסידור המיוחד שסידר את גאוותם של אנשיה והוביל את הממסד היהודי כולו להכיר בהם כשווים בין שווים ועל פועלה ועשייתה של רבי מייקל? אני כבר נרשמתי, תבואו גם?

פרשת תצווה: האם האדם עושה את הבגד או הבגד עושה את האדם?

פרשת תצווה: האם האדם עושה את הבגד או הבגד עושה את האדם?

מאת: רלי זיגל

בכל בוקר כשאני פותחת את ארון הבגדים שלי אני שואלת את עצמי – בשביל מה אני צריכה את כל הבגדים היפים האלו? שהרי בשנה האחרונה אני בעיקר לובשת חולצת טריקו ומכנסיים נוחים, משפרת את המראה לטובת זום עם ז'קט נחמד ועגילים, קצת איפור ואני מוכנה. זה הפשט.

בתהליך שיפור המראה, משהו קורה, לא רק בחוץ אך גם בפנים ואני מרגישה שונה, יותר כמו מה שאני רוצה להרגיש, קצת התעלות מעל הביגוד היומיומי, משהו זז. זה הדרש.

פרשת תצווה, הנמצאת לקראת סוף ספר שמות, ממשיכה את פרשת תרומה בפירוט תוכניות בניית המשכן והכנת בגדי הכוהנים, כפי שמשה מקבל אותן על הר-סיני. הפרשה מפרטת בפרטי פרטים את בגדי אהרון הכהן הגדול ובניו וגם את תהליך הקרבת הקורבנות.

בעודי קוראת את הפרשה שאלתי את עצמי – למה הפירוט הזה, פרטי הפרטים כמו בגיליון אופנה שלם בפרשה אחת, אז החלטתי לצאת למסע להבין מה יש מאחורי הבגדים האלו של הכהן. אחרי פסוקי ההקדמה מגיע הפסוק –"ְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ ואחריו וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.”

אהבתי ללמוד שהעבודה החשובה הזו תעשה מתוך חוכמה, לא סתם חכמה אלא חכמת הלב. הפסוק מדגיש את ההנחיה שלא כל אדם יכול לתכנן בגדים אלו, אלא דרושה חכמה לעיצוב והכנת הבגדים המיועדים לאהרון, לקדשו לכהונתו לה'. מה זה רוח חכמה? פרשנות שמאוד התחברתי אליה היא שייתכן והתורה מתכוונת ש"חכם לב", בפרט כשמדובר בבניית המשכן, הם אנשים שניחנו באינטלגנציה רגשית גבוהה, בעלי רגישות חברתית מפותחת, וזוהי חכמת הלב המבוקשת.

הפרשנות הזו הובילה אותי לתהליך אותו אני עוברת במקצועי כמעצבת פרחים כשאני מתכננת ואוספת את החומרים לעיצוב פרחים. אני מרגישה כמה אני רוצה שמי שחווה את הסידור שלי ירגיש את כל האהבה שנמצאת בפרחים. הרגשות משתנים עם האירוע, בין סידור לשולחן שבת שיהיה מרגיע, לבר מצווה שיהיה גדול מתוחכם ומרהיב בגודלו, אבל בכל המקרים העיצוב הוא הרבה מעבר לפרחים והקונסטרוקציה, הוא שם להלהיב, לרגש, למשוך את העין, בקיצור חוויה לכל החושים. לדעתי, גם המטרה של בגדי הכהן הגדול היא לעורר את החושים, ולהרגיש התעלות נפש גם של הכהן אשר לובש אותם וגם של העם אשר צופה בו.

הפסוק "וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃" מדגיש את המטרה שלשמה הבגדים נתפרים.

לכבוד ולתפארת – למי הכבוד ולמי התפארת? הרמב"ן מפרש "אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה."

לפי הרמב"ן, הכהן הגדול מועלה לרמת מלכים, והרי שבזמן המקדש עוד אין מלכים בישראל ויתכן שזו ההתחלה של הכנת העם למלכים שיבואו אחרי. הרעיון של העלאת מעמדו של הכהן הגדול דרך בגדיו כדי שהעם יראה וידע שהוא האדם הקרוב לה'. העושר של הבגדים, כמו בארון הבגדים שלי ובחירתי בלבוש, תפקידו להתעלות.

אחרי הפסוקים האלו יש פירוט מדהים של כל חלקי הלבוש  – האפוד, החושן, המעיל, הציץ, כל חלק מפורט מאד ושאלתי את עצמי (ואת Sefaria) מה הוא מסמל? למה הכהן הגדול צריך ללבוש את כל הלבוש הזה על גופו?

אפוד- "וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב." האפוד הוא בגד עשוי כמין סינר מן החזה ועד לעקביים, על כתפי האפוד יהיו קבועות שתי אבנים ועליהם שמות שבטי בני ישראל;

הכהן הגדול מצווה לשאת על כתפיו, להיות המייצג של שבטי ישראל אל מול ה', לזכור את האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו כשהמנהיג הדתי של העם. ומה אני נושאת על כתפי? את משפחתי, את ילדי, את האחריות הגדולה שיש בי להיות לכבוד ולתפארת, לא רק לעצמי, אלא לכל האנשים הקשורים אלי.

החושן- ו"ְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃"  החושן הוא בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים יקרות, על כל אבן חקוק שם של שבט משבטי ישראל;

מטרת 12 האבנים המשובצות בחושן נוספת לאפוד. החושן יתלה על ליבו של הכהן הגדול, לא די בשמות השבטים על כתפיו של הכהן הגדול, צריך גם לזכור שכל אחת מהאבנים מיוחדת היא ונדירה, אין האחת דומה לשניה. החושן קרוב ללב הכהן כדי שיזכור תמיד את זכר האנושיות של העם, בעודו מתעלה במשכן בעבודת הקודש. ובשבילי? לזכור את היופי והפאר של כל אחד ואחת מאיתנו, אין להשוות בין האחת לשניה, כל אחת מיוחדת וכולן ביחד הן תזכורת לאנושיות שבנו, ליופי הפנימי והחיצוני שלנו. ביחד, כל האבנים שאנחנו, מהטבע באנו, בצוותא אנחנו מרהיבים.

המעיל- "וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל "  המעיל מתחת לאפוד, ילבש הכהן את המעיל אשר בשוליו ייקבעו פעמונים ורימונים שישמיעו קול תוך כדי הליכה ותנועה; -מצאתי שהמעיל מתחת לאפוד, הוא קצת כמו מדיטציה. עם הרעיון הזה,  המעיל יעזור לו להישאר  נוכח כל הזמן בתפקיד שלו ככהן.

הציץ- "וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃" על מצחו הוא יענוד את הציץ, רצועת זהב עליה נחקק "קודש לה'" – המצח, המקום שחשוף בפנים שלנו, שמזוהה עם עזות מצח, עליו יהיה כתוב קודש לה'. אולי משם בא הביטוי 'זה כתוב לך על המצח'…

כותונת- "וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃" מתחת לאבני החן ילבשו כותונת פשוטה. להזכיר לאהרון ובניו, שלמרות שהם הקרובים ביותר למשכן ועל פי האמונה, קרובים מאוד לאלוהות, לזכור את האדם שאתה, את העם שאתה מייצג, לא לשכוח את המחויבות לפשטות שמתחת לבגדים המדהימים ביופיים.
בשבילי, הכותונת, למרות שאינה מפוארת כמו החלקים האחרים, היא הדבר הקרוב ביותר לגוף, היא הבסיס לתחפושות אותן לבש אהרון הכהן הגדול.

אז מה משאיר בי לימוד הפרשה? השאלה האם האדם עושה את הבגדים או הבגדים עושים את האדם עולה. מנקודת המבט שלי, שניהם דרושים כדי ליצור סביבה להתעלות על עצמינו ועל אחרים. התעלות וענווה קשורים זה בזו, בלי ענווה וחכמת הלב, הבגדים יהיו רק קישוט, ובלי הבגדים המעוצבים ומחשבת הלב המושקעת בהם יהיה יותר קשה להתעלות למקום פנימי גבוה יותר. אז אני חוזרת לארון הבגדים שלי ומבינה למה כל בגדי עדיין שם.

שבת שלום

פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

מאת: אפרת נוי

הייתם פעם בוותיקן? בכנסיה העצומה הזו? אני עדיין זוכרת איך הרגשתי כשנכנסתי לכנסיית פטרוס הקדוש בביקורי בוותיקן לפני מספר שנים. עם כניסתי למרחב העצום, אי אפשר שלא להיות נפעמת מהתקרות שמתרוממות לעשרות מטרים מעל הרצפה, החלל המחולק לאזורים על ידי עמודי תווך עבים אשר מחזיקים את הבניין על טילו, אבל גם מסתירים במעט את הנעשה מעברו השני. האורגן ניגן מנגינה מענגת, שמבלי להכירה ומבלי אפילו להיות חלק מהדת אותה היא משרתת, הדהדה בחלל ונכנסה לי ללב ולנשמה. 

המקום היה אפוף מסתורין, רוחניות והשראה, אבל מצד שני הייתה שם גם חושניות והרבה ויזואליות. במבט ראשוני אפשר להבחין בפרטים הקטנים שדורות על גבי דורות של כמרים דאגו לשים במקום – פסלים, עיטורים, וציורים שחלקם, בוא נודה, לא לגמרי PG-13… 

לכאורה רוחניות וחומריות לא הולכים ביחד ואפילו מעוררים תחושות ומחשבות מנוגדות, אבל הוויזואליות, המנגינה, ותחושת הקטנות לעומת כל הגודל הזה גרמה לתחושות בתוכי לנוע, ולהרגיש סוג של אלוהיות מסביבי, כאילו החומר היה הבסיס לרוח.

פרשת תרומה פותחת בדרישה של אלוהים מבני ישראל להביא תרומה – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. בשביל לבנות לו משכן, אלוהים צריך בית, ושיהיה מרוהט, הוא מבקש שבני ישראל יתרמו בנדיבות, סוג של הדסטארט לבניית המשכן. 

הפרשה נקראת "תרומה", שכן מופיע בה ציוויו לקחת מעם ישראל את תרומותיהם שנועדו להקמת ה'משכן' הראשון.

אחרי כמה פסוקים מופיע הפסוק הבא: ״וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם״.

משכן – כך מבקש אלוהים מבני ישראל. בית, שיוכל לשכון בו ולהעביר באמצעותו את דרכו. במהלך כל הפרשה מתברר שאלוהים מאד ספציפי לגבי מה צריך להיות במשכנו – זהב, כסף ונחושת, ארגמן ומשי, עצי שיטה ואורן, פאר והדר לכל הדעות. אך נשאלת השאלה, מה לאלוהים עניו וחסר דמות (בהגדרה) ולבית? ולמה כל כך מפואר? למה זהב, ארגמן ואורן, כשאפשר גם בדיל, כותנה וזרדים? יש פה פרדוקס מסוים, המושרש בחינוך שאלוהים הוא בליבנו והאמונה בו לא מותנית בדברים גשמיים.

אז למה בית, בכל זאת? התשובה בעיני טמונה בתלות של בני האדם בחושים. ״דת״ ו״אלוהים״ הם קונספטים אבסטרקטים ולא כל אחד יכול לתפוס ולהסכים עם הקונספט של יישות נעלה ושולטת, אך ללא מראה, קול או ריח.

מה זה הדבר הזה? איך אפשר להבין את זה, אם אין עוגן ממשי ומוכר להיאחז בו? ולראיה, רק לפני שתי פרשות עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני, חוויה חזקה לכל הדעות, אבל לאחר מספר שבועות בזמן שמשה על הר סיני, העם התאגד ובנה עגל של זהב. וכולנו יודעים מה קרה אחר כך… 

העם אולי הבין את הקונספט של האל, אך דרש משהו מוחשי להאמין בו. כי בהעדר זה, מה מחזיק אנשים להמשיך להאמין?

אז במובן מסוים, הבקשה של האל היא מאד פרקטית: ״בשביל שאני אהיה נוכח, אני צריך שתנכיחו אותי״, ונותן פירוט על הנוכחות הפיזית שהוא דורש. המשכן הזה נתן לבני ישראל אפשרות ליצור משהו מוחשי שיהיה לעוגן הדת. החיבור לאלוהים יבוא מהלב, אבל יהיה גם דרך עצמים מוחשיים. ולא סתם, אלא דברים שייעשו מזהב ונחושת ארגמן ומשי, עם מפרט מדויק.

אז פרקטיקה חשובה, ובית זה חשוב, אבל מה הקשר לפאר?

ניתן לראות הרבה דוגמאות לשימוש בפאר והדר בדתות אחרות. הוותיקן הוא רק דוגמא אחת אבל יש הרבה מאד כנסיות מפוארות ברחבי העולם, ובחו"ל אפשר לראות גם בתי כנסת מפוארים. גם מסגדים מפוארים לא מעט ומקדשים הודים מאד מדוקדקים בפרטים. אולי לנו הישראלים זה קצת מוזר בעין, אבל בעיני שכננו הנוצרים, המוסלמים או הבודהיסטים, זה דווקא די טבעי.

מחד, הדת מזמינה איתנו להתקרב לרוחניות שבנו, אך בו בזמן מתעסקת בהמון בפרטים המעוררים מיסתורין, חושניות וויזואליות. יתכן בגלל שזה פשוט מוכר טוב, וזו הדרך להביא א/נשים. יעיד כל איש שיווק כי המיצוב, הפירסום, והתחושות שמוצר או שירות גורמים לנו להרגיש, לפעמים הרבה יותר חשובים מאשר התוכן עצמו. אז יראת כבוד לאלוהים מושגת לא רק מהתוכן, אלא גם מיצירה של תחושות שמניעות אותנו למעשה.

ומה אם לא חומרים נוצצים ובניינים גדולים יכולים לעורר בליבנו תחושות עמוקות של השתאות, כמיהה למשהו שאולי אף פעם לא נוכל להשיג, והרגשה שאנחנו שייכים למשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו – בדיוק כמו שהרגשתי כמו נמלה קטנה ומזערית בכנסיית פטרוס הקדוש.

אני קוראת את הפרשה הזו, אחרי שנה שבה אנחנו לרב בבית, והוותיקן נראה יותר רחוק מתמיד, והאופק נראה רחוק על הגעה למקומות צריכת תרבות. ב-2021, הבית נהיה משכננו האישי. המקום בו אנו שוכנים, עובדים, חוגגים חגים, צורכים תרבות, החליף כל סוג של מקום עליה לרגל (תיאטראות, מסעדות, משחקי ספורט..) ונהיה סוג של מקדש שאמור להכיל, לכבד ולקבל את כל רצונותינו, אהבותינו, תיסכולינו וכל שאר תחושותינו, בעיקר כשאנחנו מעצבים אותו כמו שאנחנו רואים לנכון. 

אז באופן מסוים, הבקשה של האל בפרשת תרומה, היא תכל'ס, די אנושית. ואולי אפילו נכתבה על מנת להתקרב אליו יותר, ולעורר תחושות קירבה עמוקות.

כי אם נאמין במשהו, לא נאמין במשהו שנראה כמונו? 

פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

מאת: עופר כדר

ב-17 לינואר שנת 1973 נידון בבית המשפט העליון בארה”ב משפט שנודע אחר כך בשם פרונטיירו נגד ריצ’רדסון (Frontiero vs Richardson). קצינת חיל האוויר שרון פרונטיירו היתה התובעת – מסתבר שהטבות כספיות ובריאותיות שונות שהיו ניתנות לנשות הקצינים המשרתים לא ניתנו לבעלה של הקצינה פרונטיירו. היא תבעה על בסיס אפליה והמקרה עבר את הערכאות השונות עד הגיעו לבית המשפט העליון. את התובעת יצגה קבוצת עורכי דין מה ACLU שהתמחתה באפליית נשים , בראש הצוות עמדה עורכת דין מבריקה אשר לפי הנוכחים במשפט הציגה את טיעוני הסיכום במשפט בשטף ובצורה מזהירה תוך הבאת תימוכין ותקדימים עד כדי כך שהשופטים נותרו המומים וללא שאלות. התביעה זכתה לרוב לא מספיק של 4 שופטים בלבד אך גררה אחריה גל של חקיקות אשר בסופו של דבר אילצה את הממשלה לספק הסברים במידה והפלתה מי מעובדיה.

היה זה משפטה הראשון מול העליון של עורכת הדין , אך רק אחד מיני רבים בשרשרת ארוכה של תביעות למען צדק חברתי ואי-אפליה כנגד מיעוטים. שמה היה רות ביידר גינזברג.

על דרכה המפותלת ורצופת המהמורות בעולם של גברים עד שמונתה לבית המשפט העליון ב 1993 על ידי הנשיא לשעבר ביל קלינטון סופר לא מעט. פרשת השבוע פרשת משפטים פותחת במילים וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. זו  פרשה מרתקת עם מלא חוקים ומצוות בניסיון לייצר עם ותרבות מסויימת שממנה נבנתה עם השנים המסורת היהודית.

אם בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, אנחנו מקבלים שיעור בממשל, על הצורך להקים מנגנון ממשלתי כך שמשה לא ייעשה את כל העבודה בעצמו, בפרשת משפטים נרמז על הצורך להקים מנגנון שיפסוק לפי החוקים החדשים שזה לא מכבר ניתנו לעם, הלוא היא המערכת השופטת.

לא היה קל לבחור נושא אחד ולהתמקד בו בפרשה שדנה ב’עין תחת עין’, משפט העבד והאמה, שור מועד, גדי בחלב אמו המפורסם ואפילו קביעתם לראשונה של שלושת הרגלים כחגים לאומיים.

בתוך אוסף החוקים הדי ברורים המובאים בפרשה בחרתי להתמקד בפסוק אחד לא כל כך ברור שמשך את תשומת ליבי – משהו בו לא לגמרי מובן ויחד עם זאת נשמע מוכר ואולי גם הגיוני- לֹא־תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַֽעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת.

באופן לא מפתיע, מסתבר כי למשפט זה הרבה פרשנויות: ראשית יש כאן הנחה מסויימת, ״הרוב קובע״ – יש הרואים בפסוק רמיזה לכך שמעבר לחוקים צריך שופטים שיכריעו בחוקים הנזכרים בפרשה ורצוי יותר משופט אחד בסוגיות משמעותיות – דיני נפשות. אם חושבים על זה, זה לא מובן בכלל בעולם של מלכים ועבדים, שליטים מכח ולא מזכות, עולם שבו קיים חוק אחד, חוק השליט.

שנית, אפילו הפשט של הפסוק כבר הולך צעד אחד קדימה ורואה את הסיכונים בכך – יש כאן אזהרה מעשיית מעשים רעים כתוצאה מהליכה בעקבות הרוב ״כמו עדר״ ובלי חשיבה עצמאית, גם הנטייה לכיוון הרוב בריב או ויכוח ללא כל סיבה מוצדקת – אסורים. לעומת זאת, המדרש של חז״ל לוקח את זה למקום אחר לחלוטין, לפי האגדה הידועה בכינויה ״תנורו של עכנאי״, המופיע בתלמוד ובו מתקיים ויכוח לפי מה ייקבעו החוקים, כשצד אחד מביא הוכחות קוסמיות, אבל חז״ל חוזרים על הפשט כי ״הרוב קובע״, מוסיף ואומר כי מרגע שהתקבלה התורה בהר סיני החוקים הם בידי בני האדם, לפרשם ולהכריע בשעת צורך, אפילו אם יש ציווי אלוהי בעניין (!) בדמותה של בת קול שיצתה מהשמיים ותמכה בדעת היחיד של ר׳ אליעזר, להכרעה אנושית, יש לנהוג לפי ״אחרי רבים להטות״ שהתקבלה על פי רוב הרבנים הפוסקים ולא על פי אלוהים או סימנים מבחוץ.

זה די מעניין לראות איך נלקח פסוק פשוט לכאורה שמזהיר מ״דיקטטורת הרוב״ ומרמז שיש צורך בבתי משפט וברוב של שופטים שיכריעו לפי שאר החוקים הנזכרים בפרשה (בנושאים מגוונים כמו גניבה, אונס, הטלת מום, חוקי עבדים) והופך לשיר הלל ומתן לגיטימציה לדעת הרוב, אפילו על פני ציווי אלוהי.

אז מה המסקנה ?

נחזור לגינזברג – השופטת ז״ל, טרם מונתה לשופטת בבית המשפט העליון, היתה ידועה בלוחמנותה והתנגדויותיה הרבות (I dissent) לדעת הרוב – רוב הציבור, שתמך באפליית מהגרים, יהודים, שחורים ואף רוב השופטים שנתן לאפליה תוקף של צדק ומראית עין של קיום החוקה גם במקרים מאוד ברורים של אפליה וחוסר שיוויון.

מסתבר שבאווירה ציבורית מסויימת, גם הרוב לא אחת טועה והשופטים, אשר בתוך עמם הם חיים, עלולים לפרש בצורה מאוד מסויימת את החוקים, גם לכאורה חוקים מאוד ברורים הדוגלים בשיוויון ואי אפליה.

אז הרוב קובע או לא?

כשאני קורא את הפסוקים האלו היום אני לא יכול שלא לקשר את זה לתפקיד האזרח החי במדינה דמוקרטית: נכון, חוקים יש לנו למכביר וגם בתי משפט ושופטים, מערכת סדורה ומאורגנת, קל מאוד לסמוך בעינים עצומות שהמערכת תעשה את שלה, החוקים הם די ברורים, כמו בפרשה שלפנינו, ובמקרה של מחלוקת, הצדק על פי דעת הרוב, יצא לאור והסדר הקוסמי ישמר… אז הכל סבבה לא? זהו, שלא בדיוק: הקריאה שלי של הפסוק היא שלמרות כל המנגנונים והבלמים, אם האזרחים ישקעו בשלווה ויסמכו על השלטון בעיניים עצומות, כי הרי השלטון נבחר על פי הרוב, יקרו כאן הרבה מקרים של נטייה אחרי "רבים לרעות" וכשהעיניים יפקחו לבסוף נגלה שאיחרנו את המועד – כי בסופו של הדבר, הנשק הכי גדול של הדיקטטורה והפאשיזם היא אדישות האזרחים.