שיחת חו"לין: הכירו את משפחת פרסיקו-יחיאלי

שיחת חו"לין: הכירו את משפחת פרסיקו-יחיאלי

מאת: אביב פרץ

מי אנחנו? תומר פרסיקו (44), יעל יחיאלי (41), עברי (6 וחצי), שילֹה (3 וחצי)

היכן גרים? ברקלי

כמה זמן כאן? 7 חודשים

המעבר

ב-8 השנים האחרונות גרו בירושלים, והיו חלק מקהילה קונסרבטיבית. לברקלי עברו לתקופה של שנתיים (״זה התכנון, אבל יש אופציה ליותר״) בעקבות העבודה של תומר.

תומר

בישראל עבד תומר במכון הרטמן וכן כמרצה מן החוץ באוניברסיטת ת״א. כאן הוא Visiting Assistant Professor באוניברסיטת ברקלי, ומלמד במכון למשפט עברי ולימודי ישראל. הוא מעביר קורס מבוא למיסטיקה יהודית, וכן קורס על זהות יהודית בישראל, שבו הוא בוחן כיצד הזהויות השונות שהיהדות יצרה בעידן המודרני באות לידי ביטוי כיום בישראל. בנוסף, הוא מכהן כ-Scholar in Residence של מכון שלום הרטמן (הראשון בחוף המערבי!) במסגרת התפקיד הוא מעביר הרצאות ופעילויות לקהילות יהודיות שונות, ישראליות ואמריקאיות, לצורך העמקת הזהות היהודית והבנתה. המשרה המשולבת נתפרה במיוחד עבור תומר, וממומנת על ידי Koret Foundation.

יעל

יעל עסקה הרבה שנים בהנחיית קבוצות, בעיקר כאלה העוסקות בשאלות של זהות: יהדות כתרבות, ישראלים-פלסטינים ומכינות קדם צבאיות. במהלך השנתיים האחרונות עבדה בארגון ״שתיל – הקרן החדשה לישראל״, וניהלה את תחום חופש דת ודמוקרטיה. בין היתר הובילה את פרויקט תחבורה ציבורית בשבת, ״הפכנו אותו לנושא שידברו עליו בפוליטיקה, המקומית והארצית. עכשיו זה אחד הדגלים של אבי גבאי לבחירות, מעולם אף אחד לא הלך עם הדגל הזה לבחירות״.
איזה עבודה נדרשת כדי לשים נושא כזה על סדר היום?

יעל: ״עבודה עם המון אקטיביסטים בהמון יישובים שונים. להיפגש עם פוליטיקאים מקומיים, לבקש מהם הבטחות לשינויים שיקרו בשטח. וגם בפועל, רואים שבהרבה מאוד ערים התמונה הפוליטית השתנתה״.

תומר: ״הקמפיין הזה ממש הצליח, אנשים יצאו להצביע על מרכולים ועל תחבורה ציבורית בשבת״.

יעל: ״גם בבחירות הקרובות הנושא של דת ומדינה נוכח יותר, זה הולך ונהיה נושא שלא שותקים עליו, אחרי שלאורך שנים שתקו עליו, וזו הייתה המטרה״.

כיום מנחה יעל את תוכנית ״גוונים במפרץ״ ב-JCC פאלו אלטו, ותשמח מאוד לקבל הצעות עבודה בארגונים חברתיים, הנחיית קבוצות, וכל מה שמשלב הנעת אנשים ופוליטיקה.

הילדים

עברי (במלרע, לא כמו הזמר) עלה לכיתה א׳ ולומד בבית הספר הציבורי Berkeley Arts Magnet. בכיתה שלו יש עוד שני ישראלים, וההורים מדווחים שהילד הולך בכיף לבית הספר. עברי נכנס למסגרת הלימודית בלי לדעת אנגלית, והיום ״כבר מפלרטט באנגלית״.

מפלרטט עם מבטא אמריקאי?

יעל: ״כן, יש לו מין כזה קצת מבטא. זה מאוד מרגש לראות את זה״.

שילה הולך לגן של הקהילה הרפורמית של בית אל, שבו יש מורה דוברת עברית וכן כמה ילדים דוברי עברית.

אז הוא פחות חשוף לאנגלית?

יעל: ״כן, גם כי הוא מאוד ילד פרסונלי, כזה שנדבק לשני ילדים, וגם כי יש לו מורה שמדברת עברית. אבל הוא מבין. היום בדיוק מישהי שישבה והסבירה לו משהו באנגלית, אמרה לי: ׳הוא מבין הכול׳״.

תומר: הלוואי, הלוואי שזה יישאר להם״.

קראתי שגם אתה גרת שנתיים בקנדה כילד.

תומר: ״כן. בעצם אני נותן לילדים שלי את מה שנתנו לי. הייתי קצת יותר מבוגר מהם, בגיל 8-9, אבא שלי התמחה ברפואה. גרנו בטורונטו, ויש לי רק זכרונות טובים, והאנגלית שיש לי זה משם״.

יעל: ״גם אני הייתי, באנגליה, בגיל 8-9 למשך שנתיים, וזה זכור לי כסיוט. לוקחים אותי מהחברים והחברות שלי ומתוך מקום מאוד חזק לתרבות אחרת״.

ואתה החלקת לתוך זה?

תומר: ״שם אני לא זוכר בעיות, אבל כשחזרתי היה לי קשה להתאקלם חברתית, ועד היום אני סוחב כמה שריטות של חוסר מקובלות חברתית״.

רגע מרגש מהשהות כאן

תומר: ״כל פעם שאני יוצא למרפסת ורואה את הנוף, זה מרגש אותי. רואים מכאן את סן פרנסיסקו והגולדן גייט, פשוט נוף מופלא. הכול פה יפה, קליפורניה בכלל: סן פרנסיסקו כעיר, הטבע… מה אתה יכול להגיד? כל מקום שאתה מצלם – זו גלויה״.

יעל: ״הרבה רגעים מרגשים הם סביב הילדים. שילה שאל אותי יום אחד – כשעוד לא ידעתי אם הוא כבר מבין אנגלית או לא – ׳אמא, את יודעת את הנרי מהגן שלי?׳ ואז הבנתי שהוא תרגם מאנגלית… או כשעברי חזר מבית הספר, וסיפר בהתרגשות שהם למדו על מרטין לותר קינג ועל I have a dream. אני למדתי את זה בתואר הראשון אולי, בטח לא גדלתי על זה, ועל זה הוא גדל!״

חיי חברה

איפה מבוגרים מוצאים חברים חדשים?

יעל: ״מי שמחפש חברים חדשים…״

תומר: ״אני לא מחפש חברים חדשים״.

יעל: ״אז את תומר זה לא כל כך מעניין״.

לא מחפש?

יעל: ״לא! התשובה היא ׳לא׳!״ (צוחקת)

תומר: ״אני אוהב אנשים נחמדים, אבל…״

יעל: ״אין לו צורך בחברים. תומר היה נזיר באיזשהו גלגול. ולי… המעבר לכאן הוא קשה. עזבתי מעגל חברתי מאוד רחב ועמוק. הרבה חברים הם דרך הילדים, כלומר, ההורים של הילדים, ויש כמה אנשים שגרים פה שהכרתי דרך העבודה בארץ. רוב החברים שלנו כאן הם ישראלים או חצי ישראלים. המשפחה שלי גדולה, עם המון בני דודים, ויש לי ממש געגוע לאנשים שפשוט נמצאים איתם, אז החברים שיש כאן הופכים להיות לסוג של בני דודים, אנחנו נמצאים איתם הרבה״.
ואתה לא הכרת אף אחד, בניגוד לרצונך?

תומר: ״האמת, התפלאתי עד כמה המעגל החברתי שלנו פה הוא רחב, תוך זמן מאוד קצר אנחנו כבר מכירים הרבה אנשים, מזמינים אותם לערב שבת, מבלים איתם בחוץ…״

טיול מומלץ

תומר: ״יעל מאוד מתעקשת על טיולים, ואני משתף פעולה״.

יעל: ״זה חלק מההסכם שלנו במעבר לפה״.

תומר: Joshua Tree National Park, ממש כדאי. קודם כל ישנם העצים האלה, שהם באמת מוזרים״.

יעל: ״מין קקטוסים ענקיים. אתה מרגיש בסרט שלא קשור אליך, לא ראית את הדבר הזה בחיים, וכנראה גם לא תראה. זה גם נוף בראשיתי וגם נוף שמזכיר סרטי מדע בדיוני״.

תומר: ״הקקטוסים גדלים תמיד במרחק שווה זה מזה, ואף אחד לא שתל את זה! ומסביב נוף סלעי, בולדר אחרי בולדר, מוצבים על האדמה״.

מסעדה מומלצת

Schmidt's Pub (על רחוב סולאנו בברקלי): ״פאב מגניב לגמרי עם חדר עישון, מאוד יפה שם. אפשר להזמין סיגריה מסוימת, ויש בירות מעולות״.

Vik’s (הודית): ״מסעדת פועלים הכי פושטית, אבל מעולה. אוכלים בכלי מתכת אוכל הודי מאוד אותנטי, מסאלה דוסה או טאלי כמו בהודו. אנחנו מתים על זה״.

הדבר שהכי אוהבים כאן

תומר: ״אם דבר אחד אז זה הטבע והנוף של קליפורניה. אם שני דברים, אז אני אציין גם את אמזון, שאתה מקבל כל דבר לדלת. בארץ הייתי אוסף את הפתקים של הדואר…״

יעל: ״מערכות החינוך, לפחות מה שאנחנו מקבלים בברקלי. אני נפעמת. כיתה קטנה, יפה ונעימה, הם יכולים לבחור באיזה כיסא לשבת – עברי יושב בכיתה על כדור פיזיו! 22 ילדים, המורה איתם כל היום, מ-9 ועשרה ועד 3 ועשרים, ובסוף היום היא לא נראית סמרטוט. הכול רגוע, אף אחד לא צועק – לא הילדים, לא המורים, לא המנהל. אין רעש בכיתה, רוב הלימוד חווייתי ולא פרונטלי, הם יושבים בקבוצות, שומעים מוזיקה, עושים מדיטציה״.

בפאבליק סקול?!

״בפאבליק סקול. כל יום בשתיים בצהריים יש להם מדיטציה. עברי מסביר לנו שהוא מקשיב לנשימה, ואם יש לו מחשבות אז הוא נותן להן לעבור״.

הדבר שהכי מתגעגעים אליו בישראל (חוץ ממשפחה וחברים)

תומר: ״בעיקר פשוט להיות שם, להיות חלק. אני גם מתגעגע, וגם עכשיו עם הבחירות, קצת שמח שאני לא בצנטרום של הטירוף הזה. יש פה משהו מגניב, מצד אחד אתה מפסיד את השעות שהן מרכז היום, ומצד אחר, אני תמיד קורא את הכותרות של העיתונים, כשפה זה 5 אחה״צ ושם זה 3 בבוקר, אז אני כבר מעודכן״.

יעל: ״אני מתגעגעת לאקטיביזם. שנינו אנשים מאוד מעורבים פוליטית בארץ, וכאן לא היינו בשום הפגנה. בארץ הייתי הולכת להפגנות פעם-פעמיים בחודש, לדיונים בכנסת… כאן היינו רק ב-Women's March, וחלק ממה שהיה מרגש בחוויה הוא להיזכר פתאום שאנחנו אנשים אקטיביסטים״.

טיפ למשפחה חדשה

תומר: ״אם הם מגיעים לאזור הזה, אז הייתי אומר דווקא לא לגור בברקלי אלא באל סריטו, כי שכר הדירה פה פסיכי. בדיעבד יכול להיות שהיינו עושים את זה״.

יעל: ״גם מנקודת המבט שלי וגם כשאני מסתכלת על נשים אחרות, נושא שלא מספיק מדובר בו הוא נשות הרילוקיישן, והמחיר שהן משלמות על זה שהן עזבו מקום עבודה ובאו לכאן. אני קיבלתי עכשיו אישור עבודה, אבל אין לי את הקשרים שיש לי בארץ לחברה האזרחית. אני מסתכלת סביבי על עורכות דין, רואות חשבון, נשים שבארץ ידעו מה הן עושות, והן הגיעו לכאן, ואולי הן לא חייבות לעבוד בשביל הכסף, אבל כן בשביל תחושת המשמעות. חלק מהנשים הללו ממציאות את עצמן מחדש, וזה אחלה, וחלק נשארות במקום מאוד מתוסכל. הפער הזה בין חוויית ההתקדמות ותחושת המימוש של בן הזוג – שאני שמחה בשבילו – לבין זה שריכזתי מאבקים שלמים בארץ, ואני יודעת מה זה תחושת מימוש, ועובר עוד יום ואני אומרת לעצמי: ׳רגע, מה עשיתי היום?׳… באמת התרגלתי לכך שב-20 השנים האחרונות יכולתי להגיד כמעט על כל יום, שעשיתי בו משהו כדי להפוך את החברה הישראלית לקצת יותר טובה, וכאן עוברים ימים שלמים ואני… אמא. אין לי עדיין מחשבה מה לעשות עם זה, אבל זה כן משהו שצריך יותר לתת עליו את הדעת. לא מספיק הבנו איזה מחיר נפשי כבד זה יגרום לי. בשקלול המשפחתי המחיר שווה את זה, אבל הוא יותר גדול ממה שחשבתי״.

איפה אתם בעוד חמש שנים?

יעל ותומר: ״בארץ!״

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

שיחת חו"לין עם משפחת אורן-חסין

שיחת חו"לין עם משפחת אורן-חסין

מי אנחנו? דרור (41), מארק (42), איתן (4), אביגיל (2), נעמי (2) והכלבים ג׳ייסון (4) ובלנקו (1)

היכן גרים? מאונטיין ויו

כמה שנים בעמק? "הגענו לפני כמעט 10 שנים בעקבות לימודי ה-MBA של דרור בסטנפורד. באנו בלי הגדרת זמן וכבר אז פעלנו תחת המוטו שמלווה אותנו עד היום שהוא שאנחנו מחליטים שלא להחליט. התמקמנו במנלו פארק, בגלל הקירבה לסטנפורד ולעבודה של מארק בחברת פלימוס (כיום Bluesnap). כעבור כשנתיים חיפשנו מקום קצת יותר חי ולכן עברנו לאזור הדאון טאון של מאונטיין ויו, מרחק הליכה מרחוב קסטרו. מאחר שהגענו מתל אביב די היינו בשוק מהחיים המנומנמים כאן, אבל על אף השוק ההתחלתי ההתאקלמות הייתה נעימה, מסקרנת, מחזקת וגם מלאת געגועים למשפחות".

מהיכן אתם במקור? "דרור נולד וגדל בראשון לציון ומארק נולד בבת ים ובגיל 17 עבר לראשון גם כן. באופן משעשע הבתים של ההורים שלנו היו במרחק אווירי של 100 מטר האחד מן השני אבל מעולם לא היכרנו. ב-2003 בזמן ששנינו גרנו בתל אביב, הכרנו ומאז אנחנו יחד. לפני כחמש שנים נישאנו בניו יורק, זה היה בזמן שבקליפורניה נישואים חד מיניים לא היו חוקיים, אולם מאז החוק השתנה וכיום ניתן להתחתן גם כאן".

למה הכי מתגעגעים בישראל? "מעבר לתשובה הברורה שהיא המשפחה, לנו ולילדים חסרה בעיקר סביבה של אחיינים שבישראל היא מאוד נעימה ומחבקת. לגבי ההורים, אנחנו מרגישים שהשהייה שלנו כאן דווקא חיזקה את הקשר ואיפשרה לנו לבלות איתם זמן איכות הרבה יותר גדול מאשר התאפשר לנו בארץ. בביקורים שלהם כאן אנחנו גרים איתם באותו הבית, מטיילים במקומות מדהימים וצוברים חוויות שלא בטוח שהיינו זוכים לעשות איתם אם היינו חיים בישראל. עם ההורים של דרור עשינו קרוז באלסקה, עם ההורים של מארק טיילנו במקסיקו וזה נטו זמן איכות ורגעים שניקח איתנו כל החיים. מבחינתנו, זה לעלות רובד אחד נוסף ביחסים עם ההורים".

העיסוקים שלנו- "לפני המעבר, דרור עבד בתור מנהל מוצר בחברת NICE. לאחר סיום התואר בסטנפורד עבד בתור Executive Director ב-SRI Ventures, המקום שהמציא את סירי (לפני שאפל רכשה אותה) ועכשיו הוא מייסד שותף ומנהל את תחום המוצר ב-Kasisto, חברה שבונה בוטים ועובדת עם בנקים גדולים כמו Wells Fargo ו-Mastercard.

מארק היה המנכ״ל של סוכנות דיגיטל מבית פובליסיס בישראל, משם הצטרף לחברת פלימוס ושימש כסמנכ״ל לקוחות. בהמשך הצטרף לחברת Tipalti כדי להקים את המשרד בפאלו אלטו, ולפני שנתיים חזר לתחום הדיגיטל בתור CRO בחברת GDMgroup בה הוא עובד כיום.

הילדים- איתן, אביגיל ונעמי באו לעולם באמצעות פונדקאית שגרה במרחק נסיעה של שעתיים מאתנו. במשך די הרבה זמן חיפשנו פונדקאית עד שמצאנו את האחת שהתחברנו אליה, היא מקסימה, אשת משפחה עם שלושה ילדים משלה ואנחנו משתדלים לשמור איתה על קשר טוב, להיפגש אחת לכמה זמן ולשלוח לה תמונות ועדכונים. הרעיון של להביא לעולם ילדים משלנו התבשל במשך תקופה ואחרי שנפגשנו עם זוג ישראלים שעבר את התהליך, הבנו דרכו שכל תהליך הפונדקאות לא כזה מורכב כמו שחשבנו, זה נגיש ואפשרי ולא צריך לנסוע להודו או לנפאל כדי לעשות את זה. התהליך עצמו היה מאוד נעים כי ליווינו את הפונדקאית לכל הבדיקות והיינו מעורבים בכל שלבי ההריון.

החיים עם שלושה ילדים בהפרשים כאלה קטנים הם די אינטנסיביים בייחוד ששנינו עובדים במשרות מלאות עם נסיעות מרובות. לשלושת הילדים הייתה נני עד גיל שנה וחצי וכיום היא אתנו ברבע משרה ועוזרת לנו מתי שצריך. גם ההורים מגיעים בין פעם לפעמיים בשנה לחודש כך שלא חסרה לנו עזרה.

הילדים הולכים לגן Wonder Years במאונטיין ויו. אין ספק שהעובדה ששלושתם באותו הגן (אמנם בקבוצות שונות) מספקת הרבה רגעי בידור למי שרואה את השבט מגיע לגן או יוצא הביתה. איתן מאוד אוהב מכוניות ובנייה בלגו, אביגיל יותר בקטע של בובות ושמלות ונעמי עוד תהיה אתלטית גדולה".

טיול משפחתי מומלץ- "את קוסטה ריקה מאוד אהבנו בגלל הטבע (למרות שנרשמו כמה נשיכות של איגואנות…) ובכלל הילדים אוהבים כל טיול שכולל בריכות והשתכשכות במים. את סופי השבוע אנחנו מעבירים עם הילדים בדרך כלל ביציאה לפארקים ליד הבית ובמשחקיות כמו Billy Beez בסן חוזה או The Little Gym במאונטיין ויו. אנחנו משתדלים לנסוע לפחות פעם בשנה לחופשה גדולה. השנה, בנוסף לקוסטה ריקה יצא לנו להיות גם בפאלם ספרינגס שהיה מאוד יפה. כשהיינו נטולי ילדים היינו מטיילים הרבה יותר, מאוד אהבנו לנסוע לנאפה, לסונומה ולסן דייגו אבל עכשיו כל נסיעה היא הפקה אז התדירות נמוכה יותר".

מסעדה מועדפת- אנחנו משתדלים לקחת את הילדים שלנו לכל סוגי המסעדות כדי שכבר מגיל צעיר ייפתחו לטעמים חדשים ולא יתרגלו רק לפסטה וצ'יפס. כמעט בכל סופ״ש כל המשפחה יוצאת לאכול יחד בחוץ, אנחנו מאוד אוהבים את Passage to India במאונטיין ויו וכשאנחנו ללא הילדים אנחנו אוהבים מסעדות טאפאס כמו Cascal.

טיפ לחדשים בעמק- "שמרו על עצמכם ועל מי שאתם. נורא קל להישאב ל״מירוץ״ ולאבד פרופורציות".

מה אתם אוהבים בארה"ב יותר ומה פחות? דרור: "אני אוהב את ההזדמנויות הבלתי מוגבלות כשזה מגיע לטכנולוגיה. את הטבע, את היכולת לקחת את האוטו ולנסוע למקומות מדהימים במרחק של מספר שעות נסיעה בודדות ואת הגיוון האנושי והתרבותי. פחות אוהב את המרחק מישראל ומהמשפחה".

מארק: "אני אוהב את תחושת החופש והשיוויון, את מזג האוויר ואת הכיוון האנושי שהילדים שלנו נחשפים אליו. פחות אוהב את ה״ללכת מסביב״ במקום להגיד דברים כמו שהם".

איפה אתם בעוד 5 שנים? "שאלה טובה… הילדים כבר יהיו הרבה יותר גדולים ונוכל לטייל איתם הרבה יותר. מקווים שמבחינה מקצועית נמשיך לרדוף ולהגשים את החלומות שלנו. חווית המעבר לקליפורניה היתה מהנה מאוד אז כשהילדים יהיו יותר גדולים אנחנו לא פוסלים לעבור למקום קסום וחדש אחר…".

* רוצים להשתתף במדור? כתבו לנו ל-sackerman@paloaltojcc.org

שיחת חו"לין עם משפחת קריספין

krispin

מי אנחנו? יוסי (56), ענת (52), סיון (31), קרן (28) ומאיה (14)

היכן גרים? קופרטינו

כמה שנים בעמק? 21 שנה

מהיכן במקור? ענת ויוסי גדלו בירושלים, שם גם נולדו שתי בנותיהם הגדולות, סיון וקרן. הם התגוררו בשכונת רמות ורגע אחרי שרכשו דירה ועברו להתגורר בשכונת פסגת זאב, קיבלו שיחת טלפון חשובה שהביאה לתפנית בעלילה. היה זה שלמה רכיב, נשיא טריון, שהציע ליוסי משרת מהנדס בעמק הסיליקון. "הקשבתי לשיחה ומהתגובות של יוסי לא הבנתי תחילה במה מדובר", נזכרת ענת, "שמעתי את יוסי אומר 'אין סיכוי', 'ענת לא תעזוב את העבודה' ורק כשהרמתי את השפופרת בצד השני הבנתי שהוא מציע לו עבודה בארה"ב. מבלי לחשוב פעמיים, הצטרפתי לשיחה ואמרתי לשלמה שאני וה-HR כבר נסגור את כל העניינים ושתוך שבועיים יוסי יגיע אליו לארה"ב. וכך היה, יוסי טס בלעדינו להתחיל לעבוד, ובנתיים אני דאגתי לקפל את כל החיים שלנו בארץ. זמן לא רב אחרי שנחת, יוסי לא התחבר לחיים כאן, לא לאוכל, לא למנטליות והחליט שהמקום לא בשבילו. בהתחלה ולאחר הנחיתה, הוא התגורר בבית מלון בסנטה קלרה והרגיש די בודד אחרי שעות העבודה ובסופי שבוע. באותה תקופה האינטרנט היה בחיתוליו, לא היו שיחות וידאו חינמיות והתקשורת היחידה עם משפחתו בארץ הייתה פעמיים ביום באמצעות הטלפון. הבנתי שיוסי בודד ולכן התקשרתי לשלמה, הבוס שלו, והצעתי לו להטיס אותי לארה"ב לשבועיים להצטרף אל יוסי ולארח לו לחברה. ברגע שהגעתי לכאן, שכרנו לנו דירה בקומפלקס, מילאתי את המקרר בכל טוב, יצאנו לאכול במסעדות טובות ולאט לאט יוסי אף הוא החל מתחבר ל"חיים כאן".

על הנחיתה כאן- "החודשים הראשונים כאן היו כייפים מאוד", נזכרת ענת, "גרנו בקומפלקס מפנק, הגיעו אלינו הרבה מבקרים מהארץ, אבל כעבור ארבעה חודשים הרגשתי שאני רוצה לחזור לארץ. לא היה לי אישור עבודה, טיפסתי על הקירות ורק אז עיכלתי את מה שעשיתי. עזבתי עבודה מאוד מספקת בארץ, ניהלתי את לשכתו של שר האוצר ולפני המעבר עבדתי כמנהלת הלשכה של נשיא הבונדס בירושלים במסגרתה ליוויתי משלחות של הבונדס מכל העולם בביקורן בארץ. באותה תקופה היו מעט ישראלים בעמק ורובם היו מבוגרים מאיתנו, הרגשתי שאם כל יום אני אלך לשופינג או לבית קפה עם חברות אני פשוט אתמוטט. ואז באחד הימים קיבלתי טלפון מבחורה ממשרד התמ"ת שהזמינה אותי לפגישה עם מומי שלו, הקונסול הכלכלי דאז. למחרת הגעתי לפגישה, הכימיה הייתה מדהימה ומיד התחלתי לעבוד. חלקנו את המשרד עם ה-Bird, שהייתה אחראית ליחסי המסחר בין ישראל לארה"ב ועבדנו איתם בשיתוף פעולה פורה. הגדלנו את ה"דטה בייס" מ-200 חברות ל-3000 תוך שנה וההצלחה הייתה גדולה".

כיצד נראה העמק לפני 21 שנה? כשהגענו היו מעט מאוד משפחות ישראליות כאן, לא היה פייסבוק, לא פלאפל סטופ ולא ICC. לא היו הרבה אירועים כמו שיש היום, אבל פנינה קליין שהקימה את ארגון 'הדסה' בעמק, הפיחה בו חיים. אני ביחד עם צוות נאמן נוסף עוזרנו לה לארגן הרצאות ומסיבות כאן שכל הכנסותיהן עברו לחיילים משוחררים, לתלמידים בסיכון, מחקרים בהדסה ועוד. ב-2002 מוניתי לנשיאה של הארגון, צירפתי אליו הרבה חברות והצלחנו לגייס הרבה כסף דרך האירועים הרבים שעשינו כאן.

גם שוק הנדל"ן לא היה בוער כמו שהוא היום. כשנה וחצי אחרי המעבר רכשנו בית בקופרטינו אשר הוצע ב-418 אלף דולר ומאחר והיינו היחידים ששמו offer על הבית, קיבלנו אותו מבלי להתאמץ ועוד במחיר נמוך יותר שעמד, על 398 אלף דולר.

העיסוקים שלנו- כשנתיים וחצי אחרי שעבדה בקונסוליה הכלכלית של ישראל בעמק, עברה ענת ל-Netformx, שם שימשה כמנהלת המשרד. כשהבינה שאין בחברה מנהל כוח אדם, היא ביקשה מהמנהל שלה לממן לה את הלימודים על מנת שהיא תתפקד כמנהלת כוח האדם בחברה. בסיום הלימודים היא התמנתה למנהלת ה-HR של החברה, באותה תקופה החברה הייתה בצמיחה וגדלה מ-12 עובדים ל-65 עובדים. כעבור כשלוש שנים  יצאה ענת לקורס נוסף Notary Public ומאז, היא משמשת כנוטריונית. היא מתרגמת מסמכים, משמשת כמתורגמנית בבתי חולים, בבתי משפט ועוד.

יוסי הגיע לעמק דרך חברת טריון, כ-4 שנים לאחר המעבר החברה הונפקה ויוסי המשיך לעבוד בה כ-6 שנים נוספות. כיום הוא עובד בקוואלקום מזה 4 שנים.

על הילדים- סיון היא מעצבת בגדי ים ומתגוררת בלוס אנג'לס, קרן היא DPT (Doctor of Physical Therapy), היא עובדת בבית חולים בסן דייגו ובקרוב אמורה להתחתן ומאיה הקטנה, היא תלמידת תיכון בקופרטינו היי סקול, היא מתנהגת כמו ישראלית לכל דבר, מדברת בח' וע', קוראת וכותבת בעברית כאילו נולדה בישראל.

טיול מומלץ- טיול מיוחד שייחרט לנו בזיכרון הוא הטיול לאלסקה. הנופים בה מדהימים והאטרקציות רבות ומגוונות. אנחנו אוהבים גם את לאס וגאס ואת מקסיקו ומאוד רוצים לבקר בקרוב בקוסטה ריקה.

מסעדה אהובה- מאוד אוהבים את By-Th'-Bucket, מסעדה איטלקית טובה בסנטה קלרה  ואת Harumi Sushi בקופרטינו. "יוסי הוא שף בלי תעודות", אומרת ענת, "הגינה היא אהבת חייו, הוא מגדל בה ירקות ופירות ומבשל מהם מטעמים. יש לנו גם שתי תרנגולות בחצר שבנינו להן לול וכל יום הן מטילות לנו שתי ביצים".

איפה אתם בעוד 5 שנים? "אני קשורה לישראל באינפוזיה", אומרת ענת, "גם אחרי 21 שנה כאן אני מאזינה רק למוסיקה ישראלית באוטו וצופה בערוץ הישראלי בטלוויזיה אשר פתוח באופן קבוע. יש לנו הרבה חברים אמריקאים, אבל אנחנו עדיין מעדיפים ומרגישים יותר בנוח עם הישראלים. באנו לשנתיים וכל השנים הייתה לי המחשבה לחזור… גם היום,  אבל ישראל שעזבנו היא לא אותה ישראל של היום ויכול להיות שיהיה קשה לחזור אליה".

שיחת חו"לין עם משפחת קולביץ

שיחת חו"לין עם משפחת קולביץ

efrat

מי אנחנו? מירון (36), אפרת (35), יונתן (5.5) ומאיה (3)

היכן גרים? סאניוויל

כמה שנים בעמק? שנה וחצי.

מהיכן במקור? אפרת ומירון נולדו וגדלו בתל אביב ולמעשה לא יצאו מגבולות העיר עד שעשו את הרילוקיישן הראשון שלהם לברלין. "כשעברנו לעמק החלטנו להתמקם במאונטיין וויו. אני זוכרת שבביקור המקדים נסענו באוטו עם המתווך ואמרתי לו ששום איזור לא רועש מספיק בשבילי", נזכרת אפרת, "אפילו את רחוב קסטרו הוא התקשה למכור לי אבל בסוף הבנו שזה הדבר הכי קרוב לדיזנגוף שנקבל 🙂 מאד אהבנו את האיזור אבל את ההוצאות הגבוהות על שכירות אהבנו פחות, לקח לנו זמן להתרגל לזה אחרי מגורים של שלוש שנים בברלין בהן  חיינו באיכות חיים גבוהה מבלי להוציא יותר מידי כסף ולכן כעבור שנה הגענו למסקנה שהגיע הזמן לעבור לבית משלנו… לפני כמה חודשים קנינו בית בסאניוויל ואנחנו מאד מאושרים עם ההחלטה.

העיסוקים שלנו- אפרת, שאולי מוכרת לחלקכם מהקונצרטים של "אופרה למשפחות" המתקיימים ב-OFJCC, חיה את עולם המוסיקה כבר מגיל 4. היא החלה בשיעורי טרום כלי בקונסרבטוריון בתל אביב ובגיל 6 החלה ללמוד פסנתר. את האהבה שלה לפסנתר ולמוסיקה בכלל היא חבה למורה שלה לפסנתר אשר לימדה אותה במשך 14 שנה והקשר ביניהן, לדבריה, היה כמו של אמא ובת.

את הבגרות שלה בתיכון עירוני א' היא עשתה במוסיקה ובצבא שירתה בתזמורת צה"ל. את התואר הראשון שלה עשתה באקדמיה למוסיקה במגמת פסנתר סולו ואת התואר השני בהדרכת זמרים ומוסיקה קאמרית.

מפגש מקרי במסדרונות הקונסרבטוריון במהלך התואר השני הוביל אותה לנגן בסדנת האופרה של ג'ואן דורנמן וכך החלה לפתח את מקצוע הקורפטיציה שזהו אימון וליווי זמרים באופרה. היא עבדה באופרה הישראלית, ניגנה בהמון הפקות בארץ ובאינספור קונצרטים עד שבשלב מסויים הרגישה תחושת מיצוי ורצון להתפתח בחו"ל. מאחר שבברלין יש קהילה גדולה של מוסיקאים (וגם אח שלה מתגורר שם כ-12 שנה ומנגן ככנר באופרה של ברלין בניהולו המוסיקלי של דניאל בארנבוים), סימנה אותה אפרת כיעד למעבר.

באותה תקופה עבד מירון במחלקת ה-Risk שבפייפאל, והרעיון לעבור לברלין לא הלהיב אותו במיוחד, מה גם שהוא לא האמין שהוא יוכל להמשיך ולעבוד שם בחברה. אולם, באופן מפתיע הוא הצליח לקבל הצעה שמצאה חן בעיניו וכך, ללא יותר מידי הכנות מוקדמות, עברו עם יונתן בן השנה לברלין הקפואה, מירון עבר למחלקת ה-Product שבפייפאל ואפרת החלה לפתח את עצמה בתחום האופרה. היא עבדה עם זמרים מבתי האופרה של ברלין והופיע בקביעות ברחבי גרמניה בתוכנית שכונתה ״ברלין-תל אביב״, בנוסף היא פיתחה את התוכנית Opera For Families  בהשראת פעילויות החינוך שהייתה עושה עם האופרה ברחבי הארץ. "התוכנית התגבשה מתוך צורך 'אגואיסטי' שלי לתת לילדי אפשרות להנות מקונצרטים בעצם מהיום שנולדו", מספרת אפרת, "רוב מופעי האופרה דורשים ישיבה מסודרת בשקט בכיסא והם לאו דווקא מתאימים לגיל הרך. ב'אופרה למשפחות' אנחנו פונים אפילו לילדים בני שנתיים, לא מדברים במילים גבוהות מידי והכל בגובה העיניים. התוכנית זכתה להצלחה גדולה בברלין, הופענו בגני ילדים, בקהילה היהודית ובשפיל-קפה שהם בתי קפה-משחקיות לילדים.

efrat levyהחיים בברלין היו לדבריהם מדהימים אבל קשה היה להם לשאת את מזג האוויר הקר. תוך שהם שוקלים את צעדיהם הלאה, קיבל מירון הצעת עבודה בקליפורניה והדילמה האם לעבור לכאן או לא הייתה גדולה. אפרת חששה מאוד וראתה את המעבר לכאן כאקורד סיום הקריירה המוסיקלית שלה. היא כבר החלה לחשוב על כיוונים חדשים בהם תוכל לעבוד, על תחומים אחרים אותם תילמד, אך עם הנחיתה כאן השתנו תוכניותיה, או ליתר דיוק התמזל מזלה, והיא הכירה זמרת אופרה מדהימה בשם רונית וידמן שמופיעה בכל ה-venues הגדולים בארה"ב. אפרת שיתפה אותה ברעיון להפוך את המקום ל״עמק האופרה״ ומאז הן יוצרות יחד תוכניות איכותיות וביניהן "אופרה למשפחות" שיתחיל בקרוב עונה שנייה ב-OFJCC, האופרה ״הדיבוק״ מאת עופר בן-אמוץ ובנוסף משמשת אפרת כמנהלת הפדגוגית בבית ספר לאומנויות הבמה אשר נפתח ב-OFJCC לפני כשנה וחצי  בו היא שואפת לטפח דור צעיר של אוהבי מוסיקה ובמה באמצעות  שיעורי מוסיקה, ריקוד, פיתוח קול וכדומה.

על הילדים- "יונתן נולד בישראל ובגיל שנה עבר לברלין שם למד בגן דו לשוני (גרמנית ואנגלית) ולכן כשהגענו לכאן לא הייתה לו בעיה עם האנגלית", מספרת אפרת, "מאוד ניסינו לשמר את הגרמנית ואפילו שמנו לו באוטו ספרי אודיו בגרמנית, אך הוא די שכח את השפה. כיום הוא לומד בקינדרגרדן בווסט ואלי, לאחרונה התחלתי ללמד אותו פסנתר והוא גם הולך לחוג קראטה.

מאיה הולכת לגן CCLC שבלוס אלטוס, היא פרפורמרית בנשמה וכבר בגיל שנה היא שרה את חליל הקסם בצורה מדהימה. גם היום היא שרה את כל שירי הנסיכות של דיסני ברמה שמפתיעה לגילה, אך למרות הכישרון הגדול, אם זה תלוי בי, אני אעשה הכל כדי שלא תהיה זמרת אופרה. זה מקצוע אכזרי ותובעני והייתי מעדיפה שתהיה לשניהם עבודה מסודרת עם עתיד בטוח, הרי בשביל זה הגענו לסיליקון ואלי" 🙂

טיול מומלץ- אנחנו מאוד אוהבים לטייל, אבל מאז שנולדו הילדים אנחנו מעדיפים טיולי בטן גב, בלי הליכות רגליות ארוכות מידי. נהנינו מאוד בהוואי ואם לטייל ביעד קרוב יותר, אז אנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחוף ב-Half Moon Bay.

מסעדה אהובה- אנחנו לא מחובבי הבשר ובכל זאת האהובה עלינו היא לוס אלטוס גריל.

טיפ לחדשים בעמק-  מאחר שאנחנו כבר מנוסים במעברים, הטיפ שלנו תקף לכל מי שעושה רילוקיישן- להאמין בעצמך וביכולת של הילדים להסתגל, להאמין שאפשר ליצור יש מאין ולא לפחד מהחדש והלא מוכר.

איפה אתם בעוד 5 שנים? בעזרת השם עם אזרחות.