חוזרים לארץ! נפרדים ממשפחות יקרות ששבות לישראל

חוזרים לארץ! נפרדים ממשפחות יקרות ששבות לישראל

מאת: שלומית סאם-אקרמן

הקיץ הגיע ועוד גל של פרידות מלווה אותו. לא ברור אם זו הקורונה או גל געגועים ששטף את קהילתינו אבל נראה שהקיץ נאלץ להיפרד מהרבה משפחות יקרות מהקהילה. אז דיברנו עם ארבע מהן – משפחת לנד, משפחת לכיש, משפחת צ'צ'יק-שריר ומשפחת נח, שמספרות על הסיבות לחזרה, על הדברים שאהבו ולא אהבו בארה"ב, על הדברים שיקחו איתם מכאן ועל המקום שבחרו לגור בו בארץ.

משפחת לכיש

מי אנחנו? זיו (44), נטע (43), אור (11), קורן (8), תמיר (6).

כמה שנים אתם גרים בארה״ב? אנחנו חיים באיזור המפרץ כ-5 שנים. בשנה הראשונה גרנו בבלמונט, ובארבע השנים האחרונות גרים בפוסטר סיטי.

במה עסקתם כאן ואיפה תעבדו בישראל? זיו עובד כסניור פרודקט מנג'ר בחברת Imperva, ושם גם ימשיך לעבוד בישראל. נטע עובדת כמורה לעברית ודרמה בעברית בבית הספר וורניק שבפוסטר סיטי, וכמנחת קבוצת תיאטרון הפלייבק "הינשופים". בישראל נטע חוזרת לקבוצת תיאטרון הפלייבק "קרטושקס" אותה עזבה לפני חמש שנים, והשאר עוד לא ידוע…

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? למרות ששנינו מגבעתיים במקור ושם גם גרנו לפני המעבר לארה"ב, החלטנו לגור אחרי החזרה לארץ בשכונת "פסגת אונו" שבקרית אונו. בחרנו את היעד הזה כיון שהשכונה בנויה באופן קהילתי, רחוב בצורת U סביב פארק גדול, עם בית ספר טוב וקאנטרי קלאב עשיר בפעילויות בתוך השכונה. אנחנו מקווים ומצפים להתערות בחיי החברה והתרבות של השכונה.

מה למדתם או מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? למדנו הרבה בשהייתנו כאן. הדבר העיקרי הוא שהעולם הוא גדול, רב תרבויות ורבדים. למדנו שאפשר תמיד להתחיל מחדש ולהמציא הכל מהתחלה, ושכל מה שעשית בעבר הופך לחלק ממי שאתה בלי קשר להיכן תהיה ומה תעשה. למדנו שהחיים דינאמיים, ולמדנו איך להיות דינאמיים בעצמינו יחד עם הנוף והתרבות המשתנים.

למדנו להתגעגע למשפחה ולדבר בסקייפ וזום. למדנו לטייל ולנסוע על פני שעות ומרחבים. למדנו מה זה להיות מהגרים, מה זה להבין את המילים, אבל לא להבין מה עומד מאחורי המילים ולאט לאט למדנו לדבר ולחשוב בתרבות אחרת. למדנו לקנות אונליין ולחיות עם גראז' וחצר. למדנו לשתות מים מהברז, לאכול סושי טוב, למדנו על כל סוגי הפרפוצ'ינו ושאין דבר כזה יותר מידי סוכר. למדנו לא לדעת. למדנו ללמוד. למדנו להרגיש חופשיים ולהינות מהחיים. למדנו על חברים טובים שלא רוצים לעזוב. למדנו אחד על השני, על עצמינו, על החלטות. למדנו על playdate ו- sleepover, ועל טרמוס לארוחת צהריים.

הכל אנחנו לוקחים איתנו, גם מה שנשאר מאחור. ואם נהיה מנומסים יותר? ימים יגידו…

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה״ב? ה-Structure כאן הוא מעורר השתאות ומושרש בכל תחומי החיים. לפעמים זה הדבר שהכי אהבנו והערכנו, ולפעמים חוסר הגמישות, חוסר החשיבה העצמאית וחוסר הראייה האישית היו הדבר שהכי לא אהבנו. אהבנו את הטבע ואת המרחב, אהבנו את החברים שרכשנו ואת הקהילה הישראלית החמה.

מדוע אתם חוזרים לארץ? מראש תכננו רילוקיישן לכמה שנים, כך שהחזרה תמיד הייתה אופציה שמחכה לקרות. היו כמה שיקולים לחזור בתזמון הזה והגיל היה אחד השיקולים העיקריים. הבנים שלנו עדיין צעירים מספיק כדי לחוות את השינוי העצום בחזרה לישראל יחסית בקלות, הבת שלנו תיכנס לכיתה ו', כך שתהיה לה שנה של הסתגלות לפני הקפיצה הגדולה לחטיבת הביניים, ההורים שלנו ממש לא נהיים צעירים יותר ואנחנו בעצמינו, אם אנחנו רוצים שוב להתחיל מחדש בישראל אז עדיף לחזור לישראל כשאנחנו עדיין רלוונטיים ופעילים בשוק העבודה.

משפחת נח

מי אנחנו? משה (45) ליאת (43) איתי (15.5) אופיר (10.5) שחר (8.5)

כמה שנים בארה"ב? הגענו לעמק לפני כ-6 שנים ובחרנו להתמקם בסאניוויל בלב ״הקיבוץ״ ואנו שמחים על כך. יש לנו פה קהילה מדהימה, הכרנו חברים שהפכו למשפחה, חלקם עדיין כאן וחלקם כבר חזרו לישראל,החוויות המשותפות, ערבי שישי, החגים והדאגה הדדית הפכו את הקשר לעמוק, אמיתי ומשפחתי ואנחנו יודעים שזכינו בחברים לחיים.

העיסוקים שלנו- ההגעה לפה היתה בעקבות רכישת הסטארט אפ Wilocity שמשה עבד בו. החברה נרכשה ע״י Qualcomm ומשה הגיע לנהל את קבוצת הפיתוח.

לאחר 4 שנים בחברה עזב משה את Qualcomm והצטרף לסטארט אפ שנקרא Skylo, שם הוא משמש כ-VP Engineering בשנתיים האחרונות.

עם החזרה לישראל יפתח משה את מרכז הפיתוח של Skylo כחלק מאסטרטגיה לחזק את הזיקה לישראל וגיוס טאלנטים בישראל.

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? אנו חוזרים לגור ביקנעם עלית, העיר שהתגוררנו בה לפני המעבר לפה. החזרה למוכר והידוע היא חלק ממכלול השיקולים שלקחנו בחשבון על מנת לרכך את הנחיתה וההתאקלמות ולא לעשות שינוי כפול של חזרה למקום חדש לחלוטין.

אנחנו מודעים למצב שלא הכל נשאר אותו הדבר, לא המקום ולא אנחנו :), אך יש לנו שם משפחה וחברים שמתרגשים כמונו מהחזרה ומקיפים אותנו ודואגים לנו כבר מעכשיו.

מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, חווינו המון חוויות, טיילנו, למדנו, נחשפנו, הכרנו, נקשרנו ונהננו מכל רגע. במיוחד למדנו להעריך את הזמן הפנוי, את זמן המשפחה והחברים וההזדמנויות הרבות לטיולים. הילדים נחשפו לתרבויות שונות, יצרו חברויות מגוונות וזכו בשפת אם נוספת. אנו ניקח איתנו את הזכרונות, החוויות, החברויות, ומהו איזון נכון בין פנאי לעבודה.

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה"ב? המקום פה מלא באנשים נפלאים ואכן זכינו בחברויות שימשיכו איתנו הלאה. אהבנו פה את הזמינות של כל דבר (Amazon, Costco) וכמובן את רמת את רמת השירות. מה שיותר הקשה עלינו זו תחושת חוסר השייכות והידיעה שהמקום הוא לא ״שלנו״, המרחק מהמשפחה המורחבת והתחלופה הגבוהה של החברים יצרה תחושת חוסר יציבות והשפיעה על הרגשת השייכות למקום. בנוסף, חוסר היכולת לצאת מהקופסא בכול הקשור לבקשה מיוחדת שהיא מחוץ לנוהל היא גם משהו שפחות התחברנו אליו כאן.

מדוע אתם חוזרים לארץ? עם ההגעה לכאן תמיד היה ברור לנו ולילדים שהשהייה פה היא זמנית, שאנחנו באים לחוויה של כמה שנים ובסופה חוזרים הביתה לישראל. ואכן, הרגע הנכון מבחינתנו הגיע, איתי בננו הבכור יעלה לכיתה י׳ וחשוב לנו שהוא ילמד בתיכון בישראל ומשם ימשיך לשרת בצבא.

תודה על הזכות שניתנה לנו להיות חלק מקהילה כה נפלאה, מיוחדת ומגובשת, עם ערבות הדדית ודאגה תמידית לאחר. פרק מיוחד בחיינו הסתיים ופנינו לפרק חדש בחיי המשפחה.

משפחת לנד

מי אנחנו? יואב, עינת, ליה (18), רומי (14) ועילאי (9)

כמה שנים גרתם בארה״ב? בסך הכל 15 שנה, מתוכן 8 שנים ברדמונד וושינגטון (ליד סיאטל) ו-7 שנים בעמק הסילקון, קליפורניה.

במה עסקתם כאן ואיפה תעבדו בישראל? עברנו לארה"ב בעקבות עבודתו של יואב במייקרוסופט, שם עבד כ-17 שנים. בארץ, התחיל לעבוד ב-AWS (הקלאוד של אמזון). עינת עבדה במשך 3 שנים ב-Wondermall וכ-3.5 שנים כמנהלת משאבי אנוש ב-JFrog בסניף בסאניוול. בארץ, אחרי ההתאקלמות של כולם תתחיל לחפש עבודה.

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? נחתנו בישראל לפני כשלושה שבועות ושכרנו דירה במגדל מעל TLV לתקופה הראשונה מתוך כוונה ליהנות מתל אביב עד שנתמקם. לאחר מכן נעבור לרמת השרון.

מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? למדנו להיות משפחה שהיא יחידה אחת, בה דואגים אחד לשני כי אין את המשפחה המורחבת שעוזרת. למדנו שכדי שהילדים ידברו עברית טובה זה תלוי רק בנו, ממש הכרחנו את הילדים לדבר בבית רק עברית, ובזכות זה יש להם היום עברית מצויינת.

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה״ב? אהבנו שהכל היה קל ורגוע, שמבחינה כלכלית יש אפשרויות לחיות חיים שלווים, לטייל וליהנות. האנשים בעמק הסילקון זה משהו מיוחד שאין כמותו. בזכות כל הפעילויות והאירועים יצא לנו להכיר המון אנשים ובזכות העשייה של כולם יש רצון לתת ולתרום לקהילה. יואב התנדב וניהל את כוכב נולד ועינת הקימה את ארגון מעגלים ICC שעוזר בדסקרטיות לאנשים בקהילה וכרגע מנוהל על ידי צוות נפלא.

מה שלא אהבנו זה שלקבוע פליידייט לילד זו משימה בלתי אפשרית, פעם כתבה לי אמא אמריקאית טקסט מתפתל שבעצם אמר שקשה לה עם הספונטניות שלי;) בגלל זה הקמנו ״חבורה״ של בנים ישראלים באיזור והיינו נפגשים אחת לשבועיים.

מהי סיבת החזרה? ליה שלנו בחרה ללכת למכינה קדם צבאית ולמרות שלא חשבנו על חזרה קודם, פתאום הבנו שזו הזדמנות לעשות שינוי. במשך כל השהות שלנו בארה"ב היא הלכה לצופים ורכשה שם חוויות וחברים לחיים ולצופים יש חלק גדול באהבה שלה לארץ ובבחירה שלה ללכת למכינה. גם העובדה שרומי סיימה חטיבה ותתחיל תיכון התאימה מבחינת תזמון החזרה וכמובן המשפחה בארץ שמתבגרת וקשה שאנחנו לא לידם.

מן הרגע הראשון שהחלטנו לחזור, הכל התגלגל מהר. מזל שהתחושה הזו, שהגיע הזמן לחזור הביתה, היתה לשנינו ביחד באותו הזמן. לבנות מאוד קשה עם העזיבה, אבל אנחנו מקווים שהחברים החדשים יקלו קצת על הגעגועים לחיים שהשאירו מאחור.

משפחת צ'צ'יק-שריר

מי אנחנו? אמנון, מאיה, רונה (14.5), איתי (13), טליה (10) ולונה הכלבה בת שנה וחצי.

כמה שנים אתם גרים בארה״ב? אנחנו 8 שנים כאן. הגענו לברלינגיים ואחרי שנתיים עברנו לפוסטר סיטי.

במה עסקתם כאן ואיפה תעבדו בישראל? הגענו לפוסט דוקטרט של אמנון ב-UCSF ומאיה יועצת ארגונית עצמאית.

אמנון יעבוד במחקר בהדסה עין-כרם ומאיה תמשיך לעסוק בחלק מתהליכי הייעוץ ובטווח הארוך יותר מחכה להפתעות שבדרך.

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? לפני המעבר לארה"ב גרנו ברמת חן (רמת גן), שכונה קהילתית נעימה שאמנון גם גדל בה ואליה אנחנו גם רוצים לחזור. אולם, עדיין ישנה התלבטות לאור הנסיעה של אמנון לירושלים מידי יום.

מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? לוקחים אתנו קהילה תומכת ומוערבת (גם אמריקאית), נהננו מוורניק, בית ספר מיוחד עם חינוך אחר ממה שהכרנו וחווינו יהדות כתרבות שעצבה את הזהות שלנו.

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה״ב? נהננו מאוד מסופי השבוע הארוכים, ממזג האויר, מהאפשרויות האין סופיות לטיולים, מקשרים מיוחדים עם אנשים שונים, ממעורבות קהילתית ומהזדמנות להתפתחות מקצועית. ומה לא אהבנו? שאלה קשה. המרחק מהמשפחה, חגים בלי משפחה ותחושת הבדידות שמדי פעם הפציעה.

מהי סיבת החזרה? הגיע הזמן! ההורים לא נעשים צעירים יותר, לא רואים את עצמנו כאן לעד, הילדים עוד יכולים להנות מילדות ישראלית, ולמרות המורכבות, על הטוב ועל הרע, אין כמו בארץ!

שיחת חו"לין ליום העצמאות: הכירו את משפחת אלפסי ומשפחת בן אדרת

שיחת חו"לין ליום העצמאות: הכירו את משפחת אלפסי ומשפחת בן אדרת

הן הגיעו לכאן מישראל לפני כתשעה חודשים, האחת לפוסטר סיטי והשנייה לסאניוויל ועבור שתיהן הנחיתה כאן הייתה רכה ונעימה. לקראת יום העצמאות ראיינו את המשפחות הטריות באיזורינו, משפחת אלפסי ומשפחת בן אדרת שמספרות על החיים כאן, העיסוקים שלהם וכל הדברים שהם אוהבים בישראל.

משפחת אלפסי

בני המשפחה: אבי, מעיין, שקד (בן 8), סער (בן 6.5) ושי ( בת שנה)

מקום מגורים: פוסטר סיטי.

כמה זמן בעמק? 9 חודשים.

עיסוקים? לאחר שאיבד את עבודתו בחברת StubHub (פלטפורמה למכירת כרטיסים להופעות חיות) בשל המצב, התחיל אבי לעבוד בחברת Better Help שעוסקת במתן שירותי שירותים פסיכולוגיים אונליין במחלקת המכירות B2B. את העבודה הוא התחיל לפני כשבועיים בעיצומה של בהלת הקורונה ולדבריו המצב רק חיזק את החברה עוד יותר. מעיין עובדת בפייסבוק כמעצבת בתחום ה-AR ו-VR.

משפחת אלפסי הגיעה לאיזורינו לפני כשמונה חודשים משוהם וזהו אינו הרילוקיישן הראשון שעברו כמשפחה.

בשנת 2014 עשו עלייה לישראל לאחר מגורים של 12 שנה בקנדה וההתאקלמות בישראל, לדבריהם לא הייתה פשוטה. "בקנדה עבדנו בתפקידים בכירים עם הכנסה גבוהה, אני הייתי סמנ"כל מכירות בחברה קימעונאית גדולה, ניהלתי הרבה עובדים והחזרה לישראל לא הייתה פשוטה", מספר אבי, "לא כל כך רציתי לחזור לתחום הקמעונאות, העדפתי לפנות יותר לטכנולוגיה לכן הייתי צריך להתחיל הכל מאפס. ההתחלה היתה קשה, היינו עם שני ילדים קטנים, אבל לאט לאט המצב השתפר, גרנו בשוהם, מקום קטן עם קהילה מדהימה והיה לנו טוב, אנחנו מאוד מחוברים לישראל גם למשפחה וגם לתרבות. אני עבדתי בחברת סלופארק, התקדמתי עד לתפקיד סמנכ"ל פיתוח עסקי ומעיין עבדה בפייסבוק. לא היתה לנו שום כוונה לעשות רילוקיישן נוסף, אבל כשהגיעה ההצעה מהעבודה של מעיין החלטנו ללכת על זה, גם בגלל הקידום המקצועי וגם בגלל החוויה והשפה לילדים.

הנחיתה כאן הייתה הכי מדהימה בעולם, חלק גדול מזה אנחנו חובים לחברת עוגן שעזרה לנו בהכל עד הפרטים הכי קטנים. ממציאת בית והרשמה לבית ספר ועד לקניות כאן. נועה ליוותה אותנו מההתחלה וכל הזמן היתה קשובה וזמינה לנו, אין לנו מילים לתאר כמה מדהימה היא.

חווית הרילוקיישן שלנו כאן שונה לחלוטין מאשר בקנדה. פחות התחברנו לקנדה גם מהבחינה של מזג האוויר וגם מבחינת הקהילה. כל נושא של קהילה בקנדה הוא לא חזק כל כך, אם אומרים שהאמריקאים הם מרוחקים אז הקנדים הם פי כמה. היתה תחושה שהכל על פני השטח, שקשה לייצר מערכות יחסים עמוקות וחזקות. גם הקהילה הישראלית שם היא אחרת. כאן ההגירה היא לצרכי עבודה, לקנדה היא יותר למטרה של השתקעות, של חיפוש משהו שונה ואחר ולכן ההרגשה היתה שהישראלים לא יותר מידי מנסים להתחבר אחד לשני.

הקהילה כאן מאוד חמה ומחבקת ומאוד מזכירה את ישראל. בפוסטר סיטי, בה אין ריכוז גבוה מאוד של ישראלים, אנחנו מקבלים טעימה גם מהקהילה הישראלית וגם מהקהילה האמריקאית ואנחנו ממש מאוהבים במקום. הילדים לומדים בבית הספר היהודי וורניק,  מה שעזר מאוד להתאקלמות של הילדים ובשנה הבאה יעברו לבית הספר הציבורי ליד הבית.

ישראל שלי

מקום אהוב לטייל בו- אנחנו מאוד אוהבים את המדבר בארץ וכל טיול באיזור הערבה תמיד משמח אותנו.

סרט ישראלי- גבעת חלפון ומבצע סבתא.

תוכנית טלוויזיה- מעין אוהבת את ארץ נהדרת, אבי עוד לא התאהב בסדרה ישראלית מאז עספור.

מוזיקה ישראלית- אוהבים רוק ישראלי, ברי סחרוף ואהוד בנאי הם המובילים.

מתכון מנצח לעל האש- אני מחשיב את עצמי כמנגליסט הכי טוב בעולם, בשיא הצניעות :). המנה הכי טובה מבחינתי בעל האש היא גם הכי פשוטה- סטייק מנתח טוב, רצוי אנטריקוט ((Ribeye עם מלח גס בלבד ופורטובלו בצד.

הטיפ הכי חשוב שלי בהכנה שלו הוא קודם כל שהמנגל יהיה רותח. אני מחמם אותו ל-600 ואפילו 700 מעלות, סוגר אותו כדי שהחום לא יברח וכך כשמכניסים את הסטייק הוא מקבל מכת חום ונותנת לו את הקריספיות מבחוץ והרכות מבפנים. כשמוציאים את הסטייק מהמנגל, מאוד חשוב לתת לו לנוח דקה שתיים ולא לגעת בו. אם פותחים אותו, כל הנוזלים יוצאים החוצה ואז הוא פחות עסיסי.

משפחת בן אדרת

בני המשפחה: בן (42) יעל (40) ארז (9.5) ונופר (7), הגענו לסאניוויל ביולי מעיר האורות רחובות.

מקום מגורים: סאניוויל

כמה זמן בעמק? 9 חודשים.

העיסוקים שלנו: בן הוא יזם ובעלים של GRSEE, קבוצת חברות בתחום ה-Cyber security & Compliance. הקבוצה מונה 5 חברות קשורות ובן משקיע את מירב זמנו בהגדלת הפעילות העסקית בארה"ב. יעל ניצלה את המעבר לשינוי כיוון ועברה מתחום ניתוח התנהגות אל עולם היזמות וכרגע שוקדת על הקמת המיזם האינטרנטי שלה REAL PEOPLE העוסק בתחום הגברת מוטיבציה וחשיבה חיובית. "לפני שעזבנו הכנתי לחברות שלי סט ציטוטים מעוררי השראה ומוטיבציה לימים בהם הן יצטרכו תזכורת ודחיפה כשלא אהיה זמינה אליהן, כי הרי לכולנו יש ימים כאלה. הפידבקים החיוביים שקיבלתי הובילו להקמת מיזם של שלטי מוטיבציה והשראה שניתנים להעמדה כשלט שולחני או לתליה על הקיר (ללא שימוש במסמרים). אני מאמינה שלמילים יש כח, אז כדאי לבחור את התוכן שאנחנו נחשפים אליו בחוכמה ובכוונה תחילה, לכן באתר שלי אני מעלה תכנים חיוביים וכותבת בלוג על אנשים כמוני וכמוך שאינם מתחבאים מאחורי פילטרים או פוטושופ ויש מה ללמוד מהם".

הגענו לוואלי אחרי סופ"ש בניו יורק שנתן לנו תחושה של חופשה והקל על סערת הרגשות שחוו חלקינו (ובמיוחד אחת מאיתנו) לאור הפרידה מהמשפחה והחברים בארץ… כשנחתנו פה עם כל 10 המזוודות ישר נסענו לאכול שניצלים ופתיתים אצל משפחת קוטלר שדאגה לקבל את פנינו בחיבוק ואהבה ולתת לנו תחושה של בית. כיוון שהגענו באמצע יולי כדי לרשום את הילדים לבית הספר, אחרי שבוע של סידורים נסענו לטיול של כמעט שלושה שבועות בצפון קליפורניה ואורגון שהיה נפלא והחזיר אותנו לאווירת טיול קיץ. החודש של ההתארגנות בבית ותחילת הלימודים היו מן הסתם מאתגרים, במיוחד בבקרים כשהיה צריך להפרד בבית הספר… אבל הרבה יותר מהר ממה שציפינו בזכות נעה המקסימה מ"עוגן" שהיתה כתובת לכל שאלה, משפחות מקסימות שהכרנו שאירחו והתארחו בערבי שישי, שיגרת בית הספר וקבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של הישראלים, גישרנו על פערי אינפורמציה ונכנסנו לשיגרה קבועה. הגעגועים למשפחה  ולחברים הם כמובן החלק המאתגר ביותר, מעבר לזה אנחנו מההתחלה מסתכלים על כל התהליך הזה כחווייה והזדמנות ומנסים לנצל כל רגע בשהות שלנו פה לטיולים, הכרות עם תרבויות שונות ואנשים חדשים וצבירת חוויות

הילדים ארז ונופר לומדים בבית הספר צ'רי צ'ייס בכיתות א' וג' ומאז המעבר הילדים מתעדים את כל תהליך ההתאקלמות שלהם בסדרת סרטונים בשם "ארז ונופר הרילוקיישנים"  בו הם חולקים תובנות מחוויות הרילוקיישן. גם יעל  החליטה לתעד את את המעבר ופתחה את הבלוג Real Location  בו היא מספרת על חווית הרילוקיישן מנקודת מבטה.

ישראל שלי

מקום אהוב לטייל בו- לגבי מקומות אהובים בארץ הדעות פה קצת חלוקות, המקום האהוב על בן הוא ים המלח וסביבותיו, אני לחופשה מעדיפה את אילת, ובסופי שבוע את תל אביב התוססת והרועשת עם שילוב של הליכה או ישיבה בים כמובן. נופר כמוני מאוהבי תל אביב על קינוחיה וצבעוניותה, ומבחינת ארז כל מקום שמאפשר כניסה למים ולא כולל כניסה לחנויות…סרט ישראלי- גבעת חלפון ומבצע סבתא.

סרט/ תוכנית טלוויזיה אהובה- אין לנו כל כך סרט ישראלי אהוב, אבל הסדרה הישראלית האהובה על כולנו היא MKR  שנהגנו לצפות בה מידי שבת בערב כבילוי משפחתי.

מוזיקה ישראלית- השיר שכולנו אוהבים הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ויעל היא ממעריצי עידן רייכל.

איך תחגגו את יום העצמאות? את יום העצמאות נחגוג כנראה באחד מהמסלולים המורשים לתקופה זו עם על האש משפחתי מצומצם כמו בכל סופ"ש… בתוספת זום משפחתי כיאה למאפייני התקופה.

מתכון מנצח לעל האש- בן הוא קרניבור רציני ולכן כל עולם המנגל הוא באחריותו. גם אצלו המנה המועדפת היא סטייק Ribeye בסגנון ניו יורקי והנה המתכון:

נתח של Ribeye בעובי של שתי אצבעות (יש להביא לטמפ׳ החדר)

רגע לפני הבישול לספוח נוזלים עם נייר סופג, להמליח ולפלפל במלח ופלפל גרוסים. לצפות בשכבה נדיבה את כל צידי הסטייק.

במידה ובמקרה יש סלמנדר/inferno – לצרוב דקה מכל צד. במידה ואין, להביא את הגריל לטמפ' הכי גבוהה שניתן.

להבריש בשמן את הגריל, להניח כל נתח באלכסון ביחס לפסי הגריל, לאחר שתי דקות לסובב ב 90 מעלות כדי ליצור סימני שתי וערב. לאחר שתי דקות להפוך.

במידה ויש סלמנדר – לקצר פרק זמן בדקה.

להוריד לקרש חיתוך, לחמם מחבת ברזל יצוק על הגריל, לפרוס את הסטייק לנתחים עבים. בפנים יהיה רייר. לסדר את הסטייק על המחבת הלוהטת, לפזר מלמעלה 3-4 קוביות חמאה. להשאיר בין דקה לשתיים

להניח על קרש חיתוך, עם כף להרטיב את הסטייק בנוזלים שבמחבת ולהגיש.

כדאי שתכינו כמות מספקת כי יש לנתחים נטייה להיגמר די מהר.

שיחת חו"לין עם משפחת סיגורה-קאופמן

שיחת חו"לין עם משפחת סיגורה-קאופמן

מי אנחנו? אילן (47), רינת (44), ברק (16), גבריאלה (13.5), שלי (11.5), ג'ורדן (11.5), איתן (9.5)

איפה גרים? סאניוויל

כמה שנים בעמק?  אילן 26 שנה בארה"ב מתוכן 19 שנה בסאניוויל, רינת 8 שנים בסאניוויל ולפני זה 5 שנים בקנדה.

מאיפה במקור? רינת נולדה וגדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב ולפני הרילוקיישן התגוררה עם בעלה לשעבר ברעננה. את התואר הראשון שלה עשתה בביולוגיה עם תעודת הוראה ובסיום הלימודים שימשה למשך שנה כמורה למתמטיקה בבית ספר תיכון ברמת גן. כשהתחילה את לימודי התואר השני במיקרוביולוגיה, קיבלה הצעה מחברת אמדוקס לעשות קורס מזורז במדעי המחשב בסיומו הם גם מציעים עבודה וכך, מבלי שתכננה יותר מידי, עשתה את הקורס ועבדה באמדוקס במשך חמש שנים כמהנדסת תוכנה. ב-2006 קיבלה הצעה לתפקיד בקנדה ולאחר התלבטויות לא מעטות, עברה עם בעלה לשעבר ובנה ברק שהיה אז בן שנתיים וחצי לונקובר, קנדה. "הקנדים זה העם הכי נחמד בעולם וכל כך נעים לעבוד איתם", מספרת רינת, "גם מבחינת אתיקה מקצועית וגם מבחינת תרבות ארגונית, אפשר ללמוד מהם המון. בכלל, קנדה היא מדהימה ומאוד סוציאלית, אבל מזג האויר הגשום והאפרוריות שם פחות מצאה חן בעינינו אז אחרי חמש שנים שם במהלכן גם נולדה שלי, החלטנו לעבור לסאניוויל".

אילן נולד וגדל בגן יבנה. כבן לאבא קבלן את שנות ילדותו הוא העביר לא מעט בעסק המשפחתי ובחופשות בית הספר, במקום לנסוע עם חברים לים או לאילת, הוא הצטרף לאביו לעבודתו. לאחר שצבר נסיון וידע הוא החליט אחרי הצבא לטוס לניו ג'רזי ללמוד מנהל עסקים במטרה לחזור אחר כך לארץ ולנהל את העסק המשפחתי. כשהגיע לארה"ב, התאהב בה מיד והתוכניות לחזור ולנהל את העסק של אבא די התפוגגו, הוא החליט ללמוד במקום זאת הנדסת תוכנה וכדי לממן את הלימודים, הוא פתח חברת שיפוצים מקומית.

בסיום התואר, עבר אילן לסאניוויל בעקבות אחיו שמתגורר כאן, והחל לעבוד בחברת הייטק. די מהר הבין שחיידק הבנייה והשיפוצים חזק ממנו ולכן החליט לעזוב את עולם המחשבים והתוכנה ולהקים חברת בנייה ושיפוצים. "כשרק התחלתי עם Sigura Construction, יצרתי קשרים עם מתווכים ישראלים מקומיים וכך התחלתי לצבור לקוחות ולגדול", נזכר אילן, "הפרוייקט הגדול הראשון של החברה היה בניית אולם התצוגה של חברת אבן קיסר בסן לאנדרו ומאז הספקנו לבנות סיפרייה ציבורית ולבצע אינספור עבודות של בנייה חדשה, שיפוץ מטבחים, אמבטיות, Accessory Dwelling Unit)  ADU) ועוד. כיום החברה מונה כ-50 עובדים, יש לי שלושה רשיונות שונים- קבלן ראשי, קבלן צבע ו-Tile וגרניט ואנחנו ומבצעים עשרות פרוייקטים בשנה מגילרוי ועד סן פרנסיסקו".

העיסוקים שלנו- אחרי פז"ם של עשרים שנה בהן עבדה בחברות הייטק שונות וביניהן אמדוקס, אריקסון וכיום Proofpoint כ-Program Manager, החליטה רינת לשנות קצת כיוון. "זה התחיל אחרי ההיכרות עם אילן, חשבנו לקנות יחד נכס להשקעה ואילן, שכבר היה עמוק בעולם ההשקעות בנדל"ן, החליט לזרוק אותי למים ולתת לי להתנסות לבד בכל התהליך. מצאתי את עצמי מתמודדת עם מושגים שאני לא מכירה, משא ומתן שמעולם לא עשיתי, אבל עם הגיבוי של אילן, לאט לאט צברתי אומץ ואחרי העסקה הראשונה שניהלתי אי אפשר היה לעצור אותי, כל היום רק חיפשתי בתים ולא עניין אותי כלום חוץ מזה. כשהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, החלטתי להתמקצע בזה יותר ונרשמתי לתוכנית המנטורינג למשקיעים בנדל"ן של פיל פוסטיובסקי. במשך שנה וחצי הוא לימד אותי את כול סודות ה-Real Estate, ואת כל הדרכים הכי יצירתיות להוציא ממנו את המיטב החל מפליפים, Whole Sale, Rent to own ועד לדרכים יצירתיות להגיע לאנשים תחת כינוס נכסים וכאלה שצריכים למכור את הנכס שלהם מהר. במסגרת התוכנית הוא ליווה אותי בכל צעד, בכל חוזה, בכל עסקה ונתן לי המון מידע קריטי וחשוב.

מהר מאוד התחלתי יחד עם אילן לעשות השקעות שונות, אני הבאתי את כל הידע המקצועי שצברתי מתוכנית המנטורינג ואילן תרם את חלקו במשא ומתן שהוא טוב בו ובשיפוצים, וכך הוצאנו לפועל המון עסקאות מוצלחות. בשלב מסויים, שמנו לב שבהרבה מהנכסים שרכשנו ורצינו למכור ללא תיווך, אנשים ממש נמנעו. למרות שעבדנו עם עו"ד שמתמחה בנדל"ן שעשה את כל החוזים, עדיין היה לאנשים מן פחד לקנות בית ישירות מהבעלים, גם כשהבטחנו להם שנוריד להם את העמלה של ה-5%. זה היה השלב שהבנו שכדאי להוציא גם רשיון תיווך וכך התחלתי ללמוד במשך חודשים ללא הפסקה את רזי המקצוע, עברתי שלושה קורסים אוניברסיטאיים ומבחן קשה של הסטייט ועברתי את המבחן בפעם הראשונה. בשלב מאוחר יותר חשבנו שזה יהיה מעולה אם גם אילן יוציא רשיון, הוא מצויין במרקטינג ובמשא ומתן וכך נוכל לשלב כוחות גם בתחום הזה.

באוקטובר האחרון הוציא אילן רשיון תיווך וכיום שניהם עובדים תחת Coldwell Banker, רינת בסניף בסרטוגה ואילן בלוס אלטוס. ואת כל זה הם עושים במקביל למשרה מלאה בהייטק של רינת ובניהול חברת השיפוצים של אילן.

ואם זה לא מספיק, רינת היא גם נוטריונית, את הרשיון הוציאה במסגרת עבודתה באריקסון וכיום מתוך עזרה לקהילה הישראלית היא נותנת שירותי נוטריון ללא תשלום. "פונים אליי הרבה ישראלים שצריכים חתימת נוטריון על כל מיני מסמכים, ואני שמחה לעזור להם ללא שום תמורה, זה גם איזשהו שירות משלים שאני עושה ללא מעט לקוחות שלי שקונים בית דרכי וצריכים נוטריון".

על הילדים– "למרות העובדה שהילדים עברו גירושים ונאלצו פתאום להתמודד עם אחים חדשים, הקשר ביניהם הוא חזק מאוד. שלי וג'ורדן לומדים באותה השכבה והם החברים הכי טובים. יש להם שיחות נפש וכל הזמן הם רוצים להיות ביחד. קורה שיש מריבות וצעקות כמו בכל בית, אבל הם מאוד מלוכדים והחיבור ביניהם היה מיידי. אנחנו מאוד מערבים אותם בעשייה הנדל"נית שלנו, הם באים איתנו ל"בית פתוח" כשאנחנו עושים, עוזרים בשיפוצים, בהכנת בית למכירה, וזאת מתוך האמונה שיבוא יום וכל זה יהיה שלהם, אז הם צריכים לקחת בזה איזשהו חלק.

בכלל, חשוב לנו שתהיה להם מודעות כלכלית ושלא יפחדו מעבודה קשה. ברק לדוגמא, שיש לו גישה מאוד טובה לילדים, כשהיה בן 13 הוא בילה לא מעט מחופשות החורף והחופש הגדול בקייטנות שהוא העביר לילדים. הוא הכין להם הפעלות ופעילויות כיפיות מה שהביא גם לדרישה להפעלות ימי הולדת. הביקוש היה מאוד גדול והיו סופי שבוע שהוא היה מעביר שני ימי הולדת ביום אחד. מאז שהוא עבר לתיכון פרימונט, לוח הזמנים שלו קצת השתנה, החופשים פחות חפפו לחופשות בתי הספר היסודיים והוא גם נהיה יותר עסוק אז הוא הפסיק עם זה.

גבריאלה היא ב-8th grade, לומדת בשנה האחרונה שלה בקופרטינו מידל סקול ובשנה הבאה תעבור לתיכון פרימונט. היא מאוד אוהבת אמנות ומציירת ברמה גבוהה מאוד. היא לומדת יפנית בכוחות עצמה ושואפת לעבור לגור בעתיד ביפן וללמוד שם אנימציה.

ג'ורדן הוא בן 11.5, לומד בקופרטינו מידל סקול, הוא משוגע על חיות ועושה גם Dog Walking.

שלי גם לומדת בקופרטינו מידל, היא רוקדת ג'אז, עושה ג'ימנסטיק ועד לא מזמן השתתפה בשחייה תחרותית וקטפה לא מעט מדליות, אבל החליטה לפרוש בשיא.

איתן בן 9, לומד בכיתה ד' ב-Braly Elementary בסאניוויל, האהבה הגדולה שלו היא בישול והוא עצמאי לגמרי במטבח.

טיולים מומלצים- אנחנו נוסעים לישראל פעם בשנתיים ובין לבין עושים המון חופשות כאן. יש לנו את הפריבילגיה לצאת לחופשות גם בלי ילדים, אז לא מזמן ניצלנו זאת לחופשה מדהימה של שבועיים בתאילנד ובעוד כמה חודשים אנחנו טסים לקנקון. החופשה הכי מוצלחת שהייתה לנו עד כה עם הילדים הייתה ברפובליקה הדומיניקנית. היינו במלון פלדיום שהיה סופר מפנק, עשינו מלא אטרקציות כמו זיפ ליין, רכיבות על סוסים, צלילות והשילוב עם חוף הים קאריבי הפך את החופשה למושלמת. עד היום הילדים לא מפסיקים לדבר עליה. אנחנו משתדלים לפחות פעמיים בשנה לצאת עם הילדים לקמפינג ולהיות בטבע. קנינו במיוחד בשביל זה סירה איתה הילדים עושים סקי מים מה שמאוד משפר את הבטחון העצמי שלהם וזה כיף גדול.

הסיבה שבזכותה אנחנו יוצאים להרבה חופשות היא שעם הזמן למדנו למצוא דילים טובים שמאפשרים לנו לחסוך הרבה כסף. הטיפ הכי חשוב שלנו הוא להזמין את החופשה הרבה זמן מראש! זה אחד הדברים הכי בסיסיים אם אתם רוצים לחסוך כסף ובנוסף, גם לעשות הרבה מחקר, לעקוב אחרי שינוי מחירים ולא לשכוח לשלם על הטיסות במיילים. אנחנו כמעט ולא משלמים כיום על טיסות, כולל הטיסות לישראל, הכל דרך המיילים".

מסעדה אהובה- מסעדת True Food בפאלו אלטו, זאת מסעדה טבעונית עם אוכל מעולה, אמנם לא זולה, אבל כל מנה שהזמנו היתה בול פגיעה. מאוד אוהבים גם את ג'וי סושי במאונטיין ויו.

טיפ לחדשים לעמק- "להתחבר לקהילה הישראלית! זה מאוד עוזר להסתגלות, גם של הילדים וגם של המבוגרים. כשהגענו לכאן התמקמנו בסאניוויל כי רצינו קהילה וקרבה לישראלים, לולא זה, אין סיכוי שהיינו גרים כאן. מאוד חשובה לנו המסורת ושמירת הזהות היהודית של הילדים ולכם אנחנו מאוד מעצימים את החגים ומשקיעים בהם המון תוכן ואנרגיה. רוב הקניות שלנו בביקורים בישראל זה קישוטים לחגים או חוברות עבודה בנושא, מסיבות חנוכה זו הפקה אצלנו בבית, בט"ו בשבט אנחנו יוצאים לשתילות, בפסח אילן מתחפש לאליהו הנביא וקריאת ההגדה היא חוויתית לחלוטין ואפילו בל"ג בעומר יצאנו לסיבוב בשכונה עם לפידים מהום דיפו ושרנו "אנו נושאים לפידים" 🙂

אם לא תשקיעו בזה בבית, אז פשוט לא יהיה את זה לילדים. הם לא יקבלו את התוכן הזה בשום מקום אחר, אלא אם כן הם בבית ספר או גן יהודי.

דבר שני זו השפה. גם אם זה נראה לכם בהתחלה שחשוב לשפר להם את האנגלית, אל תזניחו את העברית כי לאט לאט היא תתחיל להיעלם. הקפידו לדבר עברית בבית ותתעקשו על זה.

מבחינה כלכלית, הטיפ הכי חשוב שלנו הוא לבנות קרדיט סקור ולהתחיל עבוד עליו כבר מההתחלה. אי אפשר לעשות בארה"ב כלום בלי קרדיט סקור טוב, אז תעשו כרטיס אשראי של טרגט, אמזון, קוסקו או כל מי שיהיה מוכן לתת לכם ותשלמו אך ורק בו.

וטיפ אחרון חביב- קנו בית!. אם יש לכם יכולת וסכום ראשוני סביר, השקיעו אותו בבית. השכירות כאן היא כמו משכנתא והמחירים רק עולים באופן עקבי. בעתיד אתם תברכו על זה".

איפה אתם בעוד 5 שנים? קרוב לוודאי שנהיה עדיין כאן, מקווים שעסק הנדל"ן שלנו ישגשג. כרגע אנחנו משפצים את הבית כדי שלכל ילד יהיה חדר, וברגע שהילדים יצאו מהבית נעבור למקום קטן יותר או שנפרוש בפלורידה…

 

*רוצים להשתתף במדור שיחת חו"לין? כתבו לנו ל-sackerman@paloaltojcc.org

שיחת חו"לין עם משפחת פריימן

שיחת חו"לין עם משפחת פריימן

מי אנחנו? אמתי פריימן (33), מיכל יונתי-פריימן (33), מיא (4), יהלי (2)

היכן גרים? פאלו אלטו

כמה זמן בעמק? כ-5 חודשים, גרו 6 שנים בניו יורק לפני המעבר.

מאיפה במקור? אמתי גדל בשכונת המושבה היוונית בירושלים בבית ציוני דתי. ההורים שלו אמריקאים שעשו עלייה בשנות ה-70, נפגשו בארץ וחזרו בתשובה. לדברי אמתי הוריו אינם דתיים ציונים קלאסיים, לא היו בישיבות בארץ או בגוש אמונים אלא התחנכו במוסדות אנגלו-סקסים, מה שדומה ל-Modern Orthodox כאן. את ימי התיכון העביר ב"אור תורה" באפרת, ישיבה תיכונית שהיא פנימייה ובסיום הלימודים הלך לישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע אליה הולכים חבר'ה שגם רוצים ללמוד בישיבה וגם לעשות שירות צבאי משמעותי מלא. "ישיבת מעלה גלבוע מזוהה עם הקהילה שממנה גם יצאה תנועת "מימד". את הישיבה שילבתי עם שירות צבאי מלא בשריון ואפשר להגיד שאותה תקופה בישיבה למעשה עיצבה את תפיסתי הדתית עד היום".

מיכל גדלה בשכונת בקעה בירושלים. אחרי התיכון התגייסה לצה"ל בו שירתה כמפקדת בקורס נתיב, קורס בשיתוף עם הסוכנות היהודית שמטרתו לסייע לחיילים לשאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה להגדיר את זהותם היהודית.  "שנינו חיינו באותו עולם דתי, הלכנו לאותו בית כנסת, לאותה תנועת נוער, ידענו כל הזמן אחד על השניה", מספרת מיכל, "אבל רק ב-2007 כשפייסבוק עוד לא היה נפוץ בארץ התחלנו להתכתב ו-12 שנה אחר כך, אנחנו כאן, סוגרים מעגל וחיים קרוב למארק צוקרברג".

העיסוקים שלנו- אחרי סיום שירותה הצבאי טסה מיכל לטייל בארצות הברית ובקנדה, כשחזרה לארץ עבדה ב״מרכז שלם״ ואז החלה בלימודי תואר ראשון בתקשורת ופסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. בסיום הלימודים עברו היא ואמתי להתגורר בניו יורק שם עבדה ב- American Friends of IDC Herzliya בגיוס כספים. בשנים האחרונות היא גם מקימת הקהילה של בוגרי הבינתחומי בארצות הברית ואחראית על פיתוח שותפויות ומשאבים. "האוניברסיטאות מאמינות שיש להן בשורה, וכדי להפיץ אותה יש קהילה שצריך לתחזק", מסבירה מיכל, "המרכז הבינתחומי הוא מקום מדהים בו לסטודנטים יש אפשרות אמיתית לקדם את החזון שלהם, אם רק ירצו בכך. לבינתחומי בוגרים בעמדות מפתח במגזר הציבורי, העסקי והשלישי, ויש להם השפעה וכוח לא מבוטל בארץ ובעולם. אנחנו עובדים על שותפויות עם אוניברסיטאות בארצות הברית, חילופי סטודנטים, הבאת סטודנטים להתמחויות בחברות הייטק גדולות כאן ועוד ועוד".

אמתי העדיף לטוס אחרי הצבא לדרום אמריקה ואחרי ארבעה חודשים של טיול החל בלימודי תואר ראשון בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי.

"לקראת סוף הלימודים של תואר ראשון התחלתי להתעמק בסיפור של דת ומדינה בארץ, הבנתי שהרבנות זה גוף מאוד פוליטי ושלא משנה איך שנסתכל על זה, לא יימצא פתרון לבעיה. השאיפה המקורית שלי היתה לעבוד במשרד החוץ, להיות פעיל בזירה הציבורית בישראל אבל כאשר נחשפתי לסיפור של דת ומדינה הבנתי שזו הזווית שאני אוכל לתרום בה הכי הרבה, שיש לי את הדרך לגשר ולמצוא את השפה המשותפת, ושאני צריך לנצל את זה כדי לעשות את השינוי ההכרחי. זה לא היה הכי נוח, זה לא היה החלום שלי להיות רב ומיכל בטח שלא בחרה להתחתן עם רב, אבל זה היה חשוב לשנינו. אני מאמין שהשינוי לא יבוא מתוך מוסדות הרבנות, אלא רק מבחוץ וזה יהיה על ידי מתן אלטרנטיבה. אני בא לעשות משהו אחר, ומשהו אחר יבוא עם גיבוי של מוסד אחר, של זרם אחר ואידיאולוגיה אחרת ואנחנו אכן רואים את ההתעוררות הזאת בארץ- היום יש מוסדות חדשים שנותנים שירותים אלטרנטיביים כמו כשרות, גיור, חתונה- הכל מחוץ לממסד הרבנות, ועל פי ההלכה.

כשחיפשתי בארץ מקומות שמסמיכים לרבנות גיליתי שההסמכה נעשית אך ורק בתוך הרבנות. צריך לעבור מבחן ידע בלבד שדורש ממך לשנן כמות גדולה של חומר, ואם עברת את המבחן, אתה הופך לרב. אין מקום שמכשיר אותך איך להיות רב של קהילה, איך לעמוד מול קהל, איך לתת תשובה הלכתית וכדומה. האופציה הכי ריאלית שמצאתי ברמה המקצועית והאידיאולוגית שהתאימה לי הייתה ישיבה בניו יורק שנקראת "ישיבת חובבי תורה", אותה ייסד הרב אבי וייס, איש מיוחד מאוד, תומך ישראל נלהב שהקים גם ישיבה לנשים כדי להסמיך גם אותן לרבנות על פי ההלכה האורתודוכסית, ולכן גם הרבנות בארץ עושה לו המון בעיות.

במשך ארבע שנים למד אמתי בבקרים בישיבה, וכדי שלא יהיה משעמם עשה במקביל תואר שני כפול במדיניות ציבורית ומדעי היהדות באוניברסיטת NYU.

"זו הייתה תקופה לא פשוטה, וצלחנו אותה בגבורה רק בזכות מיכל", מספר אמתי, "יש לי בת זוג הכי תומכת שיש וזו זכות ענקית. היא הקריבה המון, הייתה המפרנסת היחידה בזמן שהותינו בניו יורק וכלום לא היה יכול לקרות לולא התמיכה העצומה שלה".

בימים אלו מנהל אמתי את פרוייקט Z3 (ציונות 3.0), אשר תקיים  זו השנה החמישית כנס גדול ב-OFJCC  בפאלו אלטו ב-10 בנובמבר. הוא מקים את המחלקה שמתפתחת סביב כנס זה שתכליתו לנסות ולשנות את השיח בין יהדות התפוצות לישראל, לחשוב מהם האתגרים שעומדים בפנינו ואיך אנחנו מתמודדים איתם. "אנחנו עומדים ברגע משמעותי בהיסטוריה היהודית", הוא אומר, "יש לנו מדינה ריבונית עצמאית חזקה וגם תפוצה יהודית חזקה ומשגשגת, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. מצד שני, זה לא סוד ששני מרכזי העולם היהודיים הללו מתרחקים אחד מהשני, וזה דורש מאתנו לחשוב קדימה איך אנחנו מתמודדים עם האתגרים שהזמן הזה מציב- מה התפקיד של כל מרכז חיים יהודי, מה יש לו לתרום לסיפור המתגלגל הזה שנקרא העם היהודי, התרבות, הדת היהודית, ומהי בכלל זהות יהודית?

נושא הכנס השנה הוא "עם אחד, שני מרכזים, שלוש דיעות" הדוברים שאנו מביאים, וביניהם ציפי לבני, רות גביזון, רחל עזריה, דני גורדיס, יוסי קליין הלוי, כולם יתנו את החזון שלהם לאן הדברים האלה צריכים ללכת. בישראל יש תהליך ישראליזציה של היהדות, בה הדת מתחפלת בלאומיות- והתהליך שווה בין בעולם החילוני ובין בעולם הדתי- הישראליות תופסת חלק גדול יותר במרכיב הזהותי. וכאן, לעומת זאת, התהליך הוא הפוך, היהדות הופכת לדת שמנותקת מזהות לאומית שבטית, אלו שני קצוות של הספקטרום של הזהות היהודית ואותי מעניין לגשר ביניהן.

בתור רב אורתודוכסי מודרני מאוד משמח אותי לראות אנשים שלוקחים בעלות על הזהות היהודית שלהם, שהם מבינים שאין רק דרך אחת להיות יהודי. אני אמנם חי על פי ההלכה ויודע שזה מה שנכון בשבילי, אבל אין בי את הרצון להחזיר אנשים בתשובה ולגרום להם להיות כמוני, ומשמח אותי לראות שהם מתחברים לסיפור של תרבות, זהות, משפחה וקהילה בדרכים שהן משמעותיות בשבילם. כאן ב-ICC  אני שמח לתת כתובת לאלו שרוצים ליווי רוחני כזה או אחר ורוצים להגדיר את זהותם היהודית עם ליווי מקצועי.

ניו יורק או קליפורניה? "כרגע? קליפורניה. אי אפשר לקחת לניו יורק את הקסם שלה, אבל זה לא מקום פשוט לגור בו לאורך זמן ולגדל משפחה. עם המעבר לקליפורניה עשינו קפיצה מטורפת באיכות החיים שלנו. בניו יורק התהתניידות בעיר משוגעת לגמרי, לעבודה וללימודים היינו נוסעים מעל לשעה לכל כיוון. כאן, שנינו עובדים מה-OFJCC  במרחק של 10 דקות מהבית ושתי הבנות הן בגן בקמפוס. האיזור יפה, קהילה ישראלית מדהימה, מזג אויר מושלם. אבל בתור משפחה שומרת שבת וכשרות יש הרעה מטורפת בתנאים. באזור ניו יורק יש מליון וחצי יהודים, רק בשכונה שלנו היו שבעה בתי כנסת אורתודוכסים כך שאתה יכול לבחור בדיוק את המסגרת שמתאימה לך, ושמונה מסעדות כשרות, כאן יש רק מסעדה כשרה אחת בכל האיזור. לא קל למצוא פה למצוא מגוון של בשר כשר וזה גם מאוד מאוד יקר. אין ספק שמבחינת שומרי הכשרות, החיים כאן הרבה יותר מאתגרים".

טיפ לחדשים בעמק- "לא לפחד מהקהילה היהודית אמריקאית. בתור ישראלים יש לנו הרבה מה ללמוד, וגם מה לתת, וזה קורה רק על ידי אינטראקציה בין הקהילות. יש לנו נטייה לחפש את המוכר והידוע וזה יפה וחשוב שתהיה קהילה ישראלית חזקה, אבל זה גם חשוב לפתוח את הראש, לצאת מד' אמותינו וליצור חוויה יותר מעניינת גם לנו וגם לילדים. זה פספוס אם לא עושים את זה כי יכולה להיות הפרייה הדדית לשני הצדדים, גם לאמריקאים שיכולים ללמוד על השפה, על העושר התרבותי של ישראל, וגם לישראלים שיכולים להכיר יהדות אחרת- רפורמית או קונסרבטיבית שפחות פופולרית בישראל".

איפה אתם בעוד חמש שנים? "אלוהים גדול. הגענו לניו יורק רק לשלוש שנים, ושש שנים אחרי אנחנו כאן בקליפורניה אז אין לדעת מה יהיה. המחשבה לחזור לישראל תמיד קיימת ומעסיקה אותנו כל הזמן. יש קושי נפשי-פסיכולוגי לחיות בתחושת הארעיות הזאת. חיינו ככה תקופה, אמרנו לעצמנו שלא צריך להשקיע בחברים, בדירה, בקהילה כי גם ככה עוד מעט נחזור, אבל אז אחרי שנתיים התעוררנו וגילינו שחסרה לנו קהילה ושאנחנו חיים בדירה שנראית כמו סניף של Goodwill. זה יוצר הרגשה של תלישות. לכן החלטנו שלכל מקום שאנחנו מגיעים, אנחנו חיים את ההווה, מבססים את חיינו, בלי מזוודות שממתינות ליד הדלת".

שיחת חו"לין: הכירו את משפחת פרסיקו-יחיאלי

שיחת חו"לין: הכירו את משפחת פרסיקו-יחיאלי

מאת: אביב פרץ

מי אנחנו? תומר פרסיקו (44), יעל יחיאלי (41), עברי (6 וחצי), שילֹה (3 וחצי)

היכן גרים? ברקלי

כמה זמן כאן? 7 חודשים

המעבר

ב-8 השנים האחרונות גרו בירושלים, והיו חלק מקהילה קונסרבטיבית. לברקלי עברו לתקופה של שנתיים (״זה התכנון, אבל יש אופציה ליותר״) בעקבות העבודה של תומר.

תומר

בישראל עבד תומר במכון הרטמן וכן כמרצה מן החוץ באוניברסיטת ת״א. כאן הוא Visiting Assistant Professor באוניברסיטת ברקלי, ומלמד במכון למשפט עברי ולימודי ישראל. הוא מעביר קורס מבוא למיסטיקה יהודית, וכן קורס על זהות יהודית בישראל, שבו הוא בוחן כיצד הזהויות השונות שהיהדות יצרה בעידן המודרני באות לידי ביטוי כיום בישראל. בנוסף, הוא מכהן כ-Scholar in Residence של מכון שלום הרטמן (הראשון בחוף המערבי!) במסגרת התפקיד הוא מעביר הרצאות ופעילויות לקהילות יהודיות שונות, ישראליות ואמריקאיות, לצורך העמקת הזהות היהודית והבנתה. המשרה המשולבת נתפרה במיוחד עבור תומר, וממומנת על ידי Koret Foundation.

יעל

יעל עסקה הרבה שנים בהנחיית קבוצות, בעיקר כאלה העוסקות בשאלות של זהות: יהדות כתרבות, ישראלים-פלסטינים ומכינות קדם צבאיות. במהלך השנתיים האחרונות עבדה בארגון ״שתיל – הקרן החדשה לישראל״, וניהלה את תחום חופש דת ודמוקרטיה. בין היתר הובילה את פרויקט תחבורה ציבורית בשבת, ״הפכנו אותו לנושא שידברו עליו בפוליטיקה, המקומית והארצית. עכשיו זה אחד הדגלים של אבי גבאי לבחירות, מעולם אף אחד לא הלך עם הדגל הזה לבחירות״.
איזה עבודה נדרשת כדי לשים נושא כזה על סדר היום?

יעל: ״עבודה עם המון אקטיביסטים בהמון יישובים שונים. להיפגש עם פוליטיקאים מקומיים, לבקש מהם הבטחות לשינויים שיקרו בשטח. וגם בפועל, רואים שבהרבה מאוד ערים התמונה הפוליטית השתנתה״.

תומר: ״הקמפיין הזה ממש הצליח, אנשים יצאו להצביע על מרכולים ועל תחבורה ציבורית בשבת״.

יעל: ״גם בבחירות הקרובות הנושא של דת ומדינה נוכח יותר, זה הולך ונהיה נושא שלא שותקים עליו, אחרי שלאורך שנים שתקו עליו, וזו הייתה המטרה״.

כיום מנחה יעל את תוכנית ״גוונים במפרץ״ ב-JCC פאלו אלטו, ותשמח מאוד לקבל הצעות עבודה בארגונים חברתיים, הנחיית קבוצות, וכל מה שמשלב הנעת אנשים ופוליטיקה.

הילדים

עברי (במלרע, לא כמו הזמר) עלה לכיתה א׳ ולומד בבית הספר הציבורי Berkeley Arts Magnet. בכיתה שלו יש עוד שני ישראלים, וההורים מדווחים שהילד הולך בכיף לבית הספר. עברי נכנס למסגרת הלימודית בלי לדעת אנגלית, והיום ״כבר מפלרטט באנגלית״.

מפלרטט עם מבטא אמריקאי?

יעל: ״כן, יש לו מין כזה קצת מבטא. זה מאוד מרגש לראות את זה״.

שילה הולך לגן של הקהילה הרפורמית של בית אל, שבו יש מורה דוברת עברית וכן כמה ילדים דוברי עברית.

אז הוא פחות חשוף לאנגלית?

יעל: ״כן, גם כי הוא מאוד ילד פרסונלי, כזה שנדבק לשני ילדים, וגם כי יש לו מורה שמדברת עברית. אבל הוא מבין. היום בדיוק מישהי שישבה והסבירה לו משהו באנגלית, אמרה לי: ׳הוא מבין הכול׳״.

תומר: הלוואי, הלוואי שזה יישאר להם״.

קראתי שגם אתה גרת שנתיים בקנדה כילד.

תומר: ״כן. בעצם אני נותן לילדים שלי את מה שנתנו לי. הייתי קצת יותר מבוגר מהם, בגיל 8-9, אבא שלי התמחה ברפואה. גרנו בטורונטו, ויש לי רק זכרונות טובים, והאנגלית שיש לי זה משם״.

יעל: ״גם אני הייתי, באנגליה, בגיל 8-9 למשך שנתיים, וזה זכור לי כסיוט. לוקחים אותי מהחברים והחברות שלי ומתוך מקום מאוד חזק לתרבות אחרת״.

ואתה החלקת לתוך זה?

תומר: ״שם אני לא זוכר בעיות, אבל כשחזרתי היה לי קשה להתאקלם חברתית, ועד היום אני סוחב כמה שריטות של חוסר מקובלות חברתית״.

רגע מרגש מהשהות כאן

תומר: ״כל פעם שאני יוצא למרפסת ורואה את הנוף, זה מרגש אותי. רואים מכאן את סן פרנסיסקו והגולדן גייט, פשוט נוף מופלא. הכול פה יפה, קליפורניה בכלל: סן פרנסיסקו כעיר, הטבע… מה אתה יכול להגיד? כל מקום שאתה מצלם – זו גלויה״.

יעל: ״הרבה רגעים מרגשים הם סביב הילדים. שילה שאל אותי יום אחד – כשעוד לא ידעתי אם הוא כבר מבין אנגלית או לא – ׳אמא, את יודעת את הנרי מהגן שלי?׳ ואז הבנתי שהוא תרגם מאנגלית… או כשעברי חזר מבית הספר, וסיפר בהתרגשות שהם למדו על מרטין לותר קינג ועל I have a dream. אני למדתי את זה בתואר הראשון אולי, בטח לא גדלתי על זה, ועל זה הוא גדל!״

חיי חברה

איפה מבוגרים מוצאים חברים חדשים?

יעל: ״מי שמחפש חברים חדשים…״

תומר: ״אני לא מחפש חברים חדשים״.

יעל: ״אז את תומר זה לא כל כך מעניין״.

לא מחפש?

יעל: ״לא! התשובה היא ׳לא׳!״ (צוחקת)

תומר: ״אני אוהב אנשים נחמדים, אבל…״

יעל: ״אין לו צורך בחברים. תומר היה נזיר באיזשהו גלגול. ולי… המעבר לכאן הוא קשה. עזבתי מעגל חברתי מאוד רחב ועמוק. הרבה חברים הם דרך הילדים, כלומר, ההורים של הילדים, ויש כמה אנשים שגרים פה שהכרתי דרך העבודה בארץ. רוב החברים שלנו כאן הם ישראלים או חצי ישראלים. המשפחה שלי גדולה, עם המון בני דודים, ויש לי ממש געגוע לאנשים שפשוט נמצאים איתם, אז החברים שיש כאן הופכים להיות לסוג של בני דודים, אנחנו נמצאים איתם הרבה״.
ואתה לא הכרת אף אחד, בניגוד לרצונך?

תומר: ״האמת, התפלאתי עד כמה המעגל החברתי שלנו פה הוא רחב, תוך זמן מאוד קצר אנחנו כבר מכירים הרבה אנשים, מזמינים אותם לערב שבת, מבלים איתם בחוץ…״

טיול מומלץ

תומר: ״יעל מאוד מתעקשת על טיולים, ואני משתף פעולה״.

יעל: ״זה חלק מההסכם שלנו במעבר לפה״.

תומר: Joshua Tree National Park, ממש כדאי. קודם כל ישנם העצים האלה, שהם באמת מוזרים״.

יעל: ״מין קקטוסים ענקיים. אתה מרגיש בסרט שלא קשור אליך, לא ראית את הדבר הזה בחיים, וכנראה גם לא תראה. זה גם נוף בראשיתי וגם נוף שמזכיר סרטי מדע בדיוני״.

תומר: ״הקקטוסים גדלים תמיד במרחק שווה זה מזה, ואף אחד לא שתל את זה! ומסביב נוף סלעי, בולדר אחרי בולדר, מוצבים על האדמה״.

מסעדה מומלצת

Schmidt's Pub (על רחוב סולאנו בברקלי): ״פאב מגניב לגמרי עם חדר עישון, מאוד יפה שם. אפשר להזמין סיגריה מסוימת, ויש בירות מעולות״.

Vik’s (הודית): ״מסעדת פועלים הכי פושטית, אבל מעולה. אוכלים בכלי מתכת אוכל הודי מאוד אותנטי, מסאלה דוסה או טאלי כמו בהודו. אנחנו מתים על זה״.

הדבר שהכי אוהבים כאן

תומר: ״אם דבר אחד אז זה הטבע והנוף של קליפורניה. אם שני דברים, אז אני אציין גם את אמזון, שאתה מקבל כל דבר לדלת. בארץ הייתי אוסף את הפתקים של הדואר…״

יעל: ״מערכות החינוך, לפחות מה שאנחנו מקבלים בברקלי. אני נפעמת. כיתה קטנה, יפה ונעימה, הם יכולים לבחור באיזה כיסא לשבת – עברי יושב בכיתה על כדור פיזיו! 22 ילדים, המורה איתם כל היום, מ-9 ועשרה ועד 3 ועשרים, ובסוף היום היא לא נראית סמרטוט. הכול רגוע, אף אחד לא צועק – לא הילדים, לא המורים, לא המנהל. אין רעש בכיתה, רוב הלימוד חווייתי ולא פרונטלי, הם יושבים בקבוצות, שומעים מוזיקה, עושים מדיטציה״.

בפאבליק סקול?!

״בפאבליק סקול. כל יום בשתיים בצהריים יש להם מדיטציה. עברי מסביר לנו שהוא מקשיב לנשימה, ואם יש לו מחשבות אז הוא נותן להן לעבור״.

הדבר שהכי מתגעגעים אליו בישראל (חוץ ממשפחה וחברים)

תומר: ״בעיקר פשוט להיות שם, להיות חלק. אני גם מתגעגע, וגם עכשיו עם הבחירות, קצת שמח שאני לא בצנטרום של הטירוף הזה. יש פה משהו מגניב, מצד אחד אתה מפסיד את השעות שהן מרכז היום, ומצד אחר, אני תמיד קורא את הכותרות של העיתונים, כשפה זה 5 אחה״צ ושם זה 3 בבוקר, אז אני כבר מעודכן״.

יעל: ״אני מתגעגעת לאקטיביזם. שנינו אנשים מאוד מעורבים פוליטית בארץ, וכאן לא היינו בשום הפגנה. בארץ הייתי הולכת להפגנות פעם-פעמיים בחודש, לדיונים בכנסת… כאן היינו רק ב-Women's March, וחלק ממה שהיה מרגש בחוויה הוא להיזכר פתאום שאנחנו אנשים אקטיביסטים״.

טיפ למשפחה חדשה

תומר: ״אם הם מגיעים לאזור הזה, אז הייתי אומר דווקא לא לגור בברקלי אלא באל סריטו, כי שכר הדירה פה פסיכי. בדיעבד יכול להיות שהיינו עושים את זה״.

יעל: ״גם מנקודת המבט שלי וגם כשאני מסתכלת על נשים אחרות, נושא שלא מספיק מדובר בו הוא נשות הרילוקיישן, והמחיר שהן משלמות על זה שהן עזבו מקום עבודה ובאו לכאן. אני קיבלתי עכשיו אישור עבודה, אבל אין לי את הקשרים שיש לי בארץ לחברה האזרחית. אני מסתכלת סביבי על עורכות דין, רואות חשבון, נשים שבארץ ידעו מה הן עושות, והן הגיעו לכאן, ואולי הן לא חייבות לעבוד בשביל הכסף, אבל כן בשביל תחושת המשמעות. חלק מהנשים הללו ממציאות את עצמן מחדש, וזה אחלה, וחלק נשארות במקום מאוד מתוסכל. הפער הזה בין חוויית ההתקדמות ותחושת המימוש של בן הזוג – שאני שמחה בשבילו – לבין זה שריכזתי מאבקים שלמים בארץ, ואני יודעת מה זה תחושת מימוש, ועובר עוד יום ואני אומרת לעצמי: ׳רגע, מה עשיתי היום?׳… באמת התרגלתי לכך שב-20 השנים האחרונות יכולתי להגיד כמעט על כל יום, שעשיתי בו משהו כדי להפוך את החברה הישראלית לקצת יותר טובה, וכאן עוברים ימים שלמים ואני… אמא. אין לי עדיין מחשבה מה לעשות עם זה, אבל זה כן משהו שצריך יותר לתת עליו את הדעת. לא מספיק הבנו איזה מחיר נפשי כבד זה יגרום לי. בשקלול המשפחתי המחיר שווה את זה, אבל הוא יותר גדול ממה שחשבתי״.

איפה אתם בעוד חמש שנים?

יעל ותומר: ״בארץ!״

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו