כיצד תהפכו לדוברים טובים? כל העצות ממאמנת המבטא ודיבור בפני קהל, ליסה וונץ

כיצד תהפכו לדוברים טובים? כל העצות ממאמנת המבטא ודיבור בפני קהל, ליסה וונץ

מאת: אביב פרץ

אני פוסע פנימה למשרדה של ליסה וֶונץ כמעט שלוש שנים אחרי שיצאתי ממנו בפעם האחרונה. אי אז הייתי עלם במצוקה, ישראלי שזה מקרוב עבר לסן פרנסיסקו, ומבועת מכך שהמבטא שלו אינו מראה סימני שיפור. באותה תקופה כתבתי מדור במגזין ״אלכסון״ על חוויות ההגירה שלי, אבל את תיעוד רשמיי משיעורי הפחתת המבטא אצל וונץ דחיתי פעם אחר פעם. רק כשהגעתי לטור האחרון עלה בידי לכתוב על הנושא בלי להיות מובך עד כדי שיתוק.

מלבד היותה מאמנת דיאלקט, וונץ היא בראש ובראשונה מאמנת לדיבור בפני קהל. את העשור האחרון של חייה הקדישה לעבודה עם נואמים – מקצוענים וחובבנים, לא מעט מהם מנכ״לי חברות בעמק הסיליקון. את הניסיון הרב והידע המקיף שלה ארזה וונץ לספר שרואה אור בימים אלה, Grace Under Pressure שמו. הספר הוא מעין כיתת אמן בדיבור בפני קהל. הוא חושף את הכלים שבהם משתמשים נואמים גדולים כדי להשחיז את מיומנויותיהם, ומציע תרגולים רבים על מנת לתרגם את ההלכה למעשה. 

הכותר של הספר מצא חן בעיניי, משום שהוא מזקק לשלוש מילים את הדבר שאנחנו שואפים אליו יותר מכול – כך אני סבור – בעמידה מול קהל. אלמנט הלחץ הוא בלתי נמנע (״האנשים היחידים שלא נלחצים אף פעם על במה הם סוציופתים, ואתה יכול לצטט אותי״, מוסרת וונץ), כך שמה שנותר לנו לייחל לו, הוא להיות רבי-חן ומצודדי לב בלי לאפשר ללחץ להשתלט עלינו. 

לפני כמה חודשים הייתי אמור להעביר מצגת קצרה במהלך ישיבת החברה שבה אני עובד, יותר ממאה איש בקהל. הייתי מוכן לגמרי – עשיתי חזרות לפני אנשים מהצוות שלי, וידעתי בעל פה את הטקסט – ואז, איך שקראו לי, קצב פעימות הלב שלי התחיל להסתחרר. התחלתי לדבר, לא כל כך נשמתי, כך ששתי דקות לתוך המצגת כבר הייתי חסר נשימה, פשוט לא היה לי מספיק אוויר בשביל להגות את המשפט הבא. נאלצתי לעצור לכמה שניות, וברקע הייתה דממה מביכה. בסופו של דבר הצלחתי לסיים את המצגת, אבל הרגשתי מושפל עד עפר. איזה ״עזרה ראשונה״ היית מגישה בזמן אמת בסיטואציה כמו זו? 

״הדבר הראשון לעשות הוא להתחיל לנשום. כשאתה בפאניקה, אתה חייב לשים על עצמך את מסכת החמצן, קודם כל לדאוג לעצמך. במקביל, כדי להפחית את הפאניקה, אתה צריך לפנות ללוגיקה; הפאניקה באה מהמחשבות שלך, אז אתה צריך לשנות אותן מיד. מה שקרה כאן, הוא שפתאום מצאת את עצמך לפני קבוצה של אנשים שצופה בך, ונכנסת לפאניקה. ראשית, תזכיר לעצמך שהם כנראה לא יודעים שאתה בפאניקה, אין להם מושג. שנית, כשאתה אומר ׳דממה מביכה׳, אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אני מאמינה שככה הרגשת, אבל אתה לגמרי יכול לעשות פאוזה על במה – די ארוכה אפילו – מבלי שזה יהיה מביך. שלישית, היות שהסביבה כאן הייתה החברה שבה אתה עובד, אתה יכול לעשות שימוש בהומור ולומר על זה משהו – רק תוודא שתוך כדי אתה עובד על המחשבה שלך, מרגיע את עצמך, ונושם״. 

כלומר, אני קודם כל צריך להכיר בפני עצמי במצב הקיים.

״כן. בכל פעם שאתה מנסה להתכחש למה שקורה לך, הפאניקה רק מחמירה״. 

ספרה של וונץ מחולק לשלושה שערים, שלוש נקודות מבט על דיבור בפני קהל. החלק הראשון מתעמק במכשולים המנטליים העומדים לנו לרועץ; השני סוקר את שיטות האימון הפיזי לשיפור היציבה, הנשימה, התהודה וההגייה; ואילו השלישי עוסק בטכניקות הגשה, מה שנקרא ״דליברי״. ״החלק הראשון של הספר הוא ה-סיבה שכתבתי אותו״, מדגישה וונץ, ״הרי יש בשוק הרבה ספרים שעוסקים בדיבור בפני קהל, אבל אף אחד לא עוסק בעניין הזה, לפחות לא בצורה מעמיקה. יש כל מיני ספרים על איך להתגבר על פחד קהל, אבל אין ספר שמדבר מספיק על ביקורת עצמית. הייתה לי קליינטית, שהייתה לה אמא מתעללת, וכשהיא עזבה את המשרד שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי צורך לכתוב על הנושא. יותר מדי אנשים מתהלכים בינינו עם סיפורים דומים, והם מרגישים מאוד מבודדים, אבל הם לא! שיפוטיות עצמית, סינדרום המתחזה, ההשוואה של עצמך לאחרים – כל אלה מאוד נפוצים, אבל רוב הזמן אנחנו חושבים שאנחנו לבד. אז התקווה שלי הייתה שאנשים יקראו את הספר, ויבינו שזה בעצם די נפוץ, ושיש דרך לשנות את ההתנהגויות הללו״.

אחד המשפטים שתפס אותי בספר הוא ״אם אתה רוצה להיות נואם גדול, אתה צריך לנשום כמו נואם גדול״. תוכלי להסביר את הקשר הישיר בין טכניקת הנשימה של נואם לבין יכולות הדיבור שלו בפני קהל?

״קודם כל, אתה חייב להיות במצב שהנשימה שלך מונגשת ולא מופרעת. זה לא כל כך ללמוד איך לנשום, כמו שזה ללמוד איך לא להפריע למשהו שגם ככה עובד בעצמו: לא לתת לשטף אדרנלין או לחץ להפריע לנשימה הבסיסית, הרגילה שלך. אז אתה צריך שיהיה לך קודם כל הבסיס הזה. כדי להמשיך משם, אתה צריך להגדיל את קיבולת הנשימה שלך, כפי שמוסבר בספר, כך שהיא תתדלק את הקול שלך, והוא יישמע עשיר יותר ועם תהודה גדולה יותר. ואז, השלב הבא הוא לאפשר לקהל שלך לנשום איתך. אתה צריך להזכיר לעצמך לפני שאתה עולה לבמה, שזה לא רק אתה שנושם: היות שהקהל צופה בך, תהיה לו תחושת בטן של מה שקורה איתך. זה לא עומד בסתירה למה שאמרתי קודם, על כך שכנראה לא ירגישו שאתה בפאניקה – זה עדיין נכון, אף אחד לא יחווה אותה בעוצמות שאתה חווה אותה באותו רגע״.

רכיב נוסף שאת מתמקדת בו בספר הוא התהודה של הקול. אבל כשאני צופה, למשל, בנאום של אופרה ווינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב, שבו היא מרעימה A new day is on the horizon, אני אומר לעצמי: אין לי האינסטלציה כדי להפיק קול בעוצמה כזו! עבור מישהו כמוני, שמדבר חלש יחסית, האם אפשר בכלל לשפר את התהודה?

״כן. אתה יודע מהי דוגמה טובה לכך? תקשיב לשיר Under Pressure בביצוע של פרדי מרקורי ודיוויד בואי. האם דיוויד בואי זמר מפורסם? כן. האם הוא מכר מיליוני עותקים מהאלבומים שלו? כן. האם היה לו קול יפהפה? כן. אבל האם היה לקול שלו המנעד של פרדי פרקורי? לא! האם הוא יכול היה לעשות עם הקול שלו מה שפרדי מרקורי עשה? בשום אופן לא! בהשוואה לפרדי מרקורי, גם לדיוויד בואי לא הייתה עוצמת קול שתמלא את החדר, אבל זה לא אומר שהוא לא היה טוב במה שהיה לו. אז זה לא אומר שאין לך קול עם תהודה, או שהקול שלך לא יכול להיות יפהפה ועשיר ונוכח; זה רק אומר שאם אתה ואופרה ווינפרי הייתם מתחרים בתחרות ספציפית שבה צריך להגיע עם הקול למרחק הכי גדול, היא כנראה הייתה מנצחת״. 

וונץ נולדה וגדלה בעיירה קטנה בצפון קליפורניה, כאחות הצעירה במשפחה בת עשרה ילדים. אמה סבלה מהפרעת אישיות, ואביה היה אלכוהוליסט שסבל מפוסט טראומה בעקבות שירותו במלחמת קוריאה. היא מתארת את בית ילדותה כמקום שבו התפלשו זה לצד זה כאוס, טראומה, הזנחה ובלבול. 

בספר את סוקרת בקצרה את הילדות שלך, וכותבת ״הפכתי מילדה מופנמת וביישנית לילדה שמדברת עם אנשים באופן שגורם להם להקשיב״. אני סקרן לדעת עד כמה התהליך הזה היה מודע, ואילו תובנות היו לך כבר אז. 

״זה היה תהליך אוטומטי, כשאתה גדל ואין לך מישהו שמטפל בך, אתה די מהר לומד מיומנויות הישרדות. כבר בגיל 13, כשעזבתי את הבית, ידעתי מתי אני צריכה לפעול: להתאים את עצמי לסיטואציה כדי להשיג את מה שאני זקוקה לו. זה קרה, למשל, במעבר לבית ספר תיכון. בדיוק עברתי מצפון קליפורניה לדרומה, הייתי צריכה להתקבל לתיכון, ולא היה מי שיעזור לי עם ההרשמה. אז הלכתי לאיזה אירוע של בית הספר, ואני זוכרת איך סרקתי את החדר כדי לאתר את המנהל. ברגע שהייתה הפסקה, עשיתי את דרכי ישירות אליו. עצרתי, יצרתי איתו קשר עין והחזקתי את המבט. הצגתי את עצמי, ואמרתי: ׳האם אוכל לדבר איתך לדקה?׳ כלומר, שידרתי ביטחון עצמי והפגנתי נימוס. קבעתי איתו פגישה אישית כדי להסדיר את ההרשמה ולמלא את הניירת, הוא היה חייכן ואדיב, ובסוף הפגישה הודיתי לו בצורה מאוד כנה. אז בהקשר של דיבור בפני קהל הייתי אומרת: להכיר מיד בקיומו של הקהל כדי לבנות איתו יחסי קרבה, ובסוף – להודות לו במלוא הכנות״. 

הרקע של וונץ מגוון למדיי, וכולל לימודי פסיכולוגיה, לימודי משחק, תואר שני בלימודי קול ודיבור, ולבסוף הסמכה כמורה לשיטת אלכסנדר – אימון פיזי ורגשי לשיפור היציבה והתנועה. במרוצת השנים עבדה עם קליינטים מ-37 מדינות, בין היתר מישראל. 

פחד הבמה שלי מתעצם כשאני צריך לדבר באנגלית, ולא בשפת האם שלי, עברית. אני מרגיש פחות בטוח, כי יותר קשה לי לחלץ את עצמי ממצבים מביכים, לדוגמה, אם אני נתקע ומנסה להיזכר במילה מסוימת, או אם מישהו שואל אותי שאלה שלא צפיתי, ואני צריך לבנות במקום משפט רהוט ולבטא אותו בצורה מושלמת. 

״בערך 70 אחוז מהקליינטים שלי, שאנגלית אינה שפת האם שלהם, אומרים שהם מרגישים יותר בלחץ כשהם מדברים באנגלית. האם זה משהו שאפשר להיפטר ממנו מהר? כן! אתה הוא זה שמלחיץ את עצמך, הקהל לא מפעיל עליך שום לחץ. אתה צריך לשנות את החשיבה שלך, זה הצעד הראשון, לקחת אותה למקום יותר לוגי. אתה הרי לא הולך לשפר, לא את המבטא ולא את השטף, אם אתה מכניס את עצמך ללחץ. אני רוצה לומר משהו נוסף לגבי מבטאים זרים. אם אתה מסיר את כל המבטאים הזרים מארה״ב, עדיין יישארו לך כמה עשרות מבטאים מקומיים, בלואיזיאנה יש עשרה מבטאים שונים, וזו רק מדינה אחת! אז יש מבטאים לאורכה ולרוחבה של ארה״ב, המבטא כשלעצמו איננו בעיה, אלא אם מישהו לא יכול להבין אותך״.

מה היו ההבדלים התרבותיים שהבחנת בהם, כשאימנת מנכ״לים ישראליים בדיבור בפני קהל ביחס למנכ״לים אמריקאיים?

״אתה יודע מה, זה מעניין, אני לא מרגישה שהיו יותר מדי הבדלים תרבותיים, לא כאלה שבאו לידי ביטוי באימון״.

ציפיתי שתגידי לי שהישראלים היו עם ביטחון עצמי מופרז.

״תשמע, מנכ״לים הם באופן טיפוסי אנשים עם ביטחון עצמי מופרז… לא שאני חושבת שיש בזה משהו רע! ליזם ישראלי וליזם אמריקאי שמגיעים למשרד שלי יש תכונות משותפות, כי הם נמשכים לאותו סגנון חיים, לאותו מוסר עבודה ולאותה סוג עבודה; יש סיבה לכך שהם בתפקיד הזה. אז למעשה יש הרבה קווי דמיון ביניהם. אני אמנם יכולה רק להעיד על סמך הניסיון שלי, אבל האמריקאים שמגיעים אליי נוטים להיות יותר נוירוטיים. זה לא אומר שאין ישראלים נוירוטיים, כן? יצאתי פעם עם ישראלי שהיה די נוירוטי…״ 

החלק הראשון של הספר נקרא ״כשאתה בולם את עצמך״, וזה הזכיר לי ריאיון שלך ביו-טיוב מלפני כמה שנים. המראיין שאל אותך ״מה מכל הגורמים הוא הגורם שמקשה ביותר על תהליך הפחתת המבטא״, ואת ענית: ״אני חושבת שזה כשאנשים בולמים את עצמם״. לאור בחירת המילים הזהה, תהיתי אם את רואה חוט מקשר בין דיבור בפני קהל ובין הפחתת מבטא.

״ודאי. אנשים אכן בולמים את עצמם, כי הם חוששים שהם ייראו מטופשים. בהקשר של המבטא זה מגיע ממה שבשיטת אלכסנדר מכנים ׳מודעות מולטי-סנסורית׳: נניח שיש לך מבטא ישראלי, ואז אתה מתחיל לשנות אותו. נגיד ששינית את ה-R, אז אתה עלול לחשוב ׳לא, זה לא נשמע טוב׳ בגלל שתי סיבות. אחת, כי זה לא נשמע כל כך כמוך, והסיבה האחרת היא שאתה דמיינת שזה יישמע אחרת. אז אני חושבת שזה הדבר, אתה בולם את עצמך כי אתה מתחיל לשאול את עצמך: איך אני נשמע? איך אני נראה? האם אני עושה את זה נכון? חלק מזה מבוסס על רעיונות שזרעת בראש שלך לגבי איך אתה אמור להישמע, גם אם אין להם שום אחיזה במציאות. אני לא מתכוונת להישמע שיפוטית, זה נורמלי לגמרי. במהלך התואר השני שלי הייתי צריכה לדבר אנגלית בריטית, וכשכבר התחלתי לקלוט את זה, זה לא נשמע כמוני מאה אחוז והרגשתי מבוכה – וכשמשהו מביך אותנו, אנחנו מתחילים לשפוט אותו״. 

בספר מופיע סיפור משעשע על איך נכשלת בשיעור הראשון של הקורס בהגייה במהלך לימודייך באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון. תוכלי לספר את הסיפור, ואז להסביר איך החוויה הזו עיצבה את הגישה שלך כמורה?

״המורה להגייה נכנסה לכיתה, והתחלנו לעבוד על אותיות ניקוד. היא רצתה שנהגה את הצליל aaww, וזה צליל בריטי שלא קיים בארה״ב. הכי קרוב לצליל הזה – גרסה מקוצרת שלו – זה הצליל aw שאתה שומע במילה or. זו הייתה הפעם הראשונה שניסינו להגות את הצליל הזה, ופשוט לא הצלחנו להפיק אותו כמו שצריך. המורה הביטה עלינו במבט מתוסכל ואמרה, No, not like that! והתחילה להצביע על הדלת ולהגיד: Like daaww, daaww! המשכנו לנסות ולנסות ללא הצלחה, עד שחברה שלי מטֶנֶסִי, אמרה לה: Look lady, we don't even have that sound in our country, okay? So we're not ever gonna use it. התחלתי להתגלגל מצחוק – כי זה היה נכון והיא העזה לומר את זה – והמורה הפסיקה ונתנה לה מבט. אז איך זה השפיע על הפדגוגיה שלי? קודם כל, אם אתה מתוסכל בגלל תלמיד, אתה צריך לשאול את עצמך: ׳זה אני או הוא?׳ מורה טוב יבדוק את עצמו קודם, אולי סתם עובר עליו יום רע? בנוסף, להאמין שפשוט להגות משהו נכון יגרום לתלמיד לחקות אותך כמו שצריך, זו תפיסה מאוד מוגבלת. לא לכל אחד יש שמיעה חדה. אז אם דבר אחד לא עובד, אתה חייב לעבור לדבר אחר. כשאני מלמדת מבטא והוגה צליל, והתלמיד לא קולט אותו, אני עוברת לצד הפיזי, התנועתי: איך התלמיד מזיז את הלסת, או איזה צורה הוא יוצר עם השפתיים; אני גם עובדת בצורה ויזואלית, עם מראה. לא להיתקע ב׳זה צריך לקרות בדרך שלי׳, אלא להתאים את עצמך לאופן שבו התלמיד לומד״.

מה את עושה אם מיצית את כל הטכניקות שלך?

״אם מישהו לא קולט שום דבר? זה קרה לי פעם, כשאימנתי שחקן. זה היה קאסט ענק, וכולם קלטו את המבטא הבריטי הסטנדרטי חוץ ממנו. הבעיה הייתה, שהוא חשב שהוא קולט אותו… וככל שניסיתי ללמד אותו, כך הוא נהיה יותר גרוע. באיזשהו שלב הוא התחיל להישמע כמו איזה כומר או מטיף דת בדרום ארה״ב – ובמקור בכלל היה לו מבטא אמריקאי גנרי! ואני כזה, איך זה קורה?! זה היה פשוט ביזארי. אני זוכרת שבמהלך החזרות הבמאי שאל אותי מה קורה איתו, ועניתי: ׳אני לא יודעת!׳ בסוף החלטתי לקחת צעד אחורה, ולנסות לבנות את הביטחון העצמי שלו. בנוסף, אמרתי לו להקשיב לנואמים בריטים – נתתי לו כמה רעיונות – ולספוג מהם את ההגייה. התקווה שלי הייתה שהוא גם יספוג, אבל גם יפחית קצת את המאמץ שלו; שאם הוא לא יתאמץ כל כך, אז הוא ישתלב״. 

וזה עבד?

״אני לא יודעת, הייתי-כל-כך-מתוסכלת-שלא-הלכתי-לראות-את-המחזה!״

 

מיזם המעצבים הישראלים: כוח עיצובי בלב העמק

מיזם המעצבים הישראלים: כוח עיצובי בלב העמק

לאחר שהשתתפה בכ-150 מיטאפים של עיצוב, עברה השתלמויות ויצרה קשרים עם מעצבים מקומיים תהתה המעצבת קרן אהרוני-מק מדוע הנוכחות של הישראלים בכל הסצינה הזאת כל כך דלה. היא ידעה שיש לא מעט מעצבים ישראליים בקהילה ואת חלקם גם פגשה במהלך חופשת הלידה שלה, אבל מעטים מהם היו מגיעים לאותם מיטאפים ומפגשים מחוץ לקהילה. היא ידעה שחייבת להיות איזושהי מסגרת אשר תאחד את כולם, בה יוכלו להכיר האחד את השני ולמנף את הכשרון והיצירתיות הבוערת בהם ומאחר ולא מצאה אף קבוצה כזאת ,החליטה להקים אותה בעצמה.

בפוסט שפרסמה בפייסבוק היא פנתה לכל המעצבים הישראלים המתגוררים באיזור להצטרף אליה וכך נולד "מיזם המעצבים הישראלים" שתוך זמן קצר הכיל למעלה מ-130 מעצבים מתחומים שונים וביניהם אנימציה, עיצוב מוצר, חוויית משתמש, גרפיקה, עיצוב פנים- כולם מלאי כשרון ותאבון להשאיר את חותמם על עולם העיצוב המקומי.

קרן, יזמית בראשית דרכה שעובדת היום על פיתוח מוצר המיועד לאמהות טריות, רכשה את זווית ראייתה הבינלאומית כבר כשהקימה את מותג הילדים Beavory אשר זיכה אותה בתואר אחת האמניות המלהיבות בעולם על ידי 'Curvy-world אוסטרליה'. בנוסף, היא עסקה בהוראת אמנות ועיצוב, בתפקידי ניהול בחברות היי-טק, עבודה במלכ"רים ועוד.

קרן אהרוני-מאק, מקימת מיזם המעצבים הישראלים

את מיזם המעצבים הישראלים בעמק הסיליקון היא הקימה מתוך אמונה גדולה בעיצוב ישראלי ובהזדמנות ליצור שיתופי פעולה חברות הפועלות גם כאן וגם בישראל. "מעבר לפן של הנטוורקינג, יצירת הקשרים ושיתוף הידע, אני רואה במיזם מאגר של כשרון וכוח אדיר בו יוכלו להשתמש חברות הסטארט אפ הישראליות הרבות אשר פועלות כאן", אומרת קרן, "הדעה הרווחת היום היא שעיצוב הוא חלק אינטגרלי מכל רעיון יזמי וככל שהמעצבים יכנסו לתמונה בשלב מוקדם בתהליך, כך יגדלו סיכויי ההצלחה שלו".

אחד האנשים הראשונים שפנו אל קרן לאחר פרסום המיזם היה אליעד גולדוואסר, דירקטור של המרכז לחדשנות ולעיצוב ב-SAP, אשר מתגורר כאן כ-13 שנה ולא היה מודע לכמות המעצבים הגדולה שיש פה. הוא הזמין את חברי המיזם למפגש הראשון במרכז שנחל הצלחה רבה מאז הספיקו חברי המיזם להתארח ולקבל הדמיה פרטית במשרדים של פייסבוק ב-HQ של Oculus, ללמוד על האפשרויות של המציאות המדומה ועל האנשים שעיצבו אותה וכן להתארח במתחם החדש של Wework בסן חוזה ולקיים מפגש בנושא קהילה ושיתופי פעולה.

המפגש הבא בשיתוף ה-ICC יתקיים ב-9 באוגוסט ותתארח בו רונית כפיר, שדרנית רדיו וטלויזיה לשעבר וכיום מעצבת פנים וכתבת עיצוב באתר XNET.

בהרצאתה מ"לא נעים לי.." ל"נעים מאד!" תספר כפיר על על דברים שלמדה בעבודתה כמעצבת פנים במשך 16 שנה ועל דרכי פעולה שלמדה כאשת תקשורת.

בהרצאה, היא תיתן תשובות לשאלות כמו איך לשנות גישה מתנצלת לגישה אסרטיבית? איך להקשיב לתחושות בטן מול לקוחות ולפעול על פיהן? למה לא "לדפוק מחיר" ללקוח שלא מוצא חן בעיננו? איך להחליט עם מי נכון לי לעבוד? איך להפסיק "לעשות טובות" בחינם למעגל של לקוחות קרובים? איך ללמוד להעריך את הידע, הכישרון והניסיון שלנו?

בבסיס הדברים הבנה עמוקה, שהאופן בו נתייחס לעצמנו ישפיע על האופן בו הלקוחות מתייחסים אלינו: כשנציג גבולות ברורים (שעות עבודה, תעריף או תהליכי עבודה) הלקוחות יקבלו אותם ככאלו. כשנתייחס אל עצמנו כאל מומחים, הלקוחות יכבדו את דעתנו.

לרכישת כרטיסים להרצאה לחצו כאן

השמועה סביב מיזם המעצבים הישראלים בסיליקון ואלי, איכות האנשים, האוירה, הכשרון והפתיחות הישראלית תפסה ומשכה את סקרנותם של חברות רבות וכיום, לדברי קרן, האימייל שלה מלא בפניות מחברות המעוניינות לארח את המפגשים הבאים. כרגע ברשימה נמצאות חברות גדולות כמו Pixar, Pintrest, Coursera והיד עוד נטויה.

מעבר לפתיחת ערוץ ושיחה בין הזירה של ה-Tech  לזירת המעצבים, קרן מעוניינת להנגיש את המתרחש בקהילה של העיצוב גם לקהל הישראלי, לייצר חיבורים מעניינים ,להעביר הלאה את הידע והכלים באמצעות סדנאות יעודיות ולקיים שבוע עיצוב מיוחד שיוקדש כולו לקהילה של המעצבים הישראלים.

אם אתם מעצבים ישראלים את מוזמנים להצטרף לקבוצה הסגורה לחצו כאן

ואם אתם מעוניינים לעקוב אחר המתרחש באירועי המיזם מוזמנים להצטרף לעמוד הפייסבוק

או לפנות לקרן בכתובת מייל: mackeren@gmail.com

כך תגייסו כסף לסטארט-אפ שלכם: 10 כללי הזהב על פי דונה גריפית

כך תגייסו כסף לסטארט-אפ שלכם: 10 כללי הזהב על פי דונה גריפית

עליתם על רעיון מהפכני, פיתחתם אותו, השקעתם כסף, זמן ואנרגיה וכעת אתם מלאי מוטיבציה לכבוש את העולם. סביר להניח שבדרך תצטרכו לעבור בכמה תחנות שיממנו לכם את ההרפתקאה הזאת, אך לפני שאתם בכלל פונים לכל אותם משקיעים כדאי שתלמדו דבר אחד או שניים על איך לספר את הסיפור שלכם, כיצד למכור את המוצר שלכם בצורה הכי טובה, וכיצד לא להיכנס לסטטיסטיקה לפיה 90% מן הסטארט אפים לא ישרדו.

donnaדונה גריפית שפיתחה קריירה מצליחה כ- Corporate storyteller (מספרת סיפורים עסקיים), עוזרת לחברות וליזמים לספר את הסיפור שלהם בצורה חדה וברורה. לדבריה, מתקופת התנ"ך ולאורך ההיסטוריה אנשים מתחברים לסיפורים הכתובים במבנה מסויים אשר המוח כבר מתורגל לקלוט ולכן גם בפיץ' (מצגת) אין שום סיבה שהמסר לא יעבור בצורת סיפור, גם אם מדובר במוצר טכנולוגי.

גריפית (39) נולדה במרילנד בארה"ב, בגיל 11 עלתה עם משפחתה לארץ והתגוררה בירושלים שם למדה בבית ספר דתי. את התואר הראשון שלה בסוציולוגיה, אנטרופולוגיה ותיאטרון עשתה באונ' העברית ואת לימודי התואר השני בדרמה תרפיה עשתה ב-NYU. בסיום לימודי התואר השני, היא ידעה שהיא רוצה לעסוק בתחום הבמה, אך לא ראתה את עצמה כשחקנית תפרנית שתצטרך למלצר בגיל 30 כדי לשרוד. היא חשבה כיצד תוכל לנצל את יכולות המשחק שלה ובו זמנית לעשות מזה כסף וכך פנתה לתחום של הדרכה והנחיית קבוצות. דרך מודעה שראתה בקרייגליסט היא החלה לעבוד ב-Boyer Communications Group, חברה המתמחה באימון ופיתוח עסקי. במהלך עבודתה, העבירה גריפית סדנאות ופרזנטציות בכ-30 מדינות ברחבי העולם ואימנה מאות סטארט אפים ומשקיעים כיצד להעביר מסרים חזקים שיניבו תוצאות. לדבריה, המסקנה העיקרית שלה מהמפגשים עם כל אותם יזמים היא שמרביתם פשוט לא יודעים כיצד להעביר מסר, הם מדברים יותר מידי, זורקים יותר מידי מונחים טכנולוגיים לאוויר עד למצב בו הצד השני פשוט מוצף ולא מצליח להבין מהו הרעיון המרכזי.

כמי שבילתה כמחצית מחייה בארה"ב והמחצית השנייה בישראל, לגריפית יש היכרות מעמיקה עם שתי התרבויות, עם הקודים החברתיים ונקודות התורפה של כל אחת מהן ולכן בבואה להדריך לקוח ישראלי קל לה יותר ליישר עמו קו ולתת לו את כל כללי ה'עשה ואל תעשה'. "הישראלים ידועים כאן כאנשי טכנולוגיה ומוצר מעולים שיודעים לתת עבודה איכותית, אך יחד עם זאת הם לעתים נתפסים גם כיהירים, צדקנים ווכחנים שאי אפשר להשחיל מילה בשיחה איתם", אומרת גריפית, "בישראל חיים במצב שלא יודעים מה יהיה מחר ולכן חייבים להגיד הכל כאן ועכשיו! פה זה לא מקובל, זה נתפס כאגרסיביות.  רצוי לחייך, להקשיב, לדבר בטון נעים ולהבין שלא משנה כמה המוצר שלכם הוא מצויין והאם היזם הוא יוצא 8200 או ממר"ם, משקיע ששוקל לשים את הכסף שלו בחברה, רוצה לדעת שהוא עובד מול חבר'ה שכיף לעבוד איתם והתקשורת איתם תהיה טובה. הסיליקון וואלי שונה מכל העולם בכל הקשור לקודים חברתיים, מאוד קשה לקרוא כאן אנשים כי הכל כביכול מאוד חיובי ושופע חיוכים, אך צריך לקחת בחשבון שהחיוכים האלו הם לא תמיד אמיתיים ושגם אם נראה לך שהתלהבו מאוד מהמוצר שלך בפגישה, לא בטוח שיחזרו אלייך בהמשך".

אחרי שצברה קהל לקוחות גדול ובנתה לעצמה שם כ-Corporate storyteller, הקימה גריפית יחד עם בעלה יונתן (ג'וני), מעצב UX ויזם גם הוא, את Invisu, כלי אשר עוזר ליזמים ליצור את ה- One Pager, אותו מסמך הנשלח למשקיעים ומפרט את פעילות החברה באופן הכי חד, ברור וממוקד.

בעקבות Invisu עברו לסיליקון ואלי לפני קרוב לשנתיים ובמקביל למיזם ממשיכה גריפית להעביר הדרכות ליזמים וחברות כיצד להכין פיץ' משקיעים וגם פיצ'ים בתוך ארגונים, תסריטים לסרטי מוצר, הרצאות לכנסים ול-TED talks, התגברות על פחד קהל ועוד.

אז לפני שאתם מגיעים ל-Pitch המיוחל קבלו מדונה גריפית את כל כללי העשה ואל תעשה:

  1. השקיעו במצגת– אם אתם לא נעזרים במעצב גרפי, ישנם הרבה אתרים כדוגמת Slidebean, emaze, haikudeck שיעזרו לכם לשדרג את המצגת שלכם מבחינה ויזואלית ולהפוך אותה למושכת יותר ומעוררת עניין.
  2. הקרינו חיוביות– הישראלים נתפסים לעיתים קרובות כקשוחים וסטייל הנאום שלהם הוא יותר צבאי ורציני. זכרו שהאמריקאים אוהבים נחמדות, לכן חייכו עם העיניים, דברו בטון נעים זה עושה הבדל של שמיים וארץ בהעברת המסר.
  3. Young business people in board room meeting at the officeהתוכנית העסקית– ספרו בקצרה מי אתם, מה מייחד אתכם, מי הם המתחרים שלכם ואיזה יתרון יש לכם עליהם (השתדלו לא להשמיץ או להעביר ביקורת על המתחרים, אתם אף פעם לא יודעים מי יושב בחדר ואיזה קשר יש לו אליהם), ספרו מהו הדבר הכי חם עכשיו בשוק ואיך אתם יכולים לתת לו מענה? מהו המודל העסקי וכיצד אתם יכולים לעשות כסף מהמוצר? ספקו נתונים מספריים התומכים בעובדות.
  4. פתרון– בשלב הזה חשוב להגיד את דברים בצורה הפשוטה והקצרה ביותר. מה המוצר? למי הוא מיועד? ואיך הוא עובד? מבלי להיכנס יותר מידי למונחים טכנולוגיים. דברו בשפה פשוטה באופן שאפילו הסבתא שלכם תוכל להבין. זה השלב שמומלץ להראות איזשהו דמו, אם זה סרטון, מוק אפ, הדמיה, אב טיפוס או כל דבר אחר אשר ימחיש כיצד ייראה המוצר.
  5. צורך– עשו 180 מעלות והסתכלו על המוצר דרך העיניים של המשקיעים או הלקוחות הפוטנציאליים. חשבו על החסר שיש בעולם שהמוצר שלכם הולך למלא. יזמים רבים מגיעים לפגישה וישר מתחילים לדבר על המוצר, על הטכנולוגיה הייחודית שלו ועל כמה שהוא הולך לשנות את העולם, אבל את המשקיעים זה לא מעניין עד שהם מבינים מה הצורך במוצר, איך זה משפיע על קהל היעד והאם יש פה הזדמנות אמיתית לעשות כסף. אז דבר ראשון התחילו בצורך שיש במוצר שלכם ואז המשיכו הלאה לפתרון שאתם מציעים.
  6. שפה– האנגלית של רוב הישראלים כאן היא הרבה יותר טובה ממה שהם חושבים. הבעיה היא העיקרית שלהם היא באופן הביטוי של המילים. כשמבטאים d במקום th, הצד השני עלול לפעמים להבין ביטוי לא נכון וללכת לאיבוד. האמריקאים אינם נבהלים מאנגלית לא תקנית, אך כשהביטויים אינם נאמרים באופן בהיר, הם לא יתקנו, אלא יבקשו לדבר יותר לאט. אגב, בשיחה שבעל פה יהיו סלחנים לשגיאות שלכם, אך כשזה מגיע למייל או למסמך מאוד לא מומלץ לעשות שגיאות.
  7. תרגול, תרגול, תרגול– כמו ספורטאי שמתאמן כל יום, או זמר שהולך לפיתוח קול, גם כדי להעביר הרצאה או פיץ' צריך להתאמן. אפילו סטיב ג'ובס לא נולד מרצה מדהים, הוא עבד מאוד קשה על כל תנועה וכל ניואנס שיצא לו מהפה וגם אתם, לפני שאתם מגיעים לפיץ', לא מספיק שתשלטו היטב בחומר, התאמנו על הפיץ' ותרגלו כל משפט וכל תנועה שאתם עושים.
  8. למדו על החברה או המשקיע– לפני שאתם מגיעים לפגישה, למדו מול מי אתם עומדים, זה יעזור לכם גם בסמול טוק. בדרך כלל יש דיסטנס עם האמריקאים עד שהם נותנים לכם אישור לחצות אותו. ואם חציתם אותו, שיחות על ספורט תמיד עובדות, מפוליטיקה או מנושאים אישיים מידי כדאי לכם להימנע…
  9. אמינות– בפיץ' אתם חייבים למכור את עצמכם אבל השתדלו להימנע מ- Over Selling. תגידו במה אתם טובים ומה ההישגים שלכם, אך אל תגזימו וכמובן אל תשקרו, אם יבדקו את הנתונים שסיפקתם ויגלו שניפחתם את הסיפור, ה"קרדיט" שלכם יפוג ברגע.
  10. סיום הפיץ'– הרבה פעמים המצגת מדהימה, העברתם מסר קצר וקולע והצלחתם להשאיר את המשקיעים קשובים ומרותקים, אך הגעתם לסיום המצגת ואתם חותמים אותה ב"תודה רבה" חרישי.. כדי להשאיר טעם עוד יותר טוב, סיימו באיזשהו ציטוט חכם, דברו על החזון שלכם והכיוון אליו תנווטו את החברה והכל בכמה שיותר חיוביות, אנרגיה טובה וקשר עין עם המשקיעים.

בהצלחה!

 

רוצים לדעת יותר על עולם ה-StoryTelling? כנסו ל- http://donnagrif.com/

סטארט אפ סשן: הכירו את ThinkUp

thinkup

צילום: הלן פיינשטרוי

ThinkUp- develop a positive mindset

שנת הקמה: 2014

המייסדות: עירית אילון-ולד וג'ני שלו

חשיבה חיובית הפכה לטרנד עולמי לאחר שיותר ויותר אנשים הבינו שהחשיבה שלהם מייצרת את מציאות חייהם. ספורטאיים אולימפיים, בעלי חברות, אישים מפורסמים- כולם מבינים כי ללא עידוד החשיבה החיובית, התמודדויות החיים יהיו מורכבות יותר. סטייט אופ מינד זה שם המשחק או בשפה פשוטה יותר- הכל בראש.

עירית אילון-ולד שאחרי שנות מדיטציה רבות הצליחה "לשמוע" את מחשבותיה ואת הקשר בינן לבין המציאות, הבינה שאם תמלא את ראשה במחשבות חיוביות ותסיר את המחשבות המעכבות, החיים יוכלו להיות פשוטים ומאושרים יותר. כדי ליצור את הכלי שיעזור לה באותו תרגול, חברה עירית לג'ני שלו ויחד פיתחו את אפליקצייתThinkUp . עירית, שהגתה את הרעיון, אחראית על התוכן ושירות הלקוחות וג'ני אחראית על תחום ה-product וכל הפיתוח הטכני של המוצר.

האפליקציה מאפשרת ליצור סוג של מדיטצית הרגעה באמצעותה המשתמש שומע את המחשבות שהיה רוצה שייכנסו לו לראש. לדבריהן, אנשים נוטים לסגל לעצמם אמונות מגבילות ומשפטים כמו "אני לא אצליח" או "אני לא מספיק טוב" יוצרים את המציאות החיצונית שלנו ולכן כדי לשנות את המציאות הזאת עלינו להקשיב לקול שלנו שכן הוא למעשה המפתח אשר פותח כל חסימה.

האפליקציה מחולקת לתחומים עליהם ניתן לעבוד כגון בטחון עצמי, קריירה, זוגיות, יצירתיות וכדומה כשלכל נושא ישנם משפטים רבים מתוכם כל משתמש בוחר את הנכונים עבורו. לאחר בחירת המשפטים, המשתמש אמור להקליט את עצמו אומר אותם, לבחור את מוסיקת הרקע העדיפה עליו ולהקשיב לזה בזמנו הפנוי, רצוי בבוקר ולפני השינה.

"השימוש בקול של עצמך הוא קריטי בשימוש באפליקציה זו", מסבירה עירית, "זה כמו להשתיל עור ממקום אחד בגוף למקום אחר, הגוף זוכר ויודע וכך זה עם המחשבות. אם תרצו שהן יהפכו לחיוביות יותר, כך תצטרכו לתרגל יותר ולשמוע את עצמכם חוזרים שוב ושוב על המנטרות החיוביות.  דרך האפליקציה אנחנו למעשה עושות שילוב בין מדיטציה לבין פסיכולוגיה חיובית, אנחנו לא המצאנו את הגלגל, חשיבה חיובית הייתה שם כל הזמן, החידוש שלנו הוא בהבנה שבאמצעות הקול של עצמך אתה יכול לשנות קשרים במוח".

ואכן, את האסמכתא המקצועית ליעילותו של הכלי שפיתחו הן קיבלו מפרופסור מיכאל מרזניץ', חוקר מוח מזה 40 שנה ומחלוצי מחקרי גמישות המוח, המאשר כי אפליקציה זו משנה קשרים במח וגורמת ליצירת קשרים חדשים ע״י תרגול.

כרגע אנחנו בשלבי ניסוי גדול המתבצע במעבדות לחקר המוח בסן פרנסיסקו ובוחן את השפעת האפליקציה על מצב הרוח של השומע במטרה להעבירה לאוכלוסיות עם דיכאון. כמו כן, בשבועות האחרונים התפרסמו עלינו במספר עיתונים בארצות הברית כתבות אשר הכתירו אותנו לאחת מ- 6 האפליקציות המשפיעות בתחום הפחתת לחצים ובקרוב אנחנו מתחילות בקמפיינים של חשיבה חיובית בחברות גדולות ברחבי הסיליקון ואלי. הקמפיינים הללו הינם אתגר של 5 שבועות של כל עובדי החברה עם תחרות נושאת פרסים.

לקוחות- עד כה היו ל-Thinkup כ-80 אלף הורדות. הפנייה היא למדינות דוברות אנגלית וביניהן ארה"ב, בריטניה אוסטרליה ודרום אפריקה. אנו רואות קהל מגוון שמשתמש באפליקציה בין אם אנשי מקצוע (פסיכולוגים, מטפלים) הממליצים על האפליקציה למטופלים ובין אם אנשים פרטיים המשתמשים באופן קבוע להורדת מתח. הנושאים הפופולריים עליהם אנשים מחפשים לעבוד הם שיפור הביטחון העצמי, קריירה והורדת מתח.

דברים שהיינו עושות אחרת: בהתחלה כיוונו את השיווק לאוכלוסיית היעד, לאנשים שמבינים במדיטציות ומבינים מה הערך המוסף של אפליקציה זו. אולם, היום אנחנו מבינות שהמוצר מתאים לכל אדם שפשוט רוצה לשפר את חייו בעבודה, בקשרים אישיים, בלימודים או למעשה פשוט להיות מאושר יותר.

"הלקח המרכזי שלי הוא שדברים לוקחים זמן, הרבה יותר ממה שנדמה כשקוראים על הצלחות בעיתון", אומרת ג'ני, "לבנות קהל לקוחות זה לא משהו שקורה בין רגע ואני מאוד מאמינה בלהיות זמינה לפניות ושאלות שלהם, אני חושבת שזה בין היתר עזר לנו להגיע לדירוגים טובים באפסטור. האנשים פנו אלינו בגלל תקלה או בעיה כלשהי, התרשמו מהתגובה האכפתית והמהירה וסיימו עם review מצוין באפ סטור.

בנוסף, גרסת premium כמודל עסקי, הפתיעה לטובה, השוק לגמרי פתוח היום לשלם על אפליקציות, וכבר מזמן עברנו את התקופה של תמחורים הזולים. אם השרות נותן value ובנוי נכון מבחינת ה-product אנשים מוכנים לשלם".

שאיפות לעתיד? אנחנו עובדות למרחקים ארוכים ומעוניינות לבסס את האפליקציה כפלטפורמה מובילה לחשיבה חיובית. כבר היום אנחנו חולשות על הנישה הזאת באפ סטור, ולמעשה רואות את המשך ההתבססות שלנו בתחום הזה, כשזה כבר לא מפתיע אותנו לראות משתמשים שממליצים על האפליקציה לצד שמות מוכרים כמו .headspace מאוד היינו רוצות להגיע לא רק לדוברי אנגלית וגם לפתח גרסא ל-Android .

"כמנהלת מקצועית, אני עובדת כיום עם עשרות מטפלים, הייתי רוצה להגדיל עוד את המאגר ולהפוך לקונצנזוס וכמובן, להטמיע את השיטה אצל קהל לקוחות רחב", מוסיפה עירית, "הייתי גם רוצה להגיע לכל חברה שעובדיה חשובים בעיניה ולהעביר בה תוכנית איכותית של חשיבה חיובית ככלי לחיזוק הביטחון ולהרגעת מתחים, כבר הוכח שסוג כזה של חשיבה יכול לגרום להעלאת הפרודוקטיביות בעבודה והסיפוק מהחיים בכלל.

לדעתי זו אפליקציה משנה חיים. את חיי היא שינתה וכמוני הייתי רוצה להשפיע על כמה שיותר אנשים שרק אפשר".

סטארט אפ סשן: הכירו את Keepy

סטארט אפ סשן: הכירו את Keepy
ophir gutelzon

צילום: אפרת מורג

שנת הקמה: 2013

המייסד: אופיר גוטלזון

מס' עובדים: 5

מה לעשות עם הציורים שהילדים מביאים מהגן?? הדילמה התמידית שקרוב לודאי כל הורה נתקל בה כשהילד מתחיל ללכת לגן לא פסחה על משפחת גוטלזון. כשהבן הבכור, לירן, חזר מהגן עם שלל עבודות יצירה הפך הבית מהר מאוד למוזיאון ילדים קטן וההתלבטות האם לשמור או לזרוק עלתה כל הזמן. מצד אחד, זאת מזכרת יפה שרוצים להשוויץ בה ולשתף את המשפחה, אך מצד שני למי יש מקום לאחסן כל כך הרבה עבודות?

כשחיפשו ברשת פתרונות יצירתיים ראו אופיר ואשתו מיכל שזו שאלה העולה כמעט בכל פורום או בלוג אמהות מצוי, כשהעמיקו עוד יותר הבינו שלא רק עניין שימור הציורים הוא הבעייתי אלא בכלל, כל ארגון התמונות שאנחנו מצלמים מידי חודש.

"כשירדתי לעומק הבעיה הבנתי ששמירת ציורים זה רק מרכיב קטן, אך משמעותי, בצורך של שמירת זכרונות ילדות", מספר אופיר, "הצורך בפלטפורמה שתעשה סדר בתמונות הרבות וסרטוני הוידאו שאנו מצלמים היה לא פחות משמעותי, ונראה שלאנשים היה חסר את המרכיב שיהפוך את התמונה ל-keepsake , שיתן לה את הקונקסט, את התיאור של מה שיש בה, המיקום, הגיל בו היא התרחשה והרגשות. רצינו ליצור פלטפורמה בה יהיה ניתן לצרף את כל הנתונים האלה לתמונה ובנוסף למצוא דרך להכניס לסיפור גם את הילדים עצמם וגם את הסבים והסבתות או כל בן משפחה או חבר אחר".

על רקע זה הוקמה Keepy, אפליקציה המיועדת לשמר ולארגן את כל הזכרונות של ילדיכם ומשפחתכם.

הילד צייר ציור מיוחד? רכב בפעם הראשונה על האופניים? התחיל כיתה א' או נפלה לו השן הראשונה? בקיפי מאפשרים לכם להעלות את התמונה לאפליקציה, לתייג את שם הילד, להזין את התאריך ולכתוב את כל הפרטים על אותו ציור או אירוע. לאחר שהתמונה באויר, ניתן לשלוח התראה במייל לבני משפחה שונים אשר יכולים להגיב בכתב או בוידאו. כך למעשה נוצר לכל ילד טיים ליין משלו עם כל הזכרונות והעבודות שלו, עם התיאורים של כל ציור או אירוע והתגובות של בני המשפחה עליהם.

עולם התמונות והצילום לא זר לאופיר. לאחר שמכר את הסטרט אפ הקודם שלו PicScout לסוכנות התמונות הגדולה גטי אימג'ס עבר עם משפחתו לניו יורק והחל לעבוד במרץ על Keepy.

את המוצר הראשוני השיקה Keepy בניו יורק יחד עם ה- Children's Museum of the Arts ובהמשך הוציאה אפלקיציה לאנדרואיד ונבחרה להיות חלק מההשקה של מכשיר ה-SAMSUNG S6 כאחת מהאפליקציות המועטות ששווקו עם המכשיר.

כיום האפליקציה היא חינמית, היא מאפשרת להשתמש בשירות באופן חופשי ולשמור מספר מוגבל של תמונות בחודש. על מנת להעלות תמונות ללא הגבלה ניתן לעשות מנוי במחיר של 9.99$ לשנה. לאלו החוששים מה יקרה אם יום אחד Keepy תיעלם וכך גם כל הזכרונות, אומר אופיר כי האפליקציה מאפשרת לסנכרן את כל החומרים גם לענן של דרופבוקס האישי שלכם וכך תהיה לכם גישה לקבצים בכל עת.

שירות נוסף שמספקת כיום Keepy הוא האפשרות להדפיס את הזכרונות על מוצרים שונים כמו קאנבסים, כרטיסי ברכה, מגנטים, מאגים, אלבומים ועוד כשמנויים זכאים להנחה של 50% על כל המוצרים.

הלקוחות: השוק של keepy הוא הורים לילדים עד גיל יסודי בממוצע, בעיקר אלו המתחילים לשאול את עצמם מה לעשות עם עומס העבודות של הילדים. נכון להיום, כ-850 אלף בני משפחה שומרים את הזכרונות שלהם בקיפי, הם פזורים בכל העולם ורובם הם דוברי אנגלית.

שלבי גיוס: Keepy גייסה עד כה רק סיבוב סיד ממשקיעים וביניהם ירון גלאי, יאיר גולדפינגר, חמי פרס, אייל גורה, Ben Ling , קרן מאגמה וקרן פיטנגו והאחים Winkelvoss.

דברים שהיינו עושים אחרת: "המטרה המרכזית בראשית דרכה של Keepy הייתה להשיג כמה שיותר יוזרים. המודל היה חינמי ורק בשלב מאוחר יותר עברנו למודל המפוקס יותר על הכנסות. בדיעבד, אולי היינו צריכים לבנות מודל הכנסות בשלב מוקדם יותר".

מה בעתיד? "כיום הפוקוס העיקרי של Keepy הוא על שיתופי פעולה עם חברות המשווקות מוצרים למשפחות או אתרים המיועדים לילדים ושיווק בעיקר דרך המשמתמשים הקיימים. בעתיד נרחיב את השימוש של המוצר לזכרונות נוספים גם של סבים וסבתות, כך שגם הם יוכלו להשאיר סיפורים על העבר שלהם לנכדים.

המטרה שלנו להפוך את Keepy לחלק מכל משפחה כך שבעוד 5, 10 או 20 שנה הילדים שלנו יוכלו לקבל תזכורת חיה לעבר שלהם, לראות את הסבא והסבתא שלהם מגיבים על הציור שלהם ולא לחפש את זה בין מאות התמונות על ההארד דיסק במחשב".