מערכות יחסים – פרק שישי

אפתח בציטוט מתוך הספר "סיפור מתוך הבועה" (נגה ניב 2008) "איך היה סוף השבוע במונטריי?" התעניינתי, הקפה הרותח צורב את לשוני. גבי המשיכה לדבר בתנועות ידיים, מאגרפת את כף ידה ומצביעה עם האגודל כלפי מטה. אכזבה. העצב של גבי נגע בי בידיים קרות כקרח. שתקתי. לא ידעתי מה לומר ואיך לדובב אותה. "את יודעת דניאלה," פתחה לאחר שתיקה ארוכה, "סוף השבוע הזה גרם לי להרהר על זוגיות," הישירה אלי מבט עגום. "זוג צעיר נישא. השניים מאוהבים אחד בשני עד אין קץ, מבטיחים לחיות יחד לנצח ומאמינים בזה. ואז נולדים הילדים, והם נושאים בעול בניית בית ופרנסה, ואיש ואישה טרודים בעשייה…

אפתח בציטוט מתוך הספר "סיפור מתוך הבועה" (נגה ניב 2008)

"איך היה סוף השבוע במונטריי?" התעניינתי, הקפה הרותח צורב את לשוני. גבי המשיכה לדבר בתנועות ידיים, מאגרפת את כף ידה ומצביעה עם האגודל כלפי מטה.

אכזבה.

העצב של גבי נגע בי בידיים קרות כקרח. שתקתי. לא ידעתי מה לומר ואיך לדובב אותה.

"את יודעת דניאלה," פתחה לאחר שתיקה ארוכה, "סוף השבוע הזה גרם לי להרהר על זוגיות," הישירה אלי מבט עגום. "זוג צעיר נישא. השניים מאוהבים אחד בשני עד אין קץ, מבטיחים לחיות יחד לנצח ומאמינים בזה. ואז נולדים הילדים, והם נושאים בעול בניית בית ופרנסה, ואיש ואישה טרודים בעשייה למען הקן. ממש כמו הציפורים. אחת דוגרת והשני מביא מזון. אבל בסוף השבוע האחרון התנערתי פתאום מהציפור בעלת הראש הקטן שאני, התעוררתי מהסחרור של חיי היום יום, הפניתי מבט אל בן זוגי שבדרך כלל נמצא באיזה מסע עסקים ובמקרה היה שם לידי, ופתאום צצה השאלה: מי זה? איך יתכן שלמרות שהתחלנו את החיים יחד, הפכנו לאנשים שונים כל כך."….

"אני לגמרי ריאלית. לא רוצה ריקודים וחיזורים. אני חושבת על האישיות של דודי. שאלתי את עצמי שאלה. הרי דודי ואני נקשרנו אחד לשני בילדותנו, ואילו הייתה לי היום האפשרות לבחור בן זוג, האם הייתי בוחרת בדודי או בגבר דומה לו? שלילי. היום הייתי בוחרת בגבר עדין, רגיש, כזה שמתעניין בי באמת, אחד שמגלה רגשות, שתחומי העניין שלו משיקים לשלי."

"את נשמעת כמו מודעת שידוכים," לא התאפקתי.

גבי הסתכלה בי בכעס. ההערה הצינית שלי פגעה בה. הצטערתי.

"את לא תופסת את הנקודה, דניאלה. אני מדברת על תהליך של התרחקות בין בני זוג. משהו שקורה בהדרגה, לא ביום אחד. כששני אנשים שחותרים בסירה אחת לאורך זמן פתאום עוצרים ושואלים מיהו הברנש שיושב איתם בסירה. ואם הייתה לך אפשרות לבחור בן זוג מחדש, האם אותו צעיר מבטיח שבחרת לפני הרבה שנים עדיין מתאים   לחתור איתך בשארית הדרך, במחצית השנייה של חייך?"

"בדרך כלל אנשים גדלים יחד. את לא מרגישה כך?" ניסיתי לטשטש את התמונה האפלה. רציתי לעודד.

"לא במקרה שלנו. אני חושבת שגדלנו בנפרד. אם דודי היה יושב פה עכשיו ומקשיב לי, הוא לא היה מבין על מה אני מדברת, כי נושאים כאלו לא נוגעים אפילו בקצה חוט המחשבה שלו. מדובר בסוג אינטליגנציה שאין לו, לדודי, כזאת שלא נמדדת במבחנים. כי מבחנים הוא עובר בהצלחה מסחררת ובהצטיינות יתירה. כל התעודות שלו מעוטרות בלטינית:  .SUMMA CUM LAUDE"

"אולי הוא צריך ניעור, גבי? את יודעת שהוא אוהב אותך בדרך שלו."

גבי חשה החמצה. אותה עדנה שהיא מיחלת לה בתוך קשר הנישואין לא מצויה בינה לבין בעלה והיא מפנטזת על גבר עדין ורגיש שיעניק לה את האושר המבוקש.

אסתר פרל בסיפרה "מייטינג אין קפטיביטי" טוענת, שהחיים המודרניים מבטיחים לנו אידיליה. קיימת באוויר הבטחה בלתי מפורשת, שחיי הנישואין יכולים לספק לנו את כל הצרכים והמאוויים הכמוסים ביותר. כל שנותר לנו- הוא למצוא את בן או בת הזוג המתאימים. אותו אחד או אחת שיכולים להעניק לנו את האושר הגדול. לטענתה, אחוז הגירושין נמצא בעליה תלולה בגלל האכזבה המורגשת כשחיי נישואין שגרתיים אינם מספקים מענה לציפיות הללו.

הפסיכואנליטיקאית ננסי חודורוב (באותו הספר) טוענת, שהאקסקלוסיביות אותה אנחנו מחפשים בתוך חיי הנישואים נעוצה בקשר הראשוני שהיה לנו בתקופת הינקות. אז, בינקות, היתה אמא טובה, חמה ועוטפת שהעניקה לנו את כל צרכינו. באופן לא מודע אנחנו שואפים לחזור לקשר הסימביוטי המלא ברוך ואהבה שהיה פעם. אנחנו שואפים לחזור למצב שבו יש קבלה מלאה ללא ביקורת, ללא דרישות, וללא מאמץ מיוחד מצד ה"אני" (התינוק). ואולם, לאלה מאיתנו שלא היתה להם אימא אידיאלית, אלא אימא אנוכית, בלתי עיקבית, נוטשת, או לא נמצאת, ישנה שאיפה גדולה עוד יותר למצוא את השלימות בחיי הנישואין שלהם כדי למלא את החסר.

ננסי חודורוב מסבירה: גם המצב הסימביוטי שאנחנו שואפים לשמר (כמו בקשר שבין האם לתינוק) הינו מתעתע. למעשה, גם אז, בילדות, לא היתה מעולם סימביוזה מושלמת. כבר בינקות התינוק נאלץ להתמודד עם "בגידה" של האם שהיו לה עיסוקים אחרים מלבד הטיפול בתינוק, ולרוב היה לה "מאהב" נוסף, הלא הוא האב. אותה התמודדות עם האכזבות הקטנות, מחשלת את התינוק ומאפשרת לו להבין שאין שלימות אפילו לא בקשר בריא עם אם אוהבת. התינוק לומד לחיות עם מצב שאינו אידיאלי, ומקבל את האם כ"מספיק טובה". יום אחד הוא יגדל וימצא לעצמו אישה שתאהב אותו, וכך הוא פותר לעצמו את התסביך האדיפלי וממשיך במסלול החיים בלי ציפיה לשלימות גמורה. לעומת זאת,  אצל אלו מאיתנו שלא פתרו את הפאזל הזה שנקרא "התסביך האדיפלי", החיפוש הבלתי נדלה של האושר הגדול לעולם ממשיך ולא נעצר. הם מאמינים בכל מאודם ( כמו גבי בסיפור שלמעלה) שאותו האושר קיים בהישג יד,  ועליהם רק להתאמץ קצת, ולמצוא אותו.

ובחזרה לגבי- אילו היתה בטיפול, הייתי מנסה להאיר את עיניה ולמצוא סיבות טובות לחזק את הקשר עם דודי בעלה, קשר שהתרופף במהלך השנים. הייתי עוזרת לה לבחון את הכעס שיש לה כלפי בעלה, במקום לחפש את האושר במקום אחר. במילים אחרות, הייתי עוזרת לה לשקם את הקשר, ולנסות להפיח בו חיים. ברור שהנוסחה הזאת לא מתאימה לכל אחד. השבוע שמעתי ממישהו שהיה נשוי שלוש פעמים: "אני לא מתכוון לתת במתנה בית נוסף לאישה הרביעית." אותו אדם נכווה קשות בשלושה קשרי נישואין וסביר להניח שהוא לא יחזור על הטעות. בטיפול הייתי מנסה לברר איתו איך בחר לעצמו בנות זוג שהיחסים איתן  הגיעו למצב של חוסר אמון ופגיעה קשה ברגשותיו.

חג שמח,

הכותבת:  ד"ר נגה ניב

פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

Check Also
Close
Back to top button