מערכות יחסים – פרק שמיני

לפני כשבועיים פורסמה כתבתי, "מערכות יחסים פרק שביעי – "הגלגל השלישי". היה זה  מקרה לא נדיר של בגידה בתוך קשר הנישואין. תיארתי את הדינמיקה הזוגית, הבין-אישית והאישית של כל אחד מבני הזוג וניתחתי את הדרמה המביאה לעתים קרובות ליצירת ה"משולש" בתוך חיי הזוג.

הכתבה עוררה מספר תגובות ושאלות. השבוע בחרתי להציג את אחת התגובות. דנה גוטליב הציגה שאלה מעניינת, ובהסכמתה, אפרסם את השאלה ואנסה לענות עליה בתקווה שקוראים אחרים ימצאו עניין בשאלה ובתשובה.

שאלה:

 כהרגלי קראתי בשקיקה. אני פונה אלייך בכמה שאלות שזורות זו בזו, שתמיד עולות בראשי כשאני קוראת את הכתבות שלך, והן קשורות לדרך עבודתך הישירה והעקיפה עם מטופלייך. איך מיישמים הלכה למעשה את האבחון שאת עושה בחדר? ובחזרה לזוג, מי מאתנו לא חווה את השינוי כשהילדים נולדו, ההתרחקות, ההבנה, ההתקרבות? כל כך הרבה נסיבות משפיעות על אותה מערכת, ובראש ובראשונה היא מורכבת משני אנשים. האם הגבר הצליח להיכנס בחזרה אל תוך משפחתו? האם הצליח ליטול חלק במשימות המערכת הביתית ולתת יד? להבין שזה גם חלק מהתפקידים שבאחריותו? האם הצליחה האישה לשחרר מהאחיזה ולתת גם לאחרים, כולל לבעלה? האם היא במקום שבו היא יכולה ליהנות מהלא-שלם הזה?

מובן שזה גם מאוד מעניין אותי, אבחון הוא דבר אחד, אבל איך מיישמים הלכה למעשה, איך גורמים לבני הזוג לעשות? הרי לא תמיד ניתן לומר את הדברים בפשטותם, כיוון שלנפש עצמה יש גם הזמן המתאים לה להתחיל בתהליך, והוא יכול להימשך זמן מה…. מחכה לפוסט הבא.

 תשובה:

דנה יקרה, השאלה שלך נוקבת ומורכבת. כמו ברומן מהספרים שבו רוצים לדעת מה היה הסוף, איך נפתרה התעלומה, מי יצא נפסד ומי כשידו על העליונה, ובעיקר מה עלה בגורלם של בני הזוג. גם בסיפור המקרה שהבאתי, אני מתארת לעצמי שלא די בהבנה של הדינמיקה הזוגית שהביאה למשבר ולבגידה, ואת רוצה לדעת: האם הטיפול הצליח? ואם כן, כיצד?

אתחיל מהסוף ואומר שכן, בדרך כלל טיפול זוגי יכול לעזור לשיקום הקשר הפגום. וגם במקרה שהבאתי בכתבה הקודמת, הזוג שחווה בגידה הצליח להתגבר על המשבר ולחזור לחיי נישואים תקינים.  ולשאלתך: מה קורה בחדר הטיפולים – איך מטפלים?

נדמה לי שכל ניסיון לתאר תהליך טיפולי לוקה בחסר, כי מדובר בשבועות ובחודשים שבהם בני הזוג חושפים את הכאבים ואת הכעסים ומבררים את הטעון בירור. אצל כל זוג נושאי המחלוקת הם אישיים ושונים זה מזה. אך בכל זאת, אנסה לתאר שלבים חשובים בתהליך הטיפול שבלעדיהם לא ניתן יהיה להשיג שינוי משמעותי.

ראשית, כשזוג מגיע לטיפול במשבר שבו אחד מבני הזוג בגד והשני חווה בגידה, מדובר בתהליך כואב מאוד שדומה לטיפול באובדן, לתהליך של אבל. כמו בכל תהליך של אבל, גם במקרה של בגידה, הטיפול מתפתח בשלבים שאותם בני הזוג צריכים לחוות. השלב הראשוני הוא שלב ההלם שבו קשה לקבל את הבשורה וקשה להכיל את הכאב. זהו השלב שבו הכאב הבלתי-נסבל נחווה כמו גיהינום שממנו רוצים רק לברוח. קשה להסתכל אחד לשני בעיניים, קשה לנחם ולהתנחם. בדרך כלל, בני זוג בעלי אישיות אימפולסיבית ירצו לעזוב את הקשר, לפרק את החבילה, ולפעמים יעשו זאת. בשלב הבא מופיעים רגשות עזים של כעס ומרירות. "למה זה קרה לי?" זהו השלב שבו צפויה הטחת אשמה של בני הזוג זה בזה, בעיקר הצד הפגוע מרגיש/ה כעס רב ועלבון כלפי הצד הפוגע. ובשלב השלישי מופיעות תחושות קשות של עצב על אובדן האמון, ושאלות קשות אם ניתן לשקם את האמון, לבנותו מחדש. השלבים הללו יכולים להימשך שבועות וחודשים ולא ניתן לצפות במדויק את סיומו של האחד ואת המעבר לשלב הבא. לפעמים ישנה חפיפה בין שלב הכעס לשלב העצב שבא אחריו, והם מתערבבים זה בזה. באופן תיאורטי, לאחר שבן/בת הזוג הפגועים חווים את השלבים הללו ומרגישים מוכלים ומובנים, יש בהם מוכנות גדולה יותר לקבל את בן הזוג הבוגד על חסרונותיו ומעלותיו.

בכל אחד משלבי הטיפול – הלם, כעס, עצב והשלמה – חשוב לאפשר לבני הזוג להרגיש שהאחר מבין אותם. הצד הפגוע זקוק להרבה מאוד הבנה, נכונות והשתדלות של הצד הפוגע. על הצד הפוגע חלה האחריות המרבית להביא לידי "תיקון" הקשר. זאת אומרת שהצד הבוגד צריך להביע חרטה עמוקה ולהבין את עומק הפגיעה לפני שמתקיים תיקון.

לאחר שמובעת החרטה וקיימת ההבטחה ויש נכונות להמשיך בקשר הנישואין, אפשר להתחיל את הטיפול הזוגי שיביא לשינוי במהות הקשר.

 פה עליי לומר במאמר מוסגר שאצל כל זוג המגיע לטיפול קיימת ציפייה לשינוי. כל אחד מהם מצפה שהצד השני ישתנה. אבל, באופן פרדוקסלי, השינוי לא מגיע מהצד שכנגד, אלא מבפנים. כל אחד מבני הזוג לומד להסתכל פנימה ולקחת אחריות על החלק שלו או שלה במשבר.

לקיחת האחריות היא המפתח לשינוי. במקרה הבגידה שהזכרתי בכתבה הקודמת, האישה הנבגדת לקחה אחריות על שהייתה מרירה ורוטנת ולא מפרגנת לאורך השנים שבהם חלה ההתרחקות בין בני הזוג. היא הבינה שההימנעות שלה מקשר מיני פגעה בשניהם, ובהחלט הביעה רצון לשנות דברים בתוך עצמה. היא הבינה שהדרישות (המוגזמות אולי) שלה לסדר ולניקיון מקומן אינו תמיד בראש סולם העדיפויות. וכן, הבינה שעליה "לשחרר" לחץ ולצאת מתפקיד השוטרת, הרסר"ית של הבית.

אצל בעלה חל תהליך מקביל של לקיחת אחריות. הוא ראה את החלק שלו, את הנטיה שלו להתרכז בעצמו ולחשוב על האומללות והבדידות שלו לפני שהוא רואה את טובת משפחתו. הוא הבין שקיים בו צד שהורס חלקות טובות בחייו ואינו עוזר לבנייתן. הוא התחייב לקחת חלק פעיל בחיי הבית ולהקדיש זמן לאשתו ולילדיו.

תוך כדי לקיחת האחריות כל אחד על מעשיו הוא, ועל השינוי שהם מעוניינים ליצור, בני הזוג לומדים להקשיב זה לזה. הם משתשמשים בטכניקה של "הקשבה אקטיבית" כלומר, לשקף זה לזה את הרגשות שהם שומעים. הם לומדים להביע את עצמם בלי לפגוע בצד שכנגד, הם לומדים לשאת ולתת תוך כדי הבנה שעל כל אחד מהם לדעת להתגמש ולוותר.

ובחזרה לדנה – אני מקווה שהשבתי על שאלתך. בדוגמה שנתתי הייתה נכונות אצל הגבר ואצל האישה להשתדל ולתקן דפוסי התנהגות שהובילו למשבר. הייתה נכונות של שני בני הזוג להתבונן פנימה ולקחת אחריות על השינוי שהם רוצים להשיג. לא תמיד זוגות מראים בגרות כזאת. לעתים אחד הצדדים או שניהם מתבצרים בעמדות מתגוננות ומסרבים להתגמש. מקרים כאלו עלולים להסתיים בלי הצלחה, כלומר בפרידה. לעתים דווקא פרידה ידידותית בין בני הזוג נחשבת להצלחה בטיפול.

הכותבת: ד"ר נגה ניב

פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com