הפרעות אכילה – בולימיה
הפרעות אכילה – בולימיה אני משחזרת את שורת הנשים הבולימיות שטיפלתי בהן ובהפרעת האכילה שלהן המתבטאת בהקאות יזומות החוזרות ונשנות. לכל אחת היה סיפור קשה משלה. היתה מי שהקיאה מספר פעמים ביום כדי להחזיר לעצמה את ה"פוקוס" שנעלם לפעמים. סוג של נזיפה בעצמה על שהיא לא מתאמצת מספיק. אם לא תתאמץ ותצליח, היא תמצא את עצמה זבנית בוולמארט כמו אחותה וכמו חברותיה לכיתה בעיירה הקטנה בחוף המזרחי שבה גדלה. והיתה אחרת שהקיאה מידי פעם כי רגשי האשמה שלה על שטעמה פרוסה של עוגת שוקולד או פיצה, עלו על גדותן. היא נתונה בתחרות מתמדת עם אחיותיה בנושא משקל גופן, נושא חשוב…
אני משחזרת את שורת הנשים הבולימיות שטיפלתי בהן ובהפרעת האכילה שלהן המתבטאת בהקאות יזומות החוזרות ונשנות. לכל אחת היה סיפור קשה משלה. היתה מי שהקיאה מספר פעמים ביום כדי להחזיר לעצמה את ה"פוקוס" שנעלם לפעמים. סוג של נזיפה בעצמה על שהיא לא מתאמצת מספיק. אם לא תתאמץ ותצליח, היא תמצא את עצמה זבנית בוולמארט כמו אחותה וכמו חברותיה לכיתה בעיירה הקטנה בחוף המזרחי שבה גדלה. והיתה אחרת שהקיאה מידי פעם כי רגשי האשמה שלה על שטעמה פרוסה של עוגת שוקולד או פיצה, עלו על גדותן. היא נתונה בתחרות מתמדת עם אחיותיה בנושא משקל גופן, נושא חשוב החוזר ונבדק ביניהן באימיילים ובטלפון מספר פעמים בשבוע. כל אחת מהן משתדלת בדרכה להשביע את רצון הסבתא שהיתה אשת אופנה ידועה ואת הדודה שהיתה דוגמנית מהשורה הראשונה. סיפור הרקע של כל אחת מהמטופלות הבולימיות משתנה, אבל לכולן מכנה משותף אחד: חוסר שביעות רצון מוחלט ממראה גופן ומשקלו, וצורך עז בהלקאה עצמית.
העניין שלי בטיפול בהפרעות אכילה החל לפני שנים רבות. בהיותי פסיכולוגית צעירה בישראל פגשתי באישה שהיתה אז באמצע שנות הארבעים לחייה. אם לשלושה ילדים שלא הפסיקה להקיא אפילו ליום אחד במשך למעלה מעשרים שנה. היא תיארה את כמויות האוכל העצומות שהיא זוללת ומקיאה מידי יום. סיפרה שללא ההקאות, משקלה היה בוודאי מרקיע שחקים. היא הצטערה על בעלה, על שהוא נאלץ לחיות את חייו עם אישה כמוה שאינה מושכת ואינה מוצלחת, ובעיקר התביישה בפניו בגופה. היא הצטערה על שילדיה נאלצים להסתפק באם הסובלת מהפרעה רצינית למרות שהם אינם מודעים לה. מעל הכל הצטערה על הכסף הרב שהיא מוציאה בסופרמרקט. הון שיורד לטימיון בבת אחת, בהורדת המים אל תוך האסלה.
היא התייסרה על כך שבכסף הזה יכלה לעשות כל כך הרבה דברים טובים, בעיקר למען ילדיה. אבל היסורים האלו נשמעו חוורים מול הכאב המצמרר שחשתי כשתיארה את יחסיה עם אימה. אביה נפטר בהיותה ילדה. ואילו האם, שהיתה ניצולת שואה, גידלה אותה בקור מקפיא. היא סיפרה שכשאביה נפטר ואימה הפכה אלמנה הסתיימה גם הילדות שלה. האם לקחה אותה אל קבר אביה בתום השבעה וצוותה עליה: תבכי! תבכי! מעכשיו את יתומה. נדמה היה לי שבכל פעם שהיא הכריחה את עצמה להקיא חזרה גם הנזיפה של אימה: תבכי! תבכי! על חייך. ההקאות היו עבורה סוג של נחמה שמעולם לא זכתה לקבל מאימה ומעולם לא הפנימה.
הסיפור הזה נחרט אצלי. ובעקבותיו החלטתי להעמיק את הידע שלי בתחום של הפרעות האכילה. את עבודת הדוקטורט שלי הקדשתי להשוואה בין תרבותית ( ביו ישראל ומדינות אחרות) בנושא הפרעות האכילה, ולא הופתעתי כשמצאתי שאין הבדל משמעותי בין מקרים של הפרעות אכילה בישראל ובשאר מדינות המערב.
ישנן תאוריות שונות המסבירות את תופעת האנורקסיה והבולימיה ונדמה לי שכולן נכונות, משלימות זו את זו ותורמות להבהרת התמונה: הסבר מניח את הדעת קשור בערכי התרבות המערבית שמעדיפה גוף אישה דק ורזה ורואה בו סימן ליופי. ולראיה: הדוגמניות והשחקניות מרעיבות את עצמן כדי לשמור על גזרתן ועל מעמדן. אבל ההסבר התרבותי אינו מספיק כדי להבין את שורש התופעה. מסתבר שההיסטוריה מתעדת מקרים רבים של נשים נוצריות אדוקות (ומעט גברים) שהרעיבו עצמן למוות או הקיאו כדי לאבד ממשקל גופן. מקרים כאלו תועדו עוד בתקופת ימי הביניים וגם לפניה. התנהגות סגפנית שכזו נועדה להעצים את כוחות הנפש מול הקטנת הצרכים הגופניים הגשמיים, תופעה המכונה "אסטיסיזם". אסטיסיזם היא תופעה העומדת בבסיס הפרעות האכילה גם היום. כמו אז, במקרים מההיסטוריה, החולות שאני פוגשת במשרדי מעונינות להעניש את גופן ולהעצים את כוחות הנפש שלהן על חשבון הצרכים הגשמיים. אותן נערות ונשים מתייחסות לגופן בניכור מעניש, ובעצם מתייחסות כך לעצמן באופן רחב יותר, וזהו שורש הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי מאפשר למטופלות לבנות דיאלוג פנימי חדש, למצוא שפה פנימית שלא תרשה להן לפגוע בעצמן. הן לומדות להתיחס אל עצמן בהבנה ובקבלה ולהמנע מענישה עצמית. נשמע פשוט, אבל הטיפול מורכב ומעמיק, ולעיתים אורך חדשים ארוכים ואפילו שנים.
רבות מהחולות בבולימיה הן נשים צעירות שבנערותן סבלו מאנורקסיה. בגיל צעיר הגוף מסוגל לעמוד בהקצבת מזון דלה, אם כי במחיר גבוה של ירידה בתפקודי המערכות הפנימיות ופגיעה בהן. ואילו בגיל בוגר יותר, בהיותן בשנות העשרים לחייהן, גופן לא מצליח להסתפק במזון מועט ולכן החולות הופכות בולימיות, כלומר, מקיאות את המזון שהגוף דורש בכדי לשמור על משקל נמוך.
הסיכונים הכרוכים בתופעת הבולימיה: החולות בבולימיה מסתכנות בפגיעה בוושט כתוצאה מהקאות מרובות. קריעה של הוושט עלולה לגרום למוות. הן מסתכנות בפגיעה בתפקוד הלב בגלל אובדן של אלקטרוליטים כתוצאה מהקאות החוזרות. ולרוב יש פגיעה בלתי חוזרת בציפוי השיניים כתוצאה מהחומציות הגבוהה של ההקאות. רוב החולות הסובלות מבולימיה שומרות על משקל ממוצע. אבל חלקן בעלות משקל נמוך מהממוצע או גבוה מהממוצע. בחלק גדול מהמקרים החולות זוללות כמויות אוכל גדולות מאוד לפני כל הקאה, ובחלק מהמקרים הן מקיאות את האוכל המועט שהן מרשות לעצמן. אצל רובן יש נפיחות של בלוטות באזור הלסת התחתונה, קול צרוד ויובש בפה. אצל החולות הסובלות מבולימיה כמו אצל הסובלות מאנורקסיה, חלון ההזדמנויות להצלחת הטיפול הינו בחמש השנים הראשונות להופעת הסימפטומים.
הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו