שתי כלות, חמות אחת ולב גדול

שתי כלות, חמות אחת ולב גדול – בעקבות ההרצאה של ד"ר רוחמה וויס על מגילת רות.

מגילת רות – סיפור כואב על ריפוי. ריפוי של שבר, יציאה משפל רגשי בזכות אמפתיה ואנושיות פשוטה. ראשית הריפוי בברית רגשית , בשתי נשים שבורות, רות ונעמי, שאיבדו את היקר להן מכול ונשארו אבודות ועניות. זהו סיפור על רילוקיישן, על ירידה מהארץ של משפחת אלימלך. האב ושני הבנים נפטרו בגולה והשאירו מאחוריהם את האם נעמי ואת נשותיהן האלמנות עורפה ורות. נעמי מחליטה לחזור לארץ ורות דבקה בה. נעמי ורות רגישות אחת לכאב של השנייה ורוצות זו בטובת זו. נעמי מנסה לשחרר את רות ועורפה מהנטל לטפל בה. היא מאחלת להן התחלה של חיים חדשים מתוך הרצון שלה להטיב עמן, אולם רות מסרבת בעקשנות. היא אינה יכולה לנטוש את חותנתה ובוחרת להתלוות אליה, כורתת איתה ברית, מתחייבת אליה. הברית אינה נובעת מהקרבה ללא ברירה, אלא מהידיעה הפנימית של רות, שנטישה של נעמי תפגע גם בעצמה. היא לא תוכל להמשיך בחייה ולהשאיר מאחור את נעמי בשברה.

וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (מגילת רות, פרק א, טז-יז).

בהמשך, בהגיעם לארץ, בועז, כנגד כל הסיכויים, מתייחס בכבוד ובאמפתיה והערכה כלפי רות המואבייה וכלפי נעמי ומאמץ אותן אל לבו ונותן להן את חסותו.

בעוד ד"ר רוחמה וייס מתארת את שתי הנשים במסע ההישרדות המשותף שלהן, עולה שוב פעם לנגד עיניי סיפור קרוב הרבה יותר – סיפור לידתו של אבי, שנרקם מחדש במחשבותיי ודמיוני.

אני מדמיינת איך סבתא ציפורה, אז אישה צעירה, הרה, מחליטה באפן עצמאי באומץ ובנחישות בניגוד לאוטוריטה של אביה לברוח ולהתרחק מהנאצים. באמונה שלמה בהצלה, היא לוקחת איתה את אחותה הצעירה דודה ריבה. בריחה שמשסעת את המשפחה לעולמי עולמים. פרידה סופית קשה מהוריה ותשעת אחיה, סביה וסבתותיה. סבי, שלמה שהיה נשוי לסבתא ציפורה, התגייס לצבא הרוסי, הקשר ניתק גם ממנו. סבתא ציפורה יולדת במהלך המנוסה את אבי, לידה תחת הפצצה. חיים חדשים מוקפים בייאוש, שבר. אך גם בנחישות. אישה, בחורה ותינוק אבודים, רעבים, נמלטים. לאן?

סבתא מוצאת מחסה באסם: חדר סגור, צחנה, אין חלון, אין אור או אוויר. אין מים, אין אוכל. תינוק בוכה, שדיים ריקים. אין תקווה.

סבתא מחליטה להמשיך קדימה, לחפש מקור פרנסה. בינתיים הרעב קשה מנשוא. סבתא וריבה יוצאות לדרך. באמצע הדרך עובר רכב, סבתא מרימה את ידה והוא עוצר ושואל לאן. סבתא בלי להתמהמה נכנסת לאוטו עם ריבה והתינוק."לאן אתם צריכות?" הוא שואל, וסבתא עונה בהפתעה: "למסעדה!"

האדון לוקח את שלושתם למסעדה קרובה. הן נכנסות ומתיישבות. מזמינות את כל מה שהיה בתפריט הצנוע, מרק ועוד מרק ועוד מרק, ומבקשות קצת חלב לתינוק. הקלה גדולה. בסוף הארוחה כשהחשבון הגיע, סבתא פנתה באומץ לבעל המסעדה והודתה שאין ביכולתה לשלם ואף ביקשה רק עוד בקשה קטנה: חלב לתינוק.  אמת עצובה וישירה.

סבתא חלשה, פליטה, ואותו בעל מסעדה מחליט לעזור לסבתא, לצייד אותה באוכל שיספיק למספר ימים. לה, לאחותה ולתינוקה. אמת אנושית פשוטה. עזרה של אדם לאדם, באשר הוא אדם.

ד"ר רוחמה וייס בהרצאה לקראת שבועות נגעה בנימי נפש האדם בסיפור מגילת רות. כפסיכולוגית אני נפגשת עם מצבי שפל, עם פגיעויות ואובדנים ועם הנטייה הטבעית לעשות הכול כדי לא להרגיש פגיע, לא להיות תלוי באחר, להימנע מלהיות חשוף באין כול. ד"ר וייס יודעת מפנים כמה קל יותר לשים על האחר את מה שבלתי נסבל לשאת בעצמנו, איך לפעמים אנחנו אוטמים את עצמנו לסבלם של אחרים רק כדי להגן על עצמנו מסבלנו. רות ונעמי היו מוכנות להתמסר זו לזו מתוך הכרה פנימית בכאב האישי, בשפל, ובחוסר הכול. ההכרה בכאב הפרטי אפשרה להן להתמסר באומץ ובאמפתיה אין קץ זו לזו. סבתא ציפורה ידעה את המציאות. היא התמסרה לאחותה הצעירה ולבנה הקטן וידעה לבקש חמלה. טובה ללא תמורה. סבתא הזמינה לב פתוח, עוררה דאגה של אדם לאדם באשר הוא אדם. סבתא קיבלה עזרה קטנה, עזרה גדולה, פגשה ברגע של חסד. כשיש חסד יש המשך.

כמה סימבולי שמגילת רות ננעלת בפוריות ובדורות ההמשך, הנובעים מריפוי של שבר פנימי שכזה. יש סוף טוב, שושלת דויד מרשימה, שנולדה מהתחלה קשה.

מאת: ענת ברקאי

(רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות. 650-4921936.