יולי 2014 בישראל ודמיטרי לויטס
יולי 2014: היו לנו כל כך הרבה תכניות לחודש המיוחל הזה. בכל שנה אנחנו מתכננים את הטיול הזה מבעוד מועד: טיסה לישראל, לפגוש את המשפחה, החברים, ים, ים ועוד קצת ים. אבל השנה, יולי 2014, הכול השתנה, המציאות טפחה לכולם על הפנים, ואת חוף הים החליף המרחב המוגן, ואת קולות רחש הגלים בחוף ״חופית״ באשקלון החליפה האזעקה שהייתה כל כך משתקת, כל כך מאיימת. ברגע אחד הכול צף, כל התחושות מהמלחמות הקודמות, כל אחד והזכרונות שלו, ואני באופן אישי מה רציתי לחסוך את זה מדור ההמשך. הרי הבטיחו יונה עם עלה של זית. כל כך הרבה זכרונות, אבל אחד הזכרונות…
יולי 2014: היו לנו כל כך הרבה תכניות לחודש המיוחל הזה. בכל שנה אנחנו מתכננים את הטיול הזה מבעוד מועד: טיסה לישראל, לפגוש את המשפחה, החברים, ים, ים ועוד קצת ים. אבל השנה, יולי 2014, הכול השתנה, המציאות טפחה לכולם על הפנים, ואת חוף הים החליף המרחב המוגן, ואת קולות רחש הגלים בחוף ״חופית״ באשקלון החליפה האזעקה שהייתה כל כך משתקת, כל כך מאיימת. ברגע אחד הכול צף, כל התחושות מהמלחמות הקודמות, כל אחד והזכרונות שלו, ואני באופן אישי מה רציתי לחסוך את זה מדור ההמשך. הרי הבטיחו יונה עם עלה של זית.
כל כך הרבה זכרונות, אבל אחד הזכרונות הכי חזקים זה הרגע שבו אתה מסתכל על העמוד הראשי של העיתון ומקווה שאין שם תמונה של חיילים או אזרחים שנפלו למען המולדת, והיום את העיתון מחליף העמוד הראשי במהדורה הדיגיטלית. פותחת את המסך וכתוב על הרוגים בקרב כוחותינו, אני מתפללת שאין שם משהו שאני מכירה, אבל ב-23 ליולי, לאחר חזרתי מישראל, זה קרה. לרגע חשבתי: לא, בבקשה, לא, שזה לא יהיה הבן של מרינה.
מרינה היא אמם של אנה, דמיטרי ודניאל. אימא כמו כל האמהות, אוהבת, מסורה, נתנה הכול מעצמה למען הילדים. את מרינה הכרתי כשעבדתי בקרן רש״י. אימא לשלושה, שאת כל כולה נתנה למענם, כמו כל אם, היא דאגה שהם יקבלו את החוגים וההשכלה הכי טובים גם בימים שהיה קשה. את דימה הכרתי דרך העיניים שלה, חכם, יפה תואר, אהב לנגן ואהב את החיים. אני זוכרת את היום שבו התגייס ואת התחושות של הבלבול שאפפו את האם, הרי היא אמא לחייל. כשצה"ל נכנס לרצועת עזה ב״עופרת יצוקה״, דימה היה בתחילת דרכו כחייל, ובעוד אנחנו בעבודה מתארגנים ומכינים הכל למען הילדים בדרום הארץ, היא ישבה ודאגה לבנה ולחברים שלו שנכנסו לעזה.
היום שבע שנים אחרי דיברתי עם מרינה, מה אומרים לאם שכולה? משתתפת בצערך? נשמע לי כל כך חסר משמעות ברגע הזה. אמרתי לה: "אני זוכרת את דימה מהסיפורים שלך," ואמרתי שאין לי מילים כי כל מילה במצב הזה נשמעת לי ריקה. והיא בעדינות הכל כך מיוחדת שלה ביקשה ממני שאזכור את דימה ואדבר עליו. ברגעים כואבים אלו, שבהם לצערנו לכל אחד יש מישהו שהוא מכיר ממשפחת השכול, אני מקיימת את הבטחתי למשפחה ומשתפת אתכם במכתב שמשפחתו כתבה עליו. יהי זכרו ברוך.
אנחנו המשפחה רוצים לספר לכם על יקירנו, דמטירי לויטס, שנהרג במהלך מבצע "צוק איתן":
עלינו לישראל מטשקנט שדימה היה בן שנתיים, שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת המפרץ. דימה שתק במשך שלושה חודשים, כיוון שלא דיבר כלל עברית, אבל במהרה חזר לדבר. הוא היה ילד חברותי ושמח, וכל ילדי הקיבוץ אהבו אותו כמו אח. הוא היה נאמן ומסור לחבריו, ולא הסתבך מעולם בצרות. אופיו הרגוע השתלב עם הטבע שאהב כל כך. כעבור עשר שנים עברנו לירושלים, שם למד בתיכון המצוין רנה קסין, הידוע בחללים הרבים שבין בוגריו.
דימה היה סקרן ומוכשר בתחומים רבים: הוא ניגן בסקסופון בלהקת ג'אז, צייר ואהב ספורט, בעלי חיים וילדים. הוא התייחס לכול בנימוס ובכבוד, ואנשים נמשכו לחן, לכריזמה ששידר ולחיוכו הגדול שתמיד האיר את החדר.
כשהתגייס בחר להיות לוחם בשריון, ושירת בגדוד געש של חטיבה 7 המיתולוגית, החטיבה הראשונה בשריון. הוא אהב את הצבא ואת תפקידו כמפקד, ועשה כמיטב יכולתו להגן על המדינה. היו לו אמות מוסר גבוהות, והוא האמין במוסריות של צה"ל ובזכותו של העם היהודי לגור בארץ ישראל. יותר מכול אהב את חייליו, דאג והקדיש תשומת לב אישית לכל אחד ואחד מהם. הוא בורך בכוח שקט, בעדינות רגש ובאומץ להילחם ולהנהיג.
בפברואר 2009 נכנס לעזה במסגרת
מבצע "עופרת יצוקה" ונפצע ברגלו חמישה ימים לפני תום הלחימה. מיד שהתאושש, חזר לצבא. בסך הכול שירת שבע שנים בצה"ל. רק זמן קצר זכה לפקד על פלוגה של 11 טנקים בדרגת סגן, עד שבמהלך מבצע "צוק איתן", ב-22 ביולי בשעה שבע (שלושה ימים לאחר שנכנס לרצועת עזה) הוביל את הפלוגה שלו אל תוך סג'עיה, ושם נהרג מירי מחבל צלף.
היינו רוצים שכל עם ישראל ייזכור וינציח את דימה, כדי שזכרו יישאר עמנו לעד.
תודה לכם,
משפחת לויטס