זיכרון ברילוקיישן: איך לשמר את זהות ילדינו בימי הזכרון

מאת: דלית גבירצמן

סוף סוף, הגיע היום הגדול. קשה להאמין, אבל זה באמת קורה. אחרי חודשים ארוכים של תכנונים והכנות, ריצות וסידורים, לבטים וחששות, השגתם אישורים, ויזות, כרטיסי טיסה ו… הופ, הנה אתם כבר כאן. ההתרגשות רבה, מזג האוויר מושלם וכולם מה-זה נחמדים. החבר׳ה מהרילוקיישן מדהימים ותיכף עזרו לכם עם המכולה, מצאתם בית, הילדים השתלבו בבתי הספר, ואתם לא מאמינים, יש פה אפילו שבט של הצופים!  ואז… מגיע יום הזכרון. הוא נופל עליכם כשאתם לגמרי לא מוכנים. אתם קמים בבוקר, וזה סתם עוד יום רגיל. כולם קמים, הולכים לעבודה, ברדיו ובטלוויזיה יש את אותן הפרסומות  והשיחות המייגעות. עולם כמנהגו נוהג. הילדים שמים על עצמם איזו טישירט ורצים לבית הספר, ואין חולצה לבנה, ואין צפירה, ואין כלום. זירו. נאדה. גורנישט.

ואז, המוח שלכם נותן ברקס ועוצר בחריקת בלמים, כמו שנייה לפני תאונה. משהו בכם מרגיש מוזר, חסר, מרוחק, מנותק, ואם אתם מגיעים ממשפחה שכולה, אז חברים, שיהיה לכם בהצלחה. כי ביום הזה הלב נסדק, שבר נפער בו כמו שני לוחות טקטוניים אחרי רעידת אדמה. החור הזה שיש לכם בנשמה, הפצע המדמם הזה כואב כפליים, כי אין לכם עם מי לחלוק את הכאב. הגעגוע לחיבוק המשפחתי מורגש פיזית בגוף, ואם אתם כמוני, תמצאו את עצמכם ממררים בבכי בדרך לעבודה. במשך היום, אתם מהלכים כאילו אבדה לכם דרככם, ובסוף היום, כשבארץ כבר נשמעות תרועות הפסטיבלים של יום העצמאות, אתם מנסים להבין איפה טעיתם. ולא די שאתם מרגישים אבודים, אתם מביטים בילדיכם, ומבינים לפתע, שמה שאתם לא תלמדו אותם, פשוט לא יקרה. מה שאתם בעצמכם לא תתווכו עבורם בפרק העצוב הזה של ההוויה הישראלית, לא יתווך על ידי אף אחד אחר. ואחרי שהתובנה הזאת נוחתת עליכם, מה עכשיו? מה אתם רוצים להנחיל לדור הצעיר? מה מתוך המכלול העצום הזה של מורשת זיכרון, של שואה ותקומה, של גבורה והקרבה – שכולנו גדלנו עליה והתחנכו לפיה – תבחרו להעביר לילדיכם? איזה תוכן מתאים לכל גיל? ומאיזה גיל כדאי בכלל להתחיל?

בדיוק בשביל שאלות אלו יש לנו את הבית הישראלי בסן פרנסיסקו ואת יפית שריקי-מגידיש. הבית הישראלי הינו שלוחה של משרד העלייה והקליטה בקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו. הוא דואג לטיפוח הקשר בין הקהילה הישראלית הגדולה המתגוררת כאן בעמק לבין מדינת ישראל. במסגרת הבית הישראלי מתקיימות פעילויות תרבות שונות, וכמו כן, הוא מספק שירותי ייעוץ והכוונה לישראלים שקיבלו את ההחלטה לחזור לארץ. כחלק מפעילות זו והרצון לסייע לישראלים לשמר את הזהות הישראלית ואת הזיקה לישראל, גויסה יפית שריקי-מגידיש. אני מכירה את יפית המקסימה בכלל מסיפור אחר. נפגשנו בסדנת הבישול שלי, ומיד התחברנו. הרזומה של יפית בתחום העשייה החינוכית עשיר ומפואר וכולל בין היתר לימודי הוראה בספרות עברית, לימודי תואר שני בחינוך ובניהול, ניהול חטיבת הביניים של ברנקו וייס בישראל ועבודה באפטר סקול היהודי "עדה" שבברקלי. והכי חשוב – ליפית ארבעה ילדים משלה, והם פרויקט חייה האמיתי.

אני מבקשת מיפית לספר לי קצת על הסדנה בהנחייתה לשימור הזהות הישראלית במסגרת רילוקיישן הממוקדת בימי הזכרון ויום השואה.

״הרעיון לסדנה הזאת נולד כשהתחלנו לדבר על סדנה דומה לבתי הספר״, מספרת יפית, ״ואז התחלנו לחשוב גם על סדנה להורים. אני מגיעה לסדנה הזאת כאשת חינוך ומהמקום שלי כהורה. הורים חייבים קודם כל להתחבר לנושא הזה ברמה האישית, ולברר עם עצמם מה זה יום הזכרון עבורם. לכן היה לי חשוב שיהיו לסדנה שני חלקים. בחלק הראשון, ננסה לעצור ולבחון ביחד איזו משמעות יש ליום הזה דווקא כאן. מצד אחד, כולנו נושאים איתנו את הזכרון של היום הכואב הזה כפי שאנחנו חווינו אותו בארץ, ומצד שני, בחרנו לגור כאן. אנחנו כבר לא על טייס אוטומטי ואנחנו לא חייבים לאמץ את כל המכלול הזה של חולצה לבנה, מדבקה, צפירה ושירים עצובים ברדיו. חשוב שנברר עם עצמנו מה אנחנו רוצים לקחת מכל זה. המפגש השני, יהיה יותר על תכנים מותאמי גיל ורעיונות לדברים שאפשר לעשות בבית עם הילדים, איזה שיח יכול להתקיים בגילאים מסוימים, אילו ספרים מתאימים וכו׳. יש פה הזדמנות לעצור ולבחור למה אנחנו רוצים לחשוף את ילדינו, ולא לקבל את מה שמערכת החינוך החליטה עבורי.״

אילו תימות למשל אפשר להעלות בעיקר בשיח מול ילדים צעירים?

״אין כאן נכון או לא נכון״, אומרת יפית. ״אך לדעתי, לפני גיל ארבע-חמש, לא בטוח שצריך בכלל להעלות את הנושא. יש מצב שהילד הצעיר בבית הוא בן חמש והוא יחשף לזה משום שהנושא יעלה עבור האחים הבוגרים יותר. בגילאים יותר מאוחרים אפשר לדבר על איך בכלל מדינה מצליחה להתקיים, ושצריך להתאמץ כדי שתהיה לנו מדינה. זה מסר חשוב גם לדברים אחרים בחיים שלנו. גם השאלה של למה ישראל כל כך חשובה? אנחנו אמנם כאן, אבל אנחנו יכולים לתת, לתמוך בה ולתרום, גם מבחוץ. בגיל מאוחר יותר, יש מקום לדבר על נתינה. השירות הצבאי הוא סוג של נתינה למען המדינה, אבל הקשת של הנתינה רחבה. השיח צריך להיות ממקום של ציונות, שהיא לא בהכרח בצורה של גיוס לצבא. זאת הפריבילגיה שלנו כאן. וכמובן, לדבר על גבורה וזכרון של אנשים שנתנו את חייהם למען המדינה. זה נכון לקיים את השיחה בגילאים של כיתות ד׳-ה׳ כשהפחדים שלהם סביב הצבא והמוות מאוד נוכחים. הרעיון הוא ללכת בהדרגתיות ולראות לאן אתה מתחבר כהורה. זה יכול להיות דרך סיפור אישי או דרך הסיפור ההסטורי המרתק של הקמת המדינה, ולהסביר מדוע לפני שחוגגים אותה חשוב לזכור את הקשיים שהיא עברה״.

מה ההתייחסות שלך לחשש של הורים מיצירת זהות ישראלית חזקה שתוביל את ילדיהם בסופו של דבר להתגייס לצבא?

״אני לא חושבת שזה שנציין את יום הזכרון יהיה הגורם המשפיע. בעצם זה שאנחנו כאן, שורשינו תמיד יהיו נטועים בשני נופים שונים. אנחנו בחרנו עבור עצמנו, ואנחנו לא יכולים למנוע מילדינו את אותה הבחירה. אנחנו מייצרים עבור ילדינו מכלול של דברים כדי לקיים בהם את הזהות הישראלית שאותה אנחנו לא רוצים לאבד. צריך להבין, שיש פה את הסיכון הזה. וזה אחד הדברים הכי קשים בחוויה הזאת שלנו. מצד שני, גם אם נחליט שלא נכניס סממנים ישראלים הביתה, עדיין יש סיכוי שהילדים יגלו אותם בעצמם. לפחות כך, אנחנו מתווכים עבורם את הסממנים הללו״.

אילו נקודות בחייך הובילו אותך למקום הזה שבו את מובילה סדנה להורים בנושא יום הזכרון?

יפית מספרת שמאז שירותה הצבאי היא עבדה עם נוער שעלה מחבר העמים. בעקבות הקשר עם האוכלוסיה הזאת, היא נסעה לשליחויות קצרות לבלרוס שבאוקראינה לעבוד עם הקהילות היהודיות. החוויה היתה מעצבת ומשמעותית, בעיקר סביב נושא הזהות היהודית, וכיצד לחבר אותם לישראל באופן אותנטי. לאחר הצבא, היא עבדה עם נוער בסיכון, חוויה שעסקה אף היא בזהות אישית, בבניית אמון ותמיכה. משם הגיעה למכון ברנקו וייס, שם עברה הכשרות סביב חשיבה יצירתית, עבודה פרטנית והנחיית קבוצות וריכזה פרויקטים לחשיבה יצירתית בבתי ספר מגילאי יסודי עד תיכון. לאורך כל הדרך, בחרה יפית לעסוק בתחום החשיבה היצירתית בתכנים שמותאמים ליחיד ולחברה. בשלב מסוים, הבינה שלב העשייה הוא בבתי הספר.

״אחד הדברים הכי חזקים אצלי כמישהי שעסקה בחינוך בארץ, הוא הדחף לייצר שיח בנושא. בארץ יש קוטביות מאוד גדולה ואין הרבה אפורים. תמיד מצאתי את עצמי מתעסקת בלהראות שאין רק שחור ולבן. בלנסות להראות תמיד גם את הצד השני. סביב הנושא של מורשת יהודית וזהות יהודית אנחנו חווים כל כך הרבה דברים כניגודים וכפייה, וכל כך רציתי שיראו את האמצע. כשהגעתי לפה, הרגשתי שאחד הדברים הכי חזקים שקיימים, זה בדיוק הקול הזה שחיפשתי. יש אפור באיך להיות יהודי, יש אפור באיך להיות ישראלי. זה חידד לי כל כך הרבה דברים, גם כאימא, ולגבי הזהות שלי. הכול התכנס למשהו מאוד מרכזי שעכשיו אני מסוגלת לשיים אותו. יש לי את הצורך ואת הזמן לדייק עם עצמי את הנושאים האלה.״

מהם הדברים שחשוב לך שההורים יצאו איתם מהמפגשים הללו?

״מעבר לזה שאני רוצה שהם יצאו עם רעיונות ועם כלים וכיוונים מעשיים, אני רוצה שהם יצאו עם ההבנה שזה לא חייב להיות בדרך האחת אותה אנחנו חווינו כילדים. יש עוד דרכים לגעת בנושא הקשה הזה. אפשר לקחת נארטיבים אחרים, פרט לנארטיב הזה שבו אנו מבכים את קורבנותינו. חשוב שההורים ימצאו את האופן שבו נוח להם להתחבר לזה. שיראו את ההזדמנות שניתנה להם לעצב את זה בעצמם, ולקחת על זה אחריות כהורה.״

אני מספרת ליפית שפעם שאל אותי תלמיד למה בכלל אנחנו צריכים לציין כאן את יום הזיכרון לחללי צה״ל, והשאלה תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. אני סקרנית לשמוע מה את היא עונה לו. ״למען האמת, הייתי מפנה את השאלות בחזרה אליו. הייתי בודקת מה הקשר שלו לישראל, והאם חייב להיות לנו קשר לישראל רק בגלל שאנחנו יהודים? אלו שאלות מאוד גדולות. הקשר נובע מהעובדה שישראל היא גם בית וחשוב להכיר את הבית הזה. ישראל היא סוג של רשת ביטחון, ואנחנו צריכים לעזור לתמוך בה ולקיים אותה. חשוב שהילדים ידעו מדוע קמה המדינה הזאת ומה המשמעות שלה גם אם הם בוחרים שלא לחיות בה. לספר את הסיפור שלה, זאת גם דרך להילחם עליה.״

השעה מתאחרת ולפני שאני נפרדת לשלום מיפית, אני שואלת אותה מהו המסר שהכי חשוב לה להעביר.

״הדבר החזק ביותר בעיני, הוא ההזדמנות שניתנה לנו כהורים ישראלים-יהודים לזקק לעצמנו מה בדיוק אנחנו רוצים מהישראליות שלנו. לעצור לרגע ולשאול את עצמנו למה אנחנו מתחברים בזהות הישראלית שלנו, ומה אנחנו רוצים להעביר לילדינו. אנחנו צריכים להיות מכוונים לזה, כי זה לא יקרה מעצמו. זו בעיני המטרה של השיח הזה.״

לפרטים נוספים על הסדנה והרשמה, שילחו אימייל לליאת ווינקלר מנהלת הבית הישראלי.

israeli-house@sf.mfa.gov.il

שבת שלום,

דלית