"אני רואה בעצמי סוג של סופרת": ראיון עם המתרגמת ג'סיקה כהן

מאת: דלית גבירצמן

תרגום היא מלאכת יצירה ספרותית, שהיא הרבה מעבר להעברת מילים ותוכן משפה אחת לשפה שנייה. כל אנשי הספר יודעים זאת. הגדולה שבתרגום טוב, היא היכולת למצוא את המילים הנכונות בשפת היעד, שיצליחו להעביר את הטון, המסר וכל הרבדים התרבותיים ולשמר את תמצית הסיפור באופן אותנטי ככל האפשר. ג׳סיקה כהן היא הטובה מכולם, ובשל כך היא זכתה בפרס מאן בּוקר הבינלאומי 2017 שהוא האוסקר של הספרות המתורגמת.

ג׳סיקה כהן נולדה בשנת 1973 באנגליה, ובשנת 1980 עברה להתגורר עם משפחתה בירושלים. בשנת 1997 עברה עם בעלה הישראלי-אמריקאי לארצות הברית, והיא מתגוררת כיום בדנוור. למעשה, ג׳סיקה חיה, עובדת, חושבת ויוצרת על קו התפר שבין שתי התרבויות. כפי שהיא מעידה על עצמה, התרגום הוא הרבה מעבר למקצוע עבורה. התרגום הוא האופן שבו היא חיה ופועלת. מידי יום היא קוראת עיתונים, שומעת מוסיקה וקוראת ספרים מישראל, ארצות הברית ואנגליה. היא מבקרת לעיתים תכופות בארץ, מחוברת לאנשים, לשפה ולתרבות.

כשאני שומעת שג׳סיקה כהן מגיעה לתת הרצאה בסן פרנסיסקו, מיד אני מבקשת לשוחח איתה. לשמחתי הרבה, ובעזרת חברה משותפת, היא נעתרת בקלות. האהבה הגדולה למילה הכתובה מחברת בינינו מהרגע הראשון, וכן ההבנה העמוקה ששפה היא הרבה מעבר לצורך תקשורתי. לשתינו ברור מעל לכל צל של ספק, ששפה היא צוהר וגשר תרבותי, ומהר מאוד אנחנו צוללות לשאלות הגדולות.

– לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו על עצמו. מהו הסיפור שלך? מה הביא אותך לבחור בתרגום כמקצוע?

״נולדתי באנגליה בה גרתי עד גיל שבע וחצי עם מעט מאוד קשר ליהדות ולעברית. כשעלינו לארץ למדתי עברית בבית ספר ישראלי רגיל וגדלתי בבית דו לשוני. כשיכולתי, תמיד קראתי את אותם הספרים בעברית ובאנגלית. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, תרגמתי פה ושם מאמרים לסטודנטים, אבל רק כשהגעתי לארצות הברית, התחלתי לעסוק בתרגום באופן מקצועי, כשממש במקרה, חיפשו במייקרוסופט דובר עברית. כשעשיתי תואר שני במזרחנות, התחלתי לעסוק בתרגום ספרותי, שהפך מתחביב למקצוע. רק בדיעבד הבנתי, שכל חיי בעצם הובילו אותי לשם, גם מבחינת העניין וגם מבחינת הכישורים. זה מקצוע שמאפשר לי לעסוק ביומיום בגישור האינסופי בין פה לשם, בין שתי השפות ושתי התרבויות. תרגום זה לא ממש מקצוע שבוחרים, לפחות לא בדור שלי, הוא בוחר בך״.

– איך את מגדירה את עצמך מבחינת הזהות שלך?

״אני כבר עשרים שנה בארצות הברית ועדיין לא מרגישה אמריקאית. גם כשאני בישראל, אני לא מרגישה ישראלית לגמרי. אני חושבת שעל אף שזאת מדינה של מהגרים, יש משהו מאוד שבטי בתרבות השלטת.  ובסופו של דבר, למרות שגדלתי שם, כשמישהו שומע ממני משהו שהוא לא אוהב, אני מקבלת תמיד את הטיעון של ״את לא מכאן, את לא מבינה״. העובדה שגדלנו בבית אנגלוסקסי גם הוסיפה לריחוק. הרבה שנים נלחמתי בכדי להרגיש חלק, והבנתי לאחרונה, שכנראה לא אהיה שייכת לגמרי למקום אחד״.

– איך זה מרגיש לתרגם טקסטים ספרותיים של דויד גרוסמן או דורית רביניאן? זאת וודאי אחריות מאוד גדולה לנסות להנגיש טקסטים כאלו לקהל שלא בהכרח שולט בשפה או מכיר את התרבות שבה נוצר הספר

״זאת אחריות, אבל אני לא ממש חושבת על זה בשעה שאני מתרגמת, בדיוק כפי שסופר טוב לא חושב בהכרח על הקהל שלו בשעה שהוא כותב, וזה פשוט בא מבפנים. אני רואה בעצמי סוג של סופרת, כי אמנם אני לא צריכה להמציא את הסיפור והדמויות, אבל גם אני יוצרת. אני כותבת את הספר באנגלית. ספציפית עם דויד היו רגעים שהרגשתי את גודל האחריות ואפילו כובד מסוים בגלל החיים האישיים שלו, בעיקר בספרים שבאו ממקום עמוק, אישי וכואב. בסך הכול, התרגום עבורי הוא תהליך אורגני שבו הספר נכנס באוזן אחת בעברית ויוצא דרך האוזן השנייה באנגלית״.

– כמה ממך יש בתרגום? כשמישהו אוחז ביד את המוצר המוגמר, את הספר המתורגם, כמה יש בו ממך?

״הרבה מאוד. בכל תרגום יש אקט של פרשנות. הספר מעורר אצל כל קורא, באשר הוא, אסוציאציות וזכרונות הקשורים לדעות ולרגשות שלו או שלה. נכון שאני משתדלת שיהיה בתרגום משהו אובייקטיבי ולתקשר עם הסופר ולוודא שלזה אכן הוא התכוון, אבל הספר עובר דרכי, דרך המחשבות והרגשות שלי״.

– היו מקומות שבהם זה יצר חיכוך או חוסר הסכמה?

״למזלי, אני במצב שאני יכולה לבחור לתרגם רק ספרים שאני מתחברת אליהם, ומשהו שם צריך לדבר אלי, גם אם זאת לא החוויה שלי. לא קורה לי שאני מתרגמת ספר שאין לי חיבור לדמויות או לחוויות שהן עוברות. לפעמים משהו לא נשמע לי אמין, כמו למשל כשסופרים כותבים דמויות נשיות, אבל בסך הכול, למרות שהטקסט חשוב, אני מנסה לתעל את הסופר דרכי, ומרגישה חובה לומר את מה שהוא מנסה לומר״.

– כמה חירות יש לך באמת לשנות דברים בתרגום? האם יש לך חופש פעולה?

״כן, ואני לוקחת לעצמי יותר ויותר חירות ככל שאני מתפתחת מבחינה מקצועית. בהתחלה, הייתה לי יראת כבוד כלפי הסופר וכלפי הטקסט, והרגשתי חובה לתרגם כל מילה בדיוק כפי שהיא. לכן, לדעתי, התרגומים הראשונים שלי לא היו כל כך טובים. ככל שאני יותר מתקדמת, אני מרגישה בטוחה יותר להתרחק מהטקסט כשצריך, ורק להיצמד לרוח הדברים. כמובן, שאני מתייעצת עם הסופרים ולא משנה דברים בלי לקבל מהם רשות, ורובם אכן מאפשרים לי את זה״.

– האם את רואה את עצמך כסוכנת של הסופר או הקורא?

״אני לא בטוחה שאני יכולה לבחור באחד. אני עובדת בשביל הספרות האנגלית, כי אני חושבת שכל ספרות יכולה להיות מועשרת בזה שהיא נפתחת למקומות אחרים. חשוב לפתוח את הדלת לשפות ולתרבויות אחרות. זה חשוב לא רק לקורא האינדיבידואלי אלא באופן רחב יותר, לתרבות עצמה, לשפה, לרגישות התרבותית שלנו ולהבנה של המקום שלנו בעולם״.

– האם בזמן התרגום את כבר יודעת להעריך את החשיבות הספרותית של הטקסט?

״לא, ממש לא. אני לא יכולה לומר איך הספר יתקבל. למעשה, יש לי ברקורד ספרים שחשבתי שיצליחו מאוד, שלא הצלחתי למצוא להם אפילו מו״ל באנגלית. ישנם ספרים שיצאו וחשבתי שמאוד יצליחו, והם נכשלו. ישנם ספרים בעברית שאני קוראת שלא נראה לי מיוחדים, שהופכים פה ללהיט״.

– אז מה הסוד להצלחה של ספר? זה עניין של מזל? של יחסי ציבור? 

״אם מישהו היה יכול לענות על השאלה הזאת, הוא כבר היה מליונר. אפילו העורכים הכי נחשבים ומוכרים בתחום לא יכולים לדעת מראש מה יצליח ומה לא. מו״לים שיש להם תקציבים גדולים להשקיע ביחצנות יכולים להפוך ספר ללהיט. יש פה כוחות שוק מאוד גדולים והשוק היום מוצף בספרים. אם מו״ל משקיע כסף בספר, הוא יעשה הכול כדי שהספר יבלוט".

– איך מצליחים לשמר את התמצית של הספר במעבר משפה לשפה? איך מעבירים את ההקשרים התרבותיים ונמנעים מדברים ״ללכת לאיבוד״ בתרגום? איך עוקפים מלכודות של משחקי מילים וקונוטציות תרבותיות מבלי להשתמש בהערות שוליים?

״יש המון דיון בנושא של מה ש״אובד בתרגום״ ומה ש״נמצא בתרגום״, אבל אני מעדיפה להתרחק מהביטוי הזה. זה נכון, שלפעמים צריך לעשות וויתורים ולהתרחק מהמקור או להוסיף הסברים, אבל הבן אדם היחיד שיודע על ה״אבידה״ – זה אני. הקורא לא מודע לזה. ובכלל, כל ספר שנכתב יש לו סממנים של התרבות, המקום והזמן בהם הוא נכתב. אני לגמרי לא מאמינה בנסיון לשכתב את הספר כאילו הוא מתרחש בארץ אחרת, כי זה מגוחך. באופן כללי, אני בסדר עם זה שדברים לא יהיו מובנים לחלוטין, וזה עדיף בעיני מאשר להסביר כל דבר. צריך לתת קצת כבוד ואתגר גם לקוראים. בנוסף, מי שבוחר לקרוא ספרות מתורגמת, מודע לזה מראש, ואולי אפילו רוצה להיחשף לדברים לא לחלוטין מוכרים. אני משתדלת לא להשתמש בכלל בהערות שוליים בסיפורת. אני בדיוק קוראת את הספר של שני בוינג׳ו, שהיא סופרת ישראלית שכותבת באנגלית. הספר נקרא ״עם הנצח לא מפחד״, שאפילו הכותרת של הספר באנגלית לא ברורה מבחינה סמנטית. שני למדה כתיבה יוצרת באנגלית וכתבה רומן שמאוד הצליח, והיא כותבת במכוון ובאופן מופגן באנגלית שאינה נכונה מבחינה תחבירית. יש דברים שאפילו צורמים, וזה ברור שהיא בחרה לעשות זאת בתור אפקט. אני תוהה מה תהיה חווית הקריאה של מישהו שאינו דובר עברית״.

– ומה לגבי הומור, איך מתרגמים סופרים כמו אתגר קרת או אחרים שהכתיבה שלהם מאוד שנונה והומוריסטית?

״המקרה של אתגר הוא באמת קשה. מידי פעם אני מתרגמת אותו, ולמען האמת, זאת חוויה מתסכלת. קשה מאוד להעביר את ההומור הישראלי, הומור שחור וסרקסטיות, וזה תמיד מפליא אותי עד כמה הוא מצליח. הוא מאוד מוכשר, אבל אני תוהה מה עובר שם, כי משהו תמיד מתפספס. בגדול, הומור ישראלי הוא ציני ושחור יותר, ולאמריקאים קשה עם זה. במקרה של דויד גרוסמן, הדמות של דוב׳לה בספר ״סוס אחד נכנס לבר״ מספרת בדיחה מעולה, שאמריקאים מזדעזעים ממנה. זאת הדמות, וזה הספר ואני מתרגמת אותו כמו שנראה לי שדוב׳לה, לו היה אמריקאי, היה מדבר:

…״תקשיבו: ליד שני המתנחלים בקסבה הולך ערבי. נקרא לו ערבּוש, שם גנרי… פתאום שומעים רמקול של צה״ל מודיע שעוד חמש דקות מתחיל עוצר לערבים. המתנחל מוריד את הרובה מהכתף, מכניס לערבוש כדור בראש. המתנחל השני קצת מתפלא: בחייאת רבּק, תשמיש-קודש, למה עשית את זה? ואז תשמיש-קודש מסתכל עליו, שמע, אני יודע איפה הוא גר, בחיים הוא לא היה מגיע הביתה בזמן…״

(סוס אחד מכנס לבר/ דויד גרוסמן)

– מה זכור לך מהחוויה של הזכייה בפרס מאן בוקר היוקרתי?

״מתרגמים, מעצם הגדרתם, בחרו במקצוע שהוא מאחורי הקלעים. נוח לי להיות בצילו של הכוכב, שהוא הסופר, ופתאום הזכייה הופכת את המצב. זה נהדר לזכות בפרס גדול ולקבל הכרה כזאת, אבל אני לא אוהבת להיות באור הזרקורים. בגלל הטמפרמנט שלי, אני זוכרת הרבה לחץ ופחד מכל החשיפה הפתאומית הזאת, יחד עם הרבה אושר ושמחה שמכירים בספר ובכישורים שלי בתור מתרגמת. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית להיות בלונדון עם דויד, ואחרי הפרס הסתובבנו יום שלם בראיונות והיינו בבי-בי-סי, ברדיו ובטלוויזיה. זה משהו שאני מאוד לא רגילה אליו וכנראה שגם לא יחזור שוב על עצמו״.

– כשצפיתי בווידאו של הזכייה בפרס מאוד התרשמתי מהאופן שבו הציגו את דויד ואותך כשווים, מסר מאוד חשוב ביחס לעבודה של המתרגם

״זה היה מדהים, בעיקר משום שזהו הפרס היחיד בסדר גודל כזה, שנותן הכרה שווה. זה גורם לאנשים להבין שיש שני אנשים מאחורי הספר, ולא בן אדם אחד. זה היה מאוד מרגש וחשוב. דויד תמיד מעריך ומפרגן למתרגמים שלו, ורובם ככה. זה לא מזיק להזכיר לקהל, שבזכות המתרגמים אנחנו קוראים הרבה ממה שאנחנו קוראים. במיוחד, זאת תזכורת חשובה לקהל הקוראים האמריקאים, שחיים בהגמוניה תרבותית של השפה האנגלית, והם פחות מודעים לזה״.

– אני רוצה לשאול אותך לגבי הבחירה שלך לתרום את כספי הפרס לארגון בצלם, מה שעורר סערה ציבורית בארץ

״בעיתונות הישראלית שאלו אותי על כך ללא הפסקה, יותר מענייניים של ספרות ותרגום. אמנם אני לא גרה בישראל כבר עשרים שנה, אך אני אני חוזרת לשם כל הזמן, אני מדברת עברית עם הבת שלי, אני מרגישה חלק מהתרבות שם, ויותר ויותר ברור לי שהמדינה הולכת בכיוון רע מאוד. זה מדאיג אותי, ומעציב אותי. כפי שאמרתי קודם, זה מאוד נדיר שלמתרגם ניתנת במה ציבורית כלשהי. לכן, הרגשתי חובה לנצל את המעמד כדי לומר משהו שהוא מעבר להכרה וההצלחה האישית שלי, משהו שנוגע לתרבות הישראלית שמושפעת מהמצב הפוליטי. נכון שיש יצירה תרבותית מדהימה, וזה משהו שישראלים צריכים להיות גאים בו, אבל יש הרבה דברים שישראלים צריכים להתבייש בהם. אני חושבת שהממשלה עושה דברים איומים בשם האזרחים, וצריך להזכיר להם את זה. זה לא מספיק רק לחגוג את ההצלחות ולא לחשוב על גבם של מי ההצלחות האלה מגיעות. ״בצלם״ הוא ארגון שאני מכירה באופן אישי, ואני יודעת שיש שם אנשים רציניים שאיכפת להם ממה שקורה ושהמוטיבציה שלהם כנה וטהורה, ורציתי לתמוך בהם״.

– לא חששת?

״אחרי הטקס, באותו הלילה, כן התחלתי לחשוש. אני מכירה הרבה אנשים בשמאל הישראלי שחייהם די קשים בגלל האמירות הציבוריות שלהם. הם רובם אנשים יותר מוכרים ממני, וזה כמובן לא המקרה שלי.

אנשים מקבלים איומים ועוברים דברים נוראים. זה לא מצב שהייתי רוצה להיות בו, אבל אני לא חיה שם. היה לי חשש, אבל אני עומדת מאחורי מה שעשיתי ומה שאמרתי״.

– מיהם המתרגמים הגדולים בעיניך? אילו תרגומים הם בבחינת קאנונים?

הנה כמה תרגומים שיצאו בשנים האחרונות, שחלקם קראתי ואהבתי מאוד (או לפחות חשבתי שהם מעניינים ושווים קריאה) וחלקם יושבים אצלי על המדף ומחכים שיהיה לי זמן לקרוא:

Jenny Erpenbeck: THE END OF DAYS (translated from German by Susan Bernofsky. סוזן מתרגמת נפלאה, וגם מאוד אקטיביסטית בענייני תרגום ומתרגמים, וזה ספר מוזר ויפה ודי מטריד.

Han Kang: THE VEGETARIAN (translated from Korean by Deborah Smith. הספר שזכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2016, ספר מרגש ויפה מאוד.

Naivo: BEYOND THE RICE FIELDS (translated from French by Allison Charette. ספר ראשון אי פעם ממדגסקר שמתורגם לאנגלית. עוד לא הספקתי לקרוא אבל הוא אצלי בערימה.

Dima Wannous: THE FRIGHTENED (translated from Arabic by Elisabeth Jaquette. רומן מאת סופרת סורית צעירה שאמור לצאת בעוד כמה חודשים באנגלית וכבר זוכה להרבה תשומת לב.

– האם את קוראת גם להנאה? האם קראת משהו טוב לאחרונה?

״בדיוק לאחרונה, גיליתי סופר יהודי נפלא מגואטמלה בשם אדוארדו חלפון. הוא תורגם מספרדית לאנגלית ושמו של הספר הראשון שקראתי הוא The Polish Boxer וספרו השני נקרא Mourning. שניהם מקוריים ונפלאים ואני מקווה שיתרגמו אותם גם לעברית. קראתי את הספר ״פתח גדול מלמטה״ של אסתר פלד שזכה בפרס ספיר והוא ממש טוב. הספר החדש של ניר ברעם שעומד לצאת בעוד חודש בערך אף הוא מדהים ואני מקווה שיצליח״.

– על מה יהיה נושא ההרצאה שלך?

״שאלה מצוינת. בעיקר אדבר על חווית התרגום של גרוסמן וגם אתן קצת רקע על חיי כמתרגמת ואיך אני עובדת. אשאיר גם מקום לשאלות של הקהל״.

ההרצאה של ג׳סיקה כהן תתקיים ביום חמישי, ה-19 באפריל בספרייה היהודית בסן פרנסיסקו. לפרטים נוספים לחצו כאן.

שבת שלום,

דלית