אחות בורחת מבשורה: מילים לזכרו של לירן לוין

מאת: כרמית לוין-אורון

בגיל ההתבגרות נורא אהבתי את יום הזיכרון. אהבתי את הטקסים שעשו בקרית טבעון בה גדלתי, אהבתי את השירים השקטים ברדיו, אהבתי לצפות בסרטי ההנצחה המרגשים ובכל צפירה ניסיתי לדמיין את תחושת האובדן והכאב ואת ההרגשה של איך זה לאבד מישהו.

ואז, בגיל 18, הגיע יום הזיכרון הראשון שלי כאחות שכולה. זה היה לפני 21 שנים, ב-16.7.97, כשסיימתי את התיכון ואיבדתי את לירן, אחי הבכור.

לירן שירת בתור טכנאי סימולטור טיסה בבסיס חיל האוויר ברמת דויד ונהרג כתוצאה מפליטת כדור בזמן ששמר על ישוב ״טל מנשה״ באזור אום אל פחם.

האובדן של לירן היה ועודנו עצום. לאבד את לירן היה כמו לאבד את עמוד השדרה המשפחתי שלנו, הוא תמך בכל אחד ואחת מאתנו בצורה שונה ומיוחדת ולקח לנו המון שנים להבין איך אפשר להמשיך בלעדיו. הוא היה חכם מאוד, רגיש, טוב לב ועדין נפש ואני בטוחה שאם הוא היה חי היום, העולם היה רק מרוויח מנוכחותו. עד היום, לא משנה כמה אנשים חדשים ייכנסו לחיינו, האובדן של לירן תמיד יורגש ואין לו תחליף.

אמא שלי היקרה, שתבדל לחיים ארוכים ובריאים, השכילה בחוכמתה הרבה, להבין שכדי שתוכל להחזיק את המשפחה ביחד עליה לקום מיד על הרגליים ולשדר חוזק לכולנו. אני חושבת שזה מה שהציל את כולנו מטלטלה גדולה יותר.

אני זוכרת את יום הזכרון הראשון בו הלכתי עם הוריי לבית העלמין. קברו של לירן היה האחרון בשורה, היינו המשפחה של ״המתים הטריים״ ולכן כולם הסתכלו עלינו ובכו. כל מה שרציתי זה לברוח משם, לא הבנתי למה כולם מסתכלים עלי ולא רציתי בזה. בעיקר לא רציתי שירחמו עלי.

עם השנים, ניסיתי במן ילדותיות שכזו לנסות להילחם בבכי ובתחושת העצב שהיום הזה מביא עמו כי עצבן אותי ש"מכריחים" אותי להיות עצובה, כאילו שאין לי מספיק ימים להיות עצובה במהלך השנה.

בכל ערב יום זיכרון, עמדתי דוממת בטקס חיל האוויר, מתעקשת שלא לבכות ואז למחרת מגיעה לבית העלמין, עם משקפים כהים, מנסה שלא לבכות ליד הקבר ורק אחר הצהריים, אחרי כמה שירים טובים בגלגל״צ, ועוד איזה סרט קצר על אחי, הייתי נשברת ובוכה, רק כדי להבין שהנה, שוב זה קרה ועוד שניה יום העצמאות כבר נכנס ושוב, לא אצא לבלות כי מצב הרוח שלי ברצפה.

אז איך מרגיש שכול? דמיינו שחותכים לכם חתיכה גדולה מהלב. הלב עדיין ממשיך לפעום ולכאורה אתם חיים, אבל בפועל אתם לא נוגעים באזור הזה כי הוא כואב מאוד. אתם מנסים להבין איך אתם יכולים להמשיך הלאה כשאתם כבר לא מי שהייתם. יחד עם זאת, מצופה ממכם להמשיך כי בסופו של דבר, החיים ממשיכים. השבעה נגמרת, החודש הראשון עובר, השנה הראשונה חולפת, ולעיתים, ובייחוד בהתחלה, ממש בא לכם לצרוח: רגע! עצרו! תנו לי דקה להתאושש! ולכן, במקרה שלי, הדחקה ובריחה היו הפתרונות שבחרתי.

חודשיים אחרי מותו התגייסתי לצבא וברחתי הכי רחוק שאפשר לבירנית, על גבול הצפון, משם ברחתי לקצונה בפיקוד הדרום ומשם ברחתי לטיול אחרי צבא. בכלל, ניסיתי להיות כמה שפחות בבית, כמה שיותר בתנועה וזה הצליח לי במשך שנים. אבל לא באמת יכולתי לברוח מלהתמודד.

בשנים הראשונות ניסיתי למצוא את לירן כמעט בכל חייל שראיתי ואחר כך, בכל בחור שאיתו יצאתי. אני חושבת שרשמית הפסקתי לחפש אותו אחרי שחזרתי מהטיול שלי אחרי הצבא כי רק אז הבנתי שיש מצב שהוא לא יחזור…

היתה גם תקופה של כעס גדול. זה הגיע כשחברים שלו השתחררו מהצבא, יצאו לטיול הגדול או התחתנו, והוא נשאר באותו הגיל. זה הגיע גם בחגים ובימי ההולדת שלו כשלא היה לנו מה לחגוג או ביום האזכרה בו היינו פוגשים את החברים שלו ורואים איך כולם התקדמו בחייהם ורק הוא נותר מאחור.

כמובן גם היתה הרבה אשמה ואחריות כלפי הורי. לאורך שנים הרגשתי צורך חזק למלא את העצב ולנסות לתקן. אף אחד כמובן לא ביקש זאת ממני וגם לרוב לא הצלחתי כי אני לא הפתרון, אבל לאורך שנים, שמתי את עצמי ורצונותיי בצד.

כשבעלי קיבל הצעה לעבור לכאן, הרגשתי בפעם ראשונה בחיי שאני חייבת להקשיב לקול הפנימי שלי, להסיר את כל הכובעים שמכבידים לי על הראש ולבנות את המשפחה שלי ואת החיים שלי בכוחות עצמי, יחד עם בעלי.

למרות העצב והכאב, הרגשתי שעכשיו זה הזמן עבורנו. חשבתי שהגיע הזמן שאני אעמוד ברשות עצמי ככרמית ולא כ"אחות של" או כ"בת של"… ועם זאת, עדיין לא האמנתי שאעמוד בזה ושלא אשבר מגעגועים או מאשמה ולכן אמרתי בקולי קולות שאנחנו נוסעים למינימום שנתיים, גג ארבע שנים, מכירים?

כיום, אנחנו קרוב לשבע שנים כאן, בעמק. וכן, אני מקשיבה לקול הפנימי שלי כבר הרבה זמן ואני מאוד אסירת תודה על ההזדמנות שלקחנו. אני מרגישה שכאן אני חופשיה מלהיות "אחות של" וכאן אני גם בוחרת שלא ללכת לטקסי יום הזיכרון כי אני מרגישה שהם כבר לא בשבילי.

הילדים שלי נולדו לתוך הסיפורים שלי על לירן. הוא מאוד נוכח כאן בבית ולא בהקשר שלילי בהכרח אלא כמצב עובדתי. יש להם דודים מעבר לים ויש דוד על ענן, ששומר עליהם.

לאורך השנים, אחיי ואני בחרנו להנציח את לירן בכל מיני דרכים: קעקוע (לא בהכרח דרך מומלצת ובטח שלא עם מקעקע שיכור אבל זה כבר סיפור אחר), שמות ילדינו הבכורים, שכל אחד מהם נושא בשמו בכמה מאותיות השם של לירן (ליה, ליעד ואילי) ועוד.

אני מנסה להזכיר אותו מתי שאפשר כי קשה לי העובדה שעם השנים, הוא פשוט נשכח. ואולי הוא לא נשכח וזו רק אני, עם המציאות בה בחרתי לחיות, מוקפת באופן מוחלט באנשים שלא הכירו אותו מעולם ולכן לא באמת מבינים את גודל האבדה שלי. אבל זו בחירתי, נכון להיום.

כעת, 21 שנים אחרי שאחי היקר והאהוב נהרג, המשפחה שלי מאוד מגובשת והילדים שלי ושל אחיי הדליקו מחדש את האור בעיניים של הורי. הלב שלי נותר עם צלקת גדולה אבל כבר נושם יותר בקלות. אני כבר מבינה, שלכל דבר, גם הכואב ביותר, יש סיבה. ואני מודה על כל יום במחיצת האדם המדהים הזה ומודה לו על כל מה שלימד אותי בחייו ובמותו.

אני עדיין זוכרת אותו אבל יותר במעומעם ואני כבר לא מחפשת אותו באנשים זרים כי אני פשוט רואה אותו באנשים הקרובים לי. עלינו לזכור לקדש את המתים אבל גם את החיים ולהוקיר תודה על כל רגע שאנחנו בריאים ויכולים ליהנות מהעולם הזה כי יש ממה, ולזכור להשאיר רק טוב אחרינו.