סלט אורזו

בחיים, אבל בחיים לא חלמתי שאהיה מורה. למעשה, אני די בבירור זוכרת את עצמי בת השש עשרה נשבעת לעצמי שלעולם, אבל לעולם לא אהיה מורה! ההצהרה החד משמעית הזו נחרתה בזיכרוני אחרי שחזיתי ביחס המשפיל והמזלזל עד נכמר אליו זכו מורינו בתיכון. החל ממר פייגין העולה החדש, שהגיע מידי יום (כולל בימי הקיץ החמים) חנוט בחליפה מהוהה ומצויד בתיק עור מרופט, וניסה ללא הצלחה מרובה ללמדנו הנהלת חשבונות, דרך המורה ללשון שאפילו מש״ה, כל״ב וכל אותיות האית״ן עמדו בצד נכלמים ומבוישים לנוכח בתי השחי השעירים והמיוזעים שלה, בשעה שניסתה לשווא להשתלט על הכיתה, ועד המורה לספרות, מרת ליפשיץ, שמי יכול היה בכלל להקשיב למילה שאמרה למראה ישבניה המרקדים וחזה המזדקר… אני זוכרת את המורה המחנכת שלנו, שבלשון המעטה, לא ממש היתה אשת חינוך מופתית ונהגה להכות נמרצות על שולחנה ביומן הנוכחות הכיתתי, תוך שהיא מעלה ענני אבקת גיר לבנה בנסיון להרגיע את הרוחות. ואל תטעו לרגע לחשוב שלמדתי באיזה בית ספר של מופרעים, נהפוך הוא. השד יודע איך, אבל מצאתי את עצמי במגמת ענ״א (עיבוד נתונים אוטומטי – כך קראו אז למדעי המחשב), עם חנונים שלא נודעו כדוגמתם בארצנו, כאלו שפתרו להנאתם בעיות בפיזיקה בהפסקה (נשבעת לכם!). ואיך מצאתי את עצמי בכיתה שכזו – על כך בפעם אחרת.

חלפו שנים, חצינו יבשות וימים והנה הגעתי עם בכורי לבית ספר קהילתי יהודי קטן עם שם ארוך. את פנינו קיבלו בחיוך רחב שתי מורות יפיפיות לעברית שלא הפסיקו להתפעל מהעברית הרהוטה של הילד שלי. הכיתות הבהיקו בנקיונן, והקירות עוטרו בשלל עבודות מקסימות של תלמידי הכיתה. גיליתי בית ספר שבו המורים הביטו בתלמידים – גדולים כקטנים – בגובה העיניים, הקשיבו בכבוד למה שהיה להם להגיד, בשעה שהכול מתנהל בשקט ובסדר מופתי, שלא דמה כלל ועיקר למה שזכרתי מימי ילדותי. לאורך השנים, שימרו ילדיי את חווית הלמידה והסקרנות הטבעית שלהם, תוך שהם מפתחים זהות יהודית וגאווה בשפתם ומורשתם. למעלה מ-12 שנים חלפו מאז היום בו התאהבתי בבית הספר, שבו לאחר כשנה הצטרפתי באורח פלא לצוות המורים. מאז אני מבלה את ימי עם תלמידי כיתות א׳ וב׳ בבית ספרנו, ילדים צעירים וצמאי דעת שלומדים בחדוה שלא ידעתי כמותה עד שהגעתי לאוניברסיטה. ובין מערכי השיעור, הישיבות והתעודות, חולקות אנו המורות משרד, תומכות זו בזו, מחליפות דעות, רשמים ואיך לא… אף מתכונים. כמעט מידי חודש אנחנו נפגשות לארוחת צהרים מפנקת, שבה כל אחת מביאה מנה לחלוק עם השאר וקולות הצחוק וההנאה נשמעים למרחוק.

אז הנה סלט האורזו המופתי של דונה, שמאז שנוסה לראשונה, מככב תדיר אצלינו במטבח. זהו סלט אביבי, קליל ומענג, שהכי כיף להגיש אותו טרי, אך בהחלט ניתן לקחת את מה שנותר (אם נותר…) למחרת לעבודה כסלט קר לצהרים.

מה צריכים?

1 חבילה אורזו (פסטה בדמות אורז)

1/3 כוס עגבניות מיובשות חתוכות לרצועות

5 כפות שמן זית משובח

1/4 כוס חומץ בלסמי

1/4 כוס זיתי קאלמטה מגולענים ופרוסים

1/2 כוס צנוברים

1/2 כוס בזיליקום טרי קצוץ

1/2 כוס פרמזן מגורר

2 שיני שום בשרניות

מה עושים?

מבשלים את האורזו על פי הוראות היצרן, מסננים ומייבשים. מעבירים לקערה ומוסיפים את העגבניות המיובשות, השמן, החומץ והזיתים ומערבבים. מניחים להצטנן. את החלק הזה ניתן להכין עד 6 שעות לפני ההגשה. אם מכינים מראש, ומאחסנים במקרר, יש להביא את הסלט לטמפרטורת החדר בטרם ממשיכים.

מערבבים עם הצנוברים, הבזיליקום, הפרמזן והשום. מוסיפים מלח ופלפל לפי הטעם.

בתאבון ובהנאה!

דלית