האם אכפתיות ומעורבות קהילתית היא 'מצווה התלויה בארץ'? מחשבות לקראת חג השבועות

מאת: טובה בירנבאום

לפני שהפך חג השבועות לחג הספר, חג רוחני-אינטלקטואלי שחוגג את קבלת התורה בהר סיני, הוא היה חג שונה מאוד. שבועות המקראי הוא חג חקלאי שחוגג את קציר החיטים ומכוון כולו להבעת תודה על הצלחת היבולים באמצעות מתן מנחה מיוחדת לכהנים – הפירות הראשונים משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, הלא הם הביכורים.

הסיבה לשינוי מהות החג מחג חקלאי לחג דתי נעוצה בצורך לייצר רלוונטיות ומשמעות חדשה לחג הביכורים עבור עם שכבר אינו יושב בארצו, אינו מעבד אדמות וכמובן אינו מרוכז יותר סביב מרכז רוחני פיזי. מקדש המעט – בית הכנסת או בית המדרש – הפכו למקום ההתכנסות בחג ושינו לחלוטין את מהותו.

אבל יש פה נקודה עמוקה יותר: מצוות הביכורים, כמו כל המצוות הקשורת ביבול חקלאי – תרומות, מעשרות, שנת השמיטה ועוד, הן מצוות שניתן לקיימן רק בישיבה בארץ ישראל ובמצב של בעלות משפטית על האדמה. מבחינה הלכתית המצוות הללו נקראות מצוות התלויות בארץ. המצוות הללו אינן מתקיימת מחוצה לה. מעניינת עוד יותר היא העובדה כי כל המצות התלויות בארץ קשורות למהות סוציאלית שמבקשת לתקן במעט את אי השוויון החברתי ולהקטין את הפער בין העני לבין העשיר בכך שהיא מחייבת את בעל האדמה לתת מיבוליו לעני ואף ללוי ולכהן שאינם בעלי אדמה ופרנסתם היא על הציבור.

המקרא מציין מצוות ספציפיות בהן מחויב החקלאי, שמטרתן המוצהרת היא פריסת רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות, מבלי לגרום לעניים לחזר על הפתחים ולהתבזות בבקשת צדקה: לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, מעשר עני ושמיטה. כל אלה משאירות מעט מהתוצרת החקלאית עבור העניים עם מאמץ להקטין ככל האפשר את אלמנט הבושה, שלעיתים קשה מהעוני עצמו.

על אלה מתווספות המצוות שמחייבות את החקלאי לקחת חלק במאמץ לתמוך במרכז הרוחני ובאלה שעובדים בו עבור העם- הכוהנים והלויים. שבט לוי אינו בעל נחלה ולכן תלוי לחלוטין בתרומת הציבור: תרומות, מעשרות, נטע רבעי, הפרשת חלה ועוד. מעבר למימד הפרגמטי של פרנסת שליחי הציבור, יש כאן אלמנט המעודד את העם להגיע לירושלים ולשמר קשר חי בין המרכז הרוחני לבין הפריפריה החקלאית.

כל המצוות הללו, הנושאות בתוכן מהות סוציאלית חינוכית עמוקה, נמוגו, כאמור, כשגלה העם מארצו ואיבדו ממשמעותן. הנקודה שממחישה זאת יותר מכל היא כי סדר זרעים במשנה, שמתייחס לכל המצוות הללו, זכה לפרשנות והרחבה רק בתלמוד הירושלמי וכמעט כלל לא מקבל התייחסות בתלמוד הבבלי. ללמד שהעיסוק במצוות הללו לאחר החורבן אמנם ממשיך בארץ ישראל עצמה אך לא מחוצה לה.

כמי שיושבת ב"בבל" בתוך קהילה פורחת, אני רואה כיצד התרגום המודרני של המצוות הסוציאליות המקראיות – תמיכה במטרות חברתיות, מאבק למען שוויון כלכלי והפשלת שרוולים לעזור לאחר – הוא אבן בניין מהותית עבור הקהילה היהודית אמריקאית אך עדין לא השתרשה בתרבות הקהילתית הישראלית. בתור קהילה המעורבת מאוד ביום-יום החברתי והפוליטי בארץ, הדאגה לחלש והחתירה לשוויון כלכלי נתפסת כמצווה התלויה בארץ, כאלמנט תרבותי שאם אין לו אחיזה גיאוגרפית בארץ המולדת- הוא מתרוקן מתוכן ואינו מוצא משכן בלבבות מחוצה לה.

חג השבועות, שמהותו המקורית היא דאגה לחלש, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, באמצעות המאמץ שלא לבייש, הוא הזדמנות להתבונן פנימה ולבדוק בתוך עצמינו כקהילה ישראלית החיה מחוץ לישראל מדוע האלמנטים הללו אינם נתפסים כמהותיים אל מול האתגרים החברתיים המקומיים: מדוע השכונה הסמוכה אלינו אינה נתפסת כיעד להושטת יד? מדוע הסוגיות הפוליטיות והאזרחיות שעל הפרק כאן, במקום בו קבענו את ביתנו, לפחות לעת עתה, אינן עומדות בראש מעייננו ומהו המסר שאנו מעבירים לילדינו שנולדו כאן כאשר אנו לא טורחים לצרוך חדשות מקומיות ואיננו יודעים אפילו לנקוב בשמו של ראש העיר שלנו?

מאפיין חברתי של הגירה הוא הרבה פעמים התכנסות פנימה לתוך בועה אתנית הומוגנית, ואנו כנים מספיק עם עצמינו על מנת להודות שאנו לא שונים מהנורמה הזו. יכול להיות שבמסגרת המאמץ לשאוב השראה מאוצרות התרבות שלנו ולמצוא את האופן בו נוכל לתת לאלמנטים ממנה רלוונטיות בחיי היום יום שלנו, דווקא את המצוות התלויות בארץ, שבאופן אינטואיטיבי היסטורי אנו נוטים להשאיר מאחור, נוכל להחיות ולתת להן מהות מרהיבה של אכפתיות ומעורבות קהילתית, לא רק בתוך עצמינו, אלא אף במעגלים מקומיים פחות אינטואיטיביים, שקרובים אלינו גאוגרפית, אך עדין, לצערנו, רחוקים מן הלב.

מאחלת לכולנו חג שבועות שמח ומשמעותי!