עוגת קפה

שמעתי צליל חיוג, שלשלתי אסימון

חייגתי לג׳קלין, במספרת סימון
הלו מון-שר סימון, תקרא לי את ג׳קלין
הלו, זה לא סימון, הלך האסימון

מילים: ירון לונדון
ביצוע: הגשש החיוור

פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, עבדתי כטלפנית במרכזיה הבין-לאומית. בין משמרת למשמרת, ובין שיחת גוביינא לניו יורק, לליטא או לאוסטרליה, נהגתי להביט מסביבי בשלל הדמויות הציוריות שאכלסו בשעתו את המקום. מחד, סטודנטיות וסטודנטים צעירים וצעירות, מלאי חלומות ושאיפות, שבאו והלכו כאורחים מזדמנים והוסיפו למקום המון חיים, צבע וענין. ומאידך, היו הקבועים. אותם עשרות מפקחים, מפקחות ואחראי משמרת שעבדו שם במשך שלושים שנה ולא התקדמו לשום מקום. עקבתי בסקרנות ותדהמה אחר דמות אחת במיוחד, מפקחת משמרת שהסתובבה באולם עם הרבה טקס בישבן, ציפורניה האדומות עשויות בקפידה והיא מביטה בנו הצעירים בבוז מהול בחמלה. אותה גברת נחרתה בזכרוני משום שמידי יום ביומו היתה מגיעה לעבודה בדיוק באותה השעה, מחנה את מכוניתה בדיוק באותו המקום, יושבת באותה העמדה בדיוק על אותו הכסא, יוצאת להפסקות באותן השעות, יום יום במשך למעלה מעשרים שנה. אני זוכרת שבעיני עצמי בת העשרים, נראו חיים שכאלה משמימים עד אימה. כבר אז החלטתי, שאני לעולם לא אחיה כך! אין מצב שאעביר את כל חיי באותו מקום עבודה ושכל יום יראה בדיוק כקודמו.

עברו שנים, במהלכן נהגתי לחשוב ולהציג את עצמי כטיפוס ספונטני ומגוון, שאינו נוהג לתכנן תוכניות לטווח ארוך ושנהנה ״לזרום״ עם החיים. אך לאחרונה, נפל לי האסימון. גיליתי שבעצם אני לא באמת טובה במעברים ושינויים; לא אוהבת טיסות, לא פרידות, לא תקופות מעבר, לא מגיבה טוב לשינוי ואל תזכירו לידי את גיל המעבר, אפילו לא בצחוק. באופן כללי, אני מוצאת שחוסר יציבות, מתח ועמימות מכניסים אותי ללחץ. ואני מה זה לא טובה בסופים… אוירת סוף הקיץ תמיד מעוררת בי תוגה מסוימת וחוסר שקט. עוד לא הספקנו להתרגל לקיץ, וכבר שנת הלימודים החדשה עומדת בפתח וסימנים ראשונים של סתו כבר כאן. פתאום אני חושבת שאולי בעצם, אני הרבה יותר טובה בשגרה. השגרה היא שמאפשרת לי לגוון ולהפתיע בנוחות. אבל איפשהו במעברים, בין קודש לחול, בין עונה לעונה, בין מקום אחד למישנהו, בקו התפר הזה לא ממש נוח לי. ואם אודה על האמת, כל חיי עשיתי רק מעבר אחד משמעותי (מהארץ לכאן), חייתי עם איש אחד (ויקר) בלבד ועסקתי במקצוע אחד (שאליו נקלעתי לגמרי במקרה).

אז נכון שיש בשגרה משהו מוכר ונוח שנעים לשקוע אליו כמו לתוך ספה ישנה או נעלי בית משומשות. עם הגיל אתה משכיל ללמוד שבשגרה יש גם הרבה ברכה. כל יום שבו כל היקרים לך יוצאים בבוקר איש איש לדרכו ושבים הביתה בסופו של היום בריאים ושלמים- הוא יום מבורך. יש במחזוריות החיים משהו שנוסך בנו ביטחון שמה שהיה – הוא שיהיה, אפילו שברור לנו שזוהי רק אשליה. אך מידי פעם, איזה שד קטן עדיין זוקף ראש ומקשה:״אז מה, זהו? זה כל מה שתלמדי, תעשי, תחווי, ותיצרי מעתה ואילך? האם בזאת מתמצים כל שאיפותיך וחלומותיך?״.

המטבח, בהרבה מובנים, מהווה אספקלריה לתחומים אחרים של החיים. לעתים, גם שם משתקפים מי שאנחנו והבחירות שאנחנו עושים. גם במטבח אני נוטה לחזור שוב ושוב למתכונים הישנים והמוכרים (שהם בבחינת המזונות ״המנחמים״ שלי), והם ממלאים בי תחושה של

מוכרות, ביתיות ורוגע. אך מידי פעם, מתעורר בי הדחף לחדש, לשנות ולגוון. ומה רבה היתה שמחתי כשנתבשרתי על ספר חדש של קרין גורן, שתודות לגיסתי ואחותי הנפלאות, הועבר אלי במבצע בזק בין יבשתי. אני אוחזת בו כבאוצר יקר, כי אני יודעת שכל מתכון חדש טומן בחובו הבטחה לטעמים ומרקמים מענגים והתרגשות לקראת משהו שונה, חדש וטוב.

אז הנה מתכון ראשון מתוך הספר החדש שנקרא ״אם לסבתא היה מיקסר״. זוהי עוגת קפה מושלמת, קטיפתית ונימוחה.

מה צריכים?

200 גרם חמאה רכה
1 כוס סוכר (200 גרם)
21/3 כוסות קמח (350 גרם)
3 ביצים
1 גביע שמנת חמוצה (200 מ״ל)
1 שקית אבקת אפייה (10 גרם)
2 שקיות סוכר וניל (20 גרם)

מה עושים?
מחממים תנור ל-170 מעלות (350 פרנהייט). במעבד מזון מעבדים חמאה, סוכר וקמח רק עד לקבלת תערובת פירורית. מוציאים כוס מהפירורים ושומרים בצד. לפירורים שנשארו, מוסיפים ביצים, שמנת חמוצה, אבקת אפייה וסוכר וניל ומעבדים עוד 15-20 שניות, רק עד לקבלת בלילה אחידה. משטחים את הבלילה בשתי תבניות אינגליש קייק משומנות ומפזרים מעל את הפירורים הנותרים. אופים כ-40 דקות, עד שהעוגות תפוחות וספוגיות למגע, הפירורים זהובים וקיסם הננעץ במרכז יוצא כמעט יבש. מצננים לפני שפורסים.

חזרה לשגרה נעימה לכולם!
דלית