הודו לה כי טוב: ביקור במסעדה ההודית ROOH

מאת: דלית גבירצמן

חברים, יש לי חדשות טובות, הודי ואני כבר שוב ביחד. בתחילת הקשר, הרומן שלנו היה… סוער למדי. זה לא הוא, זאת לגמרי אני. בשלב הזה אני חייבת להודות, שעל אף שמנעד המטבחים והטעמים שהתנסיתי בהם בקריירה הקולינארית שלי, ובעיקר כגרגרנית מקצוענית, בהחלט יכול להחשב לקוסמופוליטי וחובק עולם. אבל, אפעס, שכשזה הגיע למטבח ההודי, אני… איך להגיד את זה בעדינות? לא ממש התחברתי. וכל זאת, עוד בטרם התנסיתי בו בעצמי. זה רק משום שתערובות התבלינים שחודרות לבלוטות הזיעה גורמות לי לרפלקס עצבני כזה של המרפק, שמשגר את האיש שישן איתי במיטה כמו טיל ישר אל הסלון, כי הריח ממנו אחרי שאכל הודי בצהריים, מה-זה לא בא לי טוב…

אך כמו בכל סיפור טוב, זה התחיל עם תיקווה גדולה. זה קרה לפני עשור וחצי בערך. גרנו אז עדיין בסאניוויל (או כפי שהיא מכונה אצלנו בבית – סאניבז׳- על שום ססגוניותה). לעולם לא אשכח את התורים הארוכים שהשתרכו בפתח המסעדה ההודית החדשה, שנפתחה שני רחובות מהבית שלנו. במשך שבועות רבים, חלפתי מידי יום ליד המסעדה, שאת שמה לא הצלחתי לבטא מפאת ריבוי ההברות. נדהמתי לראות לפתע בשכונה המנומנמת שלנו תורים ארוכים של נשים יפות עטופות בסארי צבעוני ועדויות בתכשיטים מנצנצים, לצידן גברים צעירים ומבוגרים, וכולם המתינו בסבלנות רבה להיכנס למסעדה. בוא׳נה, אמרתי לאיש, אתה לא מאמין איזה תורים יש שם. אנחנו חייבים ללכת לבדוק על מה המהומה. טוב, לא בטוחה שאמרתי בוא׳נה, אך בכל אופן, אחרי מספר ימים, מצאנו את עצמנו צועדים אל המסעדה בעלת השם הבלתי ניתן להיגוי, וממתינים לצד כל ההודים הנחמדים לתורנו. בניגוד לאיש, אני מעולם לא ביקרתי בהודו. הכי קרוב להודו שהייתי, זה כשמלמלתי כמה מנטרות בסנסקריט באחת מסדנות היוגה היותר ביזאריות שהשתתפתי בהן בחיי. כך שממש התרגשתי, כמו בכל פעם שאני מנסה מסעדה חדשה, עם כל ההבטחה וההתלהבות הכרוכה בדבר. כמובן, שהכול היה לי חדש, אך מאחר והמסעדה היתה צמחונית, נחה עלי דעתי. מה כבר יכול להיות רע, שאלתי את עצמי.  לא ממש ידעתי מה להזמין, אך בעזרתו האדיבה של האיש, הצבעתי על כמה דברים בתפריט שנשמעו לי מעניינים. אחרי ציפייה נרגשת, הגיע אל השולחן מגש. זה היה מגש אלומיניום, כזה שהזכיר לי ארוחות שראיתי בסרטים ובסדרות על בתי כלא. המגש היה מחולק לתאים ובכל תא ותא היתה מונחת תערובת בלתי מזוהה של ירקות בדרגות חריפות עולות ויורדות, שביחד עם הרבה יוגורט ונאן עשו את דרכן אל קיבתי. ובלילה, בלילה, במשך שעות ארוכות שנראו לי כמו נצח, היתה לי שיחה צפופה ונוגעת ללב עם האסלה. באותו לילה, דיברתי שפות שלא ידעתי שהכרתי, והייתי במצב הכרתי שנוי במחלוקת. לא ברור לי איך הגעתי בחזרה למיטה, אבל מאז, מ א ו ד נזהרתי כשעברתי ברחוב ליד מסעדה הודית, צמחונית או לא.

שנים עברו. שנים שבהן לא רציתי לשמוע אפילו על הודי. ויום אחד, צפיתי בסדרה האהובה עלי, שנקראת Chef’s Table. שולחן השף היא בעיני, אחת הסדרות המופלאות שנטפליקס יצרה בשנים האחרונות. מדובר בשש עונות של צילומי אוכל עוצרי נשימה, עריכה מופתית של סיפורים אישיים על שפים ידועי שם מכל העולם, ומלאכת מחשבת של חלונות הצצה לתרבויות ועולמות קסומים והכול – עם המון כבוד לאוכל.

בעונה השישית, בפרק מספר 3, גוללה השפית אסמה קהן את סיפור חייה המרתק שהתחיל בקולקטה שבהודו ובאכזבה הגדולה שחשו הוריה כשנולדה להם בת שנייה, ומסתיים במטבח הביתי הנהדר שלה במסעדת דרג׳ילינג אקספרס בלונדון. אני לא רוצה לספר לכם את כל הסיפור, כי אני רוצה שתרוצו לראות את הפרק (והסדרה כולה) בעצמכם. רק אומר, שהמאכלים שהגישה אסמה לבאי המסעדה נראו כל כך מעוררי תיאבון, שהייתי צריכה לעצור את עצמי מלהזמין מקום במסעדה ממש באותו הרגע. ואז גמלה בליבי ההחלטה, שעל החוויה הטראומטית ההיא, חל כבר חוק ההתיישנות. הגיע הזמן לנסות שוב הודי. ובערב שבת לפני כשבועיים, עשיתי לאיש את התנועה הזאת לצד עם הראש, שהוא כבר מכיר ויודע היטב. הוא לא שואל לאן, או מדוע, פשוט מתלבשים ויוצאים. והפעם, ל- ROOH.

המסעדה יושבת בלב שכונת ה-SOMA והיא מוגדרת כ-Progressive Indian. ואנחנו הרי בעד קידמה.

המקום מעוצב ומוקפד, כיאה למסעדה יוקרתית, אך האווירה בה אינה מכופתרת או מעונבת. גם כאן היו סועדים רבים ממוצא הודי, זוגות ומשפחות עם ילדים, מה שמיד הניח את דעתי. תחילה התרשמנו מבר המשקאות העצום והברמנים המקצועיים. האיש הזמין קוקטיל מעניין ואילו אני התענגתי על תה שהוגש בקומקום יפיפה וספל חרסינה מוזהב. מגוון הטעמים של הקוקטיילים מוכתב משיטת האיורוודה, שהיא גישה תזונתית הודית עתיקה שמדברת, בין השאר, על שישה טעמים שמטרתם להשיג איזון בין הגוף והנפש. כל אחת מארבע המנות שהזמנו היתה תאווה לעיניים ולחך. לפתיחה, הזמנו את ה-Chutney Sampler, מנה שהיתה מורכבת משלושה סוגים של מאפים, כולל נאן, לצד שלושה מטבלים נהדרים. המשכנו עם מנה צמחונית של תירס ותפוח אדמה שהוגש עם קייל טמפורה ומוס יוגורט וכן מנת טאקו מאסאלה משובחת – בשבילי. האיש התענג על מנה מצוינת של כבש ומנה של טנדורי תמנון. כל המנות, בלי יוצא מן הכלל, היו במידת החריפות הרצויה, שרק מעוררת את החושים, מגבירה קצת את הווליום, אך לא חורכת את בלוטות הטעם ומשאירה אותך מזיע ועם הלשון בחוץ. בסיומה של הארוחה, לטשנו עיניים למנת ה-butter chicken שזללו הזוג משמאל, ואל הקינוח המפתה שהזמינו הזוג מימין, ומיד ידענו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה. מיותר לציין, שלילה שקט עבר על כוחותינו בסן פרנסיסקו.

ROOH, 333 Brannan Street, San Francisco

בתום הארוחה, כשקיבלנו את החשבון, הבחנתי שבתחתיתו היה כתוב הציטוט הבא מאת וירג׳יניה וולף:

“.One cannot think well, love well, sleep well, if one has not dined well.” עכשיו תגידו אתם, עם גישה כזאת לחיים ולאוכל, איך אפשר שלא להתאהב במטבח ההודי מחדש?

היו שלום ונמסטה

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com