פתאום נהיה קיץ: שיחה אישית עם ערן צור

מאת: איתי שמי

ערן צור בחור עסוק. אני תופס אותו באוטו בדרך להופעה ב"פאבלה", פאב במשגב שבצפון, עומד בפקק ליד נתניה. מחר הוא כבר טס לארה"ב לסיבוב הופעות שמתחיל בחוף המזרחי ולקראת סופו הוא נוחת אצלנו בסיליקון ואלי.

זה כבר הביקור הרביעי שלך באזורנו אם אני לא טועה, איך זה מרגיש לך? כמו עוד הופעה בעיירה או קיבוץ בצפון, רק טיפה יותר רחוק גיאוגרפית, או שיש הבדל בין הקהל בארץ לקהל בחו"ל?

לא, זה ממש ממש לא אותו דבר. קודם כל הנסיעה למקום אחר, הקונטקסט אחר, הזמן אחר, יש את כל המרחבים העצומים האלו. אני גם מאוד אוהב את הקהל ונתקלתי באנשים ברמה מאוד גבוהה, גם בהופעות וגם בשיחות עם אנשים מחוצה להן. בביקורים הקודמים פגשתי בהרבה אנשים מעניינים ובהמון פתיחות. הופתעתי למשל לטובה מכך שבהופעה ב Roosters אנשים לא התעסקו עם הטלפונים, אלא שמו אותם בתיק והיו בתוך העניין של ההופעה עצמה. אולי זה בגלל שבסיליקון וואלי יש כל הזמן טכנולוגיה מסביב אז בערב כשהולכים להופעה אנשים רוצים קצת שקט מזה…

אתה עצמך חשבת לעבור לחיות בחו"ל? או שזה אף פעם לא עלה על הפרק?

ברור שזה עבר לי לפעמים בראש, אבל אני רואה את החיים שלי בארץ. אבא שלי הגיע מהשואה, מפולין. זו כנראה ירושה שהוא העביר לי.

אני הכרתי אותך דרך טאטו וכרמלה גרוס וואגנר, לכן אני זוכר שקצת הופתעתי בזמנו כששמעתי את הערב שעשית עם שירי יונה וולך, "אתה חברה שלי" (אגב, זאת גם היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את רונה קינן). אישית אני מאוד אוהב את הטקסטים של וולך, ואהבתי את הפרויקט. מה הביא אותך לזה? יש איזו סיבה ספציפית לזה שבחרת ביונה וולך?

אני מאוד אוהב לקרוא שירה ומאוד אוהב את שיריה של יונה וולך. אבי היה מורה לספרות ככה שזה משהו שקיבלתי מהבית כבר בגיל צעיר. אני משלב הרבה בין ספרות למוזיקה וגם הוצאתי ספר פרוזה.

ואם כבר הזכרתי את יונה וולך, רציתי לשאול אותך לגבי טקסטים מיניים –  אני זוכר שכששמעתי לראשונה את "בטי" למשל או את ה"ג'ינס הנמוכים" חשבתי שאין שום סיכוי ששיר כזה נועז יושמע ברדיו. בניגוד לזמרים אחרים בארץ שמנסים לא לפגוע באף אחד, להיות ממלכתיים או ידידותיים לכל המשפחה, אתה מתעסק בצורה מאוד פתוחה וחופשייה במיניות. אתה חושב שזה פגע בקריירה שלך? או שאולי זה דוקא עזר, כי זה קצת סקנדלי, והרי ידוע שמין מוכר…

יש כאלה שמתחברים לזה ויש כאלה שזה מרחיק אותם. אני פשוט הלכתי עם מה שהיה לי להגיד, בלי קשר למה שמישהו יחשוב. זה בעצם קו אופי מסויים, לא משהו ששוטף את הכל. יש לי גם שירי אהבה שהם לאו דווקא מיניים. יש איזה איזון בין הדברים, כל מיני צבעים. אני לא כל כך מסתכל על הדשא של השכן ולא שואל את עצמי מה אמנים אחרים עושים. אני מודע לזה שלפעמים על השירים היותר קשים אני משלם איזה מחיר.

שמתי לב שאתה מתכתב הרבה עם המקורות היהודיים, העבריים. אם זה בערב ב' כסלו  שמתכתב עם טקסט של שלמה אבן גבירול, בית המרזח של הסבא של ביאליק, שגם משלב ישן  עם חדש דרך דאנס ומוסיקה אלקטרונית או השיר "כולה שלי"  מהאלבום האחרון, שמתייחס לז'בוטינסקי ולמאבק בין התנועה הרויזיוניסטית לתנועת העבודה בראשית ימי הציונות.

אני באמת מתעניין בנושאים הקשורים למקורות וקורא הרבה. דברים שתופסים אותי מוצאים לפעמים את דרכם לשירים. גם השתתפתי בערבי מחווה לסופרים.

ועכשיו למעבר מתבקש מז'בוטינסקי לאקטואליה. הימים ימי בחירות. בתור אחד שלא חושש להביע את דעתו, הייתי רוצה לשמוע מה יש לך להגיד על השיח הפוליטי ביום בארץ.

הבעיה היא שהבחירות סובבות סביב דמות של בן אדם אחד ומתעלמות מהנושאים הבוערים. גם המפלגה השנייה מתעסקת בו, הוא כמובן עסוק בעצמו ואף אחד לא מתעסק בעיקר. יש הרגשה שהבוקר שאחרי יהיה כמו הבוקר שלפני.

בעצם יוצא שסיבוב ההופעות נופל על הבחירות…

נכון. את התאריכים של סיבוב ההופעות קבענו הרבה לפני שביבי החליט שהולכים לבחירות באפריל ואני נאלץ הפעם לא לממש את זכות ההצבעה. מצד אחד חבל לי, כי אני תמיד מצביע, אבל מצד שני בסיטואציה הנוכחית אני גם קצת שמח לא להיות בזה.

על איזו מוזיקה גדלת? מה אתה שומע כיום? יש לך איזו המלצה בשבילי?

התבגרתי כשהרוק המתקדם היה בשיא כוחו ושמעתי הרבה ג׳נסיס, יס, לד זפלין, קינג קרימזון (יצא לערן לראות אותם לייב בסיבוב הקודם שלו כאן). אחר כך היתה מהפכת הפאנק והקשבתי גם ללהקות פוסט-פאנק כמו הקיור,  באוהאוז, Psychedelic Furs, The Fall. יש לי גם רקע של השכלה קלאסית ואני אוהב להקשיב למלחינים דוגמת Benjamin Britten. כיום אני שומע לא מעט דברים עכשוויים. אני יכול להמליץ לך למשל על הרכב אנגלי נהדר בשם Sleaford Mods.

עשית המון שיתופי פעולה – רונה קינן, קורין אלאל ומי לא… יש איזה אומן או אמנית שאתה אוהב לעבוד איתו במיוחד?

באמת שיתפתי פעולה עם המון אמנים. אני חושב ששיתוף הפעולה עם קורין אלאל מאוד משמעותי עבורי. יש לה תפקיד מאוד חשוב בביוגרפיה שלי. היא בעצם היתה זו ש"גילתה" אותי בהתחלה.

אם היית יכול לשתף פעולה עם כל אחד בעולם במי היית בוחר?

הייתי מאוד שמח לעשות דואט עם Sharon Van Etten.

בשיר "קרבות תרנגולים" אתה מצליח להעביר נהדר את האוירה האפלולית של חיי הלילה באזורים היותר מפוקפקים של העיר. נתת לי תחושה כאילו אני באיזה סיבוב ברים עם צ'רלס בוקובסקי וטום וויטס, רק עם טוויסט ישראלי בעלילה… היתה לך תקופה כזו? עד כמה אתה מכניס התנסויות אישיות לשירים שלך? או שאתה מעדיף להתרחק, להשתמש בפילטרים.

קרבות תרנגולים מתבסס על לילה ועל בחורה אמיתית, משהו שקרה בשכונת טרייבקה בניו יורק. אלו היו שנות התשעים וניו יורק היתה מקום מאוד קשוח, שונה לגמרי ממה שהיא היום. אבל בעצם סיפור כזה היה יכול להתרחש גם בתל אביב.

לאחרונה נעשה איחוד של להקת טאטו? איך זה לחזור אחורה לשירים שכתבת לפני איזה שלושים שנה? אתה חי בשלום עם היצירות המוקדמות שלך? אוהב אותם? מרגיש שהיית צריך לעשות את זה אחרת?

אני אוהב את השירים שעשינו אז ומקבל אותם כמו שהם. זה snapshot לתקופה מסויימת בחיים שלי. אבל אני לא אדם נוסטלגי במיוחד, לא טוחן או ולא מתעסק באובססיביות עם העבר שלי.

באלבום האחרון, שיר הנושא – "המסלול המואר", לוקח דימוי יפה של מטוס רגע לפני ההמראה, עומד מוכן על אותו מסלול מואר. רגע לפני זה, בשיר "כלנית", אתה שר על ימ"ר תל אביב, חדרי חקירות וחדרי מעצר אפלים. אתה עצמך מחפש איזה "מסלול מואר"? או שמרגיש יותר נח להתמקד בצדדים היותר אפלים של החיים?

חשוב לשמור על שני הצדדים. היו תקופות בהן היה לי יחס יותר רומנטי לגבי האפלה, כיום אני יותר מפוכח ביחס לזה. אבל בהחלט הייתי רוצה להעיר ולהאיר.

האלבום האחרון שלך יצא לפני שלוש שנים. מה מתבשל? יש איזה פרויקט מעניין שאתה יכול לספר לנו עליו?

אני עובד על שירים חדשים עם המפיק עופר מאירי, איתו גם עבדתי על האלבום האחרון שלי. אני גם מנגן עכשיו בהרכב טריו עם שלומי ברכה והמתופף דני מקוב. אני מביא איתי את ה story telling שלי ושלומי ברכה מביא את רוח השטות שלו וממש כיף לנו לנגן יחד.

איפה אתה עובד?

אני מחזיק סטודיו בדרום תל אביב בתחנה המרכזית הישנה. זה לא יאומן מה שקורה שם. כל האזור מרחוב בגין עד לה גרדיה ורחוב סולומון זו מין מובלעת. תל אביב כיום עם הרכבת והמגדלים מלאה כולה במנופים, אבל האזור של התחנה המרכזית הישנה זה עולם אחר. יש שם נרקומנים, יש כל מיני אמנים שמחפשים מקום יותר זול. הפליטים האפריקאיים הם האנשים הכי נורמטיבים בשכונה. המשטרה כמעט לא מגיעה ולא מתערבת. סוחרים שם בקראק לאור היום וצריך להיזהר לא לדרוך על מחטים כשהולכים ברחוב. איפה שאני יוצר זה בעצם בניין של אמנים ואני שם כבר שמונה שנים. בהתחלה זה היה לא קל אבל עם הזמן מתרגלים. קח אנקדוטה שסיפר לי מישהו חדש בבניין, אמן של בובות. הוא סיפר שהוא ראה נרקומנית שוכבת ללא תנועה ברחוב, חשב שהיא מתה והזמין מד"א. איך שהם הגיעו היא קמה והלכה. מצאה מספיק כוחות כדי להסתלק כי לא רצתה להסתבך עם תשלומים וענייני ביטוח בריאות…

כשקצת קראתי לפני הראיון, למדתי שיש לך שני בנים ושגם הם מתעסקים במוזיקה. זה משמח אותך? היית רוצה שהם יעסקו במוזיקה באופן מקצועי?

הם עוד צעירים ומוקדם לדעת באיזה כיוון הם יבחרו. זה נכון שאם בוחרים לעסוק במוזיקה ואמנות יש חוסר יציבות כלכלית אבל היתרון הגדול הוא לעשות את מה שאתה אוהב. אפשר גם ללמד, לכתוב, ולמצוא עוד מקורות פרנסה.

הבן הגדול הוא גיטריסט, הוא מסיים תיכון בתלמה-ילין. גם הצעיר, שהוא בן 13, פרפורמר אדיר. הוא משחק בתיאטרון גשר ומנגן. אשתי היא זו שדחפה אותם לתחום יותר ממני. בעצם הנסיעה הזו לאמריקה משלבת את ההופעות עם טיול בר מצווה משפחתי לארה"ב. אני אוכל לגלות לך הפתעה שבהופעה בפאלו אלטו הם אפילו יעלו כאורחים על הבמה. זה לא משהו שאנחנו עושים הרבה, אבל כבר יצא לנו להופיע יחד. עשינו את זה ביום הולדת החמישים שלי עם "המנון לאדישות" (רק הערה קטנה שלי: הם חמודים ועושים את זה נהדר, אשים את הקליפ כאן… ).

כשאני חושב על החומרים שמאכלסים את השירים של ערן צור, קשה לי לחשוב על מקום מתאים יותר לסטודיו מאשר אותו אזור דמדומים בדרום העיר בו מתערבבים בבליל מיוזע פליטים אפריקאיים החוששים מהסגרה לשלטונות ההגירה, זונות, נרקומנים ואמנים מכל הסוגים. אבל גם אם לפעמים הוא משוטט בחצרות האחוריים ובברים האפלוליים של איזו עיר גדולה, או צולל למעמקים האפלים שבנפש, יש משהו מזכח ומרומם רוח ברבים משיריו. לצערי הרב, אנחנו מטיילים ואני נאלץ להפסיד את ההופעה ביום שלישי, אבל הייתי ממליץ לכם לא לפספס. סליחה שעשיתי לכם ספויילר קטן לגבי השת"פ המשפחתי שמצפה כאן, אבל זו רק עוד סיבה לבוא לראות ולשמוע את אחד היוצרים היותר מקוריים ומעניינים בנוף הישראלי.