על קצה הלשון: שיחה עם גיל חובב
הוא גר בעבר בסן פרנסיסקו למשך שלוש וחצי שנים, הוא חושב שסושי זהו עונש שאלוהים נתן ליפנים בגלל פרל הרבור, הוא לא אוכל שום דבר שיוצא מן הים ואפילו לא שותה מים ולחם, גבינות ויין עושים אותו הכי מאושר. גיל חובב, מבקר המסעדות, מחבר ספרי בישול, העיתונאי ומגיש תוכניות בישול מגיע אלינו להרצאה ב-9 במאי ב-OFJCC, הזדמנות עבור דלית גבירצמן לשבת איתו לשיחה ולדבר על הדברים האהובים על שניהם- אוכל והאהבה לשפה העברית
מאת: דלית גבירצמן
הנה חמישה דברים שלא ידעתי על גיל חובב:
הוא גר בסן פרנסיסקו שלוש וחצי שנים בתחילת שנות התשעים.
הוא חושב שסושי זהו עונש שאלוהים נתן ליפנים בגלל פרל הרבור.
הוא לא אוכל שום דבר שיוצא מן הים ואפילו לא שותה מים.
לחם, גבינות ויין עושים אותו הכי מאושר.
אם באמת תרצו לפנק אותו, הכינו לו משהו שיש לו רוטב והוא בא מסיר עם מכסה.
בכל פעם שאני עומדת לראיין אישיות מפורסמת, אני קוראת עליה או עליו, לומדת את הביוגרפיה שלה או שלו, צופה בסרטים וכך נוצרת מעין אשליה של מוכרות חד כיוונית. אני, כמראיינת, מרגישה כאילו אנחנו מכירים היטב, בעוד שמושא הראיון ממש לא יודע מי אני. הפרדוקס או הדיסוננס הזה תמיד מתעתע בי. ולכן, מיד בפתיחת הראיון עם גיל חובב, אני נותנת לו את האפשרות לשאול אותי כל שאלה שירצה. הוא מיד מתמסר לעניין, ושואל אותי בחיוך וללא היסוס מהי המסעדה שאני הכי אוהבת בסן פרנסיסקו. כשגיל חובב, מבקר המסעדות, מחבר ספרי בישול, עיתונאי ומגיש תוכניות בישול רבות בטלוויזיה, שואל אותי את השאלה הזאת, אני צריכה לחשוב טוב-טוב. זה קצת כמו המודל הפסיכולוגי של בחירת חפץ-ערך. ברור לי שהתשובה שלי והבחירה שאעשה תעיד עלי, ויתכן שתכריע את גורל הראיון הזה. אחרי כמה טקטיקות מוכרות למשיכת זמן (איזו שאלה מצויינת!… וואו, זה ממש מאתגר… תן לי כיוון של מטבח מסוים וכו׳) אני מתוודה בפני גיל, שהמאפייה החדשה של טרטין והלחם של צ׳אד רוברטסון מרגשים אותי בכל פעם מחדש. אני מקווה שאת אנחת הרווחה שלי למראה התגובה החמה שלו לא שמעו עד תל אביב.
ומכאן, השיחה שלנו כבר קולחת וזורמת כאילו אנחנו באמת ובתמים מכרים וותיקים, כי אין כמו דיבור על האהבה הבסיסית והקמאית ללחם טוב לקירוב הלבבות.
– לו היית עולה על טיסה והיה יושב לצידך יצור מהמאדים, שלא שמע מימיו על גיל חובב, כיצד היית מציג את עצמך בפניו? ״שלום! נעים מאוד, אני גיל ואני… מה?
זאת שאלה יפה. אני חושב שהרבה פעמים אנשים טועים לגבי כשהם חושבים שאני איש טלוויזיה או טבח, כי טבח – אני בטח לא. אני מבקר מסעדות למעלה משלושים שנה, אבל מעולם לא עבדתי במסעדה ובישול מקצועני מעולם לא עשיתי. אני מבשל יותר כמו דודה קשישה, ובזאת נתתי לעצמי מחמאה גדולה. טלוויזיה עשיתי המון, אבל תמיד הקפדתי לעשות רק את מה שאני אוהב. כך שאם את שואלת אותי איך הייתי מציג את עצמי, הייתי אומר שאני מישהו שמתעסק במילים דווקא. במילים ובשפה. אני מאוד, מאוד אוהב אוכל, ואני לגמרי לא רואה בזה פחיתות כבוד, אבל הדבר שהכי קרוב לליבי הוא המילים.
בשלב הזה, שהיה יחסית מאוד מוקדם ביחסינו, אני פוצחת בווידוי נרגש בפני גיל. אני מגלה לו שככל שלמדתי עליו יותר, גיליתי בינינו יותר ויותר קווי דמיון. שנינו ילידי שנות השישים, שנינו אוהבים ללבוש שחור, שנינו למדנו ספרות צרפתית וב.א. כללי, האהבה למילים, לכתיבה ולאכול אף היא משותפת לנו, ובעיקר – האהבה הגדולה לשפה העברית. וכאן, אני מספרת לו על כך שבמסגרת עבודתי כמורה לעברית, אנחנו קוראים בכיתה את הספר ״הבכור לבית אב״י״ מאת דבורה עומר. מפתיע אותי, שסיפור חייו וילדותו של בן ציון, שלימים יקרא איתמר בן אב״י, שהיה סבו של גיל, מצליח לגעת ולרגש תלמידים עד היום, מה שמביא אותי לשאלה הבאה.
– מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
אני חושב שזכרון הילדות המכונן הראשון שלי הוא מהארבעה ביוני 1967, בזמן מלחמת ששת הימים. אני זוכר את עצמי רץ תחת הפגזה מהגן הביתה, ומרפסות נופלות מן הבתים. אני מגיע הביתה לחיבוק של אימא שלי, שחיכתה לי במקלט. תמיד כששואלים אותי איפה אני נמצא כשאני כותב, אני שם, ברגע הזה של הריצה הביתה אל החיבוק הזה.
– ואילו זכרונות של טעמים וריחות יש לך?
מאילו יש לי המון. היינו בית עם אוכל מאוד פשוט, כי אחרי הכול מדובר בשנות השישים. אכלנו המון בחוץ, שזה היה מאוד חריג באותם הימים, וזאת היתה גם ההכשרה שלי לביקורת מסעדות (הוא מוסיף בב׳ לא דגושה). בבית אכלנו, מה שקראנו לו ״אוכל של משרתות״, כי זה האוכל שסבתא שלי שגרה איתנו או כפי שהגדירו את זה, אנחנו גרנו איתה, בישלה. היא אמנם באה ממשפחה מאוד עשירה, אך היא הכינה את האוכל שהיא למדה מהמשרתות אצלה בבית. תמיד היו לנו שתי עוזרות בבית, בכל יום. כך, שכשאני מסתכל אחורה, היה לנו אורח חיים מאוד מפונק, אבל האוכל היה ממש פשוט. בשר אכלנו לעיתים נדירות, פעם בשבוע עוף אחד שהיה מחולק בין חמישה אנשים, וכל היתר היה אורז, במיה ושעועית – וזה היה נפלא, וחם, ואוהב. עד היום, זה האוכל שאני הכי אוהב. עשיתי כל כך הרבה תוכניות טלוויזיה על מסעדות מפוארות של שלושה כוכבי מישלן, ובסופו של דבר, אם תשאלי אותי מהו האוכל שאני הכי אוהב בעולם, זה צריך להיות משהו שבא מסיר עם מכסה, עם רוטב אדום, ועדיף שאישה בת יותר משמונים תגיש אותו. אז אני אוהב את זה באמת.
למי שלא יודע או שכח, הסבתא הזאת שגיל מדבר עליה באהבה ובגעגוע כה גדול היא לא אחרת מאשר לאה אבושדיד, אהובתו ואהבתו הגדולה של הילד העברי הראשון, הלא הוא איתמר בן אב״י. סיפור אהבתם היוקדת של היפה והעשירה בבנות ירושלים ובנו השרמנטי והרהוט של מחייה השפה העברית שימש השראה לשירים ולספרים רבים.
– איך זה היה לגדול בבית עם כל כך הרבה אגדות?
אני אגיד לך את האמת ולא את התשובה המצטנעת שצריך לתת. אצלנו בבית, היתה תודעה של אריסטוקרטיה. זה מגוחך בעיני, ואני לא מאמין באריסטוקרטיה. אבל הם, אלו שמעלי, מאוד האמינו בזה. בעינהם, הם היו נדבכים בהקמת המדינה. אין ספק, שאליעזר בן יהודה (וגיל מקפיד להגות את שמו במלרע ולא במלעיל, במקובל) היה נביא. אין מילה אחרת, והוא ראוי לכל הערצה. גם הדורות שאחריו ניכסו לעצמם איזושהי תודעה היסטורית, ובגלל המתח המצחיק הזה שקיים בין העובדה שהם חשבו שהם אצילים לבין המציאות היומיומית – שבה חלמנו שיום אחד יהיה לנו מספיק כסף לעשות ארונות מפורמייקה במטבח – על זה כתבתי שלושה ספרים (״מטבח משפחתי״, ״סוכריות מן השמיים״ ו״עשרים וארבע דלתות״). ההומור שבספרים נובע מהשעשוע הזה של לראות אנשים שחושבים שהם הגדולים מכולם הולכים ל״משביר לצרכן״ למדוד כותונת לילה. הפער הזה מאוד הצחיק אותי גם כילד וגם כמבוגר שנזכר בילדות. יותר משהם היו אגדתיים, הם היו מאוד אקסצנטריים. כולם. אבא שלי (הקריין המפורסם משה חובב) היה כוכב-על. מדובר בשנים שלא היו בהן טלוויזיה, והוא היה הקול של ישראל. אנשים חשבו שהוא הקול של אלוהים. אימא שלי, שהיתה מגה-יפיפיה והחליפה בעלים כמו שמחליפים גרביים, ניהלה בעצם את הרדיו. היא הקימה את רשת ב׳ וניהלה את רשת ג׳ והייתה בוסית מאוד גדולה. את כל פסטיבלי הזמר היא עשתה והיא ידעה שהיא דיווה. דודה שלי, ראומה אלדר, היתה משוגעת לחלוטין. סבתא שלי בכלל חשבה שהעולם מסתובב סביבה. היתה לי הזכות לגדול במשפחה שבאמת לא צריך היה לדמיין כלום. הם היו כאלו טיפוסים, שרק צריך היה לספר מה קרה וכבר זה סיפק חומר לסיפריות.
– ויחד עם זאת, יש בספר ״הבכור לבית אב״י״ סצינות קשות מאוד ואליעזר מתגלה כאב קשוח, קפדן ולעיתים אף אכזרי.
מי שחולק את חייו עם נביא או מהפכן תמיד משלם מחיר עצום. צריך גם לזכור שזה באמת דור אחר ועולם אחר. צריך לזכור מה קרה מסביב בעולם. מסביב היו מלחמות עולם ושואה, ואנשים היו אחרים. אשרינו שאנחנו מדור שהוא כבר כל כך מפונק יותר, וכבר צריך לדאוג שלא לפגוע פה ולא להעליב שם. איפה? בדור ההוא נפלו חללים על ימין ועל שמאל. ואף פיזית, שישה מילדיו של אליעזר בן יהודה מתו. שישה! אני חושב על שתי הסבתות שלי, מהצד הספרדי ומהצד התימני, שתיהן שכלו את בכוריהן. ככה זה היה. היתה רולטה וחלק עברו את הילדות וחלק לא. כיום, זה לא משהו שאנחנו לוקחים בחשבון.
– איך אתה מסביר לעצמך כבן המשפחה את החוסן הנפשי הזה שלהם? איך הם עמדו בחרם, בנידוי, בעלבונות ובכל הקשיים האישיים שהיו מעבר לקושי הקיומי והכלכלי והקשיים האובייקטיביים של מחלות, שהיו מנת חלקם של כל התושבים באותם הימים?
שוב, הוא היה נביא. וכמו שנביא יודע שהוא חייב להתנבא וזאת האמת שלו, כנ״ל אליעזר בן יהודה. הוא לא ראה שום אפשרות אחרת. שוב, בדוגמה הכי טריוויאלית ויומיומית, כשהוא הגיע לפלשתינה הוא היה נתין של רוסיה, וזה היה סוג של הגנה מאוד מוצלחת. כל אחד חיפש לעצמו את האזרחות הזרה, שהיתה, כאז כן עכשיו, איזה סוג של תעודת ביטוח. הוא מיד הלך וויתר עליה. הוא אמר ״אני מתעתמן״, כלומר הופך להיות אזרח של האימפריה העותומנית, כי גורלי הוא כאן. זאת ארצי, השליט הוא התורכי ואני אהיה בן הארץ. וכולם אמרו לו אתה משוגע, תחשוב על האישה והילדים, לא תהיה לכם הגנה ותהיו תלויים על בלימה. והוא הלך על כל הקופה ולא פיקפק בזה לרגע. והם, פשוט העריצו אותו. במקרה של דבורה, זאת היתה הערצה סמי-טרגית, כי היא מתה וגם כי היא באמת הלכה אחריו בעיניים עצומות. ואילו חמדה (שוב במלרע), היא הוליכה אותו. היא היתה אשת אקדמיה והיא זו שלימדה אותו איך לכתוב את המילון על פתקאות ולא במחברות כפי שנהג לעשות. היא אמרה לו שכך לא עושים מחקר מדעי, כך שאנחנו חייבים לה המון. כל אחת בדרכה, ידעה שזה גורלה ואיתו היא הולכת. לכל אחת מהן הוא שלח לפני החתונה מברק שבו הוא אמר לה שהם לא מתחתנים, משום שהוא היה משוכנע שזה יגמור להן את החיים. הוא פטר אותן מכל מחוייבות להינשא לו, וכל אחת מהן באה אליו ותפסה אותו בצוואר ואמרה לו עכשיו מתחתנים, ברגע זה! הבטחת לי, ואני לא מוותרת. יש משהו מגנטי באנשים שהם גדולים מהחיים. הן העריצו אותו וגם הילדים שלו, על אף שהוא היה מאוד קשה איתם. הם קראו לו ״אב של גב״ כי הוא היה עומד עם הגב אליהם ועובד. אסור היה להם לדבר איתו ואם רצו לדבר איתו, הם היו צריכים להגיש בקשה בכתב, ואז חמדה היתה מסדרת להם תוך שבוע שיחה של עשר, עשרים דקות עם אבא. ועדיין, כולם, עד האחרון שבהם, כשהם דיברו עליו, ואת חלקם זכיתי לשמוע בעצמי, לא אמרו ״אבא״ או ״אבא שלי״ או ״אבי״ אלא אמרו ״אבי הגדול״. הם העריצו אותו וידעו שנפל בזכותם החסד האדיר הזה של לחיות עם האיש השגיב הזה באותן דל״ת אמות. הם ידעו את זה בכל רגע ובכל שעה.
– זה מרגש ומדהים לשמוע על דמויות שאתה קורא עליהן בספר בתור בשר ודם.
בהחלט, ולא די שהן היו בשר ודם, הם היו נורא מצחיקים ומלאי חיים, מלאי שנאות וקנאות ובדיחות, וטריקים ותעלולים, קמצנות ותחמנות. הם היו באמת דמויות ממחזה. זאת היתה משפחה מלאה באהבה. לא מזמן מתה דודה שלי, רינה, אחותה של אימא שלי, ולא ידענו מה לכתוב על המצבה שלה. בסופו של דבר, מצאנו הקלטה של קולו של סבא שלי (איתמר בן אב״י) קורא מכתב לדודה שלי בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. המשפחה היתה אז מאוד ענייה, הם רעבו ללחם, והוא היה בשעתו בארצות הברית, במסעות של הרצאות לגיוס תרומות למגבית של הסוכנות היהודית. מזה הוא התפרנס, ומסע כזה יכול היה לקחת שנה שלמה. הוא ידע שבנותיו חיו בעוני מנוול בארץ, ובמכתב את שומעת אב שאין לו דבר לתת לביתו. כלום. הדברים היחידים שהוא מבטיח לה זאת ציונות. הוא אומר לה שתהיה לנו מדינה, והיא תהיה עברייה וחופשית, ובסוף, הוא אומר ״שלום ביתי, שלום עוד הפעם״. וזה כל כך ממיס לי את הלב שהדבר היחיד שיש לו לתת זה שהוא אומר לה פעמיים שלום, ולא פעם אחת. וזאת אהבה, לא? פעמיים היא קיבלה את ה״שלום״ מאבא, וזה יקר יותר מכל שימלה. ולכן, זה מה שהצעתי לחקוק על מצבתה.
״בלילות היו אמך ואחותה בוכות יחד עם התנים עד שנרדמו״, סיפרה לי מומה, ״כל הימים שאלו 'מה נעשה? איך נחיה? מי ידאג לנו?'. ואני אמרתי להן: בנותי, חדלו. לא תצערנה אותי. לא תבכינה. הלא ידעתן שסניור דלמונדו לא יסגור חלון אחד לפני שיפתח עשרים וארבע דלתות״.
– עשרים וארבע דלתות מאת גיל חובב
– אני חייבת לומר שאני מאוהבת בתפיסת העולם שאתה מספר עליה בספרך ״עשרים וארבע דלתות״ שבה כשחלון נסגר נפתחות עשרים וארבע דלתות״. אין מתנה יפה יותר מלחיות תחת האמונה שיש לך תמיד הזדמנות נוספת.
על זה בעצם מתבססים שני הספרים מתוך הטרילוגיה הירושלמית. ״סוכריות מן השמיים״ מתחיל בסיפור שבו בן הדוד שלי מהצד התימני של משפחת חובב, שהיה מפקד ושמע שאחותו עצובה בקיבוץ רביבים, לקח את הפייפר של הפיקוד וטס לקיבוץ וזרק עליה סוכריות מהשמיים. אני גדלתי בהרגשה שאם חלון נסגר יפתחו עשרים וארבע דלתות או שאם עצוב לי או קשה לי, מישהו כבר יזרוק לי סוכריות מן השמיים. זאת באמת המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהדור המופלא הזה. קיבלתי מהם הרבה מתנות; קיבלתי מהם מדינה, מערכת חינוך, מערכת משפט, וזה הכול דברים שלא היו קודם, ועל כל אלו אני אסיר תודה. ירשתי מהם את ההרגשה הפנימית והאמיתית הזאת, איזו מן אופטימיות מלאת חיות שאומרת שיהיה בסדר, ובסופו של דבר הטוב מנצח. והעולם סיפק להם הרבה יותר רע, ועדיין הם נשארו עם האמונה הזאת עד הסוף והם העבירו לי אותה כדבר מובן מאליו. זה היה נתון. סבתא שלי אמרה ״אלוהים נותן. האדם רק צריך לפתוח את היד״. זה עוזר להתמודד עם הרבה קשיים ואני משנן את זה לביתי, השכם והערב.
– כמה זה מחייב להיות נכדו של הילד העברי הראשון? אתה צריך תמיד להקפיד בלשונך או שזה בסדר אם אתה עושה שגיאה פה ושם?
תראי, כולנו עושים שגיאות פה ושם, וגם הוא עשה. כך שהכול בסדר. אני מקפיד בלשוני לאו דווקא בגלל הבן יהודאים, אלא יותר בגלל החובבים. אבא שלי הוא זה שאילף אותנו לדבר ולדייק בדיבור. לבן יהודאים היה חשוב שלא תשתמש במילים לועזיות. אל תגיד קריספי, אלא פריך. ועל כך, אני מעיר גם לביתי. לספור נכון, להגיד וּ לפני אותיות בומ״ף ודברים מן הסוג הזה, אני מקפיד בהם. יש כאלו שחושבים שזה נורא יפה ויש כאלו שפחות. אני זוכר שכשהייתי בכיתה ב׳, ודיברנו על בניית סוכה, ואמרתי שבשביל לבנות סוכה צריך מסמר ופטיש, וכולם צחקו על הפ׳ הלא דגושה שלי. חזרתי הביתה וסיפרתי על כך למשפחתי, ואימי אמרה לי:״אבל גילי, אם אתה יודע שזה נכון, בשבילם אתה תגיד משהו לא נכון? הם הטיפשים״. וזהו, זה סידר לי את הראש, ואני לא מוותר. מאז, אני משתדל לדבר עברית מצוחצחת ככל האפשר.
– אז איך אתה מסתדר היום ברחוב הישראלי כשמוכרים לנו ספרים ב״עשר שקל״?
זה נורא. אני לא מוותר ואני מעיר לכולם; לנהגי מוניות ולמוכרים בחנויות. אני אפילו מקפיד על הדרך בה הוגים את השם אליעזר בן יהודה. פעם עליתי על מונית ואמרתי שאני מבקש להגיע לרחוב בן יהודה. נהג המונית תיקן אותי לבן יהודה (במלעיל). אמרתי לו: לא, בן יהודה (במלרע). אז הוא אמר לי: מה, זה רחוב של האבא שלך??… גם לבת שלי אני אומר אם תגידי לי ״שתי שקל״ לא תקבלי כלום. לא יהיה. והיא יישרה קו. אני תמיד אומר לאנשים שזה כרטיס הביקור שלהם. יעריכו אתכם יותר אם תדברו עברית יפה.
– מהי ברירת המחדל שלך במטבח? לאיזה מתכון תמיד תחזור?
נניח שהזמנתי חמישה אנשים לארוחת ערב ולא התכוננתי ולא הכנתי כלום, אז לפתיחה יהיו כל מיני סלטים. יהיה את סלט הביצים של אימא של דני, בן זוגי, שכבר הלכה לעולמה, שהוא סלט הביצים הכי פשוט והכי טעים בעולם. אולי יהיו קציצות הגבינה של אימא שלי, שזה היה המתכון היחיד שהיא ידעה לבשל, ואולי מרק אלבונדיגס של סבתא שלי, שזה מרק תפוחי אדמה ולימון עם קציצות בשר בתוכו. מג׳דרה אני גם מאוד אוהב, ולקינוח, כמה עוגות מנצחות כמו עוגת פרג, ספוף, שזאת עוגה סורית עם הרבה מי זהר, וסולת וצנוברים. (כל המתכונים נמצאים באתר האוכל של גיל חובב – Foodspy).
– ולו היית צריך לשתף אותנו במתכון אחד, איזה מתכון זה היה?
ללא ספק, הקובנה של סבתא שלי מהצד התימני. מבחינתי, זה האושר. כל השבוע ספרנו את הדקות עד שנגיע לשולחן בבית העני והצנוע של סבתא שלי בקטמון. שם כולנו, כל עשרים וחמישה בני הדודים שלי, התנפלנו על הקובנה. זה, כמובן, טעון בהרבה יותר מאשר האוכל. זה היה לפגוש את כל המשפחה, לפגוש את סבתא שלי, להיות ביחד, לראות שאנחנו בסדר, ועוד המון דברים. יש פתגם תימני שאומר שכשקובנה על השולחן כל יתר הלחמים האחרים משתחווים, כי היא המלכה. הקובנה יודעת עכשיו פריחה גדולה בארץ, כי זהו בעצם הבריוש התימני. אני עדיין מכין את זה בשבתות וזה אושר גדול.
– ולסיום, מה צפוי לכל באי הערב ״אליעזר בן יהודה בנעלי בית״?
זה בעצם, לספר את הסיפור של אליעזר בן יהודה ותחיית השפה העברית לא דרך ויקיפדיה אלא דרך כל הסיפורים הקטנים שנשארו רק אצלינו בבית, במשפחה. זה לספר על איך הדברים קרו אבל מנקודת ראות מאוד מחויכת ומשפחתית.
אני כבר לא יכולה לחכות. לפרטים והרשמה להרצאה לחצו כאן
שבת שלום,
דלית גבירצמן
