דב אלבוים: "אם אחיה עד גיל 500 אעשה את אותם הדברים, אבל לאט"

מאת: דלית גבירצמן

כבר שבועות שאני מצויה ״בין השמשות״. אין לי יום ואין לי לילה, ובאזור הדמדומים – ש”בין לבין” – אני צופה ברצף במשך שעות רבות בתוכנית המרתקת שמנחה דב אלבוים מידי שבוע. בתוכנית הוא מארח את האנשים הכי מעניינים שיש, לשיחה אינטימית על פרשת השבוע. בכל שבוע, בקריאה אישית של סיפורי התורה, חושף אלבוים ביחד עם אנשי רוח מובילים בחברה הישראלית הקשרים ותובנות נפלאות על רקע סיפורי הבריאה, העקידה וכל שאר המיתוסים שהפכו לסיפורים המכוננים של כולנו, בין אם אנחנו מאמינים ובין אם לא. אלבוים, יליד 1970, הוא עיתונאי, עורך, חוקר, מרצה וסופר ("זמן אלול", חיי עם האבות״, "האריה הרעמתן והג׳ירפה גם״, ״מסע בחלל הפנוי״, ועוד). משנת 2001 ועד היום הוא מנחה תוכניות טלוויזיה כמו ״חוצה ישראל״, ״בין השמשות״ ו״מקבלים שבת״. בנוסף לכל אלה, הוא מרצה במרכז בינ"ה ובעבר הרצה באוניברסיטת ת״א, באוניברסיטה הפתוחה, במכללת ״עלמא״ ואף היה שותף להקמת ה״ישיבה החילונית״. לכן וודאי תוכלו להבין מדוע אני נרגשת.

לראיין מראיינים זה אתגר גדול, ואלבוים הוא מהטובים שבהם. הוא חקרן, סקרן, מתעניין וקשוב לאורחיו. יש בו פתיחות לכל רעיון ופירוש, ונדמה שהוא נהנה במיוחד כשהמחשבה המוצגת שלפניו שונה משלו. השפה שלו מתובלת בפסוקים מן המקורות, והידע המעמיק שלו והשליטה בארון הספרים היהודי מביאים אותי לעשות דבר שאיני עושה לעולם – לקרוא ולעיין בפרשת השבוע. מחשש שמא ישאל… הוא משדר נינוחות ונעימות, קולו הרדיופוני ממגנט, ועצם היותו ישות שחיה ״בין השמשות״ הופך את השיח איתו לאותנטי, מרתק ומרגש.

״בין השמשות הוא זמן מעבר. מעבר בין היום ללילה, מעבר בין ימי השבוע והעבודה ליום השבת והמנוחה, מעבר בין חול לקודש, בין חוץ לפנים. בין השמשות מבטא את אלו שאינם רוצים שיכניסו אותם למגירה כזאת או אחרת, אלה שיודעים שהזהות והשייכות שלנו הן גמישות, מודולריות, משתנות מזמן לזמן וממקום למקום.״

– דב אלבוים, האם היית אומר שאתה עצמך נמצא בין השמשות?

״תראי, אני לא סתם קראתי לתכנית שלי ״בין השמשות״, כי התחושה שלי בחברה הישראלית היא שאין מגירה שאני יכול להיכנס לתוכה. הפיצול הזה שקיים בארץ בין חילונים לדתיים הוא פיצול תודעתי, פוליטי וחברתי שלא באמת יכול לייצג או לאפיין אותי. יש בי הרבה צדדים שאני מרגיש קשור לעולם החילוני ויש הרבה צדדים שאני מרגיש קשור לעולם הדתי והחרדי. במשך עשרים השנים האחרונות מאז שהקמתי משפחה, הדברים האלו הפכו הרבה יותר משמעותיים. אני מנסה למצוא את הדרך שלי ושל רבים כמוני בתוך הפיצול והפלגנות שקיימת בחברה הישראלית. לאט-לאט, אני מתחיל להרגיש שהצלחתי בשביל עצמי, ובשביל תלמידי, ליצור דרך שלישית, שהיא דרך שבוחרת לעצמה מה היא לוקחת מכל אחד מהעולמות הללו. זאת דרך שמבינה שאפשר לקחת את הטוב מכל העולמות, שאפשר להיות ישראלי, יהודי וחילוני, ויחד עם זאת, להיות מחובר לתרבות  ולמסורת היהודית. לא במובן של כפייה או חובה אלא במובן של רצון, זהות, לימוד ושורשים. זו הסיבה שחברי ואני הקמנו את הישיבות החילוניות של בינ״ה כדי לשבור את הדיכוטומיה הזאת שבה חילונים לא יודעים דבר מהתורה והחרדים לא יודעים כלום מהעולם החיצוני. לתת לנוער ולצעירים החילוניים אפשרות לגשת לארון הספרים היהודי בצורה חופשית ולתת להם אחריות וזכות להתייחס לזה בדיוק כמו למי שלמד את זה מכיתה א׳ בבית ספר דתי או חרדי. המושג של ״בין השמשות״ מגדיר זמן מאוד מיוחד. הוא לא שייך ליום ולא ללילה. לפי המשנה במסכת אבות, בשעה הזו של בין השמשות נבראו הניסים הגדולים. עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות; הבאר של מרים, האיל שהציל את יצחק בעקידת יצחק, לוחות הברית, המטה של משה, תולעת מיוחדת שנקראת שמיר, שלפי האגדה עזרה לשלמה המלך לחתוך את האבנים לבית המקדש ועוד. אני מרגיש שאני בחיים שלי, בנסיבות ההולדת שלי, בגדילה ובמשברים שאני עובר לפעמים בחיים, משברים של זהות שנובעים מהצורך לחבר את המקומות השונים בתוכי, זהו בשבילי המקום של ״בין השמשות״. זהו מקום של ביניים, שבו להגדרות הישנות אין כבר תוקף אמיתי.״

– אז איפה נכנסת כאן האמונה בהגדרה של יהודי-חילוני?  מהי דמות האלוהים בשבילך? 

״האם את שואלת האם אני מאמין? באיזה אופן אני מאמין? תראי, אני אדם מאמין. מעולם לא הפסקתי להאמין, אבל אצלי האמונה היא דבר מאוד חופשי. אין איזושהי דרך מסוימת שבה אדם צריך להאמין. אלוהים זה מושג אלסטי, שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להטעין אותו במשמעויות אחרות ובמובנים אחרים. אלוהים הוא אינסופי והוא יכול להתגמש לכל אדם בצורה מיוחדת משלו. בספר שמות, כשמשה זכה להתגלות בסנה הבוער, הוא שאל את אלוהים מי אתה, מה השם שלך, ואלוהים אמר לו ״אהיה אשר אהיה״. זה שם של התהוות, והאמונה שלי, זאת אמונה שאני עיצבתי לעצמי במשך החיים ועדיין זה משתנה ומתעצב בכל פעם מחדש. אני חי חיים שיש בהם הרבה דברים מהיהדות, ולמשל, השבת אצלי היא דבר מאוד משמעותי. מצד שני, אני נוסע בשבת ואני לא מגדיר את עצמי כדתי, כי אני לא שומר את חוקי ההלכה בכל מה שקשור לשבת. אם תשאלי אותי, השבת בשבילי היא דבר מאוד משמעותי וחשוב ובמובן הזה אני שומר שבת אבל אני לא שומר שבת לפי ההגדרות של הדתיים. אני מוצא שבכל תחום כמעט, אני יוצר לעצמי את המנהגים שאני רוצה לקחת מהיהדות וזאת ההצעה שלי בכלל לציבור הישראלי; לקחת אחריות על המקום הזה ולא לחכות שמישהו יגיד לי מה מותר ומה אסור. לקחת מה שאתה מרגיש שנכון לך ולמשפחה שלך וליצור את הזהות היהודית הספציפית שלך. זה גם מה שאני מנסה להפיץ החוצה.״

–  איך נראה הבית שלך בערב שבת בין השמשות?

״אנחנו משתדלים לגמור את ההכנות לשבת לפני כניסת השבת, ולא תמיד זה מצליח – וזה בסדר. אנחנו לא מסתכלים על השעון לראות בדיוק באיזו דקה נכנסת השבת. אנחנו מכינים את הבית, מתלבשים באופן חגיגי, יש טקס הדלקת נרות שהוא מאוד חזק אצלנו בבית. אשתי מדליקה את הנרות וכולנו ביחד נותנים צדקה, מתפללים על אנשים שיש להם בעיה כלשהי. זה רגע קדוש של בין השמשות, ואז כמובן, קידוש, ארוחת שבת, שרים זמירות ״שלום עליכם״ ו״אשת חיל״, אוכלים ומשוחחים. לפעמים הבנות שלי נותנות לי לדבר על פרשת השבוע, לא תמיד, כי לפעמים הן אומרות שאני חופר להן. אחר כך אנחנו משתדלים לשיר ביחד, אנחנו משפחה מוזיקלית ואוהבים לנגן ביחד, לשהות ביחד, וזה באמת הטקס החשוב אצלנו בשבת. השבת היא הזמן שאני מקדיש ללימוד עם הבנות שלי. לצערי, אני לא סומך על מערכת החינוך בישראל. זה לא כמו בארצות הברית, כששולחים את הילדים לבתי ספר יהודיים, בדרך כלל, הילדים מקבלים חינוך יהודי יותר טוב מאשר זה שהם מקבלים בבתי הספר הממלכתיים בארץ. לכן אני לקחתי על זה אחריות, ואני יושב עם כל אחת מהבנות שלי בשבת ובונה את הידע שלהן בעולם התרבות היהודי.״

– מה סיפור הבראשית שלך? מהי נקודת המוצא שלך? מאיפה דב אלבוים מתחיל? 

הוא לוקח נשימה עמוקה, כאילו הוא חוזר בזמן, ואז עונה ״אני מתחיל משכונת מאה שערים בירושלים. נולדתי בן תשיעי למשפחה חרדית מאוד שורשית. אימא שלי שייכת למשפחת בלוי שזאת משפחה חרדית של נטורי קרתא החשובה מאוד מבחינה הסטורית. אבי יליד פולין והגיע ממש לפני השואה לארץ. הייתי בן הזקונים המפונק והמועדף וזה בהחלט נתן לי נקודת יתרון. מאוד מטפחים אותך ומפנקים אותך, ואתה לא צריך לתת דוגמה לאף אחד אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. כשאמי היתה בהריון איתי, הורי עברו לשכונה חדשה שנבנתה בירושלים, שכונת סנהדריה ברמת אשכול. אני גדלתי בשכונה מעורבת, כבן למשפחה חרדית אבל בשכונה שהיו בה גם חילונים וגם כיפות סרוגות. זאת אומרת, שגדלתי בתוך ה״סלט הישראלי״ למרות שבית הגידול שלי היה חרדי לגמרי. למשל, דיברתי יידיש כשפת אם עוד לפני העברית, ועד היום אני נהנה לדבר יידיש כשיוצא לי. למעשה, חוויתי בילדותי את כל הישראליות וזה בעצם נתן לי את ההיכרות עם כל העולמות של החברה הישראלית, אך בד בבד, זה נתן בי איזה קרע, כי יש פיצול בין הזהויות השונות. בגיל שבע עשרה החלטתי לעזוב את המוסדות, את הרקמה ואת המסגרות של החברה החרדית, הורדתי את הכיפה, הורדתי את הלבוש החרדי ונכנסתי לגמרי לתוך העולם החילוני. זה גרם, כמובן, למשבר גדול מאוד במשפחה שלי שנמשך לאורך די הרבה שנים. לשמחתי, באיזה שהוא שלב, הבנו שזה טפשי לנהל מאבקים אידאולוגיים כאלה בתוך המשפחה. אז התחיל תהליך של התקרבות מאוד מעניין משני הצדדים שהביא לכך שהיום אנחנו בקשרים מצוינים ביני לבין אחי ואחותי החרדיים. אמי כבר לא חיה, אבל אבא שלי ואני נפגשים כל שבוע ביום חמישי בלילה ולומדים ביחד תורה, מדברים ויש בינינו קשר מאוד קרוב.״

– מהיכן שאבת את האומץ להחליף את עולם הדת בעולם האמנות והספרות?

״יכול להיות שאני אדם אמיץ, אבל אני לא יודע מה זה אומץ. אומץ זה דבר שיש לך ברירה. האם לקפוץ לתוך דבר מסוכן או לא? אני לא הרגשתי שהיתה לי בחירה. כן, היה שברון לב גדול, היתה אכזבה ופצעים שלקח להם הרבה זמן להירפא, אך אני בן אדם שהחירות והחופש הם הדברים הכי חזקים בתוכו. יש לי צורך עצום לחירות וחופש ופשוט הרגשתי שאני לא יכול לחיות יותר בתנאים של חוסר חירות וחוסר יכולת בחירה אמיתית כפי שהרגשתי במקומות שבהם גדלתי וחונכתי. עשיתי צעד שידעתי שאני אשלם עליו מחיר גבוה, אך לא היתה לי ברירה. אני לא יודע האם חוסר ברירה היא גם סוג של אומץ, אבל אני מרגיש שזה לא כל כך אומץ כמו הישרדות, כמו הצורך להיות מי שאתה. אין לאדם ברירה אלא להיות מי שהוא.״

– ומה מבין כל העיסוקים הרבים שלך מסב לך הכי הרבה הנאה?

״קשה לי לבחור, כי אני עוסק בתקשורת כבר הרבה מאוד שנים ואני אוהב את המסך, אני נהנה להופיע ואני אוהב את המפגש עם אנשים. אני אוהב להשפיע על אנשים דרך המדיום הזה. בטלוויזיה, אני מדבר על פרשת השבוע בצורה חופשית ופתוחה, עם נשים וגברים, עם יהודים ולא יהודים, עם חילונים ודתיים, עם רפורמים וקונסרבטיביים. זאת אומרת, חשוב לי לפתוח את היהדות לכל עבר באופן הפלורליסטי הכי עמוק שיכול להיות. אני מאוד אוהב ללמד וללמוד, וגם כמורה, זה הדבר שאני מלמד. יש לי הרבה כובעים ואופקים של עשייה אבל בכל המקומות אני מנסה לחבר בין העולמות. לחבר את העולם של העבר עם ההווה והעתיד, לחבר בין מסורת לקידמה ולמודרניות, בין חופש וחירות לבין אמונה. אני עסוק בחיבורים, בתפירה של טלאים שלא מסתדרים כל כך בתוך העולם זה, ואף בספרים שאני כותב, כולל ספרות הילדים, זה הדבר שנמצא תמיד בין השורות. הכתיבה ממלאת אותי, והיא בעצם הלב שלי. שם אני מבשל את הדברים, שם אני עובר את התהליכים. אני מרגיש שכל ספר שכתבתי מהווה שכבה מאוד משמעותית בהתבגרות ובהתפתחות האישית שלי. אז בעצם, הכתיבה היא המנוע הפנימי ומשם אני יוצא החוצה לשאר הדברים. בעצם, מה שאני הכי אוהב, זה כל הזמן להתחדש ולהתפתח, לקרוא וללמוד ולהעביר הלאה. להיות בתוך הזרימה האנרגטית של התפתחות ולימוד.״

– אנחנו כאן בקהילה הישראלית בעמק הסיליקון עשינו גם איזשהו סוג של ״לך לך״. יצאנו למסע שגרם לרבים מאיתנו להתחבר מחדש (או בפעם הראשונה) לפן היהודי שבנו, יותר באספקטים של יהדות כתרבות. כשפניתי לכמה מחברי בקהילה ושאלתי מה הם היו רוצים לשאול אותך, עלתה השאלה איך עוזרים לקידום יהדות חילונית ליברלית בישראל? 

״כפי שאת יודעת, זוהי בעיה פוליטית קשה במדינת ישראל. אנחנו כעת בימים של הרכבת קואליציה ויש כוח אדיר למפלגות החרדיות בפוליטיקה הישראלית, והנושאים הללו לא כל כך חשובים למפלגות האחרות. הרבה פעמים ״מוכרים בזול״ את הנושאים של זהות יהודית, וזה תהליך עצוב מאוד. אתם בעצם יכולים ללמד אותנו עד כמה חשוב לקחת בעצמנו אחריות על הזהות היהודית שלנו. הישראלים כאן, מתייחסים לזה כאילו זה לא משנה ורק המצב הבטחוני הוא הכי חשוב במדינת ישראל או המצב הכלכלי. לאחרונה, מדברים הרבה על המצב החברתי, וכל אלו הם דברים נכונים וחשובים. אני מחכה לרגע שבו החברה החילונית והמפלגות החילוניות יבינו שאי אפשר להפקיר יותר את הזהות היהודית שלנו בידיים של מפלגות חרדיות ודתיות. הרוב של הציבור הישראלי נמצא באזור הביניים שבין הדתיות לחילוניות. יש קשת רחבה של מסורתיים מסוג כזה או אחר, וחשוב שיבינו וילחצו על הפוליטיקאים והמנהיגים לא להפקיר את הזירה להדתה וליצור תרבות חיובית. לא רק להגיד שאנחנו לא רוצים שהדתיים ישפיעו, אלא להגיד באיזה אופן אנחנו רוצים להשפיע וללמוד את התרבות והמקורות היהודיים. אנחנו חייבים להיות אקטיביים במקום הזה, לקחת אחריות, וזה דבר שבהחלט אפשר ללמוד מכם, מהקהילות הישראליות בארצות הברית. זאת דוגמה ומופת לקהילה שלוקחת אחריות על עצמה.״

– האם השסעים החברתיים, השחיתות והאיום המתמיד על הגבולות הם ענינים פתירים בעיניך? והאם ההסטוריה היהודית של יהודה וישראל חוזרת על עצמה מול עינינו?

״יש פה כמה שאלות רציניות מאוד. את העלית פה את עניין יהודה וישראל וזה דבר שמאוד מטריד אותי. אני כל הזמן נע בציר של ירושלים-תל אביב. תל אביב היא עיר בילויים בינלאומית, עיר חילונית, שוקקת, שהמוקד שלה הוא בילויים, הנאות העולם הזה, מסעדות, וכמובן, פתיחות וליברליות גדולה. לעומת זאת, ירושלים היא הקצה ההפוך של מדינת ישראל. לצערי, ירושלים הופכת ליותר ויותר חרדית, סגורה וקשה. החרדה הזאת שאולי יגיע איזה יום, והוא לא רחוק, שההבדלים יהיו כל כך גדולים שיהודה וישראל בעצם יתפצלו, זה דבר שמטריד אותי מאוד, כי אני עובר את הציר הזה, ואני ממש מרגיש את הקרעים בתוכי. לכן אני מנסה לפעול בתוך הציבוריות הישראלית כמה שאני יכול כדי שיהיה חיבור, אבל אני לא תמיד בטוח שאני יכול להצליח בזה. השסעים האלו הולכים וגדלים והדבר היחיד שמנחם אותי, זה בכל משפחה ישראלית, ולא משנה איך תרימי את המכסה שמעליה, תמצאי אחד חרדי, אחד חילוני, אחד כיפה סרוגה, ואחד שהיגר לארץ אחרת. התקווה שלי היא שהכוח של המשפחה והמשפחתיות הישראלית דווקא ישמרו על החברה, כי לכל אחד מאיתנו יש קרובי משפחה ואחים ואחיות ששונים מאיתנו. אולי זה הגורם החזק שיצליח לשמור על הלכידות החברתית.״

– כמה וכמה מהמרואיינים שלך חזרו והזכירו את המשפט ״תמיד חשוך לפני עלות השחר״. האם אתה רואה כבר את האור? 

״התהליכים בארץ מאוד מבלבלים. מצד אחד, יש הרבה חושך. אנחנו רואים איך מפלגת השלטון לוקחת אותנו לכיוון של שחיתות, וחוסר יושר והגינות. אני בכלל לא מדבר על ימין ושמאל, אני מדבר על שחיתות שהיא בעיני הדבר הכי חמור, שמדרדר את המדינה מבחינה מוסרית. מצד שני, יש המון אנשים, עמותות ואירגונים בארץ שפשוט עושים דברים יפיפיים של חסד, צדקה ודאגה לזולת. לכן, יש שתי מגמות עכשיו, זאת שוב עת של ״בין השמשות״, יש הרבה חושך, ומצד שני, יש הרבה התעוררות של אור ויש פה התמודדות ואני מקווה שנצליח להגביר את האור. לא הייתי אומר שהכי חשוך כרגע, אבל אני אומר שיש פה מערבולת של אור וחושך, וכל מי שיכול לחזק את האור – זה הזמן לעשות את זה.״

– איך נראה יום בחייו של דב אלבוים? 

״אני קם בבוקר, עושה את המדיטציה שלי ושותה את התה שלי, עושה פעילות גופנית ואז נכנס למסע של לימוד כדי להכין את עצמי להרצאה שאני צריך להרצות או לעבודת הוראה אחרת שאני צריך לעשות. יש ימים שאני עושה טלוויזיה, ואז אני צריך להתכונן, לקרוא תחקירים על המרואיינים שלי, לחשוב על שאלות, לחשוב איך לגשת לראיון. יש ימים של צילומים שהם ימים מאוד אינטנסיביים שבהם אני מבלה באולפנים מהבוקר עד הערב, ויש ימים שאני יוצא לטייל. אני מאוד אוהב לטייל בטבע אז אני משתדל מידי פעם לגנוב כמה שעות, ואפילו לצאת לבד לטייל בכל מיני מקומות או סתם לשהות בטבע ליד איזה עץ או נחל, ואלו הם דברים שגורמים לי הרבה שימחה ואושר. יש יום בשבוע שאותו אני מקדיש ללימוד בחברותא. מהבוקר עד מאוחר בלילה, יש לי כמה וכמה מפגשים עם אנשים שאיתם אני לומד בחברותא על נושא אחר מתוך התרבות היהודית. אז בעצם, החיים שלי מאוד מגוונים ואין לי יום אופייני כמעט. לפעמים זה קצת מבלבל, כי אני חי בין העולמות ובכל יום אני צריך לפגוש עולם אחר, אבל זה גם מאוד מספק ואף פעם לא משעמם.״

– בשיחה המרתקת שהיתה לך בין השמשות עם הרב ד״ר דניאל הרטמן היו לו כמה הארות שהשאירו אותך פעור פה. הוא גם אמר שם ש״אדם הוא לא סך כל הצלחותיו, אלא סך כל כשלונותיו״. האם אתה נוטה להסכים איתו? 

״זה קצת חריף מידי בשבילי, כי אנחנו גם סך כל הצלחותינו, אבל אני בהחלט חושב שכשלונותינו הם גם חלק מהסיפור. מי הסתם, אדם לא לומד להצליח, אלא אם כן הוא נכשל בדרך. זה דבר שאני צריך באמת להפנים אותו. אני אדם שמאוד לא אוהב לטעות או להיכשל, וכמובן, שאני טועה ונכשל. הרבה פעמים אני מאשים ומלקה את עצמי על זה שטעיתי או נכשלתי. גדלתי בחינוך חרדי-ליטאי, אז אני אפילו מלקה את עצמי עוד יותר ממה שאנשים נוהגים לעשות. זה דבר שאני בהחלט צריך ללמוד מדניאל הרטמן, לקבל את הכשלונות והטעויות כמשהו שמבשיל אותך, שמבגר אותך. חז״ל אומרים שיש דברים שאדם לא עומד עליהם, אלא אם כן הוא יכשל בהם. זאת אומרת, שיש דברים שאתה לא מצליח להבין באמת אלא אם כן היתה פה חוויה של כישלון, והכישלון לוקח אותך למקום של העמקה והבנה אמיתית של הדבר. ואילו בשעה שהאדם מצליח, הוא עף על כנפי ההצלחה והוא לא בוחן ובודק לעומק.״ ואז הוא מסכם ומוסיף, ״טוב, שלא ניכשל הרבה, וכשניכשל – נלמד היטב את המשמעות של זה.״

– איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

״שאלה טובה. קודם כל, אני רואה את עצמי גומר עוד כמה ספרים שמאוד חשוב לי לכתוב. יש לי חמישה ספרים בתחומים שונים, שאני ממש רוצה לכתוב. הם ממש בוערים בי, ולצערי, לא היה לי כל כך זמן בשנים האחרונות להקדיש את עצמי לעבודת הכתיבה. גם בגלל הקריירה העמוסה וגם בגלל שהילדות שלי היו עוד קטנות ומאוד רציתי להיות אבא נוכח בחיים שלהן, וזה גם לוקח ממני המון אנרגיה וזמן. אני מקווה שאם נשוחח בעוד עשר שנים, אהיה אחרי כתיבת חמשת הספרים ואחרי הרבה טיולים בעולם.״

– השבוע שאלה אותי חברה שאלה מעניינת, וחשבתי שמי אם לא אותך הייתי רוצה גם לשאול אותה. אתה יודע, שאומרים שהאדם שיחיה עד גיל 500 כבר נולד. מה היית משנה בחייך לו היית יודע שתחיה עד גיל מופלג שכזה?

״כן, הייתי משנה בעיקר את הלחץ התמידי שאני חי בו. אם הייתי יודע שאחיה עד גיל 500, באמת שהייתי לוקח את החיים הרבה יותר ברגוע, ועושה את הדברים הרבה יותר בנינוחות ועם אורך רוח. הכול לעשות יותר בנעימות ובקלות ובלי הלחץ. פשוט הייתי נהנה מכל דבר וממצה אותו עד תום בשימחה וזורם בין ההרפתקאות השונות בחיים. את אותם הדברים אבל לאט.״

– מהי המשמעות של חג השבועות בעיניך?

״חכמי הזוהר הם אלו שיסדו את המושג ״תיקון ליל שבועות״ בימי הביניים, ובעצם, הכוונה היא לא להיזכר במעמד הר סיני שהיה או לא היה. חג השבועות זאת הזדמנות להגיד איך אני בהתפתחות שלי ובמי שהפכתי להיות במשך השנה החולפת, מבין את התורה. איך אני היום קורא אותה ומה אני לוקח הפעם מתוך המקורות שלי ומפנים לתוך חיי והתנהגותי. זאת קבלת תורה מחדש באופן אישי וולונטרי, וזאת הזדמנות בעצם לחוות את מעמד הר סיני באותו רגע ממש, ולא רק מבחינת זיכרון ההיסטורי והקולקטיבי. זה להיות נוכחים ברגע זה, כי זה קורה עכשיו. זאת המשמעות של תיקון ליל שבועות, ולא רק במובן של תיקון של קלקול. תיקון במובן של הזוהר זה לבוש, זה תכשיט. מהו התכשיט ומהו הלבוש שאני מוסיף השנה לתורה בחג השבועות. כך אני רואה את זה.״

– איזו תורה אתה מוריד אלינו השנה בתיקון ליל שבועות?

״אני בעצם רוצה לנסות ולקרוא איתכם מחדש את כל הסיפורים במקרא שקשורים להר סיני. מה שגיליתי במחקרים שלי לאורך השנים, זה שאנשים קוראים את כל סיפור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות בצורה מאוד סכמטית ונוקשה. אנשים תופסים את מעמד הר סיני כמקום שבו ניתנו חוקים ומצוות לעם ישראל, ואני מוכיח באמצעות זה שאני פורס את כל הנקודות השונות שבהן מוזכר מעמד הר סיני במקרא, שבעצם היסודות העמוקים של כל האירועים האלו שקשורים להר סיני הם חירות, חופש והישתנות מתמדת. בדיוק הפוך מאיך שנוהגים לקרוא את זה. אני הולך להוכיח ולגבּות את האמירה שלי, ובעצם להפוך את הסיפור המקראי של מעמד הר סיני למניפסט של חירות. זה מהלך שאני הולך איתו כבר הרבה שנים, כתבתי עליו הרבה מאמרים ועדיין אני מרגיש שבכל פעם שאני מפגיש אנשים עם הקריאה הזאת, זאת קריאה מטלטלת. אני הולך לתת לכם את השיחה הכי מעמיקה של האני מאמין היהודי שלי.״

ואני, לא יכולה כבר לחכות…

להתראות בתיקון!

שבת שלום,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com