הלילה הזה כולנו מסובין

מאת: ישי שטינהרט

הרבה סדרי פסח חגגתי עד היום, ואני מניח שכמו עוד הרבה אחרים, חלקם, בכל מיני מקומות ומצבים משונים יותר או פחות. היה את אותו סדר במארב-תצפית בגבול בקעת הירדן של שנות השמונים, תחת שמי כוכבים ומתוך קופסאת קרטון של הרבנות יחד עם עוד כמה אומללים שאיתרע מזלם לבלות את הלילה בצורה הזו. (ולא שהיה משהוא מאוד מיוחד בזה. זאת הייתה שגרת הלילות שלנו באותה תקופה). היה את אותו הסדר בשירות מילואים אחד במוצב קטנטן ברמת הגולן שאיכשהוא הצלחתי להיות מפקד המוצב, הטבח, ועורך הסדר בעת ובעונה אחת, ועוד כהנה וכהנה. אבל הסדר הכי מעניין, או אולי הזוי, היה למרגלות הרי ההימלאיה בקטמנדו שבנפאל.

סדר פסח הוא אחד החגים הנחגגים ביותר בעולם היהודי. בישראל מעל 90% מהאוכלוסיה חוגגת את ליל הסדר. לא מצאתי מה המספרים מחוץ לישראל אבל אני חושב שגם הם גבוהים באותה מידה.  סדר פסח נתקבע כביטוי משמעותי ביותר של זהות יהודית במהלך הדורות בכל הזמנים והגלויות. יהודים קיימו אותו  בימי רדיפות ושמד באירופה של ימי הביניים. קיימו אותו אנוסי ספרד. וקיימו אותו יהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה. בברית המועצות קיימו רבבות יהודים את הסדר כגילוי המשמעותי ביותר של זהותם היהודית.

ובכלל, הסדר עצמו הוא דבר שקל להזדהות עימו. מפגש משפחתי או חברתי גדול, ארוחה דשנה, קצת מורשת, קצת שירה, איש איש ומידתו עימו, ומעל הכל מתנפנף ערך אוניברסלי של מעבדות לחירות. היות והסדר נערך במסגרת קטנה בבית ולא בבית הכנסת, כל אחד יכול למלא את הערב כרצונו. לקרוא יותר או פחות, להוסיף קטעים אקטואליים, או לא לקרוא בכלל. שיווקית, הסדר הוא הצלחה אדירה. באלפיים שנה האחרונות יהודים מכל רחבי העולם מתכנסים באותו תאריך סביב טקס וטקסט שפחות או יותר דומים בכל מקום ומתדלקים את הזכרון הלאומי במסר של יציאה מעבדות לחירות וחופש.

הסדר הפך להיות אירוע כל כך פופולרי שישנם עוד קבוצות שמתחילות לחגוג סדר משלהם. ישנם נוצרים שעורכים גם הם סדר משלהם. ישנן כנסיות שעורכות סדר קהילתי הבנוי על ההגדה של פסח בתוספת כמה אלמנטיים משיחים ונוצריים. ישנן קהילות העורכים סדר אפריקאי-אמריקאי המשלב יהודים ושחורים בסדרים בבתים, קמפוסים, ולאחרונה גם כנסיות. משנות התשעים, החל בימי ממשל קלינטון נערך בבית הלבן סדר פסח של עובדי משרד הנשיא. בשנת 2009 היה הנשיא ברק אובמה הנשיא המכהן הראשון שאירח והשתתף בעצמו בסדר בבית הלבן.

סדרים ציבוריים נערכים בכל רחבי  העולם. בכל מקום בו יש ריכוז של יהודים שיתכן וקשה לו לחגוג את הסדר, כמו בקמפוסים, מתקיים סדר ציבורי, הרבה פעמים באירגונם של חסידות חב"ד המקומית. היום הסדר בקטמנדו הוא "הסדר" להיות בו. קוראים לו הסדר הגדול בעולם ומשתתפים בו כ 1,500-2,000 משתתפים. חב"ד עורכת סדרים בבקטמנדו כבר הרבה שנים אבל  שנת 1988 הייתה טרום ימי חב"ד העליזים, לפחות בקטמנדו, והיה זה הסדר הראשון או השני שנערך בבקטמנדו עוד לפני שחב"ד נכסו את האירוע.

בשנת 1988 מצאנו עצמינו, זוגתי ואני בנפאל. תכננו לחגוג שם את ליל הסדר, אם כי לא ידענו בדיוק איך, שמנו מבטחינו בצמד הישראלי "סמוך" ו"יהיה בסדר". האמת שאני קצת מגזים. היו באמתחתנו אי אלה דברים לסייע במלאכת הסדר וקבענו אם עוד מספר אנשים שחלקו את אותו רצון להפגש בקטמנדו לצורך העניין.

הגענו לקטמנדו מהטרק באנפורנא כמה ימים לפני פרוץ החג וללא שיהוי חברנו אל מי שהיינו צריכים למטרת תיאום כוונות. הסתבר שיוזמת הסדר כבר החלה קורמת עור וגידים וצורפנו אחר כבוד לוועדה המארגנת. גייסנו מתנדבים, שכרנו בבית מלון מקומי את חדר האוכל והמטבח וביום לפני הפסח נכנסו למטבח "הנשים" (כן, ככה זה היה אז, היום כמובן אני הייתי מסיים בין הסירים) חמושות בקומץ מתנדבים וקרצפו והכשירו את כל המטבח לפסח. אספנו את כל הפרודוקטים שנשלחו מהארץ לצרך העניין וצוות המטבח עבד עם הטבחים המקומיים על התפריט לארוחה שהייתה ממילא צימחונית. אני לא יודע איך זה היום אבל ממילא אז אף מטייל לא העז לשים נפשו בכפו ולאכול בשר בכל רחבי ממלאכת נפאל.  בחדר האוכל היו כמאה ועשרים מקומות ומהר מאד התמלאה הרשימה. נדמה לי שכל נרשם שילם טבין ותקילין ארבע מאות רופיות (כעשרים דולר דאז, מה שנחשב מאוד יקר בעני התרמילאי המצוי) וקיבל פיסת נייר עם חתימתו של כותב שורות אלו ככרטיס כניסה.

ביומיים לפני ליל הסדר מטיילים בכל רחבי נפאל החלו לזרום לקטמנדו. הטאמל, הרובע שבו מתקבצים המטיילים הפך דובר עיברית. יכלת לראות מטיילים קונים בגדים חדשים או משהוא חגיגי אחר לסדר, ומתנדבים לעזור. מאה ועשרים הגדות היו בעיה לוגיסטית לא פשוטה אבל בעזרתם של שתי חנויות צילום, ספק נייר אחד וכחצי יום עבודה נפתרה גם בעיה זו. כדאי לציין  שהתקיים באותו זמן סדר נוסף בעל גוון פחות מסורתי, או אפילו הרבה פחות מסורתי, אבל בכל אופן סדר הוא סדר. לסדר נרשמו בעיקר ישראלים, אבל גם מטיילים יהודים מארצות אחרות ששמעו על הסדר הגיעו ובקשו להצטרף. וגם מי שרצה רק לשבת ולהקשיב בלי לאכול היה מוזמן. זו אחת ממסורות הפסח, כמו שאומרים בתחילת ההגדה: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", או בעברית, כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויעשה את הפסח שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה.

כשחגגו את הסדר בעת שבית המקדש היה קיים, היו מביאים לבית המקדש את קורבן הפסח ואוכלים אותו בחגיגיות ובטקסיות שהם המקור להגדה.  ההגדה במובן המוכר כיום לא הייתה קיימת, ומי שלא עלה לרגל לירושלים קיים בביתו סעודה חגיגית לציון ערב החג.  סדר פסח הוא פרי דור יבנה (70- 135 לספירה) ונקבע לאחר חורבן בית המקדש השני כתחליף לעבודת המקדש.

המבנה הראשוני של ההגדה והסדר מתואר במשנה במסכת פסחים והוא הפוך מהסדר היום.  תחילה אכלו ורק אחר כך קראו את ההגדה. שאלות ה'מה נשתנה' מקורן ב'סימפוזיון', הוא הדיון החופשי שנלווה לכל ארוחה בעולם ההלניסטי. בתקופת התלמוד (במאות ה 4 -5 לספירה) שונה סדר הארוחה והקדימו את הסימפוזיון לתחילת הערב ורק אחרי שניתנו כל התשובות לשאלות השונות  שהונחו בפני המשתתפים, התיישבו לאכול.  וכך נותרו שאלות  'מה נשתנה' שאין להן כל קשר למה שרואים לפני הארוחה. כך הילד מקשה את הקושיות על מה שעתיד להיות בהמשך הערב ולא מה שהיה. 

לקראת ערב, אז בקטמנדו, החלו לזרום כל משתתפי הסדר, רחוצים ולבושים במיטב מחלוצתיהם. הסדר התנהל למופת כהלכתו עם שירה, קריאת ההגדה, ואפילו מרק עם קניידלך (למרות שבניגוד למה שמקובל לחשוב, מרק עוף עם קניידלך אינו ממצוות החג). בסיום הארוחה, לפני ההמשך לחציו השני של הסדר ממש לפני הכוס הרביעית, קם עורך הסדר להודות לכל הצוות הנפאלי. אני משוכנע עד היום שכל המסופר לעיל היה לא מכוון ורוב משתתפי הסדר אפילו לא שמו לב, לא כל שכן אנשי הצוות הנפאלים. ובכן, קם עורך הסדר והודה למנהל המלון, לטבחים, למלצרים, ובכלל לכל הצוות הנפאלי שבלעדיהם לא היה הערב הזה אפשרי. הוא הקדיש להם את הכוס הרביעית, פתחו את הדלת לאליהו הנביא, ואז הרים עורך הסדר את כוסו ופתח במה שקוראים לפני שתיית הכוס הרביעית: " שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ. ".

מה אתם אומרים? באמת מסר ראוי  למקום ולמעמד? מקור המנהג לומר את אותה השתלחות על הגויים אינו ברור. המנהג לא מופיע במשנה במסכת פסחים ומופיע במקורות רק בימי הביניים ומקורו כנראה בצרפת. הרב עדין שטיינזלץ, בבביאורו להגדה של פסח מעיר שלא נמצא מנהג זה בהגדות העתיקות (של הרב עמרם גאון והרמב"ם). פרופ' אביגדור שנאן סבור כי "מכל מקום, זוהי תוספת להגדה וזמנה מימי הביניים, ואין היא קודמת ככל הנראה למאה האחת-עשרה. קרוב לוודאי שיסודה בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם דורות למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, וקריאה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים וישפוך חמתו על הגויים שבימיהם שלהם, האוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו."

פרופ' שנאן גם נותן הסבר למנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא באותו הזמן: "הדעה המובאת בידי כמה פרשנים, שפתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים לשלטונות, היא דעה סבירה – אפילו אם אי אפשר להוכיחה מבחינה היסטורית. הקשר בין חג הפסח לעלילות בכלל, ולעלילות דם בפרט, הוא דבר ידוע וכאוב, ובוודאי צריך היה להישמר בעת אמירתן של קללות כה בוטות וחריפות.".

אם אתם לא מרגישים נח אם הפסוק הזה, ובמיוחד במקום ובזמן הזה, תשמחו בודאי לדעת שאתם לא לבד. בהגדת וורמס מהמאה ה-,16, המיוחסת לנכדו של רש"י הפסוק שונה לפיוט: "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים עלי עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך."

ישנם כאלה ששינו את הפסוק ל " שְׁפֹךְ חֲכמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם…" וישנם כאלה שמדלגים עליו. כמו שאמרנו, כל איש לפי צרכיו.

ליל הסדר מסתיים תמיד בשירת כיסופים למקום שאנחנו רוצים להיות בו בשנה הבאה. הנוסח המקובל הוא  "לשנה הבאה בירושלים" אבל בקטמאנדו של 1988, נראה לנו יותר ראוי לסיים בשירה
החדש דאז של גלי עטרי

ולא הגענו בכלל למנהג החדש של אילו שמוסיפים תפוז לקערת הסדר…

חג שמח.