בעקבות שקרים קטנים גדולים: יום כיף במונטריי
בהשראת הסדרה האהובה עליה "שקרים קטנים גדולים" יצאה דלית גבירצמן עם שלוש חברות ליום כיף במונטריי, אך שלא כמו כל ביקור טיפוסי בעיר, הן לא ביקרו באקוואריום או צפו בליוויתנים אלא הלכו על משהו מפנק יותר- בית קולנוע קטן ואיכותי, מסעדה איטלקית, בית קפה משגע וחמנות מעצבים קטנה ומטריפה
מאת: דלית גבירצמן
אני עומדת על המזח, מביטה בסירות העוגנות במרינה ובנוף שנראה כמו לקוח מסרט או גלויה. זהו יום קיץ קליפורני מושלם שבו מזג האוויר הוא בדיוק, אבל בדיוק כמו שאני אוהבת. שמיים כחולים, רוח קרירה עושה תחרות עם קרני השמש מי משתיהן מלטפת ביתר עדינות את עורי. אלו הם ימים אחרונים של חופשת הקיץ ואני מנצלת אותם עד תום, בטרם אשאב שוב אל ההמולה והמערבולת של שנת הלימודים החדשה. בין קולות השחפים לקריאות הקולניות של כלבי הים, אני שומעת קריאות רמות בעברית …משה, תגיד, קוד זה כמו בקלה??… שמזכירות לי, שאחרי הכול, מדובר בחודשי התיירות הכי חמים בשנה.
יש דברים שאף פעם לא שוכחים. כמו למשל, את הנשיקה הראשונה או הביקור הראשון בסן פרנסיסקו. אז זהו… לבושתי הרבה, את הנשיקה הראשונה שלי אני לא ממש זוכרת, אבל את הפעם הראשונה שהגעתי לקליפורניה דווקא כן. בדיוק חגגנו שנה ראשונה לנישואינו ונסענו לטיול מחוף לחוף בארצות הברית. אחרי האורבניות המסחררת והקצב המטורף של ניו יורק, החוף המערבי המם אותי ביופיו והנופים הפראיים לאורכו של כביש מספר 1 היו באמת עוצרי נשימה. כבר אז כבשו את ליבי העיירות הקטנות והציוריות ששכנו לאורך החוף והיתה לי הרגשה שעוד נשוב. כידוע, עברו מאז הרבה מאוד מים באוקיינוס, עברנו לגור כאן, ומהר מאוד התחלנו לפתח סוג של אלרגיה עם תסמינים גופניים חמורים למלכודות תיירים. בכל טיול שלנו, ולא משנה היכן נהיה, אנחנו משתדלים כמה שפחות לעשות את הדברים שעושים כולם, ומחפשים לנו את הדרכים הפחות מקובלות לחוות בהם את המקום, האנשים, האוכל והתרבות, תוך נסיון נואש למצוא שרידים קלושים של אותנטיות. כל זה טוב ויפה, אבל כשגרים בעיר כמו סן פרנסיסקו, זה לא פשוט כשבכל קיץ העיר מוצפת במאות אלפי מבקרים, משפחות וזוגות צעירים המגיעים להנות ממזג האוויר הקריר, הכבישים הפתלתלים והגשרים האייקונים. לפי אותו היגיון, התחלנו גם להימנע מאותן עיירות קטנות שהפכו לסופר מתוירות כמו מונטריי, כרמל וחברותיה.
אולי היתה זאת העונה החדשה של ״שקרים קטנים גדולים״ ששוב הציתה בי את העניין והסקרנות, או אולי היתה זאת תערוכת הציורים המלבבת של דיוויד הוקני שגרמה לי לרצות ולשוב אליה, אך בוקר אחד מצאתי את עצמי שועטת דרומה על כביש מספר 1 לכיוון מונטרי. נראה לי שכמו תמיד, הסיבה האמיתית היתה החברה. בכל אופן, יצאנו שלוש בנות במכונית שכורה עם גג נפתח ליום כיף במונטריי (Monterey). אפשר בהחלט לומר ש״שקרים קטנים, גדולים״ עשתה למונטריי את מה ש״סקס והעיר הגדולה״ עשתה בשעתו לניו יורק. פינות חמד נסתרות, חופים חוליים ומסעדות באזור הפכו בעזרתן של ניקול קידמן, ריס וויטרספון, מריל סטריפ, לורה דרן וזואי קרביץ למוקדי עלייה לרגל. כבר בסצינת הפתיחה, כשכל אחת מהן דוהרת על פני גשר ביקסבי היפיפה במשקפי שמש אופנתיים, מתחשק לך באותו רגע להיכנס למכונית ולנסוע אחריהן, שלא לומר לעבור לגור בכל אחד מהבתים המהממים בהם צולמה הסדרה המצליחה.
טוב, אז נסענו למונטריי. בדרך, (איך לא?) עצרנו לקפה. ועכשיו חברים, תקשיבו לי טוב שנייה: אחד הדברים שלמדתי מזמן, והוא הפך אצלי לכלל ברזל, זה שבטיולים הכי כדאי להשקיע במציאת בית קפה שווה. אני חוזרת: קודם כל תמצאו בית קפה שווה, והשאר יגיע כבר בעקבותיו. אין לכם מושג כמה פעמים הכלל הזה כבר הוכיח את עצמו בעבר. ליד בית הקפה השווה, תגלו תמיד חנויות מעניינות, מסעדות טובות, ובמקרה שלנו, חיכתה לנו גם הפתעה. אחרי שהזמנו לנו קפה ומאפה, הרמנו את העיניים וגילינו, שבצמוד לבית הקפה המצוין ישנו גם בית קולנוע קטן ומ-ש-ג-ע. OSIO הוקם בשנת 1999 והוא מזכיר בתי קולנוע של פעם, קטנים ואינטימיים, שכל מטרתם היא להציג סרטי איכות. קולנוע כזה, שבא לך לראות בו את כל הסרטים, בזה אחר זה. קנינו מיד כרטיסים לשני סרטים. האחד היה סרט דוקו על טוני מוריסון האגדתית הנקרא Toni Morrison: The Pieces I Am. זהו סרט תיעודי מצוין החושף פסיפס מרתק על חייה של יוצרת חשובה, חכמה, חזקה, מצחיקה ומעוררת השראה, שהלכה לעולמה לפני שבוע. הסרט השני היה Marianna & Leonard: Words of Love, סרט תיעודי קטן על סיפור אהבה גדול מהחיים. מריאן אילן הנורווגית וליאונרד כהן היהודי-קנדי נפגשו לפני 56 שנה באי היווני הידרה והתאהבו. מריאן הפכה למוזה של האמן הגדול, ועליה נכתבו כמה משיריו המפורסמים ביותר, כולל השיר הידוע ״שלום לך, מריאן״. הסרט מלווה את חייהם מאז ועד לימיה האחרונים של מריאן, שנפטרה ביולי 2016 בגיל 81.
ממש בצמוד לבית הקולנוע, גילינו (כאמור, שלא במפתיע) חנות קטנה ומטריפה בשם Bliss. בוטיק קטן ומעוצב עם בגדים מקסימים, נעליים, תכשיטים והלבשה תחתונה במחירים שווים לכל נפש. כמובן, שהתחדשתי לי בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, יפים-יפים. לשנה החדשה, אתם יודעים.
ואז, שמנו פעמינו אל המזח ואל המסעדה האיטלקית הקטנה שבה נהגו להפגש מדלן מקנזי, סלסט רייט, ג׳יין צ׳פמן ורנטה קליין כדי לדבר על כל השקרים, הקטנים והגדולים. הזמנו לנו יין, ניוקי מצוין, פיש אנד צ׳יפס טרי וטעים. וכן, משה, קוד זה באמת בקלה…
ב ק י צ ו ר ולעניין:
Café Lumiere
365 Calle Principal
Osio Theatre
350 Alvarado Street
Bliss Boutique
380 Alvarado Street
Paluca Trattoria
6 Fishermans Wharf
אז יאללה, קדימה למונטריי!
שלכם,
דלית גבירצמן
