שיחה עם אלכס וול, מייסדת הארגון "אילומינושי" לעוסקים בתחום הקולינריה
לפני כמה שנים גילתה דלית גבירצמן כאן באיזור חבורה סודית, שכל חבריה הם יהודים פודיז העוסקים באופן מקצועי בתחום המזון וההסעדה. אותה חבורה גדלה להיות ארגון המכונה ה״אילומינושי״ עליו מנצחת השפית והכתבת עטורת הפרסים אלכס וול וכיום, כשהוא מונה 550 חברים, החליטה דלית שהיע הזמן שגם אתם תכירו אותה. ביום שלישי הקרוב תגיע וול ל-OFJCC לראיין את חברתה הטובה מחברת ספר הבישול "סבבה", עדינה סוסמן וגם אתם מוזמנים
מאת: דלית גבירצמן
מי מאיתנו לא חלם כילד להיות בחבורת סוד מוחלט בהחלט? מי לא חלמה על ירון זהבי, שהיה מושא חלומותינו הרבה לפני עוז זהבי? ובכן, לפני כמה שנים גיליתי חבורה סודית הקיימת כאן באזור המפרץ, שהאספקט המשותף לכל חבריה הוא, שהם כולם יהודים העוסקים באופן מקצועי בתחום המזון וההסעדה. ה״אילומינושי״ או The Illuminoshi (משחק מילים מתוחכם בין אילומינטי לנשנוש) היא קבוצה כבר לא כל כל סודית, שנוצרה כדי לפתח רשת קשרים עיסקיים וחברתיים בין אנשים שיש להם תשוקה גדולה לאוכל; בין אם הם מכינים אותו, כותבים עליו, מייצרים אותו, ובעיקר, שהם עוסקים בו באופן מקצועי. ירון זהבי של האילומינושי היא אלכס וול, שפית ועיתונאית עתירת פרסים הכותבת עבור ה-J. The Jewish News of Northern California, Berkeleyside ,San Francisco Chronically ועוד. וול גם כותבת ומפיקה סרט תיעודי בשם “The Lonely Child” אבל זה כבר מסיפור אחר. כבר הרבה זמן שחיפשתי הזדמנות לראיין את אלכס, וסוף סוף מצאתי אותה, כי ביום שלישי הקרוב, ה-10 בספטמבר, תארח אלכס את חברתה עדינה סוסמן כאן אצלנו בג׳יסיסי בפאלו אלטו, לרגל הוצאת ספר הבישול הישראלי החדש והמדובר שלה הנקרא ״סבבה״.
כשאלכס מדברת על אוכל נדלק לה ניצוץ בעיניים והחיוך שעולה על שפתיה מזכיר לך, שאין כמו לפגוש אנשים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות. וזה בדיוק מה שקורה כשהיא מספרת לי על האירוע הבא של האילומינשי שהיא מארגנת, שיתקיים בדצמבר. האירוע יהיה בסימן המטבח האסיאתי-יהודי ויכלול הרצאה של בעלת טור אוכל יהודיה הנשואה לשף סיני, וכמו שאני מכירה את אלכס, שווה לחכות. הפרטים עדיין לא סגורים, אבל מנסיוני, כמו בכל אירוע של האילומינושי, יהיה חמים, נעים ומאוד טעים!
– אלכס, מתי התחילה לבצבץ אצלך האהבה למטבח ולעולם הקולינארי?
״אימא שלי היתה ההשפעה הקולינארית הכי גדולה בחיי. היא אהבה לבשל ואהבה אוכל, ועל אף שעבדה כל חייה במישרה מלאה, דאגה מידי ערב להכין לנו ארוחה מזינה, בריאה וטעימה. גדלתי בעיר ריברסייד שבקליפורניה, שהיא לא בדיוק מוקד משיכה קולינארי, וודאי שלא היתה בשנות השמונים. אך אבי היה פרופסור להיסטוריה צרפתית ואנחנו נהגנו לטוס לפריז לעיתים תכופות. כבר מגיל צעיר, למדתי להנות מבאגט טרי, מגבינות טובות, מפאטה ומסגנון החיים האירופאי שבו קונים כל דבר בחנויות ארטיזינליות. אני זוכרת שכבר כילדה, הערכתי את זה והבנתי שזאת הדרך לאכול טוב, ולא כפי שנהגנו לאכול באמריקה באותם הימים. אמי תמיד קראה, תיכננה וידעה היכן כדאי לאכול, עוד הרבה לפני שהיה אינטרנט, והיה לי מזל גדול שהתאפשר לי כך לנסוע ולטייל בעולם. היא לימדה את עצמה לבשל, ועל אף שלא למדה זאת באופן מקצועי, לא היתה לה שום בעיה לארח שישים איש באירועים מיוחדים ובחגים.
כשמלאו לי ארבע עשרה, אימי הודיעה שפעם בשבוע אבי ואני נהיה אחראים על הכנת ארוחת הערב. היא התנדבה לערוך את הקניות, אך ההכנה היתה עלינו. אני עדיין זוכרת את המנה הראשונה שהכנתי: כדורי בשר ברוטב חמוץ מתוק, שלא היו מוצלחים במיוחד, אבל אחר כך, הלכתי והשתפרתי. בגיל חמש עשרה, חברה של אימי המליצה שיראיינו אותי בעיתון המקומי כ״שף השבוע״. הם הגיעו אלינו הביתה, צילמו אותי ואני נתתי להם מתכון לעוף מזוגג בתפוז וחמוציות, שהיה די נורא. מאוחר יותר, הקמתי בבית הספר התיכון שלי את ״בון אפטי״ שהיה מועדון בישול. ואז, כשהודעתי להורי שאני רוצה ללכת לבית ספר ללימודי קולינאריה, הם אמרו בשום פנים ואופן לא, ולכן הלכתי ללמוד בקולג' UC Santa Cruz ואחר כך עיתונאות באוניברסיטת NYU. רק שנים לאחר מכן, אחרי שאמי נפטרה, הלכתי ללמוד בבאומן, בית הספר הקולינארי שנמצא בברקלי. כך הפכתי לשפית, ובכל פעם שהיתה לי שאלה שקשורה לבישול, הייתי פונה לאימי, ועד היום אני מרגישה קרובה אליה כשאני מבשלת. התשוקה שלה לבישול היתה כה גדולה, שאפילו כשחלתה ולא יכלה לבשל יותר ובקושי היה לה תיאבון לאכול, היא עדיין נהנתה לצפות בתוכניות בישול למינהן בערוץ האוכל. היום, כשיש לי שאלה קולינרית, אני מכירה באילומינושי עשרות שפים שאני יותר משמחה לפנות אליהם״.
– איך בכלל נולד האילומינושי?
״לפני שבע שנים אישה בשם סוּ פישקוף, שהיא העורכת של ה-J ומאוד מתעניינת בעצמה בקולינאריה, פנתה אלי וביקשה שאכתוב טור על אוכל. הכוונה היתה לא רק לפרסם מתכונים, אלא ליצור משהו קצת שונה. באותה התקופה התחיל העניין בחוות גידול שהיו בבעלות של יהודים כמו למשל Urban Adama. פגשתי אנשים שעסקו במזון והפן היהודי מאוד עניין אותי. התחלתי לכתוב את הטור, ומהר מאוד הבנתי שרבים מאיתנו עוסקים בתעשיית המזון. נסעתי לכנס בקולורדו שאורגן על ידי קרן שוסטרמן, ושם אני ועוד כמה שפים קיבלנו מענק מיוחד והחלטנו להכין ארוחה ל-14 איש בבית שלי. זאת היתה ארוחה מפוארת שהתקיימה בחנוכה בדצמבר 2015, והזמנו אליה יהודים אשר עוסקים בתעשיית המזון. כל אחד סיפר בארוחה את הסיפור שלו, ובסופו של הערב, החלטתי להקים את הקבוצה שתקרא: The illuminoshi – The Not-So-Secret Society of Jewish Food Professionals. מהר מאוד הקבוצה הלכה וגדלה, וחודש לאחר מכן, כבר תיכננתי את האירוע הבא שלנו, שכלל סיור במפעל של Charles Chocolate שהוא בבעלות צ׳אק סיגאל. כיום, ישנם בקבוצה שלנו 550 חברים רשומים״.
– האם את יכולה לספר על איזו חוויה קולינארית בלתי נשכחת?
״וואו, זאת שאלה קשה. אני חייבת להגיד שאחת מהחוויות הקולינארית שזכורה לי ביותר היתה במקסיקו סיטי. אחרי שאכלנו במסעדת Pujol, שהיא אחת המסעדות הטובות בעולם, יצאנו לסיור אוכל בעיר. בסיור טעמנו סוגים שונים של אוכל רחוב, שהיה כל כך טעים, וזה היה מדהים לטעום ברחוב מנות שהיו לא פחות טעימות מאלו שטעמנו בPujol. מאז ביקרנו במקסיקו סיטי כבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני נפעמת ממגוון הטעמים, מסגנונות הבישול השונים והמסורות השונות. כשהייתי בישראל, אכלתי ב״מטבח של רמה״ (לפני שהוא נשרף) ומאוד נהניתי. ארוחה נוספת שאכלתי בישראל שאני זוכרת לטובה היתה במסעדת ״דיאנא״ שבנצרת – זאת היתה ארוחה כל כך טעימה!״
– ספרי לי על עדינה סוסמן ועל הספר החדש שלה. מה מיוחד בו ומדוע צריך עוד ספר בישול ישראלי?
״אני מכירה את עדינה כבר למעלה מעשרים שנה. פגשתי אותה כשגרתי בשעתו בניו יורק. מאוחר יותר, הקריירה הקולינארית שלה נסקה, היא כתבה במגזין ״גורמה״, ואני עברתי לחוף המערבי. עדינה גדלה בפאלו אלטו וחזרה לכאן כשאימה חלתה, ושוב התחברנו. ואז, היא מצאה אהבה ועברה לגור בישראל עם בחור שעשה עלייה. אנשים שואלים בצדק, מדוע יש צורך בספר בישול ישראלי נוסף, והתשובה היא שהמתכונים בספר של עדינה מאוד מיוחדים. היא עסקה בכתיבה ובפיתוח מתכונים במשך שנים רבות והיה לי ברור שזה יהיה ספר מדהים ושיהיה לה משהו מיוחד לתרום למטבח הישראלי. אני חייבת לספר לך לדוגמה, שהכנתי את מרק הבורשט עם שזיף וסלק, והוא פשוט נפלא. יש בספר טארט עם טחינת קרמל וקצפת לבּנה, שאף אחד לפניה לא חשב להכין, והיא קוראת לו ״טארט גל גדות״. עדינה מביאה איתה פרספקטיבה חדשה ומרעננת, דווקא משום שהיא אמריקאית שחיה בישראל. היא לא בעלת מסעדה כמו אוטלנגי או סלומונוב, אלא שפית ומפתחת מתכונים שאוהבת לבשל אוכל טוב. היא גרה במרחק הליכה משוק הכרמל, ומידי יום היא עורכת שם קניות, ושם היא מקבלת את ההשראה למתכונים שלה.
אני אוחזת בספר הבישול ״סבבה״ והוא אכן מרהיב, ואפילו האיש היקר שדוגל בצמצום מדף ספרי הבישול אצלנו בבית, נראה נלהב. הוא מתיישב ומתחיל לקרוא ולסמן לי את כל המתכונים שמתחשק לו שנכין, וישנם רבים כאלו. יש בהם את האיזון המדויק בין דברים מוכרים ואהובים, אבל עם טוויסט מיוחד ומעניין, שממש עושה חשק. כמו למשל גרנולה עם טחינה ושמן זית או חלה עם דבש ושמן זית (מושלמת לראש השנה!) או את המתכון של ארז קומורובסקי לפוקצ׳ה עם כבש, שאותה הוא הכין, בין השאר, בערב החתונה של עדינה.
אלכס היא באמת כוח טבע. יותר מכל דבר אחר היא אוהבת לחבר בין אנשים. אולי אפילו יותר מלכתוב, ולטענתה, הרבה יותר מלהיות שפית. לחבר בין אנשים הוא כוח העל שלה, ובשל העובדה שיהדות ואוכל הם שני כוחות חזקים המניעים את חייה, ייסוד הקבוצה של האילומינושי הפך עבורה לבלתי נמנע. באמצעות החיבורים שלה אנשים מצאו מקומות עבודה בתעשיית המזון, חברויות נוצרו, קשרים נרקמו, ושתופי פעולה החלו, ועל כך גאוותה. בכל פעם שהיא שומעת שמישהו מצא עבודה, שנוצר חיבור מעניין או שיתוף פעולה פורה המועיל לשני הצדדים, אלכס מודה שהיא הכי שמחה וגאה שיש לה חלק משמעותי בקבוצה.
אני שומעת את ההתלהבות בקול של אלכס וכבר לא יכולה לחכות לראות אותה ב-10 בספטמבר יושבת על הבמה בג׳יסיסי בפאלו אלטו ומראיינת את חברתה משכבר הימים, עדינה סוסמן. וכמובן, שאני כבר יודעת בדיוק מה אקנה מתנה לחג לכל חבריי וחברותי. ומה איתכם?
לפרטים נוספים על האילומינושי לחצו כאן
לפרטים נוספים על המפגש של אלכס וול עם עדינה סוסמן ב-OFJCC לחצו כאן
נתראה בסבבה!
שלכם תמיד,
דלית גבירצמן
