העברים באים: שיחה עם יאיר קדר
יאיר קדר מעניק לנו במתנה אוצר, נכס שהוא רכוש משותף של כולנו. במיזם "העברים" הכולל 14 סרטים תיעודיים על סופרים ומשוררים עבריים הוא לוקח אותנו למסע בעקבות גיבורי הילדות והבגרות שלנו, נותן לנו הצצה לחיי הדמויות שעצבו את המרחב התרבותי והזכרון הקולקטיבי שלנו. לקראת הגעתו ל-OFJCC להקרנת סרטו ״מלך היהודים, ביאליק״, הוא שוחח עם דלית גבירצמן על המיזם שלו ועל יצירה עברית בת זמננו
מאת: דלית גבירצמן
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בסדרה המופתית ״העברים״. ככה זה, תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. זה היה סרט תיעודי יפיפה שנקרא ״לאה גולדברג בחמישה בתים״ מאת יאיר קדר. הסרט, כך למדתי, היה חלק מפרויקט מדהים שיזם קדר והוא מתמקד בביוגרפיות של סופרים ומשוררים עבריים. וכך נשאבתי, פרק אחרי פרק, לעולמם של גדולי התרבות העברית, מי"ח ברנר, הסופר הגאון שנרצח בשנת 1921 ביפו, לזלדה – המשוררת הדתייה המופלאה, ר' דוד בוזגלו – גדול פייטני מרוקו בעת החדשה, רחל המשוררת עדינת הגוף והנפש ועד לזאב ז'בוטינסקי – אשף המילה הגוֹלה. התרגשתי כל כך מהסדרה, כמו כל חובבי השפה, התרבות והספרות העברית באשר הם. היה משהו קסום ושובה לב בכל אחד מן הפרקים, בהם הדמות הראשית ניטווית לנגד עינינו מחוטים דקים ועדינים. בנגיעות רכות, במשיכות מכחול מדויקות, אנחנו לומדים על חייהם של איקונות ספרותיות, שרק חשבנו שאנחנו מכירים. הדמויות הפלקטיות-משהו הופכת לנגד עינינו לדמויות אנושיות ועגולות, בעלות מימדים וגוונים שונים, רגישויות, כאבים, תקוות וחלומות. המיזם של ״העברים״ כולל ארבעה עשר סרטים שנוצרו עד כה, כשכל אחד מהם מציג שפה ויזואלית שונה ומקורית, והוא מהווה כפי שיאיר מכנה זאת ״מעבדה של יצירתיות״.
עברו כמה שנים, וכעת מגיע אלינו לא אחר מאשר האיש שאחראי ליצירת המיזם התרבותי המפואר הזה. יאיר קדר יתארח אצלנו בג׳יסיסי בפאלו אלטו ב-1 באוקטובר לרגל הקרנת סרטו ״ביאליק מלך היהודים״ (פרטים כאן) ובסן פרנסיסקו להקרנת סרטו "לבדיתי" על מרים ילן שטקליס ב-2 באוקטובר (פרטים כאן).
– אז איך התחיל המיזם של ״העברים״? מה הביא אותך ליצירת סרטי התעודה?
״שנים חלמתי לעשות קולנוע וטלוויזיה, ובגיל עשרים כשיכולתי לבחור בין קולנוע לבין ספרות, בחרתי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב כדי להיות יותר משכיל לפני שאני מתחיל לעשות סרטים. אחרי הרבה שנים בהן הייתי אקטיביסט בקהילה הגאה ולקראת סוף שנות ה-30 שלי, התחלתי לעבוד על הפרויקט הזה. הוא קשור להרבה דברים שנחשפתי אליהם בלימודי, וחשבתי שסיפורי החיים של הסופרים והמשוררים יכולים להיות נושאים לסרטים. סיפורי החיים האלה הם כמו זהב שמתגלגל ברחובות, והחלטתי לפתח קונספט חדש שישלב בין סיפורי החיים למיטב היצירות שלהם, תוך שימוש באנימציה ובמוזיקה. בכל פעם, אני מזמין את מיטב המוחות היצירתיים בארץ למעין מעבדה יצירתית כדי לשלב אותם בעשייה. כך נוצרו כבר ארבעה עשר סרטים שעשו אותם כמעט תשעה או עשרה במאים, ביחד עם הרבה מוזיקאים, שחקנים ויוצרי אנימציה, ובכל פעם הדמות מבקשת לעצמה שפה שונה״.
– כיצד נבחרות הדמויות לדיוקנאות, מהם השיקולים בבחירתן?
״בהתחלה היתה לי רשימה, ואז גיליתי שהיא מייצגת את הקאנון של העבר עם כל הבעייתיות שיש בקאנון של העבר מהבחינה של מוצא, עדה ומגדר. לכן בחרתי לעשות סדרה שהיא מצד אחד קאנונית, אבל מצד שני, לוודא שיש בה יותר נשים יוצרות, יותר יצוג מזרחי ויצוג דתי. זה כל הזמן דינאמי, ומידי כמה זמן אני מכנס אנשים לדיונים על זה. הבחירה היא דבר מעניין ותובעני, אך חשוב להפליא. השנה היו שתי וועדות; האחת במשרד התרבות והשנייה במכון ון ליר בירושלים. הזמנתי עשרים אנשי רוח ואינטלקטואלים מכל רחבי הארץ כדי לשמוע מה דעתם על הבחירות שלנו, וזה היה מאוד מעניין״.
– ואחרי שמחליטים על דמות, מה מוביל את התהליך? בכל אחד מהסרטים יש איזה חוט שני ששזור לאורכו, ואני סקרנית לדעת יותר על התהליך היצירתי.
״ישנם שני תהליכים; האחד יצירתי, והחלק השני קשור לגיוס הכספים, שאת זה אני עושה שליש מהזמן כדי לממן את הפרויקט. הדבר הראשון שקורה הוא שצריך לטבוע בחומר, פשוט צריך לעשות הצפה של טקסטים ומאמרים פרשניים על היצירות, ואחר כך צריך למצוא את הסיפור, שהוא סיפור דרמטי קולנועי. בעצם, צריך לשאוב מתוך עשרות ספרי שירה, פרשנויות, כתבים ביוגרפיים, יומנים וזכרונות של אנשים את הסיפור הקולנועי. החומר צריך להיות אפקטיבי ואינטליגנטי. אצל ביאליק, למשל, זה היה מאוד קשה למצוא את הסיפור. ישנם קרוב לשלושים אלף מאמרים שנכתבו עליו, בעדו ונגדו. הסיפור שנבחר היה על הילדות שלו והקשר לאימא שלו ולסגירת המעגל שהוא עשה בגיל מבוגר. בסרט על לאה גולדברג נבחר הקונספט של חמישה בתים ושם היה שיתוף פעולה נהדר עם חוה אלברשטיין, מיכל בת אדם וקרולינה. זה היה הסרט הראשון, וזה היה מפעים לגלות שאנשים מוכנים לעשות מחוות ולהשתתף בעשייה הזאת באהבה ובהערכה״.
– זכורים לך איזה קוריוז או תגלית מעניינת שנבעו מתוך התחקיר והעבודה על הסרטים?
״בתחקיר על הסרט ״מלך היהודים״, היה סיפור על הקלטה קולית שלו של ״הדיבוק״ שנעשתה בקייב בתחילת המאה. זאת היתה תגלית ענקית, כי זאת היתה ההקלטה הקולית היחידה שלו. לקח לי כמה חודשים של מבצע בלשי כדי להגיע לספריה ולמחלקה הספציפית בספריה, ואז התברר לי שהאוקראינים שמו את הסלילים בשמש, ומאחר והם הוקלטו על סלילים משעווה, זה פשוט נמס… במהלך העבודה על הסרט על ז׳קלין כהנוב גילינו אלבומים משפחתיים ואפשר היה להיווכח ביופיה ובאלגנטיות שלה. היא היתה יהודיה ממוצא מצרי, שגדלה בבית עשיר עם משרתים ואומנות, למדה בארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה וניהלה רומן עם אחד המבריקים של האקדמיה המערבית – קלוד לוי שטראוס. היא עלתה לארץ והפכה להיות דמות מופת פמיניסטית מזרחית. בסרט על לאה גולדברג, הפכתי את העולם כדי למצוא עליה חומר מוסרט. הגעתי באיזה יום שישי אחד לשדה בוקר להקרנה וגיליתי שיש סרטון שלה קונה פרחים בירושלים, אבל לבסוף התברר שהיה בלבול ומדובר היה במרים ילן שטקליס״.
– מהן התובנות שהיו לך במהלך התחקיר והעבודה על הסרט של ביאליק?
״ביאליק היה הרבה יותר חילוני והוא לקח על עצמו את הפרויקט של הפיכת ארון הספרים היהודי לארון ספרים עברי. זה היה קשור לתהליך החילון, והדבר הזה נשכח מזכרו של ביאליק ולא קיבל מספיק הד. גיליתי שהוא יותר מסתורי ממה שחשבתי, וגיליתי שהדרמה הפסיכולוגית של הילדות שלו היא יותר חזקה ממה שחשבתי. היחסים שלו עם אשתו, העובדה שלא היו להם ילדים וסגירת המעגל עם אימא שלו מהווים בסיס מאוד גדול להבנת הדמות שלו״.
– באווירה התרבותית שקיימת היום בישראל, בה צריך לקושש תקציבים לפרויקטים מהסוג הזה, איך הצלחת להשיג תמיכה ותקציבים לפרויקט?
״זאת מלחמה מתמדת, כי בדרך כלל, הטלוויזיות לא מעוניינות בזה. אפילו אחרי ההצלחה של הסדרה וכל הפרסים, הם לא היו מעונינים בעוד עונה. לכן אני עושה סרט אחד, מנמיך פרופיל, ואז אחרי כמה שנים אני יכול לבוא עם עוד רעיון לסרט. המודל שלי הוא סדרה שנקראת American Masters ב-PBS שיש בה 250 סרטים. מדובר בפרויקט לאומי שעושים בו סרטים על האנשים הכי מוכשרים בתרבות, וזאת המורשת של כולם. אותו הדבר צריך היה להיות גם אצלנו, אבל זה נמצא בידיו של אדם פרטי שעושה את זה. בגל האחרון, נעשה סרט בשם ״דבש שחור״ על אברהם סוצקבר שהיה גדול המשוררים היידישאים שיצר בתקופת השואה. זה סרט מאוד חזק שמועמד כעת לפרס אופיר, והוא הושלם בעזרת crowdfunding, גיוס המונים באינטרנט. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים באוגוסט, קטף פרס יוקרתי ויצא למסע הקרנות עולמי, שחצה כבר 150 הקרנות״.
– מה דעתך בכלל על יצירה עברית בת זמננו ומהן הפנטזיות שלך להמשך?
״אני נפעם וחושב שזה האזור הכי מעניין וסוער, וגם האזור הכי מנוטרל מאלימות ומהקשיים של החיים פה. זה אזור של השראה שאני אוהב לשוטט בו. אני כבר מציע לדורות הצעירים של יוצרים לעשות עליהם סרטים, ולחבר את ״העברים״ להווה. הסרט החמישה עשר שאני עושה יהיה על עמוס עוז, ואני עדיין מחפש לו שותפים. אגב, כשדיברתי עם דויד גרוסמן על הסרט על עמוס עוז הוא אמר שזה נגד הדקדוק הפנימי של ״העברים״, והוא חשב שצריך לחכות כמה שנים כדי שתהיה יותר פרספקטיבה״.
– מהו החזון שלך כאיש תרבות?
״אני חושב שצריך להמשיך לעשות את ״העברים״. אני לא יודע אם אני צריך להמשיך לעשות את זה או לא, אבל חשוב להמשיך ליצור ביוגרפיות על גדולי התרבות העברית. יש כיום התרחקות מספרים, יש שיכחה של העבר וסרטים דוקומנטריים זאת אחת הדרכים הטובות ביותר לספר את הסיפור שלנו. זה לכאורה סיפור אישי, אבל זה סיפור של תרבות וחברה. סיפור גדול של שבט, ואני חושב שזה אמצעי פנטסטי לספר את הסיפור של העבר״.
– האם לדעתך זה באמת מייצג כיום את החברה והתרבות? אתה לא מרגיש שבמציאות של היום, הסדרה הזאת מרחפת כמה דרגות מעל המציאות, בספירות אחרות שלא נוגעות בקיום היומיומי? כשמקשיבים כיום לרדיו וצופים בטלוויזיה ישנו איזה נתק בין התכנים הללו לזה של ה״עברים״?
״הגדרת את זה היטב. הייצוג של המציאות שלנו נחטף על ידי הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות. זאת לא המציאות שלנו, זה רק ייצוג שלה. המציאויות של הסרטים שלנו קיימות במקביל. באופן מאוד מעניין, כשהתחלתי את הסרט הראשון, חשבתי שהוא יוקרן פעם אחת באחת עשרה בלילה, פעמיים בטלוויזיה ואז זה ייגמר. מאז היו כמעט 700 הקרנות של הסרטים של ״העברים״ בארץ ובעולם, מאות אלפי צפיות בין-טיוב ו-13 פרסים. אתמול ישבתי בבאר שבע בהקרנה מול שישים אנשים, והייתי גם בקצרין, וגיליתי קהילה מאוד מעניינת של עשרות אלפי אנשים שזה חלק מהחיים שלהם. ולי, זה מספיק״.
יאיר קידר מעניק לנו במתנה אוצר, נכס שהוא רכוש משותף של כולנו. הוא לוקח אותנו למסע בעקבות גיבורי הילדות והבגרות שלנו. הוא נותן לנו הצצה לחיי הדמויות שעצבו את המרחב התרבותי והזכרון הקולקטיבי שלנו. במוצאי ראש השנה, תהיה לכולנו ההזדמנות לצפות בסרט ״מלך היהודים, ביאליק״ להקשיב ליאיר קדר מספר בגוף ראשון על המיזם שלו, על החזון של ביאליק בנוגע ליהדות חילונית ועל יצירה עברית בת זמננו.
שנה טובה,
דלית
