תמונת חייו: האתגר שהציב לעצמו צלם הטבע עמוס נחום הפך לסרט
אחרי שצפתה פעמיים ב"תמונת חייו", ישבה דלית גבירצמן לשיחה עם יוצרי הסרט, דני מלקין ואורי אייזן, אשר סיפרו לה על המסע המרתק והאתגרים הפיזיים אשר היו כרוכים בעבודה עליו. הסרט מתעד את מסעו של צלם הטבע עמוס נחום אשר בגיל 65 הציב לעצמו אתגר- לצלם את דוב הקוטב. הוא נסע לקנדה הקפואה ובעזרתם של קומץ ילידים מקומיים ניסה ללכוד במצלמתו את הדוב הלבן, הידוע בחיבתו לבשר אדם. סיפור חייו של עמוסי נחום כהלום קרב, כאב עמוק ויופי עצום הם רק חלק מחומרי הבעירה לסרט בלתי נשכח זה וב-27 באוקטובר תינתן לכם ההזדמנות לצפות בו ב-OFJCC במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי
מאת: דלית גבירצמן
בואו, קודם כל, נשים את כל הקלפים על השולחן. אני לא בן אדם של טבע וחיות. בעצם, תמחקו את זה. אנסה לומר זאת בצורה קצת יותר אמממ… חיובית. אני אוהבת בעלי חיים, אבל לא בביתי ולא על צלחתי. לא, גם זה לא נשמע משהו… אני באמת מעריצה אנשים שיש להם תשוקה. או, זה כבר נשמע יותר טוב. אז נכון שהסביבה הטבעית שלי היא עירונית להחריד, וכל יציאה מרדיוס של בתי קפה ארטיזניים מכניסה אותי לחוסר שקט ומוציאה אותי לגמרי מאזור הנוחות. ונכון שקמפינג, הייקינג, ג’וגינג ובייקינג (בפתח ולא בצירה…) הן לא צורות הטיול והבילוי המועדפות עלי ביותר, אלא אם כן מבטיחים לי כפיצוי איזה ביקור במסעדה טובה או מאפייה משובחת בסוף המסלול. ואף על פי כן, סרטם המשותף של הבמאים דני מנקין ויונתן ניר על צלם הטבע בעל השם העולמי, עמוס נחום, פשוט שבה את ליבי ביופי ובכנות האנושית שבו.
הסרט ״תמונת חייו״ מתעד את המסע של עמוס נחום בחיפוש אחר התמונה היחידה שעדיין חסרה לו – זאת של דוב הקוטב. אחרי שבמשך שנים הצליח צלם הטבע הישראלי-אמריקאי הנודע לתפוס במצלמתו רגעים נדירים, פנים אל פנים, אל מול כרישים מאיימים ולוויתנים עצומים, הוא החליט בגיל 65 להתכונן לאתגר של חייו. הוא תכנן לנדוד אל קנדה הארקטית, הקפואה, ובעזרתם של קומץ ילידים מקומיים לנסות ללכוד במצלמתו את הדוב הלבן, הידוע חרף מראהו הפוטוגני, בחיבתו לנישנוש בשר אדם. המסע המרתק כשלעצמו והאתגרים הפיזיים הכרוכים בו הם רק התפאורה והרקע לסיפור האמיתי. סיפור חייו של עמוס נחום נטוע היטב בנרטיב האישי וכן ההסטורי של מדינת ישראל. מבלי לחשוף יותר מידי, אומר רק שכאב עמוק ויופי עצום, פחד גדול וחלום גדול אף יותר משמשים כחומרי הבעירה לסרט בלתי נשכח.
אחרי שצפיתי פעמיים(!) בסרט המצוין, ישבתי לשיחה עם דני מנקין ואורי אייזן כדי ללמוד קצת יותר על האיש האניגמטי שמסתתר מאחורי עדשת המצלמה ולתת הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט והמסע. יש משהו שובה לב במפגש עם אנשים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות, ושעושים זאת באהבה. אפשר כמעט להרגיש את זה באוויר. הקשר, הכבוד ההדדי והכימיה בין דני לאורי הקסימה אותי והשיחה קלחה וזרמה בטבעיות, כשבמרכזה עמדה הערכה גדולה ליצירה הקולנועית ולסיפורים אנושיים מרתקים.
דני מנקין הוא במאי קולנוע וטלוויזיה, תסריטאי ובעל חברת הפקות ישראלי. סרטו ״18 קילו של אהבה״ זכה בפרסים רבים, ביניהם הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בתחרות האקדמיה לקולנוע בשנת 2005, הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים רינו בקליפורניה, והיה מועמד לאוסקר האמריקני בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הסרט אף נרכש לשידור על-ידי HBO. ב-2012 דני ביים והפיק ביחד עם שותפו ליצירה, יונתן ניר, את הסרט הדוקומנטרי הנפלא ״הדולפין״. הוא בעל חברת הפקות בשם Hey Jude, ששמה לה למטרה, כדבריו: ״to take a sad song and make it better”.
אורי אייזן הוא איש השקעות, איש הייטק, ממציא, מנכ״ל, יזם ובעל שם עולמי בתחום אבטחת סייבר. הכינוי הכי מקורי ששמעתי עליו הוא Cyberpreneur. אורי נמצא בארצות הברית כבר עשרים ושמונה שנים והוא חי עם משפחתו באריזונה. מאחוריו רקורד מרשים ביותר של הצלחות עסקיות והסטארט-אפ השלישי איפשר לו להקדיש זמן ומשאבים לאהבתו הגדולה לעשייה הקולנועית. דני ואורי הכירו לראשונה בפאלו אלטו, ומאז – כמו שאומרים – לא נפרדו דרכיהם.
– אז ספרו לי איך התחיל הכול? איך נוצר הקשר הראשוני עם עמוס?
דני: אחרי שסיימתי את הסרט ״18 קילו של אהבה״ פנו אלי המפיקים של גולן-גלובוס וסיפרו לי על עמוס ובקשו שאעשה עליו סרט. תוך כדי הנסיון להרים את הפרויקט השאפתני הזה, הכרתי את שותפי ליצירה יונתן ניר, שעמוס היה המנטור שלו, כי יונתן הגיע מהתחום של צילומי טבע. אני פשוט הוקסמתי מעמוס, מהרגע כשפגשתי אותו לראשונה בבית קפה בסן רפאל. ריתקה אותי העובדה שהבן אדם הזה הולך עד הסוף עם החלומות שלו. הוא לא מתפשר לשנייה אחת ולא סוטה ימינה ושמאלה. המטרה שלו בחיים היא להראות לעולם שבני אדם ובעלי חיים, אפילו אלו שלכאורה נחשבים למסוכנים, יכולים לחיות בהרמוניה. אחרי שסיימנו לעבוד על הסרט ״הדולפין״ רצינו מאוד לספר את הסיפור של עמוס וחזרנו לפרויקט הזה.
– מה היה עבורכם הדבר הכי מאתגר במסע הזה?
דני: מעבר ללוגיסטיקה ולגיוס הכסף, המסע עצמו כלל שלוש טיסות ואחריהן היה צריך לשכור מטוס פרטי רק כדי להגיע לאזור בו גרים הדובים. האתגר ברוב הסרטים שאני עושה הוא לספר סיפור טוב ולהשאר בתקציב. כאן האתגר היה לספר סיפור טוב, להישאר בתקציב ולהישאר בחיים. לאו דווקא בסדר הזה. היינו צריכים לשמור על עצמנו כי פחדנו שבאמת יגיע לשם פתאום איזה דוב. במשך שבוע, לכל מקום הלכנו עם מלווה ששמר עלינו עם נשק להגנה עצמית, כך שזה בהחלט היה לקחת את זה לקצה.
– הסרט ״תמונת חייו״ הוא סיפור מאוד אישי של איש המתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר שלו. מה הוא מסמל באופן אישי עבור כל אחד מכם?
דני: שאלנו את עצמנו מה לעזאזל מביא את עמוס להשקיע את כל כולו בעניין הזה, לא להקים משפחה, לנסוע למקומות הכי נידחים ומסוכנים, ויתרה מזאת, שאלנו את עצמנו כאנשי קולנוע, מהו הדבר האחד אותו הוא עדיין לא הצליח להשיג. הוא אמר לנו שהחלום הכי גדול שלו הוא לצלם את דוב הקוטב שוחה. זאת היתה החיה היחידה שאיתה עמוס לא הצליח להגיע להרמוניה, והוא אפילו חווה נסיון כושל בעבר. אז החלטנו לספר את הסיפור שלו כסרט מסע, ואחרי שצילמנו את עמוס בסן פרנסיסקו, אכן יצאנו למסע. היתה ליונתן ולי תחושה, שיש הרבה מעבר לעניין הזה, ושהדוב מסמל עבור עמוס משהו אישי שהוא עבר בחיים. ידענו שיש פה איזה עניין לא פתור, ורצינו לחבר אותו לנרטיב של הסרט שהיה השגת תמונת חייו.
אורי: כאשר עושים סרט על אדם כמו עמוס, תמיד תוהים לגבי מה שעבר עליו בחייו, מהו הדבר שהביא אותו לעשות את מה שהוא עושה. במהלך העשייה של סרטים דוקומנטריים קורה שהאדם חווה את חייו שוב דרך המצלמה. ישנה תופעה שנקראת דוקו-תרפיה, ובה דרך ההתעמתות עם העבר חל תהליך תרפויטי. בסרט ״תמונת חייו״ ישנה סצינה שבה עמוס שוכב על הגב אחרי שהוא לא הצליח לצלם את הדובים, והוא חווה איזושהי נקודת שפל. ואז, פתאום יש ניצוץ של התעמתות עם הפוסט טראומה שלו. עליו וגם עלינו כצופים, עובר תהליך של הירפאות שאי אפשר לעשות בשום דרך אחרת. ואני בטוח שדני יכול לתת דוגמאות נוספות מסרטים שהוא עשה, איך התהליך הזה גורם לאנשים להגיע למקום הזה.
– במהלך הסרט, אחותו של עמוס אפילו מדמה את המצלמה לרובה. האם אתם מתחברים לההקבלה הזאת לעולם הצבא?
דני: לגמרי, אנחנו גם באנו משם. היינו חיילים בצבא, ואני חושב שגם יונתן באופן אישי חווה סוג של טראומה בלבנון שהוא סוחב איתו עד היום. העובדה שאדם עובר טרנספורמציה כזאת ויש לו סיפורים עלומים שאנחנו לא יודעים עליהם, והעובדה שמחיר המלחמה הוא משהו שקיים ועובר בסרט הזה, היו חלק מהסיבות שיצאנו לפרויקט הזה. כל אחד בחיים חווה סוג של טראומה. אני חושב ומאמין שתוך כדי עשייה של סרטים כולנו עוברים סוג של תרפיה, ודרך הפריזמה הזאת גם הצופים עוברים תהליך דומה.
אורי: היו לנו מספר רעיונות לשם הסרט, ואחד מהם אפילו היה The Shot of His Life, בנסיון באמת להעביר את הרעיון של ההקבלה בין עדשת הרובה לעדשת המצלמה. בסופו של דבר, אהבנו יותר את דו המשמעות שיש בשם ״תמונת חייו״. עמוס יצא למסע במטרה לצלם את התמונה היחידה שחסרה לו, אך בדרך הוא גם התעמת והשלים את החתיכה החסרה בסיפור האישי שלו ובתמונה המשפחתית של חייו.
– יש בתהליך היצירה של סרט תיעודי התרחשות שאין שליטה עליה, וכיוצרי הדוקו אתם לא תמיד יודעים לאן הדברים יתגלגלו. כמה שליטה היתה לכם על ההתהוות הסרט ״תמונת חייו״ ועד כמה הסרט סיפר את עצמו?
אורי: זאת שאלה שגם אני שואל את עצמי כשאני עומד להשקיע בסרט שיוצריו אפילו לא יודעים כיצד הוא יגמר. אז מה שהבנתי מלהיות מעורב בתהליך, זה שלפעמים אתה מרגיש שיש התערבות של מה שנקרא ״אלוהי הדוקומנטרי״ שבאים לעזור לך. אנחנו באמת לא יודעים מה יקרה בסוף, אבל מקווים ומצפים לו. לכן לקח לעשות את הסרט הזה לפחות עשר שנים, כי צריך להחליט מתי הגענו כבר לנקודה שיש את כל החלקים שירכיבו את הסרט. זה חלק מאמנות העשייה של סרטים תיעודיים, כי אתה באמת לא יכול להכתיב את הסוף והבמאי צריך להיות עם ראש פתוח.
דני: הייתי אומר שבסרטים עלילתיים אנחנו זקוקים לאלוהי התסריט, ויחד עם זאת, עדיין צריכים להיות הרבה רגעי קסם במהלך הצילומים. הרבה מאוד מהבמאים הגדולים של עולם הקולנוע העלילתי עושים גם סרטים תיעודיים, כי יש בהם סוג של אמת ואתה ממש תלוי בגורמים סביבתיים שמכתיבים לך את התסריט. למשל, מרטין סקורסזה ורון האוורד משתמשים באלמנטים דוקומנטריים בסרטים העלילתיים שלהם, ולהיפך. אנחנו גם השתמשנו באלמנטים עלילתיים בסרטים הדוקומנטריים. כן, היה לנו תסריט, ששימש לנו סוג של דמיון מודרך, ואתה אכן מנסה להביא את המציאות כמה שיותר קרוב לדמיון. הסרט ״תמונת חייו״ מסתיים במשפט של ליאונרד כהן שאומר ״There is a crack in everything. That’s how the light gets in”, וזה פחות או יותר מסכם את המסע של עשיית סרט. הרבה פעמים אתה לא יודע איך זה ייגמר ואתה לא רואה את הסוף, אבל המטרה היא שבסוף אנשים ירגישו טוב ושיראו את האור.
– מה השיעור הכי חשוב שלמדתם מהמסע הזה?
אורי: קודם כל, זאת שאלה מאוד עמוקה. אפשר להסתכל על מה שעמוס עושה בצורה מאוד פשטנית, ולומר שהוא בסך הכול מצלם חיות, אבל להביא אותו למקום הזה שבו הוא מגשים חלום, זה כל היופי. בשבילי, ללוות את דני ויונתן במסע הזה, זאת היתה הזדמנות לעזור להם להגשים את החלום. התפקיד שלנו היה לתעד ולספר את הסיפור של עמוס בצורה הכי טובה, ולפי דעתי, לעזור למישהו להגשים את הדבר שהכי משמעותי וחשוב לו בחייו, זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו. בעיני, זה חשוב יותר מכל ההצלחה ומכל הפרסים שהסרט זכה בהם.
דני: לסרט יש הרבה רבדים, וכל אחד לוקח ממנו משהו אחר. וכשאני חושב על הסרט ועל עמוס, אני חושב על אדם שהחליף את הרובה במצלמה. דרך עדשת המצלמה הוא בורא חיים וזה מסר שמאוד אהבתי במהלך העשייה של הסרט. לפעמים בחיים אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו עושים את הדבר הנכון, כי יש משפחה, מחויבויות ומשכנתה. אני חושב שהחיבור שלנו לעמוס נבע מהעובדה שהוא באמת פועל מהלב. הוא לוקח את הדברים עד הסוף והוא מוכן אפילו לסכן את חייו בשביל מה שחשוב לו באמת.
אני חייב להגיד לך שאני מוקסם ונרגש מהעובדה שהקהל מגיב לסרט בצורה כל כך חמה ומדהימה. זכינו עכשיו בפרס הסרט חביב הקהל בפסטיבל הסרטים היהודי שבסן פרנסיסקו, וזה לא רק הכרת כבוד מטעם הקהל אלא הכרה בכך שהסרט נוגע בצופים במקום אישי. בכלל, המטרה של הסרטים שלנו היא להציג סיפורים אנושיים ולהראות את ישראל מזוויות חיוביות, בעידן שבו לא תמיד שומעים דברים טובים על המדינה שאנחנו אוהבים. אנחנו מביאים לקהל הרחב את הסיפורים שלא מגיעים לחדשות. אני מקווה ומאמין, שהסרט יגרום לצופים להיות בני אדם טובים יותר, וכל זאת בדרך מעניינת ומעוררת מחשבה.
הסרט ״תמונת חייו״ יוצג בהקרנה חגיגית בערב הפתיחה של פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי ביום ראשון ה-27 באוקטובר בשעה 6:30 בג׳יסיסי בפאלו אלטו. בתום הסרט יתקיים דיון בהשתתפות הצלם עמוס נחום, הבמאי דני מנקין והמפיק אורי אייזן ולאחריו תהיה קבלת פנים. לרכישת כרטיסים
לחצו כאן.
קישור לקדימון https://m.youtube.com/watch?v=luBHj63Eryc
קישור לאתר של דני מנקין http://heyjudeproductions.com/donate/
להתראות בפסטיבל!
שלכם,
דלית גבירצמן
