רענן שקד: "בתור קוּטר מקצועי שמתפרנס מזה, אז הכי טוב לסבול באיזושהי רמה סבירה"
בכל מפגש משפחתי מוצאת דלית גבירצמן שהפרסונה הספרותית של הגיס שלה, רענן שקד, לא שונה בהרבה מזו האמיתית. הוא שנון, חריף, חד, נרגן ומבריק במציאות אף יותר מבטור האישי שלו, ״סיירת שקד״, שמתפרסם מידי שבוע בידיעות אחרונות ואחרי למעלה מעשור שהיא מפנטזת לשבת איתו לשיחה מלב אל לב עכשיו היא מצאה סיבה טובה והיא סדנת הכתיבה האונליין שהוא מציע יחד עם העיתונאי עומר ברק, שגם אתם יכולים להשתתף בה
מאת: דלית גבירצמן
רענן שקד הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה. נקודה. וזה לא בגלל שהוא גיסי. ואולי כן. בכל מפגש משפחתי או מצומצם יותר, אני מוצאת שהפרסונה הספרותית שלו לא שונה בהרבה מזו האמיתית. הוא שנון, מהיר, חריף, נרגן ומבריק בחיים, לא פחות ואולי יותר, מאשר מתגלה בטור האישי שלו, ״סיירת שקד״, שמתפרסם מידי שבוע בידיעות אחרונות. רענן לא מרבה, סליחה, מסרב בתוקף לדבר על הכתיבה שלו בחוג המשפחה ונמנע מלשתף בתהליך, כאילו מגן על מאהבת מסתורית שאיתה הוא מסתגר בחדרי חדרים ואיתה הוא מנהל חיים מקבילים לשלנו. כשאחד מאיתנו מנסה בארוחת שבת להתייחס לטור שלו, רענן מתחיל לנוע בחוסר נוחות וניכר עליו שהיה מעדיף לעשות כל דבר אחר, כולל לשטוף כלים ולרוקן את הפח, מאשר לדבר על זה. ולכן, אחרי למעלה מעשור שאני מפנטזת על זה, אני מצליחה סוף כל סוף, לשבת איתו לשיחה מלב אל לב על כתיבה, מוזה, כישרון וסדנת הכתיבה אונליין שלו ושל העתונאי והתסריטאי עומר ברק אשר פונה גם לאנשים מעבר לים.
אני ממש שמחה שסוף סוף יוצא לי לדבר איתך על דברים רציניים. אז תגיד, איך היית אתה פותח ראיון עם רענן שקד? איזו שאלה תמיד רצית שישאלו אותך ואף פעם לא נשאלת?
רענן מחייך את החיוך הזה שלו, שמרמז שאת מה שהוא הולך לומר עכשיו צריך לקחת בעירבון מוגבל. החיוך הזה הוא בעיני סימן ההיכר הבולט של רענן. את האמירות הכנות והנוקבות שלו, הוא עוטף תמיד בנייר אריזה מרשרש של ציניות משעשעת שיכולה להתפרש לעתים כרשעות או כחוסר רגישות. אך מי שמכיר אותו היטב, יודע היכן למצוא את האמת, וכמובן שאינו יכול שלא להנות מההומור והשנינות. זה מה שגורם להמוני קוראים לקרוא ולהנות מהכתיבה המבריקה שלו, החדה כתער. כאמור, רענן חושב שנייה ואז אומר: "הכי הייתי רוצה שישאלו אותי אם בא לי להצטרף לאיזה אקזיט ממש ממש רווחי, כזה שנמצא בשלבים האחרונים שלו, וכל מה שצריך זה שאני אצטרף אליו כדי שזה יקרה. אני מקווה שהשאלה הזאת תגיע מתישהו, כי בביזנס שאני נמצא בו זה פחות נהוג".
אתה יודע, לקראת הראיון צפיתי שוב בשיחה שלך עם פרופסור יורם יובל בתוכנית ״שיחת נפש״ וכך הוא בחר לפתוח את הראיון איתך: ״העיתונאי רענן שקד עשה קריירה מכתיבה ביקורתית וצינית. זאת לא פוזה, כזה הוא. מאז שנפטר אביו בגיל חמש הוא הפך לילד עצוב ומסוגר שגדל למתבגר חרד ומבוגר עצוב. עם המטען הזה הוא מנהל את העבודה והמשפחה ולמרות ההצלחה המקצועית הגדולה, הוא תמיד מרגיש שהוא מחמיץ משהו״. כך היית רוצה שיציגו אותך?
"את יודעת, זה לא שהוא הציג אותי ככה. אני הצגתי את עצמי ככה, כי לפני הראיון איתו גם אני עשיתי שיעורי בית וראיתי תוכניות רבות שלו באינטרנט, והבנתי שאתה חייב לתת את הסחורה. אתה חייב לבוא עם משהו. אתה צריך להיות Case. העובדה שבכלל נבחרת להתראיין אצל יורם יובל זה אומר שאתה קייס. כמובן שסיפרתי על דברים אמיתיים, אבל גם הגזמתי אותם בעשרים וחמישה אחוז. אני רגיל, כי אני עושה את זה גם בטורים שלי, את יודעת".
אז איך באמת אתה מגדיר את עצמך? עיתונאי? עורך? תסריטאי? מבקר עיתונות? סופר?
"אני בעיקר מרגיש אדיוט שימושי… חבל שלא כותבים את זה. אני חושב שאני פשוט כותב. הטייטל כותב הוא הכי טוב, ואין את זה כל כך בעברית, אבל באנגלית זה מאוד ברור – writer – וזה יכול להיות מסוֹפר ועד עוזרת תסריט. אני חושב שאני כותב, ואני גם כל יתר הדברים, אבל אני בעיקר עיתונאי. אני סוג מאוד מסוים של עיתונאי. זאת נישה מאוד מאוד צרה שבעיקר אני נמצא בה, כי אני לא מופקד על תחום ספציפי, ואני גם לא מתיימר או אמור להביא כותרות. אני גם לא בדיוק עיתונאי Leisure ולייף סטייל. אני נמצא בנישה משונה של כותב מגזין וכותב טורים. באנגלית יש Feature Writer ו- Magazine Writer אבל בישראל שוב, זה לא ממש קיים".
ומה מכל הדברים האלו אתה הכי נהנה?
"מלשתות יין. לשתות יין, הילדים ולישון. בערך מכל הדברים שאני עושה אחרי השעה תשע בערב… אני חושב שמה שמסב לי הכי הרבה הנאה זאת הכתיבה. למרות שלהגיד מסב לי הנאה זה קשה, כי זה לא מהנה כשלעצמו. יש ימים שזה מהנה כשזה עובד ממש טוב והכול זורם ויוצא מה שרצית וזה סבבה. ברוב הימים זה קצת לדפוק את הראש במקלדת, וזה בסדר, זה אמור להיות ככה. תמיד אוהבים לצטט את צ׳אק קלוז שהוא אמן פלסטי מפורסם, שאמר שהשראה זה לחובבנים. אנחנו המקצוענים פשוט קמים בבוקר והולכים לעבודה. אז זאת העבודה. אני צריך לכתוב כל יום משהו, ורוב הימים זה לא כזה כיף. אבל כשזה כיף, זה מאוד מאוד כיף. וגם בימים שזה לא כיף אז לפעמים זה כן יוצא טוב, כי זה כיף לקרוא את זה ולראות שיצא לך משהו טוב. בכלל, זה כיף לדעת שאתה טוב במשהו, כי באופן כללי, אני טוב במעט מאוד דברים".
לפני כחמש שנים חבר רענן לעומר ברק ויחד יצרו את סדנת הכתיבה "לכתוב את עצמי". בסדנה הם מלמדים כיצד להפוך את הסיפור האישי שלך לכזה שכולם ירצו לקרוא, כיצד לפתח את הפרסונה הכותבת שלך וכיצד לבדל את הקול האישי והייחודי שלה. עם הזמן הייתה לסדנה דרישה גם מעבר לים, וכך הגיעו לסינגפור, ניו יורק, אמסטרדם, לונדון, ברלין וגם אלינו. עם השנים הם למדו שלישראלים הגרים בחו״ל יש צרכים מקומיים יחודיים, ויצרו סדנה המתאימה במיוחד בשבילם.
אז איך התחיל הרעיון של סדנאות הכתיבה?
"זה התחיל מיוזמה שלי ושל עומר ברק לעשות סדנה לכתיבה אישית בגוף ראשון, קצת דומה למה שאני עושה בטור. גם עומר כתב הרבה מאוד כתבות כאלה במגזין בלייזר ובידיעות אחרונות ואמרנו שכל סדנאות הכתיבה שקיימות כיום מוקדשות לכתיבת הרומן הישראלי הגדול הבא, שזה משהו מאוד מאיים. אז אמרנו שננסה לעשות את הדבר הזה. עומר כתב בינתיים רב מכר מאוד מצליח שנקרא ״לחוץ חתונה״, אבל אין יומרה להוציא מאנשים במלקחיים את הרומן שלהם. בשנים שחלפו, ספרים בגוף ראשון נהיו נורא ביג דיל בכל העולם. ״הראיון האחרון״ של אשכול זאת אולי הסנונית הראשונה בישראל, אבל רוב השוק של רבי המכר בארצות הברית מובל כיום על ידי אוטופיקשן וממוארים. אנשים כותבים את עצמם החל מ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ דרך ״שנה בפרובנס״ וכו׳. אלה אנשים שקרו להם דברים שהם לפעמים כמעט טריוויאליים והם פשוט כותבים עליהם, והדברים האלה הרבה יותר נגישים להרבה מאוד קוראים מאשר איזה רומן שמתרחש לאורך חצי מאה ושתי מלחמות עולם. התחלנו את זה בלי להבין הרבה מה אנחנו עושים, והתברר שזה משהו שלא היה קיים, וגם זה משהו שאנשים מאוד מתחברים אליו ומחלצים מעצמם לפעמים כתיבה מאוד טובה. יש בזה גם משהו מאוד תרפויטי, ואנשים עוברים גם תהליך רגשי לאורך הסדנה, שאנחנו חלקית תומכים בו. וכך נהיה הדבר שאנחנו עושים במשך ארבעה מחזורים בשנה של פגישות, ואז החלטנו לעשות את זה גם אונליין לאנשים שלא מסוגלים להגיע לפגישות. יש אנשים שנמצאים בחלקים היותר מרוחקים של ישראל וגם בחלקים היותר מרוחקים של העולם".
אז איך זה עובד?
"מה שעשינו, זה שפירקנו את הסדנה לערימה של עשרים וארבעה שיעורים קצרים יחסית, של עשר-שתיים עשרה דקות בוידאו. אלה בדיוק אותם השיעורים ואותם החומרים שיש בסדנה הפיזית, אך הם מפורמטים לסרטוני וידאו שכיף לצפות בהם. בחלקם, אנחנו מבקשים מאנשים שיכתבו לנו תרגילים שאותם הם מתבקשים להעלות לקבוצת פייסבוק סגורה שבה אנחנו וגם המתרגלת שלנו, רותם, יכולים לקרוא את הדברים האלה ולהגיב עליהם. בנוסף, יש גם וובינארים, שבהם אנחנו עולים live ואנשים יכולים לדבר איתנו. יש גם סשנים של צ׳אטים בקבוצה, בקיצור, זה הכי קרוב שאפשר להגיע להתנסות בעולם האמיתי, אבל אונליין. אנשים נורא נהנים מזה, ואנשים כותבים ממש טוב. וזה ממש הפתיע אותנו לגלות שישראלים בחו״ל הם אנשים ממש מוצלחים. כאילו, זה נכון מה שאומרים על בריחת המוחות. הטובים ביותר עוזבים… רובם גם לא באים מכתיבה אז גם אין להם כוונה להפוך לסופרים, אבל על הדרך הם עושים גם את זה כל כך טוב. זה קצת מתסכל אותנו, כי אנחנו כנראה באמת לא נזכה להתכנס איתם אף פעם, אבל זה טוב בשבילם, וזה טוב גם לנו".
האם אתה מאמין שאפשר ללמד כתיבה או שזה רק עניין של כישרון?
"כן, זאת השאלה הנצחית. התשובה המפתיעה היא שאפשר ללמד. אפשר ללמד אנשים שיש להם משהו בסיסי. כל בן אדם שמסוגל לחבר טקסט סביר ויש לו איזושהי תחילתה של פרסונה כותבת, אז אנחנו יכולים באופן מפתיע לשפר אותו. זה קורה תוך זמן יחסית מוגבל של שמונה עד עשרה שבועות, בהנחה שהוא כותב כל שבוע באופן קבוע ומקבל מאיתנו משוב. זה נשמע לא סביר, ולא חשבתי שזה יהיה המצב כשהתחלנו, אבל ראינו את זה קורה המון פעמים. יש אנשים שבסוף הסדנה פשוט כתבו טקסטים מצוינים. אני יודע שזה נשמע שיווקי משהו, אבל זאת האמת. אפשר להביא אנשים לכתיבה הרבה יותר טובה, בהנחה שוב שיש להם משהו מלכתחילה. יש כל כך הרבה דברים שפוקחים לאנשים את העיניים, ונופל להם אסימון מאוד גדול לגבי מה הם עושים לא נכון או מה עוצר אותם מלכתוב טקסט ממש טוב. ברגע הזה, מוסר איזה מחסום, והכתיבה שלהם קופצת מדרגה. אנחנו רואים את זה משיעור לשיעור, וזה אחד הדברים שמחזיקים אותי בסדנאות כבר הרבה זמן, כי אנחנו עושים את זה כבר יותר מחמש שנים".
אילו עצות אתה יכול לתת לכותב המתחיל?
"וואו, יש לנו ערימה של עצות. בגדול, זה לא לחכות להשראה, כי היא לא תבוא. היא תבוא אבל לא מתי שאתה רוצה. שנית, חשוב לכתוב בצורה קבועה, כי הכתיבה היא באמת שריר, וזה בדיוק כמו חדר כושר. אם את הולכת פעם ראשונה אחרי שלא הלכת המון זמן, זה יכאב לך וזה יעצבן אותך, וישעמם אותך ולא תרצי לחזור. אם תלכי פעמיים בשבוע או יותר, אז אחרי איזה זמן זה יהיה יותר קל ויותר כיף, ובאיזשהו שלב תתחילי לאהוב את זה, וכמובן שגם תשתפרי מאוד. אז כתיבה זה לגמרי שריר וככל שתכתוב יותר ותתרגל יותר, זה יהפוך ליותר טוב. לכן, סדנת כתיבה מאוד חשובה בעניין הזה, מפני שהיא מכריחה אותך במשך שמונה עד עשרה שבועות לכתוב לפחות פעם בשבוע טקסט שמישהו מחכה לו ויראה אותו. אני חושב ששני הדברים החשובים הם: אלף, לכתוב בצורה סדירה, ובית, שמישהו יקרא את הטקסט הזה. אני לא מאמין בכתיבה למגירה. אתה צריך לדעת שמישהו מחכה לטקסט שלך ושהוא גם יגיב על הטקסט שלך, לטוב או לרע. חשוב שתהיה לך מסגרת לכתיבה קבועה וחשוב לכתוב עם קהל בראש ולא סתם, ככל העולה על רוחך. אלו עצות התחלתיות. מעבר לזה, אלה דברים שאנחנו מתעסקים איתם בסדנה, כמו להבין מי הפרסונה הכותבת שלך. לכל אחד יש פרסונה כותבת. ברגע שאת מתיישבת מול מקלדת, יוצאת ממך הפרסונה הכותבת שלך, אבל עכשיו תנסי לזהות אותה, כי זה לא אחד לאחד – את. זאת מישהי שמאוד דומה לך אבל זאת לא את. הפרסונה הכותבת שלי היא בחור טיפה יותר איזי גואינג ממה שאני בחיים, אבא טיפה יותר טוב ממה שאני בחיים, יותר מצחיק ממה שאני בחיים ויותר נרגן ממה שאני בחיים. זה בן אדם שהוא אני, אבל הוא נבדל ממני. אם הייתי יכול להיות בחיים הפרסונה הכותבת שלי, כנראה שהייתי בן אדם יותר כיפי. אז כל אחד צריך לאתר את הפרסונה הכותבת שלו ולעבוד איתה ולשכלל אותה. ככל שאתה כותב יותר כאותה פרסונה, הטקסטים שלך הופכים ליותר מזוהים ואנשים ירצו לקרוא עוד ועוד ממך".
אז מי קהל היעד שלכם?
"קהל היעד הוא אנשים שרוצים לכתוב בגוף ראשון על החיים שלהם, וזה לא חייב להיות החיים שלהם אחד לאחד. אנחנו תמיד אומרים שזה לא סרט תיעודי פה, ואנחנו גם לא הסדנה שאומרת לאנשים בערוב ימיהם בואו וכיתבו את סיפור חייכם. זה לנסות להיות הכותב הכי טוב שאתה יכול. להיות הבן אדם הזה, שכשאני רואה ממנו מייל או שאראה ממנו פוסט בפייסבוק, אני אגיד וואי, את זה אני רוצה לקרוא, אותו אני אוהב לקרוא. הוא יצחיק אותי, הוא ירגש אותי, כי יש באמת כזה שטף של טקסטים בגוף ראשון בכל הרשתות החברתיות, אנחנו מוצפים בזה יותר מאי פעם. להתבלט בתוך הדבר הזה, צריך לדעת מה אתה עושה. אז אנחנו בעצם מייעדים את הסדנה למי שרוצה שאנשים יקראו אותו".
אתה מאמין בהשראה?
"כן, אני מאמין בהשראה. אני יודע שהיא קיימת. אני חושב שכל בן אדם שיוצר משהו או כותב משהו אפילו ברמות הנמוכות, ואפילו בכתיבה עיתונאית (הוא מוסיף בחיוך) יש ימים ורגעים של השראה. יש ימים שפתאום משהו נח עליך ואתה מתיישב וזה יוצא ממך. אי אפשר להתכחש לזה, אבל אי אפשר לבנות על זה, ואי אפשר לחכות לזה. גם מי שעובד בזה עבודה חלקית, לא יכול לבנות על השראה. יכול להיות שהיא תבוא פעם בחודש או בחצי שנה, אבל אולי זה לא יקרה בזמן נוח בחודש. אולי היא תבוא חצי שעה אחרי הדדליין. אז השראה זה משהו שאם היא מגיעה אז סבבה, שתבוא, שתשתה משהו, אבל רוב הזמן זה חתיכת בּיץ׳ שעושה לך טיזינג ולא באה".
ישנם דברים מסוימים שנותנים לך השראה?
"אה… לא במיוחד. (ושוב, אותו החיוך) בעיקר יאוש גדול ורגעים של שפל ומורת רוח. דברים שמכעיסים אותי, כמובן. דברים שגורמים לי להיות נרגן. בקרים, באופן כללי. אני הכי טוב בלכתוב בבוקר, כי בבוקר אני הכי נרגן. אני חושב שכל דבר שגורם לך להרגיש רע עם עצמך מהווה באיזשהו מקום פתח להשראה. בעיקר אם את בביזנס שלי, שזה ביזנס של לקטר בכתב. אנשים שכותבים דברים שהם יותר מרוממים או מעוררי השראה, כנראה שזה פחות עובד בשבילם. בשבילי, בתור קוּטר מקצועי ,שמתפרנס מאיזו קוטריוּת, אז הכי טוב לסבול באיזושהי רמה סבירה. כמובן, שאף אחד לא רוצה לסבול יותר מדי".
אתה יודע, ראיינתי כבר לא מעט סופרים וסופרות, ויש להם כל מיני ריטואלים והרגלים קבועים בזמן הכתיבה. חלקם יושבים בבתי קפה ואחרים כותבים במקום מסוים בבית. האם יש לך טקסים או ריטואלים קבועים?
"אני מכיר את הריטואלים. אני מסרב לכתוב בבתי קפה ואני צריך שקט גמור וריכוז. חשוב לי לכתוב באחד מהמחשבים שלי, כמו הפסנתרנים האלה שצריכים את הפסנתר שלהם. אני כותב בפונט ובגודל שמועדף עלי, ואני לא יכול לכתוב בפונט אחר, כי זה לגמרי הורס לי את הריכוז. אני לא מסוגל לקרוא את זה ולדעת אם זה טוב או רע. באמת, אני חייב את הפונט שלי, ואני חושב שאני לא ייחודי בזה. יש עוד אנשים שסובלים מזה. אבל בגדול, אני חייב שקט".
יש לך יש מנטורים לכתיבה או סופרים נערצים?
"לא ממש. יש אנשים שהייתי שמח להיות כמותם, אבל אני לא נתלה באילנות גבוהים. הייתי שמח להיות אשכול נבו, שאיתו התחלנו לעבוד על הסדנאות במקור. אני חושב שהוא פנטסטי. הוא איש מרשים גם ברמת משמעת העבודה שלו וגם ביכולת שלו לייצר אינספור נרטיבים. הוא באמת בדאי מופלא, והוא גם נראה די טוב לגילו. הוא, אגב, כן כותב בבתי קפה תוך שהוא אוכל זיתים מפחית. ברור שאני מקנא בכל הגרוסמנים והא. ב. יהושועאים שבעולם, אבל בואי נקנא במישהו ריאלי".
יש איזה ספר שכבר נכתב שהיית רוצה לכתוב בעצמך?
"כמעט כל ספר טוב שאני קורא. החוכמה היא למצוא ספר שתגידי לעצמך ״כזה, גם אני יכולה לכתוב״. זה כל כך גרוע, שגם אני… לא, סתם. זה משהו שאני מזהה שגם עם היכולות שלי הייתי יכול לייצר משהו כזה. כשאשכול כתב את הספר ״הראיון האחרון״ הוא התייעץ איתי לא מעט, כי זה היה סוג של טור אישי בפורמט של ספר שלם. אבל אני לא חושב שהייתי יכול לכתוב את זה, כי אני לא בדאי טוב כמותו. אשכול הוא באמת מספר מצוין ברמה הזאת, שהוא לא מספר סיפורים גדולים. הוא לא גבריאל גרסיה מרקס, אבל הוא יכול לקחת כמעט כל סיטואציה ישראלית יומיומית ומוכרת ולטוות לתוכה איזה נרטיב שתרצי לעקוב אחריו, וזה לא טריוויאלי. אני לא יודע אם אני הייתי יכול לעשות את זה".
באיזה גיל התחלת לכתוב?
"בגיל שש, מיד כשלמדתי לכתוב, וברגע שהשתלטתי על הכתיבה, כתבתי דברים למשפחה שלי. כתבתי ספרים, סיפורים שהייתי מאייר וכורך אותם עם חוט וקרטון, ואחר כך הוצאתי עיתון למשפחה שלי. בגיל ההתבגרות הפסקתי לכתוב וחשבתי שאני אהיה מוזיקאי, אבל כשהבנתי שאני צריך ללכת לצבא, זה מאוד החריד אותי, ונזכרתי שאני יכול לכתוב. עשיתי מבדקים לעיתון ״במחנה״, אבל באותו זמן הם לא היו צריכים אנשים, וכשראו שאני יודע לכתוב בצורה הגיונית, קיבלו אותי לביטאון של חיל הים. שם התחלתי לכתוב כתיבה עיתונאית, ומשם המשכתי הלאה. אפשר להגיד שלא ממש המצאתי את עצמי מחדש במהלך השנים שחלפו מאז, אבל היי, גם להמציא פעם אחת זה לא קל".
האם אתה מאמין ביכולת של כתיבה להשפיע על המציאות?
"מה, כתיבה עיתונאית? אני חושב שלאורך זמן – בטח. טקסט אחד לא יכול להשפיע כמו שספר אחד יכול לצאת ולהשפיע נורא. למשל, כשיצא הספר ״הזמן הצהוב״ של גרוסמן, זה היכה הדים וגרם לאנשים לחשוב פעם נוספת על החיים כאן, על המצב ועל הכיבוש. להבדיל, כשיצא ״חמישים גוונים של אפור״, זה השפיע על מי יודע כמה מליוני נשים אמריקאיות, שהבינו שהן חולמות להיות קשורות באיזה מרתף. אז טקסט בודד של כתיבה עיתונאית לא יכול להשפיע ברמה הזאת, אבל לאורך זמן, היכולת של עיתונות להשפיע היא הרבה יותר גדולה. אם מספיק עיתונאים וגורמים תקשורתיים כותבים על משהו, המשהו הזה יכול לצבור תאוצה משמעותית, אפילו ברמה הפוליטית. לדוגמה, המאבק העיתונאי על זה שצריך למצות את הדין עם נתניהו ושהוא לא מעל לחוק. וזה לא בגלל עמדות שמאלניות, אלא משום שצריך לכתוב את האמת ולשמש בתפקידנו כאחד ממערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה. ברגע שאתה עושה את זה בעקביות, בנאמנות ולאורך זמן, אז יכולים להתחולל שינויים בדעת הקהל וגם במציאות עצמה. אני, הכי בקטנה, כתבתי במשך עשר שנים על האיוולת של שעון הקיץ בישראל שנמשך כל כך מעט חודשים. בישראל, עד לפני ארבע או חמש שנים, היו עוברים בערב יום כיפור לשעון חורף בגלל הדתיים. זה היה מטופש כי ביום כיפור בישראל אנחנו עדיין באמצע הקיץ. גם בינואר אנחנו באמצע הקיץ. אנחנו תמיד באמצע הקיץ. עכשיו, המשמעויות הכלכליות של המהלך הזה מטורפות. בישראל היה את אחד משעוני הקיץ הקצרים בעולם ואפילו ברוסיה היה שעון קיץ יותר ארוך משלנו, בזמן שישראל היא אחת מהמדינות הקיציות ביקום אם לא הקיצית שבהן. אז כתבתי על זה המון. ממש נהייתי כתבנו לענייני שעון קיץ, ובכל פעם שהיה צריך לכתוב משהו על שעון קיץ, מיד היו מעלים אותי לשידור או מבקשים שאכתוב את הקטע הרגיל שלי. ובסוף, שינו את זה. עכשיו, אני לא אומר שזה בזכותי, אבל כשאתה לאורך זמן מטרטר עם משהו ויותר ויותר אנשים נחשפים לזה ואומרים 'וואלה, זה נכון', אז שינויים עשויים להתחולל".
הכתיבה שלך ידועה בשנינות שלה אך גם בביקורתיות חריפה, מעין ״כתיבה מיזנטרופית״. בשעתו הפגנת אותה כלפי דודו טופז ואחרים בביקורת הטלוויזיה שלך, ואחר כך כלפי חולדאי וביבי נתניהו. אתה לא חושש להביע את דעותיך באופן הזה, ובכלל, באווירה שקיימת כיום במדינה של השתלחות טוטלית על גבי המקלדת?
"פעם לא הייתי מהסס בכלל. גם היום אני לא מהסס, אבל אני חייב להגיד שחל שינוי בשנים האחרונות, גם בגלל הרשתות החברתיות. זה שינוי שבו אתה חייב לחשוב פעמיים לפני שאתה מפרסם, בעיקר כשזה נוגע לנושאים פוליטיים. אלף, כמות הרפש שיטיחו בך היא כל כך עצומה, שאתה צריך להבין אם אתה יכול לעמוד בזה. ובית, יש איזה סוג של דואליות אצל אנשים שכותבים בערוצי התקשורת הממוסדים וגם נמצאים ברשתות החברתיות, כמו כולנו. אם יש לך איזושהי פרסונה שבנית בכלי התקשורת הממוסד והמעסיקים שלך משלמים לך בשל כך, אתה לא יכול לשבור אותה לחלוטין ברשת החברתית. אתה יכול, אבל יהיה לזה מחיר. אז אני מודה שבשנים האחרונות אני נזהר יוותר. אני לא מסתיר את עמדותי, אני אף פעם לא מסתיר את עמדותי, אבל לפעמים אני פשוט נמנע מלכתחילה מלכתוב משהו, בעיקר לא ברשתות החברתיות. אף רשת חברתית לא משלמת לי בשביל לכתוב, אז למה אני צריך את זה?".
האם יש לך חרטות על דברים מסוימים שכתבת או על האופן בו התנסחת?
"האמת שלא, ותמיד שואלים אותי על זה. כשהייתי מבקר טלוויזיה, כתבתי כל ערב על המון אנשים, והייתי מאוד נמרץ בעניין הזה. אז לפעמים אנשים נתקלים בי ומזכירים לי דברים שכתבתי עליהם והם לא שכחו את זה אף פעם. אני שכחתי את זה מזמן, אבל הם לא שכחו. זה קורה לעיתים נדירות, אבל לפעמים יש אנשים שפשוט לא מוכנים להגיד לי שלום או בכלל להכיר בקיומי. אם מישהו מדבר איתי, אז אני בדרך כלל מנסה להוכיח לו שהייתי צעיר והייתי צריך את הכסף או שאני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי, אבל אני בן אדם נחמד. באופן כללי, אני לא מצטדק אבל אני מבין את הכאב שנגרם ואני מוכן להודות בזה שאני גרמתי אותו. בדרך כלל, אין בזה הרבה נחמה".
אנחנו חיים היום בעידן של שפך וסחף מילולי. איך הגענו לזה ואיך בוררים את הדברים ששווים את הזמן שלנו?
"באופן אישי, אני נורא שמרן ודינוזאורי בקטע הזה. מצידי, אפשר לסגור את האינטרנט מחר ולזרוק את המפתחות לים. שישאירו את המייל, כי זה יותר טוב מהדואר, אבל את השאר מצידי אפשר לזרוק. אני חושב שזה הביא לתופעות מאוד קשות בתחום יכולת הקשב והקשר שלנו, והיכולת שלנו להתרכז. אני גם נפגע ישיר מהדבר הזה, כי פעם כתבות בעתונות הכתובה היו של שלושת אלפים-שלושת אלפים וחמש מאות מילה. היום, מי יקבל ממך שלושת אלפים מילה? יחזירו לך ויגידו לך לקצר בחצי. אבל אין לנו מה להתיפיף, גם אני לא אוהב שזה ארוך מידי. אני אוהב שיש אמל״קים (ארוך מידי. לא קראתי) ושמישהו מסכם לי את זה כדי שלא אצטרך לקרוא את הכול. אם מישהו היה מוכן לסכם לי את מלחמה ושלום בשתי פסקאות, אני אשמח. במידה רבה, אנחנו קוראים רשתות חברתיות יותר מכל דבר אחר. אני קורא הרבה פחות ספרים ממה שקראתי פעם. אני קורא אפילו פחות עיתונים, ואני פריק מאוד גדול של עיתונים, תמיד הייתי. לדעתי, זה נורא חשוב שמערכת החינוך תכריח ילדים לקרוא ולכתוב. זה גורם לי לחשוב שאני בעצמי צריך לעשות עם זה משהו ולהכניס את סדנת הכתיבה לבתי ספר ולגרום לילדים לכתוב. אפילו ניסינו לעשות את זה מול עירית תל אביב, וכמובן שזה נפל בשלב הכסף".
אז רענן שקד, מהו החלום הספרותי הרטוב שלך?
"וואו, זאת שאלה מצוינת. בגדול, התשובה היא לכתוב רב מכר, אבל אני כבר לא בטוח שזה המקרה. איכשהו אני מרגיש שספרים זה כבר לא הגביע הקדוש. אפילו אנשים שכתבו ספר מצליח, בסוף זה פשוט עובר. אלא אם כן כתבת קלסיקה על זמנית, אז זה מן משהו שלא משאיר חותם בשום צורה. אז בטח תגידי, נו טוב, והטורים שלך כן משאירים חותם? לא, וודאי שלא. הם לא משאירים חותם גדול יותר מספר, אבל הם לפחות נוגעים לכמות גדולה יחסית של אנשים על בסיס שבועי. אני חושב שהרבה מאוד מהקוראים שלי, אז פעם בחודש יש איזה טור שנוגע בהם במיוחד, שגורם להם לחשוב או שהצלחתי לנסח משהו שהם התקשו לנסח אותו בעצמם. אז אני חושב שזה לא פחות אפקטיבי וחשוב מלכתוב ספר. אבל אם את שואלת מה החלום הרטוב שלי זה יהיה אולי לכתוב סדרת טלוויזיה נוספת או לכתוב מחזה. פשוט לכתוב כמה שיותר בכמה שיותר פורמטים. וכאמור, לעשות טונות של כסף מהאקזיט של הסטרטאפ שיציעו לי…"
אז אם אתם רוצים לכתוב את הסיפור שלכם בגוף ראשון ולא יודעים מאיפה להתחיל, אם אתם מנסים להגיע לקהל גדול ולא מצליחים, אם אתם חולמים לראות את השם שלכם בעיתון או רוצים ליצור קהילה שתתעניין בכם, בידע שלכם ובתובנות שיש לכם להציע, זה אולי הזמן להירשם לסדנת הכתיבה של רענן שקד ועומר ברק. פרטים כאן.
ואם הגעתם עד לכאן ומעניין אתכם לדעת, אז אלו הספרים המשפיעים והאהובים כרגע על רענן שקד:
"עושים היסטוריה" – סטפן פריי
"ספר האי נחת" – פרננדו פסואה
"האופרה הצפה/ סוף הדרך" – ג'ון בארת'
"אורות בוהקים, עיר גדולה" – ג'יי מקינרני
"קורות הציפור המכאנית" – הרוקי מורקאמי
"גבר במלואו" – טום וולף
"בורחסטיין" – סרחיו ביסיו
"על הילד" – ניק הורנבי
"היכן אני נמצאת" – אורלי קסטל-בלום
"החלקיקים האלמנטריים" – מישל וולבק
וזה הסיפור שלי, להפעם. שיהיה לכם סוף שבוע חורפי נהדר.
שלכם,
דלית גבירצמן
