פרשת ויחי: מה יהיה אחרי מותנו?

מאת: יעל יחיאלי

מה יהיה אחרי מותנו? זו שאלה שהאנושות מאז ומתמיד מתמודדת איתה. אני בטוחה שהמחשבות על המוות עוברות בראש לכל אחד ואחת מאיתנו מידי פעם. זה חלק מהחיים. במצב של הגירה מתעוררות עוד שאלות, איך נתמודד עם מוות של אדם קרוב בישראל, באלו מקרים ניסע חזרה, באיזו דרך ניתן להתאבל מכאן, האם יש לנו מחשבות איפה אנחנו נרצה להיקבר בבוא היום, מה המקום של הקהילה סביבנו במצב של אבל.

פרשת ויחי, מספרת את סיפור פרידתו של יעקב ממשפחתו. יעקב נמצא על ערש דווי במצרים, אליה היגרו בגלל הרעב שהיה בארץ כנען. בזכות יוסף, הבן האבוד, שביסס את חייו שם, הם היגרו למקום שבו יש אוכל והקימו שם חיים, קהילה. רגע לפני שהמשפחה הזו הופכת לעם, ולמסע הארוך ממצרים לישראל אנחנו נפרדים מיעקב ובסוף הפרשה גם מיוסף. אמנם קוראים לה פרשת ויחי אבל יש בה לא מעט עיסוק במוות.

הפרשה מתחילה עם בקשתו של יעקב מבניו –  אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם

בקשתו האחרונה של יעקב – אני רוצה להיקבר יחד עם אבותי, ובהמשך הפרשה הוא חוזר על הבקשה – אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

אפשר ממש לשמוע את התחינה שלו. הוא מבהיר שוב ושוב שזה חשוב לו, הוא יודע איפה הוא רוצה להיקבר. בספר בראשית יש לא מעט עיסוק במוות כי זה סיפור של דמויות – לידתם ומותם. מספר בראשית עד היום המסורת היהודית לוקחת חלק ממנהגי האבלות, מערת המכפלה היא המקום שאברהם קנה בשביל לקבור את שרה אשתו. והדורות הבאים בספר גם נקברו שם. יעקב מסמן לבניו, אני רוצה לחזור, להיקבר שם.

הקריאה של הסצינה הזו מכאן, מעלה שאלות שאולי ביום יום אפשר להימנע מהן, על אף שהן חלק מהחיים. מוות הוא חלק מהחיים. בקריאת הפסוקים האלו אפשר לנסות להיכנס לראש של יעקב למה זה היה חשוב לו, האם זה בגלל החיבור לעבר, למקום שבו נמצאים אבותיו ואמותיו, או לעתיד, במחשבה או ידיעה שילדיו יחזרו לשם. אולי זו עבודה של העורך המקראי שכבר מסמן את המעבר לספר שמות, שבו מתחיל סיפור של הדרך ממצרים חזרה לארץ כנען. אני חושבת על דורות של יהודים/ות שקראו את הפרשה הזו שנה אחרי שנה ברחבי הגלובוס ואצל חלק מהא/נשים אני בטוחה שזה נטע את הכמיהה הזו להיקבר בארץ ישראל.

ומה איתנו? האם אלו מחשבות שעוברות עלינו מידי פעם? אני בטוחה שכן. האם יש לנו תשובות חד משמעיות כמו של יעקב? לא בטוח ואולי טוב שכך. לפנחס שדה יש מחשבות אחרות על אחרי מותו, הוא גם יודע איפה הוא רוצה להיקבר אבל ממניעים אחרים:

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון

נשב את ואני אל החלון

איזה אושר יהיה זה נשב דומם כך

את תהיי שלי אני שלך

נזכור אך לא נאמר דבר

כל שסבלנו כל שעבר

שנות אור של אחר צהריים אינסופי

נצחים באים נצחים חולפים

נחל השאול שחור ירקרק לאט

בכל מלוא היקום אני ואת.

בסוף הפרשה מגיע מותו של יוסף, בפסוקים האחרונים יוסף מודיע לאחיו שעוד מעט הוא ימות ואלוהים יעלה אותם אל הארץ שנשבע לאברהם יצחק ויעקב. בניגוד ליעקב, יוסף לא מבקש שיקברו אותו במערת המכפלה, אבל הוא אומר להם, כשאתם מתחילים את המסע שלכם לארץ – תקחו אתכם את עצמותי. ועד שזה יקרה הוא ינוח בארון במצרים.

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

בפרשה אחת יש שתי אפשרויות של מה לעשות במצב של מוות בתקופה של הגירה. וכמובן שיש עוד אפשרויות. פרשת השבוע נותנת לנו הזדמנות לחשוב על הסוגיה של מוות, לשאול את השאלות ואולי למצוא כיוונים למה אנחנו רוצים שיקרה אחרי מותנו.

בתקופה האחרונה התחלנו בתוך הצוות של ה-ICC  לעסוק בנושא של מוות ואבלות מתוך מחשבה על המענה הקהילתי שלנו למצבים של מוות ואבלות.

ביום שלישי הקרוב מתחילה להתגבש וועדה שתעסוק בנושא, אם מעניין אתכם להצטרף, צרו קשר- rantebi@paloaltojcc.org.

שבת שלום