פרשת בשלח: על מה באמת שרה מרים כשחצינו את הים?

מאת: נרי לייף-חומה

כשאני מעלה בזכרוני  את שירת הים המופיעה בפרשת בשלח, זה זכרון עמום של המילים הפותחות את השירה –  "אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". המילים האלה מעלות את דמותה של מרים עטוייה בגלימת כותנה תכלכלה היורדת ומשתפכת כפלים כפלים מידיה המורמות אל-על ומכות בתוף מרים, וצונחת מטה על גופה בליפוף רך עד לעקביה. מרים היא שהובילה את הנשים בשירה, בתופים ובמחולות לאחר שבני ישראל סיימו את חציית ים סוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". בעיני רוחי השירה היתה מזוהה עם תמונה נשית מלאת הודיה, חדווה, זימרה ושחרור.

עם התמונה הזו של נשים רוקדות בטראנס של שמחה ניגשתי אל המקורות לקרוא את השירה, ואוי לזעזוע שאחז בי. י"ט פסוקים לשירה והם מלאים בהלל ושבח לאלוהים המתואר כ'איש מלחמה' שהיכה באלימות אכזרית את האויב: "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ. מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן. יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב. וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם. אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים." וזה רק ממשיך מפה בתיאורים מלאי חימה ובהלה: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה".

בואו חברים, תקשיבו לי, לדולה שמלווה לידות מזה עשרים שנה – את הטקסט הזה לא שרה ולא הובילה אישה שחוגגת את החיים החדשים ואת שיחרור הקהילה שלה משעבוד. חציית הים והמעבר בתוכו ליבשה היא מטאפורה נהדרת ללידת התינוק המגיח מסביבה מימית לחיים ביבשה. אין זאת אלא כי את הטקסט הזה, כמו את כל התנ"ך כולו, כתב גבר שלא הבין שאין סיכוי שאישה תנביע את השיר הזה מתוכה בכזו בשמחה.  ובטח לא מרים! מרים שעל פי חלק מהמפרשים הייתה פועה, אחת משתי המיילדות שהמרו את פי פרעה והגנו על היולדות העבריות ועל הבנים הישראלים היא שמרה בתבונה על אחיה משה ועשתה יד אחת עם בת פרעה שזו האחרונה תאסוף אותו ותגדלו. באר המים – מקור החיים, הנקרא גם "באר מרים", הלך עמה במדבר וליווה בדרך נס את עם ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר. אשה כמרים, שכולה מזוהה עם הבאת חיים (מי כמוני יודעת), לא ייתכן שתשיר בשמחה ותהלל את מעשי האלימות, ההרס, והמוות שבשירה.

נשים המביאות חיים לעולם יודעות שגם האוייב הכי אכזר הגיח לעולם מרחמה של אישה אוהבת שנזקקה לתעצומות גוף ונפש כדי להולידו. תנועות "נשים בשחור" ו-"נשים עושות שלום" קמו על בסיס ההבנה הזו. "נשים בשחור" החזירו את הילדים הביתה מלבנון. "נשים עושות שלום" הצליחה לחבר נשים ישראליות ופלשתינאיות הקוראות להידברות בין העמים, והיא עדיין פעילה. היתה לי זכות גדולה להיות ממובילות צעדת הנשים בסן-פרנסיסקו על גשר הזהב בתמיכה לפעילות התנועה בארץ. זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שנשים מבינות שכאימהות יש להן הכוח והחובה להביא לפתרון קונפליקטים כדי להגן על חיי ילדיהם. בליבריה המסוכסכת נשים התאחדו ומנעו מגברים סקס עד שאלו יניחו את הנשק ויסיימו את מלחמת השבטים. וידעתם שלאחר מלחמת העולם השניה קראו אקטיביסטיות להכניס את הגברים לחדרי לידה, כאקט ערכי של מניעת מלחמות? הן הניחו שאם גברים ינכחו בלידה ויראו את החיים באים לעולם הם לא ירצו להרוג ויהיו יותר מחוייבים למציאת פתרונות בדרכי שלום.

אז ישבתי וחשבתי על מרים, וכתבתי שירה אלטרנטיבית לחציית הים, או לרילוקיישן:

אשירה לקהילה שהתעלתה מעל הפחד שבחציית הים ובהליכה אל הלא נודע, והאמינה כי טוב!

אשירה לקהילה שבכאב ניפרדה והשאירה מאחור יקרים ואהובים, שלא יכלו למסע, למען עתיד טוב יותר לדור הבא, והיא ממשיכה לערוב ולדאוג ליושבי הארץ שהשאירה מאחור.

אשירה לקהילה שהתכוננה, ארזה, חצתה את הים, פרקה, למדה לנווט בדרכים חדשות, בתרבות שונה, בשפה זרה, והסכימה לחרוש מחדש שבילי חברות, הורות, וסיפוק מקצועי, במקום להיצמד למוכר ולבטוח.

אשירה לקהילה שמתאחדת במקום החדש ומקימה בו בית – משמרת את תרבותה, שפתה, וערכיה, ומושיטה יד ברוחב לב ובאחריות לחברים חדשים המצטרפים אליה.

אשירה לקהילה שצלחה את המעבר מעל הים.

זהו. כך נשמעת שירת חציית הים של נשים המוקירות ומקדשות את החיים.