פרשת יתרו: ממדבר סיני למדבר הבלאק רוק סיטי

מאת: דורון גלפז

מה יש בו במדבר, שמחזיר אותנו אליו כל פעם מחדש ?

האם אלו המרבדים הבלתי נגמרים ללא אופק או סוף? אולי אלו צורותיו הרבות? שטוח ולבן, חולי ורך, הררי וצהוב, או אולי אלו הזריחות והשקיעות שנראות כצוירו במכחול אלוהי? מה הוא עושה לנו המדבר הזה שדברים כל כך גדולים קורים בו?

הרי המדבר הינו שומם, יבש וצחיח, ללא חיים וקשה מנשוא, כמעט בלתי אפשרי להתיישבות אנושית, אבל יותר מהכל הוא מקום ללא גבולות וחוקים, ואולי בזכות זאת הוא מדגיש את קטנותינו והלבד שלנו בעולם. ואולי רק במדבר אנו יכולים להיות לרגע ללא הסחות דעת, להכנס ולהתכנס אל תוך תוכינו, לנקות רעשים, יש את אלו המתחברים עם אלוהיהם במדבר, ויש את אלו המתחברים אל עצמם, אל האמת שלהם. אני נמנית עם אלו השניים, שבוע אחד בשנה שמה את האגו שלי בצד, חולצת ופושטת את התחפושת ונוסעת למדבר הכי לבן שיש, לפגוש את אלו האמיצים שעשו כמוני.

בפרשת השבוע, פרשת ״יתרו״, משה יושב למרגלות הר סיני במדבר, במחנה, וכל כך הרבה יש על כתפיו.

כל עתידו של עם ישראל על כתפיו, תקופת העבדות הארוכה במצרים מאחוריהם, ממש רגע אחרי הנס של קריעת ים סוף ורגע לפני קבלת התורה, כניסה אל עולם חדש, לא מוכר. 

ואז מתוך המדבר הזה כשמשה יושב לבד, מגיע יתרו, החותן שלו, ומשה מספר לו "אודות ישראל, את התלאה אשר מצאתם בדרך, ויצילם יהוה״.

משה עובד קשה, ועכשיו הוא מחכה מתוח לרגע שיעלה על ההר ואלוהים יתגלה אליו באותות ומופתים וייתן לו את תורתו, את עשרת הדיברות, ״את התעשה״ ״ואל תעשה״.

וואו, כמה אחריות במדבר הגדול הזה, הצהוב, החום, היוקד ביום והקר כל כך בלילה, זריחות ושקיעות אין סופיות, והוא לבד, הוא וההר ובני ישראל שכל הזמן רוצים וצריכים אותו. 

״וישב משה לשפוט את העם, ויעמוד העם על משה מן בוקר עד ערב״.

יתרו מסתכל עליו ואומר לו  – משה, שים לרגע את האגו שלך בצד וקח לך עוזרים, תאציל סמכויות, שתף את העם, זה כבד עליך. 

רק מישהו מבחוץ יכול לשים לב לעומס הזה. שהוא לא יכול לעשות את הכל לבד. תשתמש בקהילה שלך, האנשים שלך, הם פה, ממש פה, תראה אותם! 

ומשה מבין, ומפנים, ואף עשה זאת, והנה הוא כבר לא לבד, וסביבו אנשים טובים, ואולי זה בכלל המדבר שחיבר אותם יחד. ״ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות״. 

משה כבר לא לגמרי לבד. הוא לא נושא את העול הזה לבד.  

והוא מתגלה אליו "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".

וכך גם אותי המדבר הזה תפס, בפתח אל חיים חדשים. 

באורות ומופתים, מדבר קצת אחר משל משה ויתרו, הנוף קצת שונה, לבן ושטוח ובלתי נגמר, הרבה פחות צהוב, צורב בעין, יוקד ביום וקר כל כך בלילה, הפכפך ובוגדני ועם זאת מופלא ונדיר, בלאק רוק סיטי, ברנינגמן, נאוודה. 

וגם אני, ממש כמו משה, ניצבתי שם אל מול המדבר הגדול הזה לגמרי לבדי, מדבר כל כך גדול, מפחיד ואימתני, לקח לי רגע, אולי אפילו שניים, אולי זו הייתה התגלות אלוהית, מיסטית מדברית, לא יודעת, להבין שבעצם, גם אני, במקום הזה, במדבר, הייתי מוקפת בים של אנשי חיל, אנשי אמת ושונאי בצע, במקום שבו לכסף אין יתרון, שכולם נושמים את אותו אבק, סוחבים את אותה השמש היוקדת על הכתפיים בשעות השיא, ומפנים את גבם יחד אל מול סופות חול בלתי נגמרות. 

ואחרי כמה ימים במדבר הזה פקחתי את עיניי, ופתחתי את ליבי, ומצאתי לי שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, ולא סחבתי את הלבד הזה יותר לבד. וגיליתי שגם אלו שלא באמת הגיעו לבד, הם כל כך לבד, והלבד הזה יחד מציל את כולנו.

המדבר הזה, שגם בימי משה היה ניטרלי, ולא שייך לאחד העמים, כנראה לא במקרה הוא נבחר למאורע חשוב שכזה, בכדי להימנע מבעלות, ממלחמות אגו מיותרות, על מה שבעצם הופך אותנו לבני אדם לפני הכל, עשרת הדיברות, תעשה ואל תעשה, כל כך בסיסי, ערכי ומובן מאליו, והלוואי והיינו נצמדים אל הרעיון הזה לקצת יותר זמן.

גם בבלאק רוק סיטי, יש חוסר בעלות, שיוויון מוחלט של הקמת עיר אחת שווה לכולם, שאף אחד לא בעליה, וכמו שהוקמה כך נחרבה, באותות ומופתים.

וגם שם למרות שכמעט הכל מותר, יש חוקים, ועשרת דיברות מאוד ברורים ,בעיקר מכבדים, את האדם וחברו, את האדמה, ומחזירים אותנו לצורך הבסיסי הזה שכולנו כמהים אליו, חופש, אהבה ושלום.

חווית המדבר שלי, משה, יתרו, שרי האלפים ועשרת הדיברות, בלאק רוק סיטי, ברנינג מן, נבדה מתחברים לתוך פרשה אחת. 

״יש לנו אהבה

היית מאמינה

אחרי כל המדבר זה

איזו נחמה״

(ערן צור)