ביקור בפורטלנד: יומן מסע או איך הפכתי לפריקית של פיקה

אחרי עצירה לשנת לילה בעיר רדינג במלון דרכים מיותר שלאלתר יכונה בביתנו ה-Worst Western, אנו מחליטים לוותר על ביקור ב-Ashland, שתמיד מרגישה לנו מתוירת מידי לטובת Portland, Oregon. ההחלטה שהתקבלה בספונטניות רבה, מוכיחה את עצמה בהמשך. פורטלנד מתגלה כעיר מקסימה, בדיוק עם כל מה שצריך בשביל להפוך אותה לעיר חלומותי; יש לה את הוויב הנכון, בתי קפה נפלאים, חנויות מדליקות, צעירים יפים וסטייליסטים, עדויי כתובות קעקע למכביר, Powell – חנות ספרים עצומה שפתוחה אל תוך הלילה, בתי קולנוע מיוחדים, מלונות בוטיק וה-מ-ו-ן אופי. כצפוי בעיר כלבבי, אני מיד מתחילה לדמיין איך אנחנו פורשים ועוברים לגור כאן (עירונית חסרת תקנה שכמוני!) והאיש היקר ואני מתלוצצים שבשביל לקבל כאן תעודת תושב, בטח נאלץ לאמץ לעצמינו בנוסף לכתובת גם איזו כתובת קעקע…

תחנה ראשונה – Maurice – מאפיה ומזנון מקסים שבו אני שומעת לראשונה בחיי על הפיקה, הקונספט השבדי להפסקת קפה ומאפה. השבדים, מסתבר, לוקחים את הפסקת הקפה שלהם ברצינות, ומיד אני שוקלת את שבדיה כאופציה נוספת לפרישה. מאחר וזה כבר סוף היום, אני מיד מחייכת בנימוס למלצרית ומבקשת שתביא לשולחן כל מנה ששווה היה לנסוע בשבילה יום וחצי. אל השולחן מגיעות שלוש מנות קטנות, טריות ויפות להפליא שאנו חוזים בהכנתן במטבח הפתוח. כריסטיאן מוריי, השפית ובעלת המקום, מכינה לנו במו ידיה, בנינוחות ובאהבה סנדביצ׳ונים עם סלמון כבוש, סלט שרימפסונים מעוטר וסלט גזר טרי מפואר. אנחנו מתענגים על הטעמים הנהדרים והמיוחדים, אך גולת הכותרת היא ללא ספק – הקינוחים. אנו טועמים משתי העוגות שנותרו; עוגת גבינה ועוגת לימון, שתיהן מענגות באופן שמיד מחייב ביקור נוסף בבוקר.

אחרי לינה בB&B ויקטוריאני בעיר ושנת לילה במיטת אפיריון שנאלצתי להיעזר בדרגש בכדי לטפס אליה (אבל על כך בפעם אחרת), אנו מתייצבים בתחנה הבאה שלנו ברשימת עשרת הגדולים. בלב שכונת מגורים תמימה, אנו מגלים מקום קטן ומתוק כפי שמעיד עליו שמו: Sugar Cube. כלי חרסינה קטנים ומעודנים, עוגות מופלאות, מוסיקה של ג׳וני קאש מתנגנת ברקע, בחורות צעירות ויפות בוחשות ואופות במטבח מאחור…. אני יכולה לחשוב על מעט מאוד דרכים טובות יותר להתחיל בהן את יומך. על הדלת כתוב באותיות קידוש לבנה: סוכר+ אהבה = אושר. ואני כבר מאושרת. טועמת, מתלהבת, מצלמת ונרגשת.

אחרי כל הסבל הזה, אנחנו שועטים ברחובות העיר, עוצרים בחנויות מחמד לממתקים תוצרת יד (QUIN), מעדנייה יהודית שבה טעמתי את הלאטקס הכי טעימים שאכלתי מעודי (Kenny & Zuke's), חנויות נעליים (וכמובן שאני מצטיידת בזוג מגפיים מדליק שמעתה יכונו ״מגפי פורטלנד״), ומכל עבר מגלים עוד בתי קפה קטנים ומסעדות שרק עושות לנו יותר ויותר חשק לחזור לעיר הנהדרת הזו. ואנחנו עוד נשוב! בשבוע הבא: הסצינה של הפוד-טראקס – משאיות המזון בעיר פורטלנד, נדודי לילה בסיאטל ועוד.

ובשביל להאריך את ההנאה והטעם הטוב שנשאר לנו מMaurice, מכין האיש היקר מיד עם שובנו את הגראבד לקס המשובח שלו. גראבלקס הוא בעצם סלמון כבוש ממוצא סקנדינבי שעבר גיור כהלכתו ואולי בעצם ההיפך הוא הנכון. הוא מוגש כמתאבן מעודן.

האיש היקר מוכן להישבע שהמתכון של שרי אנסקי הוא המנצח, ומי אני שאתווכח.

גראבד לקס ביתי (סלמון כבוש)

מה צריכים?

1 ק״ג סלמון עם העור ללא העצם חתוך לשני נתחים שווים

11/2 כפות מלח גס

11/2 כפות סוכר חום

2-3 כפות שמיר טרי, קצוץ דק

1/4 כפית פלפל שחור, טחון טרי

מה עושים?

מפזרים על בשר הדג את המלח, הסוכר, השמיר והפלפל, ומשפשפים בעדינות גם בצדדים. מניחים בתוך כלי, רצוי מזכוכית, המכיל את נתחי הדג בצפיפות, כשהם מונחים זה על זה כמו סנדביץ׳, הבשר הוורוד מהודק והעור חיצוני. מכסים את הכלי בנייר אלומיניום אן בניילון נצמד, ומניחים על הדג צלחת שטוחה ועליה קופסת שימורים, או חפץ כבד אחר. מכניסים למקרר ל-24 שעות. מסירים את המשקולת ומשאירים במקרר יומיים-שלושה. מידי יום הופכים את הדג מצד לצד. אחרי יומיים-שלושה שופכים את הנוזלים שהצטברו, והדג כבוש ומוכן. מספיגים את הדג במגבת נייר ומניחים על קרש חיתוך. בעזרת סכין גדול וחד מאוד מסירים את העור ופורסים יפה לפרוסות דקות. מגישים עם טוסטונים, אפשר עם פרוסות בצל דקיקות, גבינת שמנת או צלפים כבושים.

חג שמח ושבת שלום!

דלית