פרשת תצווה: מה לאהרון ולסטיב ג'ובס?

מאת: אייל עקיבא

– נו, תגיד לי מי ה VC הכי כבד/ה כאן?

זה היה אירוע ה Networking העסקי הראשון בו נכחתי כאן, יחד עם שועל ותיק בתחום שרק שאל שאלה… אני סוקר, מתבונן, מסתכל על המראה הכללי, ארשת הפנים, הלבוש, העיניים – ונכשל כישלון מפואר פעם אחר פעם, עד שכבר נמאס לי להתקל במבט המקומי הזה, זה שמקבלים בחזרה אם נועצים מבט ליותר משלוש עשיריות השניה. מבין ים הז'קטים, דווקא הבחור עם הג'ינס וחולצת הפולו השחורה זכה בתואר –  בניגוד גמור לאינטואיציה שלי, שהתחנכה לשווא בכנסים שנערכו באירופה ובחוף המזרחי. ומה יעשה אותו ברנש כשיטוס מזרחה? ילבש חולצה מעומלנת ועליה מקטורן? האם עדיין יישאר עם אותו חיוך ממזרי ומזמין, או שהבגד יכפה עליו איזה מראה חמור סבר ודיבור מהוקצע? איך בגד יכול להשפיע משמעותית פנימה והחוצה?

פרשת "תצווה" מתארת שלב נוסף במעבר של בני ישראל מעבדים משוחררים לעם. מדובר בעיצוב מאפס של תרבות: קביעת אמנה חברתית, מינוי בעלי תפקיד, קיבוע טקסים ועיצוב חפצים וסמלים. במרכז הפרשה מצוי תיאור מדוקדק של בגדי הכהן הגדול. כעובד מדינה, התמזל מזלו של אהרון לקבל קצובת לבוש נדיבה במיוחד, כזאת שהספיקה למימון בגדים בעבודת־יד ולב. מעתה, כל בן ישראל שיעבור במקרה ליד הַמִּשְׁכָּן – ייתקל בדמות לבושה בכבוד ובפאר – כמו מלך! פרט מעניין אחד היה קבוע בכותפות של הכהן:

"וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם… מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם… וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן."

הכהן הגדול נשא אבנים על כתפיו, עליהן חרוטים שמות שבטי העם החדש – קרוב לוודאי שאבני שֹׁהַם אלו הרגישו כמו משקולות זכרון. המקרה של אהרן היה מצב קיצוני של זהות בין הכהן לפרטי מלבושו ולתפקידו: אדם אחר שילבש בגדים אלה לא יכול היה להיות כהן (יש אומרים שאפילו אחשוורוש ניסה…), וכהן שעוסק בקודש ללא בגדיו – גורלו היה רע ומר.

בגדי הכהן היו למעשה מדים, והיחס אליהם היה כאל חפץ קדוש – דבר הבא לידי ביטוי בטקס לבישתם ובאיסור לישון בהם ("שמא יפיח"). אם נתייחס להקשר בו מתוארת עבודת הכהן, נוכל אולי ללמוד על הדרך בה נוצר סממן תרבותי. כזה שיכול להיצרב בזיכרון הקולקטיבי, ודרך הטקס  להעשיר מימד רוחני בחיי המשתתפים או הצופים בו.  בעבודת הכהן כל החושים היו מעורבים – הכהן הגדול לבש כל יום חליפה בת שמונה חלקים (ראייה), עליה היו תלויים פעמונים (שמע), הוא הקטיר קטורת מדי יום (ריח), והקריב קרבנות מדי יום (טעם). סביר להניח שהפנייה אל כל החושים יצרה רושם רב בעיני המתבוננים – הנוף המדברי מאופק לאופק וודאי הגביר בהם את הצמא לנקודת התייחסות ואולי אף למקור סמכות.

גם כיום אפשר לשים לב לפנייה אל כל החושים – דרך הצליל, המראה, הטעם והריח, כאמצעי לבנייה מאפס של תרבות ארגונית. טקסים שטבעי להתרגל לנוכחותם… ראיתי חברה בה כל אירוע של מכירת מוצר מלווה בצלצול פעמון אמיתי, כזה עם ענבל קשור בחוט. כל צלצול כזה גרר מחיאות כפיים. בחברה אחרת המנכ"ל מגיע תמיד בחליפה משלושה חלקים. יש כאלה שטעם בשר צלוי (תל-אביב) או טעמם של אספרגוס וקייל חרוכים (קליפורניה) ילווה את ערבי ימי חמישי, ואם אחפש היטב, בטח אמצא כזו שבה ריח ההדס מלווה את הנכנס בשעריה בימי ראשון. כיום, מחקרים סוציולוגיים מראים שיש קשר מהותי בין מה שאדם לובש לבין התנהגותו ואף לשפה בה הוא משתמש. ללבישה יומיומית של חולצה מגוהצת יש השפעה מדידה על התנהגותו של עובד ועל זו של עמיתיו. מובן שלפחות עבור חלק מקהילת ה"מגוהצים" – גם 45 דקות של טקס לבישת מחלצות, בהדרכת איזשהם כוהן או כוהנת אופנה לא תעזורנה (השמות שמורים במערכת). אך גם עבור האחרונים – לטקס היומיומי ולהתייחסות לבגד כמד המקרין פנימה והחוצה יש השפעה חיובית פיזית ורוחנית.

שני דברים למדתי מפרשת "תצווה" – האחד – תמיד חשבתי שהביטוי ״היא נראית כאילו היא נושאת עול על כתפיה" מקורו בתרמיל כבד, אולי מלא אבנים. אולי מקור הביטוי הוא אותן אבנים לא גדולות, עליהן חרוטים שמות השבטים, על כותפות הכהן הגדול. השני – אני מסתכל על בגדים באופן מעט שונה, גם כסמל לאחריות הנישאת על כתפי לובשם – בין אם כאלה המשדרים תפארת, ובין אם אחרים – המשדרים התמדה ובטחון בדרך.

תודות: רבי יוסי בר חנינא, רובי נמדר, יעל יחיאלי והרב הפרופסור לורד יונתן זקס.

תמונות: Wikimedia Commons