פרשת ויקרא: מה קשור קורבנות לחיים שלנו?
פרשת ויקרא עוסקת בכל החוקים הנוגעים להלכות הקרבת קורבנות. על אף שהריטואל הדתי הזה ממש כבר לא רלוונטי לחיינו, קריאת הפרשה גרמה לנירית חזן לחשוב לעומק על המושג קורבנות והיא מצאה שהוא עדיין פה, רק בפאזה אחרת. בתוך ההמולה של השבועות האחרונים עלו טענות שאנחנו קורבנות של הוירוס מהשוק בסין, קורבנות של מנהיגות, קורבנות של נסיבות שאין ביכולתנו לשנות, אולם לדעתה דווקא בתקופה זו, כשאנו עומדים בפני אתגרים בקני מידה שלא ידענו שיכולים להיות, חשוב לא להיות קורבנות, עלינו לגבש דפוס חשיבה חיובי ולזכור שיש לנו את יכולת הבחירה והכוח לחצות גם את החלק המאתגר הזה של המסע בשלום
מאת: נירית חזן
פרשת ויקרא היא הראשונה בספר ויקרא, ללא ספק פרשה קשוחה ומאתגרת. אחרי שבני ישראל עברו הרבה ארועים במדבר: התגלויות, מחאות, תחושת איבוד דרך ורגעי השראה ואיחוד קהילתי לצד בית תפילה, באה פרשת ויקרא ופורשת רשימה לא מתפשרת של חוקים הנוגעים להלכות הקרבת קורבנות, ולנושא הקורבנות בכלל. בקושי צלחתי את קריאת הפרשה, זה היה לי קשה פיזית ורגשית.
הקושי הפיזי קשור לתאורים רווי דם של חיות שחוטות. אלה, כמו גם סרטי אימה, אף פעם לא עשו לי את זה, להפך, זה מעורר אצלי ריחוק וכעס. במשך שנים ארוכות הייתי צמחונית והזמן שעבר רק עשה אותי רכרוכית יותר למול התאכזרות לחיות, וגם אנשים.
הנה דוגמה קטנה: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.
התגובה המיידית שלי היתה שכל ענין הקרבת הקורבנות לאלוהים כלשהם, הריטואל הדתי הספציפי הזה ממש לא רלוונטי לחיינו אנו. נדמה היה לי שהפרשה הזו מייצגת את הפער בן אלפי השנים בין מה שכביכול היה "אז" ומה שקורה בימינו, וכמה קשה להכיל את התפיסה והחוקים המקראיים עלינו, עם כל התפתחות האנושית, המוסרית, והחברתית שחלו מאז. הקרבת קורבנות הרי לא אפשרית בימינו. אבל אז נזכרתי במפגש של רוני קובן עם נאמני הר הבית על נסיונותיהם לחדש את העלאת הקורבנות, והבנתי שלצערי הרב יש אנשים שהריטואל האכזרי הזה עדיין מדבר אליהם.
החלק הרגשי קשור לענין הקורבן, כמושג, כרעיון. ראשית, בעברי כעובדת סוציאלית כשעבדתי עם נערות בסיכון, נערות שחיו על הקצה, היה לי דיאלוג ארוך וסבוך עם נושא הקורבן והקורבנות. ראיתי ילדות שהיו קורבנות למעשי עוולה וניצול (פיזי ורגשי) נוראיים, עבדתי עם נערות שהפנימו דינמיקה של פגיעות והחלשה שחצו דורות של נשים, ופגשתי גם נערות שבעטו ומרדו בכל דרך אפשרית במיתוג שלהן כקורבן. כל אלה עוררו בי חמלה ואמפטיה מחד, וכעס, אכזבה (מפטריארכליות נוקשה) ועצב רב מאידך, אבל זו שיחה עמוקה וכואבת ששווה לנהל סביב פרשות אחרות. מה שכן, ברור לי שהקול והטון הגברי, של המספר, של האלוהים שלכבודו כל זה זה נעשה, ושל המאזין, מוסיפים לריחוק ולהסתייגות שלי כאשה. הגבריות ההומיה כאן גם תורמת להרגשה הזו- האם זה בכלל קשור אלי?
שנית, זה נוגע ליחס האמביוולנטי שלי לביטוי השגור 'קורבן של הנסיבות', ולימינו אנו. מאז הדבר במצרים, האבעבועות השחורות במאה ה-14 והשפעת הספרדית לפני מאה שנים, לא היה כמו האתגר הענק שכולנו עומדים מולו בימים הזויים ושונים אלה. אתגר ודרמה שהם הפקה בפני עצמם, בקני מידה שלא ידענו שיכולים להיות. הסטוריה בהתהוותה. ובתוך ההמולה הזו קראתי ושמעתי כמה התיחסויות לכך שאנחנו קורבנות של הוירוס מהשוק בסין, קורבנות של מדיניות ומנהיגות כזו או אחרת.
עבור רבים זה בוודאי נכון, במסגרת עבודת ההתנדבות שלי אני נחשפת למציאות חייהם של א.נשים מקבוצות סיכון כמו בריאות נפשית מעורערת, מערכות יחסים משפחתיות לא מתפקדות, חוסר משווע באמצעים וכדומה. המצב הזה, של הסגר ואיום הוירוס שקשה לכל אחת ואחד מאיתנו, קשה שבעתיים לא.נשים שבאים מפחות פריבילגיה. המצוקה שלהם מועצמת ומוכפלת בימים אלה. תחשבו על ילדים להורים אלימים, תחשבו על אנשים שתלויים בהוריהם וכעת מצווים לשמור מהם מרחק, על מי שמקור הכנסתם היחיד יחתך, או כאלה- חלקם מעל גיל 65- שזקוקים לתמיכה יומיומית של נותני שירותי שכעת סגורים ומבודדים מהם. המצוקה שלהם היא קשה לתפיסה והכלה, ואני מניחה שהם קורבנות של המצב.
אבל המילה קורבן מתייחסת גם לויתור, לפגיעה ולהקרבה ובכך לוקחת את כל הכוח מהיחיד. כאילו המילה קורבן מרוקנת אותנו מחופש הבחירה, מהאפשרות לגבש דפוסי חשיבה –מיינדסט- של יכולות וחיוביות. וברור לי מעל לכל ספק שלרובנו כאן בעמק הסיליקון ובמקומות דומים, יש לנו כוח ומשאבים פנימיים. יותר מכך, על מנת לעבור את המשבר האימתני הזה בשלום אנחנו צריכות, אנחנו מחויבים, לגייס את כוחותינו. אין לנו את הפריבילגיה לא לגייס את כל שבכוחנו. כדי לפתח חוסן עלינו –כל אחת ואחד מאיתנו- לזכור ולזהות כמה בחירה ואפשרויות יש לנו.
חברים טובים הזכירו לי השבוע שני הוגים חשובים, הראשון הוא דרווין שהציע שמי שישרדו הם לא החזקים או החכמים ביותר, כי אם אלה שיסתגלו הכי טוב לשינויים. והשני- וויקטור פרנקל, שחי בתקופה מאתגרת אף יותר, ודיבר על הכוח שיש לנו מעצם היכולת האנושית למצוא משמעות ולשנות את התיחסותינו לארועים. בהשראתם אני חושבת שבזמן כזה, של שינויים כל כך גורפים, עלינו להתבונן פנימה ולחשוב איזה התנהגות או תפיסה שלנו משרתת אותנו נכון בתנאים ההזויים האלה שנוצרו, על מה לוותר, ומה עלינו לעשות כדי להשתנות ולהסתגל. לשנות קדימויות, להתעקש על דברים שפעם נראו זניחים, להתאים או לאתחל את סדר היום והלך הרוח. למצוא את המשמעות הייחודית הרלוונטית לנו. לכולנו יש את אפשרות הבחירה ואת הכוח לשנות, גם אם שינויים קטנים ומקומיים. וכן, יש מצב שנצטרך לוותר על הרגלים כיפיים שלא מתאפשרים כרגע, אבל יש לנו את היכולת, הכוח והחובה לעשות זאת, ואני מקווה שנדרש לכך באופן זמני בלבד.
אנחנו לא קורבנות, יש לנו, לך, לי את יכולת הבחירה והכוח לחצות גם את החלק המאתגר הזה של המסע בשלום. כולנו ביחד, בערבות הדדית יוצאת דופן. רק בריאות
