מונולוגים מהקורונה: התובנות שלי מהחיים בסגר

היא גבתה קורבנות רבים, הנחיתה מכה קשה על הכלכלה ולקחה מאתנו את אחת הזכויות הכי בסיסיות- החופש שלנו, אבל אם חושבים על זה חזק חזק, לקורונה יש גם לא מעט צדדים חיוביים ויעידו על כך כמה מחברי קהילתינו. אז ביקשנו מבועז רם, נטע שחם, טלי שמי, עינת בן דוד, דלית גבירצמן, אפרת בן יחזקאל, קרן יחימוביץ-שביט ואייל עקיבא לחשוב על משהו חדש שלמדו על עצמם בעקבות הסגר, משהו טוב שיצא ממנו והנה התובנות שלהם:

בועז רם, סאניוויל

כמו כולם, אני מניח, ניסיתי להסתכל על בוא הקורונה בקטע חיובי ולעשות לימונדה מזורגגת. זה לא נורא, אמרתי, הילדים כבר די עצמאים, וגם האשה, ויהיה נחמד שכולנו נהיה בבית קצת ביחד. נתגבש.  יהיה לי יותר זמן עכשיו לעצמי, חשבתי, אני אוכל להתמסר לכתיבה, להשלים פערים בקריאה, לעזור לילדים בלימודים שלהם. חחחחח. אדם מתכנן תוכניות וקורונה צוחקת בפרצוף שלו. לא זמן, לא תחביב, לא כתיבה ולא נעליים.  לא יודע מה, אבל משהו בקורונה הזאת, כמו סודה לשתיה בבסיסי טירונות, מדכא את החשק. למשל יש לי מלא דברים לתקן בבית. לצבוע ארונות, לסדר את המחסן, לתלות תמונות. אבל אני אומר שממילא אף אחד לא בא לבקר, אז מה הטעם? אני טוען שארונות מטבח זה כמו וויסקי, הם יותר מושכים כשהם נראים בני 15. או שלושה ספרים חדשים שמחכים שאסתכל עליהם, אבל לא הצלחתי לעבור את הכריכה.  עושה רושם שכולם אופים, בונים, כותבים, או מפתחים קריירה חדשה בתור מגישי טלוויזיה בערוץ הקיבוץ, ורק לי, שלושה שבועות לתוך ההזיה הזאת שנקראת החיים שלנו, התחילו להופיע פצעי לחץ בישבן (כי גם להזיז את עצמי לרוץ או לעשות כושר באזושהי צורה לא מתאים עכשיו, זה מסוכן עם כל הקורונה הזאת שמשתוללת בחוץ, אני עלול להזיע). הכי הרבה שאני הייתי מסוגל לעשות זה לשחק עם הילדים בנינטנדו (אני בעיקר משחק איתם אחרי שהם הולכים לישון).  בסוף הבנתי שאני חייב לתפוס את עצמי בידיים ולעשות משהו לפני ניוון טוטאלי, ואז זה היכה בי – אני אלמד הקלדה עיוורת!  

שנים שאני מתבאס על זה שאני מקליד גרוע.  לא משנה באיזו שפה – אני מקליד גרוע באותה מידה באנגלית ובעברית.  גם באיטלקית, ספרדית ותאילנדית, לצורך העניין. בעבודה, כשאני משתף מסך וצריך להקליד משהו, יודעים כבר שזה הזמן ללכת לשירותים, לסגור כמה מיילים או לסיים לכתוב את המאמר שהם עוד לא התחילו לכתוב.  לא עוד! זה הזמן לסגור את הפער ולהראות לכולם מה זה – כמו העובד מהמשרד שיצא לחופש וחזר 20 קילו פחות אחרי ניתוח קיצור קיבה ואף אחד לא מזהה אותו ואומרים לו מי אתה לך הביתה – אני אחזור ואהיה הקלדן המהיר במשרד.  אז התחלתי ללמוד, ומה אני אגיד לכם, זה קשה החרא הזה. צריך לזכור מלא מקשים ולעשות כל מיני זוויות עם האצבעות, שאחרי שיעור אני מזיע בציפורניים וצריך לעשות שחרור לאגודל. אבל אני מתמיד ורואה שיפור והופ אני כבר בקצב של חמש מילים בדקה.   אם הקורונה רק תמשיך עוד כמה חודשים, אני יודע שאני יכול להגיע למינימום 7-8 מילים בדקה. כל פעם שמדברים על אסטרטגיית יציאה אני אומר כן כן אבל בלב חושב, רגע, אני כבר באותיות של הזרת, עוד גג שלושה חודשים אני כבר אצליח להקליד בלי לשבור מקשים.  אז לא אכפת לי שכולם מתלוננים. אני אומר קורונה, תודה שהגשמת לי חלום, אל תלכי!  

(טקסט זה נכתב במהלך השבועיים האחרונים, אבל הפסקה האחרונה ממש טסה בארבעה ימים).  

נטע שחם, לוס אלטוס

שולחן השבת לבש לבן ועליו מונחת טרייה ״חלת השבת המנצחת״ של מאקו. לצדה מנצנצים כחדשים, פמוטי ״הצורפים״ שקיבלנו לחתונה. כולם נקראים לעזוב את המסכים ולבוא לשולחן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר…

רגע, אופס. לא מזמרים את הברכה הזאת. זה לא חנוכה.

בָּרוּךְ אַתָּה…

אמא אבא, אתם חייבים לשמוע מה קרה לי היום.

לא עכשיו.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר צִוָּנוּ?

לא ציוונו. קידשנו. קידשנו בא קודם. אז מההתחלה.

עלמה מספיק עם עמידות הידיים עכשיו. מנסים להדליק נרות.

בָּרוּךְ…

…אורי, תחזירי לי את השלט, הוא היה אצלי לפני שאמא קראה לנו לשולחן.

שקט כבר!!! למה אתם לא מכבדים את המעמד???

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ

לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.

אמן.

אמא, אפשר לכבות את הנרות עכשיו?

מאז ירדה עלינו הקורונה וכילתה כל חלקה שפויה בחיינו, התחלתי לבשל ארוחות יום שישי. אמנם מדובר בכמה ארוחות עד כה, אבל זה הרבה יותר מבעבר. כי ככה זה החיים בניכר. אחרי שבוע עבודה עמוס וזחילה איטית בפקקים, למי באמת היה כח לבשל משהו? אז בכל יום שישי עד הקורונה, כל שהצלחתי בשארית כוחותיי היה לערוך חמש קערות עמוקות על שולחן האוכל, ולהעמיד במרכזו קופסת דגני בוקר וגלון חלב.

כשעופר ואני עברנו לאמריקה היינו רק שנינו. בלי ילדים. בכל סופשבוע גמענו את קליפורניה בטיולים, ולא זכרנו כלל שיש ימי שישי, חגים או מועדים. אחרי הכל, בעוד שנתיים חוזרים.

כשהגיעו הילדים קראנו להם בשמות נוחים להגייה באנגלית ורשמנו אותם לבתי ספר ציבוריים. כדי להשתיק את המצפון, הושבנו אותם בכל חג יהודי לצפות ב״רינת ויויו״ כדי ללמוד על החג מטובי המומחים. ביום כיפור שלחנו אתם לגן, כי כיף שם יותר. את פורים החלפנו בהאלווין, כי היה קצת מוזר להתחפש לבד באמצע מרץ. את סוכות חגגנו דווקא, עד שאחד השכנים התלונן להנהלה שהוספנו בחצר הבית יחידת דיור מעץ. ועל טו בשבט ושבועות דילגנו, כי לא היה לילדים מה לאכול בהם.

על מי כעסתי ביום שישי כשניסיתי להדליק נרות? ברור שקודם כל על הילדים שלי. כי הם באמת נודניקים. אבל, יותר מכל על עצמי. על שביל הבריחה מהכפייה הדתית הישראלית שלקחנו עופר ואני, ועננת האבק שהשארנו במנוסתינו. וגם על זה שפתאום ברגע האמת ובלי הכפייה הדתית, איני מסוגלת לתת לילדיי שום זהות יהודית.

והקורונה, אחרי שבועות של בדיחות וקיטורים מתגלה פתאום גם כהזדמנות לתקן. להתבונן בשקט על התא המשפחתי, לצרוך יותר אלכוהול ולעשות הרבה חושבים. כי איך הולך המשפט הידוע? כשאלוהים נותן לך ליים, אפשר להכין יופי של ג׳ין אנד טוניק.

שבת שלום ותהיו בריאים.

טלי שמי, סאניוויל

כששלומית שאלה אותי האם יש משהו חדש שגיליתי על עצמי בעקבות הסגר, לקח לי קצת זמן והבנתי שמה שגיליתי זה שלצערי הרב כושר ההתמדה שלי והמשמעת העצמית הן לא גבוהות במיוחד. כבר בתחילת הסגר, כמובן אחרי שוטטות בפידים של חברי המתמידים ממני, החלטתי שיהיה לי סדר יום קבוע, קימה ב-8, תרגול יוגה 30 דקות ואפיית לחם. אחרי ארוחת הבוקר בה יככב הלחם שאאפה אתפנה לעבודה ביומן הויזואלי, אעלה תמונה לפייס כהוכחה, אנגן קצת בחליל ואלמד את ביתי עברית. בואו נתחיל בלחם (כי ברור שיוגה עשיתי רק פעם אחת וזהו, על מי אני עובדת כאן) כולם מעלים תמונות בווטסאפ ובפייס של הלחמים המפתים שלהם שגם דרך המסכים אפשר להריח את ניחוחם.  אז ניסיתי, באמת שניסיתי. יצא משהו שנראה דומה לכביסת מגבות שלא הופרדו כהלכה. לעומת זאת הטעם היה של חצץ טחון דק. לגבי היומן הויזואלי, הצטרפתי לקבוצת הפייס הנכונה, יצרתי את העבודה הנכונה, קבלתי תגובות ומחמאות ופרשתי בשיא. ביתי הקטנה כנראה כבר לא תדע קרוא וכתוב בעברית, נו מילא ובחליל אני מתאמנת יום כן יום לא, ואז עוד יום לא ועוד יום לא…ואפילו בבינגי׳ות אני לא חזקה.

אבל יש שני דברים שאני דווקא כן מצליחה להתמיד בהם.

הראשון הוא לא מבחירה. שטיפת כלים, אני מגדילה לעשות ועושה זאת אפילו כמה פעמים ביום. ויש ברכה במאמץ ההתמדה. אני בהחלט רואה שיפור. כל יום הכלים קצת יותר נקיים.

הדבר השני הוא בעלי. אני ממש מתמידה בו. לאור הסגר, העבודה מהבית ובעיקר הרצון לברוח קצת מהבית ומהילדות, אנחנו יוצאים לטיולים רומנטים בטבע כמעט בכל יום. ואפילו מחזיקים ידיים לפעמים. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו כשהוא הולך לשרותים.

אבל עכשיו ברצינות, הדבר היותר משמעותי שקרה לי הוא שלמרות הנחיות הסגר הנוקשות של עצמי לגבי יציאה מאזור הנוחות שלי, נהייתי אישיות טלויזיונית! (וזאת ההזדמנות להודות לכל הצופים והצופות שלי, כל השלוש – אתן נהדרות!). ועוד הגדלתי לעשות ואני פוצחת כל שידור בנגינת חליל. אני נגנית חובבנית בהחלט שחוזרת לנגן וללמוד 35 שנה מאז שנגנתי לאחרונה בבית הספר. בתור ילדה ונערה היתה מתהפכת לי הבטן, הייתי מסמיקה מזיעה ורועדת לפני כל קונצרט סוף שנה מול 10 אנשים, או לפני קטע קריאה בסדר הקיבוצי. נכון שזה אני מול המסך של הלפטופ ולא באמת מול קהל…אבל בכל זאת.  אז מה לעזאזל קורה לי כאן? אולי זו ההרגשה האפוקליפטית שממילא עוד מעט כולנו נמות? או, מה שיותר סביר, כי אני בן אדם מאוד אופטימי, שנצא מזה בקרוב וכל כך נשמח ובכל מקרה אף אחד לא יזכור לי את הפאדיחות…

עינת בן דוד, כרגע בישראל

אתמול התגנבו לראשי מחשבות על התקופה, תקופה בהחלט מאתגרת, ובכל זאת מתוך האתגרים הללו, חשבתי לעצמי , אלו תובנות יש לי מהחודש האחרון, במה גדלתי שלא לאמר התחדשתי.

המחשבה הראשונה שלי זרקה אותי בדיוק חודש אחורה. באופן פתאומי מצאתי עצמי עם שניים מילדיי בטיסה מקליפורניה לישראל.

הגענו היישר לדירת בידוד, בידוד של שבועיים. לא יוצאים לשום מקום, אין לנו את המקום שלנו, פינה אליה אנחנו רגילים, התחביבים שלנו – כלום!

כל החופש נלקח מאיתנו בבת אחת, במלוא מובן המילה. ממקום של שפע בו יש לי כל מה שחפצה נפשי למקום של צימצום ממש למינימום, עד כדי שמצאתי עצמי אומרת לבן שלי: ״תחשב בבקשה את כמויות האוכל שלך״. (המשפחה ישבה שבעה רחוק מאיתנו, וגם חברים רבים שהציעו עזרה היו רחוקים אז לא רצינו להטריח אף אחד), ממקום של  you want it you get it בעזרתו האדיבה של אמזון פריים, למקום ששעות אני יושבת ומנסה לעשות הזמנת מזון בכל רשת אפשרית ובסוף התהליך נותנים לי תאריך של סיום הבידוד…

בסופו של דבר חבר עזר, נסע אלינו 40 דקות והביא מוצרים בסיסיים. בישלתי בפשטות, דחינו המון סיפוקים, הסתפקנו במועט ואפילו הילדים למדו מושג חדש ״תקופת הצנע… ״ וכך עברו להם שבועיים ועברנו בשימחה מבידוד לסגר תוך שאנחנו מעריכים את האפשרות להצטייד במזון ולטייל טיול באוויר במרחק של 100 מטר מהדירה.

אין ספק שנזרקנו בבת אחת למקום די קיצוני, אבל האם המקום הקודם של חברת השפע הוא המקום האולטימטיבי והנכון לנו ביותר? או אולי יש מקום למצוא איזון אחר, חדש בחיינו?

מי שמכיר אותי יודע ששנים אני מדברת על שיתוף פעולה כחלופה לתחרותיות, ואינדיוידואליזם. אני חושבת שימים אלו נותנים לנו שיעור מצויין באשר לעוצמה שיש בשיתוף פעולה ובקהילתיות. אני לגמרי מאמינה שרק הביחד שלנו יכול לנצח את התקופה המאתגרת שנקלענו אליה. הביחד הקטן של המשפחה שלנו והביחד היותר גדול של הקהילות השונות אליהן אנחנו שייכים.

יש לי יותר זמן לשוחח עם אמא שלי שנמצאת בסגר בחצי השני של המדינה, וכעת אנחנו מדברות פעמיים ביום שיחות ארוכות שלא הצלחנו לקיים לפני הקורונה בשל חוסר הזמן, אני צופה בשידורים שמעניינים אותי בערוץ הקהילתי המדהים שלנו, מחפשת התנדבויות ומרגישה סיפוק אדיר מלעזור ולשמח אחרים.

זה מפיג את הבדידות שאנחנו חווים לרגעים בתקופה הזו, זה עוזר למלא את היום בעניין, זה עוזר לנו להתרומם מהאנרגיות הנמוכות שפוקדות אותנו מידי פעם .

מבחינת ההתחדשות האישית שלי- התחדשתי בשידור Live בפייסבוק, בכמות צפיות ענקית מבחינתי שבכלל לא חשבתי שיכולה להיות, ובקצת יותר אומץ ואמונה ביכולת שלי להתמודד עם הטכנולוגיה.

ה-Live היה קיים עוד בטרם הקורונה, אבל אני התחדשתי בו בזכותה, והאמת גם בזכות אנשים נפלאים בקהילה שלנו שמפיחים בי את אנרגיות העשייה.

גם טקס יום הזיכרון איתור אותי טכנולוגית השנה, ונראה שהגעתי אליו עם קצת יותר בטחון, שאפשר לי להתמודד גם עם העשייה הזאת.

כמה כוחות ואיזו תחושה של עוצמה אני חווה בעקבות ההתחדשות שהקורונה, אהובתי, הביאה לפתחי.

דלית גבירצמן, סן פרנסיסקו

שיט, הדדליין מתקרב ואני לא יודעת מה לכתוב. קשה לי לנשום… אולי זה הוירוס? ואולי זה רק מלעלות במדרגות? וזה אחרי שהבטחתי לעצמי שאנצל את חופשת הקורונה כדי להתעמל כל יום, ואפילו נרשמתי לתוכנית אימון אישי בריצה. כן, אני! שלא רצה בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל עצמי. תכל׳ס, אפילו שילמתי בשביל זה, ועכשיו, כלום… נאדה… גורנישט. תגידו לי אתם, איך בכלל אפשר לצאת לרוץ כשיש בחוץ יותר מידי גשם/שמש/רוח/קורונה, ואפילו אין לי עדיין מסכה. ולמה אין לי מסכה, אתם שואלים? כי מאז שסיימתי את התך האחרון בחולצה שתפרתי למסיבת הסיום בבית הספר היסודי לא הרמתי מחט. לא יודעת לתפור, מה תעשו לי? ואם פעם תראו את חולצת המחזור שלי, תבינו גם למה. אז על מה לעזאזל אני אכתוב? מה למדתי לעשות בתקופת הקורונה? כולם מסביבי מפתחים תחביבים. כולם הפכו בן לילה לכוכבים. כולם מציירים ויוצרים כמו בתיה עוזיאל, מבשלים כמו חיים כהן ומשדרים כמו חיים יבין. כולם עושים כושר כמו הקאמבק של מייקל פלבס לפני האולימפיאדה ורק אני יושבת בבית ולא עושה כלום. אפילו האיש היקר נהיה לי פתאום איכר, גידל זקן והפך את את הבית שלנו לחווה חקלאית אורגנית. הוא פיזר בכל מקום אדניות ושתל זרעים לירקות. הוא הזמין שקי קמח שמהם הוא מאכיל את מחמצת המחמד שלו, ממנה הוא מכין בכל יום לחם טרי. הוא הזמין מכונת פסטה ובמטבח תלויים דפי פסטה טרייה לייבוש. ואני, מה יהיה איתי? על מה אספר לנכדים? בחיי הקודמים טרום-קורונה, הרגשתי בסך הכול די פרודוקטיבית. בין הוראת העברית לכתיבה, להנחיית קבוצות הבישול לסיורי האוכל והקולינריה, חייתי בתחושה שהחיים שלי די מלאים. ועכשיו, מה עכשיו? על מה אכתוב? מה למדתי על עצמי בסגר? כנראה שלא הרבה. יאללה, בסדר, העיקר שנהיה בריאים.

קרן יחימוביץ'-שביט, סאניוויל

לא פעם שמענו תחזיות שחורות בנוגע לגורל האנושות בעתיד הקרוב. רבים מאיתנו צפינו בסרטים, קראנו בספרים, האזנו לפודקאסטים בנושא. ועדיין, אם לפני מספר חודשים היו אומרים לנו שמיליוני אנשים ברחבי העולם יאלצו להישאר בסגר בביתם לאורך תקופה של מספר חודשים ושגרת חייהם תטלטל כמו קרון של רכבת הרים דוהרת, בגלל נגיף זעיר שתפס טרמפ על גב עטלף, לא היינו לוקחים את זה ברצינות, ולועגים מיד ל״מגידי העתידות״ המיסטיים.

והנה, התחזית הפכה למציאות, אולי הקורונה הפתיעה ולא הגיעה במסלול שצפו החזאים, אבל היא כאן, ביננו, בתוכנו. והיא תפסה רבים מאיתנו לא מוכנים לכך. היא אילצה את כולנו לשנות את שגרת חיינו, לוותר על הרגלים רבים, סידורים והנאות קטנות וגדולות. אמנם ״כולנו יחד באותה סירה״ אך ביחד במרחק, מרחק שמזכיר לנו עד כמה אנחנו רוצים להיות קרובים ומחפשים את הדרך להתקרב, לתקשר ולהרגיש יחד, גם אם מרחוק.

בתקופה הזו, רבים הדברים שמשתנים לנגד עיננו, רוב הפעולות וההתנהגויות שהתרגלנו אליהן, הן כעת בגדר בלתי אפשריות (במיוחד כשכל המשפחה יחד כל יום כל היום) . המצב החדש הזה, בנוסף להרבה דברים שהוא מביא עימו, גם פותח לנו דלת לבדוק מה באמת חשוב לנו, על מה אנחנו יכולים לוותר, מה עושה לנו טוב ומה הם המשאבים שעוזרים לנו ליצור שגרה חדשה ולהתנהל בה בגמישות, כזו שהמצב החדש הזה דורש. זו גם הזדמנות לגלות את עצמנו מחדש בתנאים אחרים, את המשפחה ואת הסביבה שלנו.

אז מה אני גיליתי (מ)חדש בעקבות הסגר? דברים שהתרגלתי אליהם או שחלפו נגד עיניי מבלי משים, הופכים ללא מובנים מאליהם. למשל, עשבים שוטים בחצר הבית- לפתע נראים כטבע במיטבו.

כל ישיבה סביב שולחן האוכל, יכולה להפוך לארוחה עיקרית, כשמתייחסים אליה כעיקר. בגלל מספר השעות שאני מבלה בימים אלו במטבח, אני יכולה להרגיש ״בלבוסטה״ מקצועית מלהכין ארוחות שמורכבות משלושה מרכיבים בלבד (על אף מקרר ומקפיא המכילים כמות עצומה של אוכל, כתוצאה מהבהלה הראשונית).

בביהס, הילדים לומדיםֿ נטו שעתיים-שלוש ביום, ובשאר הזמן הם בעיקר לומדים מאיתנו, חומר חשוב לא פחות. ואולי כדאי להכניס לתכנית הלימודים מקצועות שעוזרים להתמודד עם מצבים שוברי שגרה כמו עכשיו, כי את זה לא מלמדים באף מקום.

האיסור על קרבה, מחזק כל יום קצת יותר את הצורך והרצון להתקרב, ולהיות יחד. אמנם מצאנו פתרונות יצירתיים ״לשמור על קשר״ אך הם אינם תחליף לקרבה אינטימיות בין אנשים!  אבל הי, דייטים בזום עם חברים יכולים להוות בילוי של ממש, אם מתלבשים ומתבשמים לפני, ומסדרים רקע ומשקאות מתאימים.

הבית יכול לשמש בו זמנית כמשרד, גן ילדים, בית ספר, סופר, מסעדה, ג'ימבורי, חדר בקרה, מתחם קמפינג, סטודיו, קאנטרי ועוד.

ובעיקר, קיבלתי תזכורת מחודשת שֿעל הרבה דברים אין לנו שליטה, ועל מה שכן, כדאי לנסות לשלוט ביצירתיות ובשיתופי פעולה, כי זה מה שנשאר וישאר לנו, בנוסף למקפיא נוסף (אחד לפחות) בגראז׳ וחוויות שיכנסו לספרי ההיסטוריה.

בריאות לכולם וגילויים חיוביים!

אפרת בן יחזקאל, פלזנטון

הפעם הראשונה בה נתקלתי בנשימה כתרגול היתה לפני 16 שנה. סטודיו קטן ליוגה בנוה צדק, מקום צנוע ופשוט, ישבנו על הריצפה, המורה, תלמידה נוספת ואני ולמדנו " קפלבהטי", נשימת אש, טכניקה עתיקה של ניקוי ערוצי האנרגיה בגוף. קפלבהטי היא טכניקת נשימה מאוד פשוטה ובטוחה לתרגול, עוזרת לריכוז ומיקוד. טכניקה נוספת היא ה"אנלומה וילומה" כלומר נשימת נחריים מתחלפת, שגם היא תורמת לאיזון אנרגטי בגוף ולניקוי. בתקופה ההיא מעט מאוד מקומות ללימוד יוגה העזו ללמד נשימות. לימוד נשימה נשמע לרבים מאוד משעמם וגם, איך לומר, אלמנטרי, הרי כולנו נושמים רק השאלה היא איך? לאן? כמה? ומאיפה?

את התשובות לרוב השאלות הללו מצאתי בתקופה האחרונה, בתקופת הקורונה, המון שנים אחרי המפגש הראשון שלי עם הנשימה כתהליך, כדרך.

כמה שנים אחרי שהתחלתי לתרגל יוגה נסעתי לקורס מדריכי יוגה בדרום הודו. באותה תקופה בכלל הייתי כלכלית, ניהלתי יחידה כלכלית העוסקת ביצוא והנסיעה להודו היתה איזושהי תפנית בחיי. בקורס המדריכים העמקתי את התרגול והחלטתי שהנשימה תהיה חלק מהיעוד שלי בחיים, כלי עוצמתי שיכול לעזור לי ולאחרים לחיות עם פחות כאבים, גם פיזיים וגם נפשיים.

חזרתי מהודו והרגשתי כמו על ענן, חודשים אח"כ הדבקתי טיקה בין העיניים, גם לעבודה (לבוס שלי היתה המון סבלנות) ובמקביל תרגלתי ותרגלתי, אפילו פעמיים ביום! אבל עם הזמן, עם מירוץ החיים, הטיקה ירדה, ואיתה גם כמות תרגולי הנשימה.

לפני כארבע שנים עברתי עם בעלי היקר ושתי בנותיי לארה"ב. ילדתי פה את בתי השלישית ועולם הכלכלה, הייצוא והעסקים התרחק ונעלם. עולם היוגה נשאר, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אך בשלושת השבועות האחרונים, בזכות הקורונה, חזרה לי הנשימה. הצטרפתי לסדנת נשימה מעגלית של נמרוד קאופמן, מטפל בתרפיה בנשימה, אחריו אני עוקבת כבר כמה שנים טובות ומקנאה בכל מי שיכול להרחיק עד לסיני ולעשות איתו ריטריט נשימה ולהמריא למקומות קסומים של ריפוי.

אז הקורונה, אני יודעת, פוגעת ברבים בכל מיני אופנים, אבל עבורי, לפחות היום, משבר הקורונה הוא כמו סיני. סיני במובן של מרחבים של מעט ולאט, של בחירה להסתכל פנימה כי אין ברירה, בחירה לבחור שוב מי נמצא איתך ומסביבך, אולי גם מקום לברוח אליו מאנשים. תמיד עניינו אותי אנשים, אבל לא ידעתי איך לתקשר איתם ברמה עמוקה, עכשיו הקורונה כאילו משילה מעטה של ציניות ובהילות באנשים ומשאירה כנות והתמסרות. ככה גם הנשימה, היא לא יכולה לשקר, וכמו הקורונה, גם היא משקפת מצב קיים ומאלצת אותי להסתכל פנימה, נקודת התחלה ממנה אפשר לעבוד.

לפני הסגר, אי אפשר היה אפילו לחשוב על להעביר תרגול של נשימה דרך הזום, אבל מסתבר שאפילו תהליך עוצמתי שכזה הוא אפשרי ואפילו יעיל יותר וקורים בו דברים נפלאים. אני אישית עשיתי שלושה מפגשים כאלו בזמן האחרון והרגשתי זרמים של אנרגיה, ראיתי דברים באופן הרבה יותר ברור. אני מרגישה זכות גדולה לקבל את הכלים האלו, כי הם קיימים בנו, אנחנו רק צריכים לחזור למקורות ולבטוח בגוף שלנו, הוא מכיל את כל המידע שאנחנו צריכים.

אייל עקיבא, פוסטר סיטי

מַעֲשֶׂה בְּאַרְבָּעָה בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּבֵיתָם- מְסֻבִּין, מְסֻבִּין וּמְסֻבִּין כבר שלושים ושניים ימים, ומספרים בענייני "ימי הנגיפים": האחת מצאה ששמירת מרחק בין-אישי במרחב הציבורי חשובה גם במרחב של  תוך הבית, שכן ארבע שיחות ZOOM בו-זמניות, העוסקות ב Minecraft, שיעור בשפה הספרדית, ניהול חברה ושיחת ועידה עם שלושים משתתפים – הן מתכון בטוח לקקפוניה בלתי נסבלת. השני מצא שכל בוקר, חיות המחמד מגלות שוב שהשקט, שהיה מנת חלקם באמצע היום, הלך לבלי שוב. השלישית חזרה  מ"חילוץ העצמות היומי" וסיפרה על הכלל החברתי החדש: "ההולך בגפו על המדרכה, ורואה שמולו מתקרב 'קהל' של שניים או יותר – יֵרֵד אל הכביש הנטוש, ימזער מבטים, ויבליע כל עיטוש". הרביעי חפר ומצא שהיוונים הקדומים היו בטוחים שדלקות עיניים עוברות דרך מבט: באוויר, ללא מגע, וניסה לתאר כיצד נראו רחובות אתונה בעת התפשטות המחלה…

כְּנֶגֶד אַרְבַּע שִׂיחוֹת זוּם דִּבְּרָה הַקוֹרוֹנָה – האחת – שיעור אפייה ובישול של מאכלים מסורתיים, בהנחיית טבחי המשפחה המהוללים החיים בישראל, ובהשתתפות כל הדודים, בניהם ובנותיהם השנייה – היישר משכונת צ'לסי בניו-יורק, בה נשמע האירוע ההמוני החל כל יום בשעה שבע בערב: מחלונות רבי הקומות מבצבצים ראשי קורבנות הבידוד, ונשמעות תרועות עידוד – צעקות, מחיאות כפיים ונקישת סירים וכפות- הכל לציון שבחם של אנשי צוותי הרפואה. השלישית – ציינה את הפעם הראשונה בה חוגגים שני סדרי פסח- האחד בבוקר והשני בערב – ארבע כוסיות בבוקר וארבע בערב, והכל תוך תשומת לב מיוחדת לסימני הסדר – "קָדֵשׁ וּרְחַץ, רָחַץ יַחַץ, מַגִּיד רַחְצָה, רוֹחֵץ מַצָּה"- רוחצים ורוחצים- אחרי כל קניה בַּמַּרְכּוֹל, אחרי כל נגיעה במשטח נגוע כביכול. הרביעית סיכמה את הקונצרטים הופעות המוזיקה- מאלטון ג'ון שהיה ספון בחדרו ועד למימונה מקוונת היישר ממגדל דוד שבעיר העתיקה.

לשאלתו של ישי ריבו – מה אתה רוצה שנבין מזה?

הנגיף מרחיק, וגם מחבר. מצד אחד- המבט בסופרמרקט, המודד שני מטר מכל מדביק פוטנציאלי, מחלחל פנימה. מצד שני- כשהמרחק בין שכנים לרחוב ביפו זהה לזה שבין חברים בסן פרנסיסקו וביפו,  הקרובים בארץ מְתַרְגְּלִים בינם לבין עצמם יחסים מקוונים. דוחק השעה מניב יצירתיות חדשה ותקדימים נפלאים וטעימים.

הידע מקולל וגם מבורך. מצד אחד- היום ניתן לדעת מי התעטש בכל עיר וכפר, וכל ילד יכול לצייר נגיף בגודל עשירית מאלפית המילימטר. מצד שני-  מזל שאנחנו לא בתקופת יוון, שכן אם כך היה – המסכות לא היו מכסות את הפה, אלא את העיניים!

במקום בו אנו מסובין, אנו מתרכזים בצד השני של כל אלה – רק בריאות!

מיכל לובוביץ', סאניוויל

זו לא פעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם מצב חירום בארה"ב. לפני כ-14 שנה, כשגרנו במיאמי, חווינו סופת הוריקן רצינית ביותר. כשהתחלתי להתארגן על אוכל ומים ואמרתי שכדאי לסוע לאורלנדו, כולם מסביבי אמרו לי : "זה יהיה קל כמו כל ההוריקנים הקודמים, נעבור את זה בקלות".

בעל המסעדה הישראלי שצמוד לבית שלנו שכר משאית והצמיד אותה לרוחב של החנות שלו כדי שהזכוכיות לא יתנפצו, כי החנות שלו היתה ממש מול הים, ללא שום חציצה.

בערב , התחילה הסופה, הרוחות היו עזות וכדי להסיח את דעתנו ישנו בסלון מול הטלויזיה. אי אפשר היה לצאת מהבית.

למחרת, כבר החשמל הפסיק, המעלית לא עבדה, אי אפשר היה להטעין טלפון או להכין קפה, לא היו מים חמים, מזל שזה היה אמצע הקיץ. אי אפשר למלא דלק. ברחובות מראות של עצים שבורים, סירות ששקעו והרס אחד גדול. רק אחרי שבוע, חזר החשמל וזה הרגיש כאילו חזר לנו האויר לנשימה.

הפעם, הקורונה היכתה בכל העולם. נגיף חמקמק, שהמדע עדיין לא מצא לו פתרון גרם לכולנו להיות פחות חופשיים, להסתגר בבתים ולדחות סיפוקים.

כמו בפעם הקודמת, שוב חזרה אלינו אותה תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה.

קראתי השבוע בפייסבוק שאחרי שהסתיים הבידוד בסין, הם לא חזרו למפעלים, הממשל מעודד את הצעירים לחזור לכפרים, לגדל אורז, כי המדינה צריכה להתכונן לימים בהם יהיה קשה לקנות מזון ממדינות אחרות.

איזו תובנה יש לי מכל הסיפורים האלו? לגלות יכולת של גמישות מחשבתית, להסתגל לכל דבר, להתקרב לעצמנו. לחיות בשליטה גם במצב של חוסר שליטה.  לבנות שגרה חדשה גם במצב הנוכחי.

הרפנו והורדנו שליטה גם בבית. פשוט to let go

אפשר להוריד את הקצב. לנשום. להתחבר לעצמנו, לעשות מדיטציה. להתעמל, להתנתק מהטלפון, להקשיב לעצמנו ולילדים, לשחק איתם (לא רק לתקתק אותם), לאהוב את מה שיש ולהנות ממנו. לסמוך על עצמנו, כי מי יודע איזה מצב חירום מצפה לנו בהמשך…