פרשת אחרי מות קדושים: הרהורים על מעבר בין אבלות לשמחה

מאת: ורד גאני-קציר

בילדותי, היה ערב יום הכיפורים בבית הכנסת מקום וזמן אחר. ההכנות בבית, הלבוש המוקפד על פי כללי החג, ההליכה אל בית הכנסת, תחושת ההתעלות בעת קריאת התפילות, מי בקול ומי פנימה, והשיבה הביתה ובו אווירה שונה מכל יום, חג ומועד אחר, היוו עבורי תחושת קודש ופנאי לעבודת הלב.

כשקראתי לראשונה את פרשת 'אחרי מות-קדושים' עלה בי רגש מנוגד לגמרי. תחושה של ניכור וכעס. המילים הראשונות שכתבתי לאחר הקריאה היו:

ביד חזקה ובזרוע נטויה 

ובשריפה

בסקילה

ביגון עז.

דם

ואש

ותמרות עשן.

ורוח

רוח

אין.

פרשת 'אחרי מות – קדושים' מתחילה ברגע של שבר בו ניתן לשמוע את ה' רועם ודופק על שולחנו של מעלה תוך שהוא מזהיר הלוך והזהר את משה, שיזהיר את אהרון, שידע לא לדרוך בקודש הקודשים אלא ביום הכיפורים בלבד וגם אז, על פי הנחיות מדוקדקות. זאת לאחר שכמה פרשות קודם לכן אנו עדים לטרגדיה הגדולה בה נשרפו למוות בניו של אהרון, נדב ואביהוא, מאחר והדליקו אש זרה. מחיר החופש עת שהוציאנו ממצרים מתומצת היטב בפרשות אלה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז א'-ב').

לאהרון לא ניתנת הזכות לבכות על בניו, להתאבל, שלא לומר להתריס בפני ה' על המעשה או לשאול את השאלה הנשאלת רבות על ידי מי שיקיריהם נלקחים מהם – 'מדוע'?

לא רק זאת, הוא מצווה מיד להכין עצמו לכדי עבודת השם, ללבוש בגדי חג, להדליק את הקטורת ולהקריב קורבנות עבור העם. השליחות אליה התחייב גבוהה יותר מכל מימד אישי – רגשי בו היה נתון. 'אחרי מות' הפך ברגע ל'קדושים תהיו'. בין שתי פרשות אלה, הנקראות לרוב יחדיו, חיפשתי בשבועיים האחרונים את הטווח בין קודש לקודש, בין קדושת זכרון המת לקדושת החיים. בין קדושת השליחות לקדושת הקול הפנימי, האישי. בין הרוח הגדולה סביב לרוח הנפש הפרטית. 

ככל שקראתי שוב ושוב בפרשות אלה וככל שהרחבתי בפירושים שונים, גיליתי תהליך מיוחד שקורה בהן. הפער שבין האירוע הטראגי שהתקיים בפרשת 'שמיני' ובין השתיקה התמוהה של אהרון בפרשה הנוכחית, מכיל בדיוק את ההיפך משתיקה. ייתכן ובדיבור הוא נאלם אך בעשייה הוא פעיל ונוכח מאוד כתיקון עבורו ועבור העם. מתוך הטרגדיה הנוראה נולד טקס שלם שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. נולדו חוקים ומצוות כשהגדולה והמרכזית ביניהם היא "ואהבת לרעך כמוך". אהרון עומל באופן כמעט מדיטאטיבי עבור השליחות בה דבק. הדבקות באל הינה כדבקות בעם, שהרי זו גדולתו כמנהיג רוחני. ובשליחות זו הוא מנציח את בניו. את האהבה הגדולה שהיתה בהם לה' ושעבורה נלקחו בלהבות. אהבה ללא גבולות אשר הביאה אותם לאבדון. אהרון מביא את בשורת הגבולות לעמו גם ברגש העליון של האהבה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה (ויקרא י"ט פסוק יח). 

בימים אלה של מעבר חד וכמעט בלתי נתפס בין אבלות לשמחה, אנו פועלים על פי תכתיב חברתי לאומי, בו כללים ברורים המנציחים את ערך הגבורה והעשייה למען המולדת, למען החברה, למען החיים. אהרון היה אולי הגיבור הראשון שהיה עליו לעבור באופן מיידי בין השכול לחיים. בין היגון לאנרגיה של עשייה. בין כליון לקיום. 

אט אט, הפכה בי הקריאה בפרשות אלה מכעס וניכור לקרבה וחיבור מחודש לאנרגיה הרוחנית אותה הרגשתי בילדותי ביום הכיפורים והיא המלווה אותי גם בימים אלה. מעברים חדים בין צער תהומי וגעגועים אל אלה שאינם עמי עוד ובין השליחות האישית והפשוטה שלי עבור החיים. וההבנה כי הגבולות נועדו לשמור עלינו בדרכים של רוח, של הקרבה ושל אהבה כדי שנוכל להתמיד בהן ולא לחרוג מן המחוייבות שלנו לעשייה למען אהובינו החיים ולמען החברה. 

אסיים באחד השירים של המשוררת ואשת הרוח הממלאה אותי אהבה והשראה מידי קריאה, זלדה (שניאורסון-מישקובסקי) ז"ל. בשירתה אני מוצאת את התעלות הנפש וגבורת האדם, את המפגש בין אהבת האל לאהבת הזולת ואת נקודת ההשקה בין חוכמת השכל לחוכמת הלב, בין קודש זכרון המת לקודש החיים. כמו אהרון, היתה זלדה ידועה בעוצמתה הרוחנית השקטה ויחד עם זאת בעשייתה הגשמית עבור החברה, ובכך עוצמתה וייחודיותה. השיר הזה נכלל בתוך קובץ שיריה הרביעי "הלא הר הלא אש", שירים שנכתבו לאחר מות אמה ומות בעלה חיים אריה מישקובסקי, ובהם קו התפר בין הגעגוע ליקיריה ובין מצוות החיים. 

"ערב יום הכיפורים" סימן קריאה 6, 1976 

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן

בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר

יָם

בְּנֵרוֹת – 

שָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב

לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל

בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם

בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה

בַּהֵיכָל 

אֶחָד מִן הָעֵצִים

בַּיַּעַר.

מאחלת לכולנו שנדע להבדיל בין קודש ובין חול, בין זכרון העבר וקיום ההווה ושנדע את גבולות הרוח על מנת לדבוק בשליחות הייחודית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובימים טרופים אלה, מאחלת לנו בעיקר בריאות, חיבור ואהבה.