פרשת אמור: איפה אתם בחגים?

מאת: מור מוריה-שיפוני ואהוד ערן

"יש לי יום יום חג", ככה פותחת נעמי שמר את השיר שלה, וכשאנחנו מסתכלים על לוח השנה היהודי זה כמעט נכון. איך היו נראים החיים שלנו בלי חגים? כמה הרבה מטען אנחנו שמים על החגים.

השנה, בעקבות הקורונה, החגים קיבלו קצת תפנית. הרבה ישראלים ויהודים מכל העולם נאלצו ״להמציא את עצמם מחדש״, אבל למי שחיים כבר מספר שנים מחוץ לישראל ורגילים להתמודד עם שאלת החגים באופן קבוע, נותנת פרשת אמור הזדמנות לדון בנושא בצורה מעמיקה יותר.

פרשת אמור עוסקת בדינים שונים וביניהם היא מביאה, את רשימת חגי ישראל – אותם אנו חוגגים מדי שנה ומהווים חלק מלוח השנה שלנו עד היום. המועד הראשון, המתרחש בכל שבוע, הוא השבת ומשם עוברת הפרשה לקבוע מועדים שמתרחשים פעם בשנה: "בחודש הראשון" פסח ואחר כך ספירת העומר (שאנו מצויים במהלכה), זיכרון תרועה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. 

למועדים האלו נוספו מועדים חדשים; רק לפני כמה ימים סיימנו לציין את מעגל המועדים שקבעו לעצמם ״היהודים החדשים״ (הציונות ומדינת ישראל) – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. באופן מעט סימבולי, היום, יום שישי ה-8 למאי, הוא היום בו נכנעה גרמניה בפני בעלות הברית ב- 1945, ובכך חתמה את האירוע הדרמטי ביותר שעבר על העם היהודי בדורות האחרונים. הסדר העולמי שעוצב לאחר המלחמה, ולקחי השואה, תרמו בתורם לאירוע הדרמטי השני המשמעותי של הדורות האחרונים: הקמת מדינת ישראל. 

כשמשווים את המועדים שנקבעו בטקסט לחגים שאנו מציינם כיום, ניתן לראות, לצד הדמיון, גם שוני: "בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה: [ו] וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ" (ויקרא כ"ג, פס' ה-ו)

החודש הראשון המוזכר בפרשה (בו מצווים לחגוג את פסח), הוא בתחילת האביב ונקרא (מאז שיבת בבל החל במאה השישית לפני הספירה) ניסן. חודש זה רחוק מאד מן החודש הראשון אותו אנו מציינים כיום, בתחילת הסתיו, ונקרא תשרי. בפסוק כ"ד, עולה מועד נוסף: "דַּבֵּ֛ר אֶל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ"

 ומהו חג זכרון תרועה? כיום אנחנו מכירים אותו יותר כראש השנה. כלומר, בזמן כלשהו בין כתיבת הפרשה לימינו (ככל הידוע בתקופה המשנה) ה"זמנים המיוחדים" שונו. תשרי החליף את ניסן כחודש הראשון, ויחד עם המהלך, הפך חג ״זכרון תרועה״ למועד בשם ״ראש השנה״. 

העיון המהיר הזה מזכיר לנו כי המועדים אינם מציאות שנכפתה עלינו ממעל, אלא עיצובם והמשמעות המדויקת שלהם תלויה בבני אדם – בנו. 

כישראלים שגרים מחוץ לישראל (בייחוד אלו מאיתנו שהם הורים לילדים) אנו נושאים באחריות מיוחדת לאופן בו נעביר את החגים לדורות הבאים. אנחנו מתחרים לא רק במרחב ציבורי שאדיש בהכללה למועדים, אלא לעיתים אף מתחרה בהם. 

ניקח כדוגמא את השואה – שנוכחת גם במציאות האמריקנית, אך ממוסגרת אחרת מן האופן בו עוצב זיכרונה בישראל. הממשל האמריקני הקים (על פי חוק!) מוזיאון שואה לאומי בוושינגטון. המסר העולה ממנו (הגירה למקום שמחויב חוקתית להגנה על כל אדם) שונה מזה המוצג במוזיאון ״יד ושם״ (לפיו ישראל היא המענה לשואה). 

אפילו בפינתנו הקטנה יש לשואה הדים – הנציג המקומי לקונגרס של מחוז הבחירה של סן מטאו (1981-2008) היה טום לנטוס, יהודי הונגרי ששרד את השואה. מה שמבהיר כנראה, מדוע בחורשה קטנה ליד הספריה הציבורית של מנלו פארק יש אנדרטה קטנה לזכרו של ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל אלפי יהודים (כולל לנטוס ואשתו). כמו מוזיאון השואה בוושינגטון, גם מסע חייו של לנטוס – שבחר להגר אחרי השואה דווקא לארה"ב – מראה כי בראיית חלק מן הניצולים ישראל לא הייתה המענה היחיד לשואה, הגם שלנטוס היה ידיד ישראל. אשתו של לנטוס – ניצולת  שואה גם היא, כאמור, ובנותיו המירו את דתן לדת המורמונית – בכך התוו נתיב נוסף, מנוגד מאד לאתוס הישראלי, לחיים שלאחר השואה.   

המועדים והאופן שבו אנו מציינים אותם מאששים לעצמנו ומשדרים לילדינו, את העולמות הערכיים שלנו. זה אתגר שאין לו מענה חד-ערכי וכל אחד מאיתנו מעצב אותו אחרת.

שאלה שניה שעולה מן ההשוואה בין שתי הקטגוריות היא שאלת העמידות של המועדים לאורך זמן.  

המועדים החילוניים הם חדשים יחסית ופועלים מכוח חוק – בייחוד בתוך יישות ריבונית, מדינת ישראל. 

המועדים הדתיים שרדו לאורך תקופה ארוכה הרבה יותר, ועמדו במבחן של קיומם במציאות לא ריבונית כשאין כח ממשלתי שעומד מאחוריהם. 

יתר על כן, שלושת המועדים הלאומיים – יום שואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – נוגעים באירועים שאנו קרובים אליהם מאד: יש בקרבנו עדיין ניצולי שואה, אנשים שזוכרים את הקמת המדינה, ובוודאי כאלה שהכירו נופלים. אך מה יהא על חגים אלה ממרחק הדורות. האם יום הזיכרון יהפוך לסוג של ממוריאל דיי אמריקני בו יש הנחות וסיילים בחנויות? כמה באמת תיגע השואה בניננו ונינותינו, במציאות אותה איננו יכולים אפילו לדמיין? האם מועדים דרמטיים אחרים – יום זיכרון הקורונה (בו נסתגר בבתים ונאכל מקופסאות שימורים כפי שמופיע במים ישראלי פופולרי) -– ידחקו אותם?  

ומה יהא על יום העצמאות בנסיבות שישראל עצמה משתנה? כמחצית מן הילדים בבתי הספר היסודיים בישראל משתייכים לקבוצות שמציבות אתוס חלופי למיין-סטרים הציוני (חרדים וישראלים-ערבים-פלסטינים). האומנם הם חווים את יום העצמאות כפי שהתכוונו מקימי המדינה?

מדינות רבות, כולל ארצות הברית, שינו את המועדים שלהם ככל שהייתה הכרה בשינויים דמוגרפים ובראיה מחודשת של ההיסטוריה:

יום השבתון הפדרלי לזכר מרטין לותר קינג נקבע רק ב-1983, וצויין לראשונה בכל מדינות הברית רק בשנת 2000. בדרום אפריקה שונה ב- 1995 החג הלאומי של ״יום הנדר״ (שציין את ניצחונם של האפריקנים -הלבנים ממוצא הולנדי- על שבט הזולו ב 1864), למועד לאומי אחר שנקרא ״יום הפיוס״ ומדגיש דווקא אחווה בין-גזעית. 

ומה יהיה על יום העצמאות אצלנו כשחצי מן האוכלוסיה כבר לא תהיה מחוברת לפואמות על מגש הכסף? 

בסופו של יום, נדמה לנו ששתי הסוגיות הללו – עיצוב המועדים, ושינויים לאורך זמן –  חוזרות לשורות המפורסמות של יהודה עמיחי:  

באביב זה, מי יקום ויאמר לעפר: מאדם אתה ואל אדם תשוב.

פרשת אמור מזמינה אותנו ללמוד על החגים בתרבות היהודית, איך עוצבו במהלך השנים מתוך הבנה שיש כאן מעשה אנושי והכרעות שהתקבלו לאורך הדורות שגרמו לכך שככה ייראה לוח השנה היהודי. ומה איתנו? איפה המקום שלנו, מה הקומה שאנחנו נוסיף לחגים של הדורות הבאים – ואולי, אני (או כל אחד) יכול לשמוח איך שבא לי – וזה יהיה החג האמיתי.