ל"ג בעומר: אז למה בעצם אנחנו מדליקים מדורות בחג?

מאת: ציפי זך

ל״ג בעומר, החג הבא עלינו לטובה, הוא חג של אש, מדורות ואור. בבית הספר לימדו אותנו שהמדורות הן זכר למרד בר כוכבא ולמשואות שהדליקו המורדים כדי להעביר מסרים זה לזה. אבל למיתוס הזה אין שום בסיס, והוא כנראה חלק מהאתוס הציוני ששאף להבנות לנו מסורת של גבורה ומאבק. במסורת היהודית ל״ג בעומר הוא חגו של רבי שמעון בר יוחאי. זהו יום פטירתו, ויש אומרים שגם יום הולדתו, יום חתונתו ויום הסמכתו לרבנות. הדלקת המדורות בחג מסמלת את האור שהפיץ רבי שמעון בחייו, אור התורה וסודות הקבלה שחלק עם תלמידיו ביום מותו.

בכל שנה עולים מאות אלפי אנשים מכל רחבי העולם לקברו בהר מירון להילולה של ריקודים, מדורות ותספורת ראשונה לבני שלוש. הסגר שנכפה עלינו השנה בעקבות מגיפת הקורונה מונע התכנסויות מרובות משתתפים, והדלקת המדורות תעשה הפעם באופן סמלי על ידי מספר קטן של רבנים, וכמובן בשידור ישיר באמצעי התקשורת.

האמת שדווקא מתאים לציין את הסגר על קברו של רשב״י, שידע היטב מה המשמעות של ריחוק חברתי. מה שקרה לרבי שמעון התחיל אחרת לגמרי, מסיבות שונות לגמרי, וארך הרבה יותר זמן. הנה הסיפור.

רבי שמעון היה אחד מחשובי הרבנים, ומהמתנגדים הקנאים ביותר לשלטון הרומאי ביהודה אחרי חורבן בית המקדש השני. יום אחד הוא ישב עם כמה חברים ומתח ביקורת קשה על מפעלי התשתיות שהרומאים פיתחו במדינה. איכשהו הגיעו הדברים לידיעת השלטונות, והם גזרו עליו עונש מוות.

רבי שמעון החליט להעלם עד יעבור זעם. בהתחלה התחבא יחד עם בנו בבית המדרש, אבל מהר מאד הבין שהמקום לא מספיק בטוח, והשניים הסתלקו והסתגרו במערה מרוחקת (ליד פקיעין, או אולי באזור לוד). מנסיוננו שלנו אנחנו יודעים שלפני כניסה לסגר, אנשים רצים לחנויות להצטייד בשימורים ובנייר טואלט, אבל לא שני הרבנים האלה. להם אירע נס, ואיכשהו מעיין החל לנבוע ממש שם ליד פתח המערה, וגם עץ חרוב צמח לו כדי שיהיה להם מה לאכול. לא רוצה לדמיין מה קורה למי שניזון במשך 13 שנים רק מחרובים (כן, 13 שנים!), אבל לא נכנס לזה עכשיו.

בכל מקרה, עכשיו צריכים למלא את הזמן הפנוי. מה אפשר לעשות כל היום במערה, בלי נטפליקס והולו? האב והבן עשו מה שהכי אהבו לעשות—למדו תורה. למדו כל היום, והפסיקו רק כדי להתפלל שלוש פעמים ביום. מאחר וגם שירותי אמזון לא היו בנמצא, הם הבינו שיצטרכו להסתדר עם הבגדים שלעורם במשך זמן רב. אז כדי שהבגדים האלה יחזיקו מעמד, הם השתדלו להשתמש בהם כמה שפחות. כשהתפללו, הם לבשו את בגדיהם, אבל בשאר הזמן פשטו אותם ולמדו תורה בעירום. כדי לא לסבול מתנאי מזג האויר, הם קברו את עצמם בחול, כשרק הראש שלהם מציץ החוצה.

שווה לציין כאן שרבי שמעון היה איש מיסטי, בקיא בסודות בריאת העולם ובעל יכולות נסתרות. כל מיני סיפורים מסתובבים עליו, על חלומות, קללות וגירוש שדים. לימוד התורה היה מרכז חייו, והבלי העולם לא עניינו אותו כלל. בן אדם כזה, תנו לו כל היום ללמוד ולא לדאוג לשום דבר אחר — עשיתם אותו מאושר. אז ככה, קבורים בחול, כשרק הראשים שלהם מציצים החוצה, כל שנותר מהאב והבן זה רק רוח ללא חומר, אינטלקט מזוקק, ללא דאגה לצרכי היומיום.

אחרי 12 שנים ככה, עם מים, חרובים ולימוד תורה בעירום, הגיע אליהו הנביא, גם הוא איש מיסטי ורב ניסים, והודיע להם שהקיסר מת והסכנה חלפה. יצאו רבי שמעון ובנו מהמערה, והתחילו להסתובב בעולם. עכשיו מגיעה ההזדמנות לבחון מה הועיל להם לימוד התורה. מה הם באמת למדו במהלך הסגר הממושך? האם השתנו? עברו תהליכי עומק? נעשו סובלניים יותר?

מסתבר שלא ממש. כשראו אנשים עובדים כל היום בשדות לפרנסתם במקום להתרכז בלימוד התורה הקדושה, הם כל כך זעמו עד שבמבט אחר של עיניהם המיסטיות, הם שרפו את השדות מסביבם.

נו, ברור שככה אי אפשר להמשיך, עם הביקורתיות הזאת, ובת קול שמיימית שלחה אותם חזרה למערה. כעבור שנה, כשקיבלו שוב אישור לצאת, אנחנו פוגשים ברבי שמעון מפוייס יותר, פחות ביקורתי, מבין שלא כולם צריכים ויכולים להיות אנשי תורה כמוהו. יכול להיות שהפעם רבי שמעון ניצל את הזמן במערה לא רק ללימוד תורה, אלא גם להתבוננות פנימית, לצמיחה אישית וליצירת שינוי עמוק באישיותו.

אז מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? קודם כל, אנחנו לא הראשונים שנאלצים להסתגר ולהתרחק מחברים וממשפחה. שנית, הדבר הזה ייגמר מתי שהוא. ולבסוף, אנחנו יודעים איך נכנסנו לסגר, אבל אין לנו עדיין מושג איך נצא. אז בואו ננצל את הזמן הזה הכי טוב שאפשר.

ובאשר לרבי שמעון, המשכו של הסיפור מופיע בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, לג, ב. לאחר מותו נשארה דמותו המיסטית קשורה לספר הזוהר, הטקסט המרכזי של תורת הקבלה, שעל פי המסורת נכתבה על ידי רבי שמעון ורבי אלעזר במערה. הטקסט הזה, בשפה הארמית, קשה לקריאה ולהבנה, אבל ויקטוריה חנה, אומנית הקול הישראלית (שלימדה לא מזמן במשך סמסטר באוניברסיטת ברקלי), בחרה להשתמש בחלק מהטקסט הקבלי הזה בשיר ״אורייתא״. השיר פותח במילים ״בכה רבי שמעון וגעה, פתח ואמר…״. השיר מלווה בוידאו קליפ מיוחד, שמספר באופן ויזואלי את הטקסט הארמי הסתום. הנה השיר כאן.