פרשות בהר בחוקותיי: על התחדשות ואחריות חברתית
פרשות בהר-בחוקותיי אשר סוגרות את ספר ויקרא הן שתי פרשות נפרדות אשר בדרך כלל נקראות יחדיו. לכאורה אין קשר בין השתים, אולם כשקראו אותן ענת שנרך ואפרת נוי באופן מעמיק יותר, הן מצאו דמיון מופלא ביניהן. בעוד שהאחת עוסקת בדיני העבודה שיחולו על העם בעת הגעתם לארץ ישראל והשנייה בברכות ובקללות אשר יבואו על ישראל אם לא ימלאו אחר החוקים, נראה שכל אחת עוסקת בדרכה שלה בחוקים חברתיים שיש להן השפעה גם על החיים שלנו היום ומאפשרים לנו ליצור עולם טוב יותר
מאת: ענת שנרך ואפרת נוי
מי מאתנו לא נתקל בסיטואציה שמכרה או חברה דוברת אנגלית מופיעה עם איזשהו פריט חדש ומרשים, ובאופן אינסטינקטיבי רוצים לאחל לה ״תתחדשי!״, אבל נתקעים עם המילים כי אין מילה כזו באנגלית וכל ניסון לתרגם או להסביר פשוט יוצא עקום? איך אפשר לתרגם את ההתרגשות שלנו מהתחדשות?
התחדשות זה מרכיב חשוב בחיינו. חשוב לנו לנפש, על מנת להרגיש חיים ולמצוא עניין בדברים ונהלים יומיומיים שהתרגלנו אליהם. זה יכול להיות בדברים הקטנים (כמו קנית בגד, או גיטרה חדשה), במעבר למקום עבודה אחר, או בדברים הרבה יותר גדולים כמו מעבר ליבשת אחרת שמדברת בשפה אחרת ומתנהלת עם תרבות אחרת (כמו שרובנו חווינו…). ויותר מזה, התחדשות מחזורית וסיסטמטית חשובה אף יותר על מנת להבטיח לנו עניין ובריאות לטווח ארוך.
אז מה עניין שמיטה אצל הר סיני?
בפרשת השבוע בהר בחוקותיי מופיעה מצוות השמיטה שניתנה לבני ישראל בהר סיני. שנת השמיטה היא מצווה חברתית וסוציאליסטית אשר מדברת על השנה השביעית מתוך שבע שנים רצופות – שבה אין לחרוש, לזרוע ולקצור את יבול הארץ. בתכלס שנת שמיטה נותנת לנו חופש ומאפשרת לנו לנוח, לאגור מצברים ולהתחיל מחדש. לא רק לנו בני האדם ניתנת המנוחה אלא גם לאדמה. דיני השמיטה מציבים על האדמה את אותם סטנדרטים שאנחנו שמים על עצמנו, יש כאן האנשה של האדמה. כמו שהאדם נח יום אחד כל שבעה ימים, כך גם על האדמה לנוח ולהתחדש כל שבע שנים. ויותר מזה, התחדשות מחזורית וסיסטמטית חשובה אף יותר על מנת להבטיח לנו עניין ובריאות לטווח ארוך. מי מאיתנו לא מחכה ליום שישי בערב בו אפשר לנוח אחרי שישה (טוב, חמישה ;)) ימי עבודה ולצאת בצד השני כמו חדש? עבור רובנו זה כתוב ומובנה – ״שמור את יום השבת לקודשו״ – אבל לעובדים במקצועות חיוניים, הסיסטמטיות לא בהכרח מובנית או מובנת מאליו.
(מעניין, אגב, מדוע נבחר המספר שבע עבור קבלת חופש… מה רע בחמש? או עשר? שהרי יש לנו עשר אצבעות…)
המבט החברתי והסוציאליסטי ממשיך לפרשת בחוקותי, ששמה דגש על הערבות ההדדית והאחריות האישית.
בעצם, עד כאן בני ישראל קיבלו בהר סיני חוקים, נהלים וטקסים שאמורים להנחות אותם ביום-יום, ומתארים אמות מידה אישיות וחברתיות. ואז מדגיש להם האלוהים כי בחינת קיום (או אי קיום) החוקים הוא קולקטיבי ולא אישי. "וכשלו איש באחיו" (פרק כו פסוק כ"ז) אומר לנו כי כאשר אדם עושה מעשה, הוא משפיע על סביבתו – לטוב או לרע – גם אם הוא אינו מודע לזה. ומכאן מקור הביטוי "עם ישראל ערבים זה לזה".
נגיף הקורונה ללא ספק מדגיש ביתר שאת את חשיבותה של האחריות האישית והערבות ההדדית. מניעת הפצת הנגיף תלויה באחריות של כל אחד מאיתנו להישאר בבית ולשמור על כללי המרחק ביננו. באותה העת ההסתגרות בבתים שנכפתה עלינו בגלל אותו הנגיף אפשרה לנו גם לראות את האחריות שלנו, בני האדם, כלפי הסביבה והמפגעים שאנחנו יוצרים. כמו למשל איי הפלסטיק או "מגה חירייה" של האנושות.
"זבל מי שמלכלך"
מי מאיתנו אינו מכיר את הבעיה? את/ה מגיע/ה למקום יפה, ליד נחל, תחת העץ ממש פוקס, אבל אוי, איזו חוצפה הכול מסביב זבל. בקבוקי פלסטיק ועוד פלסטיק, ניר, כלים חד פעמיים, וריח שלא נדע. עכשיו נסו לדמיין אי בלב ים בגודל של מדינת טקסס (!!) שכולו זבל, לא פיסת אדמה קטנה מסביב לעץ אלא מדינה שלמה, ועכשיו דמיינו חמש מדינות כאלו שצפות על פני הים, דמיינו שאתם שוחים, צוללים וצפים על פני כ-50 מיליארד פריטי פלסטיק.
במודע או שלא במודע אנחנו בני האדם מייצרים זבל (בעיקר פלסטיק) שבסופו של דבר מוצא את דרכו לים כ- 8 מיליון טון של פלסטיק בשנה. הפלסטיק מרעיל את הסביבה, הדגים, הציפורים ויצורי ים נוספים אוכלים את הפלסטיק או שמסתבכים בחלקי הפלסטיק ונפצעים, מורעלים או נחנקים ממנו ומתים בהמוניהם. לאחרונה חוקרים גם מצאו שהפלסטיק על פני זמן מתפרק לחלקיקים קטנים קטנים מיקרו פלסטיק והופך לחלק משרשרת המזון של הדגים שמגיעים לצלחת שלנו.
הצטברות הזבל נוצרת כתוצאה מכך שאנחנו בני האדם לא רואים באופן יום יומי בדרכנו לעבודה או למגרש המשחקים את הבעיה, ולכן האחריות של כל אחד מאיתנו היא לספר ולהעלות את המודעות של כולנו, ובמקביל לנסות לצמצם את השימוש בפלסטיק ואם כבר השתמשנו בפלסטיק לזרוק אותו לפח המחזור.
אנחנו קוראות את פרשות בהר-בחוקותיי אשר סוגרות את ספר ויקרא אלו למעשה שתי פרשות נפרדות אשר בדרך כלל נקראות יחדיו. לכאורה אין קשר בין שתי הפרשות, פרשת בהר אשר מתרחשת בהר סיני פורשת ברובה את דיני העבודה שיחולו על עם ישראל, בעת הגעתם לארץ ישראל, ופרשת בחוקותיי הפותחת בפסוק "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" היא פרשה העוסקת בעיקרה בברכות ובקללות אשר יבואו על ישראל אם לא ימלאו אחר החוקים.
אולם בקריאה מעמיקה יותר ובפרשנות ניתן לראות כי שתי הפרשות המופלאות האלו עוסקות כל אחת בדרכה שלה בחוקים סוציאלים חברתיים, סוגיות שיש להן השפעה גם על החיים שלנו היום, ההתחדשות, האחריות האישית והערבות ההדדית אשר ביחד מאפשרים לנו ליצור עולם טוב יותר לנו ולדורות הבאים.
