חג השבועות: זמן מתן תורתנו?

מאת: ציפי זך

כמו חגים אחרים, גם לחג השבועות יש רבדים רבים ומשמעויות רבות, ובהתאם, גם הרבה שמות. כבר בתורה החג נקרא בכמה שמות: חג השבועות, לציון סיום שבעת השבועות של ספירת העומר; חג הקציר, לסיום עונת קציר החיטה; יום הביכורים, שבו התחילו להביא את ביכורי התוצרת החקלאית לבית המקדש, כדי לתמוך בעניים ולפרנס את הכהנים והלוויים.

Photo by iStock

מאוחר יותר החלו חז״ל להתייחס לשבועות כיום שבו ניתנה התורה לישראל במעמד הר סיני, ובתפילה נקרא החג זמן מתן תורתנו, למרות שאין סימוכין לטענה שהארוע המכונן הזה אכן אירע בשבועות. אז למה החליטו חכמי התלמוד לקבוע את חג השבועות כזמן מתן תורה? ולמה בכלל לציין את מתן התורה כחג? כאן חשוב להבין את הקונטקסט ההיסטורי. אחרי חורבן בית המקדש השני היתה היהדות במשבר עמוק. עד אז, בית המקדש היה המרכז הדתי והלאומי, ובו בעצם הביאו היהודים לידי ביטוי את יהדותם, על ידי עליה לרגל והקרבת קורבנות. בהעדר בית מקדש, לא נותרו הרבה טקסים לציון הזמן החולף ולביטוי הקשר עם אלוהים, ומנהיגי הדור נדרשו להמציא את היהדות מחדש. הם הפכו את התפילות ואת לימוד התורה לאבן פינה ביהדות המתחדשת. לכן, היה חשוב להדגיש את חשיבותה של התורה ולחגוג אותה באחד משלושת החגים המרכזיים. בפסח אנחנו זוכרים את יציאת מצרים, בסוכות אנחנו משחזרים את ההליכה במדבר, ומעתה – בשבועות אנחנו חוגגים את הארוע המכונן שבו ניתנה התורה לישראל.

מי הם אותם רבני התקופה, ומי שמם לשנות את היהדות שניתנה למשה בהר סיני? זאת שאלה מאד משמעותית, וחז״ל עסקו בה בדרכים רבות, בנסיון לבסס סמכות רבנית כתחליף לסמכות הכוהנית של תקופת בית המקדש. הנה אחד הסיפורים החשובים בתלמוד, שעוסק בשאלת הסמכות הרבנית, וגם בשאלות רלבנטיות אחרות, כמו משמעות הזמן ההיסטורי, התפתחות והתחדשות ביהדות ומהות היחסים בין העם לאלוהיו. זהו סיפור מדליק, שנשמע כמו מדע בדיוני, וכולל מסע בזמן אל העתיד ובחזרה. אז ככה:

אחרי מעמד הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדיברות לעם ישראל, עלה משה רבנו לראש ההר, וכעבור 40 יום ירד עם לוחות הברית. בזמן הזה הספיקו העם הממתינים להכנס ללחץ מחשש שמשה לא ישוב, לארגן תנועת מחאה ולבנות את עגל הזהב, וכל הסיפור הסתבך מכאן מאד. אבל למה שהה משה 40 ימים בראש ההר? כמה זמן לוקח לטפס לפיסגת ההר, לקבל מאלוהים הנחיות להמשך, ולרדת חזרה למטה? מה קרה שם במשך 40 יום?

האמת שגם משה לא תכנן על משימה כל כך ממושכת. חז״ל מספרים שכשהגיע לראש ההר לקבל את לוחות הברית, מצא שלאלוהים לא בוער שום דבר, והוא ״יוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת״, כלומר מקשט אותן, מוסיף להן את הקווים הקטנים שמעטרים אותן בספרי התורה. הכתרים האלה, שנקראים גם תגים, מוכרים לנו מהשיר ״ירושלים של זהב״. כשנעמי שמר מביעה את אהבתה לירושלים במילים ״אַךְ בְּבוֹאִי הַיּוֹם לָשִׁיר לָךְ, וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים״, היא מתייחסת לא רק לכתרי מלוכה, אלא­ גם לעיטורים שאלוהים ישב וקשר לאותיות על הר סיני.­

בסיפור שלנו הכתרים האלה נקראים גם קוצים, כמו בביטוי ״על קוצו של יוד״, שפירושו שסופר הסת“ם, כשהוא כותב ספר תורה, חייב לדייק מאד ולא לפספס שום פרט, קטן ככל שיהיה, כמו הקוץ התחתון של האות הקטנה יוד.

אוקיי, אז משה מגיע לראש ההר, ולא מבין מה כל כך חשוב בקישוטים האלה. הוא אפילו די כועס על העיכוב המיותר. אלוהים מסביר לו שהכתרים האלה דווקא מאד חשובים, כי “אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת”.

משה המום ממה שהוא שומע, ומבקש לפגוש את החכם הגדול הזה. אין בעיה, אומר אלוהים, “חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ” ואראה לך אותו. בטריק שמתאים ל״בחזרה לעתיד״ או ל-Dr. Who. הוא מכניס את משה למין מכונת זמן שלוקחת אותו בערך אלפיים שנים קדימה.

משהו מוזר קורה כאן עם הזמן. אם משה נוסע אל העתיד, למה אלוהים אומר לו לחזור לאחור ולא ללכת קדימה? ולמה אלוהים אומר על רבי עקיבא ״אדם אחד יש, שעתיד…״? יכול להיות שרבי עקיבא כבר קיים, למעלה מאלפיים שנה לפני זמנו? נראה שהזמן במרחב האלוהי הוא משהו נזיל, לא לינארי, ודברים יכולים להתרחש שם בו-זמנית למרות אלפי השנים המבדילים ביניהם.

בקיצור, משה נוחת בבית המדרש של רבי עקיבא המפורסם, במאה השניה לספירה. בבית המדרש מסודרים כסאות בשמונה שורות, ומקובל שהתלמידים המצטיינים יושבים בשורות הראשונות, והנה משה מוצא את עצמו יושב בשורה האחרונה. לא נעים… משה רבנו הגדול, ישר מפגישה אישית נדירה עם ריבונו של עולם, מוצא את עצמו בחברת התלמידים הפחות מבריקים. והוא מקשיב לדבריו של רבי עקיבא, וכמו אחרון התלמידים שם, הוא אינו מבין דבר. הוא מרגיש נורא. איך זה שהוא לא מבין את התורה שהוא עצמו מביא בימים אלה ממש לעם ישראל? למה היא נשמעת לו כל כך זרה?

בדיוק אז, כשמשה מרגיש מבואס וחלש, מבקשים התלמידים מרבי עקיבא הסבר לאחת ההלכות שהוא מלמד, והרבי, במקום לתת הסבר מפורט, עונה: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי! כלומר, ככה זה, זה מה שמשה שמע בהר סיני, וככה זה חייב להיות. משה מרגיש הרבה יותר טוב עכשו, כשהוא מקבל אישור שיש לו מקום בהיסטוריה של העתיד.

ובכל זאת, איך זה שמשה לא הבין את התורה של רבי עקיבא? ואם רבי עקיבא טוען שתורתו היא ״הלכה למשה מסיני״, איך זה שהיא שונה מהתורה שמשה מכיר? המשנה מתארת את שלשלת המסירה של התורה מדור לדור: ״משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה״ (פרקי אבות א, א). אז מה קורה במעבר בין הדורות? מה מוצא רבי עקיבא בכתרים (או הקוצים) של האותיות, שגורם לתורה להשתנות כל כך?

מה שברור מהסיפור הזה הוא שהכלל של ״הלכה למשה מסיני״ אינו בא לטעון שהתורה היא משהו קפוא, קשיח ולא משתנה. וכשחז״ל מספרים את הסיפור הזה, הם בעצם טוענים שהתורה היא גמישה וניתנת לפרשנות ברוח הזמן. וזה בדיוק מה שנותן לגיטימציה לחידושים שהם מחדשים אחרי חורבן בית המקדש, בנסיון להפוך את היהדות לדת שסובבת סביב תפילות ולימוד תורה, במקום עליה לרגל וקורבנות. וכך, כשהם פתאום קובעים שחג השבועות הוא גם חג מתן תורה, הם פשוט מתאימים את היהדות לצרכי השעה, ובאותה הזדמנות גם מחזקים את מעמדם כבעלי הסמכות לפרש את התורה.

ואכן, היהדות היתה תמיד דת מתפתחת, ודווקא זה מה שאפשר לה להחזיק מעמד במשך אלפי שנים. לפעמים ההתפתחות היא הדרגתית ולפעמים היא מתרחשת במהפכה מהירה, אבל תמיד קיימת. וגם בימינו, כשיהודים חילוניים מחפשים חיבורים לטקסטים ולטקסים העתיקים, מותר להם, ואף רצוי, שיבחנו אותם מתוך הקונטקסט ההיסטורי שבו אנחנו חיים, לפי הצרכים המעשיים והרוחניים שנדרשים מאיתנו היום.

ובאשר למשה, הוא חוזר להווה שלו, אלפיים שנה אחורה, מרוצה ממה שראה. בהמשך הסיפור הוא נוסע שוב אל העתיד כדי ללמוד עוד על ההיסטוריה של עמו, והשיחות שלו עם אלוהים מעלות המון שאלות חדשות. אם אתם סקרנים, המשך הסיפור מופיע בתלמוד הבבלי, מסכת מנחות, כט ב.