על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

מאת: דלית גבירצמן

איך זה שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון, מדינה ימנית, מסורתית, דתית, שוביניסטית, חשדנית כלפי האחר, איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת, המהפכה הגאה כל כך הצליחה? בשאלה המעניינת הזאת נפתחת הסדרה ״המהפכה הגאה״ בכאן 11, עליה שמעתי השבוע בשיחה מרתקת עם ידיד ותיק שלי, אילן ויטמברג. אילן ואני מכירים כבר למעלה מעשור, ודרכנו הצטלבו לא פעם בעבודתנו במסגרות חינוכיות שונות. על אף ההיכרות רבת השנים שלנו, מעולם לא ישבתי לשוחח איתו שיחה אינטימית כזאת, מלב אל לב.

השנה בעקבות הקורונה, ולראשונה מאז שנת 1970, לא התקיימו מצעדי גאווה במהלך חודש יוני. כתוצאה מכך, הרגשתי צורך לשוחח עם אילן, ללמוד, להקשיב, לעודד שיח ולהעלות את המודעות לחודש הגאווה. כאמור, מצעד הגאווה הראשון בעולם התקיים בניו יורק ביוני 1970, יום השנה הראשון ל״מהומות סטונוול״, שבהן התעמתו חברי הקהילה עם משטרת ניו יורק, והוא סימל את תחילת המאבק של הקהילה הגאה להכרה ולשיוויון זכויות. מאז נערכים מידי שנה ברחבי העולם מצעדי גאווה במהלך חודש יוני, והשנה במסגרת הטרפת הכללית של הקורונה, נסתם הגולל גם על העניין הזה. מזה ארבע שנים שאני חיה בעיר שחרטה על דיגלה את שלל צבעי הקשת של האחווה, הגאווה, השוויון, והחופש לבחור מי להיות ואת מי לאהוב. במהלך עשרים השנים שאני חיה במדינה הזאת, ובכל שנותי כאדם בוגר, היתה לי הזכות והעונג לפגוש ולהכיר, ללמוד וללמד, לרקוד ולבלות, להעריץ, להעריך ולשוחח עם עשרות חברי וחברות הקהילה הגאה. יחד עם זאת, בכל שנותי הרבות כבעלת טור שבועי ב״בעניינים״, מעולם לא יצא לי לכתוב על הנושא עצמו. תמיד חשבתי שהעובדה שהם.ן חלק כה משמעותי מחיי מדברת בעד עצמה, אך דווקא החודש, בשל כל מה שקורה ולא קורה כרגע בעולם, חשתי צורך לנהל שיחה כנה, פתוחה ואמיתית בנושא, ולשמחתי הרבה, אילן נעתר לבקשתי.

אילן ויטמברג, האיש והאגדה, הוא אושיה חינוכית כאן אצלנו, בעמק הסיליקון. הוא נולד וגדל בקיבוץ מגידו, בעל תואר ראשון בתאטרון מאוניברסיטת קולומביה דיסטריקט עם התמקדות בשימוש בתאטרון בחינוך בלתי פורמלי. אילן הגיע לכאן בשנת 1999, ומאז ועד היום, הוא מעורב בעשייה ובחינוך יהודי לבני נוער ומבוגרים במסגרות פורמליות ולא פורמליות. אילן משמש כדירקטור ללימודי ישראל וכיועץ לפיתוח מקצועי למורים במרכז לחינוך יהודי בסן פרנסיסקו, וגם מנחה ב-ICC תוכניות רבות כגון Israel for Reel ו- Raise the Bar. הוא חי באוקלנד עם בן זוגו פיטר אולסון, מטפל שיקומי, שאיתו הוא גם מופיע כצמד תיאטרון הבובות Up a Tree Puppetry.

יש לי כל כך הרבה שאלות ודברים שהייתי רוצה לשוחח עליהם איתך, אבל בוא נתחיל מההתחלה. ספר לי מהו הזיכרון הראשון שלך?

״הזיכרון הראשון שלי הוא אוסף של רגשות, כי בתור ילדים, אין לנו את השפה שמגדירה דברים. הזיכרון שלי הוא של שוני, של משהו שהוא אחר. זה משהו שהיה ברור לי ולכל הסובבים אותי. כילד שגדל בקיבוץ, הייתי יותר רגיש. בקיבוץ יש קטע של אחדות ושל להיות ביחד, של מאצ׳ואיזם ושל להיות בסיירת מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אצלי זה היה הפוך; היה לי אוסף של בובות כילד, אהבתי מאוד לקרוא, וכל הבנות בלינה המשותפת נהגו תמיד לפנות אלי בלילה, במקום לקרוא לשומרת. הן ידעו שאני יותר עדין ושאני אקשיב להן. לא הייתי בן-בן כמו כולם, ובגיל חמש ההורים שלי לקחו אותי לרופאה שתבדוק אם אני נורמלי. היא הורידה לי את התחתונים והסתכלה, ואמרה להורי שאני ״נורמלי״. מדובר בשנים שלא היתה טלוויזיה בקיבוץ ולא היה קשר לעולם החיצון. בשעתו, כל המחקרים גם הראו ש״בקיבוץ אין הומואים״, וההנחה היתה שזה בגלל שאנחנו מתרחצים במקלחות משותפות.״

אז מתי לראשונה הבנת שהנטייה המינית שלך שונה מזו של חבריך?

״הקטע של זהות מינית הוא מטעה, ובעיני המילה Queer מגדירה בצורה יותר עדינה ומתחשבת את הקטע של השונות. יש קושי בנסיון להגדיר את התחושות במילים. השפה יוצרת דימויים, והקושי הוא להסביר רגשות ותחושות בשפה שיוצרת דימויים. השוני והנבדלות לא קשורים בכלל למין או לנטייה מינית, ורק בגיל ההתבגרות מתעוררות התחושות המיניות. מבחינתי, זה היה מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד הייתי מחוץ למעגל הנורמטיבי וניסיתי למצוא מקום שבו אני כן שייך. השונות שלנו היא השייכות.

בגיל מסוים התחלתי ללכת לפסיכולוגית שאמרה לי ״תראה, זה תהליך שמפתחים פחד מהמין הנשי, ואם תהיה לך חברה ותקיים איתה יחסי מין, אז הכול יהיה בסדר״. אז היתה לי חברה ארבע שנים, אבל ידעתי שאני שונה, וידעתי גם שהשונות הזאת היא ״לא בסדר״. אצלנו זה גם היה קיבוץ של ניצולי שואה, אז שואה וגבורה תמיד היו סמל. גדלנו על מרד גטו ורשה ועל זה שצריך להיות חזקים וגיבורים, ושזופים בסיירת מטכ״ל, וכל זה לא מתחיל בגיל 17 לפני הצבא, אלא ברגע שאתה נולד. כך שעבורי, כל הדברים הללו התאספו לתחושה של שונות ושאני יחיד בעולם.״

מה עזר לך לצלוח את התקופה הזאת?

״אני חושב שלאנשים שגדלו בתקופה שלנו, בייחוד באזור כפרי או מבודד, צריך היה להיות הרבה אומץ ויושרה כדי להודות בשונות שלהם. הכי קל היה להתחתן, ללדת ילדים ולחיות חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים. אני ניסיתי את זה מכיתה ט׳ ועד י״ב וזה היה מאבק תמידי לנסות ולהשתנות. רק בתקופת הצבא, יצא לי במקרה להיות שותף בחדר עם חייל בודד שהגיע מארה״ב, והתברר לי שהוא היה הומו. הוא היה יותר מבוגר ממני, ופתאום נפתח בפני עולם של ספרות ואמנות, של וולט וויטמן ואלן גינסברג. זה היה בשנות השמונים המוקדמות, כשפתאום גיליתי את הקהילה, את המועדונים והפוליטיזציה של התנועה הקווירית בתל אביב. התחלתי להיות מעורה בהיסטוריה ובספרות של התנועה ואני זוכר את מצעד הגאווה בגינת שינקין בתל אביב, שהיו בה רק כשבעים אנשים. אלו היו דברים שלא שמעתי עליהם בקיבוץ, כי עם מי בכלל יכולתי לדבר על דברים כאלו? כל מה שעניין אותם היה האם נהגת על טרקטור”.

מתי השונות הזאת שאתה מתאר היתה לך הכי קשה?

״תראי, להתאהב בגיל העשרה זה תמיד קשה, ואת לא יודעת האם ועם מי, אבל תמיד ישנה עבורך האופציה שזה יקרה. עבורי, ועבור נערים רבים כמוני, האפשרות של התאהבות לא היתה קיימת, וזה נורא עצוב. בשלב מסוים, הפכתי להיות הדובר מטעם האגודה לשמירת זכויות הפרט, שזאת התנועה ההומו-לסבית בישראל, והלכתי לבקר בבתי ספר (כולל בית הספר שלי) כדי לדבר על זה. חזרתי כדי להגיד להם שעבורנו לא היתה בזמנו אופציה להתאהבות, והיום היא כן קיימת. אז התקופה הזאת של החיים במוסד בקיבוץ היתה תקופה קשה של לנסות לשנות את עצמי. באותה תקופה, נתתי גם סידרה של הרצאות במשטרה, והדברים ששמעתי שם היו איומים ונוראים, ועוד מאנשים שאמורים לשמור עלינו. קראו לי שם בשמות כמו ״סוטה״ ו״כלב״ וזה היה מאוד עצוב.״

מה היה החלק הכי מרגש עבורך ביציאה מהארון?

״היציאה מהארון היא תהליך, בעיקר לאנשים מהדור שלנו. לארון יש כמה מדורים ויש יותר מדלת אחת. יש את הסיפור שלך עם עצמך ויש את הסיפור שלך עם הסביבה. ברגע שהיה לי חבר ראשון, כתבתי מכתב לאחותי שהיתה ביפן וסיפרתי לה על כך. הייתי אז בצבא וביקשתי מהורי שישלחו את המכתב עבורי. ואז, ראיתי שמשהו איום ונורא קרה. הורי נראו כאילו מישהו עומד למות. שאלתי את אבא שלי מה קורה איתם והוא סיפר לי שהם קראו את המכתב. כך הם למדו על זה. אחד הדברים הכי נוראים ביציאה מהארון זו הידיעה שאתה עומד להכאיב להורים שלך. ההורים שלי בכו וכאבו מאוד את הידיעה. היום, הם אוהבים את פיטר יותר מאשר אותי, אבל אז הגיעה תקופת האיידס, והם דאגו שאמות והיו משאירים לי כתבות בנושא על הספה. הם כל כך דאגו, שזה קצת שלח אותי בחזרה לארון. כשהייתי עם פיטר, סיפרתי על כך לחברי הקבוצה שלי, וכמובן שאז מיד גם כל הקיבוץ ידע. אני חושב שהבן אדם שהיה לי הכי קשה לצאת בפניו מהארון, זה הייתי אני, ועד היום זה תהליך, כי קשה להשתחרר מהדפוסים שגדלת עליהם.״

אילן הוא איש שיחה מלבב ומספר סיפורים מופלא. הוא המשיך וסיפר לי על הטיול שעשה לדרום אמריקה אחרי הצבא. במהלכו הוא פגש בגואטמלה את פיטר, שהפך להיות בן זוגו עד היום. פיטר היה פעיל פוליטי לזכויות אדם במרכז אמריקה, והוא גר בשעתו בקומונה בוושינגטון די. סי. זה היה בתקופת האינתיפדה הראשונה, ואילן החליט להגר לארצות הברית ולהצטרף לקומונה. החברות האמיצה בינו לבין פיטר הפכה לרומן ובשנת 1996 הם נישאו. אבל זאת, חברים וחברות, היתה רק החתונה הראשונה.

תסביר לי, מה זאת אומרת החתונה הראשונה?

״אם תשאלי כל זוג הומואים, הם יספרו לך על שלוש או על ארבע חתונות. בזמנו, כשהומואים החליטו להתחתן, זאת היתה החלטה אישית ו/או פוליטית, אבל לא היה לזה שום מעמד חוקי. מבחינת מיסים, ירושה או זכויות כמו הזכות לבקר את הבעל שלך בבית חולים, אין לחתונה שום תוקף חוקי ואין להם הכרה בתור זוג נשוי. במקרה שלי, למרות שהתחתנו בשנת 1996 בחתונה גדולה עם מעל למאה מוזמנים, וההורים שלי הגיעו מהקיבוץ, עדיין לא היו לי שום זכויות על אף שנישאתי לאזרח אמריקאי. בשדה התעופה, הייתי מוריד את הטבעת ומשפשף את האצבע כדי שלא יראו את הסימן. הסטטוס שלי מבחינה חוקית היה של עובד דת, והייתי חייב לעבוד בארגון יהודי ספציפי ואסור היה שידעו שלפיטר ולי יש איזשהו קשר. במשך כמעט עשר שנים אסור היה שידעו שאנחנו יחד, למרות שהיה לנו כאן בית, משפחה וחברים. מבחינה חוקית, היו יכולים לגרש אותי מכאן בכל רגע נתון.

בשנת 2004 גווין ניוסם שהיה ראש העיר בשעתו, אישר לזוגות חד מיניים להינשא בסן פרנסיסקו. הרבה זוגות הלכו אז והתחתנו, אבל רק בשנת 2008 בית המשפט העליון של קליפורניה אישר את ההחלטה באופן חוקי. זה יצר מצב שבו היו כ-18,000 זוגות שהיו נשואים חוקית בקליפורניה, אך לא היו מוכרים חוקית פדרלית. בבחירות של 2008, שונתה ההחלטה במה שנקרא prop 8, ושוב זוגות חד מיניים לא יכלו להינשא באופן חוקי. רק בשנת 2013 החליט בית המשפט העליון שהאפליה מנוגדת לחוקה, וכך קרה שזוגות הומוסקסואליים נאלצו להתחתן בין 2-4 חתונות; פעם כזוג, פעם בסן פרנסיסקו, בקליפורניה ובארה״ב. וכך יצא שפיטר ואני התחתנו פעמיים״.

אני נתקלת לא פעם, גם מאנשים שמקבלים בהבנה את הקהילה הגאה, בשאלה הבאה: על מה בעצם כל הגאווה?

״קודם כל, ברגע שמישהו אומר לך שאתה לא, ואתה אומר ״אני כן״, אז זאת גאווה. בעיני, הסמל של השיוויון הוא לא נכון. אני לא רוצה להיות שווה לאף אחד. אני לא רוצה להיות יותר או פחות מאף אחד. אני רוצה לחגוג שונות. הגאווה היא גאווה בשונות. אחדות זה משהו יפה, אבל אחידות היא לא. מי רוצה להיות אותו הדבר כמו כולם? תראי את הפרחים האלו (והוא מראה לי אגרטל עם פרחי בר, שהיה מונח על השולחן), מי היה רוצה שהם יהיו אותו הדבר? וכשזה מגיע לאנשים, אנחנו מרביצים והורגים בגלל זה. הגאווה היא בשונות ובצבעוניות שלנו, ועל זה שיש מגוון ושאתה יכול להרגיש טוב עם מי שאתה״.

מהי הטעות הכי רווחת בתפיסה של החברה ההטרו-נורמטיבית את הקהילה הגאה?

״אני אגיד לך מה הכי מעצבן אותי. כשאני עושה סיורים לקבוצות בשכונת הקסטרו, השאלה הכי רווחת  היא ״למה אתם רק מתעסקים במין?״ וזה מעצבן אותי מכל מיני סיבות. קודם כל, למה אני צריך להסביר לך או להצדיק? מין ומיניות באים ממקום כל כך שמרני ושיפוטי. יש מקום לשיפוטיות אם זה פוגע באחרים. לפגוע בילדים זה לא בסדר. לדרוך למישהו תשע דקות על הצוואר זה לא בסדר. לבוא לבקר בקסטרו ולהיות שיפוטי, זה מעצבן. עוד טעות רווחת היא השאלה מי הגבר ומי האישה. מה זה אומר? חשבתי שיצאנו כבר מהתפיסה הזאת. במערכות יחסים בין גברים, יש שני גברים שחיים ביחד. אצלנו, זה מאוד ברור. פיטר מנקה את המכונית, הוא עושה את כל העבודות בבית, הוא מבשל, מנקה ותופר. אני רק שובר דברים בבית. גם זה שמצמצמים את הגייז רק למסיבות ומין זאת טעות. זה כן, אבל זה לא רק. וזה לא שמסיבות זה רע, פשוט זה לא מסכם את הזהות שלנו״.

בתור איש חינוך, מה היית בוחר להכניס לסילבוס שלך כדי להעלות את המודעות לחודש הגאווה ולנושאים הקשורים לקהילה הגאה? באילו סדרות טלוויזיה כדאי לנו לצפות ואילו ספרים כולנו חייבים לקרוא?

"אני חושב שהאינטרנט שינה את החיים שלנו כבני אדם בצורות שאנחנו רק עכשיו מתחילים להבין. אני לא חושב שהמאבק BLM היה תופס תאוצה ללא סרטוני הוידאו הויראליים שרצו ברשת. פעם הייתי מתרגש מכל סרט או ספר שעסק בהומואים, רק בשביל הנראוּת. סרטים נפלאים כמו: מכבסה יפיפיה שלי, Morris, A room with a view, God’s Own Country, Moonlight, Brokeback Mountain. והיו גם הסרטים של עמוס גוטמן למשל, ״נגוע״ או ״בר 51״ אבל בהם ההומו היה תמיד דמות אומללה. היום הייתי ממליץ לאנשים לראות את הסרטים ולקרוא את הספרים הבאים:

The Times of Harvey Milk- סרט דוקומנטרי העוקב אחר סיפור חייו והקריירה הפוליטית של הארוי מילק, שזכה בפרס האקדמיה על סרט הדוקו הטוב ביותר בשנת 1985.

Tales of the City- סדרת טלוויזיה המבוססת על תשעה ספרים מאת הסופר ארמיסטד מופין, העוקבת אחרי קורותיהם של דיירי בניין מגורים ברחוב סמטת ברברי מספר 28 שבסן פרנסיסקו. הסדרה הופקה לראשונה בשנות התשעים בכיכובן של לורה לייני ואולימפיה, והופקה בשנית בשנת 2019 לסדרת המשך בנטפליקס. המכתב שבו גיבור הסדרה, מייקל, יוצא מהארון הפך לקלסיקה והוא ידוע בשם Letter to Mama.

When We Rise- ספרו של Cleve Jones שהפך למיני סדרת דוקו-דרמה, העוקבת אחר ההיסטוריה של המאבק לשוויון זכויות לקהילה הלהט״בית בארצות הברית משנת 1970 ועד 2010.

Leaves of Grass – Walt Whitman- עלי עשב – אסופת שירים מאת המשורר המופתי וולט ויטמן, שהוא אולי הטקסט המכונן של השירה האמריקאית.

Before Night Falls- סרט בכיכובם של שון פן, ג׳וני דפ וחוויאר בארדם, המספר את סיפור חייו של הסופר הקובני ההומו רינאלדו ארנאס.

אפטר – סרטו הקצר של איתן פוקס משנת 1990 בכיכובם של גיל פרנק וחנוך רעים.

הזמן הוורוד – סרט דוקומנטרי בבימויו של יאיר קידר על המהפכה הגאה בישראל בשנות השמונים והתשעים.

המהפכה הגאה – הסדרה הדוקומנטרית החדשה בכאן 11, היא סדרה בת 3 פרקים, על השינוי שחל ביחס של החברה הישראלית כלפי הקהילה ב-30 השנים האחרונות. יוצרי הסדרה הם גל אוחובסקי, לירן עצמור ואלון ימין.

בשיחה שלנו עלו עוד נושאים רבים שקצרה היריעה מלכתוב עליהם. הרגשתי שיכולתי להמשיך ולשוחח עם אילן עוד שעות ארוכות, ומן הסתם, נעשה זאת בהזדמנות אחרי שאצפה בכל הסרטים שהוא המליץ. רגע לפני ששחררתי את אילן לארוחת הערב, הייתי חייבת לשאול אותו רק עוד שאלה אחת.

לסיום, אילן, מה החלום שלך?

״החלום שלי זה שבני האדם יבינו שצנצנת עם פרחים היא הרבה יותר יפה כשהפרחים לא נראים אותו הדבר. החלום האישי שלי זה שהנער שגדל היום ידע שהוא יכול להתאהב, שאנשים יתאהבו בו ושהוא יכול לחיות עם מי שהוא רוצה ושיהיו לו גם ילדים, אם רק ירצה.״

וכל מה שנותר לי לומר, זה ״אמן״, וכל מילה נוספת – מיותרת.

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsmam.com