פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

מאת: דיוויד מאיירס

מאד משמעותי עבורי לדון בפרשת שלח לך, גם בגלל הנושא הקרוב לליבי וגם כי זו הייתה פרשת בר המצווה של בני זאב. את בר המצווה, כמו משפחות רבות חגגנו בארץ, הזמנו 40 בני משפחה מארה"ב להצטרף אלינו לטקס ולטיול שקראנו לו "LaTour" השם משקף את אהבתינו לשתי השפות ולמשחקי מילים בתוכן וביניהן. בפרשת שלח לך משה שולח נציגים מכל שבט לסייר בארץ ישראל ולדווח חזרה לעם שנמצא במדבר. המשימה מחולקת לשתי מטרות – הראשונה מטרת מל"ם (מודיעין למבצע) כדי לעמוד על קושי הכיבוש והמטרה השנייה היא להעריך את שווי הירושה.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

כאשר הם חוזרים מהמשימה יש מחלוקת מהותית בקרב המסיירים לגבי טיב הארץ והאם רצוי לעלות אליה או לחזור למצרים.

וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃  וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃  אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃  עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃  וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃

ְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃  וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃

אני קורא את הסיפור ומרגיש שזה הסיפור של משפחתי והרבה משפחות ביחס שלהן לישראל. לחיות בארץ לא מובן מאליו עבורנו וכרוך בהרבה לבטים.  כמו האנשים שמשה שלח לתור את הארץ שעומדים לרשת, הרבה עולים מגיעים לתקופות של כ-40 ימים בהן מסיירים ורואים מה יש בארץ, איך האנשים, וכו'.  וכמו בני ישראל, יש הרבה לבטים ורשמים שמשתמעים לשתי פנים. על ישראל אין דעות שהן "פרווה" – זה לא מקום כמו מילווקי שזה 'מקום נחמד לגור'. ארץ ישראל – או שהיא ארץ זבת חלב ודבש או שהיא ארץ אוכלת את יושביה. וכמו לקבוצה הזאת, המרגלים, לעוליםֵ ולאלה שנודדים בין שם לכאן, שני הקולות הקיצוניים האלו קיימים בו זמנית. ישראל היא גם מדהימה עם הכי הכי – חום לב, חיים תוססים, צפיפות של היסטוריה ונופים ובילוי ותרבות שאין כמוהו….וגם לא….ההתמודדות הראשונה עם ה"ענקים" במשרד הפנים גם יכול להאיץ את חזרה לעבדות במצרים, או 'ענקים' אחרים הבאים לידי ביטוי בבעיות קשות ונוקשות בחברה ובפוליטיקה הישראלית שמרתיעות חלק ניכר מהעולים וגם מהאזרחים הוותיקים.

בדרך כלל כשיורשים משהו, מקבלים אותו וזהו.  אבל את הארץ, בני ישראל לא בטוחים שרוצים ויש דיונים וניסיונות חוזרים ונשנים לעלות אליה. אחרי שחוזרים מתור הארץ, דנים ומתווכחים ואז יש עוד שנים של נדידה ורוב הדור הראשון לא יזכה לשוב לארץ. זה מזכיר גם את הסיפור שמתפרס על פני דורות דורות של משפחתי.  שני אחים עלו בשנות הארבעים – אחד נשאר ועוד שלושה דורות נולדו לו בארץ אבל השני ירד אחרי 12 שנים.  בניו כולם חזרו לתקופות שונות של לימודים, שירות צבאי, ועבודה. בסוף, בת אחת מהשישה בנתה את ביתה בארץ והקימה שם את משפחתה.

על פי הפסוקים מי שדוחה את הירושה, זה לא רק שלא בוחר בה אלא נואץ באלוהים ולפעמים אני מרגיש שזו ההרגשה של מי שדוחה את הארץ עד היום. היא נשבעה לאבותינו ואנחנו נואצים. ועל זה גם נענשים. הפסוקים מתארים שלדור הבא – הטף, יש עוד סיכוי:

ְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ (גרעין צבר?!) אבל פוּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה.

מעניין שהזעם בפסוקים מכוון לאו דווקא למי שלא מקיים מצוות אלא למי שדוחה את הירושה. גם לא ברור מה הצורך לבחון כמה טובה הארץ אם מובן מאליו שהולכים לרשת אותה.  למה עשו כזה מהלך אם ברור שחייבים לרשת אותה?

אני קורא את הפרשה וחושב שהירושה הזאת גם מרכזית לנו ולסיפור שלנו כעם, מעולם לא היה מובן מאליו שניקח אותה. כנראה שהיחס אליה נידון להיות תמיד שנוי במחלוקת, גם בקרב העם וגם בתוך עצמנו. לא מסתדר לי הרעיון שהירושה היא בינרי – או שמקבלים או שנואצים – וזה נכון גם לארץ וגם לתורה. אפשר לרשת את ולתרום לעם היהודי ולארץ בדרכים שונות, במועדים שונים, כל אחד לפי הבנתו ונסיבותיו. אין ספק שלהחלטות יש משמעויות ושיש זכויות ששמורות לאלה שבתוך העשייה, אבל דחייה של חלק מהעם שלא עומד בדרישות של מי שמתיימר לפרש עבורנו איך להיות יהודי או ישראלי כשלו בעבר, נכשלים בהווה ורק ימשיכו לשסע את העם בעתיד.