במקום הכי קרוב לתל אביב: המחוות הישראליות לקיץ

מאת: דלית גבירצמן

אני מביטה ביומן הדיגיטלי על העולם הוירטואלי שהיה אמור להיות הקיץ שלי. בכל יום עולות וצצות בו התוכניות שהיו לי בעולם המקביל הזה, עולם נטול קורונה, עולם פשוט… רגיל. שם, בעולם המקביל-רגיל שלי, עליתי על הטיסה לתל אביב, נדחקתי כרגיל עם חצי מתושבי העמק במטוס צפוף ועמוס, כיביתי את המוח לחמש עשרה שעות והופ, נחתתי בשדה התעופה ההומה מאדם. ושם, כרגיל, חיכו לי הורי באולם מקבלי הפנים, עם שקית הפלסטיק המרשרשת ובתוכה בורקס ורוגלך טריים מרולדין וגם שוקו בשקית.

משדה התעופה נפלטתי אל האור הבוהק והמיוזע של ארץ אהבתי, שם מחכים לי כמו תמיד, כל הסרטים, המופעים, המפגשים המרגשים עם החברים.ות ובני המשפחה האהובים, וכל בתי הקפה החדשים והמסעדות הכי שוות שנפתחו מאז הפעם האחרונה שהגעתי לביקור. אבל זהו, העניין הוא, שהשבוע השלמתי עם העובדה שהשנה, לראשונה מזה עשרים שנה, כל זה לא יקרה. כל בוקר התעוררתי עם טעם מר בפה ועם תחושת החמצה-חמצמצה מההכרה בכך, שכל מה שתכננתי וחלמתי לעשות בקיץ הזה – לא יקרה. כל בוקר היכתה בי מחדש ההשלמה עם הידיעה שהכי קרוב שאצליח להגיע הקיץ לתל אביב, זה המקום שבו אתחיל לתכנן תוכניות ולרקום חלומות לקיץ הבא. ובכדי שלא לשקוע לגמרי בדכדכת, החלטתי להפוך את החוויות הישראליות של הקיץ ההוא למחוות הישראליות של הקיץ הזה, שהרי שנו חכמותינו ואמרו שהכול מתחיל ונגמר בדפוס המחשבה, או כפי שאמר פעם אהוד בנאי ״כשאין מרחבים גאוגרפיים לנסוע בהם כדי לקבל השראה, המרחב היחיד שבו אתה יכול לפעול זה המרחב הטקסטואלי״. אז השבוע, אתם מוזמנים לצאת איתי למסע אישי ובו אשתף אתכם במחוות הישראליות שלי לקיץ הזה.

ונתחיל בסדרה הכי מדוברת ברשת, התוכנית שכולם ציפו לה בקוצר רוח (ותכל׳ס, בינינו, שמתי את תאריך ההשקה הרשמי שלה על לוח השנה, כן! עד כדי כך…), זאת שבאה והשאירה אבק ל״פאודה״ – הלא היא הסדרה ״טהרן״. וואלה, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי ככה מסדרה ישראלית חדשה. ולא רק בגלל שמשה זונדר, התסריטאי הראשי, המוכשר להפליא של פאודה וטהרן (כן!) ואני, היינו פעם מיודדים בתיכון. זה פשוט משום שגלאי האיכות שלי לרוב לא מאכזב, ומהסצינה הראשונה של ״טהרן״ ידעתי שהיה שווה לחכות. המתח מתחיל ונבנה כבר מהסצינה הראשונה, והוא רק הולך ומתהדק סביבך. הצילומים המרהיבים של העיר טהרן (שצולמו למעשה באתונה), נותנים לנו הצצה נדירה לחיים של הדמויות שהולכות ונרקמות בכישרון רב מפרק לפרק. השמחה והגאווה הממש גדולה היא שהסדרה המשודרת כרגע בכאן 11 נמכרה לאפל טי.וי. כך שמי שיתאפק (נראה לכם?!) יוכל לצפות בה אפילו מכאן. מדובר במותחן ריגול שסוחף מהרגע הראשון, העוקב אחר תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית שעובדת בשירות המוסד הנשלחת לטהרן למשימה חשאית ומסוכנת. כמובן, שהדברים לא מסתדרים כמתוכנן, והיא נאלצת לאלתר בכוחות עצמה, עם קצת עזרה מחברים. לצידה מופיעים לירז צ׳רכי, מנשה נוי, שון טאוב (רודף העפיפונים) ונאביד נגהאבן (הומלנד). הליהוק מבריק, התסריט אינטליגנטי (משה זונדר, כבר אמרתי?), הבימוי והמשחק איכותיים, וכי מה עוד צריך לבקש בערב קיץ ישראלי-לכאורה שכזה?

אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי ישראל זה תמיד המאפים. אני עפה על המאפים שם. הורס אותי שבכל בית קפה הכי קטן ופינתי ובכל מאפיה שכונתית אפשר למצוא מאפים, שפשוט אין  דברים כאלה. חלק מהריטואל הקבוע שלי בארץ הוא לרדת מוקדם בבוקר (ורק בישראל אני קמה מוקדם בבוקר!) ולהזמין לי קפה הפוך חזק ומשובח עם צלוחית ובה כמה מאפים קטנים מלוחים וכמה מתוקים, ואין מאושרת ממני! אגב, אין לי שום בעיה לחזור על הריטואל הזה גם בצהריים, אחרי הצהריים ואפילו בערב. אז מה עושים עכשיו, אתם שואלים? אז אם אתם משוגעים לדבר כמוני, הרי שתמצאו את המאפייה שמכינה בצק עלים מעולה, העשוי מחמאה אמיתית, תיקנו חמש או שש חבילות ותכינו מהם בבית כמה בורקסים ומאפים קטנים וטריים שתרצו, ותראו כי טוב. מדובר במאפייה קטנה ומטריפה בעיירה הקסומה Healdsburg שבסונומה, ושם במקררים של Downtown Bakery & Creamery תמצאו את הזהב האמיתי של קליפורניה. ואם אתם כבר בסביבה, תיכנסו להגיד שלום לעודד שקד ביקב הנפלא שלו Longboard שפתוח כבר לטעימת יינות, שבו בחוץ על כוס סוביניון בלאנק או רוזה, ותרגישו חוצלארץ.

ואם אתם כבר במטבח, ואם אתם כבר בגעגוע, אז למה שלא תכינו איזה סביח? הכי פשוט, הכי טעים והכי ישראלי. כל מה שצריך זה את הטחינה הכי שווה של הר ברכה שניתן להשיג אפילו כאן, חצילים מבריקים וקלים (אלו של יוסף הסוחר לא מאכזבים, על פי רוב), פיתות נהדרות של Frena, ויאללה, בלאגן!

פורסים את החצילים לרוחב לפרוסות דקות, מפזרים מלח ונותנים להם לנוח ולהפריש נוזלים, רצוי על אדן החלון, לפחות במשך חצי שעה. בינתיים מבשלים את הביצים הקשות וקוצצים את המלפפון, העגבנייה והפטרוזיליה לסלט ישראלי, קצוץ קטן קטן. אחרי שהחצילים נפשו והזיעו כמו בחום יולי-אוגוסט בארץ, מנגבים אותם בנייר סופג ומטגנים בשמן עד שיזהיבו. מניחים על נייר סופג. מערבבים את הטחינה עם שן השום, מיץ משני לימונים, המים הקרים והמלח עד לקבלת תערובת חלקה. ממלאים את הפיתה עם הסלט, החציל, ביצה קשה פרוסה, ומי שרוצה גם עמבה. לוקחים ביס גדול ונאנחים מרוב הנאה.

גם למי שאין את הערוץ הישראלי, אין שום בעיה לצפות בסדרות הכי ישראליות שיש. בין זהו זה! המחודשת ששוברת שיאים בשנינות שלה ובקאברים המבריקים של השירים הכי יפים, לעונה החדשה של תאג״ד (איך, איך נטשת, תומר קאפון?!), להופעות של שלומי שבן המארח אמנים.יות בהיכל התרבות, ועד לתוכניות דוקו מעניינות ואקטואליות כמו עוד ניפגש והעונה הרביעית של הטרמפיסטים. שפע של תכנים מעולים וזמינים והעיקר – הכי ישראליים שיש!

ואם מיציתם קצת תרבות ואוכל ישראלי ובא לכם לתת קפיצה קטנה לחו״ל, מצאתי בשבילכם את ה-מקום! במרחק של שעה וחצי-שעתיים נסיעה רגועה בנופים הציוריים של נאפה, מחכה לכם מסעדה מופתית, שמתהדרת בחצר קסומה שבה ניתן לסעוד בביטחה, אפילו בימים טרופים אלו. וואו, כמה שהתגעגעתי לשבת במסעדה שווה שכזאת!! מסעדה שבה כל מנה, החל מלחם השאור הטרי, החם והמעולה המוגש לשולחן עטוף במפית בד, היא חגיגה לעין ולחך. מנות המשדרות הקפדה ופשטות לצד איכות שממוטטת לך את החושים וממיסה את הלב. המסעדה נקראית The Charter Oak והיא בבעלות השף Christopher Kostow, השף של המסעדה עדויית שלושת כוכבי המישלן של Meadwood. כאמור, פצחנו עם לחם הבית, שכבר בפני עצמו, הפיל אותנו מהכיסא. אחריו הגיעו לשולחן ירקות קטנטנים שגדלו בחווה של המסעדה שהוגשו עם מיטבל סויה משובח, אבוקדו על הגריל וסלט סלקים שהעלו דמעות של אושר בעיני. פתאום נזכרתי, כמה פשטות, איכות ודיוק יכולים לענג. המשכנו עם סלט ירוק שהיה יפיפיה כמו זר רענן של פרחים, דג סלמון מעולה ומנה של חציל קלוי שהשאיר אותי מאוהבת.

מי אמרה קיץ, ולא קיבלה? אז נכון, שסגרו לנו את ההפקה ושינו את הלוקיישן, אבל החיים, חברים וחברות, הם כאן ועכשיו, ולא אחרי שהקורונה תעבור. אז בואו נעשה לנו חג, אמנם לא כמו לפני שנה, אבל הכי טוב שרק אפשר. ולכל אהובי, שם מעבר לאוקיינוס, שולחת חיבוקים ו…אולי עוד קיץ ניפגש.