פרשת חוקת: מהפרה האדומה למחאה השחורה
כבר בפסוק השלישי בפרשת חוקת, מישהי מתה. לא מתה – נשחטת. מדובר בפרה אדומה שבאפרה משתמשים לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת. את הפרשה קוראת נרי חומה בעיצומה של מחאה שקשורה בצבע העור, מחאה על עוול שמתאפשר בחסות האמונה שיש שווים יותר ושווים פחות, ואת הניצנים לכך היא מוצאת כבר שם. אנחנו, שנוצרנו ביום האחרון לבריאת העולם, חיים כאן בתחושת זכאות, כאילו כל צורות החיים שהיו פה לפנינו נוצרו עבורינו ועבור מאוויינו והדילמה שמעלה הפרשה היא על מה נשענת תחושת העליונות של אדם על חיה או אדם אחר, או עליונות של קהילה אחת על שכנתה?
מאת: נרי לייף-חומה
זו הפעם השניה שאני ניגשת לכתיבת פרשנות עכשווית ואישית לפרשת השבוע. כמו בפעם הראשונה, גם הפעם אני צריכה להתאמץ כדי להמשיך בקריאה כשהבטן שלי מתהפכת ואני רוצה לסגור ולעזוב.
בפרשת חוקת, כבר בפסוק השלישי מישהי מתה. לא מתה – נשחטה. לא מישהי – פרה, ולא סתם פרה – אדומה.
ואני, להזכירכם, קוראת את הפרשה בעיצומה של מחאה שקשורה בצבע העור, בעיצומה של מגיפה והתמודדות עם מאות אלפי מתים. המחאה של ובעבור השחורים היא על עוול שנעשה לאחר רק בשל צבע עורו. עוול שמתאפשר בחסות האמונה שיש שווים יותר ושווים פחות. ואני תוהה אם זה התחיל בפרה אדומה והתגלגל הלאה?
הפרה האדומה מוצאת אל מחוץ למחנה, נשחטת, ולאחר השחיטה נשרפת עד היותה אפר. ועל מה ולמה נשחטה הפרה? כדי ללמדנו מנהגי היטהרות לאחר מגע עם המת. בעולם עם קוד תרבותי פגאני, דם של מת או דם של יולדת לאחר לידה הוא דם מטמא, ודם של פרה הוא דם מטהר. אתם מוצאים פה הגיון? כי אני לא.
הסופר המקראי ציוונו במצוות "לא תרצח", אבל בהקשר אחר הוא מלמדנו דיני טוהרה בעזרת שחיטה של פרה תמימה. זה מסתדר לו לגמרי. שינוי במונח המילולי מאפשר לו את המוסר הכפול ומרגיע את מנוחת הקורא -'רצח' לעומת 'שחיטה'. ואנחנו הקוראים סופגים בהיסח הדעת את תחושת העליונות של בני האדם על פני כל צורות החיים האחרות. אנחנו, שנוצרנו ביום האחרון לבריאת העולם, חיים כאן בתחושת זכאות (Entitlement). כאילו כל צורות החיים שהיו פה לפנינו נוצרו עבורינו ועבור מאוויינו. אין זאת אלא כי קיים אצל רובנו עיוורון מוחלט לעובדה שכל צורות החיים מחוברות לריקמה נושמת אחת. עיוורון שמסביר את השואה האקולוגית שאנחנו מביאים על עצמנו.
מבלי להיסחף לצדקנות או לקיצוניות, פרשת חוקת באמת מציגה דילמה: על מה נשענת תחושת העליונות של אדם על חיה או אדם אחר, או עליונות של קהילה אחת על שכנתה, או של בני מקום אחד על בני מקום אחר? יתרה מזו, האם תחושת עליונות מתירה פגיעה בזה שנתפס כפחות שווה? אני מרגישה כאילו קיים סולם ערכים שאינו אחיד. כל אחד.ת מאיתנו ,או בני תרבויות שונות ועמים שונים, מחליטים כלפי מי הם חשים עליונות וריחוק שמאפשרים אטימות רגשית ומי השווים להם שזכאים לחמלה שלנו, לקרבה ולאחריות הדדית.
בפסוק עשרים נראה כאילו מסתיימת בלי שום פואנטה פרשת הפרה האדומה ומתחילה ללא קשר אליה שורה של מיתות ופרידות: ראשונה מתה מרים, ובמותה היא לוקחת עמה את באר המים שהחייתה את בני ישראל במדבר. לאחריה נאספים גם משה ואהרון, שלא זכו להוביל את העם אל הארץ המובטחת כי נענשו על שכשלו באמונתם בפרשת מי המריבה. לאחר מכן אנחנו נפרדים גם מחלק גדול מהעם שגם הוא מומת כעונש על אובדן האמונה באלוהים: "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל".
ומה עלה בגורלם של אלה שנישארו?
אלו נידונים להמשיך ולעבור מתחנה לתחנה ולהילחם את ספר מלחמות אדוניי "עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן". בקיצור, הם מכים ויורשים את כל העמים שבדרכם אל הארץ המובטחת. תוסיפו מילה חדשה ללקסיקון: להכות. " וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ".
מכאן אני מבינה שפרשת פרה אדומה לא באמת הסתיימה והיא מתחברת להנחות שאנחנו עושים לעצמנו כשאנחנו מצדיקים פגיעה באחר לפי סולם ערכים כלשהו – צבע, אמונה, גזע או העדפה מינית. הסופר המקראי עצמו לוקה בחוסר מודעות לפערים הערכיים שהטקסט מציג – היתרי שחיטה מול איסורי רצח, והיתרי הריגה ללא השארת שריד לצורך מטרות 'צודקות' כמו כיבוש הארץ המובטחת. ואנחנו נוהגים לחשוב על הטקסט המקראי כמקור היסטורי ראשוני להסדרת מערכות יחסים בין אדם לאדם, אדם למזונו ובין קהילות ועמים. אז כדאי לזכור שכמו כל טקסט אחר, אפילו מדעי, הסופר והחוקר יהיו מוטים הטייה ערכית, מוסרית או תרבותית אם אינם מודעים לקודים בני זמנם שמשתתפים בערבוביה במסקנותיהם.
בפרשת חוקת אנחנו נפרדים מדור של עבדים שגם מנהיגיו היו עבדים. מי שממשיך הלאה, גם הם היו עבדים. אולי זה יכול להסביר את הכהות הריגשית שלהם כלפי העוול שהם גורמים לעמים האחרים ולסבלם. מי שחי על פונקציית ההישרדות וסבל סבל רב מעליונות של עם אחר, אם לא החלים וריפא את הטראומה יש סיכוי שינהג בדיוק כך באחרים.
אני חושבת על ימי הקורונה ותוהה על טבעו של הדור שאנחנו נפרדים ממנו עכשיו. רוב המתים הם בני שמונים ומעלה. בארץ, הרבה מהם ניצולי שואה אחרונים ודור שני לשואה. אלה אנשים שסבלו מעליונות של אחרים. אולי זה מסביר את הכהות הריגשית שלהם לסבל שהכיבוש גורם? בארה"ב זה הדור של ילדי הפרחים. דור של היפים שבשנות העשרים שלו הקים קומונות כדי להשתחרר מקודים חברתיים כובלים ולקבל חופש מוחלט, ובאותה העת פירק את הערבות ההדדית, את מוסד הנישואים ואת התאגידים.
לאיזה 'ארץ', או עולם, המתים עכשיו לא זוכים להיכנס? ואלו שכן ייכנסו – לאילו כישורים יידרשו ומה הסדר שיכוננו?
שבת שלום
