בשם האב: עומר ריינגולד על הקורונה שהגיעה לביקור בביתו

מאת: עומר ריינגולד

ללידת בנינו הבכור יובל, לפני יותר מ-17 שנה, ניסיתי להתכונן בכל דרך אפשרית. הצטיידנו בעשרה ספרי הריון ולידה, ארבעה מנשאים, עריסה, עגלה, חיתולים, מודד חום ומוציא קוצים עם זכוכית מגדלת, אבל ככל שהזמן עבר נכנסנו לשגרה. ואז, כשיום אחרי התאריך המשוער הרופאה שאלה אם מתאים לנו ללדת מחר, זה תפס אותי בהפתעה גמורה. לא משנה כמה קראנו ונערכנו לזה, כשהגיע רגע האמת, זה תפס אותנו לא מוכנים.

לפני פחות משבוע, אחרי חודשים שכל מה שאנחנו שומעים זה קורונה, קורונה, קורונה, אותו יובל נמצא חיובי ושוב מצאנו את עצמנו לא מוכנים. ככה פתאום, הקורונה התאורטית הפכה להיות בת בית. יובל הלך להיבדק בגלל כאבי ראש וגרון. אנחנו, ויותר חשוב, גם הרופאה של יובל, לא התרגשנו בגלל שהכאבים האלו חוזרים אצלו כל חודשיים שלושה. לגמרי סטנדרטי. הוא בכל זאת הצליח לשכנע את הרופאה לשלוח אותו לבדיקה, ולמה הוא התעקש? בגלל שהייתה לו מוטיבציה רצינית לפגוש איזושהי נערה מקסימה לפני שהיא יוצאת לחופשה משפחתית. איזה מזל!

יום אחרי, התקשר הרופא ואמר ליובל שהבדיקה חיובית ושהוא צריך להיכנס לחדר לבידוד. המשפחה גם קיבלה הנחייה להיכנס לבידוד, אך נאמר לנו שאין צורך שניבדק. קצת מפתיע, לא?

בכלל, המידע שקיבלנו, אנחנו וההורים האחרים, מכל הרופאים שדיברנו איתם היה לא אחיד ומבלבל. התגובה הראשונית היא שוק וניסיון מהיר להבין מה לעשות ומשם קדחת פעילות. התחלנו בלהודיע, להפיץ ולענות על שאלות ובמקביל לנסות לקבל יותר מידע ולקבוע, בכל זאת, לשאר המשפחה בדיקה מוקדמת ככל האפשר, כי בלי בדיקה, נשאיר את החברים שאולי נדבקו בחוסר וודאות.

עידכנו את כל מי שיכול היה להיות איתנו במגע על תוצאות הבדיקה – יובל מודיע לחברים שלו, לאה לחברים של האח ושל האחות של יובל ולמדריכות הקייטנה של האחות ואני לחברי להקת פלייבק, הינשופים, שבדיוק נפגשנו לחזרה פיזית ראשונה לפני אירוע מיוחד וחשוב. ואז התפנינו להודיע למעגלים יותר נרחבים ובמיוחד להורי הצופים בשכבה של יובל (למרבה הצער לא מעט חלו). וכל אינטראקציה כזאת רווית מתח וחרדות ושאלות שאין לנו עליהן תשובות. וברגע הזה האינפורמציה (והדיס-אינפורמציה) מתפשטת בקהילה במהירות מדהימה ואנחנו מקבלים פניות נוספות מאנשים שאנחנו מכירים ולא מכירים עם המון שאלות נוספות.

במקביל, צריך להבין מה זה אומר לגבי יובל ולגבי שאר המשפחה ומה אנחנו צריכים לעשות. יובל נכנס להסגר בחדר משלו, ההקפדה על הבידוד שלו מוחלטת. כלים חד פעמיים, מזון מחוץ לחדר, זבל וכביסה בשקיות שהוא מכין ואנחנו מטפלים עם מסכות וכפפות. ועוד טלפונים לרופאים וטלפונים מהמחוז ועוד אינטראקציה עם חברי קהילה מודאגים ועוד שמועות ועוד פוסטים שכתבו בפייסבוק ועוד הודעות בווטסאפ, ועוד מידע רפואי מדוייק יותר ומדוייק פחות ורעש אחד גדול בראש ובלב.

רק אחרי יום או יומיים הצלחנו קצת לנשום לרגע ולחשוב – מה הנער שבחדר מרגיש? ומה לגבי אחיו שדואג שאולי הוא הדביק את החברים שלו? ומה אנחנו מרגישים? אז גם היום יש המון בלבול ורעש, אבל גם הקלה אחרי שתוצאות הבדיקות שלנו יצאו שליליות וגם קצת יותר הבנה ורגעים מסוימים של תובנה.

השאלה כיצד יובל נדבק העסיקה אותנו לא מעט בהתחלה. איפה הוא נדבק? האם הוא באמת הדביק את החבר הזה או האחר או ששניהם נדבקו ממישהו שלישי? מה הוא ואנחנו עשינו נכון ולא נכון וכדומה. היום אני מבין שהעיסוק הזה היה לא בריא ולא נכון כי הוא מסיט מהמחויבות שלנו לדאוג לילד, לשאר המשפחה ואפילו, ירחם השם, לעצמנו. זה לא הזמן הנכון לחקירות, האשמות וכעסים במשפחה.

אבל אני לא רוצה להתחמק. מדובר בשכבה מדהימה של נערים עם קשרים חברתיים שלא מביישים אף חבורת ילדים בישראל. ככל שהזמן עבר, ובמיוחד בתקופה האחרונה הם, כמו רבים אחרים, חזרו להיפגש בקבוצות גדולות יותר (בערך עשרה נערים ונערות במקרה של יובל). הם שמרו על ריחוק חברתי מסוים, אבל מסתבר שלא מספק. ה"קפסולה" הזאת נחשפה לעוד חברי קהילה דרך בן משפחה פה או חבר שם וכך זה התפשט. הואיל והמחלה לפעמים מתבטאת עם סימפטומים קלים או בלי סימפטומים בכלל, זה בדיעבד לא מפתיע בכלל.

השאלה הקשה יותר היא מה היינו עושים אחרת. לוקאלית, אם היינו מודעים לכך שבשבועות האחרונים יש יותר מקרים בקהילה ודאי היינו מחמירים יותר עם הנערים, אבל זאת חוכמה קטנה שבדיעבד. בקבוצת ההורים שילדיהם חלו אנו מנסים לענות על השאלה הזאת יותר לעומק ויש המון מחשבות ותשובות סותרות. גם להיות הורים של מתבגרים זה דבר מאוד מבלבל. יש שחושבים שהיינו צריכים להגביל אותם לרשימה מצומצמת יותר של חברים ומפגשים בחצרות שלנו עם מסכות ועם פיקוח. יש שחוששים שבגיל הזה, מאוד קשה לפקח ברמה הזאת בלי לדחוף אותם להסתיר ולשקר וגם שכל המפגשים הללו חיוניים לבריאות הנפשית של נערים בגיל כל כך מורכב. גם ביננו יש הורים עם גורמי סיכון (אני למשל) והתסריטים השליליים ברורים ונוראיים. כך שיש כאן דילמות לא פשוטות וקשה להסיק מסקנות באש הקרב. הבטחנו לעצמנו לנסות, אחרי הבידוד, להגיע להסכמות או לפחות הבנות. אני חושב שאותו דבר צריך לקרות גם במעגלים רחבים יותר בקהילה כי זה קשור לערבות ההדדית שלנו.

ואם כבר מדברים על קהילה, ההתגייסות שלה לעזור מחממת את הלב ומרגשת מעבר למה שאני יכול להסביר. רובן המכריע של התגובות היו שקולות ותומכות. כמו שהזכרתי קודם, היו גם המון תגובות חרדתיות. למרות שלא קל להתמודד עם זה כשאנחנו בעצמנו מבולבלים וחרדים, אני לגמרי מבין. היו כמובן גם תגובות ביקורתיות כלפינו ההורים וגם כלפי יובל. אכן עשינו טעויות (אז שמי שחף מאשמה יזרוק את האבן הראשונה). אמנם התגובות הללו היו בשוליים, אבל עדיין לא קלות להתמודדות, במיוחד ברגע הזה. לכן התלבטתי אם להסכים לכתוב כאן, כי האינסטינקט הבסיסי שלי זה להתחבא. למעשה, אלמלא המחויבות להפיץ את המידע לכל המעגלים שסביבנו, אני משער שהיינו אכן מתמודדים לבד. המסר העיקרי שאנחנו מקבלים מהקהילה הוא שאין מה להתבייש, מאוד משחרר ומאוד חשוב, גם כי אנחנו רוצים שכולם יפיצו מידע על מקרים של הדבקה וגם ברמה אנושית הבסיסית. מעבר למעגל הגדול, ההורים שילדיהם חולים תומכים אחד בשני בלי שיפוטיות ועוזרים לעשות סדר בבלאגן. זה מאוד מאוד מקל.

הבקשה הטבעית של הקהילה זה לחלוק מידע בפתיחות מלאה וזאת העצה הראשונה שלי לכל מי שיהיה במצב דומה בעתיד (ולמרבה הצער זה יקרה ללא מעט אחרים). הצד השני, זה לבקש מהקהילה להמשיך לקבל ולתמוך ולהיות נהדרת כמו שהיא. מהניסיון שלי אני יכול להגיד שהחששות שלי מלהיחשף היו מופרזים (בעצם עוד נראה אחרי שהכתבה הזאת תצא), אבל תמיד יהיו אלו שינסו להאשים. בעניין הזה, ההמלצה שלי לסנן ככל האפשר ולזכור את המחויבות העליונה לדאוג למשפחה. מעבר לכל, לזכור לנשום, להיות טובים לבני המשפחה ולעצמכם, להקפיד על הנחיות ולבקש עזרה. בקהילה שלנו, יד מושטת תמיד תפגוש יד אחות (אבל לבינתיים נסתפק במרפקים).

*הכותב, עומר ריינגולד, נשוי ללאה ואב ליובל בן ה-17, איתי בן ה-14, נוגה בת ה-8 והכלבה נלה. מתגורר בסאניוויל כבר 11 שנה אחרי סיבוב קודם של 4 שנים בפרינסטון, ניו ג'רזי.